פסקי דין על הקדש בית חינוך יתומים הכללי של העדה הספרדית בירושלים | פסקי דין על איצ'ר אליהואיצ'ר יעקבאיצ'ר מזל

4560-11/11 א     05/06/2018




א 4560-11/11 הקדש בית חינוך יתומים הכללי של העדה הספרדית בירושלים נ' איצ'ר אליהואיצ'ר יעקבאיצ'ר מזל








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 4560-11-11 הקדש בית חינוך יתומים הכללי של העדה הספרדית בירושלים
נ' אליהו

ת"א 4812-11-11 הקדש בית חינוך יתומים הכללי של העדה הספרדית בירושלים
נ' איצר ואח'






בפני

כבוד השופטת
מרים קסלסי


התובע

הקדש בית חינוך יתומים הכללי של העדה הספרדית בירושלים


ע"י ב"כ עוה"ד נורית מזובר

נגד

הנתבעים:

1.
איצ'ר אליהו

2.
איצ'ר יעקב
3. איצ'ר מזל


כולם ע"י ב"כ עוה"ד אורן א. ולירו


פסק דין


זהו גלגולו החמישי של הדיון בתביעות התובע
נגד דיירים מוגנים בדמי מפתח.
השתלשלות ההליכים
1.
התובע הוא אחד משלושת בעליו של מבנה בן כ-80 שנים סמוך לשוק מחנה יהודה (רח' מיוחס 8 ירושלים). מדובר במבנה בן שתי קומות ובו מתגוררים הנתבעים ובני משפחותיהם, נתבע 1 (להלן: "אליהו") בקומת הקרקע ונתבעים 2 ו-3 (להלן: "יעקב"), בקומה שמעליו.

2.
בתביעה המקורית עתר התובע לפינוי הדיירים מהטעם כי ביצעו שינויים ותוספות במושכר, ללא קבלת הסכמת הבעלים מראש, ובנוסף לא שילמו דמי שכירות במשך שנים. הנתבעים טענו כי רכשו בדמי מפתח את דירות המגורים כשלא היו ראויות למגורים, שיפצו והשקיעו סכומים נכבדים במקום הבעלים, ולכן היה מקום לקזז את דמי השכירות מהסכומים הללו, בנוסף סירבו הבעלים בשלב מסוים לקבל מהם דמי שכירות.


פסק דין
ראשון
3.
המותב הקודם שדן בתביעות, קבע כממצא עובדתי כי השינויים שבוצעו בדירות, על אף שלא ניתן להצביע עליהם באופן מדויק (לאחר שביקר במקום), לא קיבלו את הסכמת הבעלים וכי דמי השכירות לא שולמו ולא ניתן על פי חוק הגנת הדייר לקזזם משיפוצים ותיקונים שביצעו הנתבעים, לפיכך הורה על פינוי הנתבעים מדירותיהם. בהתחשב בסעד הפינוי, הנתבעים לא חויבו בדמי שכירות וגם לא בהוצאות משפט.

4.
עוד יש לציין בהקשר פסק דינו של המותב הקודם את ביקורו במקום ביום 26.1.15 וממנו עולות הקביעות הבאות לגבי תוספות הבניה:
בדירתו של אליהו
בקומת הקרקע, "אי אפשר היה להתרשם מבחוץ, באופן ודאי, היכן מסתיים המבנה המקורי והיכן מתחילה התוספת", ולגבי דירתם של יעקב ומזל
נרשם מפי הדיירים כי "הסלון הוגדל על חשבון מרפסת קטנה שהיתה קיימת ונסגרה" ומרפסת גדולה נבנתה על גבי התוספת של אליהו. "יצוין כי במהלך הביקור לא הוצבע באופן מפורש אלו חלקים בדירת יעקב הם בגדר שינויים מהותיים, הגדלה והרחבה של המושכר...", ולכן בפסק הדין של המותב הקודם לא נקבע כל ממצא בשאלת שטחן של תוספות הבנייה בשתי הדירות.
5.
בפסק הדין לא התקיים דיון בטענה החלופית של הנתבעים לסעד מן הצדק, מהטעם שהיא נזנחה על ידם. (

