פסקי דין על גיא אליאס | פסקי דין על ברי כהן

13437-12/17 תאק     24/06/2018




תאק 13437-12/17 גיא אליאס נ' ברי כהן








בית משפט השלום בתל אביב - יפו

תא"ק 13437-12-17 אליאס נ' כהן






לפני כבוד השופטת לימור מרגולין-יחידי

ה
תובעים:
גיא אליאס


נגד

ה
נתבעים:
ברי כהן






החלטה

התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר בסכום של 2,015,029 ₪, המבוססת על ממצאי

פסק דין
בביהמ"ש המחוזי, שניתן בין הצדדים, כשבאותו הליך נתבע גורם נוסף, אמיר ביטי (ה"פ 9502-08-15 אליאס נ' כהן (להלן: "פסק הדין")). לטענת התובע קיימת בפסק הדין קביעה שיפוטית בכל הנוגע לעצם קיומן של הסכמות בין הצדדים לרכישת דירה במשותף ולתשלום במזומן ששילם התובע לנתבע עבור הדירה בסך כולל של 1.8 או 1.9 מיליון ₪, וקביעה זו מקימה השתק פלוגתא. לטענת התובע, התביעה מתאימה להתברר בסד"מ, שכן סכומה קצוב והיא נתמכת בראיות בכתב הכוללות את פסק הדין והמסמכים שנכללו בו.
הנתבע הגיש בקשת רשות להגן במסגרתה חלק על טענת התובע כי פסק הדין מבסס מעשה ביה"ד ומקים השתק פלוגתא. לטענתו קביעות ביהמ"ש בפסק הדין ניתנו בהקשרה של תובענה ספציפית הצהרתית, כשהנתבע הודיע לביהמ"ש שלאור אופי הסעד הוא לא יפרוש את מלוא התמונה העובדתית. עוד נטען שהקביעות מתוך פסק הדין עליהן נסמך התובע חורגות מהמחלוקות באותו הליך ואינן מהוות קביעה שיפוטית המבססת השתק פלוגתא. בנוסף מלין הנתבע על הטענה שהקביעות בפסק הדין אמורות לשיטת התובע לחייבו על אף שלא יכול היה לערער עליהן משנדחתה התובענה נגדו. לגוף העניין חלק הנתבע בבקשת הרשות להגן על הטענה כי קיבל 1.8 מיליון ₪ מהתובע, חלק על טענת התובע לשותפות בדירה מכוחה התקבלו כספים מהתובע לצורך רכישת דירה וטען כי בין השניים יש פעילות כספית שוטפת במסגרתה בוצעו העברות כספיות (סעיף ו 14. לבר"ל). יצוין כי טענות אלה המופיעות בבר"ל אינן מופיעות באותה מתכונת מפורטת בתצהיר הנתבע בתמיכה לבר"ל, ובתצהיר צוין בתמציתיות רבה כי התובע "התלבש" על הדירה, טען שחוב הריבית כלפיו מגיע לסך של 1.8 מיליון ₪ והוא גובה אותו במחצית הדירה, וכן השתלט על הדירה בטענה שהוא כביכול הבעלים של מחציתה (סעיפים 10-13 לתצהיר הנתבע).
הנתבע סיכם את טענותיו, התובע הגיב להן. הנתבע ויתר על זכות התשובה שניתנה לו עד ליום 21.6.18.

