פסקי דין על אמיר זיו-אב | פסקי דין על צבי צור |

8049/99 פ     03/10/2005




פ 8049/99 מדינת ישראל נ' אמיר זיו-אב, צבי צור




11
בתי המשפט
ת.פ. 008049/99
בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו
בפני
כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני
מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
צ. גז

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1. חברת צפריר מהנדסים בע"מ - נדונה
2. יעקב צפריר - נדון
3. אמיר זיו-אב

ע"י ב"כ עוה"ד פרופ' ד. ליבאי

, ד. ליבאי

4. צבי צור

ע"י ב"כ עו"ד י. גרוסמן
הנאשמים
החלטה
(בשאלת הרשעתם של הנאשמים 3-4)

1. הנאשמים 3-4 נמצאו אשמים בביצוע עבירה של סיוע להשפעה בדרכי תרמית על שער נייר ערך, לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (נאשם 3 ב-4 ימי מסחר, ונאשם 4 ב-2 ימי מסחר). נמנעתי מלהרשיע אותם בעבירות אלה במסגרת הכרעת הדין, על מנת לשקול את שאלת הרשעתם לאחר קבלת תסקיר מבחן. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, בעקבות קבלת תסקירי מבחן, החלטתי כי מן הראוי יהיה להימנע מהרשעתם של הנאשמים 3 ו-4, כפי שיפורט לקמן.

2. עובדות המקרה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, וכן תומצתו בגזר הדין שהושת על הנאשמים 1-2. ככל שהדבר נוגע לנאשם 3 (להלן: "זיו-אב") ולנאשם 4 (להלן: "צור"), הממצאים החשובים לצורך גזר הדין הינם כדלקמן:

א. הרקע לפרשה בה הורשעו הנאשמים בתיק זה נוגע להפיכתה של הנאשמת 1 (להלן: "חברת צפריר") לחברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה, וזאת בחודש ספטמבר 1995. בעל השליטה בחברת צפריר ומנהלה הוא הנאשם 2 (להלן: "צפריר"). צור היה באותה עת מנהל מחלקת השירות בחברת פירוטכניקס, שהיתה חברת בת של חברת צפריר, ואילו זיו-אב היה מנהל של חברת זיו-אב הנדסה בע"מ, שהיתה חברת בת של חברת די.אס.אי מערכות פיתוח ישראל בע"מ, שהיתה בבעלות ובשליטה של צפריר. מכאן ברור כי זיו-אב וצור היו, למעשה, כפופים בעבודתם לצפריר, ותלויים בו לפרנסתם. בנוסף, זיו-אב וצפריר היו חברים טובים במשך שנים רבות, ואין ספק שזיו-אב נתן אמון מלא בצפריר בשל הקרבה ביניהם (ר' סעיף 98 להכרעת הדין).

ב. לאחר הנפקת חברת צפריר, החל צפריר לפעול בצורה קבועה על מנת להתערב במסחר במניית צפריר, במטרה לקבע את שערה סביב שער 600, בלא שציבור המשקיעים מודע למטרה זו. פעילותו של צפריר, והמניעים לפעילות זו, פורטו בהכרעת הדין. ככל שהדבר נוגע לזיו-אב וצור, הרי שקבעתי בהכרעת הדין כי הם לא היו מודעים לכל מטרותיו של צפריר, ולהיקף הפעילות שלו (הוא הורשע בהשפעה בתרמית על שער המנייה ב-33 ימי מסחר). אולם, בימי מסחר בודדים (ארבע ימים לגבי זיו-אב ויומיים לגבי צור), הסתייע צפריר בזיו-אב וצור לצורך השגת התכלית של השפעה על שער המניה, ובימי מסחר אלו היו זיו-אב וצור מודעים למטרתו של צפריר להשפיע על השער.

