פסקי דין על שאול אלוביץ | פסקי דין על איריס אלוביץ | פסקי דין על משטרת ישראל / יאל"כ

56865-04/18 עח     31/05/2018




עח 56865-04/18 שאול אלוביץ, איריס אלוביץ נ' משטרת ישראל / יאל"כ








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ע"ח 56865-04-18 אלוביץ ואח' נ' משטרת ישראל / יאל"כ






לפני
כבוד השופטת
שרית זמיר


עוררים

1
.
שאול אלוביץ
ע"י ב"כ עו"ד

2
.
איריס אלוביץ
ע"י ב"כ עו"ד


נגד


משיבים

משטרת ישראל / יאל"כ
ע"י ב"כ עו"ד




החלטה

בפני
י ערר על החלטת בית המשפט השלום בתל-אביב מיום 23.4.18 בה"ת 25601-03-18.

הרקע

כנגד העוררים מתנהלת, ע"י משטרת ישראל והרשות לניירות ערך, חקירה שעניינה חשד לביצוע עבירות שוחד ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס- 2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון").

בבסיס החשד הטענה כי העוררים פעלו למתן טובות הנאה לראש הממשלה ורעייתו בדמות סיקור אוהד לו ולמשפחתו באתר חדשות שבבעלותם, ובתמורה זכו לכך כי תינקטנה פעולות רגולטוריות מיטיבות ויוסרו חסמים לאישור עסקה במסגרתה תרכוש חברת "בזק" (שהעורר 1 הוא בעל השליטה בה) את כל מניותיו של העורר 1 בחברת "יס", שהוחזקו באמצעות חברה פרטית שבבעלות העורר 1 (חברת "יורוקום"). בעקבות ההטבות הרגולטוריות והסרת החסמים הושלמה העסקה והועברו כספים בשווי כמיליארד ₪, המהווים פעולה ברכוש אסור שמקורה בעבירה.

במסגרת החקירה ניתנו ע"י בית המשפט קמא צווים במעמד צד אחד, במסגרתם הורה בית המשפט על הקפאת נכסיהם של העוררים ובהם נכסי נדל"ן, חשבונות בנק ופוליסות ביטוח, וכן נתפסו כלי רכב שבבעלות העוררים.
עוד נתפסו במסגרת חיפוש שנערך בבית העוררים, ביום 18.2.18, תכשיטים וחפצי אומנות.

החלטת בית המשפט קמא

העוררים הגישו לבית המשפט קמא בקשה במסגרתה עתרו לביטול כל צווי ההקפאה והתפיסה שניתנו לגבי חלקה של העוררת 2 ברכוש
;
להשבת כל חפצי האומנות והתכשיטים שנתפסו במהלך החיפוש
;
לשחרור חשבונות בנק הרשומים על שם העוררת ושעל פי הטענה הכספים המוחזקים בהם שייכים לילדיהם של העוררים
;
ולשחרור פוליסת ביטוח אחת הרשומה על שמו של העורר 1, על מנת לאפשר לעוררים תנאי מחיה סבירים.

בתאריך 29.3.18 התקיים דיון במעמד הצדדים.

בתאריך 23.4.18 הכריע בית המשפט קמא במחלוקות שבין הצדדים.

בית המשפט קמא דחה את טענת העוררת 2, שלפיה אין כל ראיה הקושרת אותה בחשד לביצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, תוך שקבע כי "קיימות ראיות טובות המצביעות על ביצוע בצוותא יחד עם המבקש ואחרים הן בשלב עבירות המקור והן בשלב הפעולה ברכוש אסור". בנסיבות הללו הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה לפיה תפיסת רכושה של העוררת 2 והקפאתו נעשו כדין, תוך שהדגיש כי הקפאת "נכסים בשווי", לצורך חילוט עתידי, מאפשרת תפיסה של נכסים כשרים למהדרין ושאינם נגועים בעבירה כלשהי, כך שהתייחסות העוררת בתצהירה למקורות הנכסים אינה רלוונטית ואין בה לשנות פני התמונה.

בית המשפט קמא דחה את טענת העוררים לפיה תפיסת חפצי האומנות והתכשיטים מבית העוררים, אגב חיפוש, נעשתה שלא כדין, וללא הסמכות חוקית, ולפיכך יש לשחררם.
בעניין זה נקבע כי התפיסה, במקרה דנן, נעשתה אגב צו החיפוש שהוצא כדין ומכוחו של סעיף 24 לפקודת סדר הדין הפלילי (נוסח חדש) התשכ"ט- 1969 (להלן: "הפקודה"). עוד נקבע כי התפיסה נעשתה בהתאם לכלל בדבר "תפיסה בשווי העבירה" ונועדה להבטיח אפשרות חילוט עתידי.
בית המשפט קמא הוסיף וקבע
כי אכן נפל פגם בהתנהלות המשיבה, שעה שלא נהגה בהתאם לאמור בסעיף 24(ד) לפקודה ולא פנתה לבית המשפט, על מנת לקבל הוראות בשאלה מה ייעשה בחפצים, זאת שעה שאין חולק כי בצו החיפוש לא הייתה כל התייחסות, מפורשת או מרומזת, לאפשרות תפיסת חפצים שאינם דרושים לחקירה (ובענייננו התכשיטים וחפצי האומנות).
יחד עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי משקלו הסגולי של הפגם הוא מוגבל, עוצמתו אינה גבוהה והוא אינו יורד לשורש חוקיות עצם התפיסה, אלא מתבטא במחדל בדמות אי-חזרת היחידה החוקרת אל בית המשפט, לאחר החיפוש והתפיסה, על מנת לקבל ממנו הוראות כיצד לנהוג בתפוסים.

