פסקי דין על חיים רוור | פסקי דין על שמואל לניר | פסקי דין על דני קורן | פסקי דין על מיכאל שטיינמן |
1019/00 א 23/10/2005
א 1019/00 חיים רוור נ' שמואל לניר ,דני קורן ,מיכאל שטיינמן
1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי חיפה
ת.א 001019/00
בפני
:
כב' השופט יצחק עמית
תאריך:
23/10/2005
בעניין:
חיים רוור
ע"י ב"כ עו"ד
ש. כרוב ואח'
התובעים
- נ ג ד -
1. שמואל לניר
ע"י ב"כ עו"ד י. קורן
2. דני קורן
3. מיכאל שטיינמן
ע"י ב"כ עו"ד
א. ינובסקי
הנתבעים
פסק דין
פתח דבר
1. עניינה של התביעה שבפני
נו, באירועים שנתרחשו כשבע שנים לפני הגשתה, והיא אקורד הסיום למערכת יחסים עכורה בין התובע לנתבעים, מערכת שהביאה לסדרה של הליכים שהעסיקו את בתי המשפט לפני למעלה מעשר שנים.
התובע הציג עצמו כמי שטוהר המידות עמד נגד עיניו בכל מהלכיו, כמי ששילם באופן אישי מחיר יקר בשל עמידה על עקרונות שבמוסר ובדין, בעוד הנתבעים פעלו בתרמית ובתחכום. מנגד, טענו הנתבעים, שהתובע נקט גישה מתחסדת, שמאחוריה הסתתרו ומסתתרים שיקולים עסקיים קרים.
מי "הגיבור" ומי "הנבל" בסיפור שלפנינו? מי הדמות הרעה "האולטימטיבית" באירועים שיסופרו להלן? האם בסוף הדרך נמצא את התשובה?
נזמין את הקורא להצטרף למסע, אך נקדים ונזהיר את הקורא, שבסוף הדרך יתברר כי אין לפנינו אלא תביעה שגרתית, שמקורה בסכסוך בין בעלי מניות לשעבר.
הנפשות הפועלות והעובדות הצריכות לעניין
2. התובע (להלן: "רוור") שירת בצה"ל כ-25 שנה בחיל החימוש, והשתחרר בדרגת אלוף משנה. לאחר שחרורו, עבד כמנהל המוסך המרכזי של חברת פיאט בתל-אביב, ובמהלך שנת 1991, נוצר קשר בינו לבין הנתבעים.
הנתבעים היו המנהלים ובעלי מניות בחברה בשם בטיחות אש (1978) בע"מ (להלן: "בטיחות אש"), שהפעילה סניף בצפון הארץ. בעקבות מו"מ בין הצדדים, נחתם ביום 14.11.91 הסכם מייסדים, שעניינו הקמת חברה שתפעל באיזור צפון הארץ במקום הסניף הצפוני של בטיחות אש (להלן: "הסכם המייסדים"). בהסכם המייסדים נקבע, בין היתר, שבטיחות אש תעביר לחברה החדשה את פעילות הסניף בצפון הארץ, לרבות המלאי והציוד, כי רוור ישמש כמנכ"ל החברה החדשה, ומניותיה יתחלקו בשווה בין הצדדים. עוד נקבע בהסכם, שרוור ישלם לבטיחות אש הסך של 70,000$ וכל צד יעמיד, בשלב ראשון, בטחונות נזילים בסך של 45,000 ₪ לטובת חשבון הבנק של החברה.
בהתאם להסכם המייסדים, נרשמה ביום 18.11.91 חברת בטיחות אש צפון בע"מ (להלן: "החברה"). רוור החזיק ב-50% ממניות החברה ושימש כמנכ"ל החברה ואחד משני הדירקטורים שלה, ובטיחות אש החזיקה ב-50% ממניות החברה ומינתה את הנתבע מס' 1 (להלן: "לניר") כדירקטור מטעמה. זכויות החתימה נקבעו באופן שחתימתו של רוור בצירוף חתימתם של מי משלושת הנתבעים תחייב את החברה.
בין בטיחות אש לחברה התקיימו יחסים עסקיים שוטפים, כפי שהוסכם והוגדר בהסכם המייסדים. בטיחות אש, המחתה לחברה את כל פעילותה בצפון הארץ (חדרה וצפונה), אך שמרה לעצמה הזכות לפעול באיזור הצפון, בין במסגרת מערכת מכירות ארצית ובין במסגרת התקשרויות להתקנת מערכות. בטיחות אש התחייבה לספק לחברה, וזו התחייבה לרכוש מבטיחות אש, את כל מגוון המוצרים, החומרים והכלים בתחום עיסוקן של החברות, במחירי עלות ריאליים ללא מרכיב רווח. עוד התחייבה בטיחות אש, להעמיד לרשות החברה שירותי מחשב והנהלת חשבונות, כנגד תשלום חודשי של 3,500 ₪ בצירוף מ.ע.מ.
עיסוקן של בטיחות אש ושל החברה, כפי שעולה משמותיהן, בתחום ציוד ומיכשור כיבוי אש ובמערכות לגילוי וכיבוי אוטומטי.
3. כך החלה דרכם המשותפת של הצדדים, אלא שזו לא ארכה זמן רב. רוור העלה שורה של טענות כלפי בטיחות אש, ובחודש אוגוסט 1992, הורה כי הנהלת החשבונות תתבצע בחברה, בניגוד לאמור בהסכם המייסדים. היחסים בין הצדדים הלכו והורעו, הוחלפו האשמות הדדיות וגבה טורא ביניהם. בתחילת שנת 1993, פרצה הפרשיה שבבסיס התביעה דכאן.
