פסקי דין על כהן שלום | פסקי דין על כהן דליה | פסקי דין על יעיש מיטל | פסקי דין על שילוח חברה לביטוח בע"מ

68866/01 א     12/09/2005




א 68866/01 כהן שלום, כהן דליה, יעיש מיטל נ' שילוח חברה לביטוח בע"מ




236
בתי המשפט
א 068866/01
בית משפט השלום תל אביב-יפו
12/09/2005
תאריך:
כב' השופטת דודקביץ אסתר

בפני
:

1 . כהן שלום

2 . כהן דליה

3 . כהן תומר(נמחק ביום 20/1/04)
4 . יעיש מיטל

5 . עיזבון המנוח איתי כהן ז"ל (נמחק ביום 20/1/04)
בעניין:
התובעים
ד. לידרמן

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
שילוח חברה לביטוח בע"מ
הנתבעת
צ. יעקובוביץ

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
1. מבוא

עניינה של תובענה זו בפרשה, שהחלה בטיול לדרום אמריקה, אליו יצאו איתי כהן ז"ל (להלן: "המנוח"), חברתו מיטל יעיש (להלן: "מיטל") וחברים נוספים.
החברים טיילו בפרו ויצאו למסע רגלי ("טרק") אשר תוכנן לארבעה ימים מיום 13/7/00, וזאת במסלול, המכונה "סנטה קרוז", באזור הררי גבוה.
במהלך הטיול החל המנוח לחוש ברע ונזקק לטיפול רפואי בעיירה הווארז. בהמשך הוחלט להעבירו לעיר לימה, לצורך קבלת המשך הטיפול הרפואי, אך למרבה הצער, במהלך העברתו באמבולנס לעיר לימה, נפח המנוח את נשמתו.

בטרם צאתם לטיול רכשו המנוח וחברתו בסניף "איסתא" בבאר שבע, פוליסה לביטוח נסיעות לחו"ל מסוג "דרכון למטייל - איסתא" שמספרה 4-60590-009290 (להלן: "הפוליסה הבסיסית") ובנוסף נרכשה על ידם פוליסת ביטוח סיכונים לאיתור ו/או חיפוש ו/או חילוץ ו/או הצלה, ששמה "סיכונים 669" איתור וחילוץ וספורט אתגרי ,ואשר מספרה: (להלן: "פוליסת 669").
בסעיף 2 לכתב התביעה הוגדרה עילת התביעה בתמצית במילים אלו:
"בקליפת אגוז, טוענים התובעים כי מותו של המנוח היה נמנע אילולא רשלנותם הרבתית ו/או מחדלם של הנתבעות ו/או עובדיהם ו/או שלוחיהם לעשות ולפעול כפי שהתחייבו מראש על פי חוזה ביטוח שרכש מהם המנוח. התובעים טוענים, כי לו אך נקטה הנתבעת בזהירות שניתן וחובה היה לצפות ממנה, בהתייחסותם ופעולתם ככל הנוגע להשתלשלות העובדות המפורטות בכתב התביעה, בכובד ראש ראוי, היה נמנע מותו של המנוח" (וראה ס' 9 לסיכומי התובעים).

2. הצדדים והמחלוקת

התובע מס' 1, שלום כהן; והתובעת מס' 2, דליה כהן, הינם הורי המנוח ויורשיו החוקיים עפ"י צו ירושה, שהוצא ביום 19/8/01 ואשר הוגש לתיק ביהמ"ש ביום 27/2/05.
התובעת מס' 4, מיטל יעיש, הייתה חברתו של המנוח מאז לימודיהם בתיכון ועד לקרות האסון.
הנתבעת - שילוח חברה לביטוח בע"מ
, היא חברת הביטוח שהוציאה את הפוליסה הבסיסית ואת פוליסת 669 (להלן: "הפוליסות").

טענות התובעים כלפי הנתבעת מתפרסות הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי. לטענתם, קיימים בפרו אפשרויות חילוץ והצלה וכן צוותים רפואיים מיומנים וציוד רפואי נחוץ, שאילו הנתבעת הייתה עושה בהם שימוש, כפי שהתחייבה לעשות עפ"י הפוליסה וכפי שניתן לצפות שמבטחת סבירה, המכסה סיכונים של פינוי, חילוץ והצלה, תעשה, הרי שקיימים סיכויים גבוהים מאוד, שהמנוח היה נותר בחיים.

במישור החוזי טוענים התובעים, כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה המפורשות והמשתמעות לאיתור ו/או חיפוש ו/או הצלת המנוח וכן כי פעלה בניגוד לתכלית, שלמענה כרתו הצדדים את הסכם הביטוח ובניגוד לציפייתו הסבירה של המבוטח.

במישור הנזיקי טוענים התובעים, כי מותו של המנוח נגרם עקב רשלנותה של הנתבעת, ו/או של מי מעובדיה ו/או שלוחיה.

למעשה טוענים התובעים, כי הטיפול שניתן על ידי הנתבעת ואנשיה היה אקראי, ועובדת קיומו של ביטוח במקרה הנדון לא תרמה כהוא זה על מנת לשפר את מצבו של המנוח.

מנגד טוענת הנתבעת, כי לא הפרה את התחייבויותיה החוזיות בהתאם לפוליסה וכי לא התקיימו במקרה דנן יסודותיה של עוולת הרשלנות הנטענת.
עוד טענה הנתבעת, כי עשתה ככל אשר לאל ידה כדי לעזור למנוח ולחבריו, עת נקלעו למצוקה במהלך הטיול.

3. העדים שהובאו

מטעם התביעה העידו העדים הבאים: מיטל, אשר הגישה תצהיר עדות ראשית (ת/1) ונחקרה עליו; מר איתמר חי פדידה, אשר הכיר את המנוח במהלך הטיול בדרום אמריקה, הגיש תצהיר עדות ראשית (ת/3) ונחקר עליו. כמו כן העידה אמו של המנוח, גב' דליה כהן, התובעת מס' 2 (ת/4). כן העידו מר נמרוד ים, חבר ילדות של המנוח (ת/5) ומר משה גור, נציג משרד החוץ, אשר בדק את נסיבות מותו של המנוח, בעקבות תלונה שהגישו ההורים על תפקודו של משרד החוץ ושל השגריר בפרו, והמציא את ממצאי בדיקתו וכן הגיש תצהיר בעניין זה (ת/6).

כן צורפה לכתב התביעה חוות דעתו של פרופ' זינגר, מומחה לרפואה דחופה ניידת וטיפול נמרץ והמומחה אף נחקר על חוות דעתו.

מטעם ההגנה העידו העדים הבאים: גב' אתי ברקוביץ, סוכנת הנסיעות בסניף איסתא, אשר מכרה למנוח את הפוליסה נשוא כתב התביעה (נ/3). כן העיד מר ראובן מילגרום, הכונן מטעם הנתבעת, אשר קיבל את הקריאה של איתמר חי פדידה למוקד החירום של הנתבעת בערב שקדם לפטירתו של המנוח (נ/4) וגב' נאווה צרף, אשר עובדת במחלקת תביעות חו"ל בנתבעת (נ/5). עוד העידו מר אלון לוי, חוקר פרטי מטעם הנתבעת, אשר עשה לבירור שירותי החילוץ בפרו (נ/6) ומר פרדי רוזנפלד, אשר מונה לתפקיד מנהל אגף התביעות בחב' שילוח בסמוך לאחר המקרה הטרגי (נ/7).
מדרום אמריקה התייצבו והעידו ד"ר גוטפריינד (נ/8) וד"ר יעקב רויטמן (נ/9), אשר פעלו להסדרת הטיפול במנוח.
מטעם הנתבעת הוגשו חוות דעת של הרדיולוגית ד"ר דורית שחם ושל פרופ' יואל דונחין, מנהל היחידה להעברת חולים בבי"ח הדסה עין כרם ומומחה בהרדמה ובטיפול נמרץ, כאשר האחרון אף נחקר על חוות-דעתו.

4. המומחים שמונו מטעם ביהמ"ש

מטעם בית המשפט מונו שני מומחים: ד"ר איש טוב, אשר הגיש חוות דעת (ת/9) באשר לפינויו של המנוח מהווארז ללימה וכן פרופ' טופילסקי, מומחה למחלות פנימיות וריאה, אשר נתן את חוות דעתו (ת/10) בשאלות מהות מחלתו של המנוח והאם נדרש פינויו המיידי של המנוח, בהתבסס על הנתונים שהיו ידועים באותו זמן.
יצוין, כי פרופ' טופילסקי ציין בחוות דעתו, כי למד בביה"ס לרפואה בלימה בירת פרו וכי הוא מכיר באופן אישי את איזור הווארז, אך בחקירתו הבהיר, כי אין הוא בקיא בשירותי הרפואה בפרו ב-30 השנים האחרונות.

5. נסיבות רכישת הפוליסה

מן העדויות שהובאו לפניי עולה, כי המנוח ערך בירורים מקדימים ומצא, כי הפוליסה הבסיסית והתוספת של פוליסת 669 (להלן: "הפוליסות") היא הפוליסה הטובה ביותר בשוק הביטוח בארץ, כמו גם היקרה שבהם.
על כך אין מחלוקת בין הצדדים. הדבר עולה הן מעדותו של נמרוד ים והן מעדותה של
מיטל - מחד גיסא, והן מעדויות נציגי הנתבעת - מאידך גיסא (וראה: עמ' 16 לפרוטוקול שורות 28-30; עמ' 18 לפרוטוקול שורה 17; עמ' 43 לפרוטוקול שורות 25-26; עמ' 95 לפרוטוקול שורות 25-30; עמ' 133 לפרוטוקול שורה 11).

עוד עולה מן העדויות, כי המנוח רכש עבורו ועבור מיטל את הפוליסה הבסיסית, ולאור המלצת סוכנת הביטוח רכש גם את פוליסת 669, כאשר זו האחרונה מיועדת במיוחד למטיילים באזורים מפותחים פחות כגון הודו, דרום אמריקה או תאילנד (ראה עדותה של גב' ברקוביץ בעמ' 95 לפרוטוקול שורות 3-7 ועדותו של מר מילגרום בעמ' 132 לפרוטוקול שורות 27-28).

מעדותו של מר נמרוד ים עולה, כי הובטח למנוח ולחברו שהפוליסה תיתן מענה למבוטחים, גם אם יטפסו על הרים או יהיו תקועים ביערות... (עמ' 43 לפרוטוקול שורות 29-30).

סוכנת הנסיעות, אשר מכרה את הפוליסות הנדונות, הודתה בהגינותה, כי אין היא זוכרת במדויק את כל הדברים שהוחלפו בינה לבין המנוח וחברו (עמ' 96 לפרוטוקול שורה 22).

יצוין, כי מוסכם על התובעים, שהפוליסה לא נמכרה ע"י סוכנת ביטוח (וראה: סעיף 26 לסיכומי התובעים), כי אם ע"י סוכנת הנסיעות, וממילא לא נטען, כי ידיעותיה של אותה סוכנת ייחשבו כאילו הם בידיעת חב' הביטוח (והשווה: ס' 33 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981).

בעניין זה יודגש, כי התובעים לא ראו לנכון להציג כל פוליסת ביטוח אחרת, שהייתה ברת-רכישה בארץ במועדים הרלוונטיים לתביעה, ולמעשה, לא הביאו כל ראיה או כל עדות שהיא לגבי התנהגות של חברת ביטוח אחרת במקרים דומים, דבר המהווה אבן נגף, בבוא התובעים להוכיח את תביעתם בטענה לעוולת הרשלנות ובטענתם על התנהגותה של חברת ביטוח סבירה.
6. הפוליסות הרלוונטיות

מפאת חשיבות הדברים, מן הראוי להביא את ההוראות הרלוונטיות של הפוליסות הנדונות כלשונן:
א. הפוליסה הבסיסית
בסעיף 4 למבוא לפוליסה נכתב:
"לביטוח/ים שלך בחברתנו שירותי עזרה ומוקדי חירום 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע באמצעות חב' axa הבינלאומית, וכן רופא ישראלי בבוליביה (לה פז), פרו וצפון צ'ילה..."
כן צורף לפוליסה דף נוסף, הנושא כותרת רופאים ישראלים דוברי עברית, ובו צויין:

"הננו שמחים להודיעך על שירות חדש של רופאים הגרים במשך שנים רבות בחו"ל ואשר הינם דוברי עברית, אשר יוכלו לספק לך שירותים רפואיים בארצות כמפורט להלן: ד"ר מאוריציוס גוטפריד, מלה פז (בוליביה) יתן שירותים רפואיים למבוטחים הזקוקים לכך, הנמצאים בבוליביה, פרו (קוסקו) ו/או דרום צ'ילי..."

בסעיף 1 לפוליסה מצאנו את ההגדרות הרלוונטיות הבאות:
"1.10 תאונה: פירושה חבלה גופנית כתוצאה מאירוע בלתי צפוי מראש, אשר נגרמה במשך התקופה, במישרין על ידי גורמים חיצונים, ואשר מהווה ללא תלות בכל סיבה אחרת את הסיבה היחידה הישירה והמיידית למותו או נכותו של המבוטח...
1.12. מוות: מות המבוטח עקב תאונה, הנגרם תוך 12 חודש מעת קרותה..."

בסעיף 6.1 לפוליסה הבסיסית, הדן במקרה תאונה למבוטח, שתוצאתה מוות, נקבע, כי ישולם למוטב או ליורשיו החוקיים סך של 10,000$.

לטענת התובעים, יש לראות את המנוח כמי שנפגע ב"תאונה", ועל כן יש לפסוק למנוח וליורשיו את הסכום האמור הקבוע בפוליסה וכמו כן להחיל את ההוראות הרלוונטיות, המתייחסות לפגיעה בתאונה (וראה סעיפים 288-301 לסיכומי התובעים).

