פסקי דין על אלי רואש | פסקי דין על אלי רואש חברה לבנין והשקעות | פסקי דין על איתן מונרוב ואח' | פסקי דין על אריה וובר

38774-12/16 א     18/06/2018




א 38774-12/16 אלי רואש, אלי רואש חברה לבנין והשקעות בע"מ, איתן מונרוב ואח' נ' אריה וובר








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

ת"א 38774-12-16 וובר נ' רואש ואח'
18 יוני 2018




מספר בקשה:
5
לפני
כבוד השופטת
תמר אברהמי


מבקשים (נתבעים)
1. אלי רואש
2. אלי רואש חברה לבנין והשקעות בע"מ
3. איתן מונרוב
4. נכסי איתן ודניאלה חברה להשקעות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אורית דן
ועו"ד אפרים קרנון [קרנון דן ושות']


נגד

משיב
(תובע)
אריה וובר
ע"י ב"כ עו"ד תדהר צור






החלטה

1.
לפני בקשה לסילוקה על הסף של תביעה, כולה או חלקה, מטעמי התיישנות ומספר טעמים נוספים (להלן גם: "בקשת הסילוק").

2.
התובענה כלפיה הוגשה בקשת הסילוק היא בעיקרה תביעה למתן חשבונות בה טוען התובע כי בינו לבין הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") היתה שותפות עסקית אשר כללה בין השאר חשבונות ונכסי נדל"ן מסוימים; כי הנתבע מסרב לתת לו את חלקו בשותפות ואף מתכחש לזכויותיו בה ובפרט בנכסי הנדל"ן; וכי יש להורות על חלוקת נכסי השותפות. כן טוען התובע להתקיימות עילות בדיני הנזיקין, בדיני עשיית עושר ועוד.

הנתבעת 2 היא חברה בבעלותו של הנתבע. נכסי הנדל"ן או חלקים מהם, רשומים על שם החברות הנתבעות 2 ו- 4. הנתבע 3 הוא עורך דין ובעל שליטה בחברה הנתבעת 4.

3.
קודם להגשת ההליך הנוכחי הגיש התובע כנגד הנתבעים תביעה דומה (ת"א (מחוזי ת"א) 3311-04-15) (להלן: "התביעה הראשונה" או "התביעה הקודמת"). בתביעה הראשונה עתר התובע למגוון סעדים לרבות סעד כספי בהיקף של כ-3 מיליון ₪. לאחר שנתן דעתו על הערות שצוינו בשלב המקדמי, עתר התובע למחיקת התביעה הראשונה, תוך כוונה מוצהרת להגישה מחדש במתכונת שונה. לאחר האמור הוגשה התובענה הנוכחית, העותרת לסעד של מתן חשבונות (החשבונות הנדרשים בתובענה מפורטים על פני כ-14 עמודים) וכן למספר סעדים כספיים ולצווים הצהרתיים ואחרים. בין הצווים המבוקשים נכלל צו המורה על חלוקת כלל נכסי השותפות וצווים הצהרתיים בעניין זכאות בחלקים מנכסי המקרקעין.

4.
הנתבעים הגישו כתב הגנה בו הם טוענים כי יש לדחות את התובענה הן על הסף והן לגופו של ענין ומכחישים קיומה של שותפות. לשיטת הנתבעים, התובענה נטולת בסיס והיא הוגשה משיקולים זרים – מצוקה כלכלית אליה נקלע התובע בשל מעורבותו עסקים כושלים ונסיונו "להוציא" כספים שאין הוא זכאי להם.

5.
בכתב ההגנה ובבקשה לסילוק על הסף טוענים הנתבעים כי גם אם נלך בדרכו של התובע ונקבע כי היתה שותפות בין הצדדים, הרי שדין התובענה להידחות בשל התיישנותה. לטענת הנתבעים, מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו נמסרה הודעה על כוונה לפרק את השותפות; הודעה על כוונה לפירוק השותפות נמסרה, לפי התובענה עצמה, בחודש ספטמבר 2005; ובהתאם, התובענה התיישנה בחודש ספטמבר 2012, זמן רב קודם להגשת התביעה הראשונה.

הגם שהתיישנות היא טענתם העיקרית של הנתבעים, הבקשה כוללת מספר טענות נוספות אשר בעטיין יש לשיטתם לסלק על הסף את התובענה כולה או חלקה.

התובע הגיש תשובה לבקשת הסילוק. כן הוגשה תגובה לתשובה. הצדדים לא צרפו תצהירים לטיעוניהם.

טענות מקדמיות של התובע כנגד בקשת הסילוק
6.
קודם לדיון לגופו של ענין יוסרו מעל הפרק שתי טענות מקדמיות שהועלו ע"י התובע בתשובתו לבקשת הסילוק.

7.
התובע טוען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות על הסף משום שטענה זו נסמכת על קיומה של שותפות, בעוד טענתם הבסיסית של הנתבעים בהגנתם היא כי מעולם לא התקיימה שותפות בין הצדדים. לשיטת התובע עסקינן בטענות עובדתיות סותרות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת, קיים "השתק שיפוטי" המונע מהנתבעים לטעון במסגרת בקשת הסילוק את אשר הם טוענים ומדובר בשימוש לרעה בהליכי בית משפט.

טענה מקדמית זו של התובע שגויה. גם במסגרת בקשת הסילוק מתכחשים הנתבעים לקיומה של שותפות. עמדתם היא, כי אפילו אם היתה מתקבלת עמדת התובע (אותה הם דוחים) לגבי קיומה של שותפות, עדיין אין התביעה יכולה לעמוד. משמדובר בבקשה לסילוק על הסף של הליך, הכלל הוא כי יש אכן להתייחס לכתב התביעה כפי שהוגש ועל הטענות הכלולות בו, כדי לבחון האם יש מקום לבצע סילוק על הסף. בעצם הצבת הנחת יסוד – לצרכי הבקשה – לגבי קיומה של שותפות, הנתבעים פועלים לפי הכללים החלים בענין בקשות לסילוק על הסף.

8.
טענה מקדמית נוספת של התובע היא כי יש לדחות את טענת ההתיישנות משום שהבקשה לא הוגשה בהזדמנות הראשונה. בענין זה די לציין בתמצית כי טענת ההתיישנות הועלתה, באופן נרחב ומפורט, במסגרת כתב ההגנה. העובדה שהטענות הועלו גם במסגרת בקשה נפרדת לסילוק על הסף שהוגשה מאוחר יותר, אינה משנה עובדה זו.