בית המשפט קמא סבר כי בנסיבות תיק זה, ולנוכח כובד משקלו של האינטרס הציבורי שעומד מנגד, אין בכוחו של הפגם שנפל כדי להביא לשחרור התפוסים. הפגם ניתן לריפוי והוא אכן רופא נוכח הדיון שהתקיים בפני
ו בעניין התפוסים, גם אם לפי בקשת החשודים.

אשר לבקשה לשחרור פוליסת הביטוח, הרשומה על שם העורר 1, כדי לאפשר לעוררים תנאי מחיה סבירים, קיבל בית המשפט קמא את הטענה לפיה היחידה החוקרת מחויבת להבטיח כי בידי הנחקר יוותרו אמצעי מחיה סבירים המאפשרים רמת חיים סבירה.
בית המשפט קמא קבע כי בקשת העורר לשחרר פוליסת ביטוח שההכנסה החודשית ממנה עומדת על סך 46,000 ש"ח אינה מידתית.

בית המשפט קמא סבר כי בהתחשב בשלב הדיוני, בסכום הכסף שנתפס ביחס לשווי העבירות, ובעובדה כי שוחרר (בהסכמה) חשבון בנק בו מצוי סכום כסף נמוך יחסית ואליו מיועדות לעבור קצבאות המוסד לביטוח לאומי, יש לשחרר לטובת העוררים סכום כסף חד פעמי, בראיה
צופה פני החודשים הקרובים ועד לסוף השנה. אלא שבשלב זה לא הונחו די נתונים בפני
בית המשפט על מנת לקבוע גובהם של
"תנאי מחיה סבירים" בעניינם של המשיבים.
בנסיבות הללו הורה בית-המשפט לעוררים להגיש תצהירים בהם יפורטו הכנסותיהם והוצאותיהם החודשיות הבסיסיות, על מנת לבסס הסכום הנדרש לתנאי מחיה סבירים.

מכל הנימוקים האמורים, ובהתחשב בטיבה של החקירה, היקפה, מהות החשדות, פרק הזמן שחלף מאז תפיסת הרכוש, והאינטרס הציבורי, החליט בית המשפט קמא שאין מקום לבטל את הצווים המורים על תפיסה/הקפאה ואין להורות על החזרת חפצים כלשהם שנתפסו מאת העוררים.
החלטתו זו של בית המשפט קמא היא נשוא הערר שבפני
י.

טענות ב"כ הצדדים

טענות העוררים

טענתה העיקרית של ב"כ העוררת 2 היא כי תפיסת חלקה ברכוש של העוררת 2 נעשתה שלא כדין, שכן לא מתקיימת עילה לתפיסת חלקה ברכוש מכח חוק איסור הלבנת הון. זאת בנסיבות בהן אין בפי המשיבה כל ראיה המבססת חשד לעבירת הלבנת הון שנעברה ע"י העוררת 2, בהבדל מראיות המבססות טענה בדבר חשד למעורבות בעבירת המקור.

לשיטת העוררת 2, אין בידי המשיבה כל ראיה שהיא בדבר "פעולה ברכוש אסור" שנעשתה לכאורה על ידה, שעה שאין חולק כי אין ולא הייתה לעוררת 2 שום נגיעה לכספים שהתקבלו בחברת "יורוקום" בעקבות העסקה, ואשר לטענת המשיבה מהווים את "הרכוש האסור" שהתקבל בעקבות עבירת השוחד.

העוררת 2 הדגישה כי קביעת בית המשפט קמא לפיה העוררת 2 "פעלה לקידום העסקה מתוך מודעות למשמעויותיה הכלכליות", מהווה פעולה בעבירת המקור בלבד ואין בה כדי להביא למסקנה בדבר מעורבות בעבירה של הלבנת הון.

עוד הלינה ב"כ העוררת 2 על העובדה כי בית-המשפט קמא התעלם בהחלטתו מטענת העוררת 2 לפיה ישנם 2 חשבונות בנק, אשר אמנם רשומים על שמה, אך הכספים המופקדים בהם שייכים לילדיה, שכן מקורם במתנות שקיבלו הילדים לאורך השנים, ובעיקר בחגיגות בר-המצווה שלהם. כן התעלם בית-המשפט קמא מהבקשה לשחרר רכב תפוס הרשום ע"ש העוררת ובנה אך בפועל שימש באופן בלעדי את בנה.

אשר לתפיסת התכשיטים והחפצים, טענה ב"כ העוררים כי טעה בית-המשפט קמא בכך שהתעלם מהתנהלותה החמורה והבלתי חוקית של המשיבה ומהעובדה כי התפיסה נעשתה ללא צו המתיר תפיסה שכזו, ללא סמכות ובנסיבות חמורות. ב"כ העוררים סבורה כי תפיסת "רכוש בשווי" באשר היא, אגב חקירה, מחייבת קבלת צו שיפוטי קודם לתפיסה, ובהעדרו, התפיסה בטלה ומבוטלת.

לבסוף טוענת ב"כ העוררים כי טעה בית-המשפט קמא עת לא נעתר לבקשת העורר לשחרור קצבת פוליסת הביטוח שברשותו, על מנת לאפשר למשיבים דמי מחייה סבירים, וכי החלטת בית-המשפט קמא אינה מתיישבת עם הדין והפסיקה וחוטאת למדיניות של מידתיות בתפיסת רכוש.
לשיטת העוררים סכום של 46,000 ברוטו לחודש אינו סכום גבוה כלל ועיקר, בפרט בהתחשב בעובדה כי לעורר 2 ילדים הסמוכים על שולחנו.