דיון והכרעה
במוקד המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלת נפקותו של פסק הדין על ההליך הנוכחי, היינו אם ממצאי פסק הדין מבססים השתק פלוגתא, באופן המונע מהנתבע להתכחש לממצאים ולהתגונן, שאלה שהיא משפטית וראייתית במשולב.
אקדים ואתייחס להיבט הראייתי התוחם את מסגרת הדיון.
כפי שהובהר בדיון מיום 17.5.18, טיעוני הצדדים בהקשר הראייתי מוגבלים לאותן ראיות שהובאו לפניי במסגרת הבר"ל ובמסגרת התביעה בסד"מ ולא מעבר לכך. מקובלות עליי בהקשר זה טענות התובע בסעיף 8 לסיכומיו והמובאות אליהן הפנה. באותו הקשר, אין מקום להפניה לכתבי טענות או פרוטוקולים מתוך ההליך בביהמ"ש המחוזי שאינם חלק מההליך שלפניי. תמוהה בעיני הערת ב"כ הנתבע כי קביעת ביהמ"ש בעניין זה אינה הוגנת וגורמת עוול וחוסר צדק, ומכל מקום אף אם זוהי תחושתו, לא היה מקום שיתייחס לנתונים ראייתיים שבמפורש קבע ביהמ"ש שאין להתייחס אליהם, וזאת ללא נטילת רשות. משכך, בבחינת הראיות אגביל את עצמי רק לאותן ראיות המופיעות במסגרת כתבי הטענות בהליך שלפניי.
מבחינה מהותית,
טיעוני שני הצדדים מתמקדים בשאלת תחולתו של הכלל בדבר השתק פלוגתא בנסיבות ההליך שלפניי.
בסכמו את את הכלל בדבר השתק פלוגתא, ציין הנשיא אגרנט
:
"אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות
”

(
ע"א 246/66 קלאוזנר נ' שמעוני).
בצטטו את המובאה דלעיל, הוסיף והבהיר המלומד א.
גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי"
(מהדורה עשירית, תשס"ט), בע' 112, כדלקמן:
"החלטה שיפוטית בפלוגתה שהייתה חיונית להכרעה במחלוקת, על ממצאיה העובדתיים ומסקנותיה המשפטיות, ואשר ניתנה לאחר שלצדדים הייתה הזדמנות להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם, מחייבת את בעלי הדין בכל התדיינות אחרת."
.
בהלכה הפסוקה ובספרות נהוג למנות ארבעה תנאים מצטברים לביסוס השתק פלוגתא, בהתאמה לעקרונות שפורטו
(
ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, נ. ז
לצמן "מעשה בית דין בהליך האזרחי
"
(1991) (להלן: "זלצמן") בע' 141)
. ואלו התנאים:
א.
הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
ב.
התקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ועל כן, לבעל הדין שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה "היה יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתא.
ג.
ההתדיינות הראשונה של בית המשפט בפלוגתא הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא, ובקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל ממצא של חוסר הוכחה.
ד.
ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מכל הכרעה שולית תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה.
ביחס לתנאים הנזכרים ראוי להעיר מספר הערות:
ראשית, בכל הנוגע לתנאים לפיהם הפלוגתא לובנה במסגרת ההליך הקודם ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי, יש לזכור כי אף אם הפלוגתא לובנה הרי שככל שמדובר בממצא מזיק שנקבע נגד בעל הדין שזכה, והוא אינו יכול לערער עליו, מקובלת החרגתו מגדר הכלל של השתק פלוגתא (זלצמן בע' 197), כדברי ביהמ"ש:
"כלל ידוע הוא שמי שזכה בדין וקיבל מבית המשפט את מלוא הסעד שביקש ושהיה זכאי לקבל, אינו רשאי לערער על מימצאי פסק הדין ועל נימוקיו. על-פי אותו הכלל, המימצאים שנפסקו לחובתו של בעל דין שזכה, אשר לא ניתן לו לערער עליהם, לא יהיו בבחינת מעשה-בית- דין נגדו בכל הליך עתידי"
(ע"א 6138/93
‎

