פסקי דין על דוד מור יוסף | פסקי דין על יעקב דלבריאן | פסקי דין על עו"ד אייל עברון (המנהל המיוחד) |

42273-05/16 א     17/06/2018




א 42273-05/16 דוד מור יוסף נ' יעקב דלבריאן, עו"ד אייל עברון (המנהל המיוחד)








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 42273-05-16 מור יוסף נ' דלבריאן




לפני
כבוד השופט
גרשון גונטובניק


התובע

דוד מור יוסף
ע"י ב"כ עו"ד אבי גפן


נגד


הנתבע

יעקב דלבריאן
ע"י ב"כ עו"ד שגית חי

עו"ד אייל עברון (המנהל המיוחד)
ע"י ב"כ עו"ד איתי גור


פסק דין
האם המסמך (מיום 30.9.14), הנושא את הכותרת "הצהרת הכוונות", מחייב את הנתבע? האם יש בכוחו לשנות את תוצאות ההתדיינות הענפה שניהלו הצדדים ביניהם בהליך הבוררות? אלה הן השאלות המרכזיות שיש להכריע בהן במסגרת תובענה זו.
רקע קודם
1.
למרבה הצער לא שורה המנוחה והנחלה על מערכת היחסים שבין מר מור יוסף (להלן: התובע) לבין מר דלבריאן (להלן: הנתבע), שנכנסים בשערי בית דין של צדק ובשעריו של בית המשפט, ויוצאים מהם שוב ושוב (ושוב). לפני שאציג את הרקע להתדיינות המסועפת חשוב יהיה להדגיש, כבר בפתח הדברים, שאין מקום, במסגרת הליך זה, לשמוע טענות והשגות על אודות ההליכים הקודמים, שבסופם נפסק הדין לטובת הנתבע. הסוגיה היחידה אותה יש לבחון היא האם אותו מסמך "הצהרת הכוונות", עליו חתם הנתבע, שינה את מערך הזכויות בין הצדדים כפי שנפסק, אם לאו. אך כדי שניתן יהיה להעריך את טענות הצדדים בעניין ממוקד זה, מן הראוי יהיה לעמוד, בתמצית, על ההשתלשלות הדיונית הכללית, וכך אעשה.
2.
התובע היה בעת הרלוונטית בעל זכויות החכירה במבנה מסחרי בבת ים (גוש 7128 חלקה 194)(להלן: הנכס), או ליתר דיוק בקומה מעל המרכז המסחרי הקיים (כעולה מהסכם ההלוואה מיום 6.6.06 שיוצג מיד בסמוך); המקום יכול לשמש לפעילות משרדים בשטח כולל של 340.46 מ"ר (כאמור בהסכם השותפות שיוצג להלן).
ביום 6.6.06 נחתם הסכם הלוואה בין התובע לבין הנתבע במסגרתו האחרון הלווה לתובע 430,000 ₪, וסוכם כי על התובע לפרוע אותה עד ליום 1.6.07 (סעיף 5.1 להסכם (נספח 10 לכתב ההגנה)). הצדדים הסכימו כי במידה ולא תפרע ההלוואה במועד המוסכם "תעמוד ההלוואה לפרעון מלא כאשר שווי ההלוואה לפרעון תהא לפחות מחצית מערך הנכס (ע"פ הערכת שמאי). במקרה זה יהא רשאי המלווה לדרוש את העברת מחצית הזכויות בנכס מהלווה אליו..." (סעיף 5.3 להסכם ההלוואה).
שלושה חודשים לאחר מכן, ביום 13.9.06, ובטרם פרע התובע את ההלוואה, כרתו שני הצדדים הסכם שותפות, במסגרתו רכש הנתבע מהתובע מחצית מהזכויות בנכס תמורת 140,000 דולר. הזכויות הרלוונטיות נגעו הן למבנה והן להשכרת החנויות בו, והשותפות כללה גם התחייבות להשקיע את המשאבים הדרושים לשם השלמת הבנייה והכנת המקום להשכרה (סעיף 6 להסכם השותפות).
3.
התובע לא פרע את חובו, וכתוצאה מכך החלה מערכת התדיינויות בין הצדדים, שנמשכה על פני שנים:
א)
הצדדים פנו לברר המחלוקות ביניהם בפני
בית דין צדק. ניתן פסק לטובת התובע, והנתבע עתר לביטולו (הפ"ב (מרכז) 18697-03-09 דלבריאן נ' מור יוסף). כב' הנשיאה גרסטל פסקה (ביום 25.5.09), כי פסק הבוררות יבוטל לאור טענות לפגמים פרוצדורליים, ועוד נקבע שהדיון בסכסוך שבין הצדדים יוחזר לבית הדין לליבון מחודש.
ב)
הצדדים החליטו לקיים בוררות חדשה. זו נוהלה בפני
כבוד הרבנים יהודא סילמן, שריאל רוזנברג ויעקב פרבשטיין (להלן: "הדיינים") בבית דין צדק בבני ברק בראשות כב' הרב קרליץ. במסגרת זו ניתנו ארבעה פסקי דין חלקיים, ו

פסק דין
סופי, שאציג כאן אך את עיקריהם:
(1)
ביום 11.3.12 נקבע (בפסק הדין החלקי הראשון) כי לנתבע 50% מהזכויות בנכס לאור הסכם השותפות בין הצדדים, כשהמחצית הנוספת משועבדת לטובת ההלוואה שנתן לתובע. נפסק שבית הדין ימנה שמאי, ובעקבות חוות הדעת שיגיש יוכל התובע לסלק ההלוואה ולהסיר השיעבוד. ככל שהתובע לא יוכל או לא יבקש להסיר ההלוואה יוכל הנתבע לממש השיעבוד. עוד נקבע מנגנון המשך לבירור טענות הצדדים על אודות הוצאות והשקעות בנכס.