הנתבעת טוענת מנגד, כי אין תחולה לפרק 6 לפוליסה, לאור העובדה שהמנוח הלך לעולמו בשל מחלה ולא עקב תאונה.

ב. פוליסת 669

בחינת השאלה האמורה רלוונטית גם לצורך ניתוח הוראותיה של הפוליסה הנוספת, היא פוליסת 669.
מטרתה של פוליסת 669, כפי שהדברים עולים הן מעיון בכריכת הפוליסה והן מגופה, היא להקנות למבוטח "כיסוי במקרה של צורך באיתור, חילוץ והצלה בכל יעד בעולם".

וכך מוגדרים האירועים והנזקים, המכוסים ע"י פוליסת 669 עפ"י הוראות פוליסה זו:

"1.13 אירוע חירומי: תאונה שארעה למבוטח בחו"ל במשך תקופת הביטוח, אליו נלווית ידיעה ברורה וחד משמעית של בן משפחה קרוב המסתכמת (הטעות במקור. א.ד.) על מידע מבוסס ו/או על ראיות סבירות ומוצקות אחרות לפיהן יש צורך חירומי לאתר ו/או לחפש ו/או לחלץ ו/או להציל את המבוטח שחייו בסכנת מוות ממשית...
1.16 תאונה: נזק גופני בלתי צפוי הנגרם במשך התקופה ע"י אמצעי אלים חיצוני הגלוי לעין והוא הסיבה היחידה, הישירה והמידית לניתוק הקשר ו/או לאירוע החירומי שארע/ו למבוטח..."

בהתאם לפרק 1 לפוליסה, התחייבה הנתבעת לפעול ולשאת בהוצאות בסכום הקבוע בפוליסה בגין איתורו, חיפושו חילוצו ו/או הצלתו של המבוטח, אם נותק עמו הקשר או אם ארע לו אירוע חירומי כהגדרתו לעיל.

כאמור לעיל, טוענים התובעים, כי בנסיבות העניין יש לראות את המנוח כמי שנפגע במסגרת אירוע חירומי ו/או בגין תאונה.

על מנת לבחון את הסוגיה, יש להתייחס לשאלה, ממה נפטר המנוח.

מחומר הראיות שהובא לפניי, ניתן לקבוע, שהמנוח סבל מדלקת ריאות ומסיבוכיה ואולי גם ממחלת גבהים, ואולם בהעדר נתיחה לאחר המוות, לא ניתן לקבוע בוודאות מה היא הסיבה בגינה נפטר המנוח, כפי שגם מסכים פרופ' זינגר, אשר נתן את חוות דעתו מטעם התובעים (ראה: עמ' 62 לפרוטוקול שורה 28 - עמ' 66 לפרוטוקול שורה 20; עמ' 89 לפרוטוקול שורות 17-18), איתו מסכימים גם ד"ר רויטמן (ראה: עמ' 177 לפרוטוקול שורות 1-2; עמ' 179 לפרוטוקול שורות 16-18) ופרופ' דונחין (ראה: עמ' 199 לפרוטוקול שורות 4-7; עמ' 201 לפרוטוקול שורות 18-19) וגם פרופ' טופילסקי יכול רק לשער את סיבת המוות, בהעדר ניתוח לאחר המוות (וראה: עמ' 218 לפרוטוקול שורות 1-5; עמ' 227 לפרוטוקול שורות 13-16).

יחד עם זאת, אין חולק, כי המנוח נפטר עקב מחלה (וראה סעיף 6 בסיכומי התובע). בנסיבות אלו, לא ניתן לראות את אותה מחלה כ"תאונה" או כ"אירוע חירומי", משההוראות הברורות של הפוליסה מתייחסות להיות התאונה, הן מעצם הגדרתה והן מניסוחה של ההגדרה למונח "אירוע חירומי" כמאורע בלתי צפוי, אשר נגרם ע"י אמצעי אלים חיצוני הגלוי לעין.
ב"כ התובעים מבקש להסתמך על ההלכה הפסוקה, אשר הרחיבה את המונח "תאונה" למקרים, בהם נגרם למבוטח התקף לב וכאשר נדרש פירושה של פוליסה דומה (ראה: ע"א 779/89 שלו נ' סלע חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1)221; ע"א (מח' ת"א) 878/93 סכטר נ' מנורה חב' לאחריות ולביטוח משנה בע"מ, דינים מחוזי, כרך לב(1) 342; ע"א 300/97 חסון נ' שמשון חב' לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5)746, 760-768) ואולם אין הנדון דומה לראיה, שכן ההלכה הפסוקה התייחסה להתקף הלב כאל אירוע שבא בעקבות אלימות מילולית פתאומית, חיצונית ונראית לעין, וזאת במובחן בצורה ברורה וחד משמעית ממחלה.

וכך קובע כב' השופט ברק (כתוארו אז) בעניין שלו:
"מתוך הפסיקה והספרות ניתן להסיק, כי מטרתה העיקרית של ההגבלה ("במישרין ע"י אמצעי אלימות...") הינה להבהיר ולהגביל את מושג ה"תאונה" העומד ביסוד הביטוח. כך, למשל, באמצעותן אין לכלול בגדר "תאונה" אירוע טבעי כגון מחלה "טבעית"...
(שם, בעמ' 228)

"כאשר קיים חוסר ודאות באשר לתכלית הפוליסה, כפי שהיא עולה ממקורותיה השונים, ויש לקבוע אותה תכלית - וממילא לקבוע אותו מובן לשוני - המיטיבים עם המבוטח. לאור חוסר הוודאות והערפול באשר לתכלית, יש לקבוע, על פי הכלל האמור, כי התכלית הייתה ליתן כיסוי ביטוחי לכל תאונה אישית הנגרמת על ידי התנהגות תקיפה ובוטה (בין שיש בה שימוש בכוח פיזי ובין אם אין בה שימוש בכוח פיזי), שאינה בגדר אירוע טבעי (כגון מחלה)..."
(שם, בעמ' 230-231)

גם בעניין ת.א. (שלום-י-ם) 4054/97 ציציאשווילי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום, כרך יט, 621, דן כב' השופט מילנוב בשאלה, האם שברי הליכה הם בגדר "אירוע תאונתי", כהגדרת מונח זה בפוליסה לביטוח תאונות אישיות, והשיב על שאלה זו בשלילה.
בסעיף 4 לפסק דינו קבע כב' השופט מילנוב, דברים היפים גם לענייננו כדלקמן:
"עניין לנו בפוליסת ביטוח מסחרית, שנועדה להגשים תכלית עסקית-כלכלית ולא ליצור צדק סוציאלי. חוזה ביטוח הוא חוזה מסחרי שמהותו היא העברת סיכונים וחלוקת רווחים: המבוטח מעביר את הסיכונים מפני תאונות (במקרה של "ביטוח תאונות"), הנשקפים לו מטבע ברייתו, לחברת הביטוח, תמורת פרמיה, המגלמת את עלות הסיכון בתוספת רווח. ברי, כי גובה הפרמיה נקבע בהתאם לגבולות הכיסוי הביטוחי: לא הרי פרמיה בגין ביטוח "תאונה" כהרי פרמיה בגין ביטוח "מחלה". לאור תכלית זו, מובנת קביעת בית המשפט המחוזי, כי "בתחום הביטוח אין כל מקום וכל הצדקה לנסות ולהרחיב את פירוש המונח "מחלה" באופן שיחול גם על מקרה של "תאונה"..." (ע"א מחוזי - תל-אביב) 1888/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף ויטריאול, דינים - מחוזי כו(7)532), ואין לי אלא לסמוך ידיי על דברים אלו..."

מן האמור לעיל עולה, כי בנסיבות האומללות של מקרה זה, כאשר נפטר התובע לאחר שחלה במחלה, תהא הגדרתה המדויקת אשר תהא, ובהעדר כל גורם אלים חיצוני הנראה לעין ומכוח עקרון התקדים המחייב, אין להחיל את ההוראות האמורות של הפוליסה, עליהן מצביע ב"כ התובעים בסיכומיו בכתב, כאל מקור חיוב מצד הנתבעת.

הגם שיש בקביעות אלו כדי לסתום את הגולל על רוב רובן של טענות התובעים, אמשיך ואדון בהן כסידרן, מפאת כבודם של הצדדים והמאמצים הרבים שהשקיעו בניהול תיק זה.

7. השתלשלות העניינים

מעדויות החברים עולה, כי ביומיים הראשונים התנהל הטיול על מי מנוחות, כאשר החברים צעדו במעלה מסלול סנטה קרוז. לטענת הנתבעת, דברים אלו עומדים בסתירה לכתבה, אשר התפרסמה בעיתון "מעריב" (נ/1) ובה נמסרו, כביכול, דברים מפיה של מיטל ולרבות הגרסה, כי כבר ביום השני לטיול הרגיש המנוח לא טוב. דברים אלו הוכחשו הן ע"י מיטל והן ע"י נמרוד ים ואיתמר פדידה, והנתבעת לא טרחה לזמן את הכתב, אשר ראיין את מיטל ולא הובאה כל עדות, האם הדברים שנאמרו ע"י מיטל הוקלטו ע"י הכתב.
לפיכך אני מעדיפה את גרסתם של עדי התביעה בעניין זה וקובעת, כי רק במשך היום השלישי של הטיול, הוא יום 16/7/00, ולקראת סופו של היום, החל המנוח להרגיש לא טוב (ראה עמ' 21 לפרוטוקול שורות 19-27; עמ' 31 לפרוטוקול שורות 24-26; עמ' 32 לפרוטוקול שורות 7-9; עמ' 48 לפרוטוקול שורות 11-20).
החבורה המשיכה לטפס עוד כשעתיים, מתוך כוונה לקצר את הדרך בהמשך ולרדת את כל הגובה אליו טיפסו במשך יום אחד במקום לחזור על עקבותיהם במשך יומיים תמימים. הנתבעת נאחזת בעובדה זו וחוזרת וטוענת לרשלנות תורמת מצד המנוח וחבריו, אשר לא מיהרו לרדת לגובה נמוך יותר, על מנת להקל על המנוח. טענה זו אין ביכולתי לקבל, שכן השיקול של החבורה להמשיך ולטפס בגובה במשך שעתיים, מתוך כוונה להקל על המנוח ולקצר את הירידה בהמשך, כאמור לעיל, נראה סביר על פניו, מבלי לבחון את השיקול בצורה רטרוספקטיבית. למותר לציין, כי אין לראות בכך משום הסתכנות מרצון, שכן אותה חבורה לא בזה לסיכון ולא נטלה על עצמה מרצונה את הסיכון, אלא שקלה שיקול סביר, גם אם מוטעה.
יש לציין, כי עדויותיהם של החברים שהתלוו למנוח, מהן עולה, כי הם לא ידעו על הסיכונים של מחלת גבהים, היו אמינות ולא מצאתי בהן כל פירכה. המנוח שירת ביחידה מובחרת בצה"ל והתמונה שהסתמנה מן העדויות, היא שחרף הרגשתו הרעה, הוא רצה להמשיך במסלול המקורי, וחבריו חשבו, כי ניתן להסתפק בהקלה פיזית וכך דאגו לשכור חמור לסחיבת התיקים ובהמשך שכרו סוס, על גביו רכב המנוח.

ביום הרביעי לטיול (הוא יום 17/7/00) פגשה החבורה בקבוצת מטיילים וביניהם רופא, אשר נתן למנוח כדור נגד מחלת גבהים ואת הלילה של אותו יום לנו אצל משפחה בכפר (ראה עמ' 24 לפרוטוקול).
ביום החמישי, הוא יום שלישי בשבוע, הגיע החבורה להווארז, שם טופל המנוח ע"י שני רופאים מקומיים (ראה עמ' 25 לפרוטוקול).
בבוקר היום השישי, הוא יום רביעי בשבוע (19/7/00), הוטב מצבו של המנוח והוא גם דיבר ואכל, אך בשעות אחה"צ הורע מצבו ועל כן הזעיקו החברים את ד"ר פרדס למלון שבו שהו ולאחר מכן הביאוהו למרפאתו של ד"ר פרדס, לפי הוראותיו של זה האחרון (ראה עמ' 26 ו- 52 לפרוטוקול). במרפאה בוצע צילום חזה, והתברר כי המנוח סובל מדלקת ריאות ויש להעבירו לבית חולים בלימה.
בשעות הערב התקשרו החברים לראשונה לנתבעת ויצרו קשר עם ד"ר מאוריציוס גוטפריינד, אשר פרטיו ומספר הטלפון שלו מופיעים בפוליסה באופן בולט תחת הכותרת "רופאים ישראלים דוברי עברית" (ראה ת/2). חבריו של המנוח ביקשו לפנות את המנוח בדחיפות לבית החולים בלימה. ד"ר גוטפריינד הנמצא בבוליביה דיבר עם החברים ועם ד"ר פרדס, ופנה לד"ר רויטמן, המתגורר בלימה, וביקשו לארגן פינוי של המנוח מהווארז ללימה.
8. הפניה לנתבעת

בערב היום הרביעי לטיול התקשרו החברים לראשונה למוקד הנתבעת. מעדויות התובעים שהובאו לפניי, עלתה גרסה אחידה, לפיה בסביבות השעה 18:30 נוצר הקשר עם ד"ר מאוריציוס גוטפריינד, אשר פרטיו מופיעים בפוליסה.

וכך טען איתמר חי פדידה בתצהיר 12 לתצהירו (ת/3):
"יצרתי קשר טלפוני עם ד"ר מאוריציוס בפעם הראשונה, בסמוך לשעה 18:00מייד לאחר שהגעתי למרפאה ודווח לי ע"י ד"ר סוארז על מצבו של המנוח. סיפרתי לד"ר מאוריציוס את פרטי המקרה ומצבו של המנוח תוך תיאור הסימפטומים מהם סבל... והדגשת העובדה כי מצבו של המנוח קשה ונמצא בהתדרדרות קבועה... ודרשתי ממנו שינקוט באמצעים מיידים".