בעקבות אירוע שבו מנגנון ההפעלה של אחד המטפים עף כתוצאה מהלחץ במטפה, חשד רוור כי הגז שהחברה רכשה מבטיחות אש, אינו תקני. הוא העביר מטפים לבדיקה בטכניון ובמכון התקנים, ועל פי דו"ח מכון התקנים מיום 15.4.93 ודו"ח מעבדת הטכניון מיום 22.4.93, נתברר שהמטפה הכיל גז מסוג "פריאון 12" (להלן: "פריאון"). המדובר בגז המשמש בדרך כלל למערכות קירור ומיזוג, ואינו מיועד לכיבוי אש. לטענת רוור, מאחר שהלחץ העצמי שהגז מייצר גבוה פי שניים מזה של הגז התקני, הדבר עלול להביא להתפוצצות המטפה ולסיכון חיי אדם. וחמור יותר, כאשר גז הפריאון בא במגע עם אש, הוא גורם להתרכבותם של גזים רעילים כמו פוסגן, שבו נעשה שימוש, בעבר, בלוחמה כימית. לכן כינה רוור את גז הפריאון "גז חרדל" ובכינוי זה, השתמש לאורך כל הדרך, ועל כך נעמוד בהמשך.
4. רוור דיווח לנתבעים אודות המטפים הפגומים. בין הצדדים נתקיימה פגישה ביום 4.5.1993, במהלכה טענו הנתבעים, שלא ידעו שהמטפים הכילו גז פריאון וכי הם עצמם נפלו קורבן לתרמית מצד ספק הגז, שמכר להם גז פריאון במקום גז תקני. בעקבות הפגישה, שלח ב"כ רוור לנתבעים, במצורף למכתבו מיום 6.5.1993, העתק תוצאות הבדיקה של הטכניון.
לטענת רוור, משנוכח לדעת שהנתבעים יושבים בחיבוק ידיים ולא החליפו מטפים אצל הלקוחות, למרות התחייבותם לעשות כן, ולמרות שידעו שמדובר במטפים המכילים "גז חרדל" מסוכן, התחזקה בו הידיעה שאספקת הגז הרעיל הייתה מעשה מכוון של הנתבעים, שנועד להגדיל את רווחי בטיחות אש. ביום 8.7.93 פנה רוור למשטרה והגיש תלונה כנגד בטיחות אש והנתבעים.
בעקבות התלונה פתחה המשטרה בחקירה, הוגש כתב אישום כנגד הנתבעים, ובעקבות הסדר טיעון, נמחק כתב האישום כנגד הנתבע מס' 3 (להלן: "שטיינמן"), לנתבע מס' 2 (להלן: "קורן") יוחס אישום אחר, ורק לניר נותר כנאשם בפרשת "גז החרדל". לניר הודה בכתב האישום והורשע ביום 29.6.99. בהמשך נעמוד בהרחבה על כתב האישום, ההרשעה ונפקותה.
5. נחזור לשנת 1993. עוד לפני הגשת התלונה של רוור במשטרה, ובעקבות התדרדרות היחסים בין הצדדים, התנהל מו"מ למכירת מניותיו של צד אחד למשנהו. המשא ומתן לא צלח, והחברה נקלעה למבוי סתום, תוך שהנתבעים מסרבים לחתום על שיקים.
ביום 8.7.93 הודיע רוור לבטיחות אש על ביטול הסכם המייסדים.
בתחילת חודש אוגוסט 1993, הוציא רוור הודעה ללקוחות החברה, ובה נאמר שלחברה אין קשר לבטיחות אש, כי החברה פעלה להחלפת המטפים הפגומים והחברה היא שהעבירה את הפרשה לחקירת המשטרה.
בד בבד, פתח רוור חשבון בנק על שמו בלבד, והסב שיקים של החברה לחשבון זה. לטענת רוור, הוא הוציא מכספו הפרטי כספים על מנת לאפשר המשך פעילותה של החברה. ואילו הנתבעים טענו, כי רוור נטל כספים מהחברה, באשר בדפי החשבון לא ניתן לראות הפקדות של כספים שנגבו מלקוחות החברה.
באותה עת, רוור הקים חברה חדשה בשם ח.ר. בטיחות טכנולוגיה (1993) בע"מ (להלן: "בטיחות טכנולוגיה") והעביר אליה את פעילות החברה. רוור פנה ללקוחות החברה במכתב הנושא כותרת בולטת "אותה הגברת-שונתה האדרת" ובו הודיע ללקוחות, כי בעקבות אירועי החודשים האחרונים, הוחלט לשנות את שם החברה לבטיחות טכנולוגיה ו"הכל נשאר כשהיה, המנהל, צוות הניהול, הטכנאים, המקום, הטלפונים וכל מה שאנו יודעים ורוצים לעשות..." (נספח יט לתצהירו).
למותר לציין, כי לנתבעים או לבטיחות אש לא הוקצו מניות בבטיחות טכנולוגיה.
6. לאור זאת, פנתה בטיחות אש ביום 12.9.93 לבית המשפט המחוזי בחיפה והגישה בקשה לפירוק החברה (תיק פירוק 340/93).
בהחלטתו מיום 22.9.93, הורה בית המשפט על מינויו של עו"ד אבני כמפרק זמני לחברה, וקבע כי המפרק הזמני יטפל גם בענייניה של בטיחות טכנולוגיה. בתחילת ההליכים המשפטיים בתיק הפירוק, טען בא כוחו דאז של רוור, שבטיחות טכנולוגיות היא חברה נפרדת מהחברה. לאחר מכן, חזר בו ואישר שקיימת זהות בין החברות, והעביר לידי המפרק את התקבולים שהגיעו לבטיחות טכנולוגיות.
ביום 30.1.94 ניתן צו לפירוקה של החברה.
ביני לביני, הקים רוור חברה בשם ר. אבוקה (1993) בע"מ (להלן: "אבוקה"). בטיחות אש הגישה בקשה לצו מניעה כנגד פעילותה של אבוקה, בטענה שזו מתחרה שלא כדין בחברה. לאחר שנשמעה הבקשה והתנהל דיון במעמד הצדדים, נדחתה הבקשה (ת/18 - ת.א. 91/94) .
