פסקי דין על סטוק קפה בע"מ | פסקי דין על רו"ח חן ברדיצ'ב

25585/04 בשא     23/08/2005




בשא 25585/04 סטוק קפה בע"מ נ' רו"ח חן ברדיצ'ב




בתי משפט

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשא 025585/04
בפש"ר: 002316/04
בפני
כב' השופטת אלשיך ורדה

בעניין: 1. סטוק קפה בע"מ

2. סטוק קפה ישראל בע"מ
3. מוראנו תאורה בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד שלום גולדבלט ואח'
המבקש: רו"ח חן ברדיצ'ב

בתפקידו כנאמן למימוש הליך ההבראה
והסדר הנושים של קבוצת סטוק-קפה

נ ג ד

המשיבים: 1. ג'ון עמיר עינב
2. עו"ד ליפשיץ דוד
ע"י ב"כ עוה"ד נח ליפשיץ ואח'

3. כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ עוה"ד קרן-פלפל-ברקה
החלטה

מונחת בפני
בקשתו של הנאמן לתקופת הקפאת ההליכים לקבוצת סטוק קפה, רו"ח ברדיצ'ב, כי אורה למשיבים להשיב לידיו את הסחורה שעוקלה ע"י המשיב 1, ערב הקפאת ההליכים, במסגרת הליך של עיקול זמני בת.א. (ת"א) 73900/04, בש"א 189308/04. לאחר שהוגשו כתבי טענות ותצהירים, נערכו חקירות מצהירים והוגשו סיכומים, הגיעה העת ליתן את החלטתי.

המשיב 1 הינו יבואן המייבא רהיטים שונים ומוצרי עץ מהמזרח הרחוק ומספק אותם לחוויות שונות ברחבי הארץ. קבוצת סטוק קפה, המצוייה בהקפאת הליכים, הינה רשת בתי קפה, המשלבת בסניפיה מכירה של מתנות וריהוט אוריינטלי.
ביום 2.12.04 הגיש המשיב 1 (להלן: "המשיב") לבית המשפט השלום בתל אביב תביעה כספית כנגד חברות סטוק קפה ע"ס 196,874 ₪, בת.א. 73900/04. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש הוא בקשה דחופה לעיקול זמני ולתפיסת סחורות בבש"א 189308/04. עוד באותו היום, נתן כבוד הרשם יוחנן גבאי החלטה בדבר עיקול זמני, במסגרתו התיר למשיב להוציא מכל חנויות הרשת ולתפוס את הסחורה, שסופקה על ידו לקבוצת סטוק קפה.
לטענת המבקש, ביום 2.12.04 התייצב המשיב בנוכחות שוטר בסניפי הרשת, והוציא 4 משאיות מלאות בסחורה, ששוויה כ 200,000 ש"ח. המשיב 2 מונה כנאמן למימוש הליכי העיקול הזמני ושמירת הסחורה.
ביום 07.12.04 הורה בית בית המשפט המחוזי בחיפה על הקפאת הליכים לקבוצת סטוק קפה, וביום 08.12.04 הועבר- התיק לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

לטענת המבקש, משניתן צו הקפאת ההליכים, אין עוד תוקף להליכי העיקול הזמני של המשיב, ועל המשיבים להשיב לאלתר את הסחורה המעוקלת לידי הנאמן. לטענתו, חובת ההשבה מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שנכסי קבוצת סטוק קפה משועבדים בשעבוד שוטף לטובת בנקים שונים, ואין זה ראוי ליתן עדיפות למשיבים על פני נושיה האחרים של קבוצת סטוק קפה, ובפרט, נושיה המובטחים.