טענות המשיבה

ב"כ המשיבה סמכה ידה על החלטתו המפורטת והמנומקת של בית-המשפט קמא.

אשר לתשתית הראייתית, טענה כי בבסיס החשד עומדת טענה שעניינה מתן טובות הנאה בדמות סיקור תקשורתי אוהד בתמורה להטבות רגולטוריות, שסללו את הדרך להשלמת עסקה בשווי כמיליארד שקל.
לדבריה, חוק איסור הלבנת הון קובע כי בגדר "רכוש אסור" באים לא רק כסף ומיטלטלין אלא גם זכויות, וזו ההטבה שהעוררים קיבלו. לשיטת המשיבה בעקבות השוחד שניתן, ניתנו הטבות רגולטוריות שאיפשרו הוצאת העסקה לפועל, העסקה אושרה, ניתנה זכות לביצועה ומתוך כך צמחו כספים בהיקף מיליארד ₪.
בנסיבות הללו, באופן טבעי, הפעולה לא נעשית "בזכות" אלא בפירותיה, קרי בכספים שעברו בעקבות העסקה. לשיטת המשיבה, די בכך שהכספים שהתקבלו בעקבות העסקה מצאו דרכם לחשבונה של חברת "יורוקום", כדי לגבש פעולה ברכוש אסור ואין צורך כי בכספים אלו תעשה כל פעולה נוספת.

ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה כי הניסיון לנתק בין פעולותיה האקטיביות של העוררת 2, לקידום סיקור אוהד ומוטה לטובת ראש הממשלה, בכוונה לזכות להטבות שיאפשרו השלמת העסקה, לבין הכספים שהתקבלו בסופו של יום לאחר שהעסקה יצאה לפועל, הוא מלאכותי ולא מתקבל הדעת.
אשר לטענה כי קיימת הפרדה רכושית מלאה בין העוררת 2 לבין עסקיו של העורר 1 ואין לה כל זכות שהיא בחברות הרלוונטיות, טענה המשיבה כי העוררת 2 במעשיה "סדקה" את חומת ההפרדה שלכאורה קיימת בינה לבין עסקיו של העורר 1 והחברות שבבעלותו. זאת שעה שאין חולק כי הגם שאין לה כל מעמד ולא תפקיד כלשהו בחברת "וואלה", הדבר לא מנע ממנה להתנהל כבעלת הבית ולתת הנחיות והוראות בנוגע לסיקור העיתונאי, תוך שיש לה מודעות מלאה והבנה למשמעות מעשיה ולעובדה כי מעשיה יביאו ככל הנראה לאישור העסקה שתניב רווח כלכלי עצום. העוררת 2 במעשיה הפכה עצמה חוליה אקטיבית בביצוע העבירות ולפיכך לא יכולה להסתתר כעת מאחורי "חומת ההפרדה" שלטענתה קיימת בינה לבין עסקיו של העורר 1 והחברות שבבעלותו. העוררים פעלו יחדיו כמקשה אחת בביצוע העבירות, היוו יחידה אורגנית אחת והעובדה כי הכספים שהתקבלו בעקבות מעשיהם מצאו דרכם לחברה בה אין לעוררת 2 זכויות, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן על פי ההלכה הפסוקה אין הכרח כי הכספים שהתקבלו, בעקבות עבירת המקור, יתחלקו שווה בשווה בין מבצעי עבירת המקור.

לעניין חשבונות הבנק שלטענת העוררת 2 הכספים המופקדים בהם שייכים לילדיה, טענה המשיבה כי אין חולק שהחשבונות רשומים ע"ש העוררת 2 ומצויים בשליטתה. משכך במידה ולילדי העוררת יש טענה הנוגעת לכספים אלו, עליהם לפנות לבית המשפט בהליך המתאים כ"טוענים לזכות". כך גם לגבי הרכב שלפי הטענה שייך לבנה של העוררת 2.

אשר לתפיסת התכשיטים וחפצי האומנות, טענה המשיבה כי התפיסה נעשתה בסמכות וכדין מכח הסמכות הנתונה בסעיף 32 לפקודה, אשר מקנה לשוטר סמכות עצמאית לתפיסת חפצים, ללא צורך בקבלת צו מבית-המשפט.

במקרה דנן נתפסו חפצי האומנות והתכשיטים, ע"י המשטרה, מכוח הסמכות הנתונה לה בסעיף 32, במקביל לחיפוש שבוצע בבית העוררים מכוחו של צו בית-המשפט, והתפיסה נעשתה בהתאם לעילה של "תפיסה בשווי" בהתאם להוראות חוק איסור הלבנת הון ולהבטחת חילוט עתידי.

ב"כ המשיבה הוסיפה כי גם אם התפיסה נעשתה מכוחו של צו החיפוש שהוצא (כפי שקבע בית המשפט קמא), וכי נפל פגם בהתנהלותה
באופן שבו לא חזרה לבית–המשפט בבקשה לקבלת הוראות בנוגע לתפוסים
לאחר תפיסה, הרי שבשים לב לאינטרס הציבורי, לצורך להבטיח אפשרות חילוט בסופו של ההליך, לטיבן של החשדות ולהיקף שווי העבירה אין מדובר בפגם המצדיק שחרור התפוסים.