‎
הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי
‎

‎
נ' אברהמי
, וראו גם: רע"א 6819/15 משיח נ' רובע 1 בע"מ, בג"צ 84/57 אל רחמן נ' עת"א).
שנית, לעניין חיוניות ההכרעה לצורך פסק הדין, נקבע כי:
"חזקה על בעלי-הדין שמקום שהכרעתו של בית-המשפט דרושה בפלוגתה פלונית, יביאו בפני
ו כל ראיותיהם, זה כדי להוכיח וזה כדי לסתור, ואחרי צאת פסק-הדין קם מעשה-בית-דין. אך אין דורשים מבעל-דין לרכז מאמציו להוכחת פלוגתה שאינה חיונית לביסוס פסק-הדין, כך שפסק-הדין יכול לעמוד גם בלעדיה, המבחן הוא, אם פסק-הדין יעמוד בעינו, אף אם תמחק ממנו את ממצאו של בית-המשפט..."
(ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל, זלצמן בע' 193 ואילך).
שלישית, טענת השתק פלוגתא יכולה להטען על ידי שני הצדדים להליך, והתובע רשאי לטעון כי הנתבע מושתק ואינו רשאי להעלות טענת הגנה שהוכרעה בהליך קודם (זלצמן בע' 138).
רביעית, מקום שמתקיימים כל ארבעת התנאים מחוייבים בעלי הדין לקביעה השיפוטית לגבי אותה פלוגתא, ואין ביהמ"ש שלפניו נטענת הטענה בודק את צדקת הקביעה השיפוטית המהווה בסיס לטענה (זלצמן בע' 138).
ומן הכלל אל הפרט
לאחר שעיינתי בפסק הדין, ובחנתי את טיעוני הצדדים, בהתחשב בעקרונות המשפטיים שפורטו לעיל, הגעתי למסקנה כי ממצאי פסק הדין אינם מהווים השתק פלוגתא. למסקנה זו הגעתי בשל שני טעמים שיש ביניהם זיקה, כמפורט להלן:
האחד, משום שממצאי ביהמ"ש בפסק הדין הם בבחינת ממצא מזיק לנתבע, הצד שהתביעה נגדו נדחתה, כשעקב זכייתו בהליך הלכה למעשה נמנע ממנו להעמיד את אותן קביעות במבחן ביקורת של ערכאת הערעור. במצב זה, כפי שפורט לעיל, לא מתקיים הכלל של השתק פלוגתא. ודוק, מדובר בטעם שהוא משפטי ואין בו משום הסכמה לטענה משתמעת של הנתבע שאילו היה יכול לערער היו לו נימוקים טובים כדי להשיג על הממצאים.
השני, בשל סימני השאלה ביחס לחיוניות של הממצא. שאלת החיוניות של הממצא אינה תמיד פשוטה, כשבהליך שלפניי ניתן לקבוע שלצורך קבלת התביעה קביעת הממצא הייתה חיונית, אך לצורך דחיית התביעה לא הייתה ההכרעה בפלוגתא חיונית, וניתן היה לדחות את התביעה גם על יסוד השיקולים שפירט ביהמ"ש בסעיפים 67 ואילך וסיכם בסעיף 75 לפסק הדין. יצוין כי בסיכומיו לא נדרש התובע לתנאי החיוניות על כל המשתמע מכך.
מסקנה זו פוטרת אותי מן הצורך להדרש ליתר התנאים, ורק בבחינת למעלה מן הצורך אציין שאילו הייתי נדרשת ליתר התנאים הייתי קובעת כי הם התקיימו.
סוף דבר, הטענה כי הנתבע מושתק מלטעון טענות שאינן תואמות את ממצאי פסק הדין מחמת השתק פלוגתא, נדחית.
עצם העובדה שהנתבע אינו מושתק מלהתגונן אין משמעה בהכרח שהוא עמד בתנאים לקבל רשות להתגונן ויש לבחון סוגיה זו בנפרד.
רשות להתגונן
בבקשת רשות להתגונן, בוחן ביהמ"ש אם יש לנתבע הגנה כלשהי כנגד התביעה, ולו בדוחק, ואינו בוחן ככלל כיצד יבסס ויוכיח את הגנתו וכן אינו בוחן לצורך הכרעה אם ליתן רשות להגן שאלות של מהימנות.
התובע מכיר בקיומה של מחלוקת בינו לבין הנתבע בקשר לסכום של 54,000 ₪, לגביו אף לשיטתו יש מקום ליתן רשות להגן, ובהקשרו של סכום תחום זה לא נדרש ביהמ"ש לבחון את טענות ההגנה וניתנת לנתבע רשות להתגונן.
אשר ליתרת הסכום הנתבע מכלל הסכום שנתבע בסך של כ – 2 מיליון ₪ (להלן:"יתרת התביעה"), עיון בתצהיר הנתבע מעלה כי יש לו הגנה דלה, המבוססת על תצהירו בלבד, כשגם התצהיר ביחס לסוגיות שבמחלוקת, אינו מפורט, אם כי קיימת התייחסות תמציתית בתצהיר ממנה משתמע כי הנתבע כופר בחוב ובזיקת הכספים לרכישת הדירה. טענות ההגנה של הנתבע, אם כן, הן מוגבלות ודחוקות, אך אין מדובר במי שאין לו טענות הגנה כלל.
בנסיבות אלה, לאור הגישה הרחבה המקובלת לעניין מתן רשות להגן מקום שבו קיים סיכוי כלשהו לטענות ההגנה מחד גיסא ודלות ההגנה ביחס ליתרת התביעה מאידך גיסא, הגעתי למסקנה כי יש ליתן לנתבע רשות להגן גם על יתרת התביעה, ואין לחסום אותו מזכות הגישה לערכאות, אך נוכח אופי הטענות ואופי הראיות, יש מקום להתנות את הרשות להגן בהפקדת ערובה מתאימה.
כידוע, מוסמך בית המשפט להתנות מתן רשות להתגונן בהפקדת ערובה:
"על פי
תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984,
"רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל אשר ייראה לבית המשפט או לרשם". בפסיקתו של בית משפט זה נקבע, כי ככלל התנאת הרשות להתגונן בתנאים תיעשה במקרים שבהם ההגנה נראית על פניה קלושה... כך נאמר, כי "כשאמנם 'כמעט' אין לנתבע הגנה, בית המשפט עושה חסד עם נתבע כאשר הוא נותן לו רשות להתגונן, אפילו היא מותנית בתנאי הפקדה""
(רע"א 384/17 סבוב נ' גמא ניהול וסריקה בע"מ).
וברע"א 2895/12
עמרן נ' מועצה מקומית קריית טבעון
, נאמר:
"בפסיקה נקבע כי מקום בו לוקה הגנת הנתבע בחוסר בהירות או שהיא נראית על פניה קלושה ביותר תותנה הרשות להתגונן בהפקדת סכומי ערבות"
לעניין אופי ההפקדה או הערבות וגובהה, צוין באותו