מנגד, טוען המשיב לזכות בעלות בסחורה, לטענתו, בינו לבין קבוצת סטוק קפה נקבעה תניית שימור בעלות בסחורה, המופיעה על גבי תעודות המשלוח והחשבוניות ולפיה :

"הסחורה בבעלות באלי ארט עד התשלום המלא בפועל"

טוען המשיב, כי לאור הלכת קידוחי הצפון בע"מ, אשר שינתה את הלכת קולומבו, יש להכיר בתניית שימור הבעלות בין הצדדים כקובעת את העסקה כעסקת מכר מותנה ולא כעסקת משכון. משכך יש להכיר בסחורה שעוקלה כסחורה שנמצאת בבעלותו, ולא בבעלות קבוצת סטוק קפה, ואין הוא מחויב להשיבה, כפי שדורש המבקש. משאין המדובר בטובין השייכים לקבוצת סטוק קפה, אלא של המשיב, לא יכול הנאמן להשתמש בסעיף 350 לחוק החברות כדי להורות לו על
השבת הסחורה המעוקלת.

באשר לטענת המבקש לעניין שווי הסחורה שהוצאה, טוען המשיב כי הסחורה שעוקלה על ידו היתה שבורה, פגומה קרועה ומלאת חבלות. מרבית הרהיטים זקוקים לשיפוץ, וניתן למכרה בסך נמוך ביותר. בתשובתו לטענה זו, גורס המבקש כי על פי דו"חות המלאי של קבוצת סטוק קפה, שווי הסחורה שנלקחה ע"י המשיבים עולה על 200,000 ש"ח. זאת ועוד: לטענתו, המשיב 2, שמונה כנאמן למימוש הליכי העיקול הזמני ושמירת הסחורה, לא נכח בהליך התפיסה, ובמחדלו זה חרג מסמכותו שהוקנתה לו, היות ולא ערך באופן אישי תיעוד של הליך העיקול ואת רשימת הסחורה שנלקחה, וכעת מנסה הוא להסתמך על רשימה, שערך המשיב 1, שהנו בעל אנטרס להציג מצג בדבר שווי סחורה נמוך. כמו כן טוען המבקש כי המשיב 2 לא הגיש עד היום דו"ח מטעמו בדבר הסחורה שנלקחה על ידו, האם בוטחה, כיצד היא נשמרת, היכן היא מאוחסנת, וזאת בניגוד לסעיף 46 לחוק ההוצאה לפועל.

עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי

המחלוקת שבפני
כפולת פנים; עיקרה נסב בדבר תוקפה של תניית שימור הבעלות הנטענת ביחסים בין הצדדים. מלבד זאת, חלוקים הצדדים גם על שוויה של הסחורה שהוצאה - מחלוקת אשר יהא צורך להכריע בה אך ורק אם יתברר כי תניית שימור הבעלות אינה מסייעת למשיב בנסיבות המקרה.
אין מחלוקת, כי ההלכה הפסוקה היום, בעקבות פסק הדין בעניין קידוחי הצפון, מכירה באורח עקרוני בתוקף אפשרי של תניות שימור בעלות. זאת בלא להתנות את האמור לעיל בקיומה של עסקת "קונסיגנציה אמיתית", וכאשר נקבע כי ההכרעה תהיה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, לפי העובדות ואומד-דעת הצדדים העולה מהן.

כמו כן ניסו שני הצדדים להסתמך על החלטתי בעניין פש"ר 1331/03 בש"א 13878/03, בעניין און מזגנים; עיקרה של פסיקה זו הינו אבחנה בין שני עניינים שונים, בכל הנוגע לשימור בעלות מחד גיסא, ביטלה הלכת קידוחי הצפון את החסימה הגורפת והא-פריורית נשוא הלכת קולמובו, אשר החילה את חוק המשכון. מאידך גיסא, אין באמור לעיל בכדי להכשיר חוזים או תניות העונות להגדרת חוזה (או חלק מחוזה) למראית-עין, לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי).

במה אמורים דברים?

