פסקי דין על דוד צור | פסקי דין על ישראל צור | פסקי דין על שניהם | פסקי דין על משפחתוני חיים ומשה מרגלית עמותה

1026-07/14 תאמ     13/09/2018




תאמ 1026-07/14 דוד צור, ישראל צור, שניהם נ' משפחתוני חיים ומשה מרגלית עמותה








בית משפט השלום בבאר שבע



תא"מ 1026-07-14 צור ואח' נ' ומשה מרגלית עמותה




תיק חיצוני:
מספר זיהוי צד ב'




בפני

כב' הרשם הבכיר אורי הדר


התובעים

1
.
דוד צור
ת.ז.
,
023793763

2
.
ישראל צור
ת.ז.
,
041970385

שניהם ע"י ב"כ עוה"ד אהוד שמואל


נגד


הנתבעת

משפחתוני חיים ומשה מרגלית עמותה
מס' 580308783
ע"י ב"כ עוה"ד דניאל נהרי ועו"ד דניאל נועם מתתיהו




פסק דין


לפניי תביעתו של התובע לתשלום סך של 64,805 ₪ בגין חוב של דמי שכירות ונזקים שנגרמו, לטענתו, למושכר שהשכיר לנתבעת.

דין התובענה להידחות וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה

1.
התובע 1 הינו הבעלים של בית מגורים המצוי ברח' עמרם בן דיוואן 1, אשדוד (להלן: "הנכס"). התובע 2 הינו אביו של התובע 1 והוא זה אשר התקשר, בשמו של התובע 1, בהסכם עם הנתבעת והיה מעורה בכל העניינים הרלוונטיים לתובענה. התובע 1 לא היה מעורה בהליך המשפטי ומי שניהל את ההליך בשמו היה התובע 2, באמצעות בא כוחו המלומד כמובן.
2.
הנתבעת הינה עמותה המנהלת ומפעילה בתי קלט לילדים שחלקם הוצאו ממשפחותיהם בהתאם לצווים שיפוטיים כטענתה. בתי הקלט פועלים במתכונת שהוסברה בכתב ההגנה ולפיה הילדים מתגוררים בבית הקלט ביחס עם זוג נשוי המשמש הן כמדריכים והן כ"הורים" ומשפחה בפועל וכל זאת על מנת למנוע את שיבוצם של אותם ילדים בפני
מיות. זאת כמובן על קצה המזלג ואין צורך להרחיב בעניין שכן הדבר אינו נוגע במישרין למחלוקת.
3.
תחילתה של התובענה בתביעה קטנה שהגיש התובע 2 לבית המשפט לתביעות קטנות. כתב התביעה היה לקוני למדי ולא מפורט. הנתבעת הגישה כתב הגנה מפורט. בהחלטתה קבעה כב' השופטת (בדימוס) ד. בית אור כי התובענה אינה מתאימה להתברר בבית המשפט לתביעות קטנות והורתה על העברתה לבית משפט השלום.
4.
התובעים פנו לעורך דין והגישו כתב תביעה מתוקן בו תבעו סך של 43,891 ₪. קבעתי את התיק לישיבה מקדמית שבה טען ב"כ התובעים כי החזקה בנכס הייתה בידי הנתבעת עד לסוף חודש דצמבר 2013 וב"כ הנתבעת טען לעומת זאת כי הנתונים של צריכת החשמל מעידים בבירור כי בחודשים נובמבר ודצמבר 2013 לא נעשה שימוש בנכס "אלא לצורכי שיפוצים שבוצעו על ידי התובעים". הצדדים לא הגיעו להסכמות מהותיות זולת זכותה של הנתבעת להגיש כתב הגנה מתוקן וקבעתי את התיק לשמיעת הראיות. הנתבעת אכן הגישה כתב הגנה מתוקן. לאחר מכן הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית.
5.
במועד שנקבע לשמיעת הראיות הודיע ב"כ הנתבעת כי הנתבעת מבקשת למשוך את תצהירו של העד מטעמה, מר בן חמו, מאחר והלה לא יכל להתייצב לדיון. התובע 2 הודיע, לפתע, כי "יש לי טענות נוספות כנגד הנתבעת בעניין הפרשי המדד שהיה על הנתבעת לשלם לי בקשר עם דמי השכירות בגין כל התקופה וכן בקשר עם המיסים...". הנתבעת לא התנגדה להגשת כתב תביעה מתוקן והצדדים הגיעו להסכמות דיוניות אשר, חרף העובדה כי הדבר הביא למעשה לירידת הזמן שהוקדש לדיון לטמיון, קיבלו תוקף של החלטה. נקבע מועד חדש לשמיעת הראיות. התובעים אכן הגישו כתב תביעה מתוקן ביום 17.03.2016 שהוא המועד הקובע ביחס לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת בכתב ההגנה המתוקן שהגישה. נתייחס למחלוקות כפי שאלו עולות מכתבי הטענות האחרונים.
6.
בכתב התביעה טענו התובעים כי דמי השכירות שולמו עד ליום 01.11.2013 אולם בפועל נמשך פינוי הנכס עד ליום 01.01.2014. עוד טענו התובעים כי הנתבעת הותירה בנכס נזקים כבדים. התובעים טענו כי הנתבעת התחייבה לתקן את כל הליקויים אך לא פעלה כאמור. התובעים טענו כי ביום 02.10.2013 התקיימה פגישה בין התובע 2 לבין נציגי הנתבעת ובמהלכה התחייבה הנתבעת לשלם לתובעים סך של 10,000 ₪ "בגין השתתפות חלקית בגין נזקי המושכר ומעטפת חיצונית של המושכר" וכן התחייבה "לשלם ולהזמין בעל מקצוע אשר יתקן את נזקי האלומיניום והזגגות שהותירו דיירי הנתבעת".
התובעים טענו כי לא היה להם מנוס מתיקון חלק מהנזקים "דבר שהסב להם עלות של 28,000 ₪" כפי שעולה מהצעת המחיר שצורפה לכתב התביעה. התובעים טענו כי הנתבעת נותרה חייבת תשלומי חשמל וארנונה. התובעים טענו כי לנוכח מצבו של הנכס בעת הפינוי נאלצו לשלם לדיירת שנכנסה לאחרונה למושכר, גב' גלקין, סך של 9,500 ₪ "לצורך החלפת ארון מטבח".
