פסקי דין על נכסי גולדוסר בעמ | פסקי דין על חנה סרנה | פסקי דין על אהרון פוגל | פסקי דין על י.ע.ר.תעשיות רהיטים | פסקי דין על אילן כהן | פסקי דין על איריס בן-שימול ואח' |

35868-10/16 א     19/06/2018




א 35868-10/16 נכסי גולדוסר בעמ, חנה סרנה, אהרון פוגל נ' י.ע.ר.תעשיות רהיטים בע"מ, אילן כהן, איריס בן-שימול ואח'








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 35868-10-16 נכסי גולדוסר בעמ
ואח'
נ' י.ע.ר. תעשיות רהיטים בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
אהרון שדה


תובעים

1.נכסי גולדוסר בעמ

2.חנה סרנה

3.אהרון פוגל


נגד


נתבעים

1.י.ע.ר. תעשיות רהיטים בע"מ

2.אילן כהן

3.איריס בן-שימול

4.מנחם סגל







פסק דין


לפני תביעה כספית
לתשלום סך 298,285 ₪.

לגרסת התובעים מפי מר יואל גולדווסר וגב' מרים סולטניק, נחתם בינם ולבין הנתבעת 1 הסכם שכירות על פיו תשכור מהם הנתבעת 1 נכס בשטח של כ-970 מ"ר בתמורה לדמי שכירות צמודי מדד בסך 16,490 ₪+מע"מ מיום 1.8.12 ועד 31.7.21 כאשר מטרת השכירות-מפעל/נגריה לרהיטים. לפני חתימת ההסכם היה מצב הנכס תקין לחלוטין ועם אישור כיבוי אש שהיה תקף בשעתו אך תוקפו לשנה בלבד והיה צורך לחדשו בשים לב לאופי ומהות העסק שביקשו הנתבעים לנהל במקום והדבר הודע לנתבע 2 כאשר בהסכם השכירות אישר כי הנכס נבדק ונמצא תקין וראוי לשימוש.
התובעים טוענים כי סוכם שתינתן לנתבעת תקופה של חודשיים ללא תשלום שכ"ד על מנת שתוכל להתאים את הנכס לצרכיה, להתארגן ולהתקין את שנדרש עבורה.

התובעים בדקו שהנתבעת 1 אכן קיימת ואיננה בכינוס נכסים ברם הנתבע 2 לא אמר דבר על קשיים כלכליים או שקיימות בעיות בתזרים המזומנים.

הנתבע 2 הוא מנהל ובעל מניות הנתבעת 1 והוא ערב יחד עם נתבעים 3-4 להתחייבויות הנתבעת 1 על פי ההסכם אם כי התביעה כנגדו הוקפאה נוכח קיומם של הליכי פש"ר בעניינו.

לטענת התובעים, החל מחודש אוקטובר 2013 החלה הנתבעת 1 לפגר בתשלומים ולמרות פריסות שניתנו לה לפנים משורת הדין בריבית הנמוכה משמעותית מהריבית המוסכמת בין הצדדים, החובות לא שולמו במלואם והצטברו חובות נוספים. שיקים חזרו ופניות לנתבעת ונציגיה לא הועילו אם כי אלו הודו שמצבה הכלכלי בכי רע וביקשו ארכה על מנת שזו תיחלץ מהמצב הקשה בו נתונה ברם הדבר לא קרה, התובעים היו מוכנים לטענתם לחכות עם פינוי הנכס ופתיחת ההליכים המשפטיים עד דצמבר 2015 כדי לבדוק האם יש סיכוי להתאוששות הנתבעת ויכולתה לשלם שכ"ד אך גם שיק השכירות לחודש דצמבר 2015 חולל, חשבונה של הנתבעת 1 הוגבל והנכס פונה רק בחודש מרץ 2016 בעקבות תביעת פינוי שהוגשה לבית המשפט (אך טרם שהחל בה הדיון).
קרן חוב דמי השכירות נאמד ב-105,639 ₪, התובעת טוענת כי הריבית המוסכמת על הפיגורים עומדת על 36.5% לשנה כך שסכום החוב עומד על 124,915 ₪ ליום הגשת התביעה.

יתרת סכום התביעה מורכבת מנזקים שנגרמו למבנה ואותם היה צריך לתקן, אובדן הכנסות משכירות ותשלומי רשויות ואגרות
בגין הצורך בהיתר בניה על תוספת שבנתה הנתבעת 1.

העילה כנגד נתבעים 2-4 היא על פי שטר ערבותם.

הנתבעים טוענים כי קריסת הנתבעת 1 ארעה בגלל התובעים ובגלל מצב המבנה בו היה צורך להשקיע הון עתק המסתכם במעל ל-700,000 ₪ כאשר נתבע 1 מפרט בסעיף 10 לתצהירו את סכומי ההשקעה ומהותם.

למרות ההשקעה, הנתבעת 1 החלה לפעול ולשגשג עד שמספר לקוחות שלה הגיעו לחדלות פירעון מה שהשליך גם עליה. הנתבעים מאשרים שהנתבעת 1 החלה לפגר בתשלומי השכ"ד במהלך 2013-2014 ברם טוענים כי בשנת 2015 החלה התאוששות ברם אז ביקשו התובעים להחליף את גג האסבסט במושכר ודווקא בחודשי שיא הפעילות, הנתבע 1 התנגד אך לא יכול היה למנוע לטענתו את העבודות והובטח לו שאלו יארכו יומיים בלבד, בפועל הושבתה הנגרייה למשך
10 ימים והנזק הישיר התבטא בירידה של 29% בהכנסות, הנזק העקיף התבטא באיחורים באספקת מוצרים לפני ובמהלך חגי תשרי, איחורים שהביאו לנטישת לקוחות ולקריסת הנתבעת 1.