כוחה ויחודה של תניית שימור-בעלות הינה בכך שהיא מנסה באופן כן וממשי, לשמר את הזכויות הקנייניות בנכס שנמכר - דבר אשר (במידה והוא נעשה בכנות) יש לו בהכרח תוצאות וסימני-היכר עובדתיים. לעומת זאת, קיימים מקרים של תניות למראית-עין, אשר אין דבר בינם לבין הסטטוס העובדתי-מהותי של קניין, וכל מטרתן אינה אלא עקיפה גרידא של סולם דיני הקדימה בחדלות-פרעון, קרי: "שדרוגו" של ספק, בהבל-קולמוס, ממעמד של נושה רגיל למעמד העולה על זה של נושה מובטח. פסק הדין בעניין און מזגנים ציין, בין היתר, את הבעייתיות הרבה של מצב כזה, וזאת בעיקר בהקפאות הליכים. מצב בו יוכל כל ספק לשנות בהבל קולמוס, את סולם דיני הקדימה, ויכול לחרוץ מראש את גורלם של נסיונות הבראה רבים. זאת, באשר ספק שכזה הופך אדיש במקרים רבים למאמצי ההבראה, ואין לו אלא "ליטול את שלו וללכת" - כח אשר הדין שלל במפורש (בכל האמור בהקפאות הליכים) אף מן הנושה המובטח.
המסקנה היא, כי מן הראוי להזהר זהירות רבה כאשר אנו דנים בשימורי בעלות, ולהקפיד לערוך את ההבדל בין שימו' בעלות אמיתי - קרי, תניה בעלת נפקויות קנייניות אמיתיות, לבין תניה למראית-עין, שלא נועדה אלא כדי להתנות על סולם דיני הקדימה. כמו כן, ראוי לשוב ולהדגיש, כי על המבחנים להיות גמישים, להתאים לעובדותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה ולטיב היחסים בין הצדדים, וכל זאת כאשר על בית המשפט לזכור להתחשב בצרכיהם הדינמיים של חיי המסחר. מסיבה זו הוער בעניין און מזגנים, כי לא תמיד תדרש הסכמה חוזית כתובה ומפורשת בעניין שימור הבעלות, כתנאי בלעדיו איין להכרה בתוקפה. טול למשל סוחר של מטלטלין, המתקשר בעשרות עסקאות קטנות מדי יום עם קונים שונים, רובם המכריע בלתי-מוכרים לו, ואינם מקיימים עימו כל סוג של יחסי-מסחר נמשכים. אך ברור הוא, כי במצב כזה דרישה להסדרה חוזית כתובה ומסודרת של תניית שימור הבעלות הינה גזירה שאין ציבור המוכרים מסוגל לעמוד בה. במצבים שכאלו, סביר להניח כי ציון מפורש של שימור הבעלות על החשבוניות עשוי להספיק להוכחת שימור בעלות, כל עוד נקט המוכר באמצעים שהיו מסבים את תשומת ליבו של קונה סביר לתניה, טרם שנחתם החוזה, להבדיל ממקרים בהם "הוגנבה" התניה לאחר שהחוזה כבר נכרת ונחתם - הכל לפי נסיבות המקרה והתרשמותו של בית המשפט מהצדדים וממערכת היחסים ביניהם.

עתה, מן הראוי לתת את הדעת למערכת היחסים בין הצדדים בנסיבות המקרה דנן.

אין חולק, כי בין הצדדים דנן לא נחתמה מעולם תניה חוזית מסודות של שימור-בעלות; עם זאת, מנסה המשיב להבנות מנוסח אחיד שתופיע על החשבוניות, אשר קבע שימור בעלות מסוג זה. כמו כן, טוען המשיב כי מנהג זה החל לאחר שנתיים של יחסים עסקיים, כאשר החל לחשוש מיכולת ההחזר של המבקש. כמו כן, התגלעה בין הצדדים מחלוקת בדבר היכולת להחזיר את הסחורה: המשיב טוען, כי מנהלי סטוק-קפה הציעו לו בעצמם להחזיר סחורה ערב הקריסה, בתמורה למחיקת חלק מהחוב. הצדדים העלו טענות, כל אחד לשיטתו הוא, בעניין נפקות רשימת המלאי של המשיב, בהן לא הופיעה הסחורה שניתנה למבקש, אופי הסחורה (רהיטים לתצוגה), שימור שליטה אפשרית של המשיב בסחורה, וכיוצא באלו.