עוד טענו התובעים כי הנתבעת לא קיימה את התחייבותה לבצע תיקוני גדר ועבודות גינון במוכר ועל כן נאלצו התובעים לוותר לשוכרים החדשים על דמי שכירות של חודש אחד בתמורה לכך כי השוכרים החדשים יבצעו את אותן עבודות.
7.
הנתבעת הגישה כתב הגנה מתוקן וטענה להתיישנות חלק מעילות התביעה שנתבעו לראשונה בכתב התביעה המתוקן. לגופו של עניין טענה הנתבעת כי קיבלה את הנכס במצב שבו הוא נזקק לשיפוץ מן היסוד והיא ביצעה בו עבודות והשבחות בשווי עשרות אלפי שקלים, לרבות החלפת שערים, החלפת הגדר מסביב לבית, התקנת סורגים. עוד טענה הנתבעת כי במהלך כל תקופת השכירות אירעו פיצוצי מים בגג הנכס מה שגרם לדליפות מים ורטיבות בתוך הנכס.
הנתבעת טענה כי התובעים התחמקו מתיקון התקלות האמורות והיא נאלצה לתקנם על מנת שניתן יהא להמשיך ולהשתמש בנכס. באשר למועד הפינוי טענה הנתבעת כי בתום תקופת האופציה, 31.08.2012, הגיעו הצדדים להסכמה כי השכירות תימשך כשכירות חודשית מבלי שנחתם הסכם שכירות חדש והוסכם כי כל צד זכאי לסיים את ההסכם בהודעה מראש ובמקרה כזה יפונה הנכס בתוך אותו חודש.
הנתבעת טענה כי הגיעה להסכמה עם התובע 2 על פינוי הכס עד לחודש אוקטובר 2013. עוד טענה הנתבעת כי בחודש ספטמבר 2013, בעודה עושה שימוש בנכס ובעת שהתגוררו בו הדיירים, החלו התובעים בביצוע עבודות בינוי בנכס "שנועדו לפצל את הנכס למספר יחידות דיור" דבר שאינו חוקי שכן מדובר בנכס שנועד לשמש יחידת מגורים אחת שלמה. עוד נטען כי במהלך אותן עבודות לא ניתן היה לעשות שימוש בנכס למגורים ועל כן כבר במחצית חודש ספטמבר 2013 החל פינוי הנכס והפינוי הושלם עד לסוף חודש אוקטובר 2013.
הנתבעת טענה כי שילמה את כל תשלומי המיסים לרבות בגין החודשים נובמבר ודצמבר 2013 בהם לא החזיקה בנכס וזאת מאחר והחשבונות היו רשומים על שמה והתובע 2 לא שיתף פעולה בהעברת החשבונות על שמו בחזרה.
הנתבעת טענה כי נעתרה לדרישותיו של התובע 2 ביחס לתיקון הליקויים שפורטו במסמך מיום 17.09.2013 זולת אלו שאינם באחריותה. הנתבעת לא הכחישה כי הציעה, כפשרה, לשלם לתובע 2 סך כולל של 10,000 ₪ לסילוק כל תביעותיו אך טענה כי התובע 2 העלה דרישות חדשות. הנתבעת פירטה את הפעולות שביצעה בנכס. באשר להפרשי המדד טענה הנתבעת כי מאחר והמדד לא עלה בשום שנת שכירות על 5% היא אינה חייבת כלל לשלם הפרשי מדד ועל כן היא זכאית לקזז את הכספים שקיבל התובע בגין הפרשי מדד לאורך חלק מהתקופה כפי שטען בסך של 14,250 ₪.
עוד טענה הנתבעת כי היא זכאית לקזז סך של 9,000 ₪ בגין דמי שכירות ששולמו ביתר (ס' 102 לב' לכתב ההגנה). הנתבעת טענה בכתב ההגנה לעניין היותו של התובע 2 אדם אמיד מאוד (ס' 92-94 לכתב ההגנה) אך עניין זה אינו רלוונטי לענייננו ואין צורך לעסוק בו.
8.
העדה מטעם התובעים לא התייצבה לדיון שנקבע לשמיעת הראיות וב"כ הנתבעת הודיע כי הוא מבקש לחקור אותה. התובע 2 נחקר על תצהירו ולאחר מכן נחקר מר שטיינמץ מטעם הנתבעת על תצהירו. בתום הדיון קבעתי מועד נוסף לחקירתה של העדה מטעם התובעים. קודם לדיון הנוסף שנקבע הגישו הצדדים בקשות שונות בקשר עם העדתם של עדים מטעמם אך בסופו של יום ויתרו התובעים על העדתה של העדה מטעמם וגם הנתבעת חזרה בה מבקשתה להעיד עד נוסף מטעמה.
9.
המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלות הבאות:
א.
מהו מועד פינוי הנכס. שאלה זו משפיעה כמובן על הסעד המבוקש בקשר עם דמי השכירות לחודשים נובמבר ודצמבר 2013 ובקשר עם תשלומי המיסים לחודשים אלו.
ב.
האם נותרה הנתבעת חייבת הפרשי מדד בגין דמי השכירות ואם כן לאיזו תקופה ומה סכום החוב.
ג.
האם נותרו בנכס ליקויים בעת שפינתה הנתבעת את הנכס ואם כן – האם החובה לתקנם מוטלת על הנתבעת ומה עלות תיקונם.
דיון והכרעה
מועד פינוי הנכס
10.
התובעים טענו כי עזיבת הנתבעת את הנכס נמשכה בהדרגתיות עד ליום 01.01.2014 (ס' 6 לכתב התביעה). טענה זו לא הוכחה ועדותו של התובע 2 בעניין זה נותרה בגדר עדות יחידה של בעל דין שלא מצאתי לה כל סיוע בחומר הראיות.
11.
טענתה של הנתבעת כי הנכס פונה עד לסוף חודש אוקטובר 2013 (ס' 36 לכתב ההגנה) לא נסתרה והיא נתמכת בראיות נסיבתיות והן התשלומים עבור השימוש בחשמל ובמים בתקופות שונות. ונסביר: מחשבונות החשמל המתייחסים לנכס ואשר הוגשו כחלק מחומר הראיות עולה כי בתקופה שמיום 20.06.2013 ועד ליום 20.08.2013 נצרכו 6,420 קוט"ש. התקופה שמיום 21.08.2013 ועד ליום 19.10.2013 נצרכו 5,029 קוט"ש. לא ניתן כמובן לייחס את הירידה בצריכה דווקא לאותה עזיבה הדרגתית לה טענה הנתבעת בס' 36 לכתב ההגנה ודומני כי הפער הינו סביר ועשוי להתרחש גם במצב בו הנכס אוכלס במלואו עד ליום 20.10.2013. לעומת זאת, בתקופה שמיום 20.10.2013 ועד ליום 16.12.2013 נצרכו 700 קוט"ש. אם נביא בחשבון כי בנכס התגוררו 19 נפשות כפי שדווח לתאגיד המים כפי שעולה מחשבון המים של חודשים נובמבר ודצמבר 2013 אין שום הסתברות כי במשך חודשיים שלמים נצרכו רק 700 קוט"ש במצב בו מתגוררים בנכס 19 נפשות. זו אמנם ראיה נסיבתית בלבד אך היא תומכת בטענת הנתבעת כי צריכת החשמל באותה תקופה נובעת משיפוצים שערכו התובעים בנכס לאחר שפונה ע"י הנתבעת.