בסעיף 13 לתצהירו טען העד, כי ד"ר מאוריציוס גוטפריינד השיב בטלפון, כי ייקח לו להגיע להווארז שלושה ימים לפחות והסתפק במתן מספר טלפון והטלפון הנייד של ד"ר רויטמן בלימה ובנוסף הבטיח לו, כי ינסה בעצמו להשיג את ד"ר רויטמן.
על דברים אלה חזרו עדי התובעים גם בחקירתם בבית המשפט (ראה עמ' 27 לפרוטוקול שורות 6-13; עמ' 33 לפרוטוקול שורה 29 - עמ' 34 שורה 11; עמ' 35 לפרוטוקול שורות 14-15; עמ' 53 לפרוטוקול שורות 10-13) וזאת בניגוד לגרסת עדי הנתבעת, לפיה - נעשתה הפניה הראשונית רק כשעתיים מאוחר יותר (וראה תצהירו של ד"ר מאוריציוס גוטפריינד- סעיף 9 ל-נ/8). יצוין, כי ד"ר גוטפריינד נחקר על כך בבית המשפט, אך לא זכר את השעה המדויקת שבה נערכה הפניה ורק מעיון בתצהירו השיב, כי הפניה נעשתה בערך בשעה 21:00 (וראה עמ' 153 לפרוטוקול שורות 2-6).
לפיכך נאמנה עלי גרסת התובעים, כי בשעה 18:30, או בסמוך לכך, נעשתה הפניה לד"ר גוטפריינד, אשר מסר את מספר הטלפון של ד"ר רויטמן הנמצא בלימה ובמקביל יצר ד"ר גוטפריינד ישירות קשר עם ד"ר רויטמן.
יתכן שהבלבול והפרשי השעות נובעים מכך שד"ר גוטפריינד מדבר על שתי שיחות שנערכו באותו ערב, הראשונה עם בחורה והשנייה עם בחור מן החבורה, בעוד שעדי התובעים מדברים על שתי שיחות שהתקיימו בין איתמר חי פדידה לבין ד"ר גוטפריינד (והשווה, למשל, סעיף 58 ל- ת/1 מול סעיף 9 לתצהיר נ/8), וממילא, כך התרשמתי, הדברים שמורים היטב בזיכרונם של עדי התובעים.
כפי שעולה מהעדויות, נוצר קשר עם ד"ר רויטמן, אשר שהה במשחק כדורגל, ואולם השיחה נותקה בטרם התקבלו הפרטים המלאים על האירוע. חבריו של המנוח יצרו שוב קשר עם ד"ר גוטפריינד והעבירו לו בטלפון פרטים על הטיפול שניתן למנוח ע"י ד"ר פרדס במרפאה וכן את תוצאות בדיקת הדם שנערכו למנוח (ראה סעיף 44 לסיכומי התובעים). בתום השיחה עם איתמר דיבר ד"ר גוטפריינד עם ד"ר פרדס, אשר טיפל במנוח, וזה האחרון מסר לד"ר גוטפריינד, כי החולה נמצא בהכרה, סובל מחום גבוה, משתעל עם חרחורים בריאות ומקבל נוזלים, שני סוגי אנטיביוטיקה ותרופה להורדת החום.

נוכח מצבו המתדרדר של המנוח, יצרו חבריו של המנוח קשר עם מוקד החירום של הנתבעת בישראל. בדיעבד התברר, כי מספר הטלפון שבפוליסה היפנה למוקדנית של חב' קישורית מענה עסקי בע"מ, הנותנת שירותי קבלת הודעות ומיונן. לאור חוסר שביעות הרצון של איתמר חי פדידה, חברו של המנוח, מטיפולה של המוקדנית בנושא - הוא ביקש לדבר עם האחראי ולפיכך, המוקדנית העבירה את איתמר חי פדידה אל מר ראובן מילגרום, אחראי המשמרת אצל הנתבעת. לדברי חברו של התובע, ביקש זה האחרון, כי יישלח צוות רפואי מיומן, שיפנה את המנוח במסוק למקום אחר, אך מר ראובן מילגרום השיב, כי די בכך שהעניין מצוי בטיפולו של ד"ר גוטפריינד ואף השיב בצורה מתנכרת וחצופה.
השיחה התנהלה בשעה 19:15 או 20:15 לפי שעון פרו, וחוסר הבהירות לגבי השעה המדויקת נובע מכך שלא הובאו ראיות חד משמעיות לגבי הפרשי השעות באותה תקופה (וראה עמ' 160 לפרוטוקול שורות 9-20).
מר מילגרום, אשר הייתה זו לו המשמרת האחרונה שבה עבד אצל הנתבעת, לא זכר כלל את השיחה הרלוונטית (ראה נ/4) ומחקירתו בביהמ"ש מתברר, שלא נערך על ידו כל רישום שהוא של אותה שיחה ושל תוצאותיה. מר פרדי רוזנפלד, המשמש כיום כמנהל אגף התביעות בנתבעת, ואשר נכנס לתפקידו ימים ספורים לאחר המקרה הטרגי, נשאל לגבי דרך התנהלותו של מנהל המשמרת, אשר איננה עולה בקנה אחד עם שיר ההלל והכתרים שקשר אותו עד לדרך עבודתה של הנתבעת בתצהירו (נ/7). מר רוזנפלד אכן הסתייג מהתנהגותו של מר מילגרום, אך הבהיר, כי בכל מקרה נוהליה של הנתבעת מורים שד"ר גוטפריינד הוא אשר אחראי לפקח ולנהל את מתן השירות הרפואי בהתאם לפוליסה באזור דרום אמריקה, ומאחר והעניין אכן היה בטיפולו, הרי שאחראי המשמרת לא היה צריך לפעול מעבר לכך ושיקול הדעת הושאר בידי ד"ר גוטפריינד, לו מוקנות הסמכויות המתאימות (וראה עמ' 119 לפרוטוקול שורות 19-21; עמ' 125 שורות 1-3; עמ' 127 שורה 28).
כבר בנקודה זו חשוב להדגיש, כי מחקירתו של מר רוזנפלד עולה, כי אמנם הוחלפה חב' קישורית בחברה אחרת וההיבטים הטכניים של קבלת הודעות שופרו וחודדו, ואולם לא חל כל שינוי מהותי בפוליסה ובדרכי הפעולה של הנתבעת, להוציא הגדלת הכיסוי בגין חילוץ אווירי, וזאת בניגוד לרמזים שפיזר ב"כ התובעים שוב ושוב בסיכומיו בכתב לגבי השיפורים שנקטה הנתבעת בפוליסת הביטוח לאור המקרה המצער, וכאשר יש באותם שיפורים, כביכול, כדי להעיד על מחדליה בעבר.

במהלך הערב יצר ד"ר גוטפריינד קשר עם ד"ר רויטמן, אשר חזר אליו כעבור כ- 5 דקות במחצית משחק הכדורגל, וביקשו לטפל במשלוח אמבולנס עם רופא, אשר ייקח את המנוח מהווארז לטיפול בבית חולים בלימה. ד"ר רויטמן הבטיח לדאוג להוציא אמבולנס בדחיפות עם צוות מלא וציוד מתאים, על מנת לפנות את המנוח מוקדם בבוקר ללימה.
כפי שעולה מעדויות ד"ר גוטפריינד וד"ר רויטמן, התרשמו שני אלו האחרונים, כי לא מדובר במקרה דחוף, כפי שמקובל לפרש מונח זה בז'רגון המערבי, ואולם במונחים של דרום אמריקה הסדרת העברה דחופה שכזו משמעה קיצור ההליך ממספר ימים למספר שעות
וכפי שהעיד ד"ר גוטפריינד בבית המשפט:
"המילה דחוף בעיירות האלה יכול לקחת 12 שעות, 20 שעות, 3 ימים. ברגע שהתקשרתי לד"ר רויטמן אמרתי לו שיש בחור עם דלקת ריאות וצריך לפנות אותו ללימה. תעבוד על זה עכשיו.
ש. בית משפט: ראית דחיפות בטיפול באיתי או לא?
ת. לא. שיקבל טיפול יותר טוב בלימה..."
(עמ' 146 לפרוטוקול שורות 24-28).

וכך גם העיד ד"ר רויטמן בבית המשפט:
"הוא אמר שיש מישהו עם מקרה של דלקת ריאות והוא רוצה אמבולנס להעביר אותו ללימה... זה שכתוב שם שזה דחוף, הכול תלוי למה אתה מתכוון כי שאלתי מה המצב והוא אמר שיש לו דלקת ריאות, הדחוף זה מתכוון להביא אותו יותר מוקדם. הכוונה שלנו כשאנחנו פועלים בדרום אמריקה, דחוף זה להביא כמה שיותר מוקדם ללימה. אתה צריך לקחת את זה בקונטקסט. זה לא שדחוף שהוא עם קוצר נשימה ויכול למות כל רגע.
אמרתי שאנסה לבדוק אם אפשר בשעות כאלה, 10 בלילה, לחפש ולמצוא איזה אמבולנס..."
(עמ' 166 לפרוטוקול שורה 28 - עמ' 167 שורה 5).

במקביל, גם איתמר פדידה ונמרוד ים, חבריו של המנוח, הצליחו לאתר את ד"ר רויטמן בסמוך לשעה 22:00 וגם הם מסרו לד"ר רויטמן פרטים על מצבו של המנוח ואת מספר הטלפון של ד"ר פרדס במרפאה שבה שכב המנוח (ראה סעיף 55 לסיכומי התובעים).

בסביבות השעה 23:00 חזר ד"ר רויטמן לביתו ממשחק הכדורגל והחל בטיפול מהיר בהשגת אמבולנס, שיצא מלימה להווארז, שכן כפי שעולה מהעדויות, לא ניתן להוציא אמבולנס מהווארז ללימה, בהעדר אמבולנס המיועד לכך.

כעולה מדו"ח חברת האמבולנסים clave 5 (המסומן כמוצג 10 בנ/10), בסביבות השעה 23:30 קיבל ד"ר רויטמן את אישורה של חברת האמבולנסים ליציאה להווארז, לשם העברת המנוח ללימה. בשעה 23:48 התקשר ד"ר רויטמן לד"ר פרדס (ראה דו"ח חברת הטלפונים, המסומן כמוצג 9 ב- נ/10) וקיבל ממנו פרטים אודות מצבו של המנוח. ד"ר רויטמן בעדותו טוען, כי באותה שיחה הודיע לד"ר פרדס, כי אין בהווארז אמבולנס שיוכל לנסוע ללימה וכי הוסכם עם ד"ר פרדס, כי זה האחרון ילווה את המנוח באמבולנס עד ללימה (ראה עדותו של ד"ר רויטמן בעמ' 181 לפרוטוקול שורה 29 ואילך - עמ' 182 לפרוטוקול שורה 19). לטענת התובעים, העובדה, כי בסופו של דבר התעכב האמבולנס במשך כשעה בטרם יצא ללימה, לצורך תדלוק האמבולנס ובעיקר על מנת שד"ר פרדס יוכל להתארגן (ועל כך אין מחלוקת), מצביעה על כך, שהנושא לא סוכם כבר באותו לילה, אך למסקנתם זו אין כל עיגון בחומר הראיות.
בכל מקרה, כעולה מהעדויות, בשל הפרשי הגבהים בין לימה להווארז, אך סביר היה שיתלווה אל המנוח רופא מהווארז ולא מלימה, אשר יזדקק לזמן של הסתגלות להפרשי הגבהים (וראה עמ' 159 לפרוטוקול שורות 11-16; עמ' 149 לפרוטוקול שורות 3-8).
בשעה 01:08 נוצר קשר בין ד"ר רויטמן לבין חבריו של המנוח ובמהלך אותה שיחה עדכן ד"ר רויטמן את איתמר פדידה, שהאמבולנס עתיד להגיע בסביבות השעה 06:00 בבוקר. בסופו של דבר הגיע האמבולנס מלימה להווארז אמנם ללא רופא ובלווית נהג וחובש, וזאת בסביבות השעה 08:30 בבוקר, כגרסת הנתבעת, או בסביבות השעה 10:00-11:00, כגרסת התובעים. בטרם יצא האמבולנס לדרכו, הלכו חבריו של המנוח לקנות תרופות לפי הנחיות ד"ר פרדס, כאשר בינתיים התארגן ד"ר פרדס בביתו ליציאה ללימה. עדי התובעים טענו, כי האמבולנס הגיע כשאין בו כלל ציוד רפואי (וראה, למשל, סעיף 67 ל- ת/1), בעוד שלטענת הנתבעת הגיע האמבולנס, כשהוא מצויד כדבעי (וראה נספח נ/10 לתיק המוצגים של הנתבעת - נ/13 ותמונות האמבולנס, שסומנו נ/2 בתוך נ/13), אך עדי התובעים בהגינותם הודו, כי מטבע הדברים לא התפנו לבחון היטב את תכולת האמבולנס.

לאחר כ- 3 שעות של נסיעה, חלה התדרדרות נוספת במצבו של המנוח. מיטל והחובש שישב לצידה הבחינו, כי הוא מפסיק לנשום והפנו את תשומת לבו של ד"ר פרדס, אשר ישב במושב הקדמי לצד הנהג. ניסיונותיו של ד"ר פרדס להחיות את המנוח לא צלחו וד"ר פרדס דיווח על כך לד"ר רויטמן ועזב את המקום.