ג. בעניין זיו-אב, הרי שצפריר פעל בחשבונו של זיו-אב בארבעה ימי מסחר בסוף שנת 1996 במטרה למנוע את עליית שער המניה. כפי שנקבע בהכרעת הדין, ידע זיו-אב כי צפריר פועל בחשבונו בימי מסחר אלו במטרה לקבע את שער המניה, ולמנוע את עלייתה בשל ביקושים קטנים שהיה צורך לספקם. פעולות מכירה אלה היו מנוגדות אומנם לאינטרס של זיו-אב, שבאופן עקבי ניסה להגדיל את החזקותיו בחברה. אך הוא נענה לבקשתו של צפריר לסייע לו לקבע את השער. קבעתי בהכרעת הדין כי זיו-אב פעל מתוך מתן אמון מוחלט בצפריר, ומתוך יחסי תלות בצפריר שהיה למעשה מעסיקו. זיו-אב גם הושפע כנראה מכך שצפריר "שידר" לסביבתו הקרובה כי הוא פועל בצורה תקינה ועל פי ייעוץ משפטי (סעיף 98 להכרעת הדין). בכל זאת, פעולותיו של צפריר בחשבונו של זיו-אב נראו לו מוזרות, לפי דבריו הוא, אך הוא בחר לעצום את עיניו ולא לשאול שאלות מיותרות בענין זה, משום שהיה גמור ומנוי עמו לסייע לצפריר (סעיף 99 להכרעת הדין). לפיכך, נקבע כי הוא היה מודע לפליליות מעשיו של צפריר ברמה של "עצימת עיניים", גם אם לא ידע בפועל כי מדובר בעבירה (סעיף 175 להכרעת הדין).

ד. בעניין צור, פעל צפריר בחשבונו של צור בשני ימי מסחר בחודש יוני 1996, במטרה למנוע את ירידת שער המניה, ולספק עודפי הצע במניה. את הרכישות בפועל ביצע צור, לפי בקשתו של צפריר, ולאחר שצפריר העניק לו הלוואה לצורך כך. כפי שנקבע בהכרעת הדין, צור ידע שמטרת הרכישות היא למנוע את ירידת ערך המניה בשל עודפי הצע, כפי שהודה בחקירתו ברשות (סעיף 102 להכרעת הדין). צור חש מחוייבות לעזור לצפריר, שהיה כאמור מעבידו, ונראה שלא יכול היה לסרב לבקשתו. גם צור, כמו גם זיו-אב, ביצע פעולות אלו בניגוד לאינטרס האישי שלו, שכן התברר כי הפסיד כסף מקניית המניות ומכירתן לאחר מכן - דבר שלא היה ידוע לו עד לחקירתו ברשות.

ה. זיו-אב וצור הורשעו בעבירת הסיוע להשפעה בתרמית על שער המניה, משום שהיו מודעים לכך שמטרת פעולתם היא לסייע למניעת ירידתו של השער (במקרה של צור), או עלייתו (במקרה של זיו-אב). פעולתם אפשרה לצפריר לבצע את עבירות התרמית בניירות ערך באותם ימים בהם פעל בחשבונותיהם, והם היו מודעים לעובדה זו. הם אמנם לא הכירו את דרכי המסחר בבורסה, אך הם היו מודעים למטרתו להשפיע על השער (סעיף 168 להכרעת הדין). כך הם פני הדברים, למרות שהשניים פעלו, למעשה, בניגוד לאינטרס האישי שלהם, וכאשר ברור שהם כשלעצמם לא היו מעוניינים בתוצאה של השפעה על השער; כל חפצם היה לסייע לצפריר.

ו. בנסיבות האמורות לעיל דחיתי את טענתם של זיו-אב וצור בדבר "טעות משפטית", מן הנימוקים שפורטו בהכרעת הדין. כמו כן דחיתי את טענתו של צור ל"הגנה מן הצדק", מן הטעם שהופלה לרעה לעומת אחרים שפעלו כמותו ולא הועמדו לדין. עם זאת, הבעתי את דעתי בהכרעת הדין כי נראה שצור הועמד לדין דווקא משום שהיה כנה בחקירתו, ולא הסתיר את העובדה שפעל במטרה לסייע לצפריר למנוע את ירידת שער המניה. נראה שגם גילוי הלב של זיו-אב בחקירתו איפשר את העמדתו לדין. כפי שאמרתי בהכרעת הדין (סעיפים 195-196), ניתן להבין את תחושת האפליה והקיפוח שמלווה את צור: גם אם ניתן לחשוב כי שיקול דעתה של התביעה, עת החליטה להעמיד לדין את צור ואת זיו-אב, היה מוטעה - עדיין אין בכך כדי לבסס טענה להגנה מן הצדק.