12.
ראיה נסיבתית נוספת הינה חשבון המים לחודשים נובמבר ודצמבר 2013 אשר מצביע גם הוא על צריכה זעומה של מים באותם חודשים שבמחלוקת. חשבון המים מראה גם את צריכת המים בחודשים שקדמו לאותו חשבון. כך למשל, בחודשים
ספטמבר ואוקטובר 2013 נצרכו 126 קוב מים ואילו בחודשים נובמבר ודצמבר 2013 נצרכו 5 קוב מים בלבד. פער זה תומך בטענת הנתבעת כי הנכס פונה עד לסוף חודש אוקטובר 2013. אין שום הסתברות כי 19 נפשות או מספר קרוב לכך שהיו מתגוררת בנכס עד ליום 31.12.2013 היו צורכות, בשימוש רגיל וסביר, 5 קוב מים בלבד.
13.
ועוד, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעת החזיקה בנכס כשהוא ריק לאחר שפינתה אותו מיושביו וטענה זו גם אינה סבירה. האפשרות המסתברת יותר הינה כי הנתבעת אכן פינתה את הנכס בסוף חודש אוקטובר 2013.
14.
בחקירתו נשאל מר שטיינמץ ביחס למועד הפינוי והוא השיב "לא זוכר תאריכים. לפי התצהיר עד סוף חודש אוקטובר 2013 פונו מהנכס כל הילדות...הבנת לקחו את הציוד שלהן. לא זוכר אם היה ציוד אחר". אין ספק כי הנתבעת לא סיפקה תשובה מדויקת לשאלה ולא הציגה נתונים ביחס, למשל, להסכם שכירות שנחתם ביחס לנכס אחר או נתונים ביחס למקומות אליהם הועברו הילדים שהתגוררו בנכס, אולם מצב דברים זה אינו מסייע בהוכחת טענת התובעים לפינוי הנכס בסוף חודש דצמבר 2013. הנטל להוכיח את הטענה מוטל על התובעים והם לא עמדו בו.
15.
בס' 40 לכתב ההגנה טענה הנתבעת כי שילמה את המיסים השוטפים של חודשים נובמבר ודצמבר 2013 והסבירה מדוע עשתה כן. ההסבר לא נסתר והוא סביר בעיניי ובנסיבות אלו אין ללמוד מכך כי הנתבעת שילמה את תשלומי המיסים האמורים שהנתבעת החזיקה בנכס עד לסוף חודש דצמבר 2013.
16.
בחקירתו העיד מר שטיינמץ כי בחודשים נובמבר ודצמבר 2013 לא נכחו בנכס בעלי מקצוע מטעם הנתבעת למעט שמעון איש האלומיניום. גם אם נניח כי גם מר שטיינמץ עצמו ביקר בנכס בחודשים אלו הרי שאין הדבר מוכיח כלל כי החזקה בנכס הייתה בידי הנתבעת בחודשים אלו.
17.
העובדה כי אחת הקבלות הנוגעות לתיקון שבוצע הינה מתאריך שלאחר עזיבת הנתבעת את הנכס כפי שנטען בסיכומי התובעים אינה מוכיחה כי הנתבעת החזיקה בנכס בתאריך זה. התובעים גם לא הוכיחו כי הנתבעת החזיקה ציוד בנכס לאחר המועד בו טענה הנתבעת כי עזבה את הנכס.
18.
לנוכח האמור תביעת התובעים לתשלום דמי שכירות והארנונה עבור החודשים נובמבר ודצמבר 2013 נדחית.
19.
לצד זאת יש גם לדחות את טענת הנתבעת לקיזוז הסכומים שצוינו בס' 102 לב' לכתב ההגנה. בנסיבות בהן הנתבעת הודתה כי הנכס פונה עד לסוף חודש אוקטובר 2013 ברי שאין שום מקום להורות על השבה או קיזוז הסכום ששולם עבור מחצית חודש אוקטובר כפי שנטען. באשר לחודש הנוסף הרי שלא רק שלא פורט באיזה חודש מדובר ובכל מקרה אין כל רלוונטיות לטענה אודות היעדר הודעה מוקדמת בנסיבות בהן הנתבעת עצמה טענה בס' 32 לכתב ההגנה כי היא זו שהודעה לתובע 2 על כוונתה "לעזוב את הנכס במהלך החודשיים הקרובים, קרי עד לחודש 10/13".
הפרשי המדד בגין דמי השכירות
20.
טענתם של התובעים לחוב של הנתבעת בגין הפרשי מדד הועלתה לראשונה בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 17.03.2016 והיא לא נזכרת בכתבי הטענות שהוגשו קודם לכן וגם לא במכתבים ששלח התובע 2 לנתבעת.
21.
ס' 3 להסכם קובע את המנגנון של הצמדת דמי השכירות למדד המחירים לצרכן. קיים אמנם נספח להסכם המתייחס למצב בו המדד יעלה מעל 5% אך תוכנו של הנספח אינו ברור ולא ניתן להגיע ממנו למסקנה כי הצדדים הסכימו על שינוי התנאי הקבוע בהסכם לעניין חובת תשלום הפרשי המדד. נתייחס אפוא למחלוקת לגופו של עניין.
22.
בכתב התביעה טענו התובעים כי הנתבעת שילמה לאורך תקופת השכירות דמי שכירות חודשיים בסך של 5,200 ₪
מבלי להוסיף את הפרשי המדד כמתחייב מההסכם. עוד טענו התובעים כי "התובע 2 פנה מס' פעמים לנציגי הנתבעת אולם נדחה בלך ושוב". טענת התובעים לפנייה לנתבעת בעניין הפרשי המדד לא הוכחה ואין כל ראיה ביחס לאותן פניות נטענות. כך למשל, במכתבו של התובע 2 לנתבעת מיום 05.06.2014, לאחר שהנתבעת עזבה את הנכס והנזקים לשיטתם של התובעים כבר התגבשו אין כל דרישה לתשלום הפרשי מדד.