9. מצבו הרפואי של המנוח

כאמור לעיל, לא ניתן לקבוע חד משמעית ממה נפטר המנוח. הנחת העבודה הבסיסית של התובעים היא, כי המנוח סבל מדלקת ריאות חריפה וקשה ומאי ספיקה נשימתית. פרופ' זינגר, המומחה מטעם התביעה, קבע בחוות דעתו הראשונית (נספח ז' ל- ת/2) שהמנוח סבל מאי ספיקה נשימתית, המשנית לדלקת ריאות, ואולי מבצקת גבהים.
פרופ' טופילסקי, אשר מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש, קובע בחוות דעתו (ת/10), כי: "בהעדר ניתוח שלאחר המוות, נראה שהחולה סבל מדלקת ריאות קשה בריאה הימנית".
בחקירתו בבית המשפט חוזר פרופ' טופילסקי ומציין כי:
"הקליניקה, הרנטגן, התמונת דם והכול, מראים על דלקת ריאות קשה..."
(עמ' 227 לפרוטוקול שורות 15-16).

גם ד"ר גוטפריינד וד"ר רויטמן אישרו, שהביאו בחשבון שהמנוח סובל מדלקת ריאות. כך ד"ר גוטפריינד הסכים עם בית המשפט שהדיאגנוזה שנמסרה ע"י ד"ר פרדס הייתה של דלקת ריאות ואפילו קשה, והוחלט שהטיפול האופטימאלי הוא פינוי באמבולנס ללימה (עמ' 146 לפרוטוקול שורות 10-12) וכך גם נמסר לד"ר רויטמן (עמ' 166 לפרוטוקול שורות 28-29).
לעניין זה הוצג גם סיכום האשפוז בביה"ח סן פרנסיסקו דה אסיס ( נספח 5 ל- ת/2), אשר תרגומו הובא כנספח 12 לתיק המוצגים של הנתבעת (נ/13).
בסיכום זה צוינה אבחנה משוערת של דלקת הריאה הימנית. כן צוינו ערכים שנמצאו בבדיקה הגופנית שנערכה למנוח ובמסגרת מהלך הטיפול צוין, כי "החולה מגיב בירידה בטכיפנאה" (הכוונה לירידה בקצב הנשימות לדקה).
מהעדויות שהובאו לפניי וכמו כן מהיגיון הדברים עולה, כי הנתונים שנרשמו במסגרת הבדיקה הפיסיקלית שצוינה באותו דו"ח רפואי, הם אותם נתונים שנרשמו עם קבלתו של המנוח לטיפול בבית החולים, בעוד שהמשך הדו"ח מתייחס לטיפול שניתן בבית החולים ולמצבו של החולה עם שחרורו מבית החולים, תוך ירידה בטכיפנאה והצורך לפנות את החולה באמבולנס ללימה לצורך קבלת טיפול של מומחה.
כך ד"ר איש טוב, אשר מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש, מחזיק בדעה שהממצאים בבדיקה הפיסיקלית שנמצאו בביה"ח סן פרנסיסקו דה אסיס, יכולים להעיד על קיומה של בעיה ריאתית, ואילו יכולים להתאים הן לדלקת ריאות, הן לפגיעה עקב גבהים והן לשילוב של השתיים (ראה עמ' 208 לפרוטוקול שורות 1-4). וכך פרופ' דונחין מאשר, כי מספר הנשימות בדקה, כמו גם החום שנמדד בבית החולים "יכולים להתאים לכל אחת משלושת הסיבות שגורמות לאי ספיקת נשימה: מחלת גבהים, דלקת ריאות וזיהום" (עמ' 201 שורות 18-19).
פרופ' טופילסקי, אשר מונה, כזכור, כמומחה מטעם ביהמ"ש, אף הוא בדעה שהמנוח סבל מדלקת ריאות (ראה ת/10).
לאור כל האמור לעיל, יש להניח במידה גבוהה של וודאות, כי אכן זו האבחנה הנכונה במקרה הנדון.

10. חומרת מצבו של המנוח והמצג שהוצג לגבי מצבו

פער גדול נפער בין התמונה שהציגו עדי התובעים באשר למצבו של התובע לבין גרסאות אחרות שהועלו ע"י הנתבעת ובכתובים.
חבריו של המנוח תיארו את מצבו הן בעדויותיהם והן לפני ד"ר רויטמן כקשה (וראה, למשל: סעיף 26 ל- ת/3; ועמ' 54 לפרוטוקול שורות 4-7).
מנגד, אליבא דנתבעת, הוצג בפני
ד"ר גוטפריינד ובפני
ד"ר רויטמן מצג, לפיו לא מדובר במקרה כה קריטי.
ניתן להבין וטבעי הדבר, שחבריו של המנוח נבהלו ממצבו של חברם, אך אין זה מעיד בהכרח על כך שמצבו אכן היה קשה מבחינה רפואית.
כך למשל העיד איתמר פדידה באשר לפנייתו לד"ר סוארז:
"איתי היה כחול, הוא היה מחובר לבלון חמצן... רציתי להפנות את תשומת לבו לכך..."
(עמ' 33 לפרוטוקול שורות 27-28)

מאידך גיסא העיד ד"ר רויטמן, כי שוחח עם ד"ר פרדס באותו הלילה והשיחה העלתה, כי-
"... הכיחלון ירד ונעלם. הרופא נתן לי את הדעה שלו, והוא אמר שהמצב יותר טוב..."
(עמ' 172 לפרוטוקול שורות 4-5).

בהמשך העיד ד"ר רויטמן, כי בסיום שיחתו עם ד"ר פרדס, הוא ביקש לדבר עם אחד מהחברים, ונאמר לו שאיתי מרגיש יותר טוב (ראה עמ' 172 לפרוטוקול שורות 7-8),

ולאחר מכן העיד ד"ר רויטמן:
"מהלילה לבוקר כשהגיע האמבולנס בדקנו שוב את המצב... כולם אמרו שהמצב יותר טוב"
עמ' 176 לפרוטוקול שורות 10-11)
גם פרופ' זינגר בעדותו וגם ד"ר איש טוב בעדותו מבינים מסיכום האשפוז בביה"ח סן פרנסיסקו דה אסיס, כי מצבו של החולה השתפר עם התחלת קבלת הטיפול (ראה עמ' 72 לפרוטוקול שורות 4-7, 18-19 ועמ' 5 לחווה"ד ת/9).

זאת ועוד, ד"ר גוטפריינד הבהיר, כי קיימות פניות רבות של מטיילים הסובלים מקשיי נשימה והתמונה שהוצגה לא העידה על חריגותו של המקרה.
כאשר נשאל ד"ר גוטפריינד, האם חשש שמצבו של החולה עלול להתדרדר, השיב ד"ר גוטפריינד בשלילה, וזאת בהסתמכו גם על מכתב השחרור. לדבריו ראה את המצב כמקרה בינוני, אך כיוון שהנסיעה מהווארז ללימה אורכת כ- 6-8 שעות, בחר שלא לחכות עד הבוקר, דבר שהיה מביא לכך שהחולה היה מגיע ללימה רק למחרת בשעות הערב, אלא בחר לטפל בכך בשעות הערב והלילה על מנת שכבר בשעות הבוקר המוקדמות יוצא החולה מהווארז ללימה (וראה עמ' 143-148 לפרוטוקול).

עדותו של ד"ר רויטמן עולה בקנה אחד עם גרסתו של ד"ר גוטפריינד:
"אתה יכול לדעת שלפי מה ששאלתי המצב לא היה באותו רגע כדבר דחוף. לא היה מצב שחשבתי כדבר מסוכן..."
(עמ' 167 לפרוטוקול שורות 6-7).

תמיכה לכך שד"ר גוטפריינד וד"ר רויטמן קיבלו מצג, לפיו לא מדובר במקרה חירום, ניתן למצוא גם בעובדה, שהם פעלו לפי שיקול דעתם בהתאם לסמכויות שניתנו להם ע"י הנתבעת וד"ר גוטפריינד דאג לדווח על המקרה לנתבעת ולגב' נאווה צרף רק למחרת היום (עמ' 145 לפרוטוקול שורות 20-22).

יודגש, כי הצדדים בחרו שלא לזמן את ד"ר פרדס לעדות, למרות שד"ר פרדס הוא זה שטיפל במנוח בהווארז, זה ששוחח עם ד"ר גוטפריינד וד"ר רויטמן וזה שהתלווה למנוח באמבולנס עד לרגעיו האחרונים.
לא קיבלתי הסבר משכנע מפי הנתבעת לגבי אי הבאתו של עד זה (וראה החלטתי מיום 11/11/04 בעמ' 233-234 לפרוטוקול) ולא ברור, מדוע לא עתרו התובעים לזימונו של ד"ר פרדס.
יצויין, כי העובדה שבעל דין יכול היה להביא עדויות וראיות לתמיכה בטענותיו, ולא עשה כן, מעוררת מדרך הטבע את החשד, כי הוא חושש מעדותם ומחשיפתם לחקירה שכנגד, ואי הבאת עדים והראיות יוצרת הנחה לרעתו, לפיה עדותם היתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, ואח', פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמאית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602).
כך או כך, מעבר להשלכות הראייתיות של אי העדתו של עד זה, ניתן להסיק מכך שד"ר פרדס אכן הציע והסכים להתלוות לאמבולנס ולתת סיוע רפואי בדרכו ללימה משום השלמת הרושם כי יש בכך כדי לקדם את מצבו הרפואי של המנוח וכי לא נשקפה סכנה להעברתו באמבולנס מהווארז ללימה, שכן אחרת ההיגיון מלמד, שד"ר פרדס הוא הראשון שהיה מתחמק מלבצע נסיעה שכזו.
לפיכך שוכנעתי, כי התמונה שהוצגה לפני ד"ר גוטפריינד וד"ר רויטמן, אשר דבריהם נאמנים עלי בנקודה זו, הייתה שהמנוח סבל מדלקת ריאות בינונית עד קשה, ואולם הדלקת התפשטה רק לריאה הימנית, ועל כן היה מקום להעבירו לטיפול של מומחה לריאות בלימה ואת הדרך היה עליו לעשות באמבולנס תוך קבלת חמצן, ובכל הזמנים הרלוונטיים נראה היה, כי זו הדרך הסבירה, הנכונה וההגיונית לטפל במנוח.

11. האם הטיפול הרפואי שניתן בהווארז היה סביר?

הגם שאין עסקינן בתביעה בעילה של רשלנות רפואית, דומה שהתובעים בחרו להכביר מילים בסוגיה זו ואני בעניין זה בחרתי להפנות דווקא לעדותו של פרופ' זינגר, אשר העיד מטעם התובעים. כך כשנשאל פרופ' זינגר, האם דרך ההתנהלות של ביה"ח סן פרנסיסקו דה אסיס הייתה סבירה, השיב פרופ' זינגר בחיוב (ראה עמ' 70 לפרוטוקול שורות 29-30). פרופ' זינגר הסביר, כי מחלות גבהים הן מחלות שנחשבות קלות באותו איזור (עמ' 77 לפרוטוקול שורות 17-21), ועוד הבהיר, כי האינדיקציה להעביר את המנוח באמצעות אמבולנס עם רופא ללימה הייתה סבירה, וכדבריו:
"ש.בימ"ש: אתה נמצא כרגע בבית החולים בהווארז. אתה אומר שיש תמונה של שיפור. לא בטוח אם זה יהיה שיפור קונסיסטנטי או שתהיה התדרדרות, אבל יש שיפור מסוים, וכל זאת אתה אומר שאלה לא תנאים מתאימים וצריכים להוריד אותו למקום אחר. השאלה איך לפנות אותו. האם זה סביר באותו זמן להגיד שאמבולנס מצויד עם אמצעי הנשמה כשהוא מלווה ברופא יפנה אותו, זה סביר או לא.

ת.: סביר לחלוטין..."
(עמ' 78 לפרוטוקול שורות 20-25).

בהמשך הוסיף פרופ' זינגר ואישר, כי הטיפול בהווארז היה סביר (עמ' 89 לפרוטוקול שורות 19-21) וגם פרופ' טופילסקי אישר, שהטיפול שקיבל המנוח היה סביר לתמונת המצב הרפואית שהייתה באותה עת (ראה עמ' 219 לפרוטוקול שורות 9-11).

12. האם היה צורך לערב את פרופ' דונחין?

טוענים התובעים, כי הרופאים המקומיים, עמם התקשרה הנתבעת בהסכמי עבודה (ד"ר גוטפרויינד) והרופאים עמם נוצרו יחסי עבודה הדוקים, הגם שלא היו חתומים על הסכמים עם החברה (ולענייננו - ד"ר רויטמן), הם רופאים החסרי מומחיות וניסיון בתחומי הפינוי החילוץ וההצלה, ולכן היה על הנתבעת ועל ד"ר גוטפריינד להתייעץ עם פרופ' דונחין בהחלטה כל כך קריטית הנוגעת לפינויו של המנוח ובכך היו ניצלים חייו.