ז. גם טענתם של זיו-אב וצור להגנה של "זוטי דברים" נדחתה, משום שאינני סבור שניתן לומר כי במעשיהם היה מינימום של סכנה לאינטרס החברתי המוגן בעבירה בה הורשעו. הדגשתי בהכרעת הדין את הפגיעה באמון הציבור בשוק ההון שמעשים מסוג זה גורמים (ראה סעיף 200 להכרעת הדין).

ח. הגם דחיתי את טענותיהם של זיו-אב וצור הנוגעות ליסוד הנפשי הדרוש לעבירת הסיוע, טעות משפטית, הגנה מן הצדק וזוטי דברים - מצאתי לנכון להוסיף בסוף הכרעת הדין (סעיפים 200-201) דברים הנוגעים לנסיבות הגבוליות של ביצוע העבירות, ולצורך להרשיע את זיו-אב וצור. אמרתי כי נסיבות הרשעתם של זיו-אב וצור מותירות תחושה לא נוחה, ולכן החלטתי להימנע מהרשעתם, על מנת לשקול אפשרות זו לאחר שמיעת טענות הצדדים. בענין זה הצבעתי על מצבור שיקולים, ובהם, מעשה שניתן להגדירו חד-פעמי, גם אם הוא נפרש על שני ימי מסחר או ארבעה ימי מסחר; המעשה בוצע על ידי אנשים ששוק ההון זר להם, והם גם אינם אנשי עסקים; העובדה שהשניים פעלו במערכת של תלות וכפיפות כלפי צפריר, על פי בקשתו, בנסיבות בהן התקשו לסרב לו, גם כאשר הפעולות בוצעו בניגוד לאינטרס האישי שלהם; וכאשר ברור כי השניים לא הבינו את החומרה המשפטית של מעשיהם. על כל אלו הוספתי את הנסיבות האישיות של זיו-אב וצור, כפי שהתבררו במהלך שמיעת הראיות. כמו כן, ציינתי כי נסיבות המקרה מעוררות קושי לא מבוטל מבחינת היסוד הנפשי הדרוש לעבירת הסיוע, ומבחינת ההגנה של טעות במצב משפטי. לאור כל אלו, הבעתי ספק אם זה המקרה המתאים למצות את מלוא חומרת הדין עם זיו-אב וצור. אך נראה כי דברים אלו לא נפלו על אוזניים קשובות.

3. ב"כ התביעה ציינה אומנם כי הנסיבות בהן בוצעו העבירות על-ידי זיו-אב וצור הינן ברף הנמוך של מדרג הענישה בעבירה של תרמית בניירות ערך (שלא לדבר על כך שעסקינן בעבירת סיוע בלבד). אך לטענתה רב המרחק בין רף זה לבין הימנעות מהרשעה. דומה כי התביעה סבורה שעבירות תרמית בניירות ערך מהוות קטגוריה בפני
עצמה, שבה אין כלל מקום לשקול את האפשרות של הימנעות מהרשעה. עוד ציינה ב"כ התביעה כי הנאשמים לא הודו ולא הביעו חרטה על מעשיהם, וגם מטעם זה אינם ראויים לסעד של הימנעות מהרשעה.