לעניין פוליסת הביטוח טענה ב"כ המשיבה, כי על העוררים לפעול במתווה שנקבע ע"י בית המשפט קמא ולמצות ההליך שם, וכי לא היה מקום להגשת הערר טרם מיצוי ההליך בבית המשפט קמא.
לגופו של עניין טענה המשיבה כי הסכום המבוקש הוא מופרז.

לשיטת המשיבה, בהיעדר תצהיר המלמד על ההוצאות הקבועות וקיומם או היעדרם של מקורות הכנסה נוספים לא ניתן לקבוע מהו הסכום הנדרש להבטחת תנאי מחייה סבירים.
ב"כ המשיבה עמדה על כך כי העוררים יפעלו בהתאם להוראות הדין, הפסיקה, והחלטת בית- המשפט קמא ויציגו תשתית עובדתית על בסיסה ניתן יהיה לבחון את בקשתם לשחרור סכומים לצורכי מחייה סבירים.






דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים, עיינתי בחומר שהוצג בפני
י ונתתי דעתי לחוק ולפסיקה הנוהגת, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר, על כל חלקיו, להידחות.

התשתית הראייתית

אקדים ואומר כי לצורך הכרעה בבקשת העוררים, אין צורך לקבוע קיומן של ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לעוררים. בשלב בו אנו מצויים, כך על פי פסיקה עקבית מקדמת דנא, בית המשפט אינו בוחן קיומן של ראיות לכאורה, כי אם קיומו של חשד סביר המצדיק המשך התפיסה.

מכל מקום, לאחר שבחנתי טענות הצדדים כפי שנטענו בפני
י, מצאתי כי לשלב בו אנו מצויים די בראיות שנאספו עד כה, כפי שפורטו בדו"ח הסודי במ/5, כדי ליצור תשתית ראייתית ולבסס חשד סביר לביצוע העבירות ע"י העוררים שניהם, באופן המצדיק תפיסת הנכסים לצורך בחינת אפשרות חילוטם בעתיד, הכול כמפורט להלן:

אשר לעבירת השוחד היא עבירת המקור, ב"כ העוררים לא חלקה על קיומו של חשד סביר לביצוע העבירות על ידי העוררים שניהם.
מהראיות שהוצגו בפני
י, כפי שהן מפורטות בנספח במ/5, עולה תשתית מוצקה למדי לפיה העוררים שניהם, חברו יחד עם אחרים, במטרה להעניק טובות הנאה בדמות גישה פתוחה וסיקור אוהד לראש הממשלה ומשפחתו, באופן שכלל התערבות והשפעה על תכנים חדשותיים ועיתונאיים באתר "וואלה" שבשליטת העורר 1.
עוד עולה מהחומר שנאסף עד כה כי אותן טובות הנאה נועדו לגרום לבעלי שררה להיטיב עם העורר 1 באמצעות הקלות רגולטוריות ושחרור חסמים שיאפשרו השלמת עסקת רכישה שתיטיב עם העורר כבעל שליטה בחברות "בזק" ו"יורוקום".

אשר לעוררת 2, מחומר הראיות שנאסף בעניינה עולה באופן מובהק וברור כי הייתה מודעת היטב למשמעות מעשיה, וכי אלו נעשו מתוך מטרה ברורה להיטיב ולהשיג הישגים בעבור "הקבוצה", קרי קבוצת החברות שבבעלות העורר 1.

אשר למעורבותה של העוררת 2 בשלב השני, קרי השלב בו נעשו פעולות ב"רכוש האסור" – כאמור לשיטת העוררת משעה שהכספים הועברו לחברת "יורוקום", בה לעוררת אין מעמד כלשהו, משעה שקיימת הפרדה רכושית מלאה בינה לבין העורר בכל הנוגע לבעלותו/שליטתו בחברות שבקבוצה, ומשעה שאין כל ראיה ולא טענה כי כספים כלשהם, שהם פרי העסקה, הגיעו לידי העוררת, או שנעשתה בהם פעולה כלשהי על-ידה, הרי שלא ניתן לבסס עבירה של הלבנת הון כנגד העוררת, ומכאן שאין מקום להורות על הקפאת רכושה ונכסיה לצרכי חילוט עתידי.

לשיטת המשיבה מנגד, משעה שהעוררים ביצעו בצוותא חדא את עבירת המקור, משעה שהעוררת נטלה חלק אקטיבי ומשמעותי בביצוע עבירת המקור, כשהיא מודעת היטב למשמעות מעשיה ולתועלת ולפירות שהם אמורים להניב, הרי שדינו של הניסיון לנתק אותה מהשלב הבא של "פעולה ברכוש אסור", רק בשל העובדה כי ה"רכוש האסור", קרי התמורה שהתקבלה בעקבות העסקה, נכנס לחשבון חברת "יורוקום" המצויה בבעלות ושליטת העורר, לכישלון.
לטענת המשיבה, הפעולה שבוצעה ב"רכוש האסור" (הכספים שהתקבלו כתוצאה מעבירת המקור) היא עצם הפקדתם לחשבון חברת "יורוקום" ואין צורך בביצוע פעולות נוספות כלשהן ברכוש האסור כדי לבסס עבירת הלבנת הון.

עצם מודעותה של העוררת למעשיה (בביצוע עבירת המקור), למשמעותם, לחשיבותם לקבוצה, לתוצאתם הצפויה ולתועלת שהם עשויים להניב לקבוצה, כמו גם עצם מודעותה לעובדה כי הכספים שהתקבלו בסופו של יום בעקבות העסקה (המהווים את ה"רכוש האסור") נכנסו לחברה שבבעלות ובשליטת בעלה- העורר 1, הופכת אותה לשותפה מלאה לביצוע עבירה של הלבנת הון, בוודאי כזו לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון.