7. הצדדים הטיחו זה בזה האשמות, מי גרם לפירוקה של החברה. לטענות אלו, אתייחס בהמשך, ואציין כי נושאים אלו, כבר נדונו ונדושו במסגרת הליך הפירוק ובמסגרת הבקשה לצו המניעה כנגד אבוקה.
השורה התחתונה היא, שבחלוף שנים, רוור פועל עד עצם היום הזה, באושר ובעושר במסגרת אבוקה, ואילו בטיחות אש והנתבעים, חדלו בשנת 1994, או בסמוך לכך, מכל פעילות בתחום כיבוי אש.
8. חלפו שנים, וביום 17.7.2000 הגיש רוור תביעתו דכאן, ובה עתר לחייב את הנתבעים באופן אישי בתשלום הסך של 1,378,915 ₪ על פי הפירוט הבא (במעוגל):
( - ) אובדן השקעתו של רוור בחברה בסך של 70,000$ על פי הסכם המייסדים – 485,450 ₪.
( - ) תשלומים שהוציא רוור להמשך פעילות החברה ולהקטנת נזקיו בשל מעשיהם והתנהגותם של הנתבעים – 496,000 ₪.
( - ) הפרשי שכר ותנאים סוציאליים שלא שולמו לרוור – 96,500 ₪.
( - ) הוצאות שנגרמו לרוור בגין תביעת הפירוק שהוגשה על ידי בטיחות אש – 100,000 ₪.
( - ) פיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב – 200,000 ₪.
טרם ניכנס לגופא של תביעה, נסלק מעל דרכנו טענה מקדמית שהעלו הנתבעים.
התיישנות
9. הנתבעים עתרו בתחילת ההליך, לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. הטענה נדחתה בהחלטתו של כב' השופט גרשון (בש"א 15519/00 + בש"א 16103/00). כעת, לאחר שנשמעו ראיות הצדדים, חזרו הנתבעים והעלו פעם נוספת את הטענה.
לגישתם של הנתבעים, מירוץ ההתיישנות החל בחודש מאי 1993, שאז העלה רוור את הטענה שנגרם לו, וגם לחברה, נזק בסך של 40,000 ₪ בגין החלפת מטפי הגז. למיצער, הסכם המייסדים בוטל על ידי רוור בהודעתו מיום 8.7.93, ומתאריך זה יש לחשב את תחילת מירוץ ההתיישנות. התביעה הוגשה ביום 17.7.2000 ולכן התיישנה.
לשיטתם של הנתבעים, גם אם מלוא נזקו של רוור לא נתגבש עד ליום ביטול הסכם המייסדים, הרי שידע או צריך היה לדעת כבר במועד ביטול ההסכם על הנזקים שנגרמו לו ושעומדים להיגרם לו. בנסיבות אלו, "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו" – ע"א 165/83 בוכריס נ. דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554. ובקיצור, מאחר שרוור ידע או צריך היה לדעת בעת ביטול הסכם המייסדים אלו נזקים ייגרמו לו, יש למנות תקופת ההתיישנות ממועד ביטול ההסכם.
10. דין הטענה להידחות.
אכן, על מנת שמירוץ ההתיישנות יתחיל, אין צורך בהתגבשות מלוא הנזק. חלק מהנזקים להם טען רוור התיישנו לכאורה, כמו הטענה להוצאות שהוציא במהלך חודש מאי 1993 כדי
להחליף את המטפים, או משכורות ששילם לעובדים מכיסו. אולם איני סבור כי יש לבחון בנפרד כל ראש נזק, באשר את עילת התביעה יש לראות כמכלול (ובכך נוקט אני גישה שונה מזו שנקט רוור בסיכומיו).
ביום 8.7.93, מועד ביטול הסכם המייסדים, עדיין לא היה ברור כיצד תסתיים הפרשה, ואם בכלל ייגרם לרוור נזק. היום בו התיימר רוור לבטל את הסכם המייסדים, אינו היום בו נוצר או נתגבש הנזק. באותה עת, החברה הייתה עדיין פעילה, כך שרוור החזיק במחצית ממניותיה של חברה פעילה. נזקו של רוור נוצר ונתגבש, לשיטתו, משנתברר לו כי אין תקומה לחברה. המועד המוקדם לתחילת מירוץ ההתיישנות, הוא אפוא 12.9.93, היום בו בטיחות אש הגישה את בקשת הפירוק של החברה. הנזק התגבש ונתברר רק עם פירוק החברה, או עם סגירת שערי החברה ביום 30.3.94, שאז ירדה השקעתו של רוור לטמיון.
מטעם זה, אני סבור שיש לדחות את טענת ההתיישנות.
11. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהשיהוי הניכר בו הוגשה התובענה.
על מנת לזכות בטענת שיהוי, על המבקש להוכיח שהשיהוי כמוהו כזניחה או כויתור על התביעה, וכי עקב השיהוי שינה מצבו לרעה. יש המוסיפים גם תנאי חלופי שלישי, שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום לבו של התובע – ע"א 6805/99 - תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5), 433 ,עמ' 447-448.
מאחר שטענת השיהוי נזנחה על ידי הנתבעים בסיכומיהם, ולנוכח התוצאה אליה הגעתי, איני רואה לבחון עילה זו. עם זאת, כל נזק ראייתי שנגרם לצדדים עקב השיהוי, יש לזקוף לחובתו של רוור.
בנקודה זו, אצביע על חוסר איזון בין הצדדים. רוור שמר, צבר ואסף לאורך השנים את הראיות כנגד הנתבעים, שלא ידעו כי בכוונתו להגיש תביעה כנגדם. נוצר מצב בו רוור יכול היה לאסוף בניחותא מסמכים וראיות, שאת חלקם "שלף" בחקירתם הנגדית של הנתבעים. מנגד, היה על הנתבעים להתייחס לראיות שהוצגו לפניהם בחלוף למעלה מעשור שנים ממועד התרחשות הדברים.