4. ב"כ התביעה פירטה בטיעוניה את השיקולים לעניין הרשעת נאשם, כפי שנקבעו בפסיקה, וטענה כי במקרה דנא לא הוכח כי קיים יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרת העבירה, שכן הנאשמים אינם פועלים בתחום שוק ההון. העבירה בה הורשעו הנאשמים חמורה, והאינטרס הציבורי הכרוך בהגנת ציבור המשקיעים דורש הרתעה אפקטיבית המושגת רק בהרשעה. במקרה זה לא מתעוררים שיקולי שיקום מול האינטרס הציבורי, ואין מדובר בעבריינים צעירים.

5. באי כוחם של זיו-אב וצור הדגישו בטיעוניהם כי אין להכיר בחריג שהתביעה מבקשת ליצור לגבי העבירה של תרמית בניירות ערך, בכל הנוגע להימנעות מהרשעה. בתי המשפט כבר נמנעו בעבר מהרשעה בתיקי ניירות ערך, בין אם מדובר בעבירה של שימוש במידע פנים (ע.פ. (ת"א) 70848/00 עדי ליבנת נ' מדינת ישראל
, דינים מחוזי כרך לג (2) 434); ת.פ. (ת"א) 10083/00 מדינת ישראל
נ' אהוד אמיר, לא פורסם; ת.פ. (ת"א) 7987/02 מדינת ישראל
נ' חן מאיר, לא פורסם), ובין אם מדובר בעבירה של קבלה במרמה של רשיון לניהול תיקי השקעות בניירות ערך (ת.פ. (ת"א) 11880/97 מדינת ישראל
נ' ענת פלג ואח', דינים שלום כרך יז 608), או ניהול תיקי השקעות בלא שקיים הון עצמי כנדרש בחוק (ת.פ. (ת"א) 5793/99 מדינת ישראל
נ' תזמון ניירות ערך בע"מ, דינים שלום כרך יט 82). אינני סבור שהעבירה בה הורשעו זיו-אב וצור בתיק זה, בנסיבות בהן בוצעה, חמורה יותר מן העבירות בפסקי הדין דלעיל, רק בשל התווית "תרמית בניירות ערך".

6. בא כוחו של זיו-אב הדגיש עד כמה גבולית היתה ההרשעה בעבירה של סיוע לתרמית בניירות ערך בתיק זה, ואת הנסיבות המיוחדות של העבירה כפי שפורטו לעיל. זיו-אב מהנדס בעל שם עולמי בתחום תעשיית הפלסטיק, שלזכותו פיתוחים ופטנטים רבים (ראה מוצגים נ-3/ 1). הוא חבר הנהלה במכון הייצוא הישראלי, חבר בועדת הפרויקטים של החממה הטכנולוגית בנחל שורק, ותרם רבות למערכת הביטחון במשך שנים, עד הגיעו לדרגת סגן אלוף. הוא היה עוזרו ההנדסי של האלוף ישראל טל (ראה מכתב הערכה של האלוף טל נ-3/ 2). הוא עבד בפיתוחים סודיים ברפא"ל ובחיל ההנדסה, ונאמר עליו כי יש לו תרומה משמעותית למיגון חיילי צה"ל באופן המציל חיים (ראה המוצגים נ-3/ 2). זיו-אב הוא אחד מחבר הנאמנים של המכללה האקדמית להנדסה בתל-אביב (נ3 /4). קורות חייו המרשימים של זיו-אב פורטו במוצג נ-5/3 שהוגש בדיון. כל אלו יכולים ללמד לא רק על תרומתו הרבה של זיו-אב לתעשייה הביטחונית והאזרחית בישראל, אלא שיש בהם גם כדי להמחיש מה משמעותה של הרשעה פלילית מבחינתו.

עוד הדגיש בא כוחו של זיו-אב את העובדה כי מדובר בעבירה שבוצעה לפני תשע שנים, ואת הנזק הכלכלי הגדול שנגרם לו כתוצאה מהשקעותיו במניות צפריר, שלאחרונה נמחקו מן המסחר בבורסה. זיו-אב עצמו השעה עצמו מכל מיני תפקידים ציבוריים, בשל הגשת כתב האישום כנגדו.