מחומר הראיות עולה, כי פרופ' דונחין הוא הסמכות העליונה במערך הרפואי של הנתבעת (ראה עדותה של גב' נאווה צרף בעמ' 104 לפרוטוקול שורות 24-25; עדותו של ד"ר גוטפריינד בעמ' 143 לפרוטוקול שורות 5-6 ועדותו של מר פרדי רוזנפלד מעמ' 124 לפרוטוקול שורות 26-28), הגם שהוא לא עובד אצל הנתבעת או עבורה, כי אם נותן יעוצים (חינם אין כסף) במסגרת תפקידו בבית-החולים לכל מאן דבעי.
פרופ' דונחין הוא מנהל היחידה להעברת חולים קריטיים בביה"ח הדסה עין כרם, אולם הסתבר עוד, כי היחידה מורכבת מרופא אחד, הוא פרופ' דונחין.
יצוין, כי במועדים הרלוונטיים לא שהה פרופ' דונחין בארץ (עמ' 187 לפרוטוקול שורות 4-6), אם כי ניתן היה לאתרו באמצעות הטלפון.
מעדויות הנתבעת מתברר, כי הפניה לפרופ' דונחין נעשית בד"כ במקום שאין רופא מקומי העובד מטעם הנתבעת וכאשר נדרשת החלטה על פינויו של מבוטח, וזאת בהעדר גורם שיקבע את הצורך בפינוי ו/או חילוץ במקום (וראה עדותה של גב' נאווה צרף בעמ' 104 לפרוטוקול שורות 18-20 ועדותו של מר פרדי רוזנפלד בעמ' 123 לפרוטוקול שורות 28-30 ועמ' 126 לפרוטוקול שורות 6-13).
כך או כך, כאשר נשאל פרופ' דונחין, האם התוצאה הייתה משתנית, לו היו פונים אליו בזמן אמת, אישרר פרופ' דונחין את פעולותיהם של ד"ר גוטפריינד ושל ד"ר רויטמן, בהעידו -
"אם אני רוצה ללמוד מהמקרה הזה להבא ולהציל חיים, אני לא חושב שהייתי עושה איזו שהיא פעולה רפואית אחרת".
(עמ' 193 שורות 6-7; וראה גם בעמ' 192 לפרוטוקול שורות 28-30; עמ' 193 לפרוטוקול שורות 18-22 ועמ' 200 לפרוטוקול שורות 18-19).

זאת ועוד. אליבא דפרופ' דונחין, דווקא לרופאים המקומיים קיימת עליונות רפואית:
"אני גם ממליץ... כאשר מטפלים במחלות ספציפיות באזור המיוחד, שדווקא הרופאים המקומיים יתנו את הטיפול. הרופאים המקומיים מכירים את המחלות המקומיות, את התחבורה ואני סומך עליהם לאורך כל הדרך".
(עמ' 187 לפרוטוקול שורות 19-23).

ובהמשך -
"הם לא צריכים להתייעץ איתי. שני הרופאים האלה יודעים מה זה דלקת ריאות ומחלת גבהים. הם רואים את זה כל הזמן בעוד שאני רואה מחלת גבהים בתיאוריה"
(עמ' 199 לפרוטוקול שורות 16-17).

יתרה מזאת. גם פרופ' זינגר, המומחה מטעם התובעים, הודה בהגינותו שלרופא המקומי, החי וגר באזור, מוקנה יתרון עליו בהכרת המערכת הרפואית הציבורית והפרטית בפרו (עמ' 83 לפרוטוקול שורות 13-16).

לא זו אף זו. למותר לציין, כי גם אם נקבל את טענת התובעים, כי הרופאים המקומיים אינם מומחים בתחום רפואת החילוץ וההצלה, הרי שלא הובהר, האם קיימת התמחות רשמית שכזו, ועד כמה היא נדרשת בנסיבות המקרה דנן. אך מעבר לכך, לא השכילו התובעים להצביע בפוליסות הרלוונטיות על כל התחייבות מצד הנתבעת להעמיד לשירות המבוטחים בכל מקום רופאים המומחים, לכך ומשהודה פרופ' דונחין, כי לא היה מועיל כהוא זה ולא היה משנה מפעולותיהם של ד"ר גוטפריינד וד"ר רויטמן, הרי שמתאיין הצורך בעירובו של פרופ' דונחין, אם היה קיים צורך כזה מלכתחילה.

13. האם עבד ד"ר רויטמן כמתנדב והשלכותיה של עובדה זו

אין חולק, כי בתקופה הרלוונטית לא קיבל ד"ר רויטמן כל שכר מהנתבעת עבור עזרתו למבוטחים. לאחר מכן הושג הסכם בין ד"ר רויטמן לבין הנתבעת ומאז שמו של ד"ר רויטמן מופיע על גבי הפוליסה (ראה עדותו של מר רוזנפלד בעמ' 126 לפרוטוקול שורות
24-25 ובעמ' 128 לפרוטוקול שורות 9-10).
יחד עם זאת, הבהיר ד"ר רויטמן, כי לאחר שנעשו אליו פניות רבות מצד אנשים שפנו לשגרירות, יזמה השגרירות את העסקתו בתשלום אצל הנתבעת (עמ' 169 לפרוטוקול שורות 1-4).
יש להדגיש, כי בפוליסה שנמסרה למנוח ולחברתו התחייבה הנתבעת, כי באזור דרום אמריקה נמצא ד"ר גוטפריינד, הדובר את השפה העברית, והיכרותו של ד"ר גוטפריינד עם ד"ר רויטמן, המתגורר בלימה, ואשר דובר אף הוא את השפה העברית, תרמה לקידום הטיפול במנוח, למציאת אמבולנס במהירות (במושגים המקובלים בפרו באותו זמן) ואין בעובדה שד"ר רויטמן לא קיבל תשלום עבור טיפולו זה, כדי להעיב על אופי טיפולו והנחישות שבה טיפל בעניין.
גם העובדה שד"ר רויטמן שהה במגרש כדורגל וצפה במשחק, בעת שנעשו אליו הפניות הראשונות, הוסברה והובהרה, נוכח תמונת המצב שהצטיירה, לפיה מטופל איתי ז"ל כהלכה ואין מדובר בהצלת חיים ובפעולות חירום, הנדרשות תוך דקות. כך או כך, לא הוכח, כי לעיכוב של כשעה, שנבע מהיותו במשחק כדורגל, יש חלק בתוצאה האומללה.

כפי שהדבר עולה בבירור מעדותו בביהמ"ש, מהשתלשלות העניינים ומההתרגשות שבה מסר את עדותו, פעל ד"ר רויטמן בצורה המיטבית מבחינתו, כפי שזו נדרשה ונצפתה בנסיבות העניין בזמן אמת, ולא גילה זלזול או עצימת עיניים למצבו של המנוח, כפי שהטיחו בו הוריו של המנוח.
לפיכך אין בעובדה שד"ר רויטמן לא קיבל תשלום עבור עדותו כדי לגרוע כהוא זה מהעובדה שהוא פעל למען המנוח כמיטב יכולתו וידיעותיו.
14. האם היה צורך בפינוי מוטס?

נשאלת השאלה, מה היה האמצעי האופטימאלי להעברת המנוח מהווארז ללימה והאם היה צורך במקרה דנן בפינוי מוטס.
על שאלה זו להיבחן, הן לאור מצבו הרפואי של המנוח, כפי שהוערך והיה ידוע במועדים הרלוונטיים ולא בדיעבד, והן לאור התנאים הגיאוגרפיים של המקום.

לצורך בחינת השאלה, נתמנה המומחה ד"ר איתן איש טוב כמומחה מטעם ביהמ"ש ובחוות דעתו (ת/9) קבע המומחה, כי ההחלטה לקדימות בפינוי רפואי מחולקת ל- 3 קטגוריות:
קדימות ראשונה - כאשר קיים צורך מובהק לפינוי, המתעורר אם היכולת והאמצעים הקיימים במקום אינם מספיקים כדי לתת טיפול סביר לחולה;
קדימות שנייה - כאשר קיים צורך יחסי בפינוי, המתעורר אם האמצעי והידע לטיפול ברופא קיימים באותו מקום, אך אין במקום שבו החולה נמצא אמצעים לטפל בחולה אם מצבו יחמיר או יתעורר שלא ניתן יהיה לטפל בו;
קדימות אחרונה - פינוי ללא צורך רפואי, כאשר חולה נמצא במרכז רפואי שיכול לטפל בו בסטנדרט גבוה, אך מבקש לעבור לבית חולים אחר מטעמים אלו או אחרים.

כמו כן קבע ד"ר איש טוב בחוות דעתו, כי קיימות הגדרות של דחיפות הפינוי: פינוי דחוף - כאשר יש לבחור את האמצעי שאיתו החולה יגיע בזמן הקצר ביותר למקום היעד; ופינוי עם זמן שהייה מינימאלי מחוץ לבית החולים - וזאת בעיקר בחולים מורכבים, אשר הוצאתם מחוץ למסגרת בית החולים עלולה להחמיר את מצבם.

במקרה דנן עסקינן בחולה, אשר סבל ממחלה השכיחה במקומות אלו, המטופלת באנטיביוטיקה, בנוזלים ובחמצן ולא נדרש ציוד רפואי מתוחכם, כגון סי.טי (וראה עמ' 209 לפרוטוקול שורות 20-23).

על סמך המסמכים שהוצגו לפניו העריך ד"ר איש טוב, כי למנוח הייתה קדימות שנייה לפינוי. הוא סבל מדלקת ריאות והחל לקבל טיפול והתעורר רושם של שיפור במצבו לאחר תחילת הטיפול. נתקבלה הוראה לפינויו מתוך חשש שאם מצבו יוחמר, לא יספיקו האמצעים הנמצאים בהווארז והמטרה הייתה להעבירו בצורה המהירה ביותר ללימה ולאו דווקא לקצר את זמן השהיה מחוץ לבית החולים בהווארז.
מצבו הרפואי של החולה איפשר גם להעבירו בעזרת אמבולנס ולא הייתה הוראת-נגד להסעתו באמבולנס. אמנם פינוי מוסק מהיר ועדיף על פינוי רכוב, אך אין הוא רצוי בשל חוסר דיחוס של המסוק.
ד"ר איש טוב, המומחה לרפואה תעופתית ולפינוי בהיטס, מצא כי בכל הרישומים והמדריכים המתייחסים לפינוי רפואי מוטס, אין כל זכר לקיומה של חברת מטוסי אמבולנס בפרו וגם בספר של הרופאים המוטסים אין כל רישום בדבר רופא פרואני, החבר בארגון זה, אשר ניתן יהיה להתקשר אליו ולברר זאת. גם חיפוש באינטרנט לא העלה דבר.

כמו כן התייחס ד"ר איש טוב לבדיקות שערכו ד"ר זינגר ומר אלון לוי למציאת חברת תעופה שמוכנה לפנות חולים, וזאת רק לאחר נסיעה ללימה ובירור הסוגיה במקום ותוך הפעלת קשרים, וקבע:
"רק גורם מקומי המכיר את חברות התעופה בפרו ובעל קשרים עמן יכול היה לברר בזמן אמיתי אם ניתן היה לבצע פינוי מוטס של המנוח במהלך היום למחרת, וזאת בהנחה שלאותה חברת תעופה היה מטוס זמין ושתנאי מזג האוויר בלימה, בהווארז ובדרך ביניהם היו מתאימים לטיסה".

בחוות דעתו מפרט ד"ר איש טוב שלושה אמצעי העברה, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. אין ספק, כי פינוי במטוס מדוחס הינו האמצעי הטוב ביותר לפינוי חולה כגון דא, שכן ניתן להגיע במטוס כזה לטיסה בגובה פני הים תוך מספר דקות מרגע ההמראה, ואולם אמצעי העברה זה אינו בר מימוש בהווארז (ראה הסכמת הצדדים, כפי שנרשמה בעמ' 186 לפרוטוקול בשורות 10-12).
האפשרות השנייה הקיימת היא פינוי מוסק, ובהנחה שניתן היה לממש אפשרות זו, זו אכן הדרך המהירה לביצוע פינוי, אך היא טומנת בחובה מספר בעיות, שכן המסוקים אינם מדוחסים והעלייה לגובה רב עלולה להוות גורם קריטי להתדרדרות במצבו של חולה עם חשד למחלת גבהים.
האפשרות השלישית היא פינוי באמבולנס יבשתי.

אין ספק, כי פינוי אווירי הינו המהיר ביותר ואכן, כשנשאל ד"ר איש טוב בחקירתו הנגדית, מהו האמצעי האופטימאלי לפינוי במקרה זה, מבלי להתייחס לנתונים אחרים, הוא השיב:
"מבחינה רפואית הטוב ביותר הוא לפנות אותו במטוס מדוחס מהנקודה הזאת ללימה"
(עמ' 212 לפרוטוקול שורות 10-11)

ואולם יש לזכור ולשנן, כי בחירת האמצעי האופטימאלי איננה יכולה לבוא במנותק מנתונים אחרים, כגון זמן ארגון הפינוי האווירי (ולרבות השגת אישורים מנהלתיים), הצורך בארגון המטוס על כל הציוד הרפואי הנדרש, תנאי השטח, מועדי המראה ונחיתה, תנאי מזג אוויר, וכיוב'.

ודוק - פינוי אווירי מתבצע במסוק או במטוס שאיננו יעודי לפינוי חולים ויש לארגן אותו ולרבות התקנת הציוד הנדרש, ההמראה והנחיתה תלויות בתנאי מזג האוויר, שכן לא ניתן להנחית מטוס באזור הווארז בשעות החשיכה (ראה הסכמת הצדדים בעמ' 198 לפרוטוקול שורה 12) וכן נדרשת העברת החולה במשך כ- 45 דקות באמבולנס מהווארז לשדה התעופה באנטה (ראה סעיף 9 ל- נ/6) ובהמשך יש צורך בהעברתו באמבולנס משדה התעופה בלימה עד לביה"ח, הנמצא במרחק של כשעתיים נסיעה (ראה עמ' 197 לפרוטוקול שורות 15-19).
קרי - בפינוי מוטס אין כדי לייתר הצורך בהעברת החולה באמבולנס בפרק זמן, המסתכם בשעתיים ושלושת רבעי השעה.

מנגד, פינוי באמצעות אמבולנס יבשתי איפשר לארגן את הפינוי עוד באותו הלילה, מבלי שהתעורר הצורך להמתין עד לאור יום ויציאת האמבולנס איננה תלויה באותם גורמים חיצוניים ובלתי צפויים ונראית כאופציה בטוחה יותר ואף מהירה יותר.

לכן קבע ד"ר איש טוב בסיכום לחוות דעתו, כי:
"נראה לי כי המנוח פונה באמצעי הסביר ביותר שניתן היה להשיג בזמן הנתון במקום הנתון ובנסיבות הנתונות (למרות שריאלית אמצעים אלו אינם תואמים את הסטנדרט בישראל). כל ניסיון להשיג אמצעי פינוי טוב יותר, היה עלול להערכתי לגרום לעיכוב רב בפינוי..."