התביעה שלפנינו נבלעת בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים
12. אחד הכללים הנובעים מדוקטרינת מעשה בית דין הוא, שבעל דין לא יוטרד פעם נוספת באותו עניין עצמו - נ. זלצמן "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (הוצאת רמות - אוניברסיטת תל אביב), עמ' 12 ואילך. בבסיסו של כלל זה עומד אינטרס היעילות וסופיות הדיון "שלולא מוראה של דוקטרינה איש את רעהו רדפו במעגל אין-סופי" - ע"א 4012/96 בני שחף הובלות והשקעות (1976) בע"מ נ. הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד נה(1) 492, 506.
רוור טען כי מגיעים לו כספים שהוציא מכיסו האישי עבור החברה, וסכומים נוספים בגין משכורות שלא שולמו לו עובר להליכי הפירוק. במסגרת הליכי הפירוק, הגיש רוור למפרק הוכחת חוב ותביעתו נדחתה. הלכה פסוקה היא, כי מפרק חברה הדן בהוכחת חוב ממלא תפקיד מעין שיפוטי ו"החלטת מפרק בהוכחת חוב - בדומה ל
פסק דין
של בית משפט בתביעה אזרחית - מפקיעה את עילת התביעה של הנושה - התובע, וזו מתמזגת בהחלטה" – ע"א 255/89 פרדו דניאל נ. מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641, 655 והאסמכתאות שם. מטעם זה, יש לראות חלקים נכבדים מתביעתו של רוור כאן, כ"נבלעים" בהליכי הפירוק.
כך גם לגבי טענות נוספות שהעלה רוור כנגד הנתבעים, והנוגעות להתנהלות שהביאה לאבדן האמון בין הצדדים, ובהמשך, למבוי סתום ולפירוק החברה. טענות אלו, הועלו על ידי רוור גם במסגרת הליך הפירוק, הליך שהיה אכסניה מתאימה לבירור הטענות, וחזקה על המפרק, שאם היה ממש בטענותיו של רוור, היה מגיש תביעה כנגד בטיחות אש.
גם פרשת "גז החרדל" עלתה בהליכי הפירוק וגם בהליך במסגרתו עתרה בטיחות אש לצו מניעה שיאסור על רוור להתחרות בחברה, ולניר אף נחקר על פרשה זו בבית המשפט (ת/18 עמ' 6 –10).
מכאן, שההליך שבפני
נו הוא מעין שידור חוזר, גם אם מפורט יותר, של אותן טענות שכבר הועלו בהליכים קודמים. גם אם אין בפני
נו מעשה בית דין "חזק", במובן זה שבית המשפט בהליכים הקודמים, לא קבע בהחלטותיו מסמרות לגבי כל טענה וטענה, יש לראות את רוור כמנוע מלהעלות אותן טענות פעם נוספת, במסגרת ההליך דכאן.
בנקודה זו יכול הייתי לסיים את הילוכנו ואידך זיל גמור. אולם, משנכנסו הצדדים לפני ולפנים הטענות, ומשנזנחה הטענה בסיכומי הנתבעים, אבחן התביעה לגופא.
על הרמת מסך והטלת אחריות אישית
13. רוור טען שיש לחייב את הנתבעים אם מכוח הרמת מסך ואם מכוח אחריותם האישית. להבחנה בין השניים, ראה, לדוגמה, ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661. ייתכן כי לאור תיקונו של סעיף 6 לחוק החברות, לפיו רשאי בית המשפט לייחס לבעל מניות את חובה של החברה "אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן" תצטמצם בעתיד ההבחנה בין הרמת מסך להטלת אחריות אישית, באשר על שניהם חולש עקרון תום הלב – ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ. דלתות חמדיה בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 16.10.2005). כך עולה מהחלטתו של כב' השופט רובינשטיין באותו מקרה, אך ראה חוות דעתם של הנשיא ברק והשופטת פרווקצ'יה, שהעדיפו להטיל אחריות אישית מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, להבדיל מהרמת מסך.
רוור העלה שורה של טענות כנגד הנתבעים, כגון: סירובם לחתום על שיקים, מה שגרם, לטענתו, לקריסת החברה, הפרת הסכם המייסדים בכך שבטיחות אש מכרה לחברה מוצרים במחירים גבוהים ממחירי עלות, ואף התחרתה בחברה. עילות אלו ואחרות, שבהמשך נבחן אותן לגופן, אין בהן להצמיח לרוור תביעה אישית כנגד מי מהנתבעים. המדובר בעילות ובטענות שאינן חורגות מסכסוכים "רגילים" בין בעלי מניות, שאובדן האמון ביניהם הביא אותם לפתחו של בית המשפט.
כאמור, רוור הגיש הוכחת חוב במסגרת הליכי הפירוק ותביעתו נדחתה. לא רק מעשה בית דין יש כאן, אלא שבעצם הגשת הוכחת החוב, גילה רוור את דעתו, שהוא רואה את החברה כבעלת חוב דידו (ואותיר בצריך עיון את השאלה אם משנקט במסלול של הוכחת חוב, מנוע רוור מלטעון לחבות אישית של הנתבעים, באשר הטענה לא הועלתה על ידם). מכל מקום, אם סבר רוור, שלחברה מגיעים כספים מבטיחות אש, היה עליו להגיש תביעה נגזרת בשם החברה כנגד בטיחות אש. ואם סבר רוור, שהוא עצמו נפגע בכיסו עקב הפרת חוזה המייסדים, היה עליו להגיש תביעה כנגד בטיחות אש.
