פסקי דין על אליהו זריהן | פסקי דין על יצחק דניאל

2771/96 א     12/05/2002




א 2771/96 אליהו זריהן נ' יצחק דניאל





אליהו זריהן

בעניין:
התובע/ת/ים
ח' גרינבאום

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1. יצחק דניאל

2. עירית ירושלים

הנתבע/ת/ים
י' וינוגרד

ע"י ב"כ עוה"ד

פסק דין
בפני
י תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובע, לטענתו, כתוצאה מתקיפתו ע"י הנתבע 1.

1. הרקע העובדתי:
התובע, יליד 1929, היה בעת האירועים נשוא תביעה זו, בן 62, וביום הגשת תביעה זו מלאו לו 67 שנים.
הנתבע, שימש, בעת האירועים נשוא תביעה זו , כפקח מטעם עירית י-ם, הנתבעת 2 .
ראשיתה של פרשה נשוא תביעה זו, ביום ה-5.11.1991, עת הגיע הנתבע למרכז המסחרי בשכונת רמות אשכול בי-ם, שם ישב התובע, רוכל בעיסוקו, כשלידו מספר מזוודות פתוחות ובהן חולצות. הנתבע רשם לתובע דו"ח בגין רוכלות ללא רשיון עסק וציווה עליו לעזוב את המקום. כעבור כשעה וחצי חזר הפקח למקום ומצא את התובע, באותו מקום, כשהוא ממשיך במכירת מרכולתו. בעקבות ניסיונו של הנתבע להחרים את הסחורה פרץ עימות פיסי ומילולי בינו לבין התובע.

2. גרסת התובע מול גרסת הנתבע
התובע והנתבע חלוקים הן לגבי נסיבות העימות והן לגבי תוצאותיו.
לגרסת התובע, הנתבע נתן לו אגרוף בצוואר שהביא לנפילתו ארצה: "....הוא (הנתבע-י.מ) ניגש אלי והודיע לי כי בכוונתו להחרים את כל הסחורה שלי. השבתי לו כי אין לו סמכות לבצע זאת וכי אזמין משטרה אשר תחליט בדבר. אז הודיע לי הנתבע "אני החוק-אני הכל" והחל לקחת לי בכוח רב את הסחורה. ניסיתי להגן עם יד אחת על הסחורה. או אז, נתן לי הנתבע אגרוף חזק מאוד בצוואר. מעצמת המכה נפלתי על הרצפה. בעלי עסקים סמוכים סייעו בידי לקום ולשבת.... בינתיים אף הגיעה המשטרה למקום ולקחה אותי לחקירה במגרש הרוסים. בעודי מתפתל מכאבים הועברתי לתחנת מגן דוד אדום לטפול רפואי" (ס' 4 לתצהיר התובע) .
לענין הנזק שנגרם לו, עקב המכה, טוען התובע: "במשך תקופה ממושכת הייתי בטיפול רפואי, תחילה בצווארון קשיח, תרופות ומשככי כאבים ולאחר מכן- בטיפול פיזיוטרפי. במשך ארבע השנים אשר חלפו מיום האירוע ועד ליום הגשת התביעה, חלה החמרה ניכרת במצבי, גברו הכאבים וגברה ההגבלה בתנועה. למעשה, אני מתקשה לפעמים להניע את צווארי" (ס' 5-6 לתצהיר התובע).

הנתבע מכחיש את מעשה התקיפה המיוחס לו וטוען כי התובע הוא שנקט באלימות פיסית כלפיו: "הודעתי לזריהן שאני עומד להחרים לו את הסחורה, כפי שאני מוסמך לעשות מכוח חוק רישוי עסקים, והתכופפתי על מנת לאסוף את הסחורה. זריהן תפש אותי בחולצה באזור הצוואר ומשך אותי. איבדתי לרגע את שווי המשקל. ניסיתי להשתחרר מזריהן אך הוא לא הרפה, ואף הוסיף קללות ואיומים כגון :"זה הסוף שלך", "אני אחסל אותך". בקשתי מזריהן להירגע אך הוא לא הרפה והמשיך לצעוק... לבסוף הצלחתי להשתחרר מזריהן. בניגוד לטענת זריהן, לא נתתי לו אגרוף ולא תקפתי אותו בשום אופן. המגע היחיד שהיה לי עמו היה ניסיונות ההשתחררות שלי מאחיזתו. בכל משך האירוע ישב זריהן על הכסא, וגם לאחר שהשתחררתי מאחיזתו המשיך לשבת עליו. בניגוד לטענתו הוא לא נפל מהכסא בשום שלב" (ס' 8-13 לתצהיר הנתבע).

3. הטענות המשפטיות
כתב התביעה:
טענת התובע היא, כי במעשה האלימות האמור, ביצע הנתבע עוולה של תקיפה כמשמעותה בס' 23(א) לפקודת הנזיקין. בשל מעשה התקיפה, דורש התובע, פיצויים בגין כאב וסבל, הפסד הכנסות והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד.

לגבי הנתבעת 2, טוען התובע, כי התרשלה כלפיו "בכך שלא הנחתה את הנתבע בדבר השימוש הסביר בסמכויותיו בנסיבות הענין" (ס' 10ג' לכתב התביעה). אציין כבר עתה, כי מאחר וטענה זו נותרה טענה בעלמא בכתב התביעה, ללא התייחסות כלשהי מצד התובע וללא הבאת כל ראיה בענין, התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית.