9.
וכעת, לגופה של בקשת הסילוק.

התיישנות
10.
כידוע, תביעות נתונות ככלל להתיישנות (דיונית): "
אם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה...
" (סע' 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק")). עסקינן בהתיישנות דיונית שכן "
אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה
" (סיפא סע' 2 לחוק).

הפסיקה עמדה על הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית ובכלל זאת – הקושי וההכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן; אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו; ההנחה כי תובע שהתעכב בהגשת תביעתו זנח, ויתר או מחל על תביעתו; העמדה כי ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא על עניינים שאבד עליהם הכלח; ועוד (ר' למשל ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (19.9.2010); טל חבקין התיישנות (2014), עמ' 32-22).


11.
לפי סעיף 6 לחוק, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. בפסיקה נקבע כי עילת התביעה לצורך התיישנות נולדת ככלל, במועד בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי הנתבע. איתור המועד הנכון להתגבשותה של עילת תביעה לצורך בחינת תחילת מרוץ ההתיישנות יגזר מהמגמות שמוסד ההתיישנות ביקש להשיג, תוך ניסיון לאזן בין אינטרס התובע הפוטנציאלי לבין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי ותוך הגנה על עניינו של הציבור במובן הרחב (ר' למשל רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (20.6.2010)).

12.
התביעה שלפנינו נסמכת על טענת התובע בדבר קיומה של שותפות רבת שנים בינו לבין הנתבע, אשר לא נרשמה ולא נערך הסכם בכתב לגביה (סע' 1 לכתב התביעה) ועל דרישת התובע לקבל את חלקו בנכסי השותפות.

התובע טוען כי בשנת 2005 ביקש להביא את השותפות לסיומה ואגב כך לחלק את נכסי השותפות בין השותפים וכי הנתבע מסרב לתת לו את חלקו בשותפות ואף מתכחש לזכויותיו בה. התובע ממשיך וטוען (סע' 168 לכתב התביעה) כי לנוכח פנייתו לנתבע והודעתו על רצונו לסיים את השותפות, "משהגיעה השותפות לסיומה, יש לחלק את כלל רווחי ונכסי השותפות שווה בשווה בין השותפים, כמובן לאחר כיסוי התחייבויות והוצאות השותפות...".

13.
כטענת התובע (בסע' 168 הנזכר), קובע סעיף 50 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות" או "הפקודה") כדלקמן:

"
בהתפרק שותפות יהיה כל שותף זכאי כלפי שאר השותפים וכלפי כל מי שיש לו מכוחם תביעה בשל זכויותיהם כשותפים, שנכסי השותפות ישמשו לסילוק חיוביה של השותפות, ושהנכסים העודפים ישמשו לסילוק המגיע לשותפים לאחר שינוכה ממנו כל המגיע מהם לשותפות בשל היותם שותפים בה.
"

סעיף זה "קובע אפוא מפורשות כי הזכות המהותית של שותף כלפי השותפים האחרים נוצרת לכל המאוחר 'בהתפרק שותפות'" (ע"א 1135/12 שרעבי נ' אזכוריה (12.12.2013) (להלן: "עניין שרעבי"); בקשה לדיון נוסף נדחתה: דנ"א 459/14 אזכוריה נ' שרעבי (23.2.2014)).

14.
נפסק בהקשר תחילת מירוץ התיישנות תביעה, כי עילת תביעה של שותף לדרוש משותפיו הנוספים את יישוב החשבונות ביניהם וקבלת חלקו מנכסי השותפות נולדת במועד פירוק השותפות (שם).

15.
לשם איתור מועד תחילת מירוץ ההתיישנות, יש אפוא לאתר את מועד פירוק השותפות.

16.
לגבי פירוק שותפות קובע סעיף 41 לפקודת השותפויות:
"
41.

(א)
שותפות תפורק –

(1)
אם נתכוננה לתקופה קצובה – בגמר התקופה;
(2)
אם נתכוננה לשם עסק אקראי יחידי או קיבולת יחידה – בהסתיים העסק או הקיבולת;
(3)
אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת – כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות;
והכל בכפוף להסכם שבין השותפים.
(ב)
פירוקה של שותפות לתקופה לא מסויימת יהיה בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב תאריך – בתאריך שבו נמסרה ההודעה.
"

17.
המקרה שלפנינו עוסק, לפי כתב התביעה, בשותפות ש"נתכוננה" לתקופה לא מסוימת. כמו כן, אין טענה בדבר קיומו של הסכם בין השותפים לגבי מועד פירוק השותפות (סיפא סע' 41(א) לפקודה). הסעיפים הרלוונטיים הם אם כך, סע' 41(א)(3) וסע' 41(ב) לפקודת השותפויות. כלומר – פירוקה של השותפות הנטענת ע"י התובע הוא כאשר אחד השותפים מודיע על כוונתו לפרק את השותפות; מועד פירוקה הוא, אם לא ננקב תאריך באותה הודעה, במועד ההודעה עצמה. זהו המועד בו מתחיל מירוץ ההתיישנות.

"מרגע שניתנה הודעה כדין מצד שותף על רצונו לפרק את השותפות, השותפות נכנסת לפירוק באופן שמקים לכל אחד מהשותפים עילה לדרוש מהשותפים האחרים ליישב את החשבונות ביניהם ולחסל את ענייני השותפות. במקרה שמתעורר קושי ליישב את החשבונות, זכאי כל שותף לפנות לבית המשפט בבקשה למתן סעד. תביעה כזו תוגש בדרך כלל כתובענה למתן חשבונות...".

עניין שרעבי בסע' 14.

18.
אם תביעת שותף מוגשת בחלוף למעלה משבע שנים מהמועד הנזכר, בו השותפות נכנסת לפירוק, לא יהא מנוס מלקבוע כי תביעתו התיישנה (עניין שרעבי בסע' 16).

19.
לפי כתב התביעה, בחודש ספטמבר 2005 או זמן מה קודם לכך הודיע התובע על כוונתו להביא את השותפות לסיומה ולבחון את רווחי ונכסי השותפות לשם חלוקתם בין השותפים (ר' למשל – סע' 85 לכתב התביעה). על בסיס פנייתו זו והשלכותיה המשפטיות, טוען התובע כי יש לחלק את נכסי השותפות בין השותפים (סע' 168 לכתב התביעה).

