פסקי דין על אקו"ם אגודת קומפוזיטורים ואחרים | פסקי דין על ראובני פרידן בע"מ

2378/98 א     10/09/2000




א 2378/98 אקו"ם אגודת קומפוזיטורים ואחרים נ' ראובני פרידן בע"מ




בבית המשפט המחוזי ת"א 2378/98
בתל אביב יפו בפני
השופט ד"ר ע' אזר
התובעים: אקו"ם אגודת קומפוזיטורים ואחרים

ע"י עו"ד גבריאלי
נ ג ד

הנתבעים: ראובני פרידן בע"מ

ע"י עו"ד טיקולסקר
החלטה

1. העובדות: תשדיר פרסומת למיץ עשה שימוש בצירוף המילים "הופה הולה הולה הופה" מתוך "שיר הבטלנים". התשדיר אינו מזכיר את השיר כלל ועיקר. בתשדיר מופיע לחן שונה ואין כל איזכור והופעתם של האמנים דטנר וקושניר בתחרות האירוביזיון, שבה ייצג השיר את ישראל. הפגיעה בזכויות התובעים הנטענת, היא בעצם השימוש בצירוף המילים הנ"ל. התובע מספר 2, מר לסקוב, הוא מחבר המילים והלחן של "שיר הבטלנים", שחובר בשנת 1984. השיר התפרסם ברבים, ייצג את ישראל בתחרות האירוביזיון לשנת 1987, ולפי תצהיר מר לסקוב שלא נסתר, הוקלט במספר שפות וזכה לפרסום רב בישראל ובעולם. זכות היוצרים הועברה לתובעת מספר 1 על פי כתב העברת זכויות שצורף לתצהיר מר לסקוב. התובע רשם בשמו את צירוף המילים בסימן מסחרי מספר 106646 בסוג 35 לגבי שירותי קידום מכירות.

2. זכות יוצרים: היש לתובעים זכות יוצרים בצירוף המילים הנ"ל? התובעים טוענים כי המילים הנזכרות הן "חלק מהותי" מיצירה ולכן הן מוגנות. מילים של יצירה (כגון שיר) מהוות "יצירה ספרותית" ומוגנות מפני העתקה מסחרית על פ חוק זכויות משנת 1911 (להלן "החוק") על פי סעיף 1 (1) לחוק, ועל פי סעיף 1 (2)(ד) לחוק. בסעיף 1 (1) נאמר:
בהתחשב עם הוראות חוק זה, תהא זכות-היוצרים קיימת במקרים דלקמן בכל חלקי מושבות הוד מלכותו שחל עליהן חוק זה למשך הזמן הנזכר להלן לגבי יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואמנותיות".

סעיף 1(2)(ד) קובע לגבי הזכות לשימוש בלעדי ביצירה למחברה:
"אם זו יצירה ספרותית דרמטית או מוזיקלית - לעשות כל תקליט, לוח מנוקב, סרט ראינועי, או כל מכשיר אחר שבאמצעותם אפשר להציג או למסור את היצירה בדרך מיכנית, ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל.
בנוסח האנגלי המחייב, נאמר:

"for the purpose of this act, copyright means the sole right to produce or reproduce the work or any substantail part thereof in any material form whatsoever..."

ביצוע פומבי של חלק ניכר של יצירה היא זכותו הבלעדית של בעל זכות היוצרים ואם הדבר ייעשה ללא הסכמתו, ייחשב המעשה להפרת זכות היוצרים ביצירה. הנתבעים מסכימים לכך.