(2)
ביום 25.4.12 נקבע (בפסק הדין החלקי השני) כי יתרת חובו של התובע לנתבע עומדת על 253,603 ₪ ועוד 100,000$. בנוסף, קבעו הדיינים כי נכסיו של התובע, כולל מחצית הזכויות בנכס, משועבדים לטובת פירעון חוב זה.
(3)
ביום 9.5.13 נקבע (בפסק הדין החלקי השלישי) כי ההחלטות שניתנו קודם לכן עודן תקפות. יחד עם זאת יש לקזז מסכום החוב של התובע 77,282 ₪ לאור תשלום שהיה על הנתבע לשלם שלא בוצע. כמו כן, הדיינים ציינו כי על התובע לפרוע את חובו כלפי הנתבע תוך 3 חודשים, ואין הוא רשאי להתנות את פירעון החוב בהסרת הרישום של השעבוד לטובת הנתבע.
(4)
ביום 16.2.14 ניתן פסק הדין החלקי הרביעי. הוא אזכר שני הסכמי פשרה שחתמו עליהם הצדדים (הראשון ביום 12.5.13 והשני, המשלים את הראשון, ביום 23.6.13). בהסכמי הפשרה סוכם שבמידה והתובע ישלם חובו עד יום 31.10.13 יעמוד סכום התשלום על 1,300,000 ₪; וככל שלא, יעמוד סכום התשלום על 1,650,000 ₪. תשלום החוב על ידי התובע יוביל לסילוק כל התביעות ההדדיות שבין הצדדים.
התובע טען כי הסכם הפשרה בטל, אך בית הדין קבע שהוא בתוקף. לאור העובדה כי לא שולם סכום החוב, קבע בית הדין כי על התובע לשלם 1,650,000 ₪ בתוך תשעים יום ממועד מתן פסק הדין החלקי, וככל שלא יעשה כן, זכאי יהיה הנתבע לגבות את מלוא חלקו של התובע בנכס, בגין ההלוואה, ובנוסף יישא התובע בחובות נוספים עליהם עמד בית הדין.
(5)
פסק הבוררות הסופי ניתן ביום 30.3.14, והוא אימץ את פסק הדין החלקי הקודם. כזכור, נקבע בו שבמידה שהתובע לא ישלם לנתבע סך של 1,650,000 שקלים, תוך 90 יום ממועד מתן הפסק, הרי שהנתבע יהיה זכאי לגבות את מלוא חלקו של התובע בנכס.
4.
אלא שחצי שנה לאחר מכן (ביום 30.9.14), ולאחר שחלף המועד שנקבע בפסק הדין הסופי לפרעון ההלוואה, חתם הנתבע על מסמך הנושא את הכותרת "הצהרת כוונות". לאור חשיבותו אציג אותו כאן כלשונו (נספח א1 לכתב התביעה):
הנני הח''מ יעקב דלבריאן
[...] מצהיר בזאת כי לאחר שיקול כלל האפשרויות והנסיבות, הגעתי לכלל גמירות דעת בדבר רצוני לקיים עסקה עם מר דוד מור יוסף
[...] (להלן: "דוד
") בנכס ברח' אלי כהן 1 בת-ים, הידוע כגוש: 7128 חלקה 194 בהתאם לאמור באישור המנהל מיום 11.8.14 אשר הוצג בפני
ולפיו לנכס קיימת קיבול בנייה של 340.46 מ''ר וכפי שהצהיר בפני
מר דוד כי מתוך הסך הנ''ל קיימת חנות בגודל 40 מ''ר וכי 274 מ''ר בנוי ללא טופס 4 (להלן: "הנכס
").
הריני להציע בזאת הצעה בלתי חוזרת למר דוד ולפיה ארכוש ממנו זכויות בנכס על פי הפירוט הבא:
1.
בעבור משכנתא ללא הגבלת סכום הרשומה על הנכס הנ''ל וכן בעבור כלל חובותיו של דוד כלפיי (להלן: "החוב"
).
2.
הריני להצהיר כי קיים דו''ח שמאות לעניין שווי הנכס אשר מעריכו בסכום של 3,200,000 שקלים, סכום זה מקובל עליי כסכום שווי הנכס ולא [י]היה בידיי כל ערעור בגין כך.
3.
בתמורה לחוב אקבל 51% מבעלות ו/או הזכויות הרשומות ע''ש דוד בנכס.
4.
הריני להצהיר כי הסכמתי לעסקה זו כפופה
להוצאת דוד מבעלות ו/או כל זכות אחרת על הנכס.
5.
הריני להצהיר כי הסכמתי לעסקה זו כפופה
להעברת 10% מיתרת חלקו של דוד בנכס למר אורן גיאת [...] (להלן: "אורן
").
6.
הריני להצהיר כי הסכמתי לעסקה זו כפופה
לפירעון מלוא חובותיו של דוד מול הרב יוסף שעשוע.
7.
הריני להצהיר כי הסכמתי לעסקה זו כפופה
להסכמת דוד כי בשלב ב' של העסקה, ככול ויבוצע פרויקט של פינוי בינוי בנכס, אעביר למר אורן גיאת 5% ודוד יעביר 5% נוסף על האמור בסעיף 5 לעיל
[ההדגשות אינן במקור].