ובקיצור, אין מקום ל"הרמת מסך" משולשת: המסך החוצץ בין רוור לחברה, המסך החוצץ בין החברה לבטיחות אש, והמסך החוצץ בין בטיחות אש לנתבעים. גם מטעם זה, יש לדחות חלק נכבד מעילות התביעה.
גם בנקודה זו יכול הייתי לסיים את מסענו. אולם, למקרה שטעיתי במסקנתי, ומשום שהצדדים לא חסכו קולמוסם מכל נקודה ונקודה במהלך ההיסטוריה הקצרה המשותפת שלהם במסגרת החברה, אתייחס להלן לעילות התביעה לגופן.
האם בטיחות אש או הנתבעים פעלו בניגוד להסכם המייסדים או לחובת האמון שלהם כלפי החברה?
14. רוור העלה שורה של טענות כלפי הנתבעים ובטיחות אש, כלהלן:
( - ) לבטיחות אש יצא שם רע בקרב לקוחתיה.
( - ) בטיחות אש ניהלה משפטים כנגד עובדים לשעבר.
( - ) בטיחות אש "שיחקה" במאזנים ובחשבונות, ובוצעו על ידה פעולות חשבונאיות חריגות.
( - ) בטיחות אש הותירה אותו לבדו ולא סייעה לו בניהול החברה.
( - ) בטיחות אש התחרתה בחברה.
( - ) בטיחות אש מכרה לחברה מוצרים שלא במחירי עלות.
נבחן טענות אלו אחת לאחת.
15. רוור טען בתצהירו, ש"עם תחילת פעילותה של החברה התברר לי כי לסניף הצפוני של בטיחות אש יצא שם רע בקרב לקוחותיה...".
רוור לא הציג ולו מכתב תלונה אחד של לקוח בלתי מרוצה. מנגד, הציגו הנתבעים מספר מכתבי המלצה של לקוחות שונים (נספחים א/1-א/10 לתצהיר לניר). רוור טען כי מדובר במכתבים "מוזמנים" שנכתבו כשנתיים לפני הקמת החברה. אכן, על פניו מדובר במכתבים "מוזמנים", כמנהג נותני שירות לבקש מלקוח מרוצה להעלות על הכתב את שביעות רצונו מהשירות. אולם אין בכך כדי לפגוע באותנטיות של המכתבים, בהתחשב בכך שאלו נכתבו בין השנים 1988-1989, כאשר אף אחד מהצדדים עדיין לא צפה ולא ניבא את הקמת החברה בשלהי שנת 1991.
לא רק שטענתו של רוור לא הוכחה, אלא שאם היה בה ממש, יכול היה לעשות שימוש בסעיף 11.2 להסכם המייסדים. סעיף זה, העניק לרוור אופציה לביטול ההסכם, אם יתברר לו במהלך שלושת החודשים הראשונים לפעילות החברה, כי הוצגו בפני
ו מצגים כוזבים, או אם יתברר שרווחי החברה או היקף מכירותיה נמוכים ב-10% מאלו הנקובים בהסכם. רוור בחר שלא לעשות שימוש בסעיף זה, לטענתו, מאחר שהתמונה האמיתית נתגלתה לו רק כעבור ששה חודשים. זאת, בסתירת-מה לטענתו, כי שמה הרע של הסניף הצפוני של בטיחות אש נתגלה לו עם תחילת הפעילות של החברה. מכל מקום, גם כעבור ששה חודשים, איננו מוצאים פנייה או טרוניא של רוור בדבר לקוחות לא מרוצים, וכנחזה מהתכתובת העניפה בין הצדדים, רוור ידע למשוך בקולמוס הכותבים, ולא נרתע מלהעלות דברים על הכתב.
16. רוור טען, כי בטיחות אש ניהלה משפטים כנגד חברות שונות וכנגד עובדיה לשעבר. משנשאל אם יש באמתחתו דוגמה לכך, הצליח לדלות מזכרונו, שבטיחות אש ניהלה משפט כנגד עובד לשעבר של סניף צפון, אחד בשם חיים ינאי.
אלא, שנתברר כי אותו חיים ינאי, שעבד בסניף הצפוני של בטיחות אש, פרש מעבודתו עם הקמתה של החברה והחל להתחרות בה. דהיינו, התביעה של בטיחות אש כנגד ינאי, נבעה מכך שבטיחות אש הכניסה במקומו את רוור, כבעלים וכמנהל של החברה החדשה.
למרות זאת, חזר רוור בסיכומיו על הטענה, תוך שהוא מפנה למוצג ת/13, שהוא כתב התביעה שהוגש על ידי בטיחות אש כנגד ינאי ושלושה עובדים נוספים (אחד מהם בנו של ינאי), שעם הקמת החברה התפטרו והקימו חברה מתחרה. איני רואה מה הרבותא בכך שהתביעה הוגשה על ידי בטיחות אש ולא על ידי החברה. ינאי עבד בסניף הצפוני של בטיחות אש טרם הקמת החברה, והתביעה הוגשה לטובת החברה שבאה בנעלי הסניף הצפוני. בכתב התביעה גופו, נכתב במפורש כי פרישתו של ינאי נובעת מהקמת החברה החדשה ומהצטרפותו של רוור.
17. רוור הלין על כך, שלאחר הקמת החברה מצא עצמו עוסק בניהולה לבדו ללא סיוע מהנתבעים.
טענה זו תמוהה, בהתחשב בכך שהרציונל בהקמת החברה ובהקצאת מחצית מהמניות לרוור היה, כדי שרוור ינהל את הסניף הצפוני של בטיחות אש. זאת, מאחר שפעילותה של בטיחות אש הייתה בעיקר במרכז הארץ, הסניף הראשי שלה היה בחולון, והנתבעים התגוררו במרכז הארץ.