פסק דין
שניתן ע"י כב' השופטת א. שניידר מיום 6.10.15).
ערעור ראשון
6.
ערעור הנתבעים לבית המשפט המחוזי התקבל בהסכמה ונקבע כך:
"אנו מסכימים להצעת ביהמ"ש לפיה הערעור יתקבל במובן זה שייקבע כי המערערים זכאים לסעד מן הצדק, אולם הדיון במהותו של סעד זה ובתנאיו יוחזר לבית משפט קמא
" (ע"א 44283-11-15 מיום 22.3.16).
החזרת התיק לבימ"ש קמא
7.
המותב הקודם פרש בינתיים לגמלאות. בהתאם לתוצאת הערעור התבקשו הצדדים לסכם "בשאלה האם ובמה יש להתנות את הסעד מן הצדק, שהוסכם לתיתו". הצדדים הגישו סיכומיהם, איש לא ביקש להציג ראיות נוספות בסוגיה זו, ולכן ניתן

פסק דין
על סמך טיעונים בכתב של הצדדים.

פסק הדין השני
8.
בפסק הדין מיום 31.7.16 הוגדרו הסכומים שעל הנתבעים לשלם כסעד מן הצדק: דמי שכירות ב-7 השנים שקדמו לתביעה ועד מועד מתן פסק הדין, פיצוי חד פעמי על עצם בניית התוספת שערכה לא נישום והוצאות משפט.
איצ'ר אליהו
– חויב בתשלום דמי שכירות בסך 18,494 ₪, 2,000 ₪ פיצוי חד פעמי, והוצאות משפט בסך 5,000 ₪.
איצ'ר יעקב ומזל

– חויבו בתשלום דמי שכירות בסך 15,322 ₪, 2,000 ₪ פיצוי חד פעמי, והוצאות משפט בסך 5,000 ₪.
9.
הסכומים שולמו על ידי הנתבעים, אולם התובע לא הסתפק בכך והגיש ערעור. באת כוחו קבלה על סכום הפיצוי הנמוך שנפסק ועל כך שלא הוצא צו הריסה לתוספות הבניה.

ערעור שני
10.
בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח התשתית הראייתית המוגבלת שעמדה לפני בית משפט קמא, על המותב הנוכחי לבקר אף הוא במקום ולאפשר לצדדים להשלים את ראיותיהם: "הצדדים רשאים להביא כל ראיה נחוצה לדעתם בהקשר של מתן סעד מן הצדק, לרבות באשר למצב הפיזי של המושכר או כל חלק ממנו; היקף ומיקום החריגות והמיקום הנוסף, והן נתונים אישיים של הדיירים...לאחר שמיעת הראיות יורה בית משפט קמא את תנאי הסעד מן הצדק, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה". (הדגשה לא במקור)

11.
עוד נאמרו בפסק הדין הדברים הבאים: "מקובלת עלינו טענת המערער כי הסעדים שניתנו אינם מבטאים במידה מספקת את זכות הקניין של המערער. בפסק דינה של כב' השופטת שניידר, נקבע באופן חלוט כי ארעה פלישה לשטחים שלא נכללו במושכר וכי בוצעה בניה המרחיבה את המושכר ללא הרשאה וללא היתר. בנסיבות אלו, קביעה לפיה הבינוי והפלישה יוותרו על כנם, ללא שבמקביל נפסק דבר עבור המשך השימוש השוטף בהם, אינה מאזנת באופן ראוי בין האינטרסים הנוגדים".

הראיות בהליך הנוכחי
12.
לאחר שהוחזרה התביעה לדיון נוסף בפני
י, הגיש התובע חוו"ד של השמאי יעקב פטל, אשר העריך את דמי השכירות למ"ר ב-75 ₪, על פי דמי שכירות מבוקשים באזור, כפי שפורסם באתר "יד 2" בניכוי 25% ותוך השוואה לעסקאות מכירה וחילוץ דמי השכירות לפי תשואה של 4%. הנתבעים לא ביקשו חקירתו, אולם טענו בסיכומיהם לחוסר סבירות חוות הדעת וטעויות מהותיות שנפלו בה.
13.
מלבד חוות הדעת לא הוצגה כל ראיה נוספת ולמעשה חוות הדעת הסתמכה על טענות התובע בדבר היקף החריגות, טענות שלא פורטו מעולם, לא בכתב התביעה ולא בעדויות עדי התובעת בהליך ההוכחות שהתקיים בפני
המותב הקודם.
(ראו פרו' מיום 18.1.15).