5.
ב"כ התובע הגיש לבית הדין בקשה לאשר את ההסכמות שבהצהרת הכוונות. בבקשה צוין כי אם יבקש הנתבע "להימלט מהתחייבותו ומחתימתו בפני
עו"ד על ההסכם שבין הצדדים" הרי שיש בכך ללמד שבכוונתו של הנתבע היה להונות את התובע, לגרום לכך שהמועד שקצב בית הדין לפרעון ההלוואה יחלוף, באמתלא של ניהול מו"מ בין הצדדים, וכך יוכל לנכס הנכס לעצמו. ב"כ התובע הוסיף וציין כי התובע יהיה מוכן להפקיד את סכום החוב שקבע בית הדין בקופתו במועד שייקצב, ובאותה נשימה אמר כי הונאתו של הנתבע הובילה את התובע לפשיטת רגל (נספח א' לכתב התביעה).
לאחר דיון נפסק (ביום 25.2.15) כי "ביה"ד אינו רואה באירועים שהתרחשו לאחר המועדים שבפסה"ד עילה לתיקון או שינוי בפסה"ד. ה"ה יעקב דלבריאן
זכאי לנהל את כל ההליכים הנדרשים בכדי לממש את בעלותו על כל הנכס".
6.
על רקע זה פנו הצדדים לבית משפט זה - התובע בבקשה לבטל את פסק הבוררות של בית הדין (הפ"ב 31387-03-15) והנתבע בבקשה לאשרו (הפ"ב 4928-03-15). חברתי (כב' השופטת (כתוארה אז) שבח) החליטה לאשר את פסק הבוררות. נפסק שהבקשה לבטל את פסק הבוררות הוגשה באיחור, שכן מניין הימים להגשתה נמנה ממועד פסק הדין הסופי, ולא ממועד דחיית הבקשה לאישור ההסכמות שבהצהרת הכוונות; וגם לגופם של דברים נדחו טענות התובע נגד פסק הבוררות. הוסיפה ופסקה כב' השופטת שבח (בפסקה 12(ה) לפסק הדין):
ובאשר למסמך הצהרת הכוונות: מדובר במסמך שנערך חצי שנה אחרי מתן פסק הבוררות הסופי, עת דלבריאן טוען כי גם הסדר זה הופר ע"י מור יוסף ובוטל. לא בכדי קבעו הדיינים הנכבדים כי 'ביה"ד איננו רואה בארועים שהתרחשו לאחר המועדים שבפסה"ד עילה לתיקון או שינוי בפסה"ד'. אין בכוחו של משא ומתן שהתנהל לאחר מתן פסק הדין להשפיע על תוקפו של פסק הדין, מבלי שאני מביעה עמדה בשאלת קיומה של עילת תביעה עצמאית בהליך אחר. גם לא ניתן לכרוך בבקשת ביטול פסק בורר עתירה למתן הצהרה על תוקפו של הסכם שנכרת אם בכלל מחוץ לבוררות ולאחר סיומה"
[ההדגשה הוספה].
על רקע זה נפסק (ביום 24.9.15) כי עתירת הביטול על כל חלקיה נדחית, ואילו הבקשה לאישור פסק הבוררות הסופי מתקבלת.
ההליך הנוכחי וטענות הצדדים
7.
התובע טוען כי הצהרת הכוונות עליה חתם הנתבע היא בלתי חוזרת, ומכאן שלנתבע "יש 51% מהנכס, [לתובע] 49%, אשר יירשמו על מי מטעמו, ובא לציון גואל!!" (פסקה 5 לכתב התביעה).
כתב התביעה כולל טענות שונות נגד פסקי הבוררות שניתנו לאורך הדרך בעניינם של הצדדים, אך לא אתייחס לאלה, נוכח קיומו של מעשה בית דין בכל הנוגע בהם, ונוכח העובדה שלא הוצגה עילה לפתוח את עניינם מחדש. כך, התובע טוען כי אין זה ברור כלל מהו הסעד האופרטיבי העולה מפסק הבוררות הסופי (ראו פסקאות 16 ואילך לכתב התביעה), אך בטענה זו אין ממש. בית הדין, שפסק הבוררות שלו אושר בבית משפט זה, קבע כי אם התובע לא ישלם סכום של 1,650,000 ₪ אז הנתבע "רשאי לגבות את מלוא חלקו של [התובע] בנכס, בגין ההלוואה. ובנוסף ישאר על [התובע] החוב הדולרי בגין יצחק יוסף בסך – 60,000$, וכן החובות השקליים בסך – 18,000 ₪ בגין מחצית דמי השכירות, וכן מחצית מעלויות הארנונה, במידה וייגבה ע"י העירייה. בהתאם לפס"ד הנ"ל ולשם מימוש הנכס, רשאי [הנתבע] לבקש מביהמ"ש מינוי כונס נכסים על הנכס, עלות שכ"ט בגין הכונס יחולו על שני הצדדים בשווה" (פסקאות ג'-ד' לפסק הדין הסופי של בית הדין). הדברים ברורים הם וחדים.
פסקי הבורות אינם ניתנים אפוא לפתיחה מחדש, אך לשיטת התובע "כל הסכמי הבוררות אינם חשובים עוד" (פסקה 29 לכתב התביעה), וזאת נוכח הצהרת הכוונות עליה חתם הנתבע. לשיטתו, זוהי הצעה בלתי חוזרת, שכשמה כן היא, ואין היא ניתנת לביטול מרגע שנמסרה לניצע. במקרה שלנו הניצע הוא התובע, ומשנמסרה לו עומדת היא תקפה ומחייבת. בית משפט זה, שאישר את פסק הבוררות, קבע כי ניתן להגיש הליך עצמאי לשם מתן תוקף להצהרת הכוונות, ומכאן תובענה זו.
ומה באשר לתנאים שצוינו בהצהרת הכוונות? התובע טוען שמר גיאת שאמור היה לקבל 10% מיתרת חלקו של התובע בנכס (סעיף 5 להצהרת הכוונות) ויתר על דרישה זו; התובע מוכן לפרוע את החוב מול הרב שעשוע (סעיף 6 להצהרת הכוונות); ההתחייבות להוציא את התובע מהשותפות בנכס (סעיף 4 להצהרת הכוונות) הייתה פורמלית בלבד, והנתבע ידע שבכוונת התובע להמשיך להיות שותף בו. מכאן שאין בעובדה כי תנאים אלה לא התקיימו כדי לגרוע מתוקפה המחייב של הצהרת הכוונות.
על רקע זה, טוען התובע, יש לאכוף את הצהרות הכוונות. התובע מוסיף וטוען כי מו"מ שנוהל בינו לבין הנתבע, במהלכו הביא התובע משקיעים פוטנציאלים נוספים על מנת שישקיעו בנכס, מוכיח שגם הנתבע הכיר בכך שהצהרת הכוונות מחייבת. לשיטתו, הנתבע אף ניסה להטעות את בית המשפט שעה שהציג מסמך ובו מחיקות מסוימות, שגם הוא מוכיח את העובדה שהצהרת הכוונות הייתה מחייבת מבחינתו. הנתבע טוען ש"עשה טעות" כשחתם על הצהרת הכוונות, ותלה זאת בעובדה שלא היה מיוצג, אך אין בכך כדי לשחררו מהמחויבויות שלו. הצהרת הכוונות אינה ניתנת לביטול, שהרי מדובר בהצעה בלתי חוזרת, וגם הביטול נעשה שלא כדין.
עוד ביקש התובע לפצל סעדים כך שיוכל לתבוע סעדים כספיים אם לא יוענק לו סעד האכיפה, נוכח טענתו שהשקיע בנכס כספים רבים.
8.
לטענת הנתבע דין התביעה להידחות מכל וכול. לשיטתו, תביעה זו היא בבחינת "גזור הדבק" של כתבי טענות קודמים שהגיש, שעה שנבחן אישור פסק הבוררות. טענותיו נבחנו ונדחו, ונוצר למעשה מעשה בית דין המצדיק את סילוקה של התביעה על הסף. קיומה של הצהרת הכוונות היה ידוע לבית הדין וגם לבית משפט זה. בית הדין קבע באופן ברור שאין בה כדי להצדיק סטייה מפסק הבוררות הסופי; ובית משפט זה קבע שאין בה כדי למנוע את אישור פסק הבוררות. לכן, אין בטענות לגבי הצהרת הכוונות כדי לשנות מזכויותיו של הנתבע, ואין בתביעה זו אלא משום ניסיון לדחות את הקץ.
אשר להצהרת הכוונות, הנתבע חתם על המסמך כשלא היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו. מכל מקום, לשיטתו, לא התקיים קיבול מצד התובע להצהרת הכוונות, ולחלופין, התובע לא קיים את ההתחייבויות שהצהרת הכוונות הייתה כפופה להן. הנתבע ביטל אותה כבר ביום 6.11.14, והביטול הוא כדין. אשר לתובע, הוא עצמו זנח את המסמך האמור, והשלים בהתנהגותו עם ביטולו. ניתן ללמוד על כך מהעובדה שלאחר הביטול ניסה התובע להציע לנתבע דרכים אחרות לקידום הפרויקט, אך ללא היתכנות מעשית. העובדה כי תביעה זו הוגשה שנה ומחצה לאחר ביטול הצהרת הכוונות צובעת אותה בשיהוי ניכר, והיא הוגשה רק נוכח העובדה שהנתבע החל לנקוט בצעדים למימוש זכויותיו בנכס.
9.
ביום 24.2.17 דחיתי את בקשת הנתבע לסילוק התובענה על הסף. דיון ההוכחות התקיים ביום 25.12.17 במעמד הצדדים והמנהל המיוחד, שמונה נוכח מתן צו כינוס לנכסי התובע במסגרת הליך פשיטת רגל. מלאכת הגשת הסיכומים הושלמה ביום 12.3.18 והמנהל המיוחד הודיע (ביום 24.4.18) כי עיין בסיכומי הצדדים, וכי לא יעיר דבר לגופה של מחלוקת.