הם גם מסכימים כי בעניני זכויות יוצרים לא הכמות קובעת אלא האיכות (ראו סעיף 21 לסיכומי הנתבעים). האם צירוף המילים "הופה הולה הולה הופה" מהווה חלק עיקרי מהיצירה? לדעתי, אין ספק כי כך הדבר. מדובר בשימוש מקורי ומיוחד במינו במילים שאין להם משמעות בשפה המדוברת. יתכן שבמקורן ניתן למצוא קשר למילים "הולה הופ" כשמו של החישוק הידוע. אולם המחבר שינה את המילים והכפיל אותן וגם שינה את הסדר. התקבל ביטוי חדש בן ארבע מילים: "הופה הולה הולה הופה" (ולא: "הולה הופ"). אילו היה התשדיר המפר, עושה שימוש במילים "הולה הופ" בלבד, לא הייתה מוגשת התביעה. הביטוי החדש נתן לשיר את כל טעמו ומשמעותו מבחינת התמליל, ואין זוכרים מהשיר אף מילה למעט המילים המיוחדות הללו. השוואה מוצלחת נערכה בסיכומי ב"כ התובע לשיר המפורסם של להקת החיפושיות "אובלדי-אובלדה" (מתוך "האלבום הלבן" משנת 1967 וגם שם חסר פשר זה זוכה ללא ספק להגנת זכויות היוצרים.

מן הפסיקה משכנעת ההשוואה לפסק הדין האמריקאי משנת 1982 של בית המשפט המחוזי בטקסט בעניין universal city studios v. kamar 217 u.s.p.q 831. שם נפסק כי שימוש בביטוי e.t. phone home מוגן לאחר פרסומו בסרט "אי טי חבר מכוכב אחר".
הנתבעים אינם צודקים בתשובתם כי הביטוי נחשב מוגן בגלל השימוש ברמות מוגנת. לדברי ב"כ הנתבעים עולה מסעיפים 7-6 של פסק הדין שם, כי ללא השימוש בדמות אי.טי. לא היו זוכות המילים להגנה. השאלה איננה האם יש הגנה למילים "טלפן הביתה" אלא השאלה הינה האם יש הגנה לאותיות "אי.טי" יחד עם מילים ספורות נוספות, כביטוי הלקוח מתוך יצירה ספרותית (תמליל הסרט) ומהווה את עיקרו. ההגנה ניתנה בשל כך שהביטוי "אי.טי." רכש משמעות משנית הנלווית לדמותו של "אי.טי." כמוסבר בסעיף 7 לפסק הדין, אולם השימוש במילים עצמן ללא ציוד או איזכור הדמות וצורתה, מוגנים כמוסבר בסעיף 8 של פסק הדין.
מסקנתי הינה כי מילים הכלולות ביצירה ספרותית, יכולות להנות מהגנת זכויות היוצרים גם בהיותן מילים ספורות, בהתחשב במידת הייחודיות והמקוריות שיש בהן ואשר עקב כך הן הופכות לחלק מהותי והעיקרי של אותה יצירה. כך המצב לגבי צירוף המילים המשמש נושא להחלטה זו.

צירוף המילים "הופה הולה הולה הופה" נתן לכל שיר הבטלנים את טעמו המיוחד, והוא חלק מהותי של השיר מבחינת התמליל. אכן, בתשדיר כלול לחן אחר אך האם מילות שיר לא תהיינה מוגנות מפני שהשתנה הלחן? יש, כפי שציינתי, זכות יוצרים במילים בלבד, ללא קשר ללחן או לאופן הביצוע. לכן נדחית הטענה בסעיף 8 לסיכומי הנתבעים. אין כל חשיבות אם מבצע השיר מרכיב משקפי שמש ואין חשיבות, בהקשר הנוכחי, לתלבושתו אשר יתכן שמוגנים על פי זכויות מבצעים, שבהן לא עסק משפט זה.

טענות ההגנה:
טענה אחת שבה כבר עסקתי היא כי נעשה שימוש בשם מוכר של חישוק ה"הולה הופ". טענה זו נדחתה על ידי, מאחר ומדובר בביטוי שונה וארוך יותר בעל סדר פנימי אחר, וכן עקב כך שהתשדיר העתיק דווקא את הצירוף החדש בן ארבעת המילים כדי לשאוב מן המוניטין של הביטוי המוכר, ולא של החישוק.