מהאמור עולה כי השאלה שבמחלוקת בין הצדדים בעניין זה היא שאלה משפטית טהורה, שמן הסתם תלובן ותבורר עד תום במידת הצורך, אם בסופו של יום יוגש כתב אישום כנגד העוררים אשר ייחס להם עבירות על חוק איסור הלבנת הון.

אשר לשלב הדיוני המקדמי בו אנו מצויים לעת עתה, שעה שהחקירה מצויה בעיצומה, טרם בשלה העת ואין זה המקום להכריע במחלוקת המשפטית הנטועה בין הצדדים, וכך גם קבע בית המשפט קמא (עמ' 4 להחלטה, פסקה 4).

כאמור, העוררת 2 לא חולקת בשלב זה על מעורבותה בעבירת השוחד, על מודעותה למשמעויותיה כמו גם על מודעותה לפירות שלכאורה הניבה בסופו של דבר.

טענתה מתמקדת אך בעובדה כי בסופו של יום לא קיבלה לכיסה שלה דבר וחצי דבר, ולא עשתה כל פעולה אקטיבית או אחרת כלשהי בכספים.

דא עקא שטענתה זו אינה מבוססת דיה.
לעניין זה הובהר בפסיקתו של בית המשפט העליון כי לשון סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון ברורה היא ועל פיה ניתן לחלט רכוש בשווי הרכוש בו נעברה העבירה, ללא תלות בשאלה האם מלוא שווי הרכוש האמור הגיע לכיסו של הנאשם או שמא לכיסו של האחר (ר' לעניין זה ע"פ 6145/15 פישר נ' מד"י), ובמקרה שלנו לכיסו של העורר.


אשר לטענה לפיה העוררת 2 לא עשתה כל פעולה שהיא ברכוש האסור, דומה כי טענת המשיבה בעניין זה לפיה עצם מעורבותה המשמעותית והאקטיבית בעבירת המקור כמו גם עצם ידיעתה כי כספי הרכוש האסור פרי עבירת המקור נכנסו לחברת "יורוקום", שבשליטה ובבעלות בעלה-העורר 1, מהווה עבירה, לכל הפחות, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, אינה טענה מופרכת וחסרת בסיס, כפי טענת העוררת.

אשוב ואזכיר כי בשלב שבו אנו מצויים, על בית המשפט לבחון את החשד הסביר ולהשתכנע כי קיים כזה. בשלב זה בית המשפט אינו נדרש אפילו לבחינת דיות הראיות במישור הלכאורי.
בנסיבות האלה טענת העוררת שמשמעותה הינה כי אין סיכוי סביר כי תבוסס כלפי העוררת עבירה עפ"י חוק איסור הלבנת הון, היא טענה שאין לה מקום בהליך דנן ולא זה השלב להכריע בה.

סוף דבר, צדק בית המשפט קמא עת קבע כי קיים חשד סביר לביצוע בצוותא של העוררים של עבירת המקור כמו גם של עבירת הלבנת הון, וכי על רקע השלב הדיוני (בעוד החקירה מתנהלת) אין מקום לקבל את טענת העוררת בעניין זה ולהורות על ביטול צווי התפיסה וההקפאה על רכושה.

אף אני מצאתי כי בשלב בו אנו מצויים, די בראיות שנאספו עד כה כדי לבסס חשד סביר לביצוע העבירות ע"י העוררים, באופן המצדיק תפיסת הנכסים לצורך בחינת אפשרות חילוטם בעתיד.

אשר לחשבונות הבנק שעל פי טענת העוררת 2 הכספים המופקדים בהם שייכים לבניה, הרי שאין חולק כי החשבונות רשומים על שמה של העוררת 2 ומצויים בשליטתה המלאה, וככאלה הם ברי תפיסה.

העובדה כי לדבריה ייעדה אותם לשימוש עתידי לבניה אין בה כדי להצדיק שחרורם.
זאת ועוד, צודקת ב"כ המשיבה בטענתה כי ככל שקיימים צדדים שלישיים שנפגעו מהתפיסה (ובמקרה שלנו ילדיה של העוררת) וטוענים לזכות ברכוש שנתפס, הרי הם שצריכים לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט קמא.

בעת הזו לא פנה איש, למעט העוררים, בטענה כי זכויותיו נפגעו, ואין מקום בשלב זה להידרש לטענה זו.

הדברים שנאמרו בכל הנוגע לחשבונות הבנק יפים גם לעניין הרכב. גם בעניין זה לא עלתה טענה, מצד ג' כלשהו, כי זכויותיו נפגעו, ולפיכך אין מקום בשלב זה להידרש לטענה כאמור.

תפיסת התכשיטים וחפצי האומנות

אין חולק כי בצו החיפוש, מכוחו נערך, ביום 18.2.18, חיפוש בביתם של העוררים, צוין כי ניתן לתפוס "כל מסמך ו/או חפץ הדרושים לחקירה...". כך גם אין חולק לגבי העובדה כי הפריטים אשר נתפסו ע"י המשטרה בעת החיפוש, הינם פריטים אשר לא בא זכרם בצו החיפוש ולא נטען כי הם קשורים לעבירות ו/או מהווים שכר עבירה, אלא מדובר בפריטים אותם תפסה המשיבה בעילה של "תפיסה בשווי" לצורכי חילוט עתידי.