לאחר ששמעתי את החקירות, הגעתי למסקנה כי התקשיתי לרכוש אמון רב בטענות המשיב ובתצהירו. עדותו של המצהיר דנן היתה מתחמקת, ולא פעם לוקה ב'קוצר זכרון', תמוה ובזכרון סלקטיבי, בנסיבות המקרה. חשוב אף יותר; בחקירתו, שמט המשיב עצמו במידה רבה את הקרקע מתחת לטענותיו שלו, בכל האמור בתשתית העובדתית התומכת בקיומה של תניית שימור בעלות האמיתית.
כך למשל, בעוד שטענה מרכזית של המשיב היתה, כי תניית שימור הבעלות הוכנסה לשימוש מסיבות הנוגעות ליחסים הספציפיים בין הצדדים (בעניין זה יוער, כי מנהל סטוק-קפה הכחיש בעדותו כי פיגר בתשלומים לפני שנתיים, ואני נוטה להאמין לדבריו אלו), אולם כאשר נשאל על כך בחקירתו אודות החשבוניות עם תניית שימור הבעלות, ענה כדלקמן:

"זה נוסח של חשבונית שאנו נוהגים להשתמש בה בשנתיים האחרונות לכל הלקוחות"
(ההדגשה שלי - ו.א.)

עיננו הרואות; המשיב עצמו סתר במידה רבה את הטענה, כי עמד על תניית שימור בעלות מסיבות ספציפיות הנוגעות לסטוק-קפה, וחיזק את הטענה כי אין עסקינן אלא ב"שורה אוטומטית" שהכניס לכל החשבוניות, של כל הלקוחות. כמו כן, הובהר במהלך החקירה כי כאשר הועברו פריטים לסטוק-קפה, הם נרשמו אצל המשיב כחוק ולא כמלאי (עובדות שאינן מכריעות בהכרח בפני
עצמן, אולם הן מצטרפות למסכת העובדתית-ראייתית הכללית הקיימת בנסיבות המקרה דנן).
זאת ועוד; המשיב הודה מפורשות, כי לא היתה השפעה אמיתית על המחיר בה נמכרה הסחורה, הכיסוי הביטוחי שלו לא כיסה סחורות שנפגעו אצל סטוק-קפה, וכי הסנקציה היחידה בה יכול היה לנקוט הינה - לסרב לטפל במוצר, אם וכאשר יזדקק לטיפול אצל הספק, או לסרב למכור לסטוק-קפה סחורות חדשות - סנקציות "קלאסיות" הנהוגות בחיי מכר, דווקא ובעיקר כאשר הבעלות הועברה לקונה.

דומה, כי העניין המכריע בכל האמור לעיל הינו כדלקמן: בעוד שנטל ההוכחה בכל האמור בהוכחת שימור בעלות הא על הטוען לה (באופן דומה לכל טענה להתנייה על דין דיספוזיטיבי), הרי שבנסיבות המקרה, לא הוכחו כל אומד-דעת משותף או הסכמה אמיתית בין הצדדים על שימור-בעלות. מן הראוי לתת את הדעת על העובדה, כי יחסי הצדדים שונים באורח ניכר ממערכת היחסים בין מוכר לבין קונה מזדמן וחד-פעמי, אחד מרבים, אשר אין הגיון או יכולת אמיתית לערוך עמו חוזה מסודר הכולל שימור בעלות. עניין לנו ביחסי אספקה בהיקף גדול יחסית בין שני צדדים, אשר נמשכו ארבע שנים. זאת ועוד; כאשר רצה המוכר לדרוש הסדרה של תנאי הספקה, ערובות (כגון שיקים להם ערב בעלי סטוק-קפה אישית), ידע היטב לדרוש זאת, במצב כזה, עומד העדר תניית שימור בעלות בהסכם מסודר לרעת המוכר. דבר זה מצטרף להעדר מפורש של יכולת פיקוח, ולו מינימלית, על הממכר, והעובדה כי הוכח שהשורה על החשבוניות כלל לא היתה ספציפית ליחסים עם סטוק-קפה.