הטענה השנייה הינה כי אין קיימת זכות יוצרים בשמות וביטויים קצרים short phrases.
צירוף המילים אינו שם אלא כלול בגוף השיר ולהיפך, הנתבעים בעצמם הדגישו במקום אחר בסיכומיהם כי אין מדובר בשם השיר (בסעיף 6 לסיכומיהם). לכן אני דוחה טענה זו בחלקה הראשון. אשר ל"ביטויים קצרים": באלה, הכוונה לביטויים קצרים מקובלים בשפה המדוברת, של מילים בעלות מובן ופירוש הגיוני כגון "hang in there". זאת, כדי שלא יווצר מונופול על השפה המדוברת - למחבר. ככל שהביטוי הוא פחות חסר מובן ויש לו ערך אומנותי בלבד., כך גוברת הנכונות להכיר בו כביטוי המשמש נושא לזכות יוצרים. לפיכך, הנתבעים בסיכומיהם (ראו בסעיף 11) לא הצליחו לאתר ולא הציגו כל דוגמא דומה או קרובה למקרה הנוכחי. שנית, אין בכוחה של טענה זו הלקוחה מהפסיקה הזרה, להתגבר על כוחו המחייב של החוק בישראל ואשר על פיו, כפי שצוטט לעיל, קיימת הגנה לכל חלק מהותי של יצירה ספרותית, וכך המצב בעניינו. לכן, אני מחליט לדחות טענה זו.

בסיכומו של דבר אני מחליט כי קיימת זכות יוצרים בצירוף המילים אשר הופרה על ידי הנתבעים.

3. סימן המסחר: סימן המסחר נרשם כדין על ידי התובע מס' 2. הסימן תקף והטענה כי סיווג 35 אינו כולל תת סיווג של קידום מכירות אינה פוגעת בתוקף הסימן מאחר ואני מקבל כנכונה את הטענה לפיה מתקין התקנות ללא התיימר לכלול בתוספת הרביעית את כל הסחורות והשירותים הקיימים. שירותי קידום מכירות נכללים בסוג הנוגע לפרסומת, סוג 35.

הייתה הפרת סימן המסחר מצד הנתבעים, מפני שהשימוש בו במסגרת תשדיר פרסומת היא בדיור למטרה שלשמה הוא נועד על פי רישומו, והיא לשם פרסומת לקידום מכירות. המילים לא הוטבעו על גבי בקבוקי המשקה ולכן לא היה כל צורך לרשום את הסימן בסיווג "סחורות". כהצעת הנתבעים בסעיף 27 לסיכומיהם. הנתבעים טענו גם כי לא הייתה כל הטעיית צרכנים ולכן לא הופר המסחר. התובעים טוענים כי אין כל צורך ביסוד של הטעייה בעת תביעה בגין הפרת סימן מסחר. הדבר גם עולה באופן ברור מהגדרת הביטוי "הפרה" בסעיף 1 של פקודת סימני המסחר [נוסח חדש] תשל"ב - 1972 שם נקבע כי:
"הפרה" - שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך -
(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;
(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;

ובסעיף 2 לפקודה נקבע כי:
"הוראות פקודה זו החלות על סימני מסחר יחולו על סימני שירות, בשינויים המחויבים לפי העניין, וכל מקום בפקודה זו שנאמר בו "סימן מסחר" - אף סימן שירות במשמע, ו"טובין" - אף שירות במשמע, והוא כשאין הוראה אחרת לעניין זה".

המסקנה היא כי שימוש, בידי מי שאינו זכאי לכך, בסימן שרות, לעניין שרות שלגביו נרשם הסימן - הוא הפרה.