7. באת-כוחו של צור פירטה בטיעוניה את נסיבותיו האישיות של צור, ואת משמעות ההרשעה מבחינתו. אין מדובר באיש עסקים, וודאי לא פעיל בשוק ההון, והרשעתו עלולה למנוע ממנו כניסה למתקנים ביטחוניים, ולהביא לפיטוריו. צור הועמד לדין רק משום שבניגוד לאחרים הודה במעשיו בחקירתו, והוא מביע חרטה גם כיום על מעשיו, כפי שמציין תסקיר המבחן. יש גם להביא בחשבון את העובדה שעובדים אחרים בחברה שפעלו כמותו לא הועמדו לדין. בוודאי, כך טען צור, אין לזקוף לחובתו את העובדה שבחר לנהל את המשפט, כדי להביא את גירסתו בפני
בית המשפט, ולו לצורך הטענה של זוטי דברים.

8. החומרה הכרוכה בעבירות תרמית בניירות ערך ידועה ומוכרת, ואין צורך להכביר עליה מילים. עמדתי על כך בסעיף 200 להכרעת הדין, כאשר דחיתי את טענת ההגנה של "זוטי דברים", וכאשר סקרתי ברחבה את התכלית החקיקתית של עבירת התרמית בניירות ערך (סעיפים 139-143 להכרעת הדין). כללים אלו פורטו גם בגזר הדין שניתן על ידי לאחרונה בת"פ (ת"א) 1349/98 מדינת ישראל
נ' אורסיס בע"מ ואח', שבו דחיתי את בקשת אחד הנאשמים (פוגלמן) להימנע מהרשעתו. כמו כן, הבעתי דעתי לא פעם כי הימנעות מהרשעה במקרה בו נשמעו הראיות, כאשר הנאשם לא הודה באחריותו למעשים בהם הורשע, הינה חריג נדיר.

עם זאת, נראה לי כי במקרה דנא מתקיימות נסיבות הגוברות על פני השיקולים שפורטו לעיל, ומצדיקות הימנעות מהרשעתם של זיו-אב וצור. שיקולים אלו עולים מהכרעת הדין, כפי שפורט לעיל, ונאמרו בהכרעת הדין, ואין צורך לחזור עליהם. אוסיף ואומר כי נתקלתי לא פעם בתיקי ניירות ערך בהם היו האנשים שסייעו לעבריין העיקרי להשפיע על שערה של מניה בדרכי תרמית עדי תביעה, ולא נאשמים לצידו, אף שברור שהם הבינו כי הם מסייעים לעבריין העיקרי להשיג את המטרה של השפעה על השער. סביר להניח שזה גם היה דינם של זיו-אב וצור, אלמלא היו השניים מפלילים את עצמם בצורה כה ברורה בחקירתם ברשות לניירות ערך, דווקא משום היותם אנשים ישרים וכנים. בנסיבות אלו, וכאשר יכולתי להיווכח במהלך המשפט עד כמה קשה - כמעט בלתי-אפשרי - היה מבחינת זיו-אב וצור להתייצב כנגד מעסיקם (צפריר), ולהעיד כנגדו, אינני סבור כי יש לבוא עמם חשבון על כך שלא עמד להם כוחם לחזור במשפט על הגירסה שמסרו בחקירה. גם מתסקירי המבחן שהוגשו לגבי השניים עולה כי הם נוטלים אחריות על מעשיהם, מבינים את חומרתם ומביעים חרטה כנה. מדובר באנשים חיוביים שמעולם לא הסתבכו בפלילים, ושירות המבחן מדגיש עד כמה העבירה בה הורשעו זרה לדרך חייהם. לפיכך, המליץ שירות המבחן שלא להרשיעם, ולהסתפק בשירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות.

זאת ועוד, ברור מתסקיר המבחן כי הרשעתם תגרום להם נזק שאיננו מידתי לנסיבות הקלות של ביצוע העבירה. צור חייב להיכנס, לצורך עבודתו כמנהל שירות במתקנים לכיבוי אש, למתקנים מסווגים של רשויות ביטחוניות וממשלתיות, ואילו זיו-אב שעבודתו בתחום פיתוח התעשייה הצבאית, ומשמש כדירקטור במספר גופים - בוודאי ייפגע קשות מן ההרשעה. על כן, אמר שירות המבחן כי להרשעתו תהיינה "השלכות הרסניות במישור האישי והתעסוקתי".