נתבעים 3-4 טוענים כי הוחתמו ללא שהוסברו להם מהות הערבות ותניות ההסכם , כי לא ידעו על כך שהנתבעת 1 לא עומדת לכאורה בהסכם וצוברת חובות וכי למעט מכתב בודד שנשלח אליהם כנראה בסוף שנת 2014 לא קיבלו שום עדכון ושום הודעה לערב כפי שמחייב הדין.


העדים נחקרו, ב"כ הצדדים הגישו סיכומים ותשובות לרבות תגובות לתשובות וכל החומר נמצא בתיק ואין צורך לחזור על הדברים פעם נוספת.

הדיון יתמקד בנקודות הרלבנטיות למחלוקות המהותיות ולהכרעה.

גובה החוב הנתבע:
בגין דמי שכירות עד חודש מרץ 2016 נתבע בערכי קרן סך 105,425 ₪ עליו הוספה רובית פיגורים מוסכמת בסך 36.5% שהביאה את החוב לסך של 124,915 ₪. אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה החישוב והטבלאות לא הוגשו באמצעות הגב' סולטניק שערכה אותם שכן הדבר לא הוסתר, מר יואל גולדווסר הקפיד והדגיש בתצהירו שהטבלאות נספח ט' נערכו ע"י הגב' סולטניק והיא מטעמה הפנתה לנספח ט' לתצהיר אחיה. התצהירים הוגשו יחדיו, אין צורך לבזבז נייר מיותר ולהגיש שני סטים של נספחים זהים. ניתן היה לחקור את הגב' סולטניק על כל עובדה או חישוב בתצהירה המפנה לנספח ט' הנ"ל ובכלל.
לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי מקום לקבוע כי בדין יש לפצות את התובעים גם בדמי שכירות עבור חודש מרץ 2016 הגם שהמושכר פונה כבר ביום 3.3.16 היות ושוכנעתי כי לא ניתן היה למצוא שוכר חלופי עבור נכס כזה, היות ומהתמונות שהוגשו ע"י התובעים עולה כי הנכס הושאר במצב שהצריך הכנה וניקוי (ללא קשר לטענות הצדדים בעניין זה שיידונו בפרק נפרד) ואם לתובעת נדרשו חודשיים להתאמת הנכס הרי קשה לבוא בטענות לתובעים בגין פיצוי עבור חודש אחד בלבד.
אשר לשיעור הריבית המוסכמת, היא אמנם מוסכמת אך מוגזמת, אין שום קשר בזמנים אלו, גם לא מקרי בין תשואה אפשרית לריבית המוסכמת. אם בתביעה זו מי שהיה משלם הם הנתבעים 1-2, ניחא. הערבים-הנתבעים 3-4 אינם חתומים על ההסכם עצמו, יש לראות בריבית כזו כפיצוי מוסכם המאפשר התערבות של בית המשפט במקרים בלתי סבירים. על אי הסבירות אני למד גם מהתנהגות התובעים עצמם אשר הסכימו להפחית הריבית לשיעור של 16% ביחס לפריסת תשלומי השכ"ד שהוזכרו בפרק המבוא.
משכך הנני מפחית את סכום חוב השכ"ד מ-124,915 ₪ לסכום של 115,000 ₪ ליום הגשת התביעה.

בגין תשלום הפסד דמי שכירות עקב ביצוע תיקונים והתאמות, מעיון בחשבוניות המעידות על טיב העבודות שבוצעו ומהותן והיות ועולה כי ניתן היה להשלימן ולמצער להשלים את העבודות החיוניות עד סוף חודש אפריל 2016, בשים לב לחובת הקטנת הנזק והיות וגם סכומו של שכר הדירה שמשלמת השוכרת החדשה איננו רלבנטי היות והוא גבוה מזה ששילמה הנתבעת 1, ראיתי לנכון לפסוק עוד סכום גלובלי ומתון בסך 12,000 ₪ מעבר לשכר הדירה שאושר ביחס לחודש מרץ 2016.



אשר לעלויות התיקונים וההשלמות להכשרת המבנה להשכרה, התובעת הגישה קבלות התומכות בטענה כי מדובר בעלות של 64,747 ₪ בערכי קרן וסך 65,718 ₪ ליום הגשת התביעה. התובעים מפנים לתמונות ולתצהיריהם המבססים את הטענה כי המושכר הוחזר הרוס כשמחוברים ותשתיות נתלשו ממנו וכשהוא מלוכלך ומפויח באופן שחייב ביצוע עבודות ניקיון ושיקום. הנתבעים טוענים כי התובעים מתעלמים ממצבו של הנכס עובר להתקשרות ומתעלמים מההשקעות וההשבחה שביצעה התובעת 1 במושכר בכלל ובעניין החשמל ותוספות הבניה בפרט. הנתבעים מצביעים על כך שרוב ההשקעה הנטענת נוגעת למערכת החשמל שהותקנה ע"י הנתבעת 1 ונוגעת לתיקונים במבני גבס ואלומיניום שגם הם לא היו במושכר עד שהותקנו ע"י הנתבעת.