הנתבעים ציטטו בסיכומיהם (בסעיף 21, 22 ו- 23) פסיקה בלתי רלבנטית למשפט זה, של השוואת סימני מסחר כדי לבחון באיזו מידה הם דומים. במקרה הנוכחי מדובר בשימוש במילים זהות לחלוטין ואין כל צורך לערוך השוואה. לפיכך, מתעוררת השאלה האם יש חשיבות להטעיית הצרכן כיסוד הנדרש בתביעה בשל הפרת סימן מסחר. בעניין זה יש לבחון את הוראות החוק המחייב הכלול בפקודת סימני מסחר הנ"ל, בסעיף 46 (א) שזו לשונו:

46.(א) "רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס".
הפקודה אכן, איננה דורשת כל יסוד של הטעיית צרכנים ולכן כל השאלה איננה טעונה דיון. נרשם סימן מסחר, רשאי בעלו לשימוש ייחודי בסימן, והחוק אוסר על הפרת הסימן לפי ההגדרה שצוטטה. בסעיף 57 (א) לפקודה הנ"ל נקבע:
57. (א) "בעל סימן מסחר רשום רשאי להגיש תובענה על הפרה; לא ייזקק בית המשפט לתובענה על הפרה לגבי מסחר שאינו רשום".
השאלה האחרונה הטעונה דיון היא האם ניתן להפר סימן מסחר בשימוש ורבלי, כלומר בדיבור או בשירה ללא כתיבת המילים המוגנות. הנתבעים טענו כי לא ניתן להפר סימן מסחר בדיבור בלבד. טענתם נסמכת על ספרו של הולסברי וןעל דברי לורד היילשאם הכלולים שם, המפרש את חוקי אנגליה ועל כך שלא נאמר בחוק במפורש כי גם שימוש ורבלי יהווה הפרה של סימן מסחר. בחוק גם לא נאמר אחרת ואין בו הגבלת השימוש לכתיבה בלבד. הגבלה כזו איננה סבירה בימינו שבהם התרבו אמצעי ההפרה והעברת המידע בדיבור בתקשורת מצולמת או אלקטרונית. ההגנה על המילים קיימת איפוא בן בעת כתיבתם והן בעת אמירתן או השמעתם בשיר, בסרט וידאו או בתשדיר פרסומת המשודר בטלוויזיה. החוק נחקק לכך כדי לא לגזול פרי עמלו של מחבר הסימן, העמל כדי לפרסמו וליהנות מהתמורה עבור השימוש בו. לפיכך השכל הישר מורה על החלת ההגנה על כל דרכי השימוש והפרסום, כדי להוציא לפועל את כוונת המחוקק ולהגן באמת על הזכות שנקבעה בחוק. זכות המוגבלת רק לכתיבת הסימן המסחרי מצמצמת את ההגנה בניגוד לכוונת המחוקק על פי תכלית החקיקה, ואיננה משתמעת מהחוק.

מסקנתי נתמכת גם בטיעונו ההיסטורי המשכנע של ב"כ התובעים, אשר הסביר מדוע באנגליה נדרש חוק מתקן שהרחיב את ההגדרה שהייתה בעבר בחוק האנגלי משנת 1938 ואשר הגבילה את ההפרה לחומר מודפס או נראה לעין. על סעיף זה נמתחה ביקורת באנגליה (סעיף 18 לסיכומי התובעים) וחוק סימני המסחר האנגלי משנת 1994 ביטל את ההגדרה הישנה. כיום, החוק האנגלי מאפשר תביעה על הפרה שנעשתה לאו דווקא בכתב וגם בדיבור. אין כל הגיון שבישראל, שבה החוק לא כלל את ההגבלה האנגלית המיושנת, יפורש כיום החוק כאילו הוא כולל הגבלה בלתי רצויה זו, ובדרך פרשנית בית המשפט יחזיר את המצב החוקי למצב שהיה קיים בשנת 1938 באנגליה, בטרם הוכנסו לחיים המסחריים תשדירי הפרסומת בטלוויזיה. לכן, אני דוחה את הטענה, וקובע כי הפרת סימן מסחר יכולה להתבצע גם בדיבור וללא רישום הסימן באופן הנראה לעין. גם הפרה כזו תשמש עילה לתביעה. אני קובע כי הנתבעים יחד ולחוד, הפרו את סימן המסחר של התובע וחייבים לפצותו עקב כך.