20.
העולה מן האמור הוא, כי לפי כתב התביעה, מירוץ ההתיישנות החל בחודש ספטמבר 2005. שבע שנים מאותו מועד חלפו בחודש ספטמבר 2012. התביעה הראשונה הוגשה באפריל 2015. זהו המנין העומד בבסיס עמדת הנתבעים לפיה התביעה התיישנה.

21.
התובע טוען כי למרות האמור, דין טענת ההתיישנות כולה או חלקה להדחות ולחילופין, כי יש לברר את סוגיית ההתיישנות במסגרת ההליך העיקרי.

את עמדתו זו סומך התובע על הטענות הבאות: השותפות לא פורקה בפועל בשנת 2005 אלא המשיכה בפעילותה זמן רב לאחר מכן; בכל הנוגע לנכסי המקרקעין המצב המשפטי שונה; יש תחולה להוראות סעיפים 7 עד 9 לחוק ההתיישנות; אין לקבל את טענת ההתיישנות בשל חוסר תום לב קיצוני של הנתבעים.

פעילות לאחר ספטמבר 2005
22.
התובע טוען כי אין יסוד לטענה שהשותפות פורקה עם הודעתו בשנת 2005 והוא מפנה לסוגיות שונות בתאריכים מאוחרים יותר כאסמכתא לכך. לטענתו, השותפות בפועל המשיכה בפעילותה זמן רב לאחר שנת 2005.

23.
בענין פעילות השותפות (הנטענת) לאחר שנת 2005 מפנים הנתבעים לאבחנה בין מועד פירוק השותפות לבין תהליך חיסול עסקיה.

"כאן המקום להבחין בין תאריך פירוק השותפות ('
general dissolution
') לבין תהליך חיסול עסקי השותפות ('
winding up
'). לפי ברירת המחדל ... תאריך פירוקה של שותפות לתקופה לא מסוימת יהיה ...בתאריך שבו נמסרה ההודעה... החל ממועד זה תיחשב השותפות ל'שותפות בפירוק' ...פירוק השותפות יכול להיעשות, לבקשתו של שותף, באמצעות בית המשפט .... או על ידי השותפים עצמם וללא מעורבות של בית המשפט. יישוב החשבונות וחיסול עסקיה של השותפות עשוי להיות תהליך ארוך ולכלול את מכירת נכסיה, את סילוק חובותיה לנושים ואת חלוקת העודף בין הנושים לפי זכויותיהם."

עניין שרעבי בסע' 13.

לטענת הנתבעים, גם אם בוצעו פעולות כלשהן לאחר מועד פירוק השותפות (המוכחשת), פעולות אלה בוצעו במסגרת "יישוב החשבונות וחיסול עסקיה" של אותה שותפות ולא כהמשך פעילות, ואין הן עוצרות את מירוץ ההתיישנות.

24.
ברמה הכללית, טענת התובע כי השותפות לא פורקה בשנת 2005 אלא המשיכה לפעול לאחר מכן, יכולה להיות מוקשית בכמה מובנים.

כך למשל, התובע עצמו טען בכתב התביעה כי פנה אל הנתבע, הודיע לו על רצונו לסיים את השותפות וכי יש לחלק את נכסי השותפות "לנוכח האמור, משהגיעה השותפות לסיומה" (סע' 168 לכתב התביעה). על פני הדברים, לפנינו הצהרה בדבר הגעת השותפות לסיומה עם הודעת התובע על רצונו לסיים את השותפות. טיעון זה אף מצוין בכתב התביעה בסמוך להפנייה להוראות הפרק הרלוונטי בפקודת השותפויות (ואף ציטוט מתוך סע' 51 לפקודה, אשר מהווה את "המשכו" של סעיף 50 שהובא לעיל). נראה לכאורה כי לפי התובענה עצמה, שהיא המסמך בו ממוקדת בקשה לסילוק על הסף מסוג זה, השותפות הגיעה לכדי סיום במועד הנזכר.

מובן אחר בו יכול להיות קושי הוא העדר ההבחנה של התובע בין מועד פירוק השותפות לבין תהליך חיסול עסקיה והעדר התייחסות לשאלת השלכת מהלך חיסול העסקים על מירוץ ההתיישנות.

25.
ברמה הפרטנית, מתייחס התובע בענין המשך פעילות השותפות לאחר 2005, לסוגיות הבאות: אמירה של הנתבע בתצהיר שתמך בקשה לביטול עיקולים; תמלול שיחה מוקלטת משנת 2012; מסמך התחשבנות משנת 2007; השקעות שבוצעו לכאורה בהוד השרון ובתל אביב לאחר שנת 2005.

הנתבעים טוענים בענין זה, בין השאר, כי הפעולות הנזכרות ע"י התובע הינן במסגרת הליכי ישוב חשבונות וחיסול עסקי השותפות, כי התובע לא פירט את ההשקעות אליהן הוא מתייחס וכי נותרה רק אמירה כללית "חסרת פירוט וחסרת ראיה" לגבי כך. כן טוענים הנתבעים כי יש מקרים בהם שותפות מתפרקת ולאחר פירוקה וחלוקת נכסיה, או אגב חלוקת נכסיה, מחליטים הצדדים להשקיע ביחד בפרויקט אחר "אד הוק" ושלא במסגרת השותפות שכבר פורקה. נטען כי אין בהשקעה כזו כדי להוות השקעה חדשה של השותפות שפורקה.

26.
לאחר עיון ומבלי לקבוע מסמרות לגבי כל אחת מהסוגיות אליה נדרשו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי לקבוע בשלב מקדמי זה האם כל הפעולות אליהן מתייחס התובע הן אכן במסגרת הליכי ישוב חשבונות וחיסול עסקי או שמא יש לראות בחלק מהן משום ראייה להמשך פעילותה של השותפות, ומהי השלכת מסקנות עובדתיות כאלה או אחרות, אם בכלל, על שאלת ההתיישנות.