טענת התובעים כי הנתבעת שילמה לכל אורך תקופת השכירות דמי שכירות חודשיים בסך של 5,200 ₪ בלבד גם היא לא הוכחה והיא סותרת את הנתונים שהציגה הנתבעת בעניין זה כפי שעולה מכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת אשר לא נסתרה וממנה עולה, למשל, כי בחודשים שונים בשנים 2011-2012 שולמו דמי שכירות חודשיים בסך של 5,500 ₪ ובשנת 2013 שולמו דמי שכירות חודשיים בסך של 5,700 ₪.
התובעים לא הציגו צילומים של השיקים שנמסרו להם בקשר עם דמי השכירות ואשר מהם ניתן היה ללמוד כי דמי השכירות החודשיים ששולמו אכן עמדו על סך של 5,200 ₪ בלבד.
23.
בכתב התביעה טענו התובעים כי סך הפרשי המדד לתקופת השכירות הינו 22,105 ₪ ומתוך הסכום האמור נותרה הנתבעת חייבת סך של 7,294 ₪ וזאת לאחר ששילמה סך של 14,250 ₪ וזוכתה ע"י התובעים בסך של 561 ₪ בגין שנת 2008. לכתב התביעה צורף תחשיב ממחשבון משפטי. לפי התחשיב האמור דמי השכירות החודשיים המוצמדים הם סך של 5,936 ₪, קרי הפרשי המדד הם סך של 736 ₪. התובעים חישבו ידנית את סך הפרשי המדד למשך חמש שנות השכירות, אף כי בפועל שהתה הנתבעת בנכס יותר מחמש שנים, והגיעו לסכום של 44,210 ₪. התובעים חילקו, משום מה, את הסכום לשניים והסכום שהתקבל הוא 22,105 ₪ שהוא הבסיס לתחשיב שערכו התובעים בכתב התביעה.
24.
התחשיב שערכו התובעים לוקה במספר כשלים כפי שיפורט להלן.
ראשית
, לא ברור מדוע חולק הסכום לשניים אך עניין זה כמובן הוא בחירה של התובעים.
שנית
, וזאת עיקר, התחשיב שנערך הוא תחשיב כוללני ולא נכון על פניו שכן החישוב נעשה ביחס לשתי נקודות זמן בלבד, מדד יוני 2008 ומדד יולי 2013 ולא כך יש לערוך את התחשיב. הפרשי ההצמדה אמורים להיות מחושבים לכל חודש בנפרד ובוודאי שאין שום אפשרות לקבוע כי החלוקה של הסכום שהתקבל לשניים היא זו שמבטאת חישוב מדויק של הפרשי המדד. הסכום של 5,936 ₪ הינו תוצאה של הצמדת דמי השכירות לפי מדד חודש יולי 2013 ובוודאי שאין שום אפשרות לדעת אם זה גם הסכום שהיה מתקבל ביחס, למשל, לדמי השכירות שהיו צריכים להיות משולמים בינואר 2010, למשל.
שלישית
, התובעים לא הציגו תחשיב מדויק ביחס לסכומים שהתקבלו בפועל לכל אורך תקופת השכירות וטענת הנתבעת כי במהלך השנים שולמו דמי שכירות גבוהים יותר מסך של 5,200 ₪ לא נסתרה. היה על התובעים להציג תחשיב מדויק המתייחס לכל חודש בנפרד. כך למשל, אם בחוש נובמבר 2011 שולמו דמי שכירות בסך של 5,500 ₪ כפי שעולה מהכרטסת שהציגה הנתבעת היה על התובעים לחשב מה הסכום המדויק שהיה צריך להיות משולם עבור חודש זה וממנו להפחית את הסכום ששולם בפועל והסכום שהיה מתקבל הוא הוא הפרש המדד שיש לשלם. לא הוצג תחשיב כאמור ודי בכך כדי לדחות את התביעה במרכיב זה.
רביעית
, בחקירתו נשאל התובע 2 על איזו תקופה לא שולמו ריביות (הכוונה להפרשי מדד לטעמי) והוא השיב "במשך 24 חודשים ראשונים התשלום לא עודכן". מתשובה זו ניתן ללמוד כי התביעה מתייחסת להפרשי המדד מתייחסת רק לשנתיים הראשונות של תקופת השכירות, וביחס לחלק מתקופה זו חלה התיישנות כפי שיפורט עתה, ואילו ביחס לשאר התקופה שולמו הפרשי המדד. בנסיבות אלו היה על התובעים להציג תחשיב מדויק המתייחס רק לאותו חלק שלגביו אין התיישנות ותחשיב כאמור לא הוצג ודי בכך כדי לדחות את התביעה במרכיב זה.
25.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי שילמה סך של 14,500 ₪ ביתר בקשר עם הפרשי המדד ויש לקזז סכום זה מהסכום המגיע לתובעים, אם היה מגיע. לנוכח התוצאה אין צורך לדון בטענת הקיזוז אך יצוין כי הנתבעת ממילא לא הוכיחה את טענתה ולא הציגה תחשיב מדויק והדברים שנאמרו בקשר עם האמור ביחס לתובעים חלים גם על הנתבעת.
26.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת להתיישנות תביעת התובעים במרכיב זה. דין הטענה להתקבל בחלקה בלבד וזאת רק להפרשי המדד לתקופת השכירות שעד ליום 17.03.2009.
מצבו של הנכס בעת הפינוי והנזקים שהיו בו, החובה לתקנם ועלות התיקון
27.
בכתב התביעה טענו התובעים כי הנתבעת השאירה נזקים כבדים בנכס ולא פעלה בהתאם להוראות ההסכם (ס' 7 לכתב התביעה). לנזקים עצמם נגיע מייד אך ראשית נבחן את הוראות הסכם השכירות שנחתם ביום 02.07.2008 (להלן: "ההסכם") ואת תוקפן.
28.
ס' 6 להסכם קובע כי "השוכר מצהיר כי קיבל את המושכר במצב תקין ומתחייב להחזירה בתום תקופת השכירות באותו מצב כפי שקיבלה". האמנם? בכתב התביעה עצמו טענו התובעים כי בתמורה לאי תשלום דמי השכירות לשני חודשי השכירות הראשונים היה על הנתבעת לבצע תיקונים ושיפוצים בנכס (ס' 5 לכתב התביעה). דברים אלו נסמכים על האמור בנספח להסכם והם עומדים אפוא בניגוד גמור לאמור בס' 6 להסכם. לא יכול להיות ספק כי בעת מסירת החזקה בנכס לידי הנתבעת היה הנכס במצב שדרש ביצע תיקונים ושיפוצים משמעותיים בדיוק כפי שטענה הנתבעת בכתב ההגנה.