9. העקרונות בנושא ההימנעות מהרשעת נאשם שביצע עבירה בוארו על ידי בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין. בע"פ 2513/96 מדינת ישראל
נ. ויקטור שמש ואח', פד"י נ(3) 682, פסק בית המשפט העליון בעמ' 683-684 כי:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני
החוק".

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת א. פרוקצ'יה, בע"פ 2669/00 מדינת ישראל
נ. פלוני, פ"ד נד(3) 685, בעמ' 689.

10. הימנעות מהרשעתו של אדם אשר נמצא אשם בביצוע עבירה בכלל, ועבירה מסוג פשע בפרט (כמו בענייננו), הינה חריגה ושמורה לנסיבות יוצאות דופן הנוגעות לאופיו של העבריין, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית והנפשית, מצבו השכלי, טיב העבירה שעבר, וכל נסיבה מקלה אחרת. שיקולים אלו נקבעו בסעיף 1 לפקודת המבחן (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, והם יפים גם לעניין צו שירות לתועלת הציבור בלא הרשעה מכח סעיף 71א.(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ואלו הכללים שנקבעו בפסיקה לגבי הימנעות מהרשעה:

א. כלל היסוד הוא כי "רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה" (דברי הנשיא מ. שמגר בבר"ע 432/85 גדעון רומנו נ. מדינת ישראל
(תקדין עליון, כרך 85(3), תשמ"ה-תשמ"ו עמ' 737; ע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל
, תקדין עליון כרך 97(3) תשנ"ז-תשנ"ח - 1997, עמ' 214; ע"פ (ת"א) 1828/93 בנק למסחר בע"מ ואח' נ. מדינת ישראל
, פ"מ תשנ"ו (ג) 395).

ב. "הימנעות מן העבירה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ... כאשר מדובר בשורה של עבירות חמורות ... הופך עניין התחליף לענישה המצויה לנושא קשה עוד יותר ליישום" (בר"ע 432/85 הנ"ל).
ג. בבואו לשקול את האפשרות של הימנעות מהרשעה, מצווה בית המשפט לשקול גם את הצורך בהרתעה אפקטיבית של עבריינים אחרים, ואת האינטרס הציבורי (ע"פ 2083/96 הנ"ל בענין כתב; ע"פ 2669/00 הנ"ל בענין פלוני; ע"פ (ת"א) 1134/94, וע"פ 1356/94 מדינת ישראל
נ. ג'ורג' ואח' - לא פורסם).

ד. הימנעות מהרשעה הולמת "נסיבות יוצאות דופן בהן אינו מתגלה פגם או פסול באורחותיו של הנאשם או בפעולותיו בקשר למעשה בו הוא מואשם ..." (רע"פ 4737/94 אליהו אפרתי נ. מדינת ישראל
- תקדין עליון כרך 94(4) תשנ"ד-תשנ"ה).

ה. בעבירות חמורות, כמו שוחד, חייב בית המשפט "להטביע חותם פליליות" על ידי הרשעת הנאשם, שאם לא כן עלול הוא להעביר מסר הפוך מן המתחייב, כאילו ומדובר בעבירה שהיא "נסלחת" (ע"פ 419/92, 643/92, 651/92 מדינת ישראל
נ. חיים כהן ואח', פ"ד מז(3) 825, בעמ' 837).

בע"פ 2083/96 הנ"ל בעניין כתב, הדגישה כב' השופטת דורנר כי תכליתם של סעיף 71א. לחוק העונשין וסעיף 1 לפקודת המבחן הינה שיקומית, אך הוסיפה:

"ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה.

אכן ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשה העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על-יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.
הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל."