הגיעה אפוא עת ההכרעה.
דיון והכרעה
10.
כפי שניתן להתרשם, הסכסוך המשפטי בין הצדדים הינו מורכב, ומתברר מזה שנים. יחד עם זאת, ההליך הנוכחי אינו מצדיק כניסה לנדבכיו, שכן הסוגיה שמעוררת תביעה זו היא ממוקדת ביותר - האם הצהרת הכוונות עליה חתם הנתבע משנה את מצב זכויותיו לגבי הנכס, כפי שזה נפסק בפסק הבוררות הסופי? האם היא השתכללה לכדי התחייבות מחייבת והאם בוטלה כדין?
11.
נשוב ונמקד אפוא את המבט במסמך הצהרת הכוונות. האם מדובר במסמך המחייב משפטית? בעניין זה פסק בית המשפט העליון (בע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו-ישראל בע"מ (2009)(בפסקה 18 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ג'ובראן)):
נקודת המוצא לבחינת תוקפו של הסכם הינה כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים, כפי שציין בית משפט זה בעבר:
"השאלה אם מסמך מסוים הינו חוזה או הסכם ג'נטלמני תלויה, בראש ובראשונה, בכוונת הצדדים למסמך. אם הצדדים גמרו בדעתם ליצור חיובים משפטיים, המעניקים זכויות ומטילים חובות בתחום המשפט, הרי זה חוזה, ודיני החוזים חלים עליו. אם, לעומת זאת, לא הייתה גמירת-דעת של הצדדים ליצור חיובים משפטיים כאלה, אין זה חוזה אלא הסכם ג'נטלמני, ואין דיני החוזים חלים עליו... כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מכל הנסיבות השייכות לעניין, עשויה לגבור אפילו על התבטאות הצדדים" (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 869 (1994)[...])...
בחינת כוונת הצדדים תעשה על ידי מתן דגש על בחינה אובייקטיבית וגילוי החיצוני של ההסכמה. כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים נלמדת מהתבטאות הצדדים, התנהגותם, תוכן ההסכמה ונסיבותיה.
..
כמו כן, בחינתו של טקסט וחילוץ כוונת הצדדים צריכה להיעשות מתוך הרמוניה ותוך זיקה בין כול חלקי הטקסט
.
שעה שבוחנים אנו את המסמך, ניכר כי כוונת הצדדים הייתה ליתן לו תוקף משפטי. מסמך זה נוסח על ידי עורך דין. הוא כולל התחייבויות בעלות אופי משפטי מובהק, ומנוסח בעגה משפטית. על אף שהנתבע טוען שלא היה מיוצג שעה שחתם עליו, הרי שעשה כן לאחר מסכת ארוכה של התדיינויות משפטיות בבית-דין צדק, ושעה שהיה מודע היטב למערך זכויותיו המשפטיות, בהתאם לפסק הדין שנפסק לטובתו. התובע ראה במסמך זה כמחייב משפטית (ראו בעמ' 7 ש.8 ואילך לפרוטוקול הדיון מיום 3.7.17 (להלן: הפרוטוקול)). למעשה גם הנתבע אינו חולק על כך שמדובר בהתחייבות בעלת אופי משפטי, אך לשיטתו אין היא מחייבת כיוון שבוטלה כדין (פרק ב.4. לתצהיר מטעמו).
על רקע זה אני קובע כי מסמך הצהרת הכוונות היה בגדר התחייבות משפטית מחייבת, שהנתבע נטל על עצמו. זו גם הסיבה שלא היה זה ראוי לסלק את התביעה הנוכחית על הסף, שכן גם אם פסק הבוררות בין הצדדים שריר וקיים, דבר לא מנע מהם לשנות את מערך הזכויות ביניהם בהסכמה משפטית מחייבת, ככל שיחפצו לכרות כזו. לכן, גם פסק הבוררות התקף אינו מונע את הצורך לבדוק האם שונה מערך הזכויות לאחר שניתן. כך יש להבין, לטעמי, את אמירתה של כב' השופטת, כתוארה אז, שבח, לפיה יכול היה התובע לנקוט בהליך משפטי נפרד ביחס להצהרת הכוונות עליה חתם הנתבע (ראו לעיל בפסקה 6).
12.
לאחר שקבענו כי מסמך הצהרת הכוונות עולה כדי התחייבות משפטית, השאלה הבאה אותה יש לשאול היא מה טיבה של התחייבות זו ומהו פשרה?
התובע מציין כי מדובר בהצעה בלתי חוזרת, ולכן משנמסרה לו הפכה למחייבת ולנתבע אין דרך לחזור ממנה (פסקאות 34 ואילך לתצהיר מטעמו). לשיטתו, עד עצם היום הזה הצהרת כוונות זו תקפה היא (עמ' 12 ש.14 לפרוטוקול). האמנם?
אכן, הנתבע ציין ברחל בתך הקטנה כי "הריני להציע בזאת הצעה בלתי חוזרת [לתובע]". זוהי האמת אך לא כל האמת. זאת משום שהסכמתו של הנתבע סויגה, באופן ברור וחד משמעי במספר תנאים (המפורטים בסעיף 1 וכן בסעיפים 4 – 7 להצהרת הכוונות (ראו לעיל בפסקה 4)). מכאן, שההצעה הבלתי חוזרת הייתה, למעשה, לכריתת חוזה על תנאי, וקבלתה פירושה היה כריתת חוזה על תנאי בין הצדדים. לכן, גם אם אניח כי התובע-הניצע קיבל את ההצעה, הרי שתוצר הקבלה הוא חוזה על תנאי שנכרת ביניהם, המותנה בהתמלאות התנאים המפורטים בהצעה. מסקנה זו מתחייבת מהראיות שבפני
י:
א)
נקודת המוצא להבנת הדבר מצויה בלשון הצהרת הכוונות. בכל אחד מהתנאים הללו כתובה במפורש הצהרת הנתבע "הריני להצהיר כי הסכמתי לעסקה זו כפופה" להוצאת דוד מבעלות ו/או כל זכות אחרת על הנכס (סעיף 4); להעברת 10% מיתרת חלקו של דוד בנכס למר גיאת (סעיף 5); לפרעון מלוא חובותיו של דוד מול הרב שעשוע (סעיף 6); להסכמת דוד להעברת אחוזים נוספים מהזכויות בנכס למר גיאת בהתקיים תנאים נוספים (סעיף 7). ועל כך יש להוסיף כי רכישת הזכויות מצד הנתבע כפופה גם ליכולת לרשום
משכנתא על הנכס, ללא הגבלת סכום (סעיף 1), ולשם כך היה על התובע לפעול להסרת העיקולים הרשומים על הנכס. לשון החוזה תומכת אפוא במובהק בתפיסתו כחוזה על-תנאי, ויש לה משקל נכבד ואף מכריע בהליך הפרשני.