בנסיבות המקרה, אין המשיב יכול להעזר בטענות שהעלה אודות היכולת להחזיר כביכול את הסחורה; לכל היותר (ואף נקודה זו לא הובהרה עד תום), יכול היה דווקא הקונה, בנסיבות מסויימות, להחזיר סחורות למשיב (ומן הראוי לשוב ולציין, כי הלכת קולומבו פסה מן העולם, ואין אנו נדרשים לבדוק את קיומה או העדר קיומה של עסקת קונסיגנציה) לא זאת בלבד, שאף כאן התברר במהלך החקירות, כי דווקא המשיב היה זה שלא הקל על דרכה של סטוק-קפה, כאשר ביקשה להזדכות על פריטים כאלו ואחרים.
עובדות נוספות, שאף הן אינן מכריעות לכשעצמן, אולם מצטרפות למסכת העובדתית המצביעה לחובת המשיב, הינן כי הוכח שהמשיב קיבל חלקים מן התשלום מראש; מרבית החשבוניות עם תניות שימור הבעלות לא נחתמו על-ידי סטוק-קפה, והחריג היחיד הינו אישור מחסנאי על חלק מתעודות המשלוח, אשר כל נפקותה היא אישור כי הסחורה נתקבלה.

לעניין זה, ראוי להעביר מסר ברור לצבור המוכרים; הרוצה לטעון לשימור-בעלות, יתכבד ויעשה כן - אך זאת בגלוי, ולא בשיטות של "הגנבת" התניה במאוחר, וערבוב תחומים בין ההסכמה החוזית עצמה (לשם ראוי להכניס את שימור הבעלות), לבין הליכים טכניים מאוחרים שנעשים לאחר הקיבול הסופי, ונועדו בעיקרם לאשר את קבלת הסחורה או את ביצועו בעין של החוזה; חיי המעשה מלמדים, כי במקרים כאלו (וכך כנראה אף בנסיבות שבפני
), חותם הצד השני על מסמכים כאלו באורח כמעט אוטומטי, וזאת דווקא משום שהוא חושב אותם לעניין טכני בלבד. אין כל עילה לשלוף את תניית שימור הבעלות בשלב זה - מלבד אולי מצבים חריגים ביותר בהם מוכח כי לא היתה לאדם סביר בנעלי המוכר כל הזדמנות סבירה אחרת לדרוש שימור בעלות בדרך-כלל, לא כזה הוא המצב כך, דרך משל, גם בחוזה מכר הנחתם ברשת האינטרנט, דומה כי אפשרי בהחלט להוסיף שורה בולטת (טרם שהקונה לוחץ על הכפתור המאשר סופית את העסקה),
הקובעת שימור-בעלות, ולנקוט באופציה המחייבת את הקונה לסמן "אני מסכים לתנאים אלו", בטרם הוא מסיים את העסקה וכרטיס האשראי שלו מחויב.

סוף דבר; בנסיבותיו העובדתיות של המקרה הספציפי, לא עלה בידי המשיב להוכיח (ברמה הנדרשת של מאזן ההסתברויות), כי הוסכם בינו לבין סטוק-קפה על שימור בעלות.