29.
בחקירתו נשאל התובע 2 לגבי ס' 6 לשני הסכמי השכירות הנוספים שהציג בכתב התביעה והוא השיב כי "אני אמרתי שהבית לא מוכן אבל בכל מקרה נחתום על מה שהם רוצים כדי שיוכלו להיכנס. הבית לא היה תקין למרות מה שכתוב בסעיף 6". מתשובה זו ניתן ללמוד כי התובע 2 עצמו אינו מייחס משמעות כלשהיא ללשונו של ס' 6 להסכם. המסקנה היא אפוא כי הרישא של ס' 6 להסכם אינה מבטאת את מצבו האמיתי של הנכס בעת מסירת החזקה לנתבעת.
30.
הסיפא של ס' 6 להסכם קובעת כי על הנתבעת להשיב את הנכס "באותו מצב תקין כפי שקיבלה". אף שכאמור הנכס לא נמסר כשהוא תקין ברי כי על הנתבעת להשיב את החזקה בנכס לא כאשר הוא במצב כפי שקיבלה אותו אלא באותו מצב כפי שהיה לאחר ביצוע אותם שיפוצים ותיקונים שעשתה בתמורה לוויתור על שני חודשי השכירות הראשונים. מהאמור בס' ב' לנספח להסכם ניתן ללמוד כי העבודות שהיה על הנתבעת לבצע כאמור דרשו את הסכמת התובע 2. התובע 2 לא טען כי העבודות שבוצעו בפועל נעשו בניגוד להסכמתו והנחת המוצא הינה אפוא כי אלו בוצעו בהסכמתו. התובעים לא הוכיחו כי במהלך תקופת השכירות הועלתה טענה כלשהיא בקשר עם העבודות שבוצעו בהתאם לנספח להסכם.
כיום טוענים התובעים בעניין אי ביצוע עבודות הגינון ולעניין זה נגיע מייד אך לא הוכח כי בזמן אמת הועלתה כל טענה בעניין העבודות האמורות. מצב דברים זה פועל לחובת התובעים שכן ברי כי משהסכימו התובעים לוותר על תשלום דמי השכירות של שני חודשי השכירות הראשונים יש להם אינטרס כלכלי לוודא כי הנתבעת סיפקה את התמורה לאותו וויתור, התמורה המוסכמת כמובן.
31.
ועוד, וזאת עיקר, הנספח להסכם אינו מפרט בדיוק את העבודות שהיה על הנתבעת לבצע ונוקב במונח כללי למדי כגון "השיפוצים והתיקונים...תיקון בגין חשמל, נגרות, נזילות מים". אין אפשרות לקבוע מתוך האמור כי היה על הנתבעת לבצע עבודות נוספות על אלו שנטען בס' 28 לכתב ההגנה כי בוצעו על ידה. עניין זה פועל לחובת התובעים ואינו מאפשר לקבוע כי המצב בו הוחזר הנכס לחזקת התובעים היה שונה מכפי שהיה לאחר שבוצעו התיקונים כאמור בנספח להסכם.
כך למשל, הנתבעת אמנם התחייבה לתקן נזילות מים אך מדובר במונח כללי מדי והתובעים לא הוכיחו כי הכוונה הייתה לתיקון כלל נזילות המים לרבות ביצוע איטום למשל וממילא קיים ספק, לכל הפחות, אם בתמורה לסך של 10,400 ₪ היה על הנתבעת לבצע איטום בנכס.
32.
המסקנה מכל האמור הינה כי בהיעדר הוכחה ביחס למצבו של הנכס לאחר ביצוע העבודות ע"י הנתבעת לא ניתן לקבוע כי הנכס הוחזר לידי התובעים במצב שונה מכפי שהיה לאחר ביצוע אותן עבודות. למען הזהירות נבחן עתה את הליקויים להם טוענים התובעים וזאת גם לאור המסמך מיום 17.09.2013 שנחתם ע"י הצדדים (להלן: "המסמך").
33.
צביעת הדירה (ס' 17 ח' לכתב התביעה)
: ס' 18 להסכם קובע כי הנכס נמסר כשהוא מסויד כהלכה ועל הנתבעת לדאוג לסיוד הנכס מחדש בתום תקופת השכירות. בכתב התביעה טענו התובעים כי נדרשו תיקוני נגרות וצבע. דומני כי הכוונה לתיקוני צבע בארונות המטבח אך למען הזהירות נניח כי מדובר בתיקוני צבע בנכס באופן כללי. בס' 50 לכתב ההגנה פירטה הנתבעת את שעשתה בקשר עם צביעת הנכס. ס' 5 למסמך מתייחס לצבע. טענת הנתבעת כי צבעה תחילה את הנכס בצבע בגוון שמפניה אך לאחר שהתובע 2 דרש כי הנכס ייצבע מחדש בצבע לבן, כפי שגם עולה מס' 5 למסמך, צבעה הנתבעת מחדש את הנכס. טענה זו לא נסתרה והיא מקובלת עליי לחלוטין.
34.
הנזקים למטבח והתשלום לגב' גלקין עבור החלפת ארון המטבח (ס' 17 ח' וס' 17 א' לכתב התביעה)
: בכתב התביעה טענו התובעים כי בעת השבת החזקה היה המטבח "במצב ריקבון והרס, עקב מים שחדרו לחלקו התחתון ולדפנות הארון בשל שימוש מופרז במים, ככל הנראה לצורך שטיפת המושכר". התובעים לא הוכיחו מה היה מצב המטבח בעת שהוחזרה החזקה בנכס. ס' 6 למסמך מתייחס לתיקון במטבח. כפי שהעיד מר שטיינמץ הוא סימן ב "וי" כל סעיף שתוקן על ידו. טענה זו לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין. גם אם נניח כי הנתבעת לא תיקנה את המטבח כפי שטענה הרי שבכל הנוגע לנזק דין תביעת התובעים במרכיב זה להידחות.