ב)
כך למעשה הבינו את הדבר גם הצדדים עצמם. בעניין זה מקובלת עלי לחלוטין עמדתו של הנתבע שהצהיר כי תנאי לשינוי בזכויות שנפסקו לטובתו היה בהתמלאות התנאים (ראו בפסקה 113 לתצהירו); וכפי שטען הנתבע בסעיף 114 לתצהירו: "אומד הצדדים בהצהרה בא לידי ביטוי באופן מפורש בקיום התנאים מתלים שרק בקיומם אני כביכול 'הסכמתי' כי הצעתי תהא בתוקף...". דברים אלה הם מתבקשים ממש, ואני מקבל אותם במלואם לאחר ששמעתי את עדותו של הנתבע ואת חקירתו הנגדית. התובע ניסה לטעון כי הצהרת הכוונות לא הייתה מותנית בדבר אך גם הוא הודה בחקירתו הנגדית כי ההתחייבות של הנתבע הייתה כפופה למילוי התנאים (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון). הוא אמנם טען כי הנתבע הוא שמנע ממנו לעמוד בתנאים אלה, ואתייחס לטענה זו בהמשך, אך אין בכך כדי לשנות ממהותו ומאופיו של החוזה.
ג)
ואכן, עמדת הנתבע היא זו שמתיישבת עם התכלית המסחרית של הצהרת הכוונות, כלומר עם תכליתה האובייקטיבית של ההתחייבות. כפי שציינה פרופ' שלו "חוזה מסחרי נועד, מעצם טיבו, להגשים מטרה מסחרית-כלכלית. לפיכך יש לפרש חוזה כזה בדרך שתגשים את תכליתו האובייקטיבית, הלוא היא התכלית הנותנת ביטוי ל'קומון סנס' העסקי. 'קומון סנס' עסקי משמעו היגיון, סבירות ועילות כלכלית-מסחרית" (גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 427-426 (2005)(להלן: שלו)). וכפי שפסקה כב' השופטת (כתוארה אז) בן-פורת בע''א 72/78 מנהלי מקרקעי ישראל נ' ראב פ''ד לב 785, 789 (1978): "כלל ידוע הוא בפירוש חוזים שיש להימנע מפירוש המוביל לתוצאה אבסורדית או המטיל על הצד להסכם התחייבות בלתי סבירה".
ומה בענייננו?
אין זה הגיוני כלל ועיקר שהנתבע יוותר על זכויות שנפסקו לטובתו, בסיומו של הליך בוררות ארוך ומייגע, שנמשך במשך שנים, כך סתם וללא מילוי התנאים הנקובים במסמך הצהרת הכוונות. כל אדם סביר, הבא בנעלי הנתבע, לא היה מתקשר בהסכם זה, אלא אם היה כפוף להתמלאות מספר תנאים.
13.
מכאן שהצהרת הכוונות עליה חתם הנתבע כפופה הייתה למילוי התנאים הנקובים בה.
על רקע זה מערכת היחסים שבין הצדדים כפופה להוראות סעיף 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) הקובע כי
"חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מפסיק)". אכן, לעיתים לא קלה ההבחנה בין תנאי מתלה לבין תנאי מפסיק (ראו הדיון אצל דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים 38 (כרך שלישי, 2003)), אך לא כך הוא בענייננו. בבירור ניתן לומר שרק בהתקיים התנאים שבהצהרת הכוונות תכנס לתוקף העסקה המוזכרת בה, ומכאן שלפנינו חוזה שבו תנאים מתלים. "חוזה על תנאי הוא חוזה שלם מרגע כריתתו...ההבדל בין חוזה על תנאי ובין חוזה מוחלט הוא בכך שתוצאותיו האופרטיביות של חוזה על תנאי הן מותנות...עם התקיימות התנאי – או אי-התקיימותו – נקבע גורל ההתחייבויות האופרטיביות של החוזה. כאשר מתקיים התנאי המתלה הופך החוזה מחוזה על תנאי לחוזה רגיל; ואילו אם התנאי המתלה אינו מתקיים החוזה מתבטל" (שלו, בעמ' 472).
14.
והנה, אין חולק כי אף לא אחד מארבעת התנאים מולא על ידי התובע. לא בפרק הזמן הסמוך לחתימת הצהרת הכוונות, ולמעשה גם לא עד עצם היום הזה. על רקע זה החליט הנתבע לבטל את הצהרת הכוונות. וכך העיד על הדברים, שעה שנחקר בחקירה נגדית (עמ' 15 ש.10 לפרוטוקול):
ביקשתי לבטל את הצהרת הכוונות לפני עו"ד רוזן, ואמרתי לו שלא קרה שום דבר ממה שהוסכם, ולכן ביקשתי לבטל. ואז עו"ד רוזן אמר לי שאשלח לו זאת בכתב וכך עשיתי חודשיים לאחר מכן...שלחתי לו זאת בפקס לבקשתו.
וכן ראו הקטע הבא מתוך החקירה הנגדית (עמ' 21 ש.26 לפרוטוקול):
ש. איך החלטת אחרי כחודשיים לשלוח הודעת הביטול משום שלטענתך התובע לא עמד בתנאים?
ת. כשדיברתי עם עוה''ד רוזן, שהוא של התובע, הכוונה של בן דודו של התובע, התקשרתי לעו''ד רוזן לאחר כחודשיים וחצי ושאלתיו אם התבצע משהו מתוך הדברים, והוא ענה לי שחודשיים וחצי, התובע נעלם והוא לא פגש אותו.
על רקע זה שלח (ביום 6.11.14) המשיב פקס לעו"ד רוזן (שבפני
ו חתם על הצהרות הכוונות). פקס זה כלל את הצהרת הכוונות מיום 30.9.14 עליה הוסיף בכתב ידו "מבקש לבטל את הצהרות הכוונות" (נספח 7 לכתב ההגנה). הנה כי כן, הנתבע החליט לבטל את הצהרת הכוונות, שעה שלא התמלאו התנאים, אך בניגוד לטענתו, הביטול לא בוצע לאחר כחודשיים וחצי ממועד חתימתו על הצהרת הכוונות אלא לאחר קצת למעלה מחודש.
15.
על רקע זה מתעוררת השאלה האם אכן הביטול נעשה כדין?
חשוב לציין בפתח הדברים כי חוזה על תנאי אינו עומד בתוקפו לעולם ועד, עד להתמלאות התנאי. תוצאה שכזו אינה סבירה, ועלולה לפגוע באורח קשה בהלכות המסחר. ברור כי לא ניתן להמתין למילוי התנאי ללא הגבלת זמן. הסוגיה הוסדרה על ידי המחוקק, שקבע בסעיף 29 לחוק החוזים:
29. בטלות החוזה או ההתנאה
היה חוזה מותנה והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר מכריתת החוזה, הרי אם היה זה תנאי מתלה - מתבטל החוזה, ואם תנאי מפסיק - מתבטלת ההתנאה.
בנסיבות המקרה שלפנינו לא קבעו הצדדים את התקופה שעד אליה יש למלא אחר התנאים. מכאן, שהיה על התובע למלא אחר התנאים תוך פרק זמן סביר. "הזמן הסביר איננו נקבע על-פי השערת דעתם של הצדדים בעת כריתת החוזה. סבירות הזמן עשויה להשתנות עקב התפתחויות המתרחשות לאחר חתימת החוזה, ועקב התנהגותם של הצדדים עצמם" (שלו, בעמ' 484). שעה שחלף פרק זמן סביר, ולא התמלאו התנאים, בטל החוזה, וביטול זה הוא למפרע. "החוזה כאילו לא היה, והצדדים זכאים לחזור איש איש למצבו הקודם" (שם, בעמ' 485).
ניתן לומר כי שעה שחולף פרק זמן סביר והתנאים שבחוזה על תנאי אינם מתקיימים, בטל החוזה מאליו, ואינו דורש הודעת בטלות. יחד עם זאת, למען הוודאות המסחרית, ועל מנת שהצדדים ידעו לכלכל את צעדיהם, מן הראוי שצד, המעוניין לוודא שהחוזה אינו עוד בתוקף, יודיע על כך לצד השני באופן מסודר. אין מדובר בהודעת ביטול רגילה, שעניינה בחוזה שהוא תקף וצד מסוים מפעיל את כוחו על מנת לבטלו. מדובר במקרה בו החוזה אינו תקף עוד וצד מסוים משקף לחברו את מצב הבטלות (ראו אצל גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 545 (2009)). בנסיבות אלה אין מניעה אפוא להודיע כי החוזה כבר אינו בתוקף, אך כזאת ניתן לעשות רק אם אכן חלף פרק זמן סביר והתנאים המוסכמים לא התמלאו. בנסיבות אלה אין לדרוש קיומה של הודעת בטלות פורמלית, וניתן ללמוד על מצב הדברים גם בהתאם להתנהגות הצדדים בפועל.
16.
האם חלף פרק זמן סביר בנסיבות העניין, שאפשר לנתבע לבטל החוזה, או ליתר דיוק להצהיר על פקיעתו? ספק בעיני אם יכול היה לעשות כן, כפי שעשה, שעה שחלפו פחות מחודשיים ימים מאז חתם על הצהרת הכוונות. אך מהו פרק הזמן הסביר שלאורו יש לבחון את הסוגיה בהינתן סוג ההתחייבות המשפטית בה עסקינן ובהינתן מאפייני הצדדים? בנסיבות המקרה הנוכחי אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה משתי סיבות: ראשית, אין חולק, כאמור, כי התובע לא מילא אחר ההתחייבויות, ולא עמד בהן עד עצם היום הזה. שנית, מחומר הראיות שבפני
עולה שהתובע השלים, בזמן אמת, עם ביטול הצהרת הכוונות, וראה אותה ככזו שאינה מחייבת עוד את הנתבע. לכן, ניתן אכן לקבוע כי הצהרות הכוונות אבדה את תוקפה המשפטי. אפנה אפוא להציג ביתר פירוט את הנימוקים העומדים בבסיס מסקנה זו.
17.
מדוע לא מילא התובע אף לא אחר תנאי אחד מהתנאים שהיה עליו למלא בהתאם להצהרת הכוונות?
בכתב התביעה ציין התובע כי מר גיאת, שאמור היה לקבל 10% מיתרת חלקו בנכס הסכים "לרדת מדרישתו זו" (פסקה 38 לכתב התביעה); אשר לחוב לרב שעשוע טוען התובע כי זה עומד על 17,000 ₪ והוא מוכן לשלם לו את החוב (פסקה 39 לכתב התביעה), אך למקרא הדברים אין זה ברור מדוע לא עשה כן עד היום. אשר להתחייבות "להוצאת [התובע] מבעלות ו/או כל זכות אחרת על הנכס" (סעיף 4 להצהרת הכוונות) טוען התובע כי "הוצאת התובע מהבעלות נרשמה מטעמים טכניים כדי שהנתבע פורמלית יתנהל בשותפות בנכס מול אדם אחר מבחינה פורמלית אבל מהותית נותר התובע שותף בנכס באמצעות אחר עליו יירשמו זכויות התובע (בנאמנות) והנתבע ידע זאת" (פסקה 40 לכתב התביעה).
בכל הכבוד, אין המדובר בהסברים ראויים המניחים את הדעת ביחס לשאלה הבסיסית מדוע לא קוימו התנאים עד היום. הם מראים כי התנאים לא מולאו, ולמעשה כי לא ימולאו בעתיד:
א)
ראשית, טענות אלה נטענות בעלמא. כך, אין בפני
כל ראיה ממשית כי מר גיאת ויתר על זכות מזכויותיו, ולמותר לציין כי התובע לא ביקש להעיד את מר גיאת ולא הוגש כל תצהיר מטעמו; התובע בחקירתו הנגדית ציין "אני מתחייב שיש לי מסמכים ממנו" (עמ' 11 ש.5 לפרוטוקול), אך אלה לא הוצגו ולא התקבלה בקשה להגשתם עד למועד כתיבת