27.
לכאורה, הדעת נותנת כי לאור הצהרות התובע עצמו בכתב התביעה כפי שנזכרו לעיל, כל פעילות שהיתה לאחר מכן, היא פעילות שנועדה להביא את עסקי השותפות לכדי סיום בדרך כזו או אחרת. גם מסמך "התחשבנות" משנת 2007 אליו מפנה התובע בתשובתו יכול להתיישב באופן טבעי עם מהלך ישוב חשבונות וחיסול עסקים.

במקביל, טענות בדבר השקעות שבוצעו בשניים מהפרויקטים לאחר שנת 2005, אינן מלמדות מתוך עצמן על מהות הפעילות. עמדת הנתבעים כי הטענות חסרות פירוט וחסרות ראיה, מלמדת בעצמה על קושי בבחינת סוגיה זו בשלב מקדמי.

28.
כמו כן, הנתבעים עצמם טוענים, כנזכר, הגם שלמעלה מן הצורך לדידם, כי יש מקרים בהם לאחר פירוק שותפות וחלוקת נכסיה, או אגב חלוקת נכסיה, מחליטים הצדדים להשקיע ביחד "אד הוק" בפרויקט אחר שלא במסגרת השותפות שכבר פורקה (וכי אין בהשקעה כזו, השקעה של השותפים, כדי להוות השקעה חדשה של שותפות שלהם שכבר פורקה). טענה כזו בוודאי מצריכה בחינה של תשתית ראייתית.


29.
בתצהיר שהגיש הנתבע בתמיכה לבקשה לביטול עיקולים בתביעה הקודמת, יש התייחסות לכאורית להסכמה להמשיך לפעול ביחד עם התובע גם לאחר ספטמבר 2005, בחשבון בנק מסויים על שמה של גב' ג'נין פן (סע' 42 לתצהיר שצורף כנספח 6 לכתב התביעה). השאלה האם מדובר במהלך שיש לראותו כחלק מהתחשבנות וחיסול עסקים או כהמשך פעילות של השותפות, מצריכה ליבון.

30.
על האמור ניתן להוסיף כי במקרה שרעבי, אליו מפנים הנתבעים, קבע בית המשפט כי לאחר המועד בו נשלחה ההודעה בענין פירוק השותפות, "אין כל ראיה לכך שהמערער או המשיב ראו עצמם כשותפים" (סע' 15 לענין שרעבי). במקרה שלפנינו מפנה התובע לתמליל שיחה מוקלטת מחודש יוני 2012 בה אומר הנתבע לכאורה לגבי התובע "עד היום אני רואה בו שותף" ("... עכשיו גם שראיתי בו שותף ולא זה... ועד היום אני רואה בו שותף, יש חשבון לכסף....", עמ' 25 לנספח 1 לכתב התביעה). השאלה האם יש בכך כדי להביא למסקנות שונות מאשר בענין שרעבי, תוכל להבחן בהמשך.

31.
לא נעלם מעיני, כי בדומה לאמירה שנזכרה בענין שרעבי (בסע' 15), גם במקרה דכאן אין טענה כי התובע הודיע לנתבע בשלב כלשהוא שהוא מבקש לחזור בו מההודעה על פירוק (ככל שהיה רשאי לעשות כן). לכל הפחות, לא אותרה הפנייה לטענה כזו. יחד עם זאת, נתון זה אמור להבחן כחלק ממכלול השיקולים ואין הוא עומד בגפו.

32.
אמירות ופעולות שבוצעו לאחר שנת 2005 מועלות על ידי התובע לא רק כחלק מטענתו כי זו לא פורקה בשנת 2005 אלא המשיכה לפעול ולהתקיים אף שנים לאחר מכן. התובע מעלה אמירות ופעולות כאלה גם במסגרת טענתו בענין התקיימות סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

33.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע:

"
הודה הנתבע, בכתב או בפני
בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות.
"

התובע טוען כי בשנת 2015, כחודש לפני הגשת התביעה הקודמת, הורה הנתבע להעביר אליו מחצית מהנכסים שהיו מופקדים בחשבון הבנק אשר על שמה של גב' ג'נין פן וכי יש במעשה זה משום "ביצוע מקצת הזכות" כמשמעות ביטוי זה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. כן סבור התובע כי יש לראות בדברים שאמר הנתבע בשיחה מוקלטת מחודש יוני 2012, כמו גם בדברים שאמר הנתבע בחקירתו בבית המשפט במסגרת דיון בבקשת ביטול עיקול בתביעה הקודמת, משום הודאות בזכותו של התובע אשר באות אף הן בגדרו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

34.
הנתבעים טוענים כי אין לראות בנכונותו של הנתבע לחלוק עם התובע כספים שנותרו בחשבון הבנק הנזכר, שהיקפם כ-57,000 ₪ בלבד, משום "ביצוע מקצת הזכות", בין השאר משום שלא דובר בחשבון של השותפות (בהעדר שותפות) ולאור הנסיבות בשלן הסכים הנתבע לחלוקת הכספים ("אגב סחטנות" מצד התובע), ועוד.

35.
נראה כי די בטיעונים המועלים מאת הצדדים לגבי חלוקת הכספים מחשבון הבנק, נסיבותיה ומשמעותה, כדי ללמד כי גם סוגייה זו מצריכה ליבון ראייתי וכי אין להכריע בה במסגרת בקשה לסילוק על הסף. זאת, אף מבלי להדרש למחלוקות אחרות בין הצדדים בענין סע' 9 (הנתבעים טוענים כי ההקלטה מחודש יוני 2012 אינה יכולה להחשב "הודאה בכתב" לצורך סעיף 9 ממגוון טעמים, ודוחים גם את טענת התובע בענין משמעות תצהירו וחקירתו של הנתבע בהליך בענין עיקול זמני בתובענה הקודמת).

טענת ההתיישנות - שונות
36.
במסגרת תשובתו טוען התובע (באופן רפה למדי) גם לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות וטוען כי רק בשנת 2013 החל הנתבע להכחיש את קיומה של השותפות ואת זכותו של התובע לנכסיה וכי לכן רק במועד זה נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. לא סברתי כי טיעון זה יכול לסייע לתובע.