3. עשיית עושר ולא במשפט: ברע"א 371/89 לייבוביץ נ' אליהו, פ"ד מד (2) 309 נפסק כי צפייתו של אדם להפיק רווחים מנכס כלשהו, היא אינטרס בר הגנה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. פסיקה זו התמודדה עם שאלת ההגנה על אינטרסים שאינם עולים כדי זכות מפורשת. במקרה הנוכחי יש לתובעים זכויות על פי חוקי זכויות יוצרים וסימני מסחר ואין צורך בהפעלת דיני עשיית עושר ולא במשפט. ההלכה שצוינה מאפשרת את התביעה מקום שנפגע אינטרס לגיטימי, כאשר אין חוק המצדיק את התעשרות הזולת על חשבון אותו אינטרס.
עם זאת, היות ומדובר באינטרס ולא בזכות, עילת התביעה עמומה ומחייבת קיומו של יסוד נוסף של חוסר תום לב או חוסר הגינות, היכול להצדיק את קבלת התביעה. במקרה הנוכחי טוענים התובעים כי הנתבעים ניסו לקנות את זכות השימוש ביצירה ולאחר שהתברר מה המחיר המבוקש החליטו לעשות דין לעצמם. בכך רואה ב"כ התובעים התנהגות פסולה המשלימה את היסוד הנוסף הדרש לפי הפסיקה שצוטטה. ב"כ הנתבעים לא עסק בכך במפורש ובסעיף 30 לסיכומיו אין תשובה של ממש לטענה זו. חרף זאת, הטענה איננה משכנעת. זכותם של הנתבעים הייתה לסבור כי המחיר הנדרש מוגזם. ייתכן וסברו כי יש להם זכות לעשות שימוש במילים אשר אינן מוגנות. אינני רואה בעצם השימוש במילים שלגביהן היה להם ייעוץ משפטי שמותר לעשות בהן שימוש - התנהגות פסולה המצדיקה הכרה בתביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט.

משפט זה מעורר שאלות תקדימיות לא פשוטות, בהן הכרעתי לעיל. הנתבעים האמינו בצדקתם. עצם העובדה שהציעו לשלם עבור השימוש אינה מלמדת בהכרח על הסכמתם לזכויות התובעים בצירוף המילים, אלא יכולה על רצונם להימנע מתביעות משפטיות.

בע"א 347/90 סודה גל בע"מ נ' ספילמן, פ"ד מז (3) 459 בסעיף 20 לפס"ד, קבע השופט מצא:

"אמור מעתה: כדי שההתעשרות אשר הושגה תוך פגיעה בציפייה תיחשב להתעשרות בלתי צודקת (קרי: שלא על פי זכות שבדין", כמובנה בחוק) אין די בעמידתה במבחן הרגיל של תחושת הצדק והיושר, אלא צריך שיתקיים בה תנאי נוסף: היינו שהעשייה אשר הביאה להתעשרות הייתה פגומה ופסולה. אפשר שיש בכך משום סטייה מן הכלל הרגיל לפיו "דרישת הסעיף 'שלא על פי זכות שבדין' מוסבת על ההתעשרות (קבלת טובת ההנאה) ולא על הפעולה שהביאה להתעשרות" (דברי השופטת נתניהו בע"א 442/85 הנ"ל, בעמ' 691; וראה גם האמור בע"א 588/87 הנ"ל בעמ' 320-321), אך בעיקרה הרי זו אמת-מידה אובייקטיווית לבחינת השאלה, אימתי התעשרות הנובעת מפגיעה בציפייה היא בלתי צודקת כמשמעה בדין. אמת-מידה כזאת הינה חיונית, שכן "המקרים הקשים להכרעה בשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הם המקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו" (דברי הנשיא שמגר, ברע"א 371/89, בעמ' 323).