לטענת ב"כ העוררים, בנסיבות הללו נעשתה התפיסה שלא כדין וללא סמכות חוקית, בניגוד לצו, אשר קבע מפורשות אלו פריטים ניתן לתפוס.

בית המשפט קמא קבע בהחלטתו בעניין זה
כי תפיסת התכשיטים וחפצי האומנות בוצעה אגב החיפוש שבוצע מכוח הצו, תוך שהפנה להוראות סעיף 24(ד) לפקודה ממנו עולה מפורשות כי במהלך חיפוש על פי צו ניתן לתפוס חפץ שלא הוזכר בצו, ובנסיבות הללו יש להביא את החפץ שנתפס בפני
שופט, שיצווה מה לעשות בו.

בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי אכן במקרה דנן כשלה המשיבה עת לא חזרה לבית-המשפט על מנת לקבל הוראות בנוגע לתפוסים. יחד עם זאת, מצא בית המשפט קמא כי אין מדובר בפגם היורד לשורש חוקיות התפיסה, והוא ניתן לריפוי וכך הורה.

בדיון שהתקיים בפני
י חזרה ועמדה המשיבה על טענתה לפיה התפיסה במקרה דנן בוצעה בהתאם לסמכות הנתונה למשטרה לתפוס חפצים, וזאת מבלי שיש צורך לקבל צו מאת בית המשפט קודם לכן, בהתאם להוראת סעיף 32 לפקודה.

סעיף 32 (א) לפקודה קובע בזו הלשון:
"רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעת ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

בשורה ארוכה של החלטות נקבע והוכרע זה מכבר כי קיימת סמכות תפיסה והחזקת נכסים בהתאם למסלול הפסד"פ לצורך אפשרות חילוט עתידי של הרכוש (רכוש בשווי הרכוש האסור בהתאם לחוק איסור הלבנת הון). (ר' לעניין זה בש"פ 3190/14, דנ"פ 3384/09 ובש"פ 1001/15, בין רבים אחרים).

משכך נקבע מפורשות בבש"פ 1359/17 בעניין מד"י נ' יוסף ברוך מפי כבוד השופט הנדל כי:

"סבורני כי מניתוח לשון סעיף 26(א) לחוק -על רכיביו השונים- עולה שניתן לתפוס אף רכוש בשווי מכוח מסלול הפסד"פ .... המחוקק קבע מפורשות שיש להתאים את סמכויות התפיסה בפסד"פ למאטריה בחוק איסור הלבנת הון, כמפורט בסעיף. מכך ניתן להסיק, אפוא, כי הגם שבסעיף 32 לפסד"פ נזכרות עילות תפיסה מסוימות, הרי שמשעה שנעשה בו שימוש תחת המסלול הקבוע בחוק איסור הלבנת הון- ניתן לשנותן ולהתאימן. דהיינו, אכן עילות התפיסה המופיעות בסעיף 32 לפסד"פ הן חמש:" ... באותו חפץ נעברה עבירה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש כראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע העבירה, או כאמצעי לביצועה".
עילת תפיסת שישית
בדמות תפיסת רכוש בשווי אינה מוזכרת. ואולם, כאמור חוק איסור הלבנת הון מאפשר חילוט בשווי. לכן, אם בהתאמה ושינויים מחויבים עסקינן, בין החוק לבין הפסד"פ, אזי שיש לאפשר תפיסה בשווי אף בהגיענו למסלול הפסד"פ.
הרכיב השלישי והעיקרי הינו שסעיף 26(א) לחוק קובע שסמכויות התפיסה לפי הפסד"פ יחולו "גם לעניין רכוש שביחס אליו ניתן לתת צו חילוט לפי חוק זה". פניה לסעיף 21 מעלה כי החוק מאפשר מתן צו חילוט ביחס לרכוש בשווי רכוש הקשור בעבירה. שלושת הרכיבים שהובאו תומכים בנפרד –וביתר שאת במצטבר – במסקנה לפיה על פי חוק איסור הלבנת הון, ניתן להחיל את סמכויות התפיסה לפי הפסד"פ גם לעניין תפיסת רכוש בשווי" (ההדגשות שלי- ש.ז.).

ב"כ העוררים לא טענה כנגד האפשרות לתפוס "רכוש בשווי" מכוח סעיף 32 לפקודה, אך סבורה כי במקרה כזה חובה על היחידה החוקרת, טרם התפיסה, להצטייד בצו מתאים בעניין זה.
אין בידי לקבל טענה זו.
לשונו של סעיף 32 לפקודה היא ברורה ואינה זקוקה לפרשנות. הסעיף מקנה לכל שוטר את הסמכות הבסיסית לתפוס חפצים בהתאם לעילות התפיסה הן במסגרת חיפוש והן ללא קשר לחיפוש מבלי להיזקק לצו בית המשפט.
ובמילים אחרות גם במסגרת חיפוש על פי צו, מוסמך שוטר לתפוס "חפצים" בהתאם לסמכות הרחבה שבסעיף 32 לפקודה, ואין הוא מוגבל בחפצים הנקובים בסעיף24(א)(1) ובסעיף 24(ב) לפסד"פ.

משהוכרה עילת תפיסה שישית מכח סעיף 32 לפקודה, בדמות תפיסת "רכוש בשווי", לצורכי חילוט עתידי בהתאם להוראות חוק איסור הלבנת הון, הרי שקמה לשוטר סמכות לתפוס "רכוש בשווי" לצורכי חילוט עתידי גם במסגרת חיפוש שנערך עפ"י צו, והוא אינו מוגבל עוד בתפיסת החפצים המנויים בצו.