כתב ההגנה:
הנתבע, כאמור, מכחיש את מעשה האלימות המיוחס לו. לטענתו, כל פעולותיו הן בגדר הגנה עצמית כתגובה למעשה התקיפה מצד התובע.
כן טוען הנתבע כי התובע חשף עצמו מרצון לסכנת תקיפה בכך שתקף ראשון את הנתבע.
לענין הנזק, טענת הנתבע היא, כי לא מתקיים קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של התובע והנזקים הנטענים לבין האירוע נשוא התביעה.

4. ההליך הפלילי:
בגין האירועים נשוא תביעה זו, הועמד התובע לדין פלילי בבימ"ש השלום בירושלים והורשע בעבירה של תקיפת עובד ציבור לפי ס' 381(ב) לחוק העונשין, ובעבירה של איומים לפי ס' 192 לחוק העונשין (ת"פ 1255/92, צורף כנספח א' לכתב התביעה).
בהכרעת הדין, מיום ה- 25.11.93 נאמר: "....אינני מקבלת בענין זה את גרסתו של הנאשם כי הפקח הנחית עליו מכה בלא כל פרובוקציה מצדו...סביר הרבה יותר להניח כי אם הנחית הפקח מכות על הנאשם , היה זה בתגובה לתוקפנות מצידו, אשר ניתנת להסבר על רקע העובדה כי ידע שעומדים להחרים את רכושו וביקש למנוע זאת בדרך של היזקקות לאלימות, בתגובה לכך הנחית עליו הפקח מכה חזקה שגרמה לנפילתו של הנאשם ארצה..." (עמ' 3, פס' 2-3 להכרעת הדין). ובהמשך: "נראה לי כי הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם הוא זה אשר פתח בעימות הפיסי והמילולי ע"י דחיפת הפקח והטחת איומים וקללות בו, ובמובן זה נעברו על ידו העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ויש להרשיעו בהן... אינני מוציאה מכלל אפשרות כי תגובתו האלימה של הפקח שהיתה תגובה חזקה ומשמעותית, חרגה ממה שהיה נחוץ באופן סביר כדי להדוף התנגדותו של הנאשם להחרמה..." (ע' 4, פס' 1).

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971 (להלן: פקודת הראיות), קובע, כי ממצאים ומסקנות של פס"ד חלוט במשפט פלילי, המרשיע נאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי, בו המורשע הינו בעל דין, כראיה לכאורה לאמור בהם.
כל אחד מהצדדים מנסה להיתלות בדברים הנ"ל, האמורים בהכרעת הדין, כראיה לכאורה לגרסתו:
לטענת ב"כ התובע, הדברים האמורים בהכרעת הדין לגבי התנהגותו האלימה של הנתבע מהווים ראיה לכאורה למעשה תקיפה מצדו כנגד התובע.
טענה זו בטעות יסודה.
הכלל שבס' 42א לפקודת הראיות חל רק לגבי ממצאים ומסקנות שעליהן מבוססת ההרשעה (קדמי על הראיות-הדין בראי הפסיקה (תשנ"ט-1999, חלק 3) 1153). התובע מתעלם מכך, שכל האמור לגבי התנהגות הנתבע, נאמר בהכרעת הדין כאמרת אגב בלבד (obiter dictum), שכן- משקבע ביה"מ קמא, כי הנאשם (התובע בענייננו) הוא שפתח בעימות הפיסי ובכך ביצע מעשה של תקיפה- הרי שהתנהגות המתלונן (הנתבע בענייננו) אחרי מעשה התקיפה וכתגובה לו- אין בה כדי להשפיע על הקביעה היסודית שהנאשם ביצע עבירה של תקיפה. למעשה, השופטת מציינת זאת מפורשות בהכרעת הדין: "אינני חייבת להכריע בכך כאן מאחר שהפקח איננו נאשם בתיק זה...דעתי היא כי ראוי שהתביעה תבדוק נושא זה לעומקו ותגבש עמדה האם ראוי לנקוט בהליכים כלשהם לגבי מעורבות המתלונן בפרשה" ((עמ' 4 פס' 1 להכרעת הדין). ובהמשך: "נראה לי כי היבטים אלו הנוגעים למעורבות הפקח בארוע...טעונים חקירה ובדיקה נוספת. אולם, אין באלה כדי לשלול את המסקנה כי הנאשם מצדו ביצע אקט של תקיפה כלפי עובד ציבור" (ע' 4, פס' 4) (ההדגשה לא במקור- י. מ).
יתר על כן, תגובה אלימה מצד הנתבע הועלתה ע"י ביה"מ כאפשרות בלבד, כתרחיש הטעון בירור, ולא כקביעה עובדתית חד משמעית: "סביר הרבה יותר להניח כי אם הנחית הפקח מכות על הנאשם..." (ע' 3, ש' 25).

הנתבע מצדו, טוען כי קביעת ביהמ"ש קמא, כי הנאשם (התובע) תקף ראשון, מהווה ראיה לכאורה לכך שהנתבע לא תקף את התובע ו"כל שעשה הן פעולות של נסיונות השתחררות מלפיתתו" (ס' 15 לסיכומי ב"כ הנתבעים) , היינו- פעולות של הגנה עצמית.
גם טענה זו אין בה ממש.
העובדה שהתובע ביצע מעשה של תקיפה כלפי הנתבע, אינה גוררת, אוטומטית, את המסקנה כי מעשי הנתבע, ככל שיוכחו, אינם עולים לכדי תקיפה. מענה לשאלה זו מחייב בדיקת התקיימותם של יסודות עוולת התקיפה, ובמקרה שהתשובה לכך חיובית, יש לבחון, האם עומדת לנתבע הגנה כלשהי בדין.

