פסקי דין על אבנר רז | פסקי דין על בנימין סמוכיאין

42215-10/17 עא     19/07/2018




עא 42215-10/17 אבנר רז נ' בנימין סמוכיאין








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 42215-10-17 רז נ' סמוכיאין
ע"א 14072-01-16 רז נ' סמוכיאין



לפני
כבוד השופטת שרה דותן


מערער

אבנר רז
ע"י ב"כ עו"ד אברהם אוחיון


נגד


משיב

בנימין סמוכיאין
ע"י ב"כ עו"ד גולן לוי



פסק דין


סכסוך שעניינו דמי שכירות ונזקים נטענים למושכר משנת 2010 הגיע לפני לדיון בגלגולו השביעי!
שני הערעורים, שהדיון בהם אוחד, עניינם פסקי דינה (המשלימים) של כב' השופטת א' פרוסט-פרנקל בת"א 3476-11-10 של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו מן התאריכים 23.11.2015 ו- 21.07.2017.

הרקע העובדתי
בשנת 1997 השכיר המערער למשיב חנות בשטח של כ- 21 מ"ר, שהייתה חלק מחנות בשטח של כ-42
מ"ר. במחצית החנות, אשר חולקה לשניים, ניהל המערער איטליז ובמחצית השנייה ניהל המשיב פיצרייה.
עד שנת 2009 התנהלו שני העסקים זה בצד זה ללא מחלוקות. בשלב כלשהו ביקש המערער לסיים את הסכם השכירות. בחודש אוקטובר 2009 או סמוך לכך התבקש המשיב לפנות את המושכר לא יאוחר מתאריך 31.10.2009, אך בהמשך למו"מ בין הצדדים, הוארכה תקופת השכירות עד 31.12.2009.
אין חולק כי, המשיב המשיך להחזיק במושכר עד ערב פסח 2010 (או סמוך לכך).
תחילת ההליכים בהגשתו לביצוע של שטר הביטחון שהמשיב הפקיד בידי המערער.
בבקשתו לביצוע שטר – שסכומו הנקוב נרשם כ- 100,000 ₪, טען המערער כי, בשל הפרתו של הסכם השכירות, נותרה יתרת חוב של כ- 72,000 ₪ בגין חובות שכ"ד, נזקים למושכר בסכום של כ- 29,000 ₪ וחובות לועד הבית.
לאחר שניתנה למשיב רשות להגן, הועבר התיק לדיון לבית משפט השלום.
בפסק דינה מיום 14.05.2014 דחתה כב' השופטת פרוסט-פרנקל את התביעה בקבועה כי, המערער מילא בשטר סכום של 100,000 ₪ במקום 10,000 ₪ שהיה מוסכם על הצדדים.
עוד נקבע כי, לא הוכחו הנזקים הנטענים למושכר, מכיוון שלאחר פינוי המושכר, החל המערער בביצוע שיפוצים בנכס, לצורך איחודן של שתי החנויות ובמועד בו הוזמן השמאי לנכס, כבר נהרס הקיר המפריד בין שני חלקי החנות ולא ניתן לייחס את מצב החנות שנמצאה בשלבי בנייה ושיפוץ לנזקים שגרם המשיב.
אשר להסכמות הצדדים ביחס למועד סיום השכירות, קיבלה כב' השופטת את גרסת הנתבע לפיה, הוסכם על הארכת תקופת השכירות עד ערב פסח 2010.
לאור ממצאים אלה, נדחתה התביעה והמערער חוייב בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪.
על פסק הדין הוגש ערעור (ע"א 2954-07-14) אשר נדון על ידי כב' השופטת ר' לבהר שרון.
בתאריך 9.2.2015 התקבל הערעור והדיון הוחזר לבית משפט השלום, על מנת שהמערער יוכל להציג את ההתכתבות בין בא כוחו לבין עו"ד צדוק חוגי, אשר ייצג את המשיב בתחילת הדרך. יודגש כי, כב' השופטת לבהר שרון ציינה מפורשות כי, המסמכים לא הוצגו לפני הערכאה הדיונית, בשל טענתו של עו"ד אוחיון לפיה היה מנוע מלעשות כן מטעמי אתיקה.
לאחר שעיינה בהתכתבות בין הצדדים ושמעה את עדותו של עו"ד חוגי, שבה כב' השופטת פרוסט-פרנקל ודחתה את התביעה, ב