זאת ועוד. גם אליבא דפרופ' זינגר, אשר נתן חוות דעת והעיד מטעם התובעים, לא היה בפינוי מוטס כדי להיטיב את מצבו של המנוח, וכדבריו:
"ש.: היום כרופא אתה לא יכול לדעת, אתה לא יכול לקבוע, האם ועד כמה הפינוי המוטס היה משנה את התוצאה.
ת.: אני חושב שהפינוי המוטס בזמן הזה לא היה משנה הרבה, רק שפינוי בהיטס בדרך כלל מאורגן יותר טוב, עם ציוד יותר מתאים, ואולי היינו יכולים לתת תשובה יותר הולמת למצוקה...." (הדגשה שלי. א.ד.)
(עמ' 89 לפרוטוקול שורות 27-30)

למרבה הצער יש לזכור, כי ידיה של הרפואה קצרות לעיתים ודרכה של מחלת דלקת הריאות להסתבך מדי פעם ולהתדרדר עד כדי מוות, וזאת אפילו אם החולה נמצא באשפוז בבית החולים במחלקה הטובה ביותר ודבמדינה המפותחת ביותר. למרבה הצער, התפתחות כזו לא ניתנת לחיזוי מראש (וראה: חוות דעתו של ד"ר איש טוב, בסיפא לחווה"ד).

גם פרופ' דונחין הבהיר:
"מי שיכול להיות בהווארז ולסבול ממחלת גבהים יתכן שלא ניתן להציל. גם אם יש לי מטוס חילוץ כמו באנטבה..."
(עמ' 194 לפרוטוקול שורות 1-3).

וכך גם פרופ' טופלינסקי בעמ' 220 לפרוטוקול:
"דלקת ריאות הורגת גם אנשים צעירים. זה ללא שום ספק. במיוחד אם היא באונה אחת או אם היא בשתי אונות, אצלו כנראה שהייתה באונה אחת..."
(שם, מול שורות 9-11).

הצדדים הציגו ראיות בשאלה, האם ניתן היה לפנות את המנוח באמצעות מטוס קל. בעניין זה יש להדגיש שמטוס קל איננו מדוחס וגם לגביו קיימות המגבלות של נחיתה והמראה בשעות החשיכה והשגת כל האישורים ואבזור המטוס.
וכדבריו של פרופ' דונחין:
"אם אני הפצוע בשדה התעופה, איזה שהוא בהרים הגבוהים היותר, ואני צריך לחכות למטוס שיבוא, הסיכוי שהוא יגיע, מטוס קל, על מסוק אני לא מדבר בכלל, הסיכוי שהוא יגיע תלוי בכל כך גורמים שלא וודאי שהוא יגיע.
העננות במקום הזה, הנחיתה, השדה הוא לא שדה שאפשר לנחות בו בלילה, השדות שם מאוד לא נוחים ולא טובים. אין תאורה בשדה התעופה. בכל מקרה אני מעדיף את הוודאי ולכן עדיף להוציא רכב גם אם לאחר מעשה אפשר לוודא שהתנאים היו טובים ואפשר היה להוציא מטוס".
(עמ' 185 לפרוטוקול שורות 22-27)

אך מעבר לכך נשאלה השאלה, האם מבחינה מעשית אכן ניתן להשיג מטוס קל שכזה.

לטענת התובעים, קיימים בפרו האמצעים המתאימים לפינוי במטוס קל ובעניין זה הוגשה חוות דעתו הנוספת של פרופ' זינגר (ת/7). פרופ' זינגר נסע ללימה וראיין במספר מקומות, שם דיווחו על האפשרות לפינוי אווירי. לטענתו של פרופ' זינגר אופציות אלה קיימות, זמינות ויעילות.
מנגד, נשלח מטעם הנתבעת החוקר אלון לוי, אשר ערך בירורים טלפוניים עם אותן חברות, המוזכרות בחוות דעתו המשלימה של פרופ' זינגר, ובירוריו העלו, כי אפשרויות הפינוי באמצעות אותן חברות אינן כה נגישות וקלות, הואיל ואותן חברות דורשות קיומו של ביטוח בחברות ביטוח אירופאיות שונות; חלק מהחברות טענו, כי המסוקים אינם יוצאים מחוץ לאזור לימה ופרבריה וחלקן דרשו העברה בנקאית מראש של התשלום, דבר שאיננו ניתן לביצוע בשעות בהן הבנק סגור.
בחקירתו של פרופ' זינגר התברר, שזה האחרון נסע ללימה אך לא להווארז ובעיקר - לא התעניין אצל אותן חברות, האם אכן בוצע בפועל אי פעם פינוי אווירי מהווארז ללימה (ראה עמ' 80 לפרוטוקול שורות 20-21), למרות שבהמשך הדיון ניסה פרופ' זינגר לטעון שאחד הרופאים סיפר לו שהוא "נסע להרים להביא חולים", אך פרופ' זינגר לא ציין זאת בחוות דעתו ולא ידע להשיב בצורה משכנעת, מדוע סתר את עצמו בעניין זה (וראה עמ' 83 לפרוטוקול שורות 8-12).

עוד עולה מחקירתו של פרופ' זינגר, כי באותו זמן לא היה בנמצא כל מסוק זמין, אשר אפשר היה באמצעותו לפנות חולים מלימה להווארז (וראה עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 3-4), ועמדתו זו נתמכת בעדותו של ד"ר רויטמן.
בעניין זה העיד ד"ר רויטמן כדלקמן:
"מסוקים לא יכולים להגיע לשם עם חולה ככה. אין מסוק שיכול להגיע לשם. אז אנחנו מוציאים את זה מחשבון.
אם אנחנו מדברים על מסוק קל, אין טיסות של מטוס קל שאנחנו יכולים, יש חברה שקוראים לזה אייר קונדור שיש להם אולי שניים שלושה מטוסים לכל פרו...."
(עמ' 177 לפרוטוקול שורות 11-14).

לאחר שהתרשמתי מעדותו של פרופ' זינגר ומעדותו של החוקר אלון לוי, אין לי ספק שהדבר איננו נקי מספקות, ואולם אני קובעת כי התובעים, שעליהם מוטל נטל הראיה בעניין זה, לא הוכיחו, כי אכן הפינוי האווירי במטוס קל היה נגיש ואפשרי בנסיבות המקרה. למסקנתי זו הגעתי בעיקר לאור העובדה, שלא הוכח, שאי פעם התקיים פינוי מוטס מהווארז ללימה וגם ד"ר רויטמן, שהוא רופא מקומי, לא ידע על כל פינוי אפשרי שכזה.
עצם העובדה שחברות מסחריות נתנו, כביכול, הצעה אפשרית לפינוי כזה, בתנאים כאלה או אחרים, איננה מלמדת, כי הפינוי אכן היה מתבצע, וממילא הימנעות מומחה התובעים לברר את האפשרות, האם אי פעם בוצע בפועל פינוי שכזה, למרות כל המגבלות הקיימות בשטח, היא הנותנת והמחזקת את גרסת הנתבעת, כי פינוי כזה לא היה בר מימוש.

מעבר לכך, גם אם אפשר היה להשיג פינוי אווירי במטוס קל, הרי שהקשיים הנערמים, כאמור לעיל, בדרך לקבלת האישורים ולהוצאת המטוס וסימני השאלה הרבים הקיימים באשר להנחתת מטוס שכזה והמגבלות של תנאי מזג האוויר, שעות התאורה וכו', מעיבים על הוודאות בשקילת האופציה הזו והיו גורמים לבזבוז זמן יקר, שאולי היה מתברר כבזבוז מוחלט אם ההטסה התיאורטית לא הייתה מתאפשרת בסופו של דבר, ואז היו התובעים באים וטוענים, מדוע לא העדיפו לפנותו בצורה וודאית באמבולנס יבשתי.
בעניין זה הסביר פרופ' דונחין, המומחה להעברת חולים, ואשר לגביו חזרו וטענו התובעים, כי בו היה צריך להיוועץ, כי:
"אני גם יוצא מנקודת ההנחה אבל אסביר מדוע הפסקנו להעביר חולים מאילת במטוסים, כי זה לוקח יותר זמן.
ההנחה הבסיסית שלי שהמטוס זה הצב והאמבולנס זה הארנב. בדקנו את זה בארץ ובהרבה מקומות בחו"ל. המסוק והמטוס איטיים יותר".
(עמ' 186 לפרוטוקול שורות 3-6).

התובעים מלינים על כך, שהנתבעת לא כרתה הסכמים עם חברות ביטוח זרות, להן קיימים הסכמים להפעלת מטוסים להעברת חולים, ולרבות חברות הביטוח יורופ-אסיסטנט, מונדיאל אסיסטנט, ודומיהן, כמפורט בתצהירו של מר אלון לוי (נ/6) .
תשובה לטענה זו נמצאה בתצהירו ובעדותו של מר פרדי רוזנפלד, אשר הבהיר, כי הנתבעת התקשרה עם חב' axa, שהיא חברת סיוע בינלאומית הגדולה בעולם (ראה עמ' 123 לפרוטוקול שורה 19).

בסעיף 4 ג' לתצהירו (נ/7) טען העד:
"במסגרת פעולתה קשורה שילוח בהסכמי עבודה עם חב' axa assistance אשר הינה חברה בינלאומית לאיתור וסיוע במתן שירותים רפואיים. מדובר בחברת ענק בינלאומית הפועלת בכל רחבי תבל ולה מוקדים מאוישים 24 שעות ביממה בכל ימות השנה. לכל מבוטחי שילוח הזכות והאפשרות לקבל סיוע מיידי ממוקדי חברת axa בכל העולם (בהתאם למיקומם) מייד עם הזדהותם כמבוטחי שילוח..."

התובעים לא חקרו את העד בנקודה זו, ולא הוכח כי בחירתה של הנתבעת בחברת axa דווקא ולא בחברה אחרת הייתה רשלנית ו/או בלתי סבירה.
יתרה מזאת. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי קיימת חברת ביטוח אחרת בישראל, שלה הסכמי עבודה עם חברה בינלאומית אחרת לאיתור וסיוע במתן שירותים רפואיים - בכלל, ועם מי מן החברות העובדות עם שירותי ההטסה, איתן שוחח פרופ' זינגר - בפרט (וראה תשובתו של פרופ' זינגר בעמ' 88 לפרוטוקול שורה 23 - עמ' 89 לפרוטוקול שורה 2).

זאת ועוד. משבחרה הנתבעת "לכסות" את האזורים, שבהם אין פריסה של חברת axa ע"י רופאים מקומיים דוברי עברית, כמובטח בפוליסה, הרי שאין לבוא עמה חשבון בעניין זה.

לא זו אף זו, הפוליסה אמורה לחול בכל מקום בעולם והיא נותנת כיסוי ביטוחי, המוגבל לפי הוראות הפוליסה שפורטו לעיל, ולא סביר לדרוש מהנתבעת, כי תדאג להציב בכל עיירה ועיירה בעולם רופאים מומחים בכל תחום, אמצעי פינוי מיידיים וכל מכשור רפואי שנדרש. בעניין זה השיב מר רוזנפלד ועדותו לא נסתרה:
"אין חברה אחת בעולם שיש לה שירותי אספקה של אמבולנסים בכל העולם והישראלים מטיילים בכל המקומות. לא ניתן להתקשר בכל עיירה עם חברת אמבולנסים..."
(עמ' 128 לפרוטוקול שורות 26-27)

לכך יש להוסיף את העובדה שרוב המקרים הרפואיים המתגלים באזור פרו הם מקרים של בעיות עיכול דווקא ולא בתחום רפואת הריאות והנשימה ועל כן אין לצפות מהנתבעת שתיערך באמצעים שדורשים התובעים בכל עת ובכל מקום (לעניין זה ראה עמ' 129 לפרוטוקול שורות 20-23; עמ' 142 לפרוטוקול שורות 10-13; שורות 18-22).

לסיכום נקודה זו אני בדעה, כי העברת המנוח באמבולנס הייתה סבירה בנסיבות המקרה, וזאת הן לאור תמונת מצבו הקליני ולאור אפשרויות ההעברה בפרו והמגבלות האובייקטיביות שהיו לפינויו.

לפיכך לא היה צורך להיזקק לשירותי הטסה רפואית, גם אם הטסה שכזו הייתה אפשרית בתנאים אלו או אחרים ובמגבלות אלו או אחרות.

מעבר לכך חשוב להדגיש, כי בתביעה זו עלינו לבחון את פעולותיה של הנתבעת ואת סבירותן, ולא - האם טעו הרופאים בהפעלת שיקול דעתם, בין בזמן אמת ובין בדיעבד.
הוכח מעבר לכל ספק, שהנתבעת נתנה לרופאים המקומיים סמכות מלאה לפעול לפי שיקול דעתם הרפואי במקרה הנדון ולא הגבילה אותם בכל סכום שהוא או פעולה שהיא. לפיכך, משהפעילו הרופאים את שיקול דעתם הרפואי ומשהחליטו, כי עדיף להעביר את המנוח באמבולנס ולא שקלו ולא ביקשו להעבירו בכל כלי טייס שהוא, הרי שאין להלין על הנתבעת בעניין זה.
ועוד יודגש - לא הייתה כל מחלוקת בין הרופאים המקומיים (הן ד"ר פרדס, הן ד"ר גוטפריינד והן ד"ר רויטמן) לגבי אופן הטיפול ולגבי אופן העברת החולה לבין הנתבעת (ראה עמודים 123-127 לפרוטוקול; עמ' 150 לפרוטוקול; עמ' 173 לפרוטוקול; עמ' 199 לפרוטוקול), כפי שהדבר עולה הן מעדותה של גב' נאווה צרף והן מעדותו של מר פרדי רוזנפלד, ועל כך אין חולק.