פסק דין
:
"יודגש שאין לסכל את מטרת התקנה על-ידי קביעת תנאים או ערובות שאין בכוחו של הנתבע לעמוד בהם".
בהליך שלפניי, לא נטענו טענות הנוגעות לעניין הערובה ו/או ליכולותיו של הנתבע, זולת טענות משתמעות מתיאור הרקע לארועים ביחס לנטילת הלוואות, מהן קשה ללמוד על מצבו הכלכלי הנטען של הנתבע בעת הנוכחית.
בנסיבות אלה, לאחר שהבאתי בחשבון את סיכויי ההגנה, ובהתאם להלכה לפיה אין לקבוע תנאים שיסכלו את זכות הגישה לערכאות, כשהנטל הוא על הנתבע לבסס טענה לקושי כלכלי, אם קיים, אני מוצאת לנכון להתנות את הרשות להגן ביחס ליתרת התביעה בהפקדה במזומן או בהעמדת ערבות בנקאית תוך 30 ימים בסך של 400,000 ₪.
ככל שיעמוד הנתבע בתנאים יהווה תצהירו כתב ההגנה, ואם לא יעמוד בתנאים יהיה סעיף 12 לתצהירו כתב הגנתו.
הצדדים ישלימו הליכים מקדמיים תוך 60 יום מהמועד בו תוברר מסגרת הגנתו של הנתבע. כל הדרישות ישלחו בתוך 30 יום וייענו בתוך 30 יום. לאחר השלמת הליכים יוגשו תצהירים. התובע יגיש תצהירים בתוך 45 יום ממועד השלמת הליכים והנתבע יגיש תצהירים בתוך 45 יום ממועד קבלת תצהירי התובע. לתצהירים יש לצרף את כל המסמכים שברצון הצדדים להסתמך עליהם, לרבות חוות דעת מומחים ערוכות כדין. צד המבקש להעיד עד שאינו מוכן לתת תצהיר, יגיש בקשה לזמנו כעד בד בבד עם ההודעה על הגשת תצהירים ויפרט את הנימוקים בגינם לא ניתן להגיש תצהיר וכן תמצית עדות. יש לצרף רשימה ובה שמות כל המצהירים וכן עותק נייר כרוך ומדוגל.
נקבע קדם משפט לאחר הגשת תצהירים ליום 22.1.19 שעה 9:30.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ח, 24 יוני 2018, בהעדר הצדדים.










תאק בית משפט שלום 13437-12/17 גיא אליאס נ' ברי כהן (פורסם ב-ֽ 24/06/2018)