פסק דין
משלים מיום 23.11.2015, אך ציינה בסיפא של פסק הדין "ככל שהנתבע חייב לתובע שכירות עבור חודשים שהחזיק במושכר ולא שילם, ישלמם לפי גובהם בשנת 2009".
על

פסק דין
זה הוגש ערעור (ע"א 1407-01-16) אשר התברר לפני כב' השופט מ' יפרח.
בהחלטתו מיום 2.11.2016 הורה כב' השופט יפרח על החזרתו של התיק, פעם נוספת, לבית המשפט קמא, על מנת שבית המשפט יקבע פוזיטיבית אם זכאי המערער לתשלום כלשהו, מהי תקופת הזכאות ומה סכום החיוב.


המערער, אשר לא השלים עם החלטה זו, הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 9377/16). בהחלטה מיום 15.1.2017 דחה כב' השופט מ' מזוז את הבקשה והבהיר:

"מתן

פסק דין
משלים על ידי בית משפט השלום חלף הכרעה בשאלה האמורה על ידי בית המשפט המחוזי יאפשר למי מהצדדים הרלבנטיים להגיש ערעור בזכות על הקביעות שתהיינה בו, אשר כאמור בהחלטת בית משפט קמא, יתברר בצוותא חדא עם הערעור התלוי והעומד על פסק דינו האחרון של בית משפט השלום".

בתאריך 21.7.2017 ניתן פסק דינה המשלים (בשנית) של כב' השופטת פרוסט-פרנקל לפיו חוייב המשיב לשלם למערער דמי שכירות עבור התקופה שמיום 1.1.2010 עד 1.4.2010 וכן בהוצאות בסך 5,000 ₪.
פסק דין
זה הינו מושא הערעור בע"א 42215-10.17.

טענות הצדדים
הערעור משתרע על כל המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, כפי שמצאו ביטוי גם בהחלטות ביניים, החלטה מיום 1.2.2017, בה נדחתה בקשה להוצאת תצהיר תשובה של המשיב מהתיק והחלטה מיום 11.07.2017 לפיה הוארך המועד להגשת סיכומי המשיב.
זה המקום לציין כי, המערער עושה כל שביכולתו להאריך את הדיון ולסרבלו. לערעורים שלפני, המשתרעים על עשרות עמודים של הודעות ערעור, צורפו עשרות מוצגים הכוללים מאות רבות של עמודים ובכללם כל הבקשות שהוגשו לבית משפט השלום על נספחיהן, וזאת שעה שהשאלות העומדות לדיון הינן מצומצמות, כפי שציין כב' השופט מ' מזוז בהחלטתו מיום 15.1.2017.
בנוסף על הטענות המופנות נגד החלטות הביניים, טוען המערער כי, שגה בית המשפט קמא עת קבע שהצדדים הגיעו להסכמה לפיה המשיב יהיה זכאי להמשיך ולהחזיק במושכר עד חודש אפריל 2010 ובהמשך למסקנה זו לא חוייב המשיב לשלם את הפיצוי המוסכם בסך 100 דולר לכל יום של איחור בפינוי.
עוד נטען כי, בית המשפט קמא שגה בכך שלא הוסיף מע"מ לדמי השכירות.
כן נטען, שהיה על בית המשפט לבטל את החיוב בהוצאות בסך 10,000 ₪ שהוטלו בפסק הדין השני, מכיוון שהערעור התקבל והדיון הוחזר לבית משפט השלום להשלמתו של פסק הדין.
ב"כ המשיב מפנה להליכים הרבים שננקטו במחלוקת המצומצמת שלפני ומבקש לדחות הערעורים, תוך שהוא מציין כי, על פי הראיות שהוגשו, המערער דרש מהמשיב עבור חודשים נובמבר דצמבר 2009 – 4,000 ש"ח, מבלי שציין שעל סכומים אלה יש להוסיף מע"מ. לפיכך, יש לראות את הסכום של 2,000 ₪ לחודש ככולל מע"מ.