במקרה הנוכחי לא מצאתי התנהגות פסולה או בלתי הוגנת במידה המצדיקה הכרה בתביעת "עשיית עושר", במיוחד כאשר הוכרה זכות התובעים על פי דיני זכויות היוצרים וסימני המסחר. הכרה כזו מחייבת הטלת פגם מוסרי או דופי חברתי בהתנהגות הנתבעים ואין הצדקה לקביעה כזו במקרה הנוכחי, שבו פרצה מחלוקת לגיטימית על פירוש דיני זכויות יוצרים ודיני סימני המסחר בין הצדדים. לא בכל מקרה שבו צד יאמין כי לא פגע בזכות של הקניין הרוחני וייקבע לבסוף כי טעה, יימצא במעשי אותו צד גם פסול המצדיק קבלת תביעת עשיית עושר ולא במשפט. פסול מוסרי זה חייב להישמר למקרים המתאימים כגון אדם העושה שימוש ביצירה ללא זכות וללא טענות הגנה ראויות. העילה השלישית של עשיית עושר ולא במשפט נדחית על ידי.
5. אחריות אישית של מנהלי הנתבעת 1: מבחינה עקרונית ניתן להטיל אחריות אישית על מנהלי חברה גם אם פעלו בשם ועבור החברה. כלל עקרוני זה נוהג בדיני נזיקין ואינו נוהג בדיני חוזים, כפוף להפרת עקרון תום הלב. כך נפסק בע"א 407/89 צוק בע"מ נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח (5) 661. הלכה זו חלה, ככל הנראה על הפרת זכויות בתחום הקניין הרוחני. ראשית, פרשת קאר סקיוריטי הנ"ל עסקה בתחום משפטי זה, אף שהתמקדה בעוולה של גניבת עין. שנית, ההגיון המנחה באותו

פסק דין
היה ההבדל בין בחירה בהתקשרות עם חברה בע"מ, (החלה בתחום דיני החוזים) שם נוטל המתקשר על עצמו את האחריות המוגבלת ועקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, לעומת דיני הנזיקין שבהם אדם אינו בוחר מי ייעשה כנגדו עוולה ולכן כל השולח ידו במעשי העוולה נושא באחריות: הן החברה בע"מ ובן מנהליה. לכן, האחריות האישית חלה על מנהלי החברה ככל שהיא חלה על החברה, אולם האחריות איננה נובעת מעצם היותו של אדם מנהל החברה אלא מהשתתפותו במעשה העוולה. עדיין יכולים מנהלי החברה להצביע על אחד מהם או על מנהל אחר אשר עסק בנושא בתוך החברה. במקרה זה יש מקום לשחרור מאחריות של כל מנהל אשר לא עסק בנושא באופן אישי. עובדות אלו אינן בידיעת תובעים ואינן יכולות להיות בידיעתם. יתכן גם שהנתבעים לא יהיו מעונינים לעשות שימוש באפשרות חוקית זו, אך אם יבחרו בכך אני מתיר להם להביא ראיות בהמשך המשפט, מי המנהלים שעסקו בנושא הפקת התשדיר המפר, ורק הם אלו שיישאו באחריות אישית המצטרפת לאחריות החברה, כמוסבר בעניין קאר סקיוריטי.

הוצאות ההליכים שהתנהלו עד כה במשפט זה יהיו כלולות בהוצאות המשפט אשר ייקבעו בסיום המשפט כולו לרבות שלב קביעת גובה הפיצוי. מועד קדם משפט בשאלת גובה הפיצוי ייקבע בנפרד, והודעה תישלח בדואר לצדדים.
שימוע ההחלטה נערך ביום 22.3.2000, במעמד ב"כ הצדדים הרשומים להלן, שהוזמנו לשימוע, ועותק מההחלטה נמסר לידי המתייצבים לשימוע:

עו"ד גבריאלי
ב"כ התובעים
עו"ד טיקולסקר
ב"כ הנתבעים
עו"ד פורת
_______________
ד"ר עדי אזר, שופט








א בית משפט מחוזי 2378/98 אקו"ם אגודת קומפוזיטורים ואחרים נ' ראובני פרידן בע"מ (פורסם ב-ֽ 10/09/2000)