התובעים טענו כי שילמו לגב' גלקין, שהיא דיירת שנכנסה לאחרונה לנכס כהגדרת התובעים, סך של 9,500 ₪ לצורך החלפת ארון המטבח ועל כן תבעו את הסכום האמור מהנתבעת. בס' 17 ח' לכתב התביעה ישנה גם כן התייחסות לעניין המטבח ושם נתבע סכום נוסף של 4,000 ₪. לא ראיתי כיצד ניתן לתבוע את עלות החלפת המטבח בכללותו וגם את עלות בניית בסיס ארון המטבח. לגופו של עניין, התובעים לא הוכיחו ששילמו לגב' גלקין דבר ועדותו של התובע 2 בעניין זה נותרה בגדר עדות יחידה של בעל דין שלא מצאתי לה סיוע בחומר הראיות. התשלום עצמו לא הוכח והתובעים ויתרו על העדתה של גב' גלקין ושיקוליהם עמם. לא הוצג גם הסכם השכירות שנחתם עם גב' גלקין ואין כל ראיה ביחס לאותו תשלום.
מעבר לכך, דומני כי לנוכח האופן בו נהג התובע 2 מול שוכרים אחרים, קרי ויתור על דמי שכירות תמורת תיקונים, מתעורר קושי לקבל את הטענה כי התובע 2 שילם לגב' גלקין תשלום בפועל. יתירה מזו, בחקירתו העיד התובע 2 כי גב' גלקין שכרה את הקומה התחתונה של הנכס ביום 01.01.2015. גם לשיטת התובעים חלפה שנה מאז שפינתה הנתבעת את הנכס ועד שנכנסה גב' גלקין לגור בנכס.
בהתחשב בכך כי באותה שנה גרו בנכס דיירים אחרים הרי שלא ניתן לשלול את האפשרות כי מצבו של המטבח כפי שנמסר לגב' גלקין הינו תוצאה של מגורי הדיירים שגרו בנכס לאחר הנתבעת וקודם לכניסתה של גב' גלקין לנכס ולא הוכח קשר סיבתי בין החזקת הנתבעת בנכס לבין מצב המטבח שנה לאחר עזיבת הנתבעת את הנכס.
35.
עבודות גינון (ס' 17 ב' לכתב התביעה)
: התובעים טענו כי הנתבעת לא ביצעה את עבודות הגינון שהיה עליה לבצע בהתאם לנספח להסכם, כאמור כנגד הוויתור של דמי שכירות של שני חודשי השכירות הראשונים. התובעים טענו כי בשל כך הסכימו לוותר לשוכרים החדשים על דמי שכירות של חודש אחד בסך של 7,400 ₪ ובתמורה לכך ביצעו השוכרים החדשים את עבודת הגינון. דין הטענה להידחות הן מחמת התיישנות והן לגופו של עניין. באשר להתיישנות הרי שטענה זו נולדה לראשונה בעת הגשת כתב התביעה המתוקן ביום 17.03.2016. בהתחשב בכך כי לכל המאוחר המועד שהיה על הנתבעת לבצע את עבודות הגינון היה סוף חודש אוגוסט 2008 שהוא תום שני חודשי השכירות עליהם ויתרו התובעים בהתאם לנספח הרי שאם אכן לא ביצעה הנתבעת את עבודות הגינון בהתאם לנספח המעד האחרון להגשת תביעה בעניין זה היה ביום 01.09.2015. טענה זו של התובעים הועלתה רק בכתב התביעה המתוקן השני שהוגש לאחר תום תקופת ההתיישנות ועל כן היא נדחית מטעם זה.
36.
גם לגופו של עניין דין הטענה להידחות. ראשית, התובעים לא הוכיחו כי הנתבעת הפרה את התחייבותה לבצע עבודות גינון בהתאם לנספח. שנית, התובעים לא הוכיחו את אותו ויתור על דמי שכירות של חודש אחד לאותם שוכרים חדשים ואין לכך כל אזכור בהסכמי השכירות שצורפו לכתבי הטענות. שלישית, אין שום אזכור לעניין זה במסמך שמתייחס לרשימת הליקויים שהיו לשיטת התובעים ביום 17.09.2013 ואין גם שום אזכור לכך בכתב התביעה המקורי ובכתב התביעה המתוקן שהוגשו שניהם לאחר שהנתבעת פינתה את הנכס.
37.
שאר הנזקים שנתבעו (ס' 17 ה', ו', ז' ו- ט' לכתב התביעה)
: התובעים טענו כי הנתבעת הסכימה לפיצוי מוסכם של 10,000 ₪ בגין נזק חלקי במעטפת הנכס ובסך של 6,000 ₪ בגין נזקי אלומיניום וזגגות. אין חולק כי הנתבעת הסכימה לשלם לתובעים סך של 10,000 ₪ וזאת בתמורה לסילוק כל תביעותיו. גרסתה של הנתבעת בעניין זה לא נסתרה והתובעים לא הוכיחו כי ההסכמה הייתה בלתי מותנית ושיקפה הכרה של ממש באחריותה של הנתבעת לנזקים הנטענים. שוכנעתי די הצורך כי בנסיבות שנוצרו ההצעה נבעה מרצון להביא את המחלוקות לסיומן באופן מוסכם. משלא כך אירע ובנסיבות בהן עומדים התובעים על זכויותיהם כפי שהם רואים אותן אין כל רלוונטיות לאותה הצעה. יתירה מזו, התובעים לא הוכיחו כי הנתבעת היא שאחראית לנזק שנגרם למעטפת החיצונית של הנכס. טענת הנתבעת כי הנזק נגרם בשל מיקומו הלא נכון של מזגן שהותקן ע"י התובעים כך שמים שירדו על הקיר החיצוני הביאו להשחרתו (כפי שגם נזכר בס' 10-12 למסמך) לא נסתרה. התובעים לא הסבירו וכמובן לא הוכיחו מה בדיוק עשתה הנתבעת על מנת לגרום לאותם נזקים. ס' 7 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971 קובע את חיובי הצדדים ביחס לתיקון המושכר. לא הוכח כי תיקון הקיר החיצוני של הנכס הינו תיקון שמצוי באחריותו של שוכר לפי המקובל או לפי המוסכם בין הצדדים. יתירה מזו, התובעים לא הוכיחו כמה שילמו עבור אותו תיקון נטען, אם אכן שילמו וברי כי אין די בטענה כי בוצע תיקון מבלי שמוצגת ראיה ביחס לעלות התיקון.
באשר לנזקי האלומיניום והזגגות הנטענים הרי שגם בעניין זה לא הוכיחו התובעים את מקור הליקויים הנטענים ולא הוכיחו כי אלו נגרמו במסגרת השימוש השוטף בנכס. יתירה מזו, כפי שעולה מהקבלה שצירפה הנתבעת הרי שבוצע תיקון ע"י אותו בעל מקצוע ובגין כך שילמה הנתבעת סך של 472 ₪ בלבד. התובעים לא צירפו את הצעת המחיר הנטענת בסך של 6,000 ₪.

