פסקי דין על אלי יוסף |

2066/04 א     26/09/2005




א 2066/04 אלי יוסף נ' מדינת ישראל




1
בתי המשפט
א 002066/04
בבית משפט השלום בירושלים
26/09/2005
תאריך:
כבוד השופט רם וינוגרד

בפני
:

אלי יוסף

בעניין:
התובע

נ ג ד
מדינת ישראל


הנתבעת
פסק דין
1. 1. תובענה זו עילתה במעשים שאירעו בתחילת ובמהלך שנת הלימודים התשנ"ה, קרי - החל מיום 1.9.1994. התובענה הוגשה ביום 22.1.04, וזאת לאחר שבמסגרת הליכים קודמים בין הצדדים הוסכם ביניהם כי התקופה שבין יום 20.2.02 ליום 1.2.04 לא תובא במניין תקופת ההתיישנות. עתה, משהוגשה תובענה חדשה, טוענת הנתבעת, היא המדינה, כי דין התובענה להידחות על הסף מהטעם שעילתה התיישנה. כן טענה הנתבעת כי יש לדחות התובענה על הסף מאחר וזו אינה מגלה עילה.

עיקרי העובדות
2. 2. התובע הפעיל תוכנית לימודית לבנות נוער יהודיות מצרפת בשם "בנות ציון", במסגרתה למדו הבנות יהדות ועברית במטרה לעודדן להיקלט בארץ. מפעל מבורך זה החל בשנת 1988 ונמשך שנים רבות, כאשר התובע הוא שיזמו והוציאו לפועל, תחילה כשכיר של קרית חינוך מבשרת ציון (סעיף 2 לכתב התביעה) ולאחר מכן במסגרת עמותה שהקים לצורך זה (סעיף 1 לתצהירו מיום 20.1.05). עילתה של התובענה בטענות של התובע כי הנתבעת (להלן: המדינה) לא העבירה למפעל הציוני שבהפעלתו שכר לימוד במהלך שנת הלימודים תשנ"ה, וזאת על אף מצגים שהוצגו בפני
ו (סעיפים 20-22 לכתב התביעה) ובכך התרשלה. לטענתו - כפועל יוצא ממחדל זה של המדינה, נאלץ הוא לשאת בכל הוצאות שכר הלימוד של התוכנית למשך שנת הלימודים תשס"ה.

3. 3. הנזק שנגרם לתובע, על פי הטענה, נבע מהעובדה כי בינו ובין קרית חינוך נחתם הסכם בנוגע להפעלת התוכנית במוסדם, במסגרתו התחייב התובע כי הוא יהיה אחראי באופן אישי כלפי קרית חינוך מבשרת ציון "לכל ההתחייבויות שלוקחת על עצמה הקריה לשם הגשת הסיוע לתוכנית זו" (סעיף 3 להסכם מיום 18.1.1993) וכי הוא יתן התחייבות אישית "ולפיה ישא הוא בכל ההוצאות והנזקים הן הישירים והן העקיפים שיגרמו לקריה בשל הפעלת התוכנית תחת שמה" (סעיף 8(א) להסכם). התובע חתם על "התחייבות בלתי חוזרת" ביום 14.12.1992 לצורך הוצאת ההסכם לפועל, במסגרתה אף התחייב למכור את דירתו אם "בשל חוסר תקציבים והכנסות אחרות" תגיע התוכנית למצב בו קיימת "יתרת חוב כלפיכם". מאחר והתוכנית התבססה, בין היתר, על שכר הלימוד שהעביר משרד החינוך, הרי משנשלל זה - שולם הסכום על ידי קרית חינוך, והתובע נדרש להעביר לידיה את הסכום.