אשר לטענת העוררים כי לא יעלה על הדעת להתיר למשטרה לתפוס "רכוש בשווי" ללא צו, הרי שיש להעמיד דברים על דיוקם. המחוקק נתן דעתו לעובדה כי הסמכות מכוח סעיף 32 לפקודה היא סמכות תפיסה רחבה, שאינה דורשת אישור מקדמי של בית המשפט, וכי בתפיסה יש כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים. בנסיבות הללו קבע מנגנון שתכליתו להבטיח את ההגנה על זכות הבעלים ולמנוע פגיעה שרירותית בה שלא לצורך.
סעיף 34 לפקודה מאפשר לבעליו של החפץ פניה מידית לבית המשפט בבקשה למתן צו להחזרת החפץ למי שממנו נלקח, או למי שתובע את החזרתו. מנגנון זה מבטיח ביקורת שיפוטית על מעשי המשטרה ומטיל חובה על בית המשפט לבדוק (גם אם בדיעבד) אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראויה כמו גם לבחון אם המשך החזקת הנכס אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש בעת הזו.

צא ולמד כי טענת העוררים לפיה לא יעלה על הדעת להתיר תפיסה ללא צו, שכן המשמעות היא מתן כוח בלתי מוגבל ובלתי מבוקר למשטרה, אין לה על מה שתסמוך. לבעלים של החפץ יש זכות מוקנית מכוח החוק לפנות באופן מיידי לבית המשפט, אשר יבחן את הנושא ויערוך את האיזון הראוי בין ההגנה על הזכות הקניינית לבין האינטרס הציבורי, גם אם הדבר נעשה בדיעבד ולאחר תפיסת החפץ.
התפיסה כשלעצמה אינה מקבעת מצב או יוצרת מצב בלתי הפיך. ההיפך הוא הנכון, לבית המשפט נתונה הסמכות לבדוק את התפיסה בדיעבד ולתת הוראות באשר לחפץ התפוס לרבות על דרך החזרתו לבעליו.

לא ברור על מה נסמכת טענת העוררים לפיה תפיסת רכוש בשווי הנעשית בהתאם לסעיף 32 לפקודה, מחייבת קבלת צו בית-המשפט טרם התפיסה.
הדבר אינו עולה מלשון החוק, ולא ברור מטיעוני העוררים מדוע סבורים כי תפיסת "רכוש בשווי", בהתאם לסעיף 32 לפקודה, בהבדל מתפיסה בכל אחת מהעילות האחרות המנויות בסעיף 32, מחייבת קבלת צו בית-משפט טרם התפיסה.



משנקבע קיומה של עילת תפיסה שישית, בדמות תפיסת רכוש בשווי, ונקבע כי תיעשה בהתאם להוראות סעיף 32, לא ברורה הטענה כי תפיסה זו (בהבדל מהעילות האחרות בסעיף) דורשת קיומו של צו קודם התפיסה.

אשר לטענת העוררים לפיה הפרקטיקה הנוהגת מלמדת כי כדבר שבשגרה נוהגת המשטרה לקבל צווים בעניין תפיסת רכוש קודם לתפיסתו, הרי שמקובלת עליי עמדת המשיבה בעניין זה, לפיה הוצאת הצווים נועדה בעיקרה כדי להביא לידיעת צדדי ג' (שהחפצים עצמם מוחזקים על ידם- כדוגמת בנקים; ו/או שהם מנהלים רישום בנוגע לחפצים – כדוגמת רשם המקרקעין ורשות הרישוי) את עצם קיומה של התפיסה, וזאת על מנת שימנעו פעולות בנכסים אלה.


כאשר מדובר ברכושו של אדם המצוי בביתו, אין צד ג' רלוונטי שלו שליטה בחפצים או שליטה ברישום המתבצע בעניינם ומשכך אין צורך בהוצאת צו המורה על "הקפאת" המצב, שכן החפצים גופם נתפסים ועצם שלילת החזקה בהם מבעליהם מספקת.

מכל המקובץ אני קובעת כדלקמן:

-
סעיף 32 לפקודה מקנה לכל שוטר את הסמכות הבסיסית לתפוס, הן במסגרת חיפוש והן ללא קשר לחיפוש, כל חפץ בהתאם לעילות התפיסה המנויות בו, לרבות בהתאם "לעילת התפיסה השישית" – תפיסת רכוש בשווי לצרכי חילוט.

-
סעיף 32 אינו דורש קבלת צו מאת בית המשפט טרם התפיסה, ואין לקרוא לתוכו תנאי שכזה בתפיסה מכוח "העילה השישית" של תפיסת רכוש בשווי לצורכי חילוט.

-
בשל הסמכות הרחבה והמקיפה הניתנת למשטרה מכח סעיף 32 לפקודה לתפוס חפצים ולהחזיקם ברשותה, נתונה בסעיף 34 לפקודה
הזכות לפנות לבית המשפט במיידי ולבקש את החזרת החפץ למי שממנו נלקח, או למי שתובע את החזרתו, ובית המשפט יבחן את הבקשה תוך יישום אמות מידה חוקתיות. דהיינו, בית המשפט יבחן מקור הסמכות לעצם תפיסת החפץ. מקור כזה עשוי להישען על טעם מניעתי, או על הצורך בחפץ כראיה, או על צפי בעניין חילוטו, כפי המקרה שבפני
נו. בחינת בית המשפט היא בחינה מהותית, תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים ועריכת האיזונים המתבקשים.