18. רוור טען, כי בחודש דצמבר 1992 נתברר לו, שבוצעו פעולות חשבונאיות חריגות בחברה ובשל כך נדרש להעסיק מנהלת חשבונות.
משנשאל רוור לאילו "פעולות חשבוניות חריגות" נתכוון, הסביר כי רואה החשבון של בטיחות אש יעץ לקזז כנגד רווחי החברה הפסדים צבורים של בטיחות אש. דהיינו, לא רק שלא מדובר בפעולה חריגה, אלא שהיתה זו פעולה לטובת החברה, וממילא לטובת רוור. משנשאל, הכיצד הוא מלין על כך השיב "כי אני לא ידעתי מה עוד נעשה. אני שמעתי כל מיני הדים ומכל מיני מסמכים שלא הגיעו לידיי. לא יכולתי לדעת מה קורה. אבל הבנתי שעושים כל מיני שימושים שלי אין שליטה עליהם, לא מידע עליהם ובטח לא הסכמה...אני מבין שנעשות כל מיני פעולות של העברות, של חשבוניות שכן נרשמות ולא נרשמות שאין לי לא שליטה, לא מידע ואני לא יודע מה קורה" (שם, עמ' 16). ובקיצור, פיטומי מילים בעלמא. רוור לא יכול היה להסביר, וממילא לא עלה בידו להוכיח, פעולה חשבונאית חריגה כלשהי.
בהקשר זה נציין, כי רוור ולניר חתמו כמנהלי החברה על מאזן החברה ליום 31.12.91. רוור טען כי המאזן הודפס ביום 26.1.93 אך לא נחתם על ידו באותו תאריך, אך איני רואה חשיבות לשאלה באיזה תאריך במדוייק נחתם המאזן.
19. רוור טען, כי בניגוד לתנאי השוק, בטיחות אש התנתה מכירת ציוד לחברה בתשלום במזומן או בתשלום מראש.
דומני כי גם בנקודה זו, לא הבחין רוור בין מוקדם למאוחר ובין סיבה למסובב וגם אינו מדייק בדברים. מעדותו של שטיינמן וממכתבו מיום 4.2.93 (ת/35) עולה, כי בשלב מסויים, משנוכחה בטיחות אש שהחברה לא משלמת במועד, או משלמת רק חלק מהתמורה ו"חותכת" במחיר המוסכם, היא התנתה את אספקת הסחורה בקבלת שיק מעותד ל-60 יום או ל-90 יום. דהיינו, תנאי האשראי היו שוטף + 60 או 90 יום, ולא תשלום במזומן כפי שנטען, ואף זאת, כתוצאה ממחלוקות שהתעוררו בין הצדדים.
20. רוור טען, כי למרות האמור בהסכם המייסדים, בטיחות אש התחרתה בחברה.
איני סבור כי ארבע החשבוניות/הצעות המחיר של בטיחות אש, שהציג רוור (ת/14), בסכומים הנמוכים הנקובים בהן, מוכיחות את טענותיו. לניר נתן הסבר לגבי שלוש חשבוניות, ובהתחשב בחלוף הזמן, לא יכול היה ליתן הסבר ודאי לפשרה של הצעת המחיר לרכבת (ת/14/ד). לגבי הצעת מחיר זו, השיב לניר, כי יש הרבה אפשרויות להסבירה. ייתכן ועבודות בוצעו במרכז הארץ, ייתכן והעבודה התמשכה מספר שנים ובוצעה פעם בצפון ובפעם במרכז, ייתכן שההצעה הוצעה על ידי בטיחות אש אך העבודה נעשתה בפועל על ידי החברה. ובקיצור, איני רואה לייחס לבטיחות אש הפרה של הסכם המייסדים על סמך מסמך אחד, שלניר לא יכול היה להסבירו בוודאות, בחלוף 13 שנים מאז שנכתב.
לא נעלם מעיני סעיף 2 למכתבו של רוור מיום 7.9.2002 (ת/21), בו הוא מלין על כך שבטיחות אש מבצעת עבודה בצפון שלא דרך החברה. אולם נוכח הוראות חוזה המייסדים, שהתיר לבטיחות אש להמשיך ליתן שירותים מסוימים גם בצפון, אין לראות בכך יותר מאשר חילוקי דעות לגיטמיים בין השותפים.
נזכיר, כי החברה הוקמה מלכתחילה, במגמה להעביר את פעילות הסניף הצפוני של בטיחות אש לחברה, כך שקשה להלום, שהנתבעים ביקשו לחבל בהתפתחותה של החברה שהם עצמם היו שותפים להקמתה והיה להם אינטרס בהצלחתה.
21. רוור טען, כי בניגוד להסכם המייסדים, בטיחות אש חייבה את החברה עבור מוצרים שרכשה ממנה, במחירים העולים על מחיר השוק. הסכם המייסדים קבע, שבטיחות אש תמכור לחברה את מגוון המוצרים והכלים שבתחום עיסוקה של החברה, "במחירי עלות ריאליים ללא מרכיב רווח". רוור לא הוכיח טענתו, וגם אם היה מוכיח שבטיחות אש חייבה אותו מעבר למחיר השוק, אין בכך בהכרח הפרה של הסכם המייסדים, באשר מחיר השוק עשוי להשתנות מעת לעת ואף לרדת ממחיר עלות.
מכל מקום, בפרוטוקול הישיבה מיום 14.1.93 (ת/31 סעיף 12), הסכימה בטיחות אש כי החברה תרכוש חלק מהפריטים שלא דרך בטיחות אש ובלבד שמחירם יהא זול יותר. רוור, במכתבו מיום 27.1.93 ביקש לתקן הפרוטוקול מאחר שלטענתו, לא הוסכם בשלב זה על אף פריט שיירכש מבטיחות אש. מכאן, שבשלב מסויים, החלה החברה לרכוש מוצרים שלא דרך בטיחות אש, בניגוד להסכם המייסדים.