ודוק - חברת הביטוח אחראית לשפות את המבוטח בגין הוצאותיו הרפואיות והפוליסה הבסיסית כוללת החזר הוצאות גם בגין פינוי לבי"ח, והדברים ברורים (וראה עמ' 129 לפרוטוקול שורות 9-12).

במקרה הנדון לא היה צורך בחילוצו של המנוח, אלא בהעברתו לבית החולים (וממילא לא היה צורך בהפעלת פוליסת 669), כפי שכבר הסברתי לעיל, ומשהסכימה חב' הביטוח לשאת בכל ההוצאות (עפ"י הפוליסה הבסיסית שחלה על נסיבות המקרה) בהתאם לשיקול דעתם של הרופאים המקומיים ומשלא עיכבה את הטיפול בכל דרך שהיא, ומשהתרשמה, כי רופאים מקומיים פועלים מטעמה כדי לסייע למנוח, נהגה כפי שיש לצפות מחברת ביטוח סבירה. בכך נסתתמו טענותיהם של התובעים. כל זאת עוד בהתעלם מכך, שאין לראות את המנוח כמי שנפגע בתאונה ו/או באירוע חירומי.

עם חתימת פרק זה של פסק דיני, מן הראוי להצביע על שתי נקודות נוספות:
ראשית - כל העדויות שהובאו בעניין האפשרויות לפינוי מוטס (הן ע"י פרופ' זינגר והן ע"י מר לוי) היו עדויות שמיעה, וככאלה - אין הן קבילות ואין לקבוע ממצאים עובדתיים על סמכן - משהתנגדו הצדדים להעלאת עדויות שמיעה (בעמ' 13 לפרוטוקול שורות 3-4).
ושנית - בדיקת אפשרויות הפינוי המוטס לא נעשתה בזמן אמת, כי אם במהלך הכנת התיק המשפטי, בעוד שקיים פער בין המצב שהיה בזמנים הרלוונטיים לתובענה לבין המצב המשופר לאחר מכן (וראה עמ' 161 לפרוטוקול שורות 1-2).

15. נפקות חסרונו של מד ריוויון חמצן

אין מחלוקת, כי באמבולנס שהעביר את המנוח מהווארז ללימה לא היה מכשיר מד ריוויון חמצן. עוד עלה מן העדויות שהובאו, כי בכל העיר הווארז לא היה קיים מכשיר שכזה (עמ' 141 לפרוטוקול שורות 11-18), וב"כ התובעים הצביע שוב ושוב על עובדת חסרונו של מכשיר זה כעל ראיה לרשלנות הנתבעת והרופאים שפעלו מטעמה.
דומה שאין צורך להזכיר ובכל זאת שוב יודגש, כי אין עסקינן בתביעה בגין רשלנות רפואית.
יחד עם זאת, ספק רב, האם בעצם קיומו של מכשיר שכזה היה כדי לשנות את תמונת המצב הטרגי. בענין זה יוזכר, כי באמבולנס ניתן למנוח חמצן במהלך ההעברה.
ד"ר רויטמן נשאל על עובדת חסרונו של המכשיר והשיב בחקירתו בביהמ"ש, כי השאלה, האם השימוש במד ריוויון החמצן הייתה יכולה לשנות את מצבו, הינה תיאורטית ובכל מקרה לא ניתן לומר שהפטירה ארעה בשל חסרונו של אותו מכשיר, שכן - "הדבר הקטן רק בודק לך את אחוז החמצן" (וראה: בעמ' 180 לפרוטוקול שורות 13-25).

גם פרופ' דונחין נשאל על כך, והשיב כי:
"מד ריוויון חמצן לא מציל חיים. כתוב (בחוות דעתו של פרופ' דונחין. א.ד.) בפירוש "סיכויי ההצלחה והצלת חיים טובים יותר... מד ריוויון החמצן נותן את זה במספרים, הגם שיש את הבעייתיות שלו...
ש.: אותו מכשיר הוא מן מכשיר מנע לסכנות
ת.: לא
ש.: מה החשיבות של המכשיר
ת.: בהעדר חמצן אין לו חשיבות. אם באמבולנס יש חמצן החשיבות שלו פחותה..."
(עמ' 196 לפרוטוקול שורות 5-28).

ובהמשך:
"ש.: זה יכול היה לסייע בהצלתו, בסיכויו להישאר בחיים?
ת.: לא יודע. מד ריוויון חמצן לא הציל אף אחד..."
(עמ' 197 לפרוטוקול שורות 5-6)

ומילים אלו, מן הראוי להזכיר, נאמרו מפיו של פרופ' דונחין, שהוא, גם אליבא דתובעים, הסמכות העליונה בנושאי פינוי והצלה.

גם ד"ר איש טוב, המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש, הבהיר, כי המכשיר המדובר מהווה מכשיר עזר בלבד, ואין בו כל תחליף לבדיקה הקלינית של הרופא, ובמילותיו שלו -
"עו"ד לידרמן: אני מבין שיש את העניין הזה של החמצן, מתן חמצן, מתן החמצן אפשר לשנות אותו בהתאם לצורך.
ת.: נכון
ש.: ואת זה אנחנו יודעים באמצעות שימוש במד ריווי חמצן
ת.: נכון ויש גם נוסף לזה אמצעים קליניים, זאת אומרת לראות איך החולה נראה, לפני שהיה מד ריווי חמצן הסתכלו אם החולה הוא כחול או לא כחול, אם החולה מספר הנשימות של החולה, יש גם מדדים קליניים, אנחנו עדיין יש רפואה בהרבה מקומות בעולם שלא הכול נעשה מייד עם mri ועם מכשירים... מתוחכמים"
(עמ' 215 לפרוטוקול שורות 7-16)

גם הספרות הרפואית, המתייחסת למד ריווי החמצן, מסבירה, כי במכשיר זה נמדדת באופן רציף מידת ריווי ההמוגלובין בחמצן, ומתאפשרת השגחה יעילה של החולה בשיטה בלתי פולשנית.
השימוש במכשיר זה עשוי לשפר את איכות ניטור מצב החולה, אך מכשלות אפשריות רבות קיימות במדידת ריווי החמצן ודווקא שימוש באותו מכשיר יכול לפגוע בטיפול בחולה, בהעדר הבנה מלאה של פעולתו בכדי לפענח את משמעות הערך המתקבל בקריאתו ובהבנת השינויים החלים בו. מכשיר זה איננו מהווה תחליף להשגחה קפדנית באמצעות בדיקות קליניות חוזרות (וראה ד. קסוטו, ואח', "השימוש במד ריווי חמצן - עקרונות ומכשלות", הרפואה, כרך 127 בעמ' 274-277).

מן המקובץ עולות, אפוא, ארבע המסקנות הבאות: ראשית - לא ניתן לקבוע מבחינה עובדתית, כי המנוח נפטר, עקב העדרו של מד ריווי חמצן באמבולנס, שהעבירו מהווארז ללימה;
שנית - לא ניתן לקבוע מבחינה עובדתית, שד"ר רויטמן ו/או ד"ר גוטפריינד ידעו ו/או היו צריכים לדעת שהאמבולנס יגיע מלימה ללא מד ריווי חמצן;
שלישית - אין בעצם העדרו של המכשיר כדי להוות משום רשלנות מצד הרופאים שטיפלו במנוח מטעם הנתבעת, לאור העובדה שהמנוח היה בהשגחה רפואית של חובש ושל רופא
(ד"ר פרדס), אשר התלוו אליו לאמבולנס;
רביעית - אין לדרוש מהנתבעת כחברת ביטוח, שתהיה אחראית לקיומו של מכשיר שכזה בהווארז.

16. האם סביר היה לסמוך על הרופאים המקומיים?

כבר דנתי לעיל בהיבט של תפקודם של הרופאים המקומיים ולא אצטט שוב מדבריו של פרופ' זינגר בביהמ"ש, אשר אישר את פעולותיהם של הרופאים בהווארז, ואולם לשם השלמת התמונה, אבחן את השאלה, הגם שזו נענתה בחלקה כבר בעבר, האם רשאית הייתה הנתבעת, כחברת ביטוח סבירה, לסמוך על תפקודם ועל הנחיותיהם של הרופאים המקומיים.

בפוליסה נכתב במודגש, כאמור לעיל, כי הנתבעת מספקת שירות חדש של רופאים, הגרים במשך שנים רבות בחו"ל ואשר הינם דוברי עברית, אשר יוכלו לספק למבוטח שירותים רפואיים בארצות מסוימות. לענייננו הובאו פרטיו של ד"ר גוטפריינד מהעיר לה פז (בוליביה) וזאת למבוטחים הזקוקים לכך והנמצאים בבוליביה, פרו ו/או דרום צ'ילה.
כפי שהסבירו אנשי הנתבעת וכפי שהגיון הדברים מחייב, יש בעצם העובדה שהנתבעת מספקת איש קשר רפואי הדובר עברית והנמצא באזור, כדי לסייע למבוטחים, וחרף הכחשותיהם של התובעים, הרי שד"ר גוטפריינד אכן עזר למבוטחים ע"י יצירת הקשר עם ד"ר רויטמן, ע"י קבלת פרטים על הטיפול במנוח מהרופא בהווארז, וע"י תיאום הטיפול בהעברתו מהווארז ועד, למרבה הצער, לטיפול בגופה.
ההתקשרות עם איש קשר מקומי מיטיבה עם המבוטחים, שכן לרופא שכזה, הזמין בכל שעות היממה (ראה עמ' 137 לפרוטוקול שורות 9-10) קיימת עדיפות ברורה, בהכירו את תנאי המקום, את הגבהים הטופוגרפיים, את מזג האוויר ותמורותיו, ואת השפה (וראה עמ' 120 לפרוטוקול שורות 7-8). כמו כן עצם קיומו של ד"ר גוטפריינד באותו אזור והקשר עמו מאפשרים תיאום וביצוע תשלומים לספקים במקום, כפי שנהוג בחבל ארץ זה ובידיו ריכוז של הרופאים העובדים בכל נקודה באזור, וחברים הפרושים באזור. הדבר מקבל משנה חשיבות, הן לאור הצורה שבה מתנהלים לעיתים התשלומים בדרום אמריקה והן לאור העובדה, שחלק מהרופאים אינם דוברים כלל אנגלית (וראה עמ' 140 לפרוטוקול שורות
3-5, 11-13, 17-26).
בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה שימש ד"ר רויטמן בהתנדבות ועזר גם למבוטחים של הנתבעת שנקלעו לפרו וכאמור לעיל, מאז הוסדר עניינו בהסכם כתוב ובתשלום עם הנתבעת וכיום גם הוא ממלא תפקיד ומסייע למבוטחים של הנתבעת, כפי שפירט בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו בביהמ"ש (ראה עמ' 162 לפרוטוקול שורה 9 - עמ' 164 לפרוטוקול שורה 21).
גם ד"ר רויטמן העיד, כי הוא מכיר אישית את כל חברות האמבולנסים הטובות הנמצאות בפרו (וראה עמ' 173 שורות 2-6; עמ' 174 שורות 17-23) ובכך יכול לעזור יותר מחדר מצב סטרילי, הממוקם בבית חולים הדסה בירושלים (וראה עמ' 165 לפרוטוקול שורות 13 - 22), מודל המועדף והמוצע ע"י התובעים.

יחד עם זאת, מובן מאליו, כי אין לצפות שאותו ד"ר גוטפריינד, הנמצא בבוליביה (ואשר פרטיו הוצעו בפוליסות הרלוונטיות) יימצא בזמן אמת, בכל רגע נתון, בכל עיר ובכל עיירה שבתחומי בוליביה, פרו ו/או דרום צ'ילה.
למותר לציין, כי דברים אלו נכונים ביתר שאת גם לגבי פרופ' דונחין, המהווה סמכות עליונה אצל הנתבעת, כאשר מתעורר הצורך להיוועץ במומחה לחילוץ ופינוי. למעלה מן הצורך יוזכר, כי פרופ' דונחין עצמו הבהיר, כי הוא סומך על הרופאים המקומיים ובלשונו:
"אני גם ממליץ כאשר מטפלים בחולה במחלות אנדמיות, מחלות ספציפיות באזור המיוחד, שדווקא הרופאים המקומיים יתנו את הטיפול. הרופאים מכירים את המחלות המקומיות, את התחבורה, ואני סומך עליהם לאורך כל הדרך. אני סומך על כל מה שהם אומרים. יש לי איתם שפה משותפת..."
(וראה: עמ' 187 לפרוטוקול שורות 20-24)

ובהמשך:
"ההחלטות שלי שונות מהחלטות הרופא המקומי. אני צריך לקבל החלטה האם להוציא את החולה עם אווירון, עם רופא, האם לשלוח משלחת חילוץ או לא. הרופא המקומי צריך להחליט אם לתת לו תרופה מסוימת.
אני לא נותן עצות טיפוליות, כי אין לי את הבדיקה הפיסיקלית..."
(עמ' 189 לפרוטוקול שורות 14-17).

ובעיקר:
"בדרום אמריקה אנחנו דורשים כדרישה שלי, שהרופא יראה את החולה בבית החולים ואני נותן לו את זכות הוטו לא להעביר. אל תעביר אם החולה לא מתאים להעברה"
(עמ' 197 לפרוטוקול שורות 29-30).