למחלוקת זו שני ראשים, האחד עוסק בפן הראייתי והנזיקי, קרי מה היה מצב המושכר לפני ההתקשרות, כמה הושקע בו ע"י הנתבעת 1, באיזה מצב הוחזר וכמה נדרשו התובעים להשקיע כדי להחזירו למצב קודם?
הראש השני עוסק בפן החוזי-המשפטי קרי בשאלה האם בעצם ההסכמות ודיני השכירות והשאילה היה כדי להעניק לתובעים זכות קניינית בהשקעות במושכר?

ככל שהדברים נוגעים לפן הראייתי-נזיקי, לנתבעים אין ראיות היכולות לבסס מסקנה בדבר מצבו של המושכר עובר להתקשרות. מה שיש בנמצא הם מסמכים הנוגעים להשמשת והתאמת מערכת החשמל אשר בוצעה ע"י הנתבע 4 המחזיק גם ברישיון קבלן וגם ברישיון חשמלאי.
מעבר לחשבונית/קבלה שמסר הנתבע 4 לתובעת 1, אין באמת ראיות על גובה ההשקעה מבחינת עלויות עבודות החשמל.
גזרה דומה יש לגזור ביחס לעבודות הבינוי (בניה קלה בגבס) שאין חולק שבוצעו אך אין אינדיקציה לעלותן המדויקת או זו הנתבעת.
כך גם יש לקבוע ביחס לאר ההשקעות במושכר שרובן או כולן נועדו להתאימו לצרכיה המיוחדים של הנתבעת 1 קרי מפעל/נגריה. יש לקבוע שהשקעות בוצעו אם כי אין ראיות על היקפן וקשה לקבוע כמה מתוך אותן השקעות בוצע עקב מצב ירוד של המושכר וכמה בוצע עקב צרכי ורצונות הנתבעת להתאימו לפעילות הצפויה בו (ללא קשר למצבו ההתחלתי של המושכר).

אשר לפן המשפטי, סעיף 3 להסכם מפרט את מצב מערכת החשמל במושכר וקובע כי במושכר קיימת תשתית תלת פאזית המנותקת מחברת החשמל וניתן להזמין את חיבורה עם תחילת השכירות כך ששני הצדדים ידעו היטב מה הם מוסרים ומה הם מקבלים.

כך גם לגבי יתר ההשקעות, בעת חתימת ההסכם כבר ידעו הצדדים מה בדעת הנתבעת 1 לבצע ולהתאים במושכר וראו לנכון לפרט בסעיף 4.2 להסכם מספר עבודות הכוללות פריסת קווי חשמל, הקמת משרדים ומתקנים נוספים. הצדדים הביעו עניין משותף בביצוע ההשקעות וההתאמות ומשכך סיכמו מחד גיסא על תקופת גרייס בת חודשיים בגינה לא ישולמו דמי שכירות ומאידך גיסא האחריות על נזקים כתוצאה מהעבודות תחול על הנתבעת 1 שגם תהיה מחויבת לפרק או להשאיר את שתבצע לפי רצון התובעים. מפאת חשיבות סעיף זה להלן נוסחו:


משכך המסקנה היא כי הנתבעת 1 ומן הסתם גם הנתבע 2 ולמצער גם הנתבע 4 שערך וביצע/אישר את תכניות וקווי החשמל ידעו היטב למה הם נכנסים, ידעו מה עליהם לבצע וידעו כי בסוף תקופת השכירות יהיה עליהם לפרק או להשאיר את ההשקעות במושכר בהתאם לבחירת התובעים.

משלא ניתן להצביע על פער של ממש בין מה שהושקע בשל מצב המושכר לבין מה שהושאר שלא בהתאם להסכמה החוזית ומשאין ערך מספרי מוכח לאותן השקעות, קשה לקבל את טענות הנתבעים במישור זה.

מעיון בתמונות שצורפו ע"י התובעים עולה כי המקום הושאר מלוכלך, חפצים חסרי ערך הושארו זרוקים, חלקים מהבנוי ומההשקעות כמו מנורות, חלונות (בקירות הגבס), לוח חשמל ואביזרי אינסטלציה פשוט נעקרו ונלקחו.

ניחא אם היו מפורקים בזהירות מספר אביזרי חשמל כמו מנורות או מפסקי/שקעים מיוחדים, הרי עלות רכישתם, החלפתם והתקנתם בטלה בשישים והתעקשות על תשלום בעבורם הייתה נראית שלא במקומה אלא שלא זה המצב ובמקום השלמות מינימליות של פריט כזה או אחר, הוציאה התובעת סכום המגלם שיקום מלא של מערכת החשמל לרבות אישור מחודש של חברת חשמל והכל על פי הפירוט שבחשבונית יב/1.
הסכום ללא מע"מ עומד על 22,000 ₪. היות ולא מדובר בקבלה או בחשבונית מס/קבלה והיות ומדובר בנזק מיוחד שכבר התגבש ובשירות שכבר סופק, היה מקום להגיש ראיות על כמה שולם בפועל וגם כאן אפסוק על דרך האומדנה סך 15,000 ₪ בלבד.
מאידך גיסא, בגין שיפוצים אחרים הגישו התובעים חשבונית מס קבלה על תשלום סך 25,043 ₪ (נספח יב'4)
המבוססת על הצעת מחיר המפרטת עבודות שבמאזן ההסתברות האזרחי אכן נדרשו עקב השארת המושכר כפי שהוא. סכום זה של 25,043 ₪ יש לפסוק לתובעים.