14.
הנתבעים הגישו תצהיריהם להם צירפו מסמכים המעידים על גובה הכנסותיהם, חובות,
ואישורים רפואיים בנוגע למצבם הרפואי.

15.
בבוקרו של מועד ההוכחות, יצא גם המותב הנוכחי לביקור במקום (דו"ח ביקור מיום 4.2.18).

עדות אליהו
16.
אליהו רכש את הדירה בדמי מפתח בשנת 1982. במקור הדירה היתה בת 2 חדרים ומחסן ומצבה היה רעוע. אליהו עובד באגף התברואה בעירית ירושלים והוא המפרנס היחידי של אשתו ובתו בת ה-26, שלושתם סובלים מבעיות רפואיות כרוניות ומשמעותיות. בנוסף מתגוררים עמו עוד 7 ילדים אשר בחקירתו הנגדית הסתבר כי חלקם עובדים ומממנים את עצמם: אחד לומד כינור ועובד במאפיה, שני
עובד כמה שעות במאפיית בורקס, שלישי 5 שעות בחנות מכולת, רביעית בקופ"ח מאוחדת, הבת החולה – 3 שעות במכולת וחלק ניכר מהזמן לא עובדת כי לא מרגישה טוב, שישית – עובדת בבנק דיסקונט, שביעית "חצי מטיילת לא עושה כלום" ואחרון – בצבא. (פרו' עמ' 35).

17.
עוד הצהיר אליהו כי התוספת המדוברת, החליפה בשטחה מחסן ותקרת אסבסט, ובוצעה לפני כעשרים שנים באישור ובידיעת הבעלים הקודמים. בתוספת ישנים הוא ואשתו. בשני הביקורים במקום בלטו סימני הטחב ואליהו הסביר כי בנה התוספת בצורה לא טובה.

עדות יעקב
18.
יעקב מתגורר בקומה מעל, יחד עם שני ילדיו, הכלה והנכדה. הוא מובטל וחי מקצבת ביטוח לאומי, אשתו עובדת כמטפלת סיעודית בח' כוח אדם, הוא סובל מבעיות רפואיות כרוניות כמפורט בתעודה הרפואית שצירף. בחקירתו הנגדית הסתבר כי בתו עובדת ב"פוקס הום" ובנו כברמן. בביקור במקום לא היתה מחלוקת כי הסלון הורחב למרפסת המקורית ורוצפה מרפסת פתוחה על גבי התוספת שבנה אליהו. עוד עלה בביקור כי תקרת אחד החדרים הונמכה ונוצרה מעליה חדר שלא ניתן לעמוד בו, הכניסה אליו במדרגות מתכת מתוך הדירה והוא מהווה חדר שינה לבנו.

19.
בענין הפרוזדור והחדר העורפי
, הטענה לפלישה לחלקים אלו הועלתה לראשונה בביקור במקום, וקודם לכן בהנחיות שנתן התובע לשמאי מטעמו לצורך הוצאת חוות הדעת.
יעקב בתצהירו הקודם הצהיר ואף צירף קבלות מהן עולה כי בהסכמה עם הבעלים, נוכח מצבו הרעוע של הנכס, והגדרת שמאי בנק המשכנתאות כי נכס זה כלל לא ראוי למגורים ולכן לא ניתן לקבל הלוואה, נכלל כחלק מהדירה גם אותו פרוזדור וחדר עורפי שהתגוררה בו הגב' רחל דרעי (הדיירת הקודמת).
קבלות משנת 1989 צורפו כנספח א' לתצהירו של יעקב ולא נסתרו על ידי התובע. בחקירה הנגדית נשאל יעקב:
"ש. זה נכון שלדירתך נוספו הפרוזדור המשותף, המטבח והשירותים המשותפים של רחל דרי?
ת. אני לא מכיר אותה, קיבלתי דירה ריקה כשקניתי את החלק האחורי, קניתי אותו ריק".

טענות הצדדים בסיכומיהם
טענות התובע
20.
ב"כ התובע טוענת כי מחקירת הנתבעים עולה שמצבם הכלכלי שפיר ולא דחוק כפי שניסו להציגו, שכן ילדיהם הבוגרים עובדים לפחות חלקם וסיכום שכר כל בני המשפחה מגיע לכ-19,000 ₪ בחודש למשפחת אי'צר יעקב, ולפחות 40,000 ₪ למשפחתו של איצ'ר אליהו ומזל
, אשר שמונת ילדיהם הבוגרים גרים עמם.