יתרה מזאת. לא הובאה כל ראיה מטעם התובעים על כך שאיכות הרופאים בהווארז נופלת מרמה שיש לצפות מרופא סביר, ומובן שאין ללמוד מהתוצאה הנוראית על כך, כפי שכבר הוסבר לעיל. להיפך, במהלך הבאת הראיות הושמעו אמירות אחרות (וראה עמ' 137 לפרוטוקול שורות 19-24; עמ' 181 לפרוטוקול שורות 8-12; עמ' 182 לפרוטוקול שורות 4-5). לכך יש להוסיף את היתרון של רופא מהווארז, אשר מורגל לגובה פני השטח ואשר לא זקוק לזמן הסתגלות, כמו רופא אחר שיגיע מלימה (וראה עמ' 199 לפרוטוקול שורות 2-3) או אפילו מהארץ.
לכן אף הציפיות הסבירות של המבטח ואף הציפיות הסבירות של המבוטח, כמו גם קריאה מושכלת של הפוליסה, גם תוך מתן פרשנות המיטיבה עם המבוטח (והשווה: רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3)281; ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2)749; ת.א. 183332/02 דגא נ' מגל טורס בע"מ, פ"מ תשסג(3) 65), מחייבים שהמבוטחים יזקקו לטיפול מקומי, תוך שהמבוטחת תשא בכיסוי ההוצאות, ככל הנוגע למחלות, והכול בהתאם להוראות הפוליסה.

כל האמור לעיל נכון באופן כללי ונכון ביתר שאת לעובדות המקרה הנדון בענייננו, משהבהיר פרופ' דונחין (שהוא, כך יש להזכיר, איננו עובד מטעם הנתבעת ואיננו מקבל כל שכר מטעמה עבור הייעוץ שהוא נותן כדבר שבשיגרה), כי לא היה צורך בכל רופא מיומן שיטפל במנוח במהלך הנסיעה מהווארז ללימה, וכל מה שנדרש היה "פרמדיק טוב או חובש טוב שמכיר את המצב שצריך לשים חמצן על החולה ולברוח, זה מספיק" (עמ' 199 לפרוטוקול שורה 13).
17. האם הפרה הנתבעת את חובתה החוזית?

היקף חבותה של הנתבעת לנזקים שנגרמו לתובעים נגזר בראש ובראשונה מהפוליסה - היא חוזה הביטוח (וראה רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4)70). כעקרון, נעשית פרשנותה של פוליסת הביטוח עפ"י הכללים הרגילים החלים ביחס לפרשנות חוזים, דהיינו - ע"י בירור אומד דעתם של הצדדים (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1)311, 326).
יחד עם זאת, מדובר בחוזה מיוחד, הנבדל מחוזים אחרים, וחוזה זה נשלט ע"י הוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. לחוזה מיוחד זה קיימים מאפיינים מיוחדים, וביניהם- היותו של נשוא הביטוח מוצר שאינו מוחשי, קיומם של פערי כוחות מקצועיים וכלכליים בין המבטח למבוטח וקיומה של יכולת מוגבלת של המבוטח לעמוד על מכלול הוראותיו ומשמעויותיו של חוזה הביטוח ולהשפיע על עיצובו של החוזה, שהוא עפ"י רוב חוזה אחיד (ראה ד.שוורץ, ר.שלינגר "פרשנות חוזה הביטוח: פרשנות נגד המנסח ומבחן הציפיות הסבירות של המבוטח" קרית המשפט ג 345 (תשס"ג)).
לאור זאת הותוו בפסיקה כללים מסוימים לפרשנות פוליסת ביטוח ובהם הכלל לפיו - מקום בו נוסח הפוליסה אינו בהיר וברור די צורכו, יש לפרש את הפוליסה כנגד המנסח (שהוא, כך בדר"כ, המבטח), או הכלל כי במקרה של ספק, יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח (ראה פסה"ד בעניין אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן, הנ"ל).
כמו כן קיים הכלל, לפיו - יש לשאוף בפירוש הפוליסה לכיבוד ציפיותיו הסבירות של המבוטח (וראה: ע"א 5775/02 נווה גן (א.כ.) בניה ופיתוח השקעות בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(2)307, 315.

כאמור לעיל, פוליסת ביטוח הנסיעות לחו"ל, בה עסקינן, הינה פוליסה לשיפוי המבוטח בגין הוצאות רפואיות, אותן הוא עלול לשאת ולהתחייב בהן, במהלך שהייתו בתקופת הביטוח בחו"ל.
לפוליסה הבסיסית הזו ניתן לרכוש הרחבה וכידוע, המנוח וחברתו, כמו גם חלק מחבריהם, רכשו גם את הכיסוי הביטוחי הנוסף "סיכונים 669" - הרחבה המיועדת לכסות גם חיפוש, איתור, חילוץ והצלה וכיסוי לספורט אתגרי.
כבר עמדתי לעיל על כך שאותה הרחבה של הפוליסה, היא פוליסת 669, מכסה כל אירוע חירומי, מה שאין כן בענייננו.
ממילא ולמעלה מן הצורך ניתן להעיר, כי לא יכול המבוטח לצפות שבכל מקרה בו יזדקק לטיפול רפואי, יוזנק ומייד צוות חילוץ ישראלי מהארץ לעזרתו, שכן לא זו בלבד שהדבר איננו סביר ואיננו מעשי, אלא שאין בו כדי להועיל במקרים רבים, כגון במקרה דנן, בו קיימת עדיפות דווקא לרופאים המקומיים.
לא בכדי בחרה הנתבעת לכנות את ההרחבה לפוליסה בשם "פוליסה 669", שכן בכך יש כדי להזכיר את יחידת החילוץ 669 של חיל האוויר, ודווקא בכך יש כדי להבין ולצפות שההבטחה הגלומה בפוליסה היא למקרים של אסונות טבע או כאשר נפגע מבוטח בתאונה ויש צורך לחלצו מנהר שוצף וקוצף או מנקיק של נחל, או למצוא את עקבותיו שאבדו בעת טיפוס על הר. לצורך זה הקימה הנתבעת מערך, שמומחיותו בחילוץ ובאיתור, ובמידת הצורך נשלחים צוותים מהארץ (וזאת כמובן לא מייד, כי אם לאחר התארגנות הולמת), כשהם מצוידים בציוד מתאים.

לכן, לא מדובר כאן בסייג זה או אחר, שיש לפרשו בצמצום, כי אם בלשון הברורה של הפוליסה. ברוח זו יש להבין את דבריה של סוכנת הנסיעות, אצלה רכשו המנוח וחברתו את הפוליסות, לפיהם גם אם ייקלעו להר, יזכו לחילוץ (והשווה: פסק דינו של כב' השופט שילה בעניין ת.א. (בת ים) 3905/99 המאירי נ' נתור אחוד נסיעות לטיולים מאורגנים בע"מ) (לא פורסם), אולם אין בכך כדי לאשש את טרונייתם של התובעים, כיצד ומדוע לא נשלחה משלחת חילוץ מבית חולים הדסה, כדי להעביר את המנוח מהווארז לצורך קבלת טיפול רפואי. כל זאת עוד מבלי להתייחס לעובדות המקרה דנן, המצביעות על כך שהדבר לא היה ריאלי ולא היה נחוץ.

לפיכך לא הופרה כל התחייבות של הנתבעת עפ"י הפוליסה.

18. עוולת הרשלנות

המסגרת הנורמטיבית נשוא דיוננו מושתתת על סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הדנים בעוולת הרשלנות.
בטרם נחזור ונדון בשאלת התרשלותה הנטענת של הנתבעת, עלינו לבחון את השאלה הבסיסית יותר, והיא - האם קיימת חובת זהירות מצידה כלפי התובעים.
חובת הזהירות בנויה משני נדבכים מצטברים: חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית.
הלכה פסוקה היא, כי חובת הזהירות המושגית נקבעת עפ"י מבחן הציפיות. קרי - האם חברת ביטוח סבירה צריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזק (וראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113, 123).
מבחן זה מעוגן בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), אשר זו לשונו:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן הנסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף"

אליבא דכולי עלמא - קיימת חובת זהירות מושגית מצד המבטחת כלפי התובעים. לעניין זה ראה קביעותיה של כב' השופטת פלפל בעניין ת.א. (ת"א) 2668/99 בורובסקי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך לג(4), 117:
"לאור מסגרת נורמטיבית זאת חלה על חברות הביטוח חובת זהירות מוגברת מפני הטעיית הלקוח..."

אף שיקולי מדיניות משפטית תומכים בכך שתוטל על חברת הביטוח חובת זהירות
מושגית מתוך מגמה להכוונת התנהגות נכונה ואופטימלית.

כעת נשאלת השאלה, האם על אף קיומה של חובת זהירות מושגית, האם קיימת אף חובת זהירות קונקרטית. לשון אחרת - עלינו לבחון, האם בין התובעים לבין הנתבעת, בנסיבות המיוחדות של המקרה, קמה חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש.

חובת הזהירות הקונקרטית, כמו גם חובת הזהירות המושגית, נקבעת עפ"י מבחן הציפיות (וראה גם לעניין זה את פרשת ועקנין דלעיל, בעמ' 125-126).
לענייננו יש לבחון את השאלה, האם חברת ביטוח סבירה הייתה צריכה לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה, כי אכן לא ישרוד המנוח את הנסיעה באמבולנס מהווארז ללימה. כבר קבעתי לעיל, כי התובעים לא השכילו להביא ראיות, על מנת להוכיח מהו סטנדרט ההתנהגות של חברות ביטוח אחרות בנסיבות דומות, ואף לא עלה בידם להוכיח, כי הפוליסות הנדונות מבטיחות לנהוג בדרך אחרת בנסיבות אלו, ואולם, וזה העיקר, בנסיבות המיוחדות של המקרה לא הוכח, כי ניתן היה לצפות את מותו הנורא של המנוח, וההחלטה של נציגי הנתבעת, אשר הושתתה על ממצאי הרופא המטפל ותוצאות הבדיקה, כפי שהן עולות מבדיקתו בביה"ח סן פרנסיסקו דה אסיס ומתוצאות הבדיקה וממהלך המחלה של המנוח בעת אשפוזו במרפאתו של ד"ר פרדס, הייתה סבירה.
כפי שאישרו גם פרופ' דונחין וגם ד"ר איש טוב, משהסכים הרופא המקומי להתלוות למנוח באמבולנס, משהוזמן אמבולנס מצויד ומזווד מלימה, לצורך העברת המנוח מהווארז לבית חולים בלימה, נהגו ד"ר גוטפריינד וד"ר רויטמן בצורה סבירה, כפי שיש לצפות מרופא סביר באותן נסיבות ומשפעלו להשגת האמבולנס בדחיפות יחסית, וזאת על מנת שלא לעמוד בלוח הזמנים האיטי והרגיל במדינה כמו פרו.

יתרה מזאת. משנתנה הנתבעת לד"ר גוטפריינד את הסמכות לפעול לפי שיקול דעתו הרפואית ומשאישרה לו, כי תשא בכל ההוצאות הרפואיות הנדרשות לצורך מתן הטיפול במנוח, נהגה הנתבעת בסבירות.
אין צורך להכביר מילים ולחזור על קביעותיי הקודמות, ורק אומר בקליפת אגוז כי הוכח, שמותו של המנוח היה בלתי צפוי, הן מבחינתה של הנתבעת והן מבחינתם של הרופאים, שפעלו עפ"י יפוי הכח שנתנה להם - והם ד"ר גוטפריינד וד"ר רויטמן.

זאת ועוד. בהעדר נתיחה לאחר המוות, לא ניתן כאמור לעיל לקבוע את הסיבה המדויקת למותו של המנוח ולא הוכח הקשר הסיבתי בין התרשלותה הנטענת של הנתבעת (ואשר לא הוכחה) לבין מותו של המנוח ואין צורך להזכיר, כי מקרים כגון דא קורים למרבה הצער, גם בעת שחולים נתונים להשגחה ולטיפול רפואי לעילא ולעילא.

לפיכך לא מצאתי כל התרשלות מצידה של הנתבעת שתחוב בגינה.

19. סיכום

כבר קבע כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפסה"ד בעניין ועקנין, כי -
"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון..."
(שם, בעמ' 126)

וגם כב' השופט חשין בעניין ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3)345, 349 הוסיף, כי -
"אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית..."

אכן, אין ספק כי הסיכון של מחלת ריאות אורב לפתחנו כל העת וכפי ששמענו מפי המומחים הרפואיים, אף סכנה של מוות אורבת למי שחולה באותה מחלה ואפילו אושפז הוא בבית חולים וזכה לטיפול משופר שבמשופרים.
מקל וחומר הוא הדבר, כי הסיכון של מחלת גבהים אורב למי שמטפס על הרים גבוהים, דוגמת אלו המיתמרים ברחבי דרום אמריקה.

עם כל הצער, לא ראיתי להטיל על הנתבעת אחריות נורמטיבית בגין התוצאות הרות האסון במקרה הנדון.
עם חתימת פסק דיני, לא נותר לי אלא לחזור ולהשתתף בצערם העמוק של התובעים. חזרתי וניסיתי להביא את הצדדים לפשרה, ובין היתר הצעתי, כי יוקם על חשבון הנתבעת מונומנט לזכרו של המנוח, מתוך תקווה כי זה יביא מעט מזור לסבלה הנורא של המשפחה, אך כל ההצעות לא זכו לאוזן קשבת אצל התובעים. התובעים חזרו והבהירו, כי הם מבקשים ללמד לקח את הנתבעת ולקבל פיצוי כספי משמעותי, אך אין לבוא עמם חשבון בצערם העמוק.
אולי יפים לכאן דברי המשורר:

"מן המקום שבו אנו צודקים,
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר..."

(י' עמיחי, "המקום שבו אנו צודקים", שירים 1948-1962, מהדורה 8 מורחבת, תשל"ז) 217).
מי ייתן ובזכרו הטוב של איתי כהן ז"ל ינוחמו התובעים.
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.
בנסיבות האומללות של המקרה, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, ח' באלול, תשס"ה (12 בספטמבר 2005) בהעדר הצדדים.
דודקביץ אסתר
, שופטת









א בית משפט שלום 68866/01 כהן שלום, כהן דליה, יעיש מיטל נ' שילוח חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 12/09/2005)