באשר לדלת הרי שגם בעניין זה לא הוכיחו התובעים את מקור הליקוי הנטען ולא הוכיחו כי הוא נגרם במסגרת השימוש השוטף בנכס. יתירה מזו, בכתב ההגנה פירטה הנתבעת את גרסתה ביחס להתקנת הדלת וגרסתה זו לא נסתרה והטענה כי לאחר עזיבתה של הנתבעת את הנכס הוא פוצל לשתי יחידות דיור מתיישבת עם עדותו של התובע 2 בחקירתו ולפיה גב' גלקין שכרה את הקומה התחתונה (עמ' 9) ובנסיבות אלו טענת הנתבעת כי הדלת שעליה שילמו התובעים סך של 1,400 ₪ נועדה על מנת להוות דלת כניסה ראשית ליחידת הדיור בקומה העליונה נשמעת סבירה והיא לא נסתרה.
באשר לפרקט תובעים התובעים סך של 2,500 ₪. טענת הנתבעת כי החלפת הפרקט בוצעה בקשר עם מטבח חדש שהותקן ע"י התובעים בקומה העליונה במסגרת פיצול הנכס לשתי יחידות דיור לא נסתרה והוא בוודאי לא עדיפה פחות מטענתם של התובעים שהובאה ללא כל פירוט. יתירה מזו, לא הוצגה כל ראיה ביחס לסכום ששולם בפועל עבור הפרקט כנטען.