דיון והכרעה
אשר לשלל הטענות שהועלו נגד החלטות ביניים שניתנו במהלך הדיונים, עסקינן בהחלטות שבשיקול דעת הערכאה הדיונית, ולאחר שתם הדיון ובית המשפט הכריע במחלוקת לגופה על פי החומר שלפניו, אין עוד טעם להכביר מילים בסוגיה האם היה על בית המשפט להאריך המועד להגשת סיכומים.
אשר לשאלה האם המשך החזקת המשיב במושכר בחודשי ינואר – מרץ 2010 היתה בהמשך להסכמות בין הצדדים, לא מצאתי מקום להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית אשר הביעה דעתה באופן ברור וחד משמעי על כך שאין היא נותנת אמון בגרסת המערער. מסקנה זו מעוגנת בעדויות שנשמעו ובהתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים.
כב' השופטת קמא פירטה את הסתירות בגרסתו של המערער וקיבלה את גרסת המשיב ולא מצאתי עילה להתערב במסקנותיה.
אשר לטענה לפיה

פסק דין
הפינוי, אשר הורה על פינוי המושכר לא יאוחר מיום 1.3.2010, מחייב את המסקנה לפיה ההחזקה בנכס עד סוף חודש מרץ, היתה בגדר הפרה, אין דעתי כדעתו של ב"כ המערער. כפי שהובהר, בכל הדיונים הקודמים

פסק דין
הפינוי ניתן בהעדר הגנה ולא היתה כל מניעה שהצדדים ימשיכו לפעול על פי ההסכמות ביניהם, למרות שאלה לא הובאו לפני בית המשפט אשר דן בתביעת הפינוי.
שונה המצב ככל שהוא נוגע לחיוב במע"מ. כב' השופטת קמא ציינה בפסק הדין השלישי כי בהסתמך על הקבלות שהגיש המערער, היא קובעת שדמי השכירות עמדו על 2,000 ₪, מבלי להתייחס לסוגיית המע"מ.
עיינתי בקבלות שצורפו לתצהירו המשלים של המערער, ונראה כי, כב' השופטת קמא שגתה בכך שלא הוסיפה מע"מ לחיוב. בכל הקבלות לשנת 2009 התווסף מע"מ לדמי השכירות בסך 2,000 ₪ ואין חולק כי, המשיב שילם עבור החודשים נובמבר דצמבר 2009 סך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ. משכך, יש להוסיף לסכום של 6,000 ₪ בו חוייב המשיב מע"מ בסך 990 ₪.
אשר לטענה לפיה היה על בית המשפט לבטל את החיוב בהוצאות שהוטלו על המערער בפסק הדין השני, לא מצאתי הצדקה להתערב בסוגיה זו. פסק הדין השני ניתן לאחר שערכאת הערעור איפשרה למערער להציג ראיות שלא הוצגו על ידו בסבב הראשון. האחריות למחדל זה מוטלת על כתפי המערער, אשר לא פעל בשקידה סבירה, באופן שיאפשר לו להגיש את המכתבים שהיו ברשותו עובר לפסק הדין הראשון. אשר על כן, בשקלול התוצאות והיקף ההליכים, לא היתה כל הצדקה לבטל את החיוב.

לסיכום
הערעור מתקבל באופן חלקי. המשיב ישלם למערער 990 ₪.
אשר להוצאות, למרות שדחיתי את מרבית הערעור, אין אני עושה צו להוצאות.
ערבון, אם הופקד על ידי המערער, יושב לו באמצעות בא כוחו.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' אב תשע"ח, 19 יולי 2018, בהעדר הצדדים.











עא בית משפט מחוזי 42215-10/17 אבנר רז נ' בנימין סמוכיאין (פורסם ב-ֽ 19/07/2018)