5. עוולת התקיפה:
יסודותיה של עוולת התקיפה הם שלושה:
א. שימוש בכוח נגד גופו של אדם
ב. במתכוון
ג. ללא הסכמתו.

לאחר שבחנתי את כל הראיות והטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע ביצע עוולה של תקיפה כנגד התובע, שביטוייה במכת אגרוף שהנחית על צווארו של התובע. גרסת הנתבע והכחשתו הגורפת את המעשה המיוחס לו אינה מהימנה עלי כלל ועיקר. המסמכים הרפואיים, שהוגשו כראיה ע"י התובע, תומכים בגרסתו כי מיד לאחר האירוע קיבל טיפול רפואי במד"א, ויש בהם משום ראיה לכאורה לחבלה הפיסית שנגרמה לו באותו מעמד: קבלה מיום ה -5/11/91 עבור בדיקה במוקד ט.ר.מ (טיפול רפואי מיידי) בבנין מד"א בירושלים, שאף מציינת בסעיף הממצאים ואבחנות: "תקיפה", קבלות עבור ארבעה בקורים אצל אורטופד, ד"ר ויקטור רוט, במהלך השבועיים שלאחר יום האירוע, כשבכולן מצויין "בקור חוזר עקב קטטה".

קבלת טיפול רפואי מיידי במוקד חירום שמגיש עזרה ראשונה בגין פגיעות גוף פתאומיות (להבדיל מפגיעות קיימות) , בנוסף לסמיכות הביקורים ליום האירוע- יש בה כדי לתמוך בגרסת התובע כי הוא נחבל במהלך אותו עימות.
בכך, עבר נטל הבאת הראיות אל הנתבע.
ב"כ הנתבע טוען כי "טענתו של התובע בדבר הטיפול הרפואי במד"א מופרכת מעיקרה" (ס' 3ד' לסיכומי ב"כ הנתבעים), וכראיה הגיש תעודת עובד ציבור, של מר יורם חמי, מנהל מחלקת תחזוקה ותקשורת במד"א, בה הוא מעיד כי "לא נמצא כל רישום המעיד כי מר זריהן אליהו פונה או טופל ע"י מד"א בים ה- 5.11.91".
נראה לי כי ב"כ הנתבע דקדק במילותיו של התובע בהיתפשו למילה "מד"א", בעוד שהדגש הוא על קבלת טיפול מיידי במוקד עזרה ראשונה.
הסיבה להיעדר רישום ביקורו של התובע במד"א נעוצה, כנראה, בעובדה שהתובע טופל בט.ר.מ, שהינו גוף עצמאי פרטי ואינו קשור למד"א , אך מכיוון שנמצא בבנין מד"א בירושלים, מוכן אני להניח, כי התובע הוטעה לחשוב שטופל במד"א, כפי שטען בעדותו. בהתנגשות בין ראיה "נגטיבית" זו מטעם הנתבע, ובין הראיה ה"פוזיטיבית" מטעם התובע- ידה של האחרונה על העליונה.
מאחר והנתבע לא נתן הסבר הגיוני אחר להיזדקקות התובע לטיפול רפואי מיד לאחר העימות ביניהם- הרי שהיזדקקות התובע לטיפול רפואי מיידי תומכת בגרסת התובע.
יתרה מכך, להכחשה הטוטאלית של הנתבע את השימוש בכוח המיוחס לו, שמטבע הדברים שוללת אפשרות למתן הסבר לראיה הנ"ל- יש השלכה ראייתית מיידית בהקשר זה: "היא מותירה רק את המסקנה ההגיונית הנובעת מהשתמעותם האובייקטיבית של הדברים" ( י' קדמי, שם, 592), היינו- המסקנה כי הנתבע, עמו התעמת התובע, זמן קצר קודם לכן, הפעיל כוח פיסי כנגד גופו של התובע.

באשר ליסוד הכוונה הנדרש בעוולת התקיפה: לאור ההנחה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, ובהעדר ראיות לסתור, המסקנה היא כי הנתבע התכוון להפעיל כוח פיסי נגד גופו של התובע.