21.
בהתחשב בכך ובאמור בחוו"ד השמאי פטל, מבקשת ב"כ התובע לחייב את אליהו ב-226,800 ₪ המשקפים 2,700 ₪ לחודש דמי שכירות במכפלת שבע השנים שחלפו, ואת יעקב בסכום של 368,400 ₪ לפי 4,600 ₪ לחודש.

22.
עוד עומדת ב"כ התובע על הדרישה להרוס את תוספות הבניה ולהשיב המצב לקדמותו, והיה וביהמ"ש יגיע למסקנה כי לא ניתן לעשות כן, כי אז יש לחייב את הנתבעים בדמי שכירות ריאליים חודשיים בגין התוספת.

23.
כתמיכה לדרישותיה מצביעה ב"כ התובע על מספר פסקי דין בהם ניתנו צווי הריסה, או נפסקו דמי שכירות ריאליים ופיצויים (בין 30,000 ל-60,000 ₪).

24.
עוד דרשה ב"כ התובע הוצאות משפט שיעמדו על 70,000 ₪, לא משום שאלו הוצאות המשפט שהתובע שילם, אלא משום שהנתבעים הצהירו שזה הסכום ששילמו לבא כוחם בחמשת ההליכים שנדרשו בתביעה זו.

טענות הנתבעים
25.
ב"כ הנתבעים מבקש לדחות את התביעה, באשר סכום פסק הדין הקודם שולם. לטענתו אין מקום לחייב את הנתבעים בכל סכום נוסף בשל מצבם הכלכלי שהוא בכי רע, בשל כך שהנתבעים שילמו דמי מפתח והשקיעו סכומי כסף משמעותיים להכשרת הדירות למגורים. הוא מצביע על אדישותם של בעלי הבית הקודמים לרבות הנוכחי כלפי המושכר והעדר כל פגיעה במושכר או בתובע, אם יישאר המצב הקיים.

26.
עוד נטען כי יש לדחות התביעה לצו הריסה, משום שגם הפעם לא הוכיח התובע מה היה המצב הקודם, ומבחינה ראייתית המצב נותר כפי שהיה עוד בטרם ניתן פסק הדין של כב' השופטת אנה שניידר.

27.
את דרישת ב"כ התובע לדמי שכירות ראויים מבקש ב"כ הנתבעים לדחות מכל וכל, משום שמדובר בסעד כספי חדש שלא בא זכרו בתביעה ואין הוא בבחינת סעד מן הצדק.

28.
בנוסף טען כי משקלה של חוות הדעת של השמאי פטל, על אף שלא זומן להיחקר על חוות דעתו, אפסי, בשל טעויות יסודיות שנפלו בהנחת עבודתו, באי צירוף עסקאות ההשוואה,
ובהעדר בדיקה על ידו של תיק הבניין וחוזי השכירות המוגנת.

29.
ב"כ הנתבעים הפנה אף הוא לפסקי דין, אלא שבהם הסכומים שנפסקו כסעד מן הצדק היו נמוכים פחות מ-10,000 ₪.




הדין הנוהג
30.
ייחודו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 מתבטא לא רק בפגיעה בזכות הקניין של הבעלים, שאינו יכול להפיק תועלת כלכלית מקסימאלית מהנכס שלו, אלא גם באפשרות לפסוק סעד מן הצדק, ולא לפנות את הדייר, על אף שנקבע כי הפר את חוזה השכירות או הוראות החוק (ס' 132).
"
הכרעה בעניין מתן סעד מן הצדק, שהוא ביסודו סעד שבשיקול דעת, נעוצה ושלובה בנסיבות העובדתיות המיוחדות של המקרה הנדון, ובאיזון בין שיקולים נוגדים שונים הכרוכים בו
.
(רע"א 2348/04 נאות רבקה חב' למסחר והשקעות בע"מ נ' גדעון לוי
(6.6.05).
באותו מקרה נלקחו בחשבון גם היחס בין
מי ששילם דמי מפתח לבין מי שרכש את הדירה בעודה כפופה לזכות דיירות מוגנת, כדוגמת המקרה שלפניי. הסכום הגבוה שנפסק נבע מכך ש
דובר בהפרה חוזרת של הסכם פשרה. (ביהמ"ש השלום הורה על פינוי, ביהמ"ש המחוזי העניק סעד מן הצדק וביהמ"ש העליון דחה רשות הערעור).