ומן הכלל אל הפרט. בענייננו נתפסו חפצי אומנות ותכשיטים מכח סעיף 32 לפקודה , במסגרת חיפוש. החפצים נתפסו כ"רכוש בשווי" שנועד להבטיח חילוט עתידי.
הסמכות הנתונה לשוטר מכח סעיף 32 אינה מצריכה קבלת צו מאת בית המשפט קודם לתפיסת הרכוש. תפיסת החפצים נעשתה כדין ובסמכות. העוררים הביאו את עניינם בפני
בית המשפט קמא, אשר שקל את מכלול השיקולים ובא לכלל מסקנה, שלא נפלה בה כל טעות, לפיה התפיסה נעשתה לתכלית ראויה והמשך החזקת החפצים בידי המשיבה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש.

מכל האמור אני דוחה את טענת העוררים כי תפיסת חפצי האומנות והתכשיטים נעשתה שלא כדין ובהיעדר סמכות.

החפצים נתפסו בסמכות וכדין והם דרושים לצורך חילוט עתידי, ונוכח טיבן של החשדות והראיות גובר האינטרס הציבורי הכללי על האינטרסים הפרטיים של המשיבים.

בשולי בפרק זה אציין כי גם לו הייתי באה לכלל מסקנה, כפי מסקנתו של בית המשפט קמא, כי התפיסה של החפצים נעשתה מכוח צו החיפוש שהוצא בהתאם להוראות סעיף 24(ב) לפקודה, הרי שלא מצאתי כי נפלה שגגה כלשהי בהחלטת בית המשפט קמא ולפיה חרף שנפל פגם בהתנהלותה של המשיבה, שלא פנתה לבית המשפט לאחר התפיסה בבקשה לקבלת הוראות בעניין המשך החזקת התפוסים, אין בכך כדי להביא למסקנה לפיה יש להורות על שחרור החפצים.
צדק בית המשפט קמא עת קבע כי משקלו הסגולי של הפגם הוא מוגבל מהטעמים שפורטו בהחלטתו,
כי מדובר בפגם שאינו יורד לשורש חוקיות עצם התפיסה וכי לנוכח משקל האינטרס הציבורי שעומד מנגד, אין בקיומו של פגם מוגבל זה להביא לשחרור התפוסים.


תנאי מחייה סבירים

בעניין זה אקדים ואומר כי חרף החלטתו של בית המשפט קמא, שהורה לעוררים להגיש לעיונו תצהירים בהם יפורטו הוצאותיהם החודשיות הבסיסיות, ויפרטו הכנסותיהם (או יצהירו על העדר הכנסות) וזאת על מנת לבסס תשתית עובדתית על סמכה יוכל בית המשפט קמא לקבוע מהו הסכום הראוי, לא מיצו העוררים את ההליך בבית המשפט קמא, לא הגישו תצהירים כאמור ובחרו לערור על ההחלטה העקרונית.

דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לצורך לאפשר לעוררים קיום בתנאי מחייה סבירים, שיאפשרו להם להתקיים בכבוד עת החקירה בעניינם מתנהלת ועתידה להתנהל עוד תקופה ארוכה. ודוק, אמצעי מחייה סבירים לא נועדו לאפשר לחשוד את רמת החיים שהורגל אליה, אלא רמת חיים סבירה (המתבססת גם על צרכים מיוחדים, ככל שקיימים כאלה).

יחד עם זאת, צדק בית המשפט קמא בקביעתו ולפיה על מנת שניתן יהיה לקבוע מהו הסכום הדרוש לעוררים לצרכי מחייתם נדרש הוא למסד ראייתי, המצוי בידיעת העוררים ובידיעתם בלבד.

לבית משפט זה כמו לבית משפט קמא אין את היכולת לקבוע בשלב זה, בהעדר נתונים, מהו הסכום הנדרש לעוררים לצורך מחייתם.
בנסיבות הללו יוחזר הדיון בעניין זה לבית-המשפט קמא, על מנת שהעוררים יביאו את מלוא הנתונים בפני
בית-המשפט קמא, ועל בסיסם יקבע בית המשפט את הסכום שיש לשחרר. ככל שהסכום שייקבע ע"י בית-המשפט, לאחר קבלת מלוא הנתונים מאת העוררים, לא יניח את דעתם, שמורה להם הזכות לשוב ולפנות לבית משפט זה.

אשר לטענה כי אין מקום לפסוק סכום חד פעמי, אלא יש לאפשר הכנסה חודשית קבועה כל עוד התפיסה בתוקפה, מקובלת עליי טענת העוררים בעניין זה.
לפיכך אני מורה כי לאחר שיועברו התצהירים לבית המשפט קמא יורה בית המשפט קמא על שחרור סכום חודשי קבוע, שיעמוד בתוקפו כל עוד צווי התפיסה וההקפאה בעינם.

לאור כל האמור לעיל ובכפוף להוראה בדבר החזרת הדיון לבית המשפט קמא לצורך מיצוי ההליך הנוגע לתנאי מחייה סבירים בפני
ו, הערר נדחה.



המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים באמצעות הדואר והפקסימיליה.





חומרי החקירה יוחזר ליחידה החוקרת על פי תאום עם המזכירות.
המסמכים שהוגשו ע"י העוררים יוחזרו לעוררים על פי תיאום עם המזכירות




ניתנה היום, י"ז סיוון תשע"ח, 31 מאי 2018, בלשכתי בהעדר הצדדים.










עח בית משפט מחוזי 56865-04/18 שאול אלוביץ, איריס אלוביץ נ' משטרת ישראל / יאל"כ (פורסם ב-ֽ 31/05/2018)