6. הגנה עצמית:
ב"כ הנתבע טוען כי: "התובע הוא אשר תקף את הנתבע ואף הורשע בכך... הנתבע 1 הגן על עצמו כתגובה לתקיפה מצד התובע" (ס' 1ב' לכתב ההגנה) ו"כל מה שעשה זה נסיונות של השתחררות מאחיזתו" (ס' 12 לתצהיר הנתבע).
ברם, העובדה שהתובע תקף ראשון, כשלעצמה, אינה מהווה הגנה בפני
עוולת התקיפה. השאלה היא האם התקיימו יסודות ההגנה העצמית הקבועים בס' 24(1) לפקודת הנזיקין. הסעיף קובע: "בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם עשה את המעשה כדי להגן על עצמו או על אדם אחר מפני שימוש בכוח שלא כדין מצד התובע ובמעשה זה לא חרג ממידת הנחיצות הסבירה לאותה מטרה, והיחס בין הנזק שגרם לתובע בתקיפה זו לבין הנזק שרצה למנוע היה בלתי סביר".
התובע ביצע כלפי הנתבע מעשה תקיפה ללא צידוק חוקי ולנתבע אכן קמה הזכות להגנה עצמית. אולם, נראה לי כי הכוח הנגדי שהפעיל הנתבע כנגד התובע חרג ממידת הסבירות הנחוצה בנסיבות הענין:
מעשה התקיפה בו הורשע התובע בהליך הפלילי ביטויו בדחיפת הנתבע , כפי שנאמר בהכרעת הדין: "כשהגיע הפקח... הגיב הנאשם בתוקפנות כלפי הפקח שכללה הן תוקפנות מילולית והן תוקפנות פיסית שהתבטאה בדחיפתו". ובהמשך: "הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם הוא זה אשר פתח בעימות הפיסי והמילולי ע"י דחיפת הפקח...". קביעה זו, הנחוצה להרשעה, מהווה ראיה לכאורה לאמיתותה גם בתביעה שבפני
נו. נראה לי, כי מכת אגרוף, או כל חבלה פיסית אחרת, הינה תגובה מוגזמת ובלתי סבירה למעשה דחיפה, בייחוד כאשר הדחיפה באה מצד אדם מבוגר וחולה שגילו כפליים מגיל הנתבע, ובהיותו בתנוחה פיסית של ישיבה (כפי שטוען הנתבע...!!).

יתר על כן, לאור הקביעה המחייבת כי התובע דחף את הנתבע- טענת הנתבע, כי התובע אחז בחולצתו והנתבע ניסה להשתחרר מאחיזתו, אינה יכולה לעמוד. בכך, נשמט, למעשה, הבסיס מתחת לטענת ההגנה העצמית של הנתבע, לפיה כל שעשה הן פעולות השתחררות מלפיתתו של התובע. בחקירתו הנגדית ניסה הנתבע להציג דחיפה ואחיזה כהיינו הך: "אחרי שעיינתי בעדותי בביהמ"ש אני חושב שאין הרבה שינוי בין זה שהוא דחף אותי, ועצם הדחיפה שלו היתה גם אחיזה בחולצה שלי" (ע' 21, ש' 8). או בלשונו של ב"כ הנתבע בסיכומיו: "הסתירה לכאורה ...לענין השאלה אם התובע דחף את הנתבע או משך את חולצתו הרי היא סתירה של מה בכך..." (ס' 12א' לסיכומים). האמנם?? אם התובע לא "לפת" או "אחז" בנתבע , הכיצד ניתן לומר שהנתבע נאלץ להפעיל כוח על מנת להשתחרר מלפיתתו/ אחיזתו..?!. לאור הקביעות העובדתיות שנקבעו בהליך הפלילי, נראה לי כי אין מנוס מהמסקנה כי הגנתו של הנתבע נשענת על כרעי תרנגולת....

בשולי הדברים יש לציין, כי טענת ב"כ הנתבע כי לתובע "עבר" של מעשי תקיפה ואיומים כלפי שוטרים, הגם שייתכן כי נכונה היא, אינה מעלה ואינה מורידה לענין אחריות הנתבע. התובע כבר הורשע בגין תקיפה ולא הוא ה"עומד לדין" בתביעה שבפני
נו. יתר על כן, בעת העימות הנתבע לא היה מודע, מן הסתם, ל"עברו" זה של התובע ומשכך, אין בעברו כדי להשפיע על תחושת הסכנה שחש הנתבע.

לבסוף, היחס בין הנזק שהנתבע בקש למנוע מעצמו לבין הנזק שגרם לתובע הוא בלתי סביר בעליל. הנזק שנגרם לתובע היה רציני עד כדי צורך בטיפול רפואי . כנגד זה, דחיפת הנתבע ואיומים כלפיו לא היה בהם כדי לגרום לו כל נזק פיסי. לענין זה, אין זה משנה אם התובע נפל מכסאו כתוצאה מעצמת המכה (כטענת התובע), או אם נשאר יושב בכסאו (כטענת הנתבע), שכן די בכך שהמגע הפיסי מצד הנתבע הצריך קבלת טיפול רפואי מצד התובע, כדי להעיד על אי סבירותה של תגובת הנתבע.