31.
ברע"א 9064/11

קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה)
(19.2.13), קבע כב' השופט א. רובינשטיין כי "
על מנת שניתן יהא להגשים באופן המיטבי את עקרון הצדק, יש להותיר בידי בתי המשפט ארגז כלים, המאפשר להם מגוון רחב של פתרונות; ברי, כי לא ניתן להגדיר ולגדור מראש את קשת האפשרויות והדברים תלויי מקרה ומקרה. היינו, במישור העקרוני, לא זו בלבד שאין לשלול מראש פתרונות ביניים (כדוגמת "סעד מן הצדק הפוך", לפיו כתנאי לפינוי הדירה ישלמו הבעלים לשוכרים פיצוי בשיעור זה או אחר) אלא ייתכנו מקרים בהם פתרונות הביניים יהיו מחויבי המציאות, וליתר דיוק, מחויבי הצדק
".
כב' הש' שוהם הסכים עמו והוסיף בפסק הדין הנ"ל כי ניתן להגיע לאותה תוצאה גם מבלי לעשות שימוש
בסעיף 132(א)
ל

חוק הגנת הדייר
, כאשר הפיצוי לדייר יינתן במסגרת סמכותו הטבועה של בית המשפט ליתן סעד, בהתאם
לסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984
32.
הנה כי כן מצינו שאין מקרה אחד דומה למשנהו, שיקול הדעת של בית המשפט רחב, לא בנקל יחליפו ביהמ"ש של ערעור בשיקול דעתו, שהרי לא מדובר בנוסחה מתמטית של עשיית צדק ואיזון בין האינטרסים של הצדדים. יש המחמירים עם הדיירים, תוך הדגשת הפגיעה הכלכלית בבעלי זכות הקניין ויש המקלים עמם, תוך הדגשת מצבם הכלכלי, העדר דיור חלוף, שיהוי או ויתור מכללא על הפרה שבוצעה וכיו"ב.

מהכלל אל הפרט
33.
כאמור לעיל, בפסק דיני הקודם לא מצאתי לנכון להורות על הריסת תוספות הבניה, אף כי היו כאלו. ביהמ"ש המחוזי קבע בערעור האחרון כי "קביעה לפיה הבינוי והפלישה יוותרו על כנם, ללא שבמקביל נפסק דבר עבור המשך השימוש השוטף בהם, אינה מאזנת באופן ראוי בין האינטרסים המנוגדים", נוכח התשתית הראייתית המוגבלת איפשר ביהמ"ש לשני הצדדים להביא כל ראיה נחוצה באשר למצב הפיזי של המושכר או כל חלק ממנו לרבות היקף ומיקום החריגות.

34.
התובע נכשל פעם נוספת להוכיח את היקף חריגות הבניה. בפסק דינה של כב' הש' שניידר, לא היה דיון מקיף בענין, משום שדי היה באי תשלום דמי השכירות ועצם קיומן של תוספות בניה ללא היתר כדי להצדיק הפינוי. משבוטל פסק הדין ונקבע כי הנתבעים זכאים לסעד מן הצדק, אכן יש להידרש להיקף חריגות הבניה.

35.
בנוגע לדירת אליהו
, המחלוקת בדבר הרחבת השטח על חשבון מחסן שהיה קיים נותרה בעינה. בהתאם להודאת אליהו מדובר במטרים בודדים שאינם עולים על שטח של מחצית חדר סטנדרטי. איכות הבניה ירודה, הקירות טחובים ולכן ערכו הכלכלי הוא זניח.

36.
בנוגע לדירת יעקב
,
זה הוכיח כי הפרוזדור והחדר העורפי מהווים חלק בלתי נפרד מהדירה אותה רכש בדמי מפתח ב-1989. משצורפו קבלות ובהן הוזכר שמה של הגב' דרעי (נספח א' לתצהירו הראשון של יעקב), ובהעדר כל ראיה סותרת מצד התובע, אני קובעת כי הפרוזדור והחדר העורפי מהווים חלק בלתי נפרד מהדירה, ודמי המפתח ששילם יעקב חלים גם על חלק זה.