פסק דין
זה.
ב)
אין בפני
כל ראיה לגבי היקף החובות לרב שעשוע, ואין גם כל הסבר מדוע לא נפרע החוב הקיים לשיטת התובע עצמו; עוד יצוין כי לטענת הנתבע היקף החוב לכב' הרב עומד על כמאה אלף ₪ (פסקה 101 לתצהירו), אך כך או כך אין בדבר כדי לשנות. עובדה היא כי חלף פרק זמן ניכר מאז נחתם הסכם הצהרת הכוונות, והתובע לא מילא אחר ההתחייבות בהתאם לסעיף 6 להצהרה.
ג)
מגדיל לעשות התובע וטוען כי התנאי בסעיף 5 להצהרת הכוונות, לפיו היה עליו לוותר על זכויות בנכס, לא היה אלא למראית עין. טיעון זה עומד בניגוד ללשונו של ההסכם, ואפילו הייתי מקבלו, לא היה בכך כדי להוביל לאכיפת החוזה, נוכח הקושי הברור לאכוף חוזים למראית עין (ראו אך לאחרונה את פסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) חיות בע"א 6634/15 טופ במרחבי השרון וייזום בע"מ נ' קפלן (פורסם במאגרים; 2017)).
ד)
ממילא התובע לא התייחס כלל לסעיף 1 להצהרת הכוונות לפיו עליו לאפשר רישום משכנתא על הנכס, ללא הגבלת סכום, כשלשם כך היה עליו לפעול להסרת העיקולים הרשומים. גם בתנאי זה לא עמד, ולא יכול להיות חולק שזהו תנאי בסיסי ביותר מבחינת הנתבע לשם כניסתו לתוקף של החוזה על תנאי.
התובע האשים את הנתבע כי בגין התנהלותו לא יכול היה לעמוד בתנאים שבהצהרת הכוונות, אך גם כאן מדובר בטענות בעלמא, ולאחר ששמעתי את הצדדים אני דוחה אותן. התובע יכול היה להסדיר חובו במשך שנים, והוא לא עשה כן. לא התנהלותו של הנתבע היא שמנעה ממנו לעמוד בהתחייבויות שנטל על עצמו, אלא חוסר יכולתו לגייס את המשאבים הנדרשים לשם כך.
על רקע זה, נעלה מעל לכל ספק כי התובע לא מסוגל לעמוד בתנאים להם כפוף מסמך הצהרת הכוונות, ולמעשה אין בפני
ראיות ממשיות כי התובע ניסה לעמוד בהם במשך כל הזמן שחלף מאז שחתם הנתבע על הצהרת הכוונות. עוד אין בפני
כל ראיה כי התובע פנה לנתבע בזמן אמת, וביקש ממנו שהות נוספת לעמוד בתנאי כלשהו מהתנאים האמורים. בנסיבות אלה אכן ניתן לומר כי החוזה על תנאי פקע נוכח אי התמלאות התנאים הנקובים בו.
18.
בנוסף, וכפי שעולה מהתנהגות התובע עצמו, הוא השלים בהתנהגותו, בזמן אמת, עם ביטול הצהרת הכוונות, ומכאן שגם הוא לא ראה בה כמחייבת עוד:
א)
מקובלת עלי אמירת הנתבע לפיה "באם התובע היה סבור כבר אז, קרי בעת הודעת הביטול, שנעשתה בכתב, ביום 6.11.14 [...] כי הביטול [ ]אינו כדין – היה נוקט בהליך כלשהו כנגדי, שולח מכתב וכו', אך כאמור רק בחלוף כשנתיים – נזכר התובע, לנקוט הליך סרק זה, ביודעו כי המסמך בטל ומבוטל וכי מאז נקט התובע באינספור הליכים המעידים על כך, כי אין להצהרה כל מעמד בעיניו" (פסקה 97 לתצהיר הנתבע).
ב)
אין חולק כי לאחר הביטול של הצהרת הכוונות, ניסה התובע לשכנע את הנתבע למכור את זכויותיו בנכס למשקיעים אחרים (פסקאות 51 ואילך לתצהיר הנתבע). ואכן, הנתבע צירף לתצהירו (נספח 13) מספר מסמכים בנושא, וכן צירף תצהיר מטעם צד שלישי בו הצהיר כי הציע לנתבע לשלם את חובו של התובע (זמן קצר לפני יום 19.2.15 מועד אישור התצהיר מטעמו של אותו צד שלישי). אלא שהצדדים חלוקים באשר למשמעות הנובעת מאותם הניסיונות. בעוד הנתבע טוען כי הם מוכיחים שהתובע השלים עם ביטול הצהרת הכוונות, התובע טוען את ההפך, שכן לשיטתו, הצעות אלה כללו רכישת מחצית מהזכויות בנכס ולא את רכישת מלוא הזכויות בו. ממשיך התובע וטוען כי אם היה משלים עם ביטול הצהרת הכוונות, הרי שהיה על הנתבע לדון בהצעות לרכישת מלוא הזכויות בנכס ולא רק במחציתן, ומשלא נעשה כך, הרי שהדבר מוכיח שהתובע פעל בהתאם להצהרת הכוונות ולא בניגוד לה.
גם כאן, אין צורך להכריע בדבר. הנתבע דחה את ההצעות הללו כולן. מקובלת עלי עדותו של בנו של הנתבע, שהצהיר על פגישה בה נכח, שהשתתפו בה אביו, התובע וכן אותו צד שלישי, במהלכה ניסו האחרונים לשכנע את הנתבע למכור זכויותיו בנכס בתמורה לדירה בפרויקט שבונה הצד השלישי. הנתבע דחה ההצעה ואמר שהנכס שייך לו, ואין מקום לקבל הצעה שכזו. לשיטת התובע, דחיית ההצעות האמורות שיקפה הפרה של הצהרת הכוונות, והנה הוא לא נקט בכל צעד לאורה. יש בכך משום בסיס לראייתו כמי שהשלים עם כך שהחוזה על תנאי אינו מחייב עוד, נוכח חוסר יכולתו לעמוד בתנאים הנקובים בו. לא מצאתי ממש בטענת התובע כי הנתבע ניסה להטעות את בית המשפט בכך שמסר מסמך לגבי אחד המגעים האמורים, ובו קטעים מושחרים. אין עסקינן בקטעים מושחרים אלא בקטעים מודגשים, שהפכו ללא קריאים כתוצאה מהצילום, ואין בהם דבר כדי לשנות מתוצאות הניתוח.
ג)
ניתן ללמוד על כך שהתובע הסכים שהחוזה על תנאי אינו מחייב עוד דווקא למקרא פנייתו לבית הדין הרבני לאשר את הצהרת הכוונות. לכאורה, אם פנה כדי לאשר אותה, הרי שראה אותה כמחייבת, אך עיון מעמיק יותר בבקשה יעלה שלא אלה הם פני הדברים. נזכיר שבמועד הפנייה כבר ידע התובע כי הנתבע ביטל את הצהרת הכוונות, ועל רקע זה ציין התובע בפני
יתו (נספח א לכתב התביעה):