נטל הוכחתם של יסודות אלו מוטל על הנתבע, נטל שלא עמד בו. אי לכך, אין הנתבע יכול לחסות תחת הגנה זו.
7. קשר סיבתי בין התקיפה לבין הנזק:
לטענת הנתבע, הנזק, לו טוען התובע, מקורו בבעיות רפואיות בצוואר מהן סבל התובע עוד קודם לאירוע התקיפה, ואילו הפגיעה (המוכחשת) לא גרמה כל נזק.
התובע הגיש חוו"ד של מומחה מטעמו, ד"ר ש. סבתו, מיום ה- 26/11/95, בה נקבעה לו נכות צמיתה של 20%. בחוות הדעת המשלימה של ד"ר סבתו מיום ה-18/5/97, נקבע, כי לאור ההחמרה שחלה במצבו של התובע, נכותו הצמיתה היא בשעור 30%. בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר וייס, מיום 9/7/9, נקבע כי לתובע נכות צמיתה בשעור 10% שאינה קשורה לאירוע הנדון.
ביום ה- 29/1/98 הגיעו הצדדים להסכמה למנות מומחה מוסכם ומטעם ביהמ"ש אשר יחווה דעה בנוגע למצבו הרפואי של התובע ולקשר, אם ישנו, בין מצבו הרפואי לבין האירוע נשוא התובענה. ביום ה-22/4/98 הוגשה חוו"ד רפואית מטעם המומחה המוסכם, פרפ' א. פינסטרבוש, מנתח אורטופד מביה"ח ,שערי צדק" בירושלים. המסמכים עליהם התבססה חוות הדעת: גליון מרפאה של התובע מביה"ח שערי צדק מהשנים 78'-86' , גליון מרפאה מקופ"ח כללית החל מה-10/10/93, חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, צילומי רנטגן מיום 23/3/98.
בחוות דעתו קבע המומחה המוסכם כדלקמן:
"ב-5/11/91 נחבל, לדבריו, ע"י פקח עיריה בצד השמאלי של הראש, הצוואר ואוזן שמאל. לדבריו, איבד הכרה לזמן קצר והוחש למגן דוד אדום. טופל בצווארו, בתרופות לשיכוך כאבים ואח"כ בפיסיותרפיה. אין על כך תיעוד רפואי ובגליון קופ"ח כללית "רישום שוטף" אין רישום בין ה-14/1/90 ל-7/3/93. בתאריך זה נרשמו בגליון תלונות שתאמו מחלה זיהומית וירלית... סיכום ומסקנות: אין ספק כי מר זריהן סבל מהפרעות צוואריות לפני האירוע הנדון: על כך יש רישום בגליונו הרפואי.... . לא מצאתי רישום בעקבות האירוע הנידון ותקופה ממושכת לאחריו. להערכתי, אם החבלה היתה קשה, הדבר היה נרשם במסמך. ממצאי הבדיקה (הנוכחית- י.מ) הראו הגבלה קלה עד בינונית בתנועות הצוואר... לאור נתונים אלו...נראה לי כי החבלה גרמה להחמרה זמנית במצבו של התובע, לא ברור לאיזו תקופה, בהעדר מסמכים רפואיים המתייחסים לארוע ולתקופה ממושכת לאחר מכן. מצבו הוא "גלי", כלומר- החמרות ושיפור לסירוגין, תופעה המאפיינת תהליך ניוון כרוני" (הדגשות לא במקור- י.מ).

מהתיק הרפואי של התובע אכן עולה, כי התובע סבל מבעיות רפואיות בצוואר כבר משנת 1986: ב- 29.4.86- אובחן "גוש בצווארו מימין". ב- 14.8.86- "מתלונן על כאבי צוואר וכאבי ראש. בבדיקה רגישות מעל חוליות הצוואר". ב-30/10/86: "צילום עמוד שדרה צווארי- שינויים דיסקוגניים קשים". וכן, ב-25/12/86: "עדיין מתלונן על כאבים בצוואר ובכתף שמאל".

מקובלת עליי קביעת המומחה המוסכם כי חלה החמרה זמנית במצבו של התובע, ואני מאמץ אותה. אולם, מאחר והמומחה המוסכם לא קבע התקופה לה יש לייחס החמרה זמנית זו, בשל העדר רישום רפואי בגליונו הרפואי של התובע בתקופה שבין ה-14/1/90 ל-7/3/93, הרי שלא די בקביעתו, כי חלה החמרה, כדי לבסס קשר סיבתי בין החמרה זו לבין אירוע התקיפה.

במסגרת תיק הראיות של התובע, הוגשו קבלות בדבר "טיפולים פרטיים חוזרים בעקבות קטטה" אצל ד"ר ויקטור רוט, בין ה- 7/11/91 (יומיים לאחר האירוע) ועד ה- 10/12/91. מכאן, כי הטעם להעדר רישום רפואי בגליון קופ"ח של התובע, בתקופה שלאחר יום האירוע, נעוץ בעובדה כי לאחר התקיפה פנה התובע לקבלת טיפול רפואי פרטי.
לאור סמיכות הטיפולים ליום האירוע (5/11/91), מסקנתי היא כי יש לייחס את ההחמרה במצבו הרפואי של התובע לאירוע התקיפה. זאת ועוד, דווקא העדרו של תיעוד רפואי בדבר כאבי צוואר מגיליון המרפאה של התובע , בתקופה שמ- 25/12/86 ועד ליום האירוע, יש בו כדי לתמוך במסקנה כי הכאב והנזק, שסבל התובע בתקופה שלאחר אירוע התקיפה, הם פועל יוצא של מעשה התקיפה שביצע כלפיו הנתבע.

אמנם, ייתכן כי לולא הרגישות המיוחדת בצוואר, ממנה סבל התובע עוד לפני אירוע התקיפה, לא היה נגרם לתובע כל נזק כתוצאה ממעשה הנתבע. אולם, אין בכך ולא כלום, שכן על פי דוקטורינת ה"גולגולת הדקה", המזיק נושא באחריות לתוצאות עוולתו "אף אם עוולה זו לא הייתה גורמת לנפגע, הנעדר אותן תכונות מיוחדות, נזק מהסוג שהתרחש אצל נפגע בעל התכונות הנדונות" (ע"א 246/86 עזבון חננשוילי נ' רותם פ"ד מה(2) 529). הגם שהיו לתובע תלונות על מכאובים בעבר, התאונה היא שגרמה להחמרה במצבו ולפיכך מתקיים הקשר הסיבתי בין מעשה התקיפה לבין הנזק.