4. 4. משנת 1988 ועד לשנת הלימודים התשנ"ד זכו בנות התוכנית לקבלת שכר הלימוד מהמדינה. בכל אותן שנים נרשמו התלמידות בתוכנית כתלמידות במוסדות לימוד מן המניין (תחילה במסגרת בית הספר חורב, ולאחר מכן במסגרת האולפנא בקרית חינוך מבשרת ציון), אף כי התוכנית שניתנה להן נוהלה באופן נפרד, בכיתות נפרדות ועל ידי מורים נפרדים. דא עקא שבשנת הלימודים התשנ"ה עברה האולפנא לבנות של קרית חינוך מבשרת ציון לירושלים, ולא ניתן היה לרשום את תלמידות "בנות ציון" במצבת התלמידות באולפנא, שלא שכנה פיזית בקירבת מקום למקום בו למדו הבנות (סעיף 11 לכתב התביעה). התובע פנה למפקחת ובעצה אחת עימה הציע כי הבנות ירשמו כ"מחלקת בנות" של הישיבה התיכונית לבנים בקרית חינוך מבשרת ציון. הממונה על שכר הלימוד במשרד החינוך דחה רעיון זה. התובע, שפתוחה היתה בפני
ו הדרך לבטל את הפרוייקט ולהשיב את הבנות לצרפת, בחר לספוג בעצמו את העלויות של שכר הלימוד ולא לעשות כן. כתוצאה מהחלטה זו נושא הוא על שכמו הר מתגבֵּהַ והולך של חובות, שחלקם נפרעו וחלקם טרם שולמו.

5. 5. בשנת הלימודים שלאחר מכן הוסדרה הרשמת הבנות במסגרת בית הספר "בית שולמית" שבנווה יעקב. בתחילת שנת הלימודים התשנ"ט התעוררה שנית בעיית שכר הלימוד, לאחר שהתברר כי "בית שולמית" אינו שייך לעליית הנוער ולא ניתן לקבל עבור הבנות הרשומות במסגרתו את שכר הלימוד. כאמור, אף הפעם סירב משרד החינוך לשאת בעלות שכר הלימוד, אלא שהפעם איים התובע על יו"ר עליית הנוער כי יביא את התלמידות לישון במשרדו של הנ"ל. איום זה גרם, באורח פלא, למציאת פתרון ולתשלום שכר הלימוד באופן רטרואקטיבי מתחילת השנה.

6. 6. התובע מבקש ללמוד בגזרה שווה מהעובדה כי בשנת הלימודים התשנ"ט נמצא פתרון, לכך שניתן היה לעשות כן גם בשנת הלימודים התשנ"ה. עוד טוען התובע כי רק בשנת הלימודים התשנ"ט נודע לו, בעקבות אותה ישועה פתאומית, כי קיימת לו עילת תביעה. מאחר והעובדה של קיום עילה משפטית נודעה לו רק בשלב זה, כך טוען התובע, הרי שאת מירוץ ההתיישנות יש למנות רק משנת התשנ"ט, וממילא לא התיישנה עילת התובענה.

האם התיישנה עילת התובענה?
7. 7. מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי אף לשיטת התובע התיישנה עילת התובענה, כפי שיובהר להלן, אין עוד צורך לדון בשאלה הנוספת שהעלתה הנתבעת, והיא האם התביעה נעדרת עילה מכל וכל. עם זאת אקדים ואומר כי אף שסיכומי הנתבעת בעניין זה לוקים בחסר עובדתי רב, וחבל שכך הם פני הדברים בפרט שעה שבפני
הנתבעת הונחו מסמכים שהפריכו חלק ניכר מהטענות, הנה שאלת קיום עילת התובענה אינה פשוטה כלל ועיקר. הנחתו של התובע כי לתשלום בשנת התשנ"ט היה מקור בדין אינה נקייה מספק. העובדה כי נציג עליית הנוער נכנע ללחצים, עיקם את הישר ומצא פתרון "אד הוק" אין פירושה כי מפעלו הציוני של התובע היה זכאי לקבלת שכר הלימוד בדרך המלך באותה שנה. התופעה לפיה "הפיכת שולחן", פיזית או מילולית ואף לעיתים "מעודנת", משיגה את שלה, ימיה כימי המדינה, אולם שבחים אין לחלוק לה. גם העובדה כי יש ונציגי ציבור מוצאים דרכים "לעקוף" מעקשים חוקיים אין בה כדי לטהר את השרץ. על פני הדברים, משהבנות לא נרשמו כתלמידות בבית ספר, לא היתה רשאית הנתבעת להעביר להן שכר לימוד. החובה לשאת בשכר הלימוד חלה גם על לימודיהן של נערות בנות גילן של הבנות במסגרת "בנות ציון" מכוח הוראת סעיף 6(א)(2) לחוק חינוך חובה, התש"ט-1949. אלא שהוראה זו היא בחזקת שטר ושוברו בצדו - זו חלה אך ורק על מי שלומד בבית ספר על-יסודי מוכר או "על מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף 6(א)(2) לחוק והוא לומד בבית ספר על-יסודי המתקיים שלא בעבירה על חוק פיקוח על בתי-ספר, התשכ"ט-1969" (סעיפים 2(4)(א) ו- 2(4)(ב) לצו לימוד חובה (חינוך חינם שלא במוסד חינוך רשמי), התשל"ח-1978). הבנות לא למדו בבית ספר על יסודי מוכר או לא מוכר, אלא בתוכנית יחודית העומדת בפני
עצמה, ומשכך לא ניתן היה להעביר ל"בית הספר" את שכר הלימוד.

