פסקי דין על אברהם חי חסון | פסקי דין על עפר חסון |

5834/05 דנפ     09/10/2005




דנפ 5834/05 אברהם חי חסון,עפר חסון נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון

דנ"פ 5834/05
דנ"פ 6770/05

בפני
:
כבוד המישנה לנשיא מ' חשין
העותר בדנ"פ 5834/05:

העותר בדנ"פ 6770/05:
אברהם חי חסון
עפר חסון



נ ג ד

המשיבה בדנ"פ 5834/05 ובדנ"פ 6770/05:

מדינת ישראל


עתירות לקיומו של דיון נוסף על פסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"פ ע"פ 10960/03, 393/04 , 570/04 מיום 6.6.05 שניתן על-ידי כב' השופטים: א' א' לוי, א' גרוניס וא' רובינשטיין

בשם המערער בדנ"פ 5834/05: עו"ד דוד ברהום
בשם המערער בדנ"פ 6770/05: עו"ד יובל נחמני

החלטה

שתי עתירות הן לקיומו של דיון נוסף בפסק-הדין שבע"פ 10960/03, 393/04, 570/04 אברהם חסון ועופר חסון נ' מדינת ישראל
. ביום 2.8.05 הוריתי כי העתירות תידונה בצוותא חדא שכן עניינן עניין זהה הוא.
2. העותרים - אברהם חי חסון
(אברהם) ועופר שלמה חסון (עופר) - הם סוחרי נשים (ויסולח לי על הביטוי שאינו אלא תיאורה של מציאות, מכוערת ורעה ככל שהיא). במהלך השנים 2001 ו-2002 סחרו העותרים במספר נשים והעסיקו אותן בזנות. במקרה אחד - הוא המקרה נושא הערעור - החליטו השניים "לחסוך" את דמי הקניה ולחטוף אישה להעסקתה בזנות. הזמינו אפוא אישה העוסקת בזנות (אולגה) לבית-מלון בו שהו, ולאחר שאברהם קיים עימה יחסי-אישות, חטפו אותה השניים בכוח - ועימם שותף שלישי - והובילו אותה בניגוד לרצונה לירושלים, שם כפו עליה לעסוק בזנות. בהמשך הפכה אולגה לכלי משחק במסגרת סכסוך עיסקי שהיה לעותרים עם שותפם. אולגה נחטפה מידי העותרים והובלה לדירה בעיר רמלה, שם בוצעו בה עבירות מין רבות הכוללות אונס ומעשי סדום. לאחר זמן רכשו העותרים את אולגה מידי החוטפים ושבו להעסיקה בזנות.
3. כנגד העותרים הוגשו שני כתבי אישום נפרדים שעסקו בשתי פרשות שונות של סחר בנשים לשם עיסוק בזנות. כתב האישום הראשון (תפ"ח 5049/02) הוגש ביום 12.7.02, והצדדים הגיעו בו להסדר טיעון שלפיו הודו העותרים בעבירות שיוחסו להם. על אברהם נגזרו שנתיים מאסר ועונשים נוספים ואילו על עופר נגזרו חמש שנות מאסר ועונשים נוספים. זמן קצר לאחר שהגיעו הצדדים להסדר הטיעון האמור, הגישה המדינה כתב אישום שני (תפ"ח 5086/02), בו הואשמו העותרים בפרשת האירועים שהחלה בחטיפתה של אולגה. במהלך משפטם זה העלו העותרים טענה שהמדינה נהגה עימהם שלא בתום-לב, וכי היה עליה לגלות להם, בטרם הסכימו להסדר הטיעון, שבכוונתה להגיש נגדם כתב אישום נוסף. העותרים סברו כי נוכח התנהגותה זו של המדינה קמה להם הגנה מן הצדק המחייבת את זיכויים, ולמיצער כי הדבר יקבל ביטוי בדרך של הקלה בעונש שייגזר עליהם בהליך השני. המדינה הסכימה עם העותרים כי אכן ראוי היה להביא לידיעתם כי עומד להיות מוגש נגדם כתב אישום נוסף, אשר-על-כן ביקשה את בית-המשפט המחוזי לגזור את עונשם של העותרים כאילו נוהלו ההליכים כולם על-פי כתב אישום אחד. בהתאם לכך ביקשה המדינה כי ייגזרו על אברהם שבע שנות מאסר בחופף לעונש הראשון. אשר לעניינו של עופר, המדינה הגיעה להסכמה עם בא-כוחו וביקשה כי ייגזרו עליו חמש שנות מאסר שחציין חופף לעונש הראשון וחציין מצטבר לו, וסך הכול שבע וחצי שנות מאסר.