מן הראוי לציין, כי רואה אני בחומרה את העובדה כי התיעוד הרפואי הנוגע ליום האירוע ולתקופה שלאחריו, לא הוגש ע"י התובע לידי המומחה המוסכם לפני עריכת חוות דעתו. לו היה החומר הנ"ל בידי המומחה המוסכם- היה עולה בידו ליתן חוות דעת מקצועית מלאה.

8. אשם תורם:
במקרה שבפני
נו חלים הכללים של התנהגות התובע ואשם תורם בהתאם להוראות סעיפים 65 ו-68 לפקודת הנזיקין:
שני הצדדים תרמו לאירוע התקיפה: התובע בכך שתקף ראשון והלהיט היצרים ע"י איומים, והנתבע בכך שהגיב במעשה תקיפה לא מידתי. שני הצדדים ששו אלי ריב ומדון ועל כן אין התובע פטור מאחריות לנזק שנגרם לו.
יש לציין, כי כל אחד מהצדדים נמנע מלהעיד עדים אשר שמם עלה במהלך הדיון בתיק זה: לטענת התובע, שני אנשים לפחות היו נוכחים במקום הארוע (ע' 18 ש' 23), ואחד מהם אף העיד מטעם ההגנה בהליך הפלילי, וכן כי בעלי עסקים סמוכים סייעו בידו לקום והשקוהו מים לאחר שנפל מכסאו... (ס' 4ד' לתצהיר התובע). אולם, התובע לא העיד ולו אחד מהם, אע"פ שעדותם היה בה משום ראיה ישירה לשימוש בכוח שהפעיל הנתבע נגדו. עם זאת, גם הנתבע נמנע מהעדת אי מי מהנוכחים הרבים, שבוודאי היו עדים לנעשה (כאמור, התקרית אירעה במרכז מסחרי), או מהעדת אנשי המשטרה שחקרו את התובע במשטרה (למשל- בדבר העדר סימני חבלה פיסיים על צווארו של התובע).
אין לי ספק שהמחדל ההדדי, של אי הבאת עדים, נובע מכך ששני הצדדים מודעים לתרומתם לליבוי היצרים ולפרוץ הקטטה.
בנסיבות הענין, נראה לי לנכון ולצודק לקבוע, כי מידת אחריותו של התובע לנזק שנגרם לו, עולה כדי 30%. במילים אחרות, אשמו התורם של התובע עולה לכדי 30% מהנזק ועל כן הנתבע יישא ב- 70% מנזקי התובע.

9. הנזק:
הפסד השתכרות בעבר:
התובע מבקש כי ייפסק לו, בגין ראש נזק זה, פיצוי בסך 43,200 ₪ (לפי סכום של 600 ₪ לחודש במשך 6 שנים). לטענת ב"כ התובע "כתוצאה מהאירוע נאלץ התובע לצמצם בשעות העבודה שלו יותר ויותר, עד אשר הפסיק לעבוד בכלל, עקב התקפות הכאב בהן נתקף מדי פעם. כיום מתקיים התובע על קצבת הזקנה בלבד" (ס' 11 לכתב התביעה).
דא עקא, התובע לא הניח כל תשתית ראייתית בדבר יכולת השתכרותו עובר לתאונה ולאחריה, ואף לא הגיש כל ראיה ממשית בדבר הפסדי הכנסה בעקבות האירוע.
המדובר בנזק מיוחד שנטל הוכחתו מוטל על התובע, אך הוא לא הוכיחו, אף לא לכאורה. גם רוכל שאינו מנהל פנקסים יכול וחייב להצהיר על הכנסתו עובר לתאונה ואחריה ולספק נתונים אלמנטריים בנדון. למשל, כמות ומחירי הסחורה שהא קונה, משך זמן המכירה ומחירי המכירה. התובע לא טען ולא הוכיח דבר, ועל כן תביעתו בנדון נדחית.

הוצאות רפואיות בעבר:
התובע טען להוצאות ע"פ קבלות שצירף לתביעתו: קבלה ע"ס 107 ₪ עבור ביקור מיום האירוע בט.ר.מ- מרפאה לטיפול רפואי מיידי, קבלות עבור בקורים במרפאתו של ד"ר ויקטור רוט, כירורג אורטופד בסך כולל של 700 ₪ , קבלות עבור בקור במכון "אסיא" ירושלים בסך 200 ₪ , קבלה על סך 280 ₪ עבור בקור ב"מתר"- מרפאות בע"מ. סה"כ: 1,287 ₪.
התובע לא פירט ולא הוכיח את הסיבה לביקוריו במכון "אסיא" ובמרפאת "מתר", את טיב הטיפול שקיבל או את הקשר בין הביקורים לבין הנזק שנגרם לו בגין מעשה התקיפה, ואף לא צירף התרשומות הרפואיות מהביקורים. אי לכך, לא הוכח הקשר בין הוצאות אלו לבין הנזק שנגרם לו באירוע התקיפה.
באשר לטיפול בט.ר.מ ולבקורים אצל ד"ר רוט - על אף שכאמור מוצא אני קשר סיבתי בינם לבין הנזק שנגרם לתובע בגין מעשה התקיפה, איני מוצא לנכון לפצותו בגין ההוצאות עבורם, שכן התובע הינו חבר בקופת חולים ולפיכך לא היה צורך בהוצאות לרופאים פרטיים. התובע לא הביא כל ראיה כי ניסה לקבל הטיפולים בקופת חולים ונדחה. אדרבא- בחקירתו הנגדית העיד: "אני תמיד הלכתי לרופאים פרטיים. לא הלכתי לקופת חולים להתלונן על הכאבים בצוואר" (ע' 17, ש' 13). בהמשך אמנם סתר עצמו וטען: "הלכתי לקופת חולים ואמרו לי שזו תאונה וצריך ללכת לרופאים פרטיים ולהביא קבלות" (ע' 17, ש' 17), אך אמירה זו לא נתמכה בשום ראיה ממשית. הלכה פסוקה היא כי לאור חובת הנפגע להקטין את נזקו - "אם ניתן להשיג טיפול רפואי מסויים בשתי דרכים, האחת הגורמת מעמסה כספית נוספת למזיק והאחרת העשויה להקל עליו, על הניזוק לבחור בדרך המקלה עם המזיק" (ע"א 357/80 פ"ד לו(3) 762, 778).
הוצאות אלו מכוסות גם ע"י מל"ל, אולם התובע לא הוכיח כי פנה למל"ל בבקשה לקבלת החזר עבור הוצאות אלו וכי סורב. הואיל והתובע לא פעל למימוש זכויותיו ממל"ל אלא העדיף לקבל טיפולים פרטיים כנגד תמורה כספית- אינו זכאי לפיצוי בגינם (י' קציר, שם, 506).