יודגש כי, באם יבקש המשיב להימלט מהתחייבותו ומחתימתו בפני
עו"ד על ההסכם שבין הצדדים, הרי שיש בכך ללמד על הצהרות [התובע] בכל עת בדבר המו"מ שקיימו הצדדים בכל הזמנים, תוך שכוונת [הנתבע] הייתה להונות את [התובע], להובילו לעת בו המועד שהוקצב בהחלטות בת"ר יחלוף, או אז, יבוא הוא לבקש לנכס לעצמו את ממונו של [התובע] שלא ע"פ דין.
במצב דברים זה, לית מאן דפליג כי, באם יבוא [הנתבע] לנסות ולהימלט מחתימתו והתחייבותו הנ"ל, הרי שעל ביה"ד הנכבד להורות בזאת כי, פסק הדין מיום כ"ח אדר ב' התשע"ד הקובע שבסך 3,650 ₪
[כך במקור]
יסולקו כל התביעות ההדדיות שבין הצדדים, הינו פסק הדין הקובע לעניין הצדדים אף בעת הזאת, שהלא כמוכח לעיל, הוכח צדקת דבריו של [התובע] לפיה, שהו הצדדים בכל עת במו"מ לעניין הנכס.
עיננו הרואות כי התובע עצמו לא ראה בהצהרת הכוונות כמסמך המחייב עוד. הוא אמנם פנה לבית הדין בבקשה ליתן לו תוקף, אך במועד הפנייה ידע שהוא עצמו לא עמד באף לא אחד מהתנאים הנקובים בו, וזאת לאחר שכבר חלף פרק זמן משמעותי מאז נחתם ובוטל. על רקע זה התובע צפה שהנתבע יתכחש לחובותיו בהתאם להצהרה. והנה, מה משמעות התכחשות זו בעיניו של התובע? לו
ּ
סבור היה שההתחייבות מחייבת היה עותר לאוכפה חרף התכחשות הנתבע. אך לא כך הוא עשה. הוא ביקש לטעון כי הנתבע הונה אותו, וגרר אותו לניהול מו"מ עקר, כדי שיחלוף המועד שקצב בית הדין לפירעון החוב שהוא חב לו. לכן, הוא לא עתר לאכיפת ההסכם, אלא להארכת המועד לעמוד בפירעון החוב, כפי שנפסק על ידי בית הדין. בכך הוא העיד על עצמו כי ויתר על אכיפת הצהרת הכוונות, מן הסתם נוכח העובדה הפשוטה כי לא יכול היה או שלא רצה לעמוד בתנאים המפורטים בה, ושהיא הייתה כפופה להם.
כזכור, בית הדין בסופו של דיון דחה את בקשתו, ובכך נסתם הגולל על הדבר.
19.
בכל אלה יש כדי להוביל למסקנה כי התובע הבין, בזמן אמת, כי המסמך אינו מחייב עוד, והבנתו זו משקפת אף את הדין.
התוצאה
20.
תביעתו של תובע לאכיפת הצהרת הכוונות נדחית בזאת.
אין ב