עתה, לא נותר לי אלא לדון בעניין האחר; מן המסכת העובדתית, כפי שהונחה בפני
והתבררה בחקירות, עולה תמונה ברורה ועגומה מאד בכל הנוגע להתנהלות המשיב ובא-וכוחו. הוצאת הסחורות נעשתה בהליך פגום ולא סביר, תוך שהמשיב 2 (אשר שימש במידה רבה כ"ידו הארוכה" של ראש ההוצאה לפועל) כלל לא טרח להיות נוכח בעת הוצאות הסחורות, לא ערך אישית את הדו"ח ומתבקש, ולמעשה בדק את הסחורות בעצמו רק שבועות לאחר מכן. כמו כן, מנסיבות המקרה עולה כי הופרו אף חובות נוספות הכרוכות בשמירה ראויה על הסחורה בכך, נגרם נזק כבד לקופת הקפאת ההליכים, ונמנע מימוש ראוי של סחורות.
לאור האמור לעיל, קמה חובה על המשיבים לשפות את הנאמן על הפסדיו; אך ברור הוא, כי אין להסכים לטענה כי תרופת הנאמן אינה אלא החזרת הסחורה בעין. דבר זה יהיה כמעט בגדר לעג לרש בנסיבות המקרה, לאחר שהסחורה טולטלה וערכה ירד מאד (ואף המשיב מודה בכך בלשון רפה, אף שהוא מנסה, באופן בלתי-אמין, לגלגל את המחדל לפתחה של סטוק-קפה), ולאחר שהמשיב, במעשה שלא כדין, הוא אשר מנע ניצול ראוי של הסחורה במועד.

מאידך גיסא, חרף העובדה כי טענות המשיבים אינן אמינות, הרי שערכה האמיתי של הסחורה לא הוכח בפני
במידה מספקת. יש צדק מסויים בטענת המשיבים כי הטענה כי ערכה של הסחורה שהוצאה הינו קרוב ל- 200,000 ש"ח, באשר אף המבקש לא הניח בפני
רשימה מסודרת של פריטים שהוצאו וערכו של כל אחד (ולו ערך המשוער). העובדה כי ראש ההוצאה לפועל הסמיך את בא-כוחו של המשיב לתפוס סחורות עד לשווי של 196,000 ש"ח לערך, אין די בה. זאת, באשר לא בהכרח עלה בידי המשיב למצוא סחורות בערך זה.

דומה כי הדרך הנכונה לפסוק בה בנסיבות המקרה, היא לחייב את המשיב לשלם למבקש לאלתר את הסכום שהוא עצמו הודה בו - סך של 67,801 ש"ח וזאת תוך 21 יום ממועד החלטה זו, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום נטילת הסחורה. הנאמן רשאי לשקול, אם רצונו בכך, הגשת תביעה אזרחית כנגד המשיב אודות יתרת הסכום, באשר דומה כי בירור המחלוקות אודות השווי האמיתי של הסחורות שהוצאו דורש שמיעת ראיות ובירור עובדתי מקיף, שאינו הולם מסגרת של בקשה למתן הוראות. בעניין זה יוער, כי לא מצאתי טעם רב בנסיון המשיבים לנסות ולהפריד בין שני סוגי סחורות, ולקבוע דין שונה לסחורה שסופקה ערב הקריסה; אף אם היתה הטענה מוכחת כנכונה, במישור העובדתי, הרי שספק אם היתה מבססת את הטענה כי למנהל סטוק-קפה לא היה אומד דעת להחזיק בסחורה כבעלים. לכל היותר, ניתן היה לגרוס כי אומד הדעת היה לרכוש בעלות בדרך שאינה כדין, באופן אשר יתכן (ואני אומרת זאת בלא לחוות כל דעה לגופו של עניין) והיה עשוי להביא להפעלת סעדים כאלו ואחרים מתחום דיני החברות, כנגד מנהל סטוק-קפה.

לא נותר אלא לדון בהוצאות המשפט; דומה כי נסיבות המקרה מדברות בעד עצמן, ובעיקר אמורים דברים בעדותו של המשיב 1, ועוד יותר מכך, מדרך ההתנהלות הלקויה והפוגענית במסגרת הליכי העיקול, אשר גרמה נזקים ועינוי דין שלא לצורך.

אי לכך, ישא המשיב 1 בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום י"ח באב, תשס"ה (23 באוגוסט 2005) בעדר הצדדים

_______________
אלשיך ורדה, שופטת









בשא בית משפט מחוזי 25585/04 סטוק קפה בע"מ נ' רו"ח חן ברדיצ'ב (פורסם ב-ֽ 23/08/2005)