עזרת הזולת בעבר:
התובע מבקש פיצוי בסך של 4,915 ₪ בגין הוצאות עבור טיפולים סיעודיים. הנתבעת טוענת כי יש לייחס הטיפולים הסיעודיים למצבו הבריאותי של התובע עובר לתאונה.
התובע צירף אישורים, בדבר קבלת טיפולים סיעודיים במהלך שלושה חודשים לאחר אירוע התקיפה (מה-10/11/91 ועד ה-5/2/92), בסך כולל של 3,800 ש"ח.
לאור מצבו הרפואי הקודם של התובע וגילו, סביר להניח כי, גם אלמלא מעשה התקיפה, היה התובע זקוק לטיפולים סיעודיים. התובע לא העיד את מי שנתן לו טיפול סיעודי, לא באשר לטיב הטיפולים ולא באשר לפרקי הזמן ולמחירים. ה"מסמכים" בנדון צורפו לתחשיבי הנזק, אך לא הוכחו, אף לא לכאורה בתצהיר עדותו הראשית של התובע. מכיוון שהתובע לא הוכיח טיבם והיקפם של הטיפולים הסיעודיים להם נזקק, לטענתו, בגין מעשה התקיפה, ובהעדר כל התייחסות לכך בחוות דעת המומחה המוסכם, דין תביעתו בנדון להידחות.

כאב וסבל:
התובע מבקש כי ייפסק לו בגין ראש הנזק של כאב וסבל סך של 32,978 ₪
(% 150 מהפיצוי הניתן בפלת"ד לפי 30% נכות שנקבעה ע"י המומחה מטעמו).
הנתבע סבור כי יש לפסוק לתובע, בגין ראש נזק זה, 10,000 ₪ לכל היותר.

המומחה המוסכם לא קבע לתובע כל נכות, זמנית או צמיתה, בגין החבלה. בחוות דעתו קבע כי "קיימת הגבלה קלה עד בינונית בתנועות הצוואר" וכי "מצבו של התובע הוא "גלי", כלומר- החמרות ושיפור לסירוגין, תופעה המאפיינת תהליך ניוון כרוני".
משהסכימו הצדדים על מומחה מוסכם שמונה על ידי בית המשפט, אין מקום וצורך בחוות דעת של מומחה מטעם צד זה או אחר. יש לזכור כי המדובר לא רק במומחה מוסכם אלא גם במומחה שמונה ע"י בית המשפט , ועל כן "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ את ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן, עד מומחה כמוהו ככל עד- שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו עד מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/98 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי ואח', לא פורסם, תק-על 90(2) 532. צוטט בהסכמת בע"א 1240,558/96 שיכון עובדים נ' רוזנטל ואח', פ"ד נב(4) 563, 568ד).
אולם, לאור העובדה כי הקביעה הנ"ל של המומחה המוסכם מתייחסת לממצאי הבדיקה מיום ה-23/3/98 , היינו- כ-7 שנים לאחר אירוע התקיפה, ולאור טענת התובע כי חוות הדעת של ד"ר סבתו הוגשה מטעמו לא לצורך קביעת ענין שברפואה אלא רק לענין כאב וסבל, מצאתי לנכון שלא למחוק את חוות הדעת מראיותיו של התובע. בהחלטה מיום ה-7/10/99 קבעתי כי חוות הדעת תשמש כראיה בכל הנוגע לכאב וסבל בלבד, תוך התעלמותי מהנכות הרפואית שנקבעה בה.
חוות דעתו של ד"ר סבתו, מיום 26/1195, התבססה על צילומי עמוד שדרה צווארי מיום האירוע ועל חוות דעת רפואית של ד"ר רוט מיום 10.3.92, הרופא (הפרטי) שטיפל בתובע במהלך החודשים שלאחר התקיפה. בחוות דעתו קובע ד"ר סבתו: "עד היום סובל מכאב והגבלה בתנועה למרות טיפול ממושך בצוארון, פיזיוטרפיה ותרופות. הרקע לכאב הוא השינויים הספונדילוארטרוטים. שינויים אלה גורמים לחיכוך וגירוי יתר של העצבים והתכווצויות שרירים כך שמונעים תנועה בצוואר. בהשוואה של הצילומים במשך 4 השנים האחרונות חלה החמרה רבה במצבו ויש הדגמה של היצרות נוספת של התעלה. תהליך שינויים אלו הואץ לאחר החבלה וחוסר התנועה שבאה בעקבותיה" (ההדגשות לא במקור- י.מ).
ביום ה- 18/5/97 הוגשה ע"י ד"ר סבתו חוו"ד משלימה המוצאת החמרה נוספת במהלך השנתיים שחלפו: "בבדיקה נמצאה הגבלה בסיבוב הצוואר עד כדי נוקשות. כיפוף לאחור של הצוואר גרם לכאב ולחריקות והרגשת זרם לכוון הידיים..... בהשוואה למצבו לפני שנתיים, חלה הרעה בתפקוד היומיומי עקב התגברות הכאב והגבלה בתנועות הצוואר. לאחרונה, רבו התופעות של הרגשת זרם לשתי הידיים בכיפוף הצוואר לאחור...השינויים שנראו בטומוגרפיה הממוחשבת של הצוואר מראים החמרה בפתולוגיה הצווארית ומאששים את תלונותיו..." (הדגשות לא במקור- י.מ).
סומך אני על חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, בענין זה, וקביעתו כי מעשה התקיפה הגביר כאבו וסבלו של התובע, מקובלת עליי. עם זאת, לאור העובדה כי המומחה המוסכם לא קבע כל נכות לתובע ובהתחשב בכך כי התובע לא אושפז בעקבות מעשה התקיפה, הסכום הנתבע הינו מופרז בעליל.
בשים לב לכל הנסיבות והטיעונים, אני פוסק, איפוא, לתובע בגין ראש נזק זה סך של 15,000 ₪.