לא למותר לציין, כי עד לתום הליכי הפירוק, החברה הייתה רווחית, דהיינו, המחירים בהם החברה רכשה את המוצרים מבטיחות אש, אפשרו לה להתחרות בשוק.
22. טענות רוור על מספר מוצרים שנמכרו לו עם חוסר במשקל (ת/32-ת/34), הועלו במהלך חודשים פברואר-מרץ 1993, תקופה בה כבר נתגלע הסכסוך בין הצדדים, כך שלא מדובר בטענות שהועלו "בזמן אמת". גם המכתב ת/15, ובו תלונה של מר בכר מגלידות שטראוס, על מטף במשקל 4.24 ק"ג במקום 5.1 ק"ג, הוא מיום 26.10.93, כאשר הליכי הפירוק כבר היו בעיצומם, והמכתב נחזה כמוזמן.
מכל מקום, גם אם נפלו לעיתים תקלות בשקילת המוצרים, אין בכך להעיד על "מזימה" של הנתבעים אשר שימשו כמנהלים בבטיחות אש, ולא כפועלים שעוסקים במילוי מטפים או בשקילת סחורות.
23. סיכום ביניים: רוור לא הבחין בתצהירו ובעדותו בין מוקדם ומאוחר ובין סיבה למסובב. רוור פיזר בתצהירו אמירות בעלמא, רמיזות, והאשמות שלא הוכחו, ובמקרים מסויימים אף הופרכו.
נחזור ונזכיר כי מרבית הנושאים נדונו, או היו צריכים לידון, במסגרת הליכי הפירוק והליכי צו המניעה שננקטו על ידי בטיחות אש כנגד רוור והחברה החדשה שהקים (לדוגמה, נ/12 – בקשתו של רוור לביטול החלטת בית המשפט ביחס למינוי המפרק הזמני). מכל מקום, רובן ככולן של הטענות, אינן מהוות עילה להרמת המסכים החוצצים בין רוור לנתבעים, או להטלת אחריות אישית על מי מהם.
למעלה מן הצורך, אעמוד להלן על הגורמים להתדרדרות היחסים בין הצדדים, מה שהביא בסופו של דבר לפירוקה של החברה. אקדים ואומר, שהתרשמתי שהיה זה דווקא רוור שפעל בניגוד להסכם המייסדים, ולמיצער, גרם בהתנהגותו למחלוקות שהובילו את החברה למבוי סתום ולהליכי פירוק.
התדרדרות היחסים בין הצדדים עד להליכי הפירוק
24. סעיף 5.9 להסכם המייסדים קבע, כי רוור מוסמך לקבל עובדים לחברה ולקבוע את תנאי העסקתם או פיטוריהם, אולם "תנאי להפעלת הסמכות היא קבלת הסכמה מוקדמת מראש של המנהלים לפעולה".
רוור החתים עובדים חדשים על הסכמי עבודה, ובסיפא לכל הסכם, נוסף בכתב יד המשפט הבא "הסכם זה בר תוקף כל עוד משמש רוור חיים כמנהל בפועל ושותף בחברת בטיחות אש צפון" (מוצגים נ/4). תוספת זו, מעידה לכאורה על רצונו של רוור לכבול אליו אישית כל אחד מהעובדים, באופן שהעובד יהא חופשי לפרוש מהחברה ולהתחרות בה בעתיד, אם רוור עצמו יחליט לפרוש מהחברה. משנשאל על כך, השיב רוור שהתוספת להסכם נכתבה "על פי דרישת העובדים". אילו כך היה, הרי שמדובר בטלפתיה או בתיאום מופלא בין שלושה עובדים, שכל אחד מהם חתם על חוזה עבודה בזמן אחר.
לטעמי, יש בתוספת זו להעיד, כי טרם חלפה כחצי שנה מהקמת החברה (אחד ההסכמים נחתם בחודש 5/92) וכבר עלו במחשבתו של רוור הרהורים לגבי הצעד הבא, של הקמת חברה מתחרה. ואכן, ביום 19.2.93 - עוד לפני פרשת "גז החרדל" עליה נעמוד להלן – רוור הקים חברה בשם "ח.ר. שירותי בטיחות ואש" בע"מ, שהוא ובנו שרון היו בעלי מניותיה, מה שיכול ללמד על הלך רוחו באותה תקופה.
25. מהתכתובות בין הצדדים עולה, כי רוור השתמש בסמכות הפיטורים ביד רחבה, מבלי לקבל הסכמת הנתבעים (כך, לדוגמה, פיטוריה של פקידה בשם רונית). זאת, למרות האמור בסעיף 5.9. להסכם המייסדים שצוטט לעיל.
לטענת הנתבעים, רוור פעל בדרך זו, על מנת למנוע מבטיחות אש לקבל מידע, ולהקיף עצמו באנשים הנאמנים לו, מה שמתקשר לסעיף הנ"ל בחוזה העבודה של העובדים, שבו נכתב כי הסכם ההעסקה יהא תקף כל עוד רוור אישית עובד בחברה.
רוור קיבל לעבודה את בנו שרון, שאליו העביר חלק מסמכויותיו של מתי ריבקין, שהיה באותה תקופה מהעובדים הבכירים בחברה (סעיף 4 לתצהיר ריבקין). הנתבעים טענו, כי הדבר נעשה בניגוד להסכם המייסדים, ומבלי לקבל את הסכמת בטיחות אש. בנקודה זו, אני מקבל את הסברו של רוור, שהייתה הסכמה מאוחרת, לפיה הוא רשאי להעסיק על דעת עצמו עובדים ברמת שכר עד 2,300 ₪ נטו (הפרוטוקול ת/31 סעיף 4), ובנו שרון הרויח 2,353 ₪ נטו (תלושי שכר ת/19). העסקתו של הבן שרון, נעשתה אפוא במסגרת הסמכויות של רוור, גם אם חרגה במעט מהשכר עליו הוסכם. עם זאת, ברי כי העסקת בנו של רוור בחברה, הייתה למורת רוחם של הנתבעים.