כאן יש להבהיר כי טענת הנתבעים לפיה עבודות החשמל והשיפוצים אשר נתבעות מהם הן עבודות ביחס למערכת חשמל ולבינוי במושכר שלא היו קיימים עובר להתקשרות ומדובר בהשבחה שנעשתה על ידם. כפי שכבר צוין, גם אם אקבל טענה זו כמוכחת במישור העובדתי (לגבי הבינוי במושכר ובגלריה כלל אין מחלוקת) הרי ההסכם מקנה לתובעים זכות לקבל השבחה זו לרשותם והדברים הם מקל וחומר נוכח תקופת הגרייס שניתנה, התובעים מצדם לא דורשים שכ"ד והנתבעת 1 מצדה, משקיעה, מסדרת ומתאימה את המושכר בכפוף לזכות התובעים לקבל את ההשקעות עם תום השכירות כך שלתובעים עמדה הזכות לבחור באם לסלק את הבינוי וההשבחות או להכשירם לשימוש לאחר שהושארו במצב המתואר בתצהירי התובעים ובתמונות.

הדברים לעיל יפים גם לעניין הניקיון, השלמת חוסרי ציוד הכיבוי, הסיוד ורכישת חומרי הסיוד ועלות הלגליזציה שנדרשה לבנוי במושכר.
הכל בחריג אחד והוא הסך של 12,190 ₪ שנתבע בגין אגרות ששולמו עבור הלגליזציה שכן מעיון בקבלה נספח יג'1 לא עולה קשר בין פריטי החיוב שם לטענות התובעים ולא ברור מה הקשר בין היטל כבישים ומדרכות או היטל תיעול ולבין קבלת היתר למה שנבנה בתוך המושכר (משרדים), סכום זה איננו נפסק לתשלום ובמקומו נפסק סך 600 ₪ בגין ביטול זמן בשל הצורך להתעסק עם הלגליזציה.

סה"כ בגין עלויות ניקיון, שיקום והבאת המושכר למצב הראוי לשימוש עם ההיתרים הנדרשים, הנני פוסק לתובעים
סך 54,643 ₪ בערכי קרן ו-55,000 ליום הגשת התביעה, (סכום זה מעוגל ברמת האגורות/שקלים בודדים ואיננו כולל רכיב מע"מ).

התביעה לתשלום סך של 14,111 ₪ בגין הוצאות משפטיות הכרוכות בהגשת תביעת הפינוי נדחית היות והעניין נדון באופן מפורש ונפסק כפי שנפסק (גם כן על ידי) בתיק הפינוי שהוא תיק שונה ועומד בפני
עצמו. התביעה בגין תשלום לרשויות כיבוי האש איננה מתקבלת בהעדר ראיה לתשלום ברם הסכום הנפסק כולל כאמור את הכשרת מערכת הכיבוי על פי הקבלות שצורפו.

סה"כ מועמד סכום החוב/הנזק על סך 170,000 ₪ ליום הגשת התביעה.




טענות הקיזוז של הנתבעת 1

טענות הקיזוז של הנתבעת 1 (וממנה מבקשים להיבנות גם שאר הנתבעים) מתמצות בכך שקרסה לטענתה עקב הימשכות עבודות החלפת גג האסבסט במושכר, עבודות שנכפו עליה ושבוצעו דווקא לפני חגי תשרי וגרמו לכך שהנתבעת 1 לא תעמוד ביעדי ומועדי האספקה, מה שהביא לנטישת לקוחות ולקריסתה.
עקב קריסתה, לא יכולה הייתה עוד לשלם דמי שכירות, לא יכולה הייתה היא עוד ליהנות מההשקעות שהשקיעה בנכס ואלו שמסתכמות לטענתה ביותר מ-700,000 ₪, ירדו לטמיון.

נראה שאין חולק כי מהפן המשפטי, הנטל להוכיח טענת קיזוז רובץ על הטוען ובמקרה כאן, על הנתבעים.

חלק מהעובדות הרלבנטיות אינן במחלוקת. אין חולק כי הנתבעת 1 נקלעה לקשיים זמן קצר לאחר התחלת פעילות (ללא קשר להחלפת הגג), אין חולק כי עקב המצב אליו נקלעה, צברה הנתבעת 1 חוב דמי שכירות ואין חולק כי הייתה הסכמה לפיה יפרסו אותם תשלומים שלא שולמו במועדם בפריסה הנושאת ריבית ואין חולק כי בתחילה עמדה הנתבעת 1 בתשלומים אלו.

הצדדים מסכימים כי במהלך שנת 2015 הודיעו מי מהתובעים על רצונם בהחלפת גג האסבסט שבמבנה ואין חולק כי בסופו של דבר בוצעה ההחלפה בסוף אוגוסט 2015 .

המחלוקות נוגעות למועד שהיה מוסכם לביצוע החלפת הגג ולמשך הזמן בו בוצעו העבודות והושבתה הנגרייה כאשר הנתבעים טוענים שהתבקש מועד בו הנתבעת 1 איננה עמוסה בעבודה וכי הוצעו חול המועד סוכות או פסח בהם סגורה לרגל חופשה כשמנגד הובהר היטב כי לפני חגי תשרי אין אפשרות להשבתת הנגרייה ברם המועד הוכתב ע"י התובעים מבלי שמי מהנתבעים יוכל לשנותו.

בעניין המועד, טוענים התובעים כי המועד המקורי שהוצע לא היה נוח לנתבעת 1 ולבקשת מנהלה נדחו העבודות לחודש אוגוסט.

אשר למשך הזמן בו התבצעו עבודות החלפת הגג והושבתה הנגרייה, טוענים הנתבעים כי אמנם הובטח להם שמדובר ביומיים כלומר יום אחד לפירוק ויום אחד להרכבה כשלאחר שיעזבו אותם עובדים העוסקים בפירוק, ניתן יהיה לעבוד בנגריה (בשעות הערב) אך בפועל העבודות נמשכו קרוב ל-10 ימים ובמהלכם נאסרה כל עבודה בנגריה.

מר כהן מצהיר כי מיד עם הגעת צוות העבודה, ראה כי עבודות הפירוק מתנהלות בעצלתיים, הצוות היה מצומצם ומשהבין כי העבודות יארכו מעבר למה שהובטח לו החל להפעיל לחץ לקידומן ברם הדבר לא עזר.

מעבר להשבתת הנגרייה במהלך כל תקופת העבודה, גם אחרי שזו הסתיימה היה צריך להקדיש זמן לניקיונות ולשיקום או ייצור מחדש של רהיטים שניזוקו מהאסבסט שפורק.

התוצאה לטענת הנתבעים הייתה הרת אסון שכן מחזורי הפעילות ירדו מאד, לקוחות נטשו עקב אי יכולת לעמוד במועדים ומגמת השיפור בתזרים המזומנים ובפעילות הכלכלית שנראתה לפני אותה השבתה התהפכה לחלוטין וגרמה הלכה למעשה לקריסת הנתבעת 1.

התובעים טוענים כי הודע למר כהן מראש שהעבודה תארך 4 ימים שבהם לא יוכלו עובדי הנתבעת לשהות בנגרייה בזמן עבודת הקבלן שנשכר אלא רק לאחר שתסתיים העבודה אחר הצהריים.

העבודה בפועל נמשכה רק 3.5 ימים וגם זאת לאחר שמר כהן הגיע, הפריע וביקש לעצור את העבודות.

טרם ההכרעה במחלוקות לעיל, יש לומר כי אין באמת חולק בדבר הצורך בהחלפת הגג, גגות אסבסט הם דבר ההולך ונעלם מן העולם ואין אדם שלא יעדיף שמעל ראשו לא יוצב גג ישן מאסבסט שאם יחל להתפורר, יעמיד אותו בסיכון לחלות במחלה קשה ואיומה. יש לומר כי החלפת גג האסבסט הישן היא פעולה שהיה מקום לצפות שתעשה ע"י בעל נכס זהיר. למעשה אין מחלוקת כי הייתה הסכמה שהגג יוחלף והטענות (אלו שאינן הרחבת חזית) נוגעות כאמור רק לתזמון בו נעשתה העבודה והימשכותה.

ההכרעה בעניין תיאום מועד ביצוע העבודות מתבססת הן על האמור בתצהירי מר גולדווסר ומר כהן והן בעדותו של מר כהן בעמ' 114 לפרוטוקול.

מגרסאות אלו עולה כי מחד גיסא, המועד לביצוע העבודות לא נכפה כך לפתע על הנתבעת 1, מאידך גיסא, בשלב מסוים ולאחר מספר דחיות נקבע מועד שאיננו באמת בהסכמה . מסקנה זו מתבססת על הודאת מר כהן כי דובר על ביצוע העבודות עוד לפני חודש אוגוסט 2015 והוצעו מועדים ברם הוא
התנגד לאותם מועדים וביקש מועדים ספציפיים בחופשות הפסח או סוכות.

כמה זמן נמשכו העבודות? הכף נוטה מעט לצד גרסת התובעים. הקבלן המבצע שהעיד מטעם סיפר כי חברה המתמחה בכך פרקה את גג האסבסט בימים חמישי ושישי ואנשיו החלו בהרכבת הגג החדש ביום א' לאחר שהחומרים סופקו זמן רב לפני כן והמתינו בשטח לתחילת העבודות. הקבלן הגיע ביום ראשון וראה כי כשליש מהגג הורכב והעיד כי העבודה הסתיימה למחרת-יום שני. עדות זו, הגם שאיננה מגובה במסמכים, לא נסתרה, מנגד היא גם מתאימה במידה מסוימת לעדותו של מר היבי מטעם הנתבעים שדיבר על 5 ימים "בממוצע" בהם ישב בבית כשלא היה יכול לשלול את האפשרות שהשבת נכללה באותם 5 ימים ואם כך הדבר, הרי אין באמת פער ממשי בגרסאות ויש לקבוע כי העבודה ארכה 4 ימי עבודה מלאים
אך ללא אפשרות לעבוד אח"צ.

האם נגרמו נזקים לרהיטים שיוצרו,
למכונות ונגרם ביטול זמן בשל הצורך לנקות ולתקן לאחר ביצוע עבודות החלפת הגג והדבר הביא לאותה קריסה נטענת? יש לומר שמעבר לעדות מר כהן ועדות מר היבי אין שום ראיה אובייקטיבית על הנזקים שנגרמו עקב העבודות. מוכן אני להניח כי מששבו עובדי הנתבעת לנגרייה לאחר התקנת הגג נאלצו הם להקדיש עוד מספר שעות, חלקם אולי אפילו יום שלם, כדי לנקות, לסדר, להפעיל מחדש את המכונות ולחזור לשגרת פעילות. ככל שהייתה מכונה תקולה, הוזמן השירות והיא תוקנה תוך כמה שעות כפי שעלה מעדותו של מר היבי. כדי להגיע למסקנה שהיו השלכות מתונות שכאלו לאותה עבודה, אין צורך בראיות אובייקטיביות שכן לא מצופה שמי מטעם הנתבעת יבזבז עוד זמן על צילום ותיעוד עבודות הניקיון וככל שגם קרה, תיקון המכונות.
דבר דומה יש לומר גם על פגיעה בריהוט שכבר יוצר. אין חולק כי הנתבעת צריכה הייתה לספק למזמינים ריהוט ללא פגמים ובהחלט יכול להיות ולקרות שפה ושם נגרמו שריטה או כתם שלא הצדיקו תיעוד.
אלא שמטענות הנתבעים עולה שהתקיימה קטסטרופה של ממש ונשאלת השאלה היכן תיעוד של כרטיסי העבודה של העובדים שלא הוחתמו במשך קרוב ל-10 ימים? היכן תיעוד על אובדן מסת רהיטים שניזוקה והיכן הפירוט מה נעשה איתה? היכן ראיות על תיקון מכונות בהיקף ממשי, מדוע לא הוזמן ולו לקוח אחד להעיד ולהראות כי הזמין כך וכך, מועד האספקה נקבע ובפועל לא בוצעה האספקה בזמן ובכלל ועקב כך הפסיק לעבוד עם הנתבעת 1?

היעדר ראיות כאלו אינו מאפשר לא לקבוע ממצאים עובדתיים המתאימים לגרסת ההגנה ולא ליצור קשר סיבתי בין עבודות החלפת הגג לקריסת הנתבעת 1.

גם אותם חישובים ודוחות מע"מ שצורפו אינם קושרים בהכרח את קריסת התובעת בשל אותה השבתה (שלא הוכחה כארוכה כנטען). הדוחות מראים עליות וירידות בסכומי עסקאות חייבות מע"מ ובתשלומי מע"מ אך לא יותר מכך. אין מאזן בוחן, אין חוות דעת ולא ניתן באמת לקבוע מה קשור למה ומה קודם למה? מעיון בגרפים שצורפו בסעיפים 19 ו-30 לתצהירו של מר כהן, ניתן לראות מגמות דומות הקשורות ככל הנראה בנתוני ביקוש עונתיים ומכל מקום, אפשר לראות כי גם בשנת 2014 עת מחזורי הפעילות של הנתבעת 1 בחודשים אוקטובר-דצמבר היו גבוהים מאד ביחס לשנת 2015 ולמעט חודש אוקטובר 2014 אף היו גבוהים משאר חודשי 2014, לא יכולה הייתה הנתבעת לשלם שכ"ד בחודשים אלו ונאלצה לפרוס את תשלומי השכ"ד לפריסה ארוכה (סעיף 21 לתצהיר מר גולדווסר).
זאת ועוד, יש לקבל את טענת התובעים לפיה אם אותה החלפת גג גרמה לכזו קטסטרופה ולכזה נזק שהביאו לקריסת הנתבעת 1, היה הדבר בא לידי ביטוי במסמך כזו אחר שיצא מטעם הנתבעים או בא כוחם לתובעים ברם שום טענה הנוגעת להחלפת הגג והנזק שנגרם בעטיה לא עלתה עד שלא הוגשה התביעה ולא רק זאת, הנתבעים אף הציעו הצעות בכתב לסילוק חוב השכירות ובפועל אף מסרו המחאות ללא אזכור של טענת קיזוז או תלונה על הנזק שנגרם להם (בגין החלפת הגג כאמור).

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם כי הנגרייה הושבתה ל-כ 4 ימי עבודה, ימים בהם הייתה הנתבעת 1 צריכה לשלם שכר לעובדיה, לשלם הוצאות קבועות כגון ארנונה, שכ"ד, ביטוח וכיו"ב, משלא זכתה הנתבעת ליהנות מאותו גג חדש ובטוח יותר שהותקן במושכר, יש לפצותה על ימי ההשבתה בדרך של קיזוז ההוצאות לעיל לפי אומדנה ובסך 16,000 ₪.

מעמד וחבות הערבים
הערבים (נתבעים 3-4) טוענים כי התובעים לא עדכנו אותם בזמן אמת בדבר צבירת החובות מצד הנתבעת 1 והגם שהיו מספר "תחנות" בדרך לביטול הסכם השכירות והעמדת החובות לפירעון לרבות לאחר הפינוי ובנוגע לנזקים הנטענים שנגרמו לתובעים לטענתם.

הנתבעים 3-4 טוענים כי הם עצמם, לא ידעו על כל שקרה עם הנתבעת 1, צבירת חובותיה והנזקים שנגרמו לכאורה עקב פינוי המושכר. הנתבעים אינם חולקים על כך שקיבלו הודעה מהתובעים המתייחסת לתשלומי שכירות שלא שולמו במועדם ובמלואם לפני שנת 2015 ומכל מקום כל שקרה לפני אוגוסט 2015 איננו רלבנטי לטענות הנתבעים מכמה טעמים:
הראשון נוגע לכך שהוכח
כי נשלח להם מכתב עדכון שגם צורף לתיק.
השני נוגע לכך שלפחות מר סגל אף הזרים כ-200,000 ₪ לנתבעת 1 בשנת 2013 וידע על קשייה.
השלישי נוגע לקשר המשפחתי ההדוק בין שלושת הנתבעים (2-4) שיוצר חזקה בדבר ידיעה כזו או אחרת, בוודאי כשכבר קיבלו מכתב עדכון וידעו כי לכל אורך הדרך הנתבעת 1 קרטעה, מתי יותר ומתי פחות. גם כאן לפחות מר סגל ידע על פריסת התשלומים ולא ראה לנכון למחות, לפעול או להתערב ולהציע דרך אחרת להקטנת הסיכון.
הרביעי, הנתבעים 3-4 מצטרפים לטענות נתבע 2 בדבר עלייתה של הנתבעת 1 על דרך המלך לפני אירוע החלפת הגג בסוף אוגוסט 2015 ואין הם יכולים לטעון טענות סותרות, האחת כי בפועל מצבה של הנתבעת 1 באותם זמנים חייב מתן הודעות לערב והשנייה כי מצבה היה טוב ועתידה מבטיח.

הצדדים חלוקים בשאלה האם נושה "רגיל" (שאיננו בנק או מוסד פיננסי אחר) חייב או צריך ליידע את הערב "הרגיל" (שאיננו ערב יחד/מוגן) בדבר אירועים היכולים להשליך על התממשות הסיכון אותו נטל הערב.

הנתבעים מפנים לספרו של המלומד רוי בר קהן ולפסק הדין בעניין ליברמן (רע"א 2443/98 ליברמן נגד בנק דיסקונט) וטוענים כי עיקרון תום הלב מחייב מתן הודעה לערב תוך זמן סביר.

התובעים טוענים כי דעתו של המלומד בר קהן שגם ייצג בתיק ליברמן הנ"ל איננה בגדר דין מחייב ומכל מקום, ההכרעה בתיק ליברמן הנ"ל נעשתה על יסוד דיני תום הלב ולא על יסוד דיני הערבות.

אין חולק כי המחוקק הפריד בין חובותיו וזכויותיו של ערב "רגיל" לבין אלו של ערב יחיד/מוגן, גם אין חולק כי הנתבעים 3-4 אינם ערבים יחידים ואין חולק כי ככל שהדברים נוגעים לערב "רגיל", אין הוראת חוק בדבר עדכון וידוע הערב לפני הגשת תביעה (להבדיל מההוראה ביחס לערב יחיד-סעיף 26 לחוק הערבות).

התובעים טוענים כי מכלל ההן בעניין ערב יחיד ניתן ללמוד על הלאו בעניין ערב "רגיל".

ברמה המשפטית יש לומר כי ככל שהעניין נבחן על פי דיני הערבות בלבד, הצדק עם התובעים ברם עיקרון תום הלב על פי הפסיקה הישראלית מרחף לו מעל פני דינים שונים ובוודאי מעל לדיני החוזים.

ערבות כפי שהמחוקק הגדיר אותה בסעיף 3 לחוק הערבות היא "הסכם" ומשכך וכל עוד אין הוראה ספציפית בחוק הערבות הגוברת על דיני החוזים הכללים, חלים גם אלו, בעוצמות כאלו ואחרות.

יש לומר שככל שנעשה שימוש בעיקרון תום הלב כדי לחמוק מחבות על פי דיני הערבות, אין לתת לכך יד, מאידך גיסא ככל שאכן נוצר פער בין שתי מערכות הדינים כאשר צד אחד-הנושה היה יכול, במאמץ קטן לשתף את הערבים במידע שאירוע דרסטי שעשוי לסכן אותם עומד לקרות יש מקום לקחת בחשבון את התנהלות הנושה בפרספקטיבה של תום לב או בהפחתה של חבות הערב על דרך החלת דוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים שכן בפעולה בחוסר תום לב או אפילו בנקיטת מחדל או בשגגה שיש מקום להפחית בעטיין את חבות הערב יש למעשה אשם תורם מצדו של הזוכה לתוצאה בה איננו זכאי להיפרע באופן מלא מהערב.

ומן הכלל אל הפרט. על הנתבעים להוכיח כי התובעים נהגו כלפיהם בחוסר תום לב, כי לא ידעו על האירוע הדרסטי שיצר את הסיכון מבחינתם ולא פחות חשוב, עליהם להוכיח נזק שנגרם להם עקב המחדל מצד התובעים (במקרה זה מתן הודעה) וקשר סיבתי בין הנזק למחדל (והרי גם חוק הערבות עצמו קובע בסעיף 26, ביחס לערב יחיד אך העיקרון שריר וקיים, כי הערב יופטר רק בשיעור הנזק שנגרם לו עקב אי מתן הודעה.

אם כך, האם היה מקום כי התובעים יודיעו לנתבעים על כל מה שקרה מחודש אוקטובר 2015?
חוק הערבות בסעיף 26 קובע אמת מידה ביחס למועד מתן ההודעה לערב כאשר מדובר בערב מוגן, מועד זה ארוך למדי ועומד על 90 יום לכל המאוחר למעט במקרה של העמדת הלוואה לפירעון מידי.

בהתבסס על גרסת מי מהנתבעים בתצהיריהם עולה כי עד סוף חודש אוקטובר לא נצפה אירוע דרסטי היכול ליצור סיכון ממשי מבחינת הערבים לנתבעת 1, מר כהן עצמו סבר לגרסתו כי "יוציא את העגלה מהבוץ" ולמעשה נקודת הזמן ממנה יש לראות את התובעים כמי שצריכים להודיע לערבים על סיכון ממשי שהתגבש/הפרה של ההסכם לו ערבו הוא המועד בו הוציאו לנתבעת 1 מכתב בו הם מודיעים על "ביטול הסכם השכירות ודרישת פינוי" הוא המכתב מיום 27.10.15 שסומן כנספח "ה" לתצהירי התובעים. מכתב זה מתריע במפורש כי אם הנתבעת 1 לא תפעל על פי הנדרש בו, תוגש כנגדה וכנגד הערבים תביעה משפטית. מכתב זה מוען לב"כ הנתבעת 1 אך לא לנתבעים 3-4. אין כל ראיה כי באותה תקופת יוצגו הם ע"י בא כוחם הנוכחי.

לא ברור למה בשנים עברו כשיצא מכתב התראה על פיגור של חודש בתשלום דמי שכירות, מוענו גם הערבים אך כשהתובעים "שברו את הכלים" וביטלו את ההסכם לא ראו לנכון ליידע אותם.

אם כך, מתי ידעו הנתבעים 2-3 על ביטול ההסכם, על החובות שנצברו ועל הפינוי? הדבר לא ברור. מדובר בבני משפחה, יש להניח ברמת וודאות סבירה כי ידעו על הקשיים וברמת וודאות מוחלטת שידעו על הפינוי.

מהו הנזק שנגרם להם עקב אי הידיעה במועד המוקדם לפינוי?
ביחס לנתבעת 3 אין לי אלא לחזור על עיקרי עדותה שצוטטו בפרק העוסק בחבותה בסיכומי התובעים. הנתבעת 3 לא פירטה ולא הוכיחה מה הייתה עושה אחרת אם הייתה יודעת בחודשים נובמבר-דצמבר-ינואר וכיו"ב על כך שהסכם השכירות בוטל עקב בעיותיה הכלכליות של הנתבעת 1.
מן הסתם, כל מה שהייתה עושה הוא להזרים כסף והרבה לנתבעת 1 ואין שום ראיה או חוות דעת שהדבר היה מסייע.
ביחס לנתבע 4, אין לי אלא לחזור על אותם דברים, הנתבע 4 אמנם סייע בעבר והזרים כסף רב
לטענתו לנתבעת 1 כדי לסייע לה
ולנתבע 2 אבל כפי שניתן לראות,
בסופו של יום הדבר לא עזר, גם לאחר הזרמת הכספים היו קשיים וגם הפעם היה נדרש ממילא להזרים כספים רבים נוספים ללא שום וודאות שהדבר יועיל לעתיד הרחוק.

ייתכן ואם הייתה ניתנת הודעה מסודרת לערבים בזמן אמת (ללא קשר כאמור להיעדר החובה שבחוק הערבות לתת הודעה כזו במקרה כאן) היה הדבר מסייע להקטנת נזקם בין אם בהשתתפותם בהסדר פשרה כלשהו או ביצוע תשלומים על חשבון החוב והקטנת העלויות המשפטיות/ריביות ובין אם בפיקוח על הפינוי (והרי הנתבע 4 הוא איש מקצוע מנוסה) ברם מדובר כאמור בהשערה שלא מתגבשת לכלל "נזק מוכח".

משכך הגעתי למסקנה לפיה עקב התנהלות התובעים בכל הנוגע למתן הודעות לערבים לאחר ביטול ההסכם יש לנכות 10% מסכום החוב הנפסק כאשם תורם/האי הקטנת נזק/פעולה בחוסר תום לב.

שאר טענות הנתבעים 3-4 ביחס לערבותם נדחות, מי מהם שלא ראה לנכון לקרוא את הסכם השכירות זו בעייתו, הסכם השכירות איננו יוצא דופן והסכומים שנפסקים כיום כמו גם ראשי הנזק/החוב בגינם נפסקים אינם חורגים מגדר הסכמי שכירות מקובלים אחרים, הנתבעים 2-3 חתמו גם על שטר חוב ואין על כך חולק, הם קיבלו ולו במאזן ההסתברות הנדרש התרעות על חובות דמי שכירות עובר לשנת 2015 ולא מחו והרי הנתבעת 3 הודתה בעדותה בערבותה וגם הנתבע 4 איננו מתכחש לערבותו (למשל סעיף 28 לתצהירו) וערבותם שרירה וקיימת.

סוף דבר
מסכום החוב/נזק בסך 170,000 ₪ יש לנכות את הוצאות ונזקי הנתבעת 1 בגין השבתה ל-4 ימי עבודה בסך 16,000 ₪ ומהתוצאה להפחית 10% כאמור בסיפא לפרק הקודם.
אשר על כן הנני מחייב את הנתבעים 1,3ו-4 יחד ולחוד לשלם לתובעים יחדיו סך 138,600 ₪ בצירוף אגרה יחסית בסך 3500 ₪ כאשר סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 27.10.16 ועד לתשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ כולל מע"מ שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.






ניתן היום,
ו' תמוז תשע"ח, 19 יוני 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 35868-10/16 נכסי גולדוסר בעמ, חנה סרנה, אהרון פוגל נ' י.ע.ר.תעשיות רהיטים בע"מ, אילן כהן, איריס בן-שימול ואח' (פורסם ב-ֽ 19/06/2018)