הוצאות רפואיות ועזרת הזולת בעתיד:
ב"כ התובע מבקש פיצוי גלובלי בסך 20,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות להן יזדקק בעתיד, לרבות הוצאות עבור טיפולי פיזיוטרפיה, וכן פיצוי בסך 33,089 ₪ , בגין עזרת הזולת בעתיד.
בחוות דעתו של המומחה המוסכם נקבע כי "המצב הגלי של החמרות ושיפורים לסירוגין הוא תופעה המאפיינת תהליך נווני כרוני". היינו- בשל אותה "גולגולת דקה" של התובע- ההחמרה הכרונית במצבו הרפואי (להבדיל מההחמרה הזמנית) היתה נגרמת גם אלמלא מעשה התקיפה, ועל כן אין קשר סיבתי בין הטיפולים הרפואיים והעזרה להם ייזקק התובע בעתיד לבין פגיעתו . משכך, אין מקום לפצות את התובע בגין ראש נזק זה.

הפסד השתכרות בעתיד:
לאור העובדה כי המומחה המוסכם לא קבע כל נכות לתובע, וכי בשל אותה גולגולת דקה של התובע -גם אלמלא העוולה היתה קיימת אפשרות של אי מימוש מלוא תוחלת שנות העבודה, ומאחר והתובע לא הוכיח, אף לא לכאורה, הפסד השתכרות בעתיד, כפי שלא הוכיח הפסד השתכרות בעבר- אין עילה ובסיס לפסוק פיצויים בגין ראש נזק זה.

נזק מיוחד לא הוכח אף לא לכאורה:
בכל הכבוד, סבור אני כי צודק ב"כ הנתבעים בטענתו כי את "המסמכים האחרים היה עליו (על התובע- י.מ) להגיש כדרך שמגישים מסמכים- באמצעות עד המגיש ומאמת, כשלנתבעים נשמרת הזכות לחקירה נגדית. על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע כי לא הוכח כל נזק מיוחד, ובכלל זה הפסדי הכנסה בעבר ובעבר" (צ"ל -בעתיד- י.מ) (ס' 20 לסיכומיו).
יתר על כן, אין בתצהיר עדותו הראשית של התובע מיום ה- 07/06/99 מילה או רמז באשר לנזק מיוחד כלשהו.

10. לסיכום:
10.1 נזקו של התובע כתוצאה מהתקיפה, מתבטא בכאב וסבל בלבד ומגיע לסך של 15,000 ₪ . מסכום זה יש להפחית את אשמו התורם של התובע, בשעור 30%, כך שהיתרה לתשלום היא בסך 10,500 ₪ .
10.2 התוצאה היא שאני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע את הסכום 10,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש.
10.3 כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט (לפי שומה- ויחסית לסכום הפיצוי) בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 1,757₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש.
10.4 התביעה כנגד הנתבעת 2- נדחית, בלא כל צו בענין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

11. אני מתנצל בפני
בעלי הדין וב"כ על שלא עלה בידי ליתן פסק הדין במועד מוקדם יותר.

12. ניתן היום כ"ד באייר תשס"ב (06 במאי 2002) בהעדר הצדדים וב"כ.

13. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
יצחק מילנוב
, שופט

בתי המשפט
א 002771/96
בבית משפט השלום בירושלים
23
06/05/02
תאריך:
כב' השופט יצחק מילנוב

בפני
:








א בית משפט שלום 2771/96 אליהו זריהן נ' יצחק דניאל (פורסם ב-ֽ 12/05/2002)