37.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "
נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.
"

כפי שבואר לעיל, זכותו של שותף לדרוש חשבונות ואת חלקו בנכסי השותפות קמה בעת פירוק השותפות. התכחשות של הצד האחר לקיום השותפות או סירוב לחלק נכסים, אינן עובדות המהוות חלק מעילת התובענה ובהתאם, גם אם עובדות אלה נעלמו מהתובע – יהיו הסיבות לכך אשר יהיו (ומבלי להדרש לשאלת הזהירות הסבירה למנוע סיבות אלה) - אין הדבר בא בגדרו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

38.
באורח דומה, גם אם לא זהה, יכול לעלות קושי לגבי האופן בו מנסה התובע לסמוך על סעיף 7 לחוק ההתיישנות. סעיף 7 לחוק קובע: "
מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה
". התובע טוען בענין סעיף 7, כי הנתבע הטעה אותו לחשוב שאין מחלוקת על זכותו בנכסי השותפות וכי בשל כך מרוץ ההתיישנות הושעה "לכל הפחות עד 2013 אז סרב [הנתבע] לראשונה להעביר ל[תובע] את חלקו בנכסי השותפות – המועד שבו נודעה ל[תובע] העובדה המהווה את עילת התובענה" (סע' 41 לתשובה לבקשת הסילוק). כנזכר, סירוב להעביר נכסים אינו עובדה "המהווה את עילת התובענה".

39.
התובע טוען לגבי אותו סעיף גם כי סירוב של הנתבע למסור לו מסמכים ודפי חשבונות בנק הינו הסתרת אינפורמציה לצורך הוכחת הכספים המגיעים לתובע וכי יש בסירוב כזה כדי להוות "אי גילוי ביודעין של עובדה המהווה את עילת התובענה"[1]

. דא עקא, הכספים עצמם אינם עובדה המהווה את עילת התביעה. דרישה למתן חשבונות (אותה מעלה התובע כיום) היא, כפי שצוין בענין שרעבי לעיל, ההליך הרגיל בו נוקט שותף במקרה של קושי בישוב חשבונות בהסכמה. סירוב ליתן מסמכים אף יכול להוות זרז לפתיחת הליך.

40.
לא הועלה טיעון אחר של ממש אליו ניתן להדרש לגבי הטעייה ביודעין אשר בעטיה נמנע התובע מפתיחת הליך. כמו כן, לא אותר בטיעוני הצדדים דיון בהבדל, על משמעויותיו האפשריות, בין הנוסח הקודם של סעיף 7 לחוק ההתיישנות (אשר עמד בתוקף בעת מתן פסק הדין בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861 (13.12.1989)) לבין נוסחו מאז חודש אוגוסט 2015, לאור חוק ההתיישנות
(תיקון מס' 5), תשע"ה – 2015.


41.
לאור המסקנות דלעיל, אין צורך להדרש בשלב זה לטענות נוספות שהועלו ע"י הצדדים בסוגיית ההתיישנות, ובכלל האמור טענות התובע כי המצב המשפטי בענין התיישנות הוא שונה בכל הנוגע לנכסי המקרקעין (שנטען כי היוו חלק מנכסי השותפות) וכי אין לקבל את טענת ההתיישנות בשל חוסר תום לב קיצוני של הנתבעים.

התיישנות – סיכום
42.
מן המקובץ עד כה עולה כי המחלוקות בין הצדדים לגבי אפשרות התיישנותה של התביעה צריכות להתברר במסגרת ההליך גופו ואין מדובר במקרה בו יש הצדקה לסילוקה של התביעה על הסף מטעם זה. כך בפרט כאשר סילוק תובענה על הסף יבוצע רק במקרים חריגים (ענין שהפסיקה לגביו רבה). אכן, קיימים מקרים בהם מוצדק לסלק תביעה על הסף מטעמים כמו התיישנות, מעשה-בית-דין ועוד (השווה: ת"א (מחוזי ת"א) 62581-01-15 טרבלסי נ' מימון (21.1.2016)). במקרה הנוכחי, לא שוכנעתי כי יש לעשות כן קודם לבירור ראייתי מקיף של סוגיות רלוונטיות.

43.
נעבור עתה לבחון האם יש באיזה מהטענות האחרות שהועלו במסגרת בקשת הסילוק כדי להצדיק את סילוק התביעה, כולה או חלקה, על הסף וקודם לבירור ראייתי.

"נימוק אחר שעל פיו... ניתן לדחות מלכתחילה את התובענה"
44.
הנתבעים מפנים להוראות תקנה 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") אשר קובעת כי בית המשפט רשאי לדחות על הסף תובענה לא רק מנימוקים של מעשה בית דין או חוסר סמכות אלא גם בשל
"כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".
הנתבעים סבורים כי באמתחתם "נימוק אחר" מסוג זה.

45.
טענת הנתבעים הינה, בתמצית, כדלקמן: התובע מאשר בכתב התביעה כי הדרך הנכונה לעריכת חשבון השותפות (הנטענת) היא ביצוע חשבון כולל הנותן יתרה סופית לחלוקה (סך נכסים וזכויות למול סך עלויות, הוצאות והתחייבויות); זוהי אף הדרך שנקבעה בסע' 51-50 לפקודת השותפויות; בתביעה למתן חשבונות מאפשר הדין מתן חשבונות רק בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה (ובמקרה דנן, על בסיס התביעה הקודמת, לחודש אפריל 2008); המשמעות הינה כי לשם עריכת התחשבנות, חיוני שתהיה קיימת "יתרת פתיחה" ידועה ובלתי שנויה במחלוקת לאותו מועד של 7 שנים לאחור (יתרה שהיא תוצאת ההתחשבנות עד לאותו מועד).

הנתבעים ממשיכים וטוענים כי בהעדר "יתרת פתיחה" למועד אשר קודם לשבע שנים להגשת התביעה, אין כל אפשרות לערוך חשבון; כי לפי טענת התובע עצמו, השותפות החלה דרכה שנים רבות קודם לכן; כי לפי הנטען בכתב התביעה (בסע' 36), השותפים לא הקפידו לנהל רישום מדויק של הנכסים, ההשקעות וחלוקת הנכסים; כי התובע למעשה מודה בכך שלא ניתן לקבוע מהי יתרת הפתיחה של חשבון השותפות לחודש אפריל 2008; וכי בהעדר יתרת פתיחה, לא ניתן יהא לחשב את שווי השותפות וגם אם יסתיים ההליך בהחלטה המורה על מתן חשבונות של 7 שנים לאחור, לא ניתן יהא לערוך חשבון כולל כמצוות המחוקק ואין אפשרות כי ניתן יהא לתת לתובע את הסעדים הכספיים או ההצהרתיים המבוקשים, ולו בשל העדר כל דרך לחשבם. במצב דברים זה, כך טוענים הנתבעים, אין טעם בניהול הליך שאינו יכול להוביל לכל תוצאה.