4. בית-המשפט המחוזי שמע את עמדת המדינה; הוסיף ושמע את טענות העותרים להקלה בעונשם; ולאחר כל אלה הרשיע את העותרים בעבירות שיוחסו להם. אשר לעונש, בתיתו דעתו לעמדות הצדדים קבע בית-המשפט כי "בגזר דין זה לא נזקוף לחובתם של הנאשמים את האישום הקודם, אלא נתייחס רק למעשים בהם הורשעו כאן, תוך שאנו מאמצים את עמדת שני הצדדים, כי העונש שיוטל יפוצה בחפיפה". יחד-עם-זאת, לאחר שבחן את מיכלול הנסיבות שלעניין, ובשים לב לחומרת המעשים שהורשעו בהם העותרים, הגיע בית-המשפט למסקנה כי יש לגזור על העותרים עונשים כבדים מן העונשים שביקשה המדינה לגזור עליהם. כך נגזרו על אברהם עשר שנות מאסר, ואילו על עופר הושתו תשע שנות מאסר.
5. העותרים ערערו לבית-המשפט העליון הן על הרשעתם הן על העונש שנגזר עליהם, וכל טענותיהם לעניין ההרשעה נדחו. אשר לסוגיית שני כתבי האישום: כל שלושת שופטי ההרכב - השופטים לוי, גרוניס ורובינשטיין - הסכימו כי מדובר במחדל שחדלה המדינה באי יידוע העותרים על כוונתה להגיש כתב אישום נוסף בטרם הגיעו הצדדים להסדר טיעון בהליך הראשון. שלושת השופטים הוסיפו והסכימו כי מחדל זה אינו מקים לעותרים הגנה מן הצדק, אך נחלקו באשר להשפעתו על העונש. השופטים לוי ורובינשטיין סברו כי אין מקום לשנות מן העונש שנגזר על העותרים בעוד שהשופט גרוניס סבר כי בנסיבות העניין ראוי היה לו לבית-המשפט כי יאמץ את עמדת המדינה לעניין העונש.
6. על הכרעה זו סבות שתי העתירות שלפנינו. לטענת העותרים - כל אחד מהם לעצמו - פסק בית-המשפט הלכה חדשה וקשה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. עתירתו של אברהם (העותר בדנ"פ 5834/05) היא לקיום דיון נוסף שיעסוק בשאלה "חוסר הגינות וחוסר תום לב מצד התביעה במשא-ומתן לקראת כריתתו של הסדר טיעון עם הנאשם - מה נפקותו ומה משקלו?", ובגוף העתירה טוען הוא כי בית-המשפט פסק הלכה חדשה ולפיה "התביעה הכללית תוכל להסתיר קיומם של תיקים חדשים, ובאמצעות הֶסְתֵּר זה להשיג יתרון בלתי הוגן כלפי הנאשם ולהזיק לו שלא כדין" (עמ' 7 לעתירה, פיסקה ב.2). עופר מבקש בעתירתו (דנ"פ 6770/05) לקיים דיון נוסף בשאלת "... המשקל שיש ליתן למחדליה של התביעה בהפרת החובות החלות עליה, במו"מ לקראת הסדר טיעון (או הסדרי טיעון עוקבים)?". כן מוסיף עופר ומבקש לקיים דיון נוסף בשאלה "מהי משמעותו המשפטית של הסדר טיעון שנעשה לאחר הכרעת הדין, ובאלו נסיבות יראה בו בית-המשפט הסדר הראוי לאימוץ, וכפועל יוצא מכך, מהן החובות המוטלות על התביעה כאשר הסדר כגון דא נדחה מלפני הערכאה הדיונית?".
7. דין העתירות להידחות. כהוראת סעיף 30 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, תנאי הוא לקיומו של דיון נוסף, כי בית-המשפט פסק הלכה חדשה. ואף הלכה סתם אין די בה. נדרשת הלכה מיוחדת: הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש, לדעת בית-המשפט, מקום לדיון נוסף בה. הוראת חוק זו עמדה במוקד החלטות רבות מספור, וההלכה המקובלת היא כי עניינו של החוק הוא במקרה בו חידש בית-המשפט הלכה "בכוונת מכוון ובמפורש ולא אך בעקיפין" (דנ"מ 2142/04 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים (לא פורסם); דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם); דנ"א 7829/02 אדיב נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). כן נפסק כי הליך הדיון הנוסף הליך נדיר וחריג הוא, וכי גם פסיקתה של הלכה אין בה די כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק (דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ (טרם פורסם); דנ"א 3113/03 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם); דנ"א 5771/02 מאיר עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(4) 385, 395).