38.
סיכומו של דבר, כל טענות התובעים באשר לנזקים שנותרו בנכס עם עזיבת הנתבעת ובאשר לחובת הנתבעת לתקנם או לשאת בעלות תיקונם נדחות.
עגמת הנפש
39.
לנוכח התוצאה עד כה וגם בהתחשב באופי המחלוקת אין שום הצדקה לפסוק לטובת התובעים פיצוי בגין עגמת הנפש והתביעה במרכיב זה נדחית.
התשלום שביצעו התובעים לנתבעת
40.
בחקירתו נשאל התובע 2 מדוע שילם לנתבעת את שני השיקים שצורפו כנספח יג' לכתב ההגנה והוא השיב כי "אני גביתי מהדיירים שבאו אחרי הנתבעת כסף עבור מים שהנתבעת הייתה צריכה לשלם, ולכן העברתי את זה לנתבעת. שילמתי בכדי שלא ינותקו המים".
41.
בכל הכבוד הראוי, לא מצאתי כל היגיון בתשובה זו. אם סברו התובעים כי הנתבעת חייבת להם כספים, בין אם בגין הפרשי מדד ובין אם בגין נזקים ודמי שכירות כפי שטענו, הם יכולים היו לשלוח לנתבעת הודעת קיזוז. העובדה כי התובעים שילמו לנתבעת סכומים שונים לאחר שהנתבעת עזבה את הנכס ונזקיהם הנטענים התגבשו אינה תומכת בטענת התובעים כי הנתבעת נותרה חייבת להם כספים. מובן גם כי אין כל היגיון בטענה כי התשלום לנתבעת נדרש על מנת למנוע את ניתוק המים שכן התשלום לתאגיד המים כבר שולם ולא היה צפוי ניתוק של המים.
42.
מובהר עם זאת כי טענות התובעים בכתב התביעה, על כל חלקיו, נדחו לגופו של עניין וגם אם היינו מתעלמים מהעבודה כי התובעים העבירו כספים לנתבעת כאמור לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה.
סיכומו של דבר
43.
לנוכח כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התובענה.
44.
לנוכח התוצאה ובהתחשב בכך כי הדיון הראשון שנקבע לשמיעת הראיות ירד לטמיון בשל רצונם של התובעים להגיש כתב תביעה מתוקן נוסף לאחר שכבר הגישו כתב תביעה מתוקן עם העברת התובענה לבית משפט השלום אני מחייב את התובעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, בהוצאות המשפט של הנתבעת בסך כולל של 5,000 ₪. הסכום ישולם לידי ב"כ הנתבעת עד ליום 15.10.2018.
ניתן היום, ד' תשרי תשע"ט, 13 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.










תאמ בית משפט שלום 1026-07/14 דוד צור, ישראל צור, שניהם נ' משפחתוני חיים ומשה מרגלית עמותה (פורסם ב-ֽ 13/09/2018)