46.
באופן כללי, הפסיקה קובעת כי "תביעה למתן חשבונות מזכה בקבלת חשבונות לתקופה של שבע השנים שקדמו להגשת התביעה" (ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ (20.8.2017); בעקבות ע"א 502/88 שמעון נ' עיזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד(3) 833 (12.9.1990)).

47.
התובע טוען כי הוא זכאי לקבל חשבונות ביחס לתקופה מוקדמת יותר, בשל תחולתן של הוראות סעיפים 9-7 לחוק ההתיישנות.

הנתבעים סבורים כי סעיפים אלה אינם מאפשרים להורות על מתן חשבונות לגבי תקופה מוקדמת יותר מ-7 שנים קודם להגשת התביעה.

48.
כך או כך וגם בהנחה שהתובע יהא זכאי לכל היותר (אם יתקבלו טענותיו) לחשבונות המתייחסים לתקופה של עד 7 שנים קודם להגשת התביעה הקודמת, לא מצאתי כי יש בדבר כדי להוביל למסקנה אליה מבקשים הנתבעים להוביל, היינו – כי יוסק כבר עתה שלא ניתן יהיה לבצע את ההתחשבנות וכי התובע לא יהיה זכאי לסעדים המבוקשים על ידו. התובע טוען (בין השאר) כי קיים די מידע שיאפשר קיומה של "יתרת פתיחה" המאפשרת עריכת התחשבנות וחלוקת נכסי השותפות בין השותפים.


השאלה האם סך החומר שיהא בידי התובע (אם וככל שיקבע כי זכאי לחשבונות לתקופה מסוימת ויקבלם) יהיה מספק לצורך עריכת התחשבנות בין השותפים, אינה צריכה להקבע בשלב כה מקדמי של ההליך. ניתן להבין טענה לגבי רצון להמנע מהליך לא קצר אשר בכל מקרה לא יוכל להוביל לתוצאה המבוקשת על ידי התובע. אך מנגד, ניתן גם להבין טענה כי בהנחת קיומה של שותפות (שהיא הנחת המוצא בבקשה מעין זו), אין לשלול מראש את יכולתו של שותף להתחשבן עם שותפו ולקבל את חלקו בשותפות, רק על יסוד טענה כי ברור מראש שהמידע לא יאפשר "יתרת פתיחה ידועה ובלתי שנויה במחלוקת" לגבי תאריך קונקרטי הקודם בשבע שנים למועד הגשת התביעה.

היעדר עילה ויריבות למול הנתבעים 3 ו-4 ולחילופין, התיישנות כלפי הנתבע 3
49.
בהיבט של עילה ויריבות כלפי הנתבעים 4-3 נטען ע"י הנתבעים כדלקמן: עד להגשת התביעה הקודמת לא העלה התובע מעולם כל טענה כלפי נתבעים אלה; גם הליך הגישור שנוהל לפני התביעה הקודמת התקיים רק למול הנתבעים 1 ו- 2; בתביעה הקודמת טען התובע כי הנתבע 3 היה נאמן שלו ברכישת נכסי הנדל"ן וכי מחצית מחלקו של התובע בנכסים אלה נרשמה בנאמנות על שם הנתבעת 4 אך בדיון בענין העיקול אישר התובע כי הנתבעים 3 ו-4 לא שימשו כנאמנים שלו בקשר לנכסי הנדל"ן; בתביעה הנוכחית נטל התובע טענה שהועלתה בתביעה הקודמת בשפה רפה ובהקשר מסוים – והפך אותה לעילת התביעה המרכזית כלפי הנתבע 3 כאשר הוא טוען כי נתבע זה חב לו חובות אמון וזהירות כמי שייצג את השותפות במהלך השנים ומכח יחסי שליחות; ברי אין בטענה זו כל ממש; בכל מקרה אין טענה שהייצוג של הנתבע 3 נעשה באמצעות הנתבעת 4, שאיננה חברת עורכי דין; התביעה כנגד הנתבעים 3 ו-4 הוגשה רק בשל רצונו של התובע לנקום בנתבע 3 על שייצג את הנתבעים 2-1 נאמנה בהליך הגישור ומנע מהם מלהכנע ללחצים הסחטניים של התובע.

הנתבעים לא חולקים על כך שהתובע מעלה כנגד הנתבע 3 טענות במסגרת התובענה הנוכחית, אשר אם וככל שיוכחו, מקימות לו כלפיו עילה ויריבות. טענתם היא כי טענת "הייצוג" המועלית כלפי הנתבע 3 "אינה אמת, באופן מובהק" והם מתייחסים לטענות שהועלו ולא הועלו בכתב התביעה, למסמכים שצורפו (ובעיקר – לא צורפו), ואל אשר יש להסיק מכל זאת, לרבות לאור תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי. לשיטתם, הנתבע אינו מציג ולו "ראשית ראייה" לטענותיו.

50.
טענות הנתבעים בסוגיית הנתבע 3 אינן טענות המצדיקות סילוק תביעה על הסף. בשלב מקדמי זה, אין לשלול את האפשרות שהתובע יצליח להוכיח את טענותיו כלפי הנתבע 3, אף אם הנתבעים סבורים כי הסיכוי לכך קלוש עד בלתי קיים.

51.
בעניינה של הנתבעת 4 טוען התובע בכתב התביעה כי גם נתבעת זו חבה כלפי השותפות וכלפיו חובת נאמנות, משום שלפי הסכם עם חברת "גינדי" (חן ואיתי גינדי ישראל בע"מ), זו קיבלה לידיה ביחד עם הנתבעת 2, את כלל התמורה בגין כלל הזכויות בנכס בנס ציונה שנמכרו בעסקה זו, לרבות תמורה בגין מכירת זכויות השותפות בנכס.