בהקשר זה נספר, כי במסגרת הליך הפירוק, דרש המפרק הזמני מרוור להמציא לו פירוט תפקידיהם של הבן שרון ובן נוסף בשם ליאור רוור, אשר על פי רשימת מקבלי השכר בחודש 8/93, שולמה לו משכורת בסך 4,046 ₪ ברוטו. למכתבו של המפרק, צורף פקס ששלח אל מנהלת החשבונות גב' רוזן, ובו העלה המפרק על הכתב את דבריה אליו, ולפיהם ליאור רוור לא עבד בפועל בחברה, ומשכורתו שולמה באופן פיקטיבי כדי להפחית מס ממשכורתו של רוור (ת/20). רוור לא הגיב על כך בעדותו ובסיכומיו, למעט הטענה כי בנו ליאור לא שהה בחו"ל כפי שנטען על ידי לניר (סעיף 115 לסיכומים).
26. סעיף 5.2 להסכם המייסדים קבע, כי הנהלת החשבונות של החברה תיעשה על ידי בטיחות אש תמורת סכום של 3,500 ₪ לחודש.
הרציונל של הסעיף ברור. החברה באה בנעלי הסניף הצפוני של בטיחות אש, ורוור היה אמור לנהל את החברה באופן עצמאי, כך שהדרך היחידה של בטיחות אש לפקח ולהתעדכן על הנעשה בחברה, היה באמצעות הנהלת החשבונות.
רוור הפר בריש גלי את הסכם המייסדים, בכך ששכר שירותיה של מנהלת חשבונות בשם רות רוזן. מתצהירו של רוור משתמע, שהעסקתה של רוזן נעשתה כתוצאה מכך שגילה כי בחברה מתבצעות "פעולות חשבונאיות חריגות" (ראה גם סעיף 24 לסיכומי רוור). אלא, שכבר עמדנו על כך, שלא הוכחו כל פעולות חשבונאיות חריגות. ולא רק זאת, אלא שעל פי תצהירו של רוור, אותן פעולות חשבונאיות נתגלו לו בחודש דצמבר 1992, אך בחקירתו הנגדית נתברר, שההתקשרות עם מנהלת החשבונות רוזן נעשתה כבר בחודש אוגוסט-ספטמבר 1992. ובמכתבו מיום 12.1.93 (ת/1), טען רוור כי הודיע לנתבעים על העברת הנהלת החשבונות בישיבת מועצת המנהלים לפני כשלושה חודשים. כלומר, גם לשיטתו של רוור, להעברת הנהלת החשבונות בחודש 8/92 לא יכול היה להיות קשר ל"פעולות חשבונאיות חריגות" עליהן נודע לו בחודש 12/92.
הנתבעים טענו, כי נודע להם על העברת הנהלת החשבונות כעבור מספר חדשים, בעקבות מכתבו של רוור מיום 5.1.93 (ת/3) בו הודיע שהנה"ח "נמסרה", בלשון עבר, ליועצת המס גב' רוזן. בעקבות זאת, נזעקו הנתבעים ודרשו מרוור למלא אחר הוראות ההסכם. הצדדים הגיעו להסכמה עקרונית למינוי בורר בנושא זה (ת/6) אך נחלקו בשאלה מדוע בסופו של יום לא הועבר הנושא לבוררות.
בנקודה זו, נראית לי גרסת הנתבעים, כי לא הסכימו לתנאי שהציב רוור ולפיו, במהלך הליכי הבוררות תשאר הנה"ח בידי גב' רוזן. תימוכין לכך, אנו מוצאים בפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון מיום 14.1.93 93 (ת/31 סעיף 9), בו נכתב, כי הוסכם שהנושא יועבר לבורר לשם החלטה, וההחלטה ישימה לאחר 15.3.93 על מנת שניתן יהא לסיים שנת העבודה של 1992.
על כך הגיב רוור במכתבו מיום 27.1.93 (ת/31) בו ביקש לתקן את הפרוטוקול באופן שיירשם, כי במקרה של אי הסכמה להעברת הנהלת החשבונות לגב' רוזן, יתמנה בורר מיידית ועד להחלטת הבורר, הנהלת החשבונות תשאר בידיה.
מאותו פרוטוקול עולה, שרוור דרש להגדיל את שכרו ב-50%, לקצץ בסכום החודשי של 3,500 ₪ ששולם לבטיחות אש על פי הסכם המייסדים כדמי ניהול, ולהפחיתו לסך של 700 ₪ לחודש, ואף זאת, תוך קיזוז רטרואקטיבי של הסכומים שכבר שילמו.
דרישות אלו של רוור, עומדות בניגוד להסכם המייסדים, ולמיצער, יש להניח שתרמו לאי אמון שהלך ונוצר בין הצדדים. לרוור היתה אפוא תרומה נכבדה להתדרדרות היחסים בין הצדדים, והתנהלותו אף גובלת בהפרת הסכם המייסדים. מכאן, קצרה הדרך למבוי סתום ולפירוק החברה כפי שנראה להלן.
27. על פי הסכם המייסדים, חתימתו של רוור בצרוף חתימה של מי מהנתבעים מטעם בטיחות אש, תחייב את החברה. לאחר שגבה טורא בין הצדדים, ובהתחשב בכך שהנהלת החשבונות עברה לשליטתו המוחלטת של רוור, לא ייפלא שהנתבעים, שגילו כי השליטה בחברה הולכת ונשמטת מידיהם, סירבו לחתום על שיקים (למעט שיקים למשכורות עובדים). למעשה, טרונייתו של רוור בהקשר זה, צריכה להיות מופנית כלפי לניר בלבד, הדירקטור מטעם בטיחות אש.
לניר