המשנה לנשיא, כבוד השופט ש. לוין, פרט בע"פ 2083/96 הנ"ל בעניין כתב, קווים מנחים, שאינם ממצים, להימנעות מהרשעה, ככל שמדובר בהיבט השיקומי של הנאשם, ואלו הם:

"א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם?
ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה?
ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד;
ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים;
ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות;
ו) האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית?
ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה? האם הוא מתחרט עליה?
ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם.
ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם."

ואולם - הדגיש המשנה לנשיא כבוד השופט ש. לוין - כנגד שיקולים שיקומיים אלו יש להביא בחשבון גם שיקולים שבאינטרס הציבור, השמים דגש על חומרת העבירה ונסיבותיה, כמו גם על האפקט הציבורי של ההרשעה; כדבריו: "הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבור".

בע"פ 2669/00 מדינת ישראל
נ. פלוני, פ"ד נד(3) 685, סיכמה כבוד השופטת א. פרוקצ'יה את ההלכות בנושא כדלקמן, בעמ' 689-690:

"משנתבקש בית-המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השיוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.

כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם - טיב העבירה שעבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מההרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות-דופן ביותר תצדקנה סטיה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה".

11. לאורם של כללים מנחים אלו שנקבעו בפסיקה, יש לבחון את שאלת הרשעתם של זיו-אב וצור. שני השיקולים המכריעים, שהביאו אותי למסקנה כי לא יהיה זה מן הראוי להרשיעם, הם הנסיבות המיוחדות והקלות של ביצוע העבירה, שהיא עבירת סיוע, והתוצאה הקשה ביותר והבלתי-מידתית שעלולה לנבוע מהרשעתם בדין. הא בהא תליא: ככל שנסיבות ביצוע העבירה קלות יותר, כך תהא הרשעתו של נאשם בלתי-מידתית בדרגה גבוהה יותר. מדובר באנשים שביצעו את העבירה לא מתוך בצע כסף, ואפילו לא מתוך אינטרס אישי. חטאם התבטא בעיקר בכך שלא היו חזקים דיים לעמוד בפני
בקשתו של מעסיקם, אשר סיבך אותם בעבירה פלילית (ואף הוסיף "חטא על פשע" כאשר ניסה להתכחש לכך במהלך המשפט). מבחינה זו, ובנסיבות אלו, העמדתם לדין של זיו-אב וצור היתה בלתי הכרחית, אף כי מבחינה טכנית הם ביצעו את העבירה בה הורשעו. זיו-אב וצור היו, במידה רבה, קורבנות מעשיו של צפריר, ופחות מכך שותפיו לדבר עבירה. עצם העמדתם לדין היוותה עבורם עונש חמור, אולי בלתי-מידתי. מדובר באנשים הגונים ונורמטיביים לחלוטין, אשר תורמים לחברה ורחוקים מדבר פשע. לא אלו עברייני שוק ההון, שכנגדם נדרשת הרתעה אמיתית בענישה. אין לי אלא להביע צער על כך שדברים שאמרתי בענין זה בהכרעת הדין, ואף במהלך הסיכומים שקדמו להכרעת הדין, לא נפלו על אוזניים קשובות, ושהתביעה בחרה למצות את מלוא חומר הדין עם זיו-אב וצור.
12. לאור האמור לעיל, אני נמנע מלהרשיע את הנאשמים 3 ו-4, ומטיל עליהם לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות, תחת פיקוח שירות המבחן, בעמותת מילב"ת, כפי שפורט בתסקיר שירות המבחן.

13. המזכירות תעביר העתק החלטה זו לשירות המבחן.

14. הודעה לנאשמים זכותם לערער על פסק הדין תוך 45 יום.

ניתנה היום כ"ט באלול, תשס"ה (3 באוקטובר 2005) בנוכחות בא-כוח התביעה, הנאשמים 3-4 ובאי-כוחם.

___________________
ד"ר עמירם בנימיני
, שופט








פ בית משפט שלום 8049/99 מדינת ישראל נ' אמיר זיו-אב, צבי צור (פורסם ב-ֽ 03/10/2005)