52.
הנתבעים טוענים כי העובדה שהנתבעת קיבלה "את חלקה" בעסקת גינדי ביחס לנכס בנס ציונה, אינה קשורה לטענות התובע כלפי הנתבעים 2-1. ברם, טענות התובע אינן מכירות בכך שהנתבעת 4 קיבלה "את חלקה" בעסקה לגבי הנכס בנס ציונה (כטענת הנתבעים). בכתב התביעה אמנם נכתב כי זכויות השותפות בנכס בנס ציונה נרשמו בנאמנות על שמה של הנתבעת 2 (סע' 44-43) אך בהמשכו נטען כי בהסכם עם גינדי לא פורט איזה חלקים מהתמורה ששולמה בגין הזכויות שהיו רשומות ע"ש הנתבעות 2 ו-4 הועברו לכל אחת מהן ומשכך יתכן כי הנתבעת 4 "היא שקיבלה בפועל את התמורה בגין חלקו של התובע בנכס, כולה או מקצתה, ועל כן אף היא בעלת דינו של התובע לעניין זה" (סע' 101). לא אותרה התייחסות מספקת של הנתבעים לענין זה. עמדתם היא, כנזכר, כי הנתבעת 4 קיבלה רק את חלקה.

53.
אשר לטענת ההתיישנות החילופית המועלית (בקצרה) בעניינו של הנתבע 3, זו נסמכת על טענה כי בכל מקרה, העסקאות בהן הנתבע 3 ייצג כביכול את התובע ואת השותפות הן עסקאות נדל"ן מהשנים 2006-1999 ומשכך, ככל שהיתה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבע 3 בעניינן, זו התיישנה.

התובע משיב כי טענותיו כלפי הנתבע 3 אינן מצומצמות לעסקאות הנזכרות בבקשת הסילוק אלא מתייחסות למגוון עסקאות ופעולות בהן ייצג נתבע זה את השותפות במהלך כלל שנות קיומה. בנוסף טוען התובע להתקיימות הוראות סעיפים 8-7 לחוק ההתיישנות לגבי נתבע זה משום שהלה העלים ממנו את העובדות המהוות את עילת התובענה ואף הטעה אותו ביודעין לגבי העסקאות והפעולות בהן שימש כבא כוחה באופן הבא בגדרי סעיפים אלה. הנתבעים דוחים את עמדתו זו של התובע.

54.
לא מצאתי להכריע בשאלת ההתיישנות כלפי הנתבע 3 בשלב מקדמי זה. השאלות מצריכות בירור ראייתי. בענין זה אף יובהר כי שאלת התקיימות או אי התקיימות הוראות סעיפים 7 או 8 לחוק ההתיישנות בעניינו של הנתבע 3 אינה זהה לשאלת התקיימות הוראות אלה בשאלת פירוק השותפות באופן כללי. העובדות המהוות את עילת התביעה כלפי הנתבע 3 אינן העובדות המקימות עילת תביעה של מתן חשבונות מכח פירוק שותפות. הניתוח אמור להיות שונה ובהתאם, לא די בהפנייה לסעיפים (בתגובת הנתבעים לתשובת התובע) אשר עסקו בהוראות סע' 8-7 לחוק ההתיישנות בהקשר הנזכר.

היעדר עילה וחוסר יריבות בנוגע לפרקים ד'2 ו-ד'3 לכתב התביעה
55.
הנתבעים טוענים כי הטענות המועלות בפרקים ד'2 וד' 3 לכתב התביעה יכולות להיות מועלות, אם בכלל, על ידי בנו של התובע (מר ירון וובר) ולא על ידי התובע וכי בשל כך פרקים אלה אינם מגלים עילה ויריבות בין התובע לבין הנתבעים.

56.
לגבי פרק ד'2 לכתב התביעה נסמכים הנתבעים על כך שההסכם הנזכר בו הוא הסכם לרכישת מקרקעין (בהוד השרון) ע"י בנו של התובע וע"י בנו של הנתבע (1). עמדת התובע – הן בכתב התביעה והן בתשובתו - היא כי השותפות ביצעה את הרכישה וכי הרישום בלבד היה על שם הבנים (למען זהירות, צורף לכתב התביעה כתב המחאת זכויות מבנו של התובע לתובע). לאור מחלוקת זו, ברי כי דין הסוגיה להתברר בשלב הראיות. עמדת הנתבעים לפיה אין בגרסת התובע ממש (ובכלל זאת, כי לו היה בה ממש, היה התובע מצרף הסכם נאמנות והצהרת נאמנות לרשות המסים, כי סעיפים מסויימים בכתב התביעה יכולים לעמוד בסתירה לגרסת התובע, ועוד), כבודה במקומה מונח, אולם אין היא מצדיקה הכרעה על יסוד בקשת סילוק בטענת העדר עילה ויריבות. במידה מסוימת, ביסוס בקשת סילוק על טיעונים אלה הינה משום הנחת המבוקש.

57.
הדברים דומים במידה מסוימת לגבי פרק ד'3 לכתב התביעה. לגבי פרק זה נסמכים הנתבעים על כך שבאותו פרק מזכיר התובע הסכם לרכישת זכויות במקרקעין (ברחוב דבורה הנביאה בתל אביב) שבין בנו של התובע (מאת צד ג') וכן הסכם למכירת המקרקעין מאת בנו של התובע (לצד ג' אחר). עמדת התובע היא כי העסקאות לגבי נכס מקרקעין זה נעשו במהלך העסקים הרגיל של השותפות וכי אף שהנכסים נרשמו ע"ש צדדים שלישיים הקרובים לשותפים, כפי שארע במקרים רבים, השותפים הם שזכאים לתמורות בגינם (ולמען הזהירות, צורף גם בענין זה כתב המחאת זכויות). גם כאן - לאור המחלוקת, דין הסוגיה להתברר בשלב הראיות וביסוס בקשת סילוק על עמדת הנתבעים כי אין בגרסת התובע ממש, היא במידה מסוימת משום הנחת המבוקש.