8. 8. עוד יוער כי התובע יכול היה להפסיק את התוכנית עם קבלת הבשורה המרה לפיה לא ימומן שכר הלימוד, ולמזער נזקו עד למאד. במקרה מעין זה אין הוא רשאי לתבוע נזק שיכול היה להקטין. מכל מקום, הערות אלה אינן אלא כהערות אגב, שהרי איני נזקק לדון בטענה קיומה, העדרה או "מוצקותה" של עילה.

9. 9. התובע לא כפר בסיכומיו כלל בטענה כי כבר בתחילת שנת הלימודים התשנ"ה ידע על הבעיה שנוצרה. כל טענתו אינה אלא כי באותה עת לא נוצרה עילת התובענה מאחר ולא ידע אודות קיומה של עילה משפטית, שנודעה לו רק לאחר כארבע שנים. טענה זו עומדת מול הכלל של חזקת ידיעת הדין, שאף אם "מוחלש" הוא במסגרת הדין האזרחי - ידיו רב לו.

10. 10. יש לזכור כי נטל ההוכחה לקיומו של חריג המאריך את תקופת ההתישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג על עניינו (ע"א 34/88 רייס נ' חנה אברמן, פ"ד מד (1) 278, 283; ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נב (1) 857; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד (2) 535), וממילא על התובע להוכיח כי עילת התובענה לא התיישנה ועליו להוכיח אם התקיים כלל הגילוי המאוחר בעניינו.

11. 11. במקרה דנא הטענה לפיה לא חלה ההתיישנות מבוססת, כך נראה, על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) הקובעת כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לעניין התנאים לתחולתו של סעיף 8 נקבע מבחן "השקידה הראויה" המבוסס על לשון החוק וקובע כי על הטוען לתחולתו של הסעיף להראות כי העובדות נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלה" (ראו ע"א 244/81 פתאל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 687; ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 870; ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד, פ"ד מה (5) 365, 372; ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח (3) 455, 459). נראה כי במבחן זה, המצריך שקידה ראויה של המבקש לחסות תחת כנפי החריג, לא עמד התובע במקרה דנא.

12. 12. ארבעה תנאים מצטברים נדרשים לצורך הפעלת החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות: (א) נעלמו מן התובע העובדות; (ב) אשר הן עובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה; (ג) שהעלמן נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בתובע; (ד) ושהתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנקטו זהירות סבירה (ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עזבון בליבאום, פ"ד מט (5) 485, 497; ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד (4) 464, 474). לעניין זה די שלתובע היו ידועות עובדות ש"העמידו עילת תביעה ראויה, בנושא שלפי מבחני השכל הישר אינו עניין של מה בכך" כדי להביא לכלל מסקנה כי הימנעות מהגשת תביעה בנסיבות אלה אינה סבירה (שם, בעמ' 509). עיון בטענות התובע מעלה כי לשיטתו העובדות המקימות את עילת התובענה היו ידועות לו, אך לא נודע לו כי הדין מזכה את הבנות בשכר לימוד בנסיבות שנוצרו (כאמור - על פני הדברים הדין כלל אינו מורה כן). ממילא, שעה שלתובע ידועות היו העובדות, לא מתקיימים התנאים המצטברים של סעיף 8 הנ"ל.

13. 13. לא למותר לציין כי אף לו היה קיומה של עילה משפטית בגדר "עובדה", הרי שכל הנדרש לבירורה לא היה אלא פנייה לעורך-דין לשם התייעצות. התובע, שבתצהיריו פרס את המאמצים הרבים שעשה בנסיון לבטל את רוע הגזירה, לא מסר על התייעצויות מעין אלה. יתכן כי התייעצויות מעין אלה אירעו, והתשובות שקיבל התובע אודות המצב המשפטי לא השביעו את רצונו, אולם על כך לא נמסר. מכל מקום - אף אם ניתן היה לשלול את התיישנות העילה מכוח אי ידיעת החוק, הרי שלשם כך נדרשה אותה שקידה ראויה מינימלית המתבטאת בקבלת יעוץ.