8. אשר לעניין שלפנינו. קראתי את פסק הדין, את עתירתו של עופר ואת עתירתו של אברהם, ולא מצאתי בכל אלה הלכה חדשה שנפסקה בידי בית-המשפט. בוודאי שלא נמצאה לי הלכה מסוג אותן הלכות המאפשרות והמצדיקות קיומו של דיון נוסף. בית-המשפט הבהיר הבהר-היטב כי המדינה כשלה שעה שחדלה מגלות לעותרים את דבר קיומו של כתב האישום השני, אלא שמחדל זה לא השפיע על העונש שגזר בית-המשפט המחוזי על העותרים, עונש שניתן, כאמור, מתוך התחשבות באירועים שאירעו. נזכור-נא אל נשכח, כי העותרים הועמדו לדין בגין פרשות שונות, וגם לו היו נכללות שתי הפרשות בכתב אישום אחד לא היה בית-המשפט חייב להקל בעונשם שכן אין מדובר באותם מעשים (השוו: סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982. אמת, בית-המשפט סירב להעניק לעותרים פרס בגין מחדלה של המדינה, אלא שלא ידעתי מה הלכה נפסקה לעניין זה ומה טעם זכאים היו העותרים לקבל פרס זה של הקלה בעונש שהם דורשים אותו. די לי בכך שבית-המשפט הבהיר כי המדינה נהגה שלא כהלכה ובכך שזכויות העותרים לא נפגמו, ולא נמצא לי כל חידוש הלכה.
9. זאת ועוד. עיון בעמדות השופטים יגלה כי המחלוקת שנפלה בין רוב למיעוט סבה את חובתו של בית-המשפט לכבד הסדרי טיעון שהסכימה עליהם המדינה, ואת חובתה של הפרקליטות להגן בערכאת הערעור על עמדות ועל הסדרי טיעון שהשמיעה בערכאה הראשונה. סוגיות אלו הוכרעו לאחרונה בהרכב נרחב של שופטים בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל
, נז(1) 577, ובדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל
נ' פרץ, (טרם פורסם), ולא מצאתי כי בית-המשפט - רוב ומיעוט - ביקש לחרוג מהלכות אלו. חילוקי הדעות היו בקשר ליישומן של ההלכות בנסיבות העניין, ואלה בוודאי אין בהם כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף.
10. על כל אלה, ולפני סיום. לא אוכל שלא לציין כי המעשים שהעותרים הורשעו בהם בפרשה שלפנינו, מעשים קשים הם ביותר, מעשים קשים-מכל קשים; קשים, רעים, מכוערים ובזויים. בית-משפט זה כבר ציין לא אחת כי העבירה של סחר בבני-אדם לעיסוק בזנות היא מן החמורות, המאוסות והבזויות שבקודקס הפלילי, וראוי כי מי שהורשע בה יוטלו עליו עונשים כבדים ומרתיעים. ע"פ 7757/04 בורשטיין נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם); ע"פ 4886/02 גלישקו נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(1) 875, 881; ע"פ 106/03 מדינת ישראל
נ' ברודוב (לא פורסם); ע"פ 4429/04 דושקר נ' מדינת ישראל
(לא פורסם). אם כך בכל עבירה של סחר בבני אדם, שבעתיים כך במקום בו נחטפת אישה בניגוד לרצונה ומובלת בוכייה ומבוהלת לעיר זרה, שם כופים עליה לעסוק בזנות. עונשם של העותרים שהורשעו בשורת עבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ובעבירות קשות נוספות הולם אפוא את מכלול העבירות שהורשעו בהם, וממילא לא יהא זה ראוי לקיים דיון נוסף בעניינם.
11. ומילה אחרונה: העונש שקבע המחוקק בצד העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות עונש הוא של שש עשרה שנות מאסר. ראוי לה לתביעה וראוי להם לבתי המשפט, שלעת גזירת עונשם של מי שהורשעו בעבירה זו - או באחת מאחיותיה הרעות, אלו עבירות שבפרק "זנות ותועבה" שבחוק העונשין, תשל"ז-1977 - כי יתנו דעתם להנחיית החוק באשר לעונש הראוי.
12. סוף דבר: אני דוחה את שתי העתירות.
היום, ו' בתשרי תשס"ו (9/10/2005).
המישנה לנשיא
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05058340_g06.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








דנפ בית המשפט העליון 5834/05 אברהם חי חסון,עפר חסון נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 09/10/2005)