עיכוב הדיון ביחס לפרק ד'3 לכתב התביעה
58.
לחילופי חילופין טוענים הנתבעים, כי יש לעכב את הדיון בכל הנוגע לחלק העוסק בפרוייקט "דבורה הנביאה" אליו מתייחס פרק ד'3 לכתב התביעה. נטען כי לגבי אותו פרויקט עצמו הוגשה בבית משפט השלום תביעה למתן חשבונות (של הפרויקט) ע"י מר פיינבלום אשר גם הוא רכש חלק מאותם מקרקעין (ת"א 59160-12-13). באותה תביעה, כך נטען, מתבררת באופן ישיר כל ההתחשבנות הנוגעת לפרויקט ובכלל זאת כמה שילם כל מי שרכש זכויות במקרקעין, מה היו ההוצאות וכמה קיבל כל אחד מהם (כולל בנו של התובע) לאחר מכירת חלקו בפרויקט. נטען כי אין ספק שפסק הדין בהליך בבית משפט השלום "ייתר לחלוטין" את הצורך לדון בפרק זה בתובענה, דבר שייעל את הדיון ויביא לחסכון ניכר במשאבים. הנתבעים מדגישים כי התובענה בבית משפט השלום – אשר התובע אף העיד בה ונכח בחלק מהדיונים – נמצאת בשלב מתקדם ביותר, בעוד התובענה דנן נמצאת בשלביה ההתחלתיים. כן מתייחסים הנתבעים לאינטרס הציבורי למניעת הכרעות סותרות.

59.
התובע סבור, מעבר לתמיהה אותה העלה לגבי מועד הגשת הבקשה בענין זה, כי ההכרעה בהליך בבית משפט השלום לא תסייע בצמצום המחלוקות בהליך הנוכחי. בין השאר טוען התובע כי אין זהות בין הצדדים להליכים (הוא ובנו אינם צד להליך בבית משפט השלום ומר פיינבלום אינו צד להליך דכאן) וכי אין זהות בין העילות בהליכים השונים. לדידו של התובע, הנתבעים אף לא טרחו להתייחס בבקשתם לתנאים אלה הנוגעים לעילות ולזהות הצדדים. הנתבעים גורסים כי טענותיו של התובע הן מיתממות.

60.
הנתבעים אכן לא ביצעו דיון של ממש בהתקיימותם של הרכיבים שיצדיקו עיכוב הליך לנוכח קיומו של הליך תלוי ועומד אחר. מכל מקום, ההליך הנוכחי אכן נמצא בשלב מקדמי בעוד ההליך בבית משפט השלום נמצא בשלב מתקדם (שלב הגשת הסיכומים, סיכומי הנתבעים צפויים להיות מוגשים, לאור ארכה שקיבלו, עד ליום 4.7.18). לאור ההבדל בין השלבים, קידומו של ההליך כאן, גם בענין פרויקט דבורה הנביאה, עדיין אינו מעלה סיכון של ממש להכרעות סותרות. כמו כן, עמדת הנתבעים בענין הדמיון, שלא לומר – זהות, בין העובדות בהליכים בסוגיה זו, יכולה גם לגרוע מטענתם לגבי כמות המשאבים שעליהם להשקיע בהליך הנוכחי לגבי פרק זה בתובענה, ובפרט כאשר טרם הונחו ראיות בתיק כאן, קל וחומר טרם נקבעו מועדים לשמיעתן. לעת הזו לא מצאתי לעכב את הפרק האמור בהליך. במידת הצורך, ניתן יהא להידרש לענין בהמשך.

סוף דבר והערות
61.
לא מצאתי בטיעוניהם האחרים של הצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין לצורך השלב המקדמי הנוכחי (רע"א 1491/16 פלונית נ' פלוני (14.4.2016); בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (26.5.2011); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (25.3.2010); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (11.8.2008); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (15.6.1983)).

62.
בסופו של יום ולאחר בחינת מכלול הטיעונים, נראה כי במקרה דנן (כבמקרים נוספים) יפים בשינויים המחוייבים הדברים הבאים שצוינו ע"י כב' השופט זילברטל: "...[ב]מקרים לא מעטים... מתברר כי "הדרך הקצרה היא הארוכה". סילוק תובענה על הסף מחמת התיישנות מחייב לא אחת עריכת בירור עובדתי. לעיתים קרובות בירור כזה ראוי לו שייעשה במסגרת בירור התובענה כולה ולא בנפרד, .... לעיתים קרובות התמונה העובדתית בסוגיה מסויימת (כגון התיישנות) מתבררת באופן מיטבי רק כאשר הנתונים העובדתיים הכוללים, הנוגעים למכלול המחלוקות, מונחים בפני
בית המשפט" (ע"א 7589/13
establishment adoka
נ' מכון ויצמן למדע
(8.6.2015)).

63.
אין מקום לסילוקה של התביעה על הסף, הכל כמפורט לעיל. טענות הצדדים, לרבות בסוגיות כמו התיישנות, שמורות להם. למותר לציין כי אין בכל האמור בהחלטה זו כדי לגרוע מהאפשרות שטענותיהם של מי מהצדדים יתקבלו בין בסוגיות שנזכרו לעיל ובין לגופו של ענין.

64.
ולפני חתימה - אם נדרשנו לדבריו של כב' השופט זילברטל, הולם להביא גם את המשכם של דבריו באותו

פסק דין
; אף הם יפים בשינויים המחוייבים גם במקרה דנן: "..... נראה כי ראוי לה למחלוקת שתבוא על פתרונה בדרכי שלום. הצדדים אכן ניסו להגיע לפתרון מוסכם, אך הדבר לא עלה בידם עד כה. עתה, משנראה כי ההתדיינות העומדת בפני
הם "רק החלה" וסופה מי ישורנו, טוב ייעשה אם הצדדים ישובו לשולחן המשא ומתן". וכל המוסיף גורע.

65.
הבקשה נדחית. הנתבעים (המבקשים) מחוייבים בהוצאות המשיב (התובע) בסך 17,500ש"ח.


המזכירות
תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ה' תמוז תשע"ח, 18 יוני 2018, בהעדר.




____________________


תמר אברהמי
, שופטת


[1]

השווה: סע' 6 לכתב התביעה: "במשך מרבית שנות קיומה של השותפות ולמעשה עד זמן קצר לפני הגשת תביעה זו, הקפיד [הנתבע] להעביר לידי [התובע] מידע ומסמכים הנוגעים לניהולה הכספי של השותפות, לרבות מידע ומסמכים הנוגעים לכל חשבונות הבנק של השותפות ולשלושת נכסי המקרקעין שבבעלותה".







א בית משפט מחוזי 38774-12/16 אלי רואש, אלי רואש חברה לבנין והשקעות בע"מ, איתן מונרוב ואח' נ' אריה וובר (פורסם ב-ֽ 18/06/2018)