14. 14. מכל מקום, דברים שנאמרו לעיל לא באו אלא מתוך ההנחה כי ניתן לבסס את החריג של כלל הידיעה המאוחרת על אי ידיעה של המצב המשפטי. דא עקא שהנחה זו מנוגדת להלכה המבוססת לפיה לעניין ההתיישנות "עובדות הן עובדות: אין להן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות" (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' שחר, פ"ד נו (2) 297, 299). ממילא, שעה שכל הטענה אינה אלא ל"פרשנות של הדין" או "הבנת הדין" או אף "ידיעת הדין" - אין לה ולא כלום עם היכולת להקים את החריג המבוקש.

15. 15. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להניח בסיס עובדתי לקיום חריג לכלל לפיו מתיישנת עילת התובענה בתוך שבע שנים מהיווצרה. מאחר והתובע לא חולק על הטענה לפיה נולדה עילת התובענה בתחילת שנת הלימודים התשנ"ה, קרי: בחודש ספטמבר 1994, הרי שזו התיישנה חודשים מספר בטרם הוגשה התובענה.

16. 16. המסקנה היא כי דין התביעה להידחות בשל התיישנות עילתה, וכך אני מורה.

17. 17. לכאורה ניתן היה לסיים הדיון בנקודה זו, ולשלח הצדדים איש איש לדרכו. עם זאת לא אוכל לסיים בטרם אביע על הכתב דברים שנאמרו לנציג המדינה על-פה. התובע השקיע רבות מהונו ומאונו לצורך חינוכן של בנות מצרפת, עידוד עלייתן והפיכתן לאזרחים נאמנים למדינת ישראל
. התובע הגיש תצהירים לא מעטים של בנות שייחסו לו את "הצלתן", והודו לו במילים נרגשות. לא לכבודו ולא לכבוד בית אביו עשה התובע מעשים אלה, כי אם עבור מדינת ישראל
, המפעל הציוני והעם היהודי. לעיתים דומה כי פעולות ציוניות מעין אלה אינן זוכות לעידוד המתאים, ואף היפוכו של דבר הוא נכון. יוכיח מקרה זה. התובע בחר שלא להפסיק את המפעל הציוני בו עמל, אף אם יעלה לו הדבר בדמים רבים, תרתי משמע. הדין מלמדנו כי המדינה אינה חייבת בהעברת שכר הלימוד לבנות שלא נרשמו במסגרת בית ספר "המתקיים שלא בעבירה על פי חוק הפיקוח על בתי הספר, התשכ"ט-1969". ומה לו לדין ולמקרה מעין זה? כלום לא נמצאה הדרך לפעול לפנים משורת הדין עם אדם ש"עצתו אמונה, פעולתו אמת"? לנתבעת עמד די זמן לבחון את מעשיו של התובע לאשורם, ולגלות כי פעולותיו לא נועדו ליתרונות אישיים כאלה ואחרים. ניתן היה לצפות כי ימצא פתרון, ולו גם חלקי, למצוקה אליה נקלע כתוצאה מהנשיאה בשכר הלימוד. יש לצפות גם עתה כי המדינה תשכיל לעשות כן.

18. 18. פסקי-דינו של בית המשפט עניין הם לצדדים, ובדרך כלל - להם בלבד. עם זאת, דומני כי מקרה מעין זה מצריך לסטות מהכלל ולבקש כי פסק-הדין יובא לעיון גורמים מתאימים נוספים. לפיכך יואיל ב"כ הנתבעת ויעביר העתק מפסק-הדין לשרת החינוך, לצורך בחינה מחודשת של עניינו של התובע ושקילה אם אין מקום להעניק לו ולו חלק מהסכום שהוציא עבור שכר הלימוד, לכל הפחות לפנים משורת הדין.
המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים.

ניתן היום, כ"ב באלול תשס"ה (26 בספטמבר 2005) בהעדר הצדדים.

__________________
רם וינוגרד
, שופט









א בית משפט שלום 2066/04 אלי יוסף נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 26/09/2005)