פסק דין
זה כדי למנוע מהצדדים לברר בערכאות המתאימות את חילוקי הדעות הכספיים ביניהם, שממילא לא הוצגו באורח ממצה במסגרת הדיון בפני
י. כמובן, שהתובע לא יוכל לתבוע בגין סוגיות, שכבר קיים בעניינם מעשה בית דין לאור הליך הבוררות ואישור פסק הבוררות, והוא הדין ביחס למעשי בית דין אחרים, ככל שקיימים כאלה, בגין הליכים אחרים בין הצדדים. אשר לחילוקי דעות כספיים אחרים, פתוחה הדרך לבררן ללא שאנקוט כל עמדה בהן לגופה.
21.
אשר להוצאות שיש להטיל על התובע בגין הליך זה, הרי שגם בהתחשב במצבו הכלכלי יש להטיל במקרה זה הוצאות של ממש. התובענה לא הייתה מבוססת על אדנים מוצקים, לשון המעטה. אמנם, היא לא סולקה על הסף, אך הובהר לתובע שהרף שעליו לעבור הוא גבוה. יחד עם זאת יש להפחית מהן שיעור מסוים, בהינתן העובדה כי בקשת הנתבע לסילוק על הסף נדחתה.
לפיכך, אני קובע שהתובע יישא בהוצאות הנתבע בסכום כולל של 35,000 ₪.
22.
המזכירות מתבקשת לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור התיק.

23.
זכות ערעור לבית המשפט העליון.

ניתן היום,
ד' תמוז תשע"ח, 17 יוני 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 42273-05/16 דוד מור יוסף נ' יעקב דלבריאן, עו"ד אייל עברון (המנהל המיוחד) (פורסם ב-ֽ 17/06/2018)