37.
נותרה אם כן התוספת בה הודה יעקב, שהיא ריצוף מרפסת פתוחה על גג דירת אליהו, וסגירת מרפסת קודמת וצירופה לסלון. מבחינת שטח הדירה הסגורה, דבר לא השתנה, אלא נעשו שינויים ושיפוצים פנימיים, עליהם לא מחלו הבעלים במשך למעלה מעשרים שנים. אין ספק ששיפוצים אלו השביחו את ערך הדירה, כך שגם חלקו של הבעלים בדמי המפתח הושבח, ואם תתרחש הפרה נוספת שתצדיק פינויים של הדיירים, כי אז רווחיו יגדלו שבעתיים. (או יותר נכון, פי שתיים).

38.
השימוש במרפסת פתוחה הוערך על ידי שמאי התובע ב-18 ₪ למ"ר. שטחה של המרפסת הוא כ-10 מ"ר, ראו מדידת ב"כ התובע בעת ביקור במקום (עמ' 1 לדו"ח ש' 13), ולא 36.60 מ"ר כפי שצוין בסעיף 8 לחוות דעתו של השמאי, ולכן דמי שכירות ראויים מקסימאליים בגין המרפסת יכולים לעמוד על 180 ₪ לחודש.

39.
בהתחשב בנסיבות המקרה, מצבה של משפחת יעקב, התנהגות התובע וטענת בא כוחו כי אין דמי שכירות ראויים נפסקים ביחס של 1:1 כסעד מן הצדק, ומדובר למעשה בהרחבת חזית, אני קובעת כי מעבר לסכומים שנפסקו בפסק הדין הקודם (חוב דמי שכירות ו-2,000 ₪), על יעקב להוסיף לדמי השכירות המוגנים
100 ₪ בחודש, כל עוד ימשיך להשתמש במרפסת הפתוחה ולא יאטום את היציאה אליה באיטום קבוע.
חיוב זה יחל החל מיום 1.8.18 ואילך.

40.
בנוגע לדירת אליהו
, משלא הוכיח התובע את השטח המדויק של התוספת שיצרה יחד עם הבינוי הקודם חדר שינה, אני קובעת כי התוספת מתייחסת לפחות למחצית משטחו של החדר, על פי הסדק בטיח שעליו הצביע אליהו בעת ביקורי במקום, דהיינו מחצית מ- 3.30
x
3.90 כפי שמדדה ב"כ התובע בעת ביקור במקום, שהם 6.4 מ"ר.
מצבו של חדר זה הוא בכי רע. ככל שהתובע מבקש לגבות דמי שכירות ראויים בגין חלק זה, עליו לשפץ החדר על חשבונו ולהכשירו למגורי אדם. (העובדה שאליהו מוכן להתגורר בחדר כזה אינה מלמדת על היותו ראוי למגורים).

41.
על אף האמור לעיל, נוכח הערת בית המשפט המחוזי (שנדמה כי התבססה על קביעתו הכללית של המותב הקודם בדבר שינויים נרחבים, מבלי שהיקפם הוברר, והנה לא כצעקתה), וככל שהתובע לא ישקיע בשיפוץ החדר, אני מוצאת לנכון לחייב את אליהו בתשלום חודשי, נוסף על דמי השכירות המוגנת, בסך 150 ₪. ברבות השנים אם אליהו ואשתו יישארו בגפם ויוכיחו כי החדר הוסב למחסן, או אם העיריה תוציא צו הריסה ותממש אותו, מה שלא נראה סביר, כי אז יופטר אליהו מהמשך תשלום חודשי זה, באשר מחסן ואפילו שניים הועמדו לרשותו טרם התוספת הנ"ל, כפי הצהרת אליהו שלא נסתרה.






42.
בהתחשב בתוצאה הנ"ל, כל צד ישא בהוצאותיו. אם היה מקום לשקול פסיקת הוצאות, הייתי פוסקת לחובת התובעת ולא לחובת הנתבעים, באשר ההליך האחרון שהתנהל בפני
י, היה קטנוני ומיותר ואינו מתאים למי שאמון על מתן חסד לנזקקים באמצעות הנכסים שהוקדשו
לכך.


ניתן היום,
כ"ב סיוון תשע"ח, 05 יוני 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 4560-11/11 הקדש בית חינוך יתומים הכללי של העדה הספרדית בירושלים נ' איצ'ר אליהואיצ'ר יעקבאיצ'ר מזל (פורסם ב-ֽ 05/06/2018)