פסקי דין על אלון מזרחי |

35839-05/18 עפ     13/09/2018




עפ 35839-05/18 אלון מזרחי נ' מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

ע"פ 35839-05-18 מזרחי נ' מדינת ישראל

13 ספטמבר 2018



בפני
הרכב כב' השופטים:
י. גריל, שופט בכיר
[אב"ד]
א. לוי, שופט
ש. שטמר, שופטת עמיתה



המערער:

אלון מזרחי

באמצעות הסנגוריה הציבורית
ע"י ב"כ עו"ד רונן סמולסקי


נגד


המשיבה:
מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (פלילי)
ע"י ב"כ עוה"ד צחי נמירובסקי






פסק דין



כללי
לפנינו ערעורו של מר אלון מזרחי

(להלן: "המערער") אשר הופנה נגד הכרעת הדין המרשיעה שניתנה בעניינו (ביום 3.10.17) על ידי כב' השופט אהוד קפלן, מבית-משפט השלום בחדרה, במסגרתו של
ת"פ 53461-11-15. לחלופין הופנה הערעור כלפי חומרת העונש שנגזר לו.
המערער הורשע בעבירות שעניינן תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") והיזק לרכוש במזיד
לפי סעיף 452 לחוק העונשין.
בגין הרשעתו בדין השית בית-משפט השלום על המערער (ביום 25.3.18) עונש מאסר בן 4 חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות; 3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים; ופיצוי למתלוננת בסך של 2000 ₪.
ביצוע עבודות השירות עוכב על ידינו עד למתן פסק דיננו בערעור זה.

עובדות כתב האישום
, אשר ניצב בבסיס הכרעת הדין הן אלו-
ביום 20.3.15, בסביבות השעה 11:55
שימשה הגב' צילה סלמה כפקחית חנייה מטעם עיריית חדרה (להלן: "המתלוננת"), ברחוב רוטשילד 24, חדרה.

המערער הבחין כי המתלוננת מצלמת את רכבו, שחנה בניגוד לחוק, ואף החלה רושמת לו דו"ח חנייה. המערער פנה למתלוננת ואמר לה: "אתכם, כל הפקחים צריכים לשרוף...את יודעת מה בא לי לעשות לך, ככה לשפוך עלייך נפט ולהדליק אותך". בתגובה, אחזה המתלוננת בפלאפון הנייד שהיה ברשותה, על מנת לצלם את המערער. או אז, תקף המערער את המתלוננת, באופן כזה ששמט לה את הפלאפון מידיה, היכה אותה באגרופים שהופנו לעבר פלג גופה העליון והפילה ארצה.
כתוצאה מהתקיפה האמורה לעיל נשבר מכשיר הפלאפון של המתלוננת, נגרמו לה מכאובים בכל חלקי גופה והיא נזקקה לטיפול רפואי במסגרת בית החולים.




נימוקי הכרעת דינו של בית המשפט קמא
במסגרת נימוקי הכרעת הדין ציין השופט המלומד קמא, כי המחלוקת בין הצדדים היא "עובדתית גרידא ומתמקדת בגרסאות הנגדיות שהעלו הצדדים".
צוין, כי לאחר בחינת מכלול הראיות ושמיעת העדויות - גרסת המאשימה הועדפה על "גרסת הנאשם המפוקפקת" (שלא הצליחה לעורר ספק באמינותה של המתלוננת).
פורט, כי העדויות המרכזיות בתיק היו של המתלוננת, של מר ניסים כהן (עד התביעה) ושל המערער.
תחילה התייחס השופט קמא לעדותה של המתלוננת; הוא ציין שזו הייתה עדות "עקבית, אמינה וקוהרנטית". הוסף, כי עדותה תואמת את השתלשלות המעשים כפי שאלו נצפו בסרטונים.
הודגש שגרסת הגנה לא הצליחה לעורר ספק באמינותה של המתלוננת או להטיל ספק בגרסתה. לצד זאת, הוער שקו ההגנה שננקט התמקד, שלא לצורך, בשאלות שנסבו סביב הנהלים הנוגעים לחלוקת דו"חות חנייה (בהתייחס לרכבים נוספים שחנו בסמוך למקום חניית רכבו של המערער) ובמצבה הרפואי של המתלוננת, עובר לאירוע שתואר בכתב האישום ולאחריו.
הובהר, כי התשובה לשאלה אם המתלוננת צריכה הייתה לרשום דו"חות חנייה לרכבים נוספים שחנו במקום האירוע אינה רלבנטית להכרעה בשאלה אם המערער אכן תקף את המתלוננת וגרם נזק למכשיר הטלפון שלה. צוין, כי גם ההתייחסות לחומרת מצבה הרפואי של המתלוננת לאחר האירוע (ולעברה המיני) אינה רלבנטית לסוגיית ההכרעה הנדרשת באירוע דכאן, שכן כל הנדרש הוא להכריע באמינות אחת מן הגרסאות הנוגדות שהועלו.
הודגש, כי הצפייה בסרטונים חיזקה
עוד יותר את גרסת המתלוננת ביחס לאופן קרות האירועים. פורט שבמהלך האירוע נראה המערער מנופף בידו בתנועות מאיימות, המופנות כלפי המתלוננת. בשלב מסוים אקט זה הוביל למגע פיזי בין המערער לבין המתלוננת. הוער בהקשר זה, שאילו היה המערער מסתפק בהבעת מורת רוחו בלבד, נוכח צילום רכבו, אזי לא היו מתלהטות הרוחות בין השניים, כפי שהוצג בסרטונים.
עוד הודגשה העובדה שלפיה המתלוננת נאלצה להזמין תגבורת- נתון המעיד על הלך רוחה בזמן האירוע.
צוין בהקשר זה שגרסת המערער לפיה הוא רק "העיר" למתלוננת אודות צילום רכבו אינה אמינה, שכן אילו אלו היו פני הדברים, אין ניתן להבין מדוע נאלצה המתלוננת להתקרב פעם נוספת למערער (לעבר חנות הפיצוחים) ולנסות לצלמו.
השופט קמא מצא חיזוק לגרסת המתלוננת במסגרתו של דו"ח האירוע (ת/4) שממנו עלה כי במהלך האירוע היא נשמעה נסערת (ובוכה) ושנתון זה מעיד על מאוימות שחשה המתלוננת. נתון זה אף עומד בסתירה לגרסתו של המערער לפיה הוא כלל לא הפנה איומים כלפי המתלוננת.
השופט המלומד קמא התייחס לגרסת המערער לפיה הוא זה שהותקף על ידי המתלוננת; בית המשפט קמא קבע שתרחיש עובדתי זה
אינו נתמך בראיות כלשהן. יתרה מכך,
צוין שבסרטונים המערער נצפה כשהוא
מנופף בידיו (כלפי המתלוננת) וכפי שהוא אף העיד בעצמו גרם בכך לנפילת הטלפון הנייד שלה ארצה. טענתו, כי הוא עשה זאת מתוך הגנה עצמית נדחתה כלא אמינה.
צוין, כי במהלך חקירתו במשטרה ועדותו בבית המשפט, המערער ניסה
כל הזמן לכפור בכך שתקף את המתלוננת או נגע בה. עם זאת וחרף האמור לעיל,
במסגרת חקירתו הנגדית הוא חזר בו וטען לפתע
שייתכן שאכן נגע במתלוננת, אך עשה כך מאחר שהוא התגונן מפניה. השופט המלומד קמא קבע בהקשר זה
שלא
הייתה כל הצדקה לנקיטת אלימות פיזית (שהתבטאה בהנפת הידיים והפלת הטלפון הנייד של המתלוננת לרצפה), גם אם המניע לכך היה רצונו של המערער שלא יצלמו אותו. בעניין זה
העיד המערער, כי
שני מכריו
היו עדים לאירוע,
אך הוא מצדו בחר שלא להביא אותם לעדות לפני רשויות החקירה או לפני בית-המשפט.
על כך הוסף, כי המערער נמנע מלהתייצב לחקירה ביום האירוע; נתון זה הוא עצמו מעיד, כך נקבע, על העדר קבלת מרות שלטונות החוק. נקבע שנתון זה מקרין אף הוא על
חוסר אמינותו של המערער ובד בבד מחזק את גרסת המתלוננת לפיה המערער הביע באוזניה זלזול במשטרת ישראל.
מכאן, עבר השופט המלומד קמא להתייחס לעדותו של עד התביעה נסים כהן. צוין,
כי עסקינן בעד ראייה ישיר, אשר העיד על האירוע מקרוב. הודגש, כי מדובר בעד אובייקטיבי אשר נקלע למקום במקרה, ללא היכרות מוקדמת עם מי מהמעורבים.
השופט קמא לא התעלם מכך
שנמצאו במסגרת של העד הנ"ל
"אי דיוקים כאלה או אחרים, אך לא ברמה שיפגמו בעדותו".
העד אמנם העיד
על עצמו כאדם שסובל מלקות ראייה שבגינה הוא מוכר כנכה, אך בית המשפט קמא התרשם מעדותו כאמינה, כזו שעל בסיסה
"ניתן להתרשם ממה שהתרחש בפועל במהלך האירוע".
הודגש, כי העד
העיד שראה ושמע את הנאשם תוקף פיזית ומילולית את המתלוננת, כאשר עמד בסמוך מאוד למקום האירוע.
מכאן, עבר השופט המלומד קמא לדון בקבילות אמרותיהן של
עדות התביעה לילך כוכבי והשוטרת נטלי חכמון. צוין, כי שתי העדות העידו על מצבה הפיזי והנפשי של המתלוננת בסמוך לשעת קרות האירוע. משכך, עסקינן בעדויות קבילות הנוגעות למצבה הנפשי הנסער של המתלוננת לאחר האירוע, וכן להימצאות חבלות על גופה של המתלוננת, כפי שהעידה השוטרת חכמון (אודות
'סד צוואר' שאותו חבשה המתלוננת).
פורט, כי בהקשר זה ההגנה הצביעה על שתי סתירות לכאוריות בין עדותה של לילך כוכבי לבין עדות המתלוננת: האחת נגעה לעניין הזמן שעבר בין השיחה הראשונה לבין השיחה השנייה, שנערכו בין המתלוננת לבין העדה. הסתירה הנוספת התייחסה לשאלה אם חבשה המתלוננת סד צוואר, לאחר שהעדה הגיעה בעצמה למקום האירוע. השופט קמא לא מצא ממש בסתירות הנטענות הללו. הוא קבע כי
עובר למעשה תקיפת המתלוננת קדמה התגרות מצדו של המערער, שהתרעם על כוונתה לצלם את רכבו והחל לאיים עליה כי ישרוף את הפקחים. משכך,
היא חשה מאוימת וביקשה מהמנהלת שלה (לילך כוכבי) להזמין תגבורת. רק לאחר שהיא הותקפה פיזית על ידי המערער, היא התקשרה פעם נוספת למנהלת ודווחה לה על התקיפה.
בהתייחסו
לחבישת סד הצוואר ציין השופט קמא שעדות זו לא נסתרה על ידי ההגנה בראיות. טענת ההגנה שלפיה המתלוננת בחרה לעשות כך מתוך תכנון מוקדם על מנת שתוכל בעתיד לעבור לתפקיד אחר נדחתה בהיותה טענה מופרכת ולא הגיונית.
כשאלו הם פני הדברים, קבע השופט קמא כי המאשימה עמדה בנטל ההוכחה הנדרש בפלילים, כאשר הוכיחה את
כל הנטען בכתב-האישום מעבר לספק סביר.
בשולי הדברים, צוין שאופי התפקיד שבו משמשים
עובדי הציבור חושף אותם לעיתים לעימותים כאלה או אחרים עם האזרחים שאינם מרוצים מפעולה כזו או אחרת של עובד הציבור. לצד זאת, קיימת חשיבות רבה במשטר דמוקרטי למתן הגנה על עובדי הציבור מפני התקיפות המילוליות והפיזיות המוטחות בהם במהלך ביצוע תפקידם.

נימוקי הערעור נגד הכרעת-הדין

המערער, באמצעות סנגורו המלומד, עו"ד רונן סמולסקי
, טוען כי בית המשפט קמא שגה, כאשר לא ייחס משקל מספיק לסתירות שעלו במהלך חקירת עדי התביעה.
אליבא דסנגור, נוכח הסתירות הרבות העולות מעדותה של המתלוננת (הן לפני בית המשפט הן לפני חוקרי המשטרה) אין ליתן בה אמון. כפועל יוצא מכך קביעת בית המשפט קמא לפיה הודעות המתלוננות הן עקביות וקוהרנטיות, אינה במקומה. בהקשר זה
הוסף, כי חוקר המשטרה
- הוא ולא אחר -
לאחר שצפה בסרטון, החליט לחקור את המתלוננת תחת אזהרה. משמעו של דבר, אליבא דסנגור, שגם החוקר סבר (לאחר צפייה בסרטון) שהמתלוננת היא שתקפה את המערער ולא להיפך.
הסנגור עמד על מספר סתירות שנתגלעו, לשיטתו, בהודעות המתלוננת. כך למשל, בעדותה ציינה המתלוננת שרכב המערער חנה בצד שמאל (באדום לבן) בעוד בחקירתה הנגדית טענה שרכב המערער חסם שלושה נתיבים, כך שמשאית לא הצליחה לעבור. בעניין
זה
הודגש שבסרטון נראית משאית עוברת ללא כל בעיה לצד רכבו של המערער.
הסנגור אף הצביע על סתירות בהודעות המתלוננת בכל הנוגע לאופן בו התייחסה לנהגים אחרים שחנו בסמוך לרכבו של המערער. צוין, שהמתלוננת לא פנתה לבצע אכיפה כלפי כלי רכב אלו.
בהתייחסה לעניין זה במסגרת חקירתה הראשית היא הסבירה שאמנם היו במקום שני כלי רכב, אך, נהגיהם נותרו ישובים ברכבם ולא יצאו הימנו כמו המערער. בחקירתה הנגדית ולאחר שעומתה עם תוכן הסרטון, שינתה המתלוננת את גרסתה והסבירה שאחת מנהגות כלי הרכב הללו פנתה אליה, לאחר שירדה מרכבה וביקשה להותיר את רכבה במקום למשך מספר דקות. לטענתה, היא נתנה הסכמתה לכך. הסנגור הדגיש כי גם לגרסה זו אין אחיזה במציאות שכן בסרטון אין רואים באינטראקציה כלשהי בין המתלוננת לבין הנהגת המדוברת.
צוין, כי בניגוד לאמרותיה של המתלוננת, שלפיהן היא אושפזה כתוצאה מהאלימות הקשה שחוותה - היא לא אושפזה כלל אלא לכל היותר פונתה לבית החולים "הלל יפה" בחדרה.
מכאן, עבר הסנגור לסקור סתירות, הנוגעות לליבת האירוע, שנפלו לפי טענתו, בין הודעותיה לבין עדותה
של המתלוננת בפני
בית המשפט. אליבא דסנגור, טעה בית המשפט קמא בכך שלא העניק את המשקל הראוי לסתירות המהותיות שנפלו
לשיטתו בגרסאות, אשר אותן מסרה המתלוננת.
כך למשל נטען,
בהודעתה מיום 20.3.15 , כי המערער, בהגיעו לחנות הפיצוחים, המשיך לקלל אותה ולאיים עליה באומרו שהיא תגיד למשטרה "שתחפש אותו". או אז, הבינה כי הוא עתיד לעזוב את המקום והחלה לצלמו. בשלב זה המערער תקף אותה בכך שזרק את מכשיר הטלפון הנייד מידיה; הטלפון נפל לרצפה והתפרק . עוד ציינה המתלוננת שהיא ניסתה להגן על עצמה ולהדוף את המערער עם שתי ידיה. משלא הצליחה המערער המשיך להפליא בה מכותיו (בגבה ובפלג גופה התחתון) והשליך אותה לעבר רכב שחנה בצד הדרך. כתוצאה, מכך ספגה מכה חזקה ברגלה השמאלית.
לשיטתו של הסנגור, גרסה זו אינה נתמכת בצילומי סרטון האירוע. לטענתו, המערער נצפה כשהוא מנסה לסגת בעוד שהמתלוננת נראית רודפת אחריו ומתגרה בו.
ממשיך הסנגור ומתאר שבמסגרת העימות שנערך בין המערער לבין המתלוננת, הוסיפה המתלוננת
נתון (לראשונה במסגרת העימות ) ולפיו המערער פנה
אליה ואמר: " בא לך שאני אדחוף לך אצבע בתוך הכוס, את צריכה שיזיינו אותך".
אליבא דסנגור, דבריה אלו
של המתלוננת, הנוגעים להטרדה מינית שלכאורה חוותה מצדו של המערער,
הועלו לראשונה בעימות (ובהמשך במסגרת עדותה הראשית). גרסאות אלו לא גובו בעדויות עדי התביעה ובכלל זה לא בעדותו של מר ניסים כהן.
בהקשר זה טען הסנגור כי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה עברה המיני של המתלוננת אינו רלוונטי - בטעות יסודה. לשיטתו של הסנגור, אמרות המתלוננת בעניין זה "יורדות לשורש אמינותה" ומעידות על כוונה לייחס למערער האשמות נוספות שאין להן קשר למציאות.
כאשר נשאלה המתלוננת מדוע לא ציינה בהודעותיה שנמסרו במשטרה נתונים הנוגעים להטרדות המיניות שחוותה מצדו של המערער-
היא השיבה כי שלא עשתה כן וכי שיקוליה עמה.
אליבא דסנגור (עמ' 8 להודעת הערעור), בסרטון נצפה המערער " קונה דבר מה בחנות הפיצוחים, מגיש למוכר את הכסף ומקבל עודף ואילו המתלוננת מתקרבת אליו ומקרבת את המצלמה לפניו באופן שחורג ממרחק סביר, המערער מסתובב ומסיט את ידה מפניו ואז נופל הטלפון מידיה ובתגובה היא מכה אותו מכות נמרצות" (ההדגשות במקור).
מכאן עבר הסנגור להתייחס לעדותו של עד התביעה, מר ניסים כהן. גם כאן טוען המערער, באמצעות סנגורו, כי שגה בית המשפט קמא בקביעה שלפיה חרף אי דיוקים כאלו ואחרים שנפלו בעדותו, אין להטיל ספק באמיתותה. לשיטתו, טעה השופט קמא, בקביעה, כי עדותו של עד זה נשמעה אמינה בעיניו למרות היותו (כפי שהעיד על עצמו) אדם שסובל מלקות ראיה (בגינה הוא מוכר כנכה).
הסנגור טרח וסקר סתירות שהתגלעו, לשיטתו, בעדותו של העד. לתפיסתו, סתירות אלו יורדות לשורשו של עניין, בפרט לנוכח לקות הראיה אשר ממנה סובל העד. לדוגמה, הדגיש הסנגור, שלטעמו, עד זה, נוכח לקות ראייתו, לא היה זה שנהג ברכב שהיה מצוי בזירת האירוע, אלא אשתו דווקא הייתה זו שנהגה בו.
לפי גרסתו של העד, הוא יצא מהרכב כיוון שסבר שמאן דהוא נוגע בגג רכבו; אז ראה אדם רץ בריצת אמוק לכיוון המתלוננת, מכה אותה בפרצוף, ברגל ובחזה תוך שהוא מקלל אותה, תופס את המתלוננת ומצמיד אותה לרכבו של העד תוך שהוא מכה אותה;
למרות זאת, כאשר עומת העד עם העובדה כי במסגרת הצילומים אין רואים איש רץ ותוקף את המתלוננת – השיב "מה שרואים בצילומים, אתה צודק, לא רואים את הבחור רץ לעברה, אך מה שיש לי בראש זה שאותו בחור רץ לעבר צילה והתחיל לתקוף אותה". (עמ' 2, שורות 38-45) יתרה מכך, הוסיף העד כי יכול ש"חיבר" בין אדם אחר לבין התוקף (שורה 45).
הסנגור הדגיש, כי כאשר הוצג לעד הסרטון (במסגרת חקירתו הראשית) הוא התקשה לפענחו. יתרה מכך,
כאשר נשאל במסגרת חקירתו הנגדית אם הוא מזהה את עצמו בסרטון - השיב בשלילה.
הסנגור התייחס לגרסת העד לפיה המערער "פירק את המתלוננת לחתיכות" (עמ' 8 שורה 31). צוין בהקשר זה, כי העד עומת עם כך שאפילו המתלוננת עצמה לא תיארה את מה שאירע כפי שהוא תיאר. אז הודה, כי הוא מחזיק בתו נכה על רקע בעיית ראייה "גדולה" ממנה הוא סובל.
אליבא דסנגור, גרסתו של המערער דווקא היא התואמת לנצפה בסרטון. לדבריו, לאחר דברים שאמר למתלוננת הוא פנה לכיוון חנות הפיצוחים, אולם המתלוננת בחרה להתקרב אליו, להפר את המרחב האישי שלו ולקרב אל פניו את מצלמת הטלפון הנייד.
את זאת עשתה המתלוננת, חרף העובדה,
שלפי טענתה, בשלב זה, כבר דיווחה לממונה עליה על דבריו של המערער וצילמה את רכבו של המערער. לתפיסתו של הסנגור, כל שהיה על המתלוננת לעשות היה לשמור מרחק מהמערער, משזה איים כי ישרוף אותה. דא עקא, היא בחרה להתקרב אליו ולהתגרות בו.

לסיכום, נטען על ידי הסנגור, כי קיימות סתירות רבות בעדויותיהם של עדי התביעה העיקריים כמפורט לעיל.
הודגש, כי המערער "פעל מתוך אינסטינקט כאשר הסתובב ללכת ופתאום ראה יד מושטת לעברו עם פלאפון נייד" (עמ' 11, סעיף ג' להודעות הערעור). לדידו של הסנגור, גרסתו של המערער הייתה "אחידה לאורך כל הדרך".
בשולי הדברים, נטען כי יכול והמתלוננת חוותה חוויה מינית קשה בילדותה ועל כן השליכה תחושותיה על המערער בתארה מציאות שלא הייתה ולא נבראה.
לא זו אף זו, מאחר שעד התביעה המרכזי הוא אדם הסובל מלקות ראייה משמעותית ביותר ( "נושא תעודת עיוור") לא ניתן היה לבסס ממצאים עובדתיים על גרסתו.

עמדות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ביום 28.6.18
הסנגור המלומד הפנה את חיצי ביקורתו כלפי קביעת הממצאים בהתבסס על
עדותו של עד התביעהׁׁ
והסתירות המהותיות שעלו וצפו מגרסות שונות שאותן מסרה המתלוננת. הסנגור ביקש שנ
צפה בסרטון "פריים אחר פריים" (תצלום אחר תצלום), שכן לדידו,
כאשר עושים כן נגלית תמונה שונה במהותה מזו הניבטת כאשר צופים בסרטון בצפייה רציפה.
לסיכום נטען, כי בית-המשפט קמא לא נתן משקל מספק לסוגיות
המשליכות על מהימנות המתלוננת.

מנגד, ב"כ
המלומד של המשיבה, עו"ד צחי נימרובסקי, עתר לדחיית הערעור על שני חלקיו.
הודגש, כי עסקינן בהכרעת דין, המושתתת על סרטון מצלמות אבטחה ועל מהימנותם של שני עדים עיקריים. צוין שבמסגרת הסרטון נראית המתלוננת מנסה לצלם את המערער, אך הוא, בתגובה, נראה פונה לעברה, מתקרב אליה ותוקף אותה בכך שהוא מעיף מידיה את מכשיר הטלפון בו היא אוחזת. בהקשר זה פורט, שניתן לראות שהמערער מרים את ידו הימנית ודוחף את המתלוננת. לא זו אף זו,
ניתן לראות בין האנשים את המתלוננת נופלת על הרצפה ואת הנוכחים במקום מרחיקים את המערער מהמתלוננת. הוסף שחרף העובדה שמסגרת הסרטון לא ניתן לחזות באופן ברור בכל המתרחש (זאת נוכח העובדה שמספר אנשים מסתירים למצלמה),
הרי שראייה זו מהווה אך נדבך אחד המתווסף לגרסאות העדים (ובפרט לעדותו של מר ניסים כהן).

התובע המלומד טען כי לראיות התביעה מתווספת העובדה, שהמערער שינה את גרסתו מגרסת הכחשה גורפת לגרסה חלופית, לפיה הוא אכן "נגע במתלוננת בזמן שהתגונן מפניה". בהקשר זה צוין, כי בית המשפט קמא התייחס כדבעי במסגרת הכרעת דינו
לכל טענותיו של המערער לפנינו. לא זו אף זו, השופט המלומד קמא פירט במסגרת הכרעת הדין
את כל הראיות, המחזקות
את עדותה של המתלוננת (הסרטונים ומצבה הנפשי

של המתלוננת בעקבות תקיפתה).

עוד צוין, כי בית המשפט קמא שקלל את בעיית הראייה, שממנה סובל
עד התביעה. שמע מיניה, שנתון זה לא נעלם מעיניו. חרף זאת, נקבע שעדותו של מר ניסים כהן הייתה אמינה, וכי על בסיסה ניתן לקבוע מה ראה העד באותו היום.

לסיכום,
עתר ב"כ המאשימה לדחות את הערעור בציינו שהכלל הוא שערכאת הערעור
נוטה שלא להתערב בממצאי מהימנות, בוודאי כאשר בית המשפט קמא מתרשם מהעדים וקובע על בסיסם ממצאים חד-משמעיים.

דיון והכרעה (לעניין הכרעת הדין)
לאחר עיון במכלול החומר שהובא לפנינו, ושמיעת טענות הצדדים בדיון, הגענו לכלל מסקנה לפיה דין הערעור על הכרעת הדין להידחות
.
להלן יפורט עיקר נימוקי החלטתנו -
לית מאן דפליג על כך שערעור ההגנה נגד הכרעת דינה של הערכאה הראשונה נסב כל כולו סביב ממצאי מהימנות, שנקבעו בידי בית המשפט קמא.
כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה שנקבעו בערכאה הראשונה. יתרונה המובנה של הערכאה הדיונית
- על פני ערכאת הערעור - נעוץ בהתרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדויות והראיות שהוצגו בפני
ה {ע"פ 9930/06 פלוני נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 21.7.08); ע"פ 1656/16 דוידוביץ נ' מדינת ישראל
, פסקה 62 (ניתן ביום 20.3.17); ע"פ 2375/15 מדינת ישראל
נ' נס, פסקה 39 (ניתן ביום 22.2.18)}. יתרונה של הערכאה המבררת בקביעת קביעות מהימנות, בכל הנוגע לעדויות שנשמעו לפניה, הוא עצום, שהרי ערכאת הערעור אינה פוגשת בעדים ובשל כך אין לה הכלים המתאימים לבקר את קביעת ממצאי המהימנות שנעשתה בידי הערכאה הדיונית.
המבחנים שעל-פיהם בית-המשפט קובע מהימנות של עדים מעוגנים בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות), שקובע כי "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". כלי המדידה העיקריים המיושמים בעת הפעלתם הם הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית (ע"א 91/51 "מדור", חברה לבנין ולפיננסים, בע"מ נ' ביק [17]; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל
[18]; ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל
[19], בעמ' 392). הפעלת מבחנים אלה נעשית, בראש ובראשונה, על-ידי התרשמות ישירה ובלתי אמצעית של בית-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות וכן על-ידי השוואה של העדות לראיות אחרות ולמכלול הנתונים העובדתיים הנפרסים לפניו (ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל
[20], בעמ' 112; ע"פ 2439/93 הנ"ל [15]; ע"פ 6289/94 דזנשוילי נ' מדינת ישראל
[21]; י' קדמי על הראיות (כרך ג) [49], בעמ' 1598-1592 והאסמכתאות שם).אחד הנתונים שבית-המשפט צריך להתחשב בהם הוא הפרופיל האישיותי של העד. למושג "אישיות" בהקשר זה משמעות רחבה, והוא כולל את אופיו של העד, מצב בריאותו, עברו וזיקתו לעניין נושא הדיון וכן גורמים נוספים המשפיעים על הערכת מהימנותו (ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל
[22]; ע"פ 993/00 הנ"ל [16]; י' קדמי על הראיות (כרך ג) [49], בעמ' 1607-1605)." (
כב' השופט י' טירקל, במסגרתו של ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 1.4.04-
ההדגשות אינן במקור).

ויודגש, לא תמיד ניתן להעלות על הכתב את הטעם המדויק לכך שבית-המשפט נתן אמון בעדות אחת ודחה עדות אחרת. האמור, לעיתים, בתנועות קלות, בגמגום, בהסמקה, בהשתהות במתן תשובה (ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 9.6.86).
עם זאת, לכלל זה מספר חריגים, מצומצמים באופיים. ערכאת הערעור עשויה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אם אלו פסולות בתכלית, או כאשר ישנן סתירות בעדות היורדות לשורש העניין, אשר הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה להן, או כאשר מתגלה טעות מהותית בהערכת המהימנות. כל סוג של התערבות עודנה החריג לכלל ויש להפעילה במשורה אך ורק במקרים המצדיקים זאת{ע"פ 9930/06 פלוני נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 21.7.08); ע"פ 746/14 היילו נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 31.5.16)}. בדיקתה של ערכאת הערעור נעשית תחת סטנדרט כללי של סבירות {להרחבה ראו: הלוי, תורת דיני הראיות, כרך ד'(2013), עמ' 806- 819}.
למעשה, אם "נזקק" את עיקרי טיעוניו של הסנגור המלומד במסגרת הערעור דכאן, הרי שחיציו מופנים כלפי סטנדרט זה
של "סבירות". דהיינו,
לשיטתו הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל לגורמים רלוונטיים במסגרת שיקוליה בהערכת העדויות והראיות.
דעתנו כאמור שונה, ועולה בקנה אחד עם קביעותיו של השופט המלומד קמא.
נפנה אפוא לבחינה ביקורתית של טענות המערער בערעורו.
כפי שצוין כבר לעיל, העדויות המרכזיות בתיק היו אלו של המתלוננת, של מר ניסים כהן (עד התביעה) ושל
המערער. כל אלו הצטרפו לראיות חפציות עצמאיות (קבילות) בדמות סרטונים שצולמו במקום האירוע (ת/13).
כידוע, במקום בו יתרונה של הערכאה הדיונית על ערכאת הערעור מתבטל או מצטמצם
, עשויה ערכאת הערעור להתערב ביתר קלות בממצאי עובדה ומהימנות; במקרה כזה, ההלכה, לפיה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות עשויה לסגת . הדבר נכון בעיקר במצבים בהם
קביעת הממצאים על ידי הערכאה הדיונית נעשית בהתבסס
על
התרשמותה מראייה מצולמת, מה שמאפשר לערכאת הערעור להתרשם לא פחות טוב מן הערכאה הדיונית ממהלך האירועים (ע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 12.1.12).
משכך ולצורך הכרעה בערעור שלפנינו צפינו בסרטון האירוע (אשר חולק על גבי הדיסק למספר מקטעים) פעם אחר פעם (גם באמצעות "הילוך איטי – תמונה אחר תמונה").
מצפייה בסרטון ניתן להבחין כדבעי במתרחש עד לנקודה, שבה מתקרב המערער אל המתלוננות (ופוסע לפחות שני צעדים לכיוונה, בעוד היא עומדת יציבה במקומה, ובאמצעות יד שמאל שלו "מסיט-מפיל" בתנועת "הורדה" (מהירה ונחושה) מידה של המתלוננת את מכשירה הנייד (שבאמצעותו צילמה אותו). כמו כן, ניתן להבחין (בבירור)
מצפייה בסרטון כיצד מכשיר הטלפון מוטח ברצפת המדרכה, פועל יוצא של אקט זה.
כאמור, לשיטתו של הסנגור, ניגש המערער לקנות דבר מה בחנות הפיצוחים (הגיש למוכר כסף וקיבל עודף)
ואילו המתלוננת התקרבה אליו וקירבה את המצלמה לפניו "באופן שחורג ממרחק סביר". משכך, המערער פנה לעברה
"והסיט את ידה מפניו.. ופעל מתוך אינסטינקט כאשר הסתובב ללכת ופתאום ראה יד מושטת לעברו עם פלאפון נייד". או אז לשיטתו, "נפל" הטלפון מידיה של המתלוננת. בתגובה, החלה המתלוננת
להכות אותו מכות נמרצות.
תיאור עובדתי זה איננו עולה בקנה אחד עם התרשמותנו הבלתי אמצעית מצפיה בסרטון האמור. דעתנו עולה בקנה אחד עם השקפתו וקביעותיו של השופט המלומד קמא; אף אנו כמותו ראינו שהמערער היה מי שגרם להפלת מכשיר הטלפון מידיה של המתלוננת לרצפה וכתוצאה מכך גרם לשבירת המכשיר. ויודגש, צפייה בסרטון מלמדת שהמתלוננת אמנם מצלמת את המערער כאשר הוא מצוי בחזית חנות הפיצוחים – אך המערער הוא זה שפוסע לעברה
(בעוד היא עומדת יציבה במקומה ואוחזת באמצעות שתי ידיה את מכשירה הנייד) ומסיט באמצעות ידו השמאלית (תנועת "הורדה" נחושה ומהירה)
את מכשיר הטלפון מידה של המתלוננת; כתוצאה מכך, המכשיר נשמט מידיה ומוטח לרצפה.
כשאלו הם פני הדברים,
טענתו של הסנגור לפיה המערערת עמדה
וצילמה את המערער באופן שחרג ממרחק סביר - מה שגרם לו לפעול "מתוך אינסטינקט" - אינה משקפת את שאירע במציאות. ודוק, המערער היה זה שפסע לעבר המתלוננת, ניגש לעברה והסיט (ואף הוריד) את מכשיר הטלפון מידיה. המערער עשה זאת מתוך מודעות מלאה לאפשרות לפיה כתוצאה מהסטה זו יישמט המכשיר מידיה של המתלוננת וייפול
למדרכה. המערער עשה כן לכל הפחות מתוך יסוד נפשי מסוג פזיזות (שבאדישות או קלות דעת).
בהקשר זה יצוין,
כי ניתן להבין מצפייה בסרטון מהו הלך הרוח בו היה שרוי המערער, עובר להסטת מכשיר הטלפון והפלתו. כפי שציין השופט קמא הוא נראה מנופף בידו בתנועות זלזול ואיום, שהופנו כלפי המתלוננת.

תמימי דעים אנו עם קביעותיו של השופט המלומד קמא לפיהן אילו
בנקודה זו היה המערער מסתפק בהבעת מורת רוחו בלבד, נוכח צילום רכבו,
ולא ניגש לעבר המתלוננת וגורם להעפת מכשיר הטלפון מידיה,
אזי לא היו מתלהטות הרוחות בין השניים, כפי שהוצגו בסרטון.
יתרה מזו, גם אנו סבורים שקו ההגנה שננקט ואשר התמקד בשאלות שנסבו סביב
"האכיפה הבררנית" שלכאורה נקטה המתלוננת, בכל הנוגע לחלוקת דו"חות חנייה לרכבים נוספים שחנו בסמוך למקום חניית רכבו של המערער

וסביב מצבה הרפואי של המתלוננת לאחר האירוע לא היה רלבנטי כלל ועיקר. אחרי הכל, נתונים אלו אינם משליכים כלל ועיקר על המסקנה הנובעת מהצפייה באירוע שלפיה המערער גרם במודע נזק (שבר) למכשיר הטלפון של המתלוננת (ראו: פרוטוקול עמ' 19 שורה 25
ו- ת/10).
העבירה בה הורשע המערער על ידי בית המשפט קמא (שעניינה היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין) עניינה בגרימת נזק לקניין בכל דרך שהיא, כאשר הנזק עשוי לבוא לידי ביטוי במגוון של דרכים (שינוי מוחשי פיסי בנכס הניזוק). דרישת היסוד העובדתי בעבירה זו כוללת דרישת התקיימות של רכיב תוצאתי. משמע, נדרשת התקיימות בפועל של פגיעה בנכס ואין די ביצירת סיכון "בכוח" לנכס. דרישת היסוד הנפשי (מודעות להתנהגות מודעות לנסיבות ומודעות לאפשרות גרימת התוצאות וכן פזיזות ביחס לתוצאות) בעבירה זו עולה מהשימוש במונח "במזיד" במסגרת הגדרת העבירה (להרחבה, ראו: הלוי, תורת דיני העונשין, כרך ד'(2010), עמ'737- 738).
לא הייתה מחלוקת של ממש על כך שקביעות העובדה של הערכאה הראשונה הצדיקו הרשעה בעבירה האמורה. לפיכך, אנו קובעים כי הרשעתו של המערער בעבירה שעניינה היזק לרכוש במזיד בדין יסודה.

מכאן, נעבור לדון
בשאלה המרכזית הניצבת בערעור דכאן -
האם המערער אכן תקף את המתלוננת, ובשל כך יש להרשיעו בעבירה שעניינה תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין.
כמובן שגם לצורך הכרעתנו בסוגיה זו חזרנו וצפינו בסרטון האירוע.
מצפייה חוזרת ונשנית בסרטון עולה שבד בבד, עם הסטת מכשיר הטלפון מידיה של המתלוננת (באמצעות ידו השמאלית של המערער) ניתן להבחין בידו הימנית של המערער מתרוממת (בתנועה דמוית אגרוף) ומופנית לכיוון פלג גופה העליון (או צווארה) של המתלוננת.
דא עקא
, בשונה מהמקטע הראשון שנצפה בסרטון - שעניינו עבירת ההיזק לרכוש - מנקודה זו לא ניתן לטעמנו, באמצעות צפייה בסרטון בלבד לקבוע האם ידו הימנית של המערער הושטה לעבר המתלוננת (בתנועת תקיפה ופגיעה בגופה) או שמא ידו הימנית של המערער הושטה על מנת להדוף את תגובתה של המתלוננת לפעולת המערער שגרמה "להעפת" מכשיר הטלפון מבין ידיה.
בין כך ובין כך נראית ידו הימנית של המערער מושטת
בתנועה מאיימת לעברה
של
המתלוננת.
ויובהר, לאחר אקט זה החלו תפיסות הדדיות של המתלוננת והמערער זה בזו, כאשר בשלב מסוים המתלוננת מכה בכתפו השמאלית של המערער ובשלב אחר המערער "מנער" את המתלוננת באמצעות מרפקו השמאלי שפוגע בה. לאחר מכן, אדם נוסף מגיע וחוצץ בין המערער לבין המתלוננת. בשלב זה, המתלוננת כורעת לכיוון הרצפה (ככל הנראה על מנת לאסוף את מכשירה הנייד שהוטח לרצפה), אלא שבנקודה זו - כאשר המתלוננת כורעת -
התאספו מספר אנשים שהיו במקום. אלו הסתירו את ההתרחשויות בצורה מוחלטת. על כן, לא ניתן להבחין במתרחש בנקודה זו. כעבור מספר רגעים נראית המתלוננת עומדת ואילו המערער נראה מוצמד (על ידי אדם שהיה במקום) לרכב החונה בצד המדרכה. לאחר מספר שניות, החלו המערער והמתלוננת להתקרב, פעם נוספת, זה לזו. בנקודה זו שוב נראית המתלוננת כורעת כלפי מטה אך לא ניתן להבחין בטיב המגע שנוצר בין השניים בנקודה זו. בסיום האירוע עוזב המערער את הזירה ונכנס לרכבו, כאשר המתלוננת צועדת אחריו ורוכנת לכיוון רכבו. רכבו נצפה עוזב את זירת האירוע.
כפי שניתן להסיק מהתיאור דלעיל, במסגרת האירוע הנ"ל נותרו "חללים ראייתיים" שאין ניתן
להשלימם בעזרת סרטון המצלמה. דווקא הרגעים שבמסגרתם
נוצר מגע בין המערער לבין המתלוננת - אינם נצפים כדבעי באמצעות המצלמה
(מלבד המקטע הראשון כפי שפורט, בד בבד עם הפלת מכשיר הטלפון).

לא בכדי ציינו בפתח דברינו כי במצבים מסוג זה נדרשת הערכאה הדיונית (וכך היא אכן נהגה) לקבוע ממצאי עובדה ומהימנות, שבסופם עליה להכריע האם עמדה המאשימה בנטל השכנוע הדרוש בפלילים (מעבר לספק סביר) לצורך הרשעתו של המערער בעבירה שעניינה תקיפת עובד ציבור.
נחזור ונדגיש אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות של עובדה שכולן נסובו על הערכת מהימנות. ערכאת ערעור אינה מהווה ערכאה דיונית נוספת ואינה נדרשת לחזור ולבחון כל פרט ופרט במארג הראייתי שהונח בפני
הערכאה הדיונית (ע"פ 7477/08 גץ נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 14.11.11). לא כל שכן, כאשר
הערעור דכאן מהווה מעין חזרה על הסיכומים שהוצגו בבית המשפט קמא.
למעלה מן הנדרש ועל מנת להסיר את הערפל השורר סביב טענות הסנגור, לפיהן השופט המלומד קמא לא נתן דעתו לסתירות מהותיות או לא ייחס משקל מתאים לגורמים רלוונטיים במסגרת שיקוליו בהערכת העדויות והראיות, נציין כך –
כפי שיפורט להלן, הסתירות שעליהן הצביע הסנגור המלומד בערעורו זניחות, חלקן אף מדומות. הסתירות הקיימות ניתנות ליישוב. אין לשכוח שעסקינן באירוע
מהיר
עמוס תגובות שונות וטראומתי.
כידוע, לאירוע מסוג זה ניתן להעניק פרשנות שונה, התלויה בזווית הראייה של הנוכחים במקום, ובנקודת הזמן בו החל כל צופה לצפות באירוע.
עמד על כך כב' השופט י' עמית במסגרתו של ע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל
, פסקה 22 (ניתן ביום 14.3.12) בציינו כדלהלן:
"חלק מהסתירות ניתן ליישב נוכח טיבו ואופיו של האירוע שהיה מלווה באנדרלמוסיה רבתי. כמו סצינה בסרט המצולמת ממספר זוויות בקטעי זמן שונים, כך שכל אחד מהעדים רואה את הדברים ממקום עומדו, מזוית אחרת, ולעיתים בנקודת זמן אחרת. ייתכן כי חלק מהסתירות בדברי העדים מקורו בהעצמה והפרזה בתיאור האירועים...כל שופט בערכאה דיונית, מכיר את התופעה של עדים טועים, ואפילו עדים המשקרים במידה זו או אחרת, מבלי שיש בכך כדי לאיין את גרסתם בליבה העיקרית של הדברים...קיצורו של דבר - לא כל עד שמשקר או טועה בחלקים מעדותו, יש לקבוע כי אינו דובר אמת בגרסתו המרכזית, ומכאן מלאכתה של הערכאה הדיונית, לבור את התבן מן הבר, ולעיתים, כשיש צורך, אף להשתמש בכלל של 'פלגינן דיבורא'"(
ההדגשות
אינן במקור).

בעניין זה אף ראוי להזכיר, כי

הפסיקה הכירה בכך, שבאירוע מסעיר ומרגש עשויים דברים להישמט מן הזיכרון האנושי ואפילו להיקלט באורח שאיננו מדויק לחלוטין (ראו למשל: ע"פ 564/78 שחאדה נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 20.6.79
).
כך למשל, עד התביעה , מר ניסים כהן מסר במסגרת עדותו הראשית, שהחנה
את רכבו
במעלה הרחוב של השוק.
העד מתאר, כי "קצת אחרי הפניה שמאלה היה נדמה לי שמישהו משחק בגג רכב שלי.." (יוער, כי ניתן לראות בסרטון שהמתלוננת אכן מניחה חפץ כלשהו על גג רכבו). משכך, יצא מרכבו
(שהיה נהוג מלכתחילה בידי אשתו) לבדוק את פשר העניין.
העד מתאר,
כי התמונה שהתגלתה מולו הייתה של
"אדם מכה מכות נמרצות תוך כדי קללות את הפקחית שהייתה שם". תואר, כי הפקחית "הייתה בהיסטריה". הוסף שקהל גדול התאסף בזירה ( ראו פרוטוקול מיום
24.1.17 ).
במסגרת חקירתו הנגדית עומת העד עם הנתונים שמסר במסגרת הודעתו במשטרה (נ/1) לפיהם טען "כי ראה אדם עושה דרכו בריצת אמוק לכיוון צילה, בצרחות, מכה אותה בפרצוף, ברגל ובחזה".
העד נשאל אודות תשובתו
לחוקר המשטרה, אשר הסב את תשומת ליבו לכך שלא רואים בסרטון את המערער רץ ותוקף את צילה. על כך השיב העד לחוקר כי יכול שחיבר בין אדם אחר לבין התוקף (שם, עמ' 8 שורות 17 -20).
הסנגור הקשה על העד ושאל אותו האם לנוכח דבריו
שנמסרו לחוקר המשטרה הוא עדיין
בטוח במה שראה בזירת האירוע?
העד השיב
נחרצות:
"אני מתייחס רק לאי הבהירות או לאמינות שלי ביחס לריצת האמוק, אבל ביחס למכות הנמרצות שהוא היכה אותה ולטינופת שיצאה לו מהפה אין חולק" (ההדגשות אינן במקור) (שם, עמ' 8 שורות 21-22).
בהמשך, כאשר נשאל העד האם יכול והוא
הגזים בתיאור האירוע, השיב כך: " אתה צודק אני באמת לא תיארתי את שלל הקללות המטונפות שיצאו לו מהפה. הבן אדם כיסח אותה מכות נמרצות בכל חלקי הגוף שלה" (שם, עמ' 8 שורות 28-29).

העד במסגרת חקירתו החוזרת התייחס לבעיית הראייה ממנה הוא סובל וציין שהתקיפה "התרחשה לו מול הפרצוף וראה אותה בירור".
כפי שציינו גם אילו עד זה הגזים והפריז (ואין אנו קובעים כך), במידת מה, בתיאורו את אופן קרות האירועים, הרי שאין בכך לאיין את ליבת האירוע, הלוא היא השאלה - האם תקף המערער את המתלוננת במהלך האירוע.
ודוק, מעייני השופט קמא לא נעלמו
"אי דיוקים כאלה או אחרים" שנמצאו בעדותו של עד זה- "אך לא ברמה שיפגמו בעדותו". צוין שהעד אמנם העיד אודות לקות ראייתו,
אך לצד זאת קבע השופט קמא שעדותו נשמעה אמינה, כזו שעל בסיסה ניתן להתרשם ממה התרחש בפועל במהלך האירוע. הוסף, כי עסקינן בעד ראייה ישיר אשר נקלע למקום במקרה. עוד הודגש, כי מדובר בעד ניטרלי שצפה מקרוב במתרחש ושאין לו היכרות קודמת עם מי מהמעורבים בפרשה.
נוסיף, כי מצפייה בסרטון האירוע אכן נצפה מר ניסים כהן {שזיהה את עצמו במסגרת הודעתו במשטרה כאדם עם המעיל החום והצעיף (נ/1 – שורה 36)} ניצב
במהלך האירוע כל העת בסמוך למכוניתו ולמעשה בסמוך לזירת ההתרחשות.

כשאלו הם פני הדברים,
אנו סבורים
שקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא - שנעשו על בסיס ממצאי המהימנות של העד הנ"ל
- הינן סבירות בהחלט.
בהכרעת-דינה של הערכאה הראשונה פורטו ונומקו הטעמים לקבלת עדות העד. בסופו של יום נקבעו קביעות ברורות וחד-משמעיות, המבוססות על התרשמותו הבלתי-אמצעית של בית המשפט מאורח מסירת העדות.
יותר מכך, השופט המלומד קמא
לקח בחשבון את כל הגורמים הרלוונטיים הצריכים להילקח בחשבון (כולל הסתירות שנפלו בעדות הנ"ל), על מנת להעריך כדבעי את משקלה של העדות. מכל מקום, אין עדותו של מר ניסים כהן נופלת לסוג המקרים בהם יכולה וצריכה ערכאת הערעור להתערב בקביעות מהימנות.
נעבור כעת לדון בגרסתם של המערער והמתלוננת.
בהכרעת הדין קבע השופט קמא כי עדותה של המתלוננת הייתה "עקבית, אמינה וקוהרנטית". הוסף, כי עדותה תואמת את השתלשלות המעשים כפי שאלו נצפו בסרטון. צוין, שגרסת ההגנה לא הצליחה לעורר ספק באמינותה של המתלוננת או להטיל דופי או רבב בגרסתה.
במסגרתו של העימות (מיום 23.3.15) שנערך בין המתלוננת לבין המערער(ת/8) כאשר נשאלה המתלוננת מה היה ביום שישי האחרון (שורה 14) מסרה את גרסתה כדלהלן:
"
ביום שישי האחרון, הגעתי לרחוב רוטשילד כמפקחת עסקים בחדרה כאשר רכב החנה שלא בצורה תקינה ורכבים החלו לצפור ופנו אליי. ניגשתי לחנות הראשונה הסמוכה לרכב ושאלתי למי שייך הרכב יצא הבחור שיושב מולי יצא לעברי כאשר אני עומדת בכניסה של החנות דגים ברחוב רוטשילד, פנה אליי בטון ובסגנון מאוד מאיים כאשר אומר לי "אתכם הפקחים צריך לשרוף ולהדליק אתכם". עשה סיבוב ופנה אליי ואמר לי באופן אישי תגידי "בא לך שאני ישפוך עלייך חומר, דלק והדליק אותך עם גפרור ויראה אותך בוערת". אמרתי לא זוכרת אם זה היה בקול או לא בריאות הנפש והגוף. כל הזמן הזה לא קשרתי את הבחור הזה לרכב חשבתי שהבן אדם קם עצבני בבוקר והתחיל להתנהג ככה. לאחר מכן הבחור שיושב מולי אמר לי "בא לך שאני אדחוף לך אצבע בתוך הכוס, את צריכה שיזיינו אותך" הלכתי חצי מטר ודיברתי עם לילך כוכבי שהיא המנהלת שלי ובקשתי ששיטור יגיע למקום, אילנית אמרה לי שהשיטור עסוק ושאני התקשר ל-100, התקשרתי ל-100 ובזמן הזה הבן אדם מתקרב למקום שאני עומדת בו והמשיך עם קללות ומילות גסות כמו למשל "בא לו לזיין אותי" ובזמן שהוא בחנות הפיצוחים הבחור שאל אותי איפה המשטרה שלך, אפילו המשטרה שמה עלייך זיין, ועשה תנועה שהוא רוצה ללכת לאחר האיומים המאוד קשיים, מיד הוצאתי את המצלמה וצילמתי אותו על מנת שאני יוכל להתלונן עליו. כאשר כל הזמן הרגשתי כאילו כל רגע הוא עומד להרים עליי ידיים, הבחור הגיע לעברי ונתן
לי אגרוף, ניפץ לי את מכשיר הנייד, זרק אותו על הרצפה, גרם לי לחבלות בצלעות, בעמוד השדרה. חבלות ברגל השמאלית. אני מטופלת עכשיו ע"י רופאים היות ואני עם פגיעה בחולייה, הבחור גרם לי לנזק שאני מטופלת בבי"ח סורקה בב"ש" (ההדגשות אינן במקור).

ביום 24.1.17 במסגרת חקירתה הראשית מסרה המתלוננת את גרסתה כדלהלן:
"מדובר ביום ו', אכיפה שגרתית, כאשר בהימצאותי ברח' רוטשילד רכב שמחנה בצד שמאל, כי זה חד סטרי, מחכה בסמוך לחנות דגים באדום לבן, הפריע לתנועה, ברכב לא היה נהג. היו שם עוד שני רכבים שהיו בהם נהגים וביקשתי מהם לזוז ולהמשיך בנסיעה. היה לי עם מי לתקשר כיוון שביום שישי למרות כל הלחץ של האזרחים אני משתדלת לא לתת דוחות. מצאתי לנכון להיכנס לחנויות הסמוכות לחניית הרכב ולשאול למי שייך הרכב. נכנסתי לחנות דגים ושאלתי של מי הרכב שלא ממונע ועומד בצד הכביש ואז התפרץ מישהו אלי. ראיתי שאף אחד לא נענה ובאתי לצאת אחורנית ליתר החנויות ואז התפרץ מישהו לעברי בזעם. ניבל את הפה במלל מאוד פוגעני ופולשני בנושא האינטימי בצורה של המחשה, הוא אמר לי "את יודעת מה בא לי לעשות לך?" ואז שאלתי אם הרכב שלו, והוא אמר לי בפורום של אנשים "בא לי לשרוף אותך, בא לי לשרוף אתכם", הוא עשה תנועה של הדלקת גפרור ואמר לי "בא לי להתעסק לך באיבר המוצנע ולעשות לך...", והוא הרתיע אותי. אני בגיל 5 נאנסתי והמילים האלה קשות מנשוא, לשמוע את המלל הזה איך בקלות דעת נאמרים דברים על האיברים האינטימיים. (העדה פורצת בבכי). ראיתי פה משהו חולני, הוא עשה את זה עם אישונים פתוחים וממש חדר לאיבר המוצנע שלי. הלכתי אחורה, וחשבתי שאולי אני ארתיע מישהו, ועוד לא הספקתי לצלם את הרכב והוא הגיח לעברי ופשוט תקף אותי שם, אבני שפה שגובלים לחנות מעדתי עם הרגל השמאלית שלי לעבר המדרכה באבני שפה, כאשר לפני כן עברתי ניתוח בברך שמאל ואם אני אצטרך אני אביא אישורים מבי"ח. אמרתי שאם הוא מתנהג בצורה הזאת אני ארים טלפון למשטרה ואז הוא הקניט את המשטרה וראיתי שאחרי שהוא המשיך לתקוף ולהכות אותי, הוא שמע שאמרתי במירס משטרה והוא ניגש לחנות הפיצוחים וניסה לסגת ובכל זאת הצלחתי לצלם את הפנים שלו והוא בא לעברי וזרק לי את הנייד ואזרחים במקום עזרו לי. הוא ניסה בשנית להמשיך להכות אותי. הוא פשוט נהנה מזה. המגע שלו בגוף שלי היה ממש אלים אז הדפתי אותו ממני כי ידעתי שהוא מתענג על האלימות הזאת והייתי חסרת אונים".

בחרנו להציג לעיל את שתי גרסאות חקירת המתלוננת במלואן, זו אחר זו (גרסה ראשונית שנמסרה במסגרת העימות וחקירה ראשית בבית המשפט) על מנת להמחיש את שנאמר לא פעם - לעיתים עדים מפריזים בתיאור האירועים ואף מעצימים את שקרה, אך הפרזות אלה אינן פוגמות בהכרח בראיות הליבה הצריכות לעניין.

ניתן להבחין בנקל כי גרסתה של המתלוננת שנמסרה במסגרת העימות (סדר האירועים המוצג במסגרתה) מתיישבת היטב עם הנצפה בסרטון האירוע. לעומת זאת, בהחלט דומה כי גרסתה בבית המשפט, שנמסרה בחלוף הזמן (כעבור שנתיים מקרות האירוע) מתאפיינת בתיאור האירוע בכללותו, אך אינה מתיישבת עם סדר האירועים כפי שנצפה בסרטון. ודוק, בשתי הגרסאות המתלוננת מתארת כי המערער הפנה לעברה אמירות פוגעניות, על שצריך "לשרוף" את פקחי התנועה; בשתי הגרסאות המערערת דיווחה על אמירות פוגעניות נוספות (מיניות) שהופנו אליה (נדגיש, שאין מיוחסות למערער עבירות שעניינן הטרדה מינית או איומים);
בשתי הגרסאות מציינת המתלוננת שהמערער הגיח לעברה ותקף אותה, כאשר החלה לצלם (וגרם לה נזק למכשירה הנייד).

ודוק,
במסגרת העימות מציינת המתלוננת את רצף האירועים הראשון כפי שנצפה בסרטון בציינה: "..הבחור הגיע לעברי ונתן
לי אגרוף, ניפץ לי את מכשיר הנייד". תיאור זה בהחלט מתאים
לסדר האירועים כפי שנראה בסרטון (אם כי כפי שציינו מכת האגרוף המתוארת, באמצעות יד ימין של המערער, לא ברורה דיה בצילומי הסרטון).

הגוונים השונים בגרסאות לא נעלמו מעיניו של השופט המלומד קמא בציינו במסגרת הכרעת הדין (פסקה 47) כדלהלן
:
"עדותה של המתלוננת הייתה עקבית, אמינה וקוהרנטית. היא תיארה במהלך העימות בינה לבין הנאשם את האירוע והשתלשלות האירוע בצורה שתואמת את השלשלות האירוע בסרטונים וחזרה בעדותה בבית-המשפט על תיאור זה"
.

נדגיש, לאחר שצפינו בסרטון האירוע לא קיים בליבנו ספק כי גרסתה של המתלוננת במסגרת העימות תואמת בליבתה
את אופן קרות האירועים. נכון הדבר, כי במסגרת עדותה בבית המשפט חזרה המתלוננת על תיאור האירוע בכללותו
(אך לא בסדר האירועים הנכון כפי שנצפה בסרטון) ואף יכול שהפריזה בתיאורי תקיפתה. חרף האמור ברי שהשופט המלומד קמא היה ער לכך (כפי דבריו שהובאו לעיל) אולם בחר לאמץ את גרסתה של המתלוננת, הנתמכת בגרסתה שנמסרה במסגרת העימות שנערך בינה לבין המערער.

מכל מקום אנו קובעים כי הסתירות שנפלו במסגרת עדותה של המתלוננת בפני
בית המשפט אינן יורדות לשורשו של עניין (
בהשוואה
לגרסת
העימות)ׂ ואינן פוגמות בראיות ליבת האירוע הנתמכות בראש ובראשונה בסרטון האירוע (באשר לאופן קרות האירועים) ובגרסת עד התביעה המרכזי.

ראוי כעת לבחון את גרסת המערער.

במסגרת עדותו במשטרה (ת/1) מיום 23.3.15 כפר המערער בכך שהפנה כלפי המתלוננת איומים מכל סוג שהוא. המערער תלה יהבו בכך שהמתלוננת לא רשמה דוחות חנייה לשני רכבים נוספים שעמדו במקום אסור. את האירוע המרכזי תיאר כדלהלן:
"לא איימתי ולא תקפתי... באה הפקחית בשם צילה בדיוק אני יוצא מהחנות הדגים אני רואה את צילה מצלמת את הרכב על מנת לתת לי דוח חניה, אני אומר לה "מה אתם לא מדביישים (מתביישים) גם ביום שישי אין חניות והכל צפוף ולרשום דוחות, צילה אמרה לי "תסתום את הפה אני עושה עבודה שלי" אני אמרתי לה "תרשמי גם לשני מכוניות שלפני שעומדים באדום לבן
איפה שאסור לחנות גם להם תרשמי דוח" ואז היא אמרה לי מי שואל אותך אני רוצה רק לרשום לך דוח ולהם לא, אני אמרתי לה אז תרשמי ולכי לעניינים שלך, ואז אני מתחיל לעלות לכיוון חנות הפיצוחים וצילה הולכת אחרי, אני אומר לה מה את רוצה תרשמי את העניינים שלך ולכי, אני מסתובב ורוצה לרדת למטה והיא ממשיכה ללכת אחרי ומלחיצה אותי, אני לקחתי את הגרעינים שקניתי בחנות לגרעינים אני מסתובב לרדת לאוטו ואז אני רואה אותה מגיעה בהליכה מהירה מולי עם הטלפון היד שלה שלוף קדימה לכיוון הפנים שלי לא יודע עם זה בכוונה לצלם אותי או לתקוף אותי, אני שמתי יד קדימה להגן על הפנים שלי היא נתקלה ביד שלי וכנראה המכשיר פלאפון שלה נפל על הרצפה, היא נכנסה להיסטריה והתחילה להתפרע נתנה לי סטירה עם היד הימנית שלה לראש מעל האוזן שלי מצד שמאל, היא ממש התנפלה על בהיסטריה ונתנה לי מכות עם הידיים שם, אני נכנסתי ללחץ מהסיטואציה.." (ההדגשות אינן במקור).

בנוסף, במסגרת עדותו הראשית בבית המשפט (מיום 10.7.17)
תיאר המערער את האירוע באופן הבא:
"..הלכתי לחנות פיצוחים ואיך שהסתובבתי היא באה מולי עם הפלאפון לצלם אותי ואני זוכר שהפלאפון שלה נפל. משם היא התחילה בהיסטריה. אצבע לא הנחתי עליה. היא טענה וגם העד מטעמה טען שגלגלתי אותה בבעיטות עד הבנק. לא נגעתי בה ופשוט הלכתי מהמקום. אחרי שהסתיימה כל המהומה, היא הכניסה את הראש שלה לאוטו שלי ואמרה לי כל מיני מילים שאני לא רוצה לחזור עליהם. זה הכול, הלכתי משם כי חשבתי שזה נגמר. אצבע לא הנחתי עליה. שיראו לי מקום אחד בסרטון שנגעתי בה. אני רוצה לראות בסרטון איפה המכות הנמרצות שטענו שנתתי לה.." (
ההדגשות אינן במקור).

נאמר מיד, גרסאות המערער לפיהן הוא רק זוכר
"שהטלפון נפל"
או שראה את המתלוננת
מגיעה בהליכה מהירה מולו עם הטלפון "שלוף" מול פניו - חוטאות, בלשון המעטה, לנצפה בסרטון האירוע. בנוסף, גרסת המערער לפיה רק "שם יד" קדימה על מנת להגן על פניו הינה גרסה שאינה מתיישבת באופן ברור ונחרץ
עם הנצפה בסרטון.
לא זו אף זו, גרסתו של המערער לפיה ידו "נתקלה" בידיה של המתלוננת וגרמה להפלת מכשירה הנייד היא
גרסה תמוהה, בשים לב לאירועים הנצפים בסרטון, כפי שתוארו בהרחבה במסגרת הפרק שעסק בעבירה שעניינה ההיזק לרכוש.

כפי שפורט בהרחבה, מאחר ואירוע האלימות "הוצת" בד בבד עם "העפת" מכשירה הנייד של המתלוננת ותוך כדי הנפת יד ימין בתנועת תקיפה כלפי המתלוננת, קשה
"להפריד" בין המקטעים, בכל הנוגע לממצאי מהימנות. דהיינו, כאשר המערער מציג את עצמו כאדם תמים אשר ידו פגעה בטעות במכשירה הנייד של המתלוננת (ושאת כל זה עשה רק על מנת להגן על פניו מפני צילומו) אמינותו נפגעת בצורה קשה ביותר.
הרי כפי שניתן להבחין בבירור בסרטון המערער הוא שיזם את המגע; הוא היה זה שהתקרב למתלוננת, והוא זה שעובר לאירוע, נראה מפגין זלזול בוטה בתפקידה הציבורי של המתלוננת (כפקחית חנייה). יוצא אפוא, שממצאי המהימנות שזורים הן בהתייחס לשאלה האם הכה המערער את המתלוננת במכות אגרוף (כפי שצוין בעובדות כתב האישום)
הן ביחס
למניע שגרם למערער להגיח כלפי המתלוננת.

בנסיבות המתוארות הקביעה לפיה המערער התקרב לעבר המתלוננת, לא רק מתוך מטרה להסיט את מכשירה הנייד באמצעות ידו האחת, אלא -בד בבד - על
מנת לתקוף אותה באמצעות ידו האחרת
(פועל יוצא של חמת זעמו) הינה סבירה בהחלט.
כנגזרת מכך, אימוץ הגרסה לפיה המשיך המערער להפליא מכותיו במתלוננת (כפי שציין העד המרכזי) ובכך גרם למהומה רבתי גם היא סבירה בהחלט.

לאור המקובץ, אנו תמימי דעים, עם קביעתו של השופט המלומד קמא שלפיה גרסתה של המתלוננת (שאוימה והותקפה על ידי המערער) אמינה יותר מגרסת המערער לפיה הוא רק "העיר" לה על צילום הרכב או רישום הדו"ח. גם אנו סבורים שהסיבה
לכך שהמתלוננת בחרה ללכת אחרי המערער ולצלם אותו בחנות הפיצוחים, הייתה התנהגותו הבוטה שהופנתה
כלפיה, עובר לאירוע האלימות.

לסיכום, אימוץ גרסת המתלוננת -השזורה בסרטון האירוע ועדותו של מר ניסים כהן - תוך דחיית גרסתו המיתממת של המערער, הינה סבירה ביותר בנסיבות המתוארות.
יוצא אפוא, כי השופט קמא ייחס משקל מתאים לכל הגורמים הרלוונטיים במסגרת שיקוליו בהערכת העדויות והראיות, ואף הפריד את העיקר מהטפל.

נמצאנו למדים, כי הקביעה לפיה המערער תקף את המתלוננת, באופן כזה ששמט לה את הפלאפון מידיה, והיכה אותה בדין יסודה.
כאן המקום לציין, כי עבירת תקיפת עובד ציבור מתייחסת לעבירת התקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק העונשין) כאל עבירת בסיס, אשר על גביה מתווספת נסיבה המעידה על החמרה באופי ביצועה. דהיינו, שהתקיפה נעשתה בזיקה עניינית לביצוע התפקיד (של עובד הציבור). ההגדרה מהי התקיפה מצויה בסעיף 378 לחוק העונשין (להרחבה, ראו: הלוי, תורת דיני העונשין, כרך ד'(2010), עמ' 594- 595)
עולה כי , תקיפה הינה כל מגע בגופו של אדם, במישרין או בעקיפין, אשר נעשה ללא הסכמה מודעת ומתוך בחירה חופשית. ברי, כי לא כל מגע בגופו של אחר, ללא הסכמה, יוביל למיצוי הליכים במסגרת הדיון הפלילי. עיקר הפגיעה במסגרת עבירת התקיפה הנה הפגיעה באוטונומיה של הפרט על גופו הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהפעלת כוח גופני מכל סוג שהוא. דרישת היסוד העובדתי בעבירה הנ"ל אינה כוללת דרישת רכיב תוצאתי, כאשר דרישת היסוד נפשי הצריך לעבירה זו הינו מסוג מחשבה פלילית, הגלומה במודעות להתנהגות ומודעות לנסיבות (להרחבה בעניין זה, ראו: הלוי, תורת דיני העונשין, כרך ד'(2010), עמ' 588-589).
משנדחו כל טענות ההגנה נגד הכרעת-הדין, אנו מורים על דחיית הערעור נגד הכרעת-הדין. הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו, תיוותר, אפוא, על כנה.

הערעור נגד גזר הדין
כזכור, הופנה הערעור גם נגד חומרת העונש אשר נגזר למערער בפרשה זו.

נימוקי גזר הדין
במסגרת גזר דינו של המערער, סקר השופט קמא את
הערכים המוגנים בהם פגע המערער באירוע דכאן ("הסדר הציבורי, יכולת עובדי הציבור לבצע את תפקידם וכבודם כבני אדם"). בהתייחסו לנסיבות הקשורות
בביצוע העבירות,
קבע השופט המלומד קמא, כי האירוע
התרחש "ללא תכנון מוקדם והנזק שנגרם מבלי לזלזל בחומרת האירוע – אינו גבוה".

מכאן, נקבע
שמתחם הענישה צריך שינוע בין 2 לבין
9 חודשי מאסר לריצוי בפועל. הודגש, שככל שיוטל על הנאשם מאסר בחלק התחתון של המתחם אפשר שיומר לעבודות שירות. בהתייחסו לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות, שקלל בית המשפט קמא (לקולא ולחומרה)
את הנתונים הבאים:
אי הבעת חרטה מצדו של המערער;

עברו הפלילי (הישן)
וחלוף הזמן ( 3 שנים) מאז ביצוען של העבירות.
לבסוף השית בית המשפט קמא על המערער את העונשים המפורטים לעיל.

נימוקי הערעור נגד חומרת העונש
בהתייחסו לגזר הדין טען הסנגור כפי שפורט שהעונש שהוטל על המערער אינו מידתי. לנוכח ההתגרות שהופנתה אליו מצדה של המתלוננת ולנוכח העובדה שעברו הפלילי ישן - היה מקום, כך נטען, להתחשב בו ולהסתפק בענישה צופה פני עתיד.

תשובת המשיבה
בהתייחס לעניין גזר הדין
ציין התובע המלומד, כי לא בכדי הודעת הערעור כמעט ולא
התייחסה לנושא זה. הודגש, שהעונש שהוטל על המערער הוא עונש קל מאוד, כזה שלא ניתן לקבוע שאיננו הולם.
הובהר, כי מקום שעסקינן בשליחי ציבור (פקחית) שומה על בית המשפט להגן על אלו שעבודתם נעשית
לטובת הציבור.
משכך,
גם בכל הנוגע לעונש שהושת על המערער יש מקום לדחות את הערעור.

דיון והכרעה (גזר הדין)
הלכה פסוקה היא, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בגזר הדין הניתן על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, שבהם ניכרת סטייה של ממש מן הענישה המקובלת והראויה, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין (ראו למשל: ע"פ 200/13 ברמן נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 5.2.14; ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 3.2.98).
נפנה, אפוא לדון בחלק זה של הערעור.
כפי שצוין בהרחבה,
במסגרת
גזר דינו של המערער, התייחס
השופט
קמא כנדרש (על פי הוראותיו של תיקון 113 - סימן א'1 בפרק ו' לחוק שכותרתו הבניית שיקול-הדעת השיפוטי בענישה) לערכים המוגנים שנפגעו, כתוצאה מביצוע העבירות (סעיף 40ג(א) חוק העונשין).
השופט המלומד לא פסח על הנסיבות שקשורות בביצוע העבירות
(סעיף 40ט' לחוק העונשין).
כידוע, הדרך לגזירת עונש עוברת (לצורך קביעת מתחם העונש ההולם) גם דרך מדיניות הענישה הנהוגה.
לפיכך, על מנת לוודא כי לא ניכרת, בעניינו של המערער, סטייה של ממש מן הענישה המקובלת עיינו בפסיקה רחבה העוסקת בעבירות דכאן.
מצאנו כי העונש שהושת על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות שבעניינן הוא הורשע {השוו למשל: רע"פ 2450/15 אזרזר נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 15.4.15ׂ); ת"פ(ב"ש) 19880-02-13 מדינת ישראל
נ' אלבורוב (ניתן ביום 6.5.15); ת"פ(כ"ס)26318-01-13 מדינת ישראל
נ' אלבו (ניתן ביום 1.1.14); ת"פ (ב"ש) 15668-09-13 מדינת ישראל
נ' צגאי (ניתן ביום 20.4.14); רע"פ 1648/14 יפרח נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 8.4.14}
לאור המקובץ, נוכח העבירות שבעניינן הורשע המערער, אנו קובעים כי לא קיימת בנידון סטייה של ממש מן הענישה המקובלת. לשיטתנו, סוג העונש (ומידתו) שהושת על המערער הולם את מעשיו ומידת אשמו.

סוף דבר

יוצא, אפוא, כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות.

המערער יתייצב ביום 14.10.18 שעה 08:00 בבוקר במשרדי הממונה על עבודות שירות, יחידת עבודות שירות, מפקדת מחוז צפון, רח' הציונות 14, טבריה, לצורך קליטה והצבה.
המערער מוזהר על כך שמדובר בתנאי העסקה קפדניים וכל חריגה מכללים אלה יש בה כדי להביא להפסקת עבודות השירות וריצוי יתרת העונש במאסר בפועל.


המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לממונה על עבודות שירות

ניתן היום,
ד' תשרי תשע"ט, 13 ספטמבר 2018, במעמד הנוכחים.








י' גריל, שופט בכיר

[אב"ד]

א' לוי, שופט

ש' שטמר,
שופטת עמיתה









עפ בית משפט מחוזי 35839-05/18 אלון מזרחי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 13/09/2018)