פסקי דין על המערערת: חמדה ליוביןע"י ב"כ עו"ד א' לוריההמשיב: המוסד לביטוח לאומיע"י ב"כ עו"ד ז' כרמליערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו (השופט י. פליטמן - אב בית הדין; גב' גלילי ומר הרשקוביץ - נציגי ציבור; תב"ע תשן/02-46) מיום 19... | פסקי דין על המשיב: המוסד לביטוח לאומיע"י ב"כ עו"ד ז' כרמליערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו (השופט י. פליטמן - אב בית הדין; גב' גלילי ומר הרשקוביץ - נציגי ציבור; תב"ע תשן/02-46) מיום 19.9.1991.פסק-דיןהנשיא גולדברג:1. כל כולו ש...

536/65     30/06/1992




דבע 02-33/נב חמדה ליובין נ' המוסד לביטוח לאומי




(פד"ע כד 367)

בבית-הדין הארצי לעבודה
דיון מס' נב/02-33
השופטים: כבוד נשיא בית הדין גולדברג

כבוד סגן נשיא בית הדין אדלר

כבוד השופט אליאסוף

נציגת העובדים : גילן
נציג המעבידים : וקס
המערערת: חמדה ליובין
ע"י ב"כ עו"ד א' לוריה
המשיב: המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד ז' כרמלי
ערעור על

פסק דין
של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו (השופט י. פליטמן - אב בית הדין; גב' גלילי ומר הרשקוביץ - נציגי ציבור; תב"ע תשן/02-46) מיום 19.9.1991.
פסק-דין

הנשיא גולדברג
:

1. כל כולו של ערעור זה נסוב על השאלה האם המערערת היתה "עובדת" של חברה, אשר היא מחזיקה ב-99% ממניותיה (ה-1% הנוסף מצוי בידי בעלה); הכרעה בשאלה נחוצה מהטעם שהמערערת הגישה תביעה למשיב לתשלום דמי אבטלה, ואלה משולמים מכוח החוק, רק למבוטח שהוא "עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו" (סעיף 127 א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, להלן - החוק).

2. בית הדין האזורי, לאחר שסקר את מסכת העובדות, ובחן את הסוגיות המשפטיות המתעוררות בסוגית דירקטור ובעל מניות כעובד בחברה שבה הוא משמש כדירקטור, הגיע למסקנה כי המערערת שימשה בחברת ש.מ. השקעות בע"מ, שעסקה במתן הלוואות בשוק האפור, כדירקטור בלבד, דהיינו כאורגן של החברה. הסכומים שמשכה מהחברה לא היו "שכר עבודה", אף כי שולמו בגינם דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי; אשר למס הכנסה - המערערת פטורה מתשלום מס בהיותה מוכרת כנכה בשיעור של למעלה מ-90%.

3. בפסיקה הישראלית הן של בתי המשפט והן של בתי הדין לעבודה, נקבע הכלל כי דירקטורים בחברה נחשבים כנציגיה או כאורגנים שלה, ובדרך כלל אין לראות במי שממלא תפקיד של דירקטור בחברה, "עובד" שלה (דב"ע תשן/2-11 לוי - חברת מלונות שלום בע"מ, פד"ע כב 285, בע' 288; ע"א 536/65 כץ נ' קציף, פ"ד כד(3) 533, בע' 540); העובדה שדירקטור מקבל גמול הקרוי "משכורת" לא תשקול (דב"ע תשן/2-11 הנ"ל, שם).
"בדרך כלל" נאמר, אולם "נקודת המוצא היא שיחסים בין החברה ששניים הם בעלי מניות בה, והשניים הם מנהלי החברה (דירקטורים - מ.ג.) אינם יחסי עובד מעביד, אלא יחסים שבין חברה למנהליה או יחסים שבין חברה לבין בעלי המניות" (דב"ע לה/3-73 גיסון - חברת בית הספר אריאל בע"מ, פד"ע ז 293, בע' 299); על אחת כמה וכמה יפים הדברים שעה ששניים הם בעלי המניות, אך ביחס של 99:1, ורק בעל המניות העיקרי הוא המנהל בחברה, כפי שהדבר הוא במקרה שלפנינו.
עם זאת - אין מניעה שדירקטור יהיה אף עובד החברה, וזאת בתנאי שיתקשר עימה בחוזה עבודה. אין צורך "בחוזה עבודה פורמלי דווקא אלא די בקביעת יחס זה בתקנות החברה או ברישום בפרוטוקול אשר לפיו התקבל המנהל כעובד החברה" (דב"ע תשן/2-11 הנ"ל; ע"א 536/65 הנ"ל); אלא מאי - "יחסים מקבילים וכגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים... מכוח קיומו הנפרד והעצמאי של התאגיד. כפילות זאת של יחסים אפשרית, אך תמיד יש לבחון אם היא מעוגנת בעובדות" (דב"ע לד/3-60 עזבון בלה ורי המנוח - "לאורווי" בע"מ, פד"ע ו 10, בע' 13).

4. מהכלל - לענייננו. בית המשפט העליון, בדונו בסוגיה אם בעלי מניות בחברה מסוימת (הנמצאת בפירוק) הם עובדיה, אמר: "הגבול בין חבר בתאגיד, העובד בתאגיד בתוקף היותו חבר (או בעל שליטה), לבין חבר, העובד בתאגיד כ-'עובד', והכנסתו היא 'משכורת', הינו לעיתים דק וגמיש" (ע"א 85/86 דננברג ואח' נ' וולף ואח', פ"ד מב(3) 465, בע' 471).
בענייננו - לאור מסכת העובדות, אין כל קושי להגיע למסקנה חד משמעית, כי המערערת לא היתה עובדת, ולמעשה ניתן לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי - מטעמיו. אולם נדגיש מספר עובדות.

5. א) לא היה חולק כי לא נכרת חוזה עבודה בין המערערת לחברה; לגרסת המערערת "לא היה צורך שאעשה חוזה עם עצמי". עלינו לבחון אפוא אם מסכת העובדות מעידה על קיומם של יחסי עובד מעביד;
ב) תחילה - עניין שכרה של המערערת. על פי אישור רואה החשבון של החברה קיבלה המערערת מהחברה, בשנת 1988, תשלום שכונה "משכורת ברוטו" שנע בין 1000 ש"ח לחודש משך 4 חודשים (לא רצופים) ועד 30,000 ש"ח באחד החודשים, -.20,000 ש"ח בחודשים אחרים וסכומי ביניים שונים.
משכורות אלה (בשנת 1988) אינן משכורת מקובלת של שכיר, אולם לא גובה המשכורת עומד לרועץ למערערת; התנודות החריפות מחודש למשנהו הם המעידים כאלף עדים כי לא ב"משכורת" המשולמת לשכיר עסקינן. טענתה של המערערת, על פיה משכה משכורת בהתאם לעמלות ששולמו לחברה, לא תוכל לעמוד, משום שאין כל התאמה בין המשכורות לבין המחזור החודשי של החברה. האמת עולה מתשובת המערערת בחקירה נגדית: "את שכרי לקחתי לאחר התייעצות עם רואה החשבון. מאחר שאין לי בעיות מיסוי לא היה משמעות לסכום" (בע' 4), ובתשובה לבית הדין: "לא כל חודש לקחתי אחוז מסוים משיעור הכנסות החברה, כלומר לא היתה שיטה אלא לקחתי כמה שמצאתי לנכון בתיאום עם רו"ח בהתאם לחוק" (פרוטוקול בע' 4, 5).
אין צורך להיות בקיא ביחסי עבודה כדי להגיע למסקנה כי "שכיר" אינו מקבל משכורת בדרך זו. אף העובדה שהסכומים שמשכה המערערת מהחברה כונו "משכורת" אינה משנה לענייננו. בעניין זה קובעת המהות, ולא השם שבו כונה התשלום (דב"ע תשן/2-11 הנ"ל, בע' 289);
ג) דין הוא כי מעביד רשאי לפטר את עובדו, כפוף למגבלות שבחוק, בהסכם קיבוצי או חוזה אישי. "הזכות לפטר היא אחד מסימני ההיכר לזיהויו של מעביד" (דב"ע מב/3-82 גולדשטרום - איגוד ערים רחובות (שירותי כבאות), פד"ע יד 221, בע' 224). וכיצד 'פוטרה' המערערת? על כך נלמד מפיה: "כסף היה לי לתת אבל לא היה למי בגלל העדר בטחונות ואז פיטרתי את עצמי כי אין לי מה לעשות שם ואין לי מה להשתכר שם ואז פניתי לביטוח לאומי" (פרוטוקול בע' 2).
6. המערערת הסתמכה על פסק הדין בדב"ע נא/0-6 שוורץ - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כג 202), וביקשה ללמוד ממנו לעניינה.
אין כל דמיון עובדתי ומשפטי בין העניין שנדון בדב"ע נא/0-6 הנ"ל לבין עניינה של המערערת. המערערת שם לא היתה בעלת מניות ולא דירקטור בחברה שבה הועסקה. אותה חברה העסיקה עובדים רבים והמחלוקת נסבה על השאלה אם אף המערערת היתה "עובדת"; במקרה שלפנינו - החברה בה שימשה המערערת כדירקטור לא העסיקה עובדים כלל, והמערערת, לא רק שהיתה הבעלים הבלעדי למעשה של החברה, אלא גם כיהנה בה כדירקטור, מרבית הזמן כדירקטור יחיד.

7. טוענת המערערת, כי אין להקיש מפסיקה בעניין מעמדו של אדם כ"עובד" לעניין דמי אבטלה, לפסיקה בנושאים אחרים. אכן, לביטויים רבים, לרבות הביטויים "עובד" ו"מעביד", אין משמעות אוניברסלית (ע"א 502/78, 515 מ"י נ' ניסים, פ"ד לה(4) 748, בע' 758) וביטוי שבחוק יש לפרשו בהתאם למטרה שהחוק נועד לשרת (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד השומה, פ"ד לט(2) 70; דב"ע מה/3-79 טמיר - מ"י, פד"ע יז 120, בע' 127); עיון בפרק ו' 1 לחוק, שעניינו ביטוח אבטלה, מביא למסקנה שמטרתו היתה לזכות במקרים הראויים, בדמי אבטלה, רק "עובד" במובנו במשפט העבודה (וכן חייל משוחרר - ראה הגדרת "מבוטח" בסעיף 127 א לחוק).

8. מכל האמור עולה כי דין הערעור להידחות.
המערערת תשלם למשיבה הוצאותיה בשתי הערכאות בסך של -.3000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ט בסיוון תשנ"ב (30.6.1992).








דבע בית הדין הארצי לעבודה 02-33/נב חמדה ליובין נ' המוסד לביטוח לאומי, [ פד"ע: כד 367 ] (פורסם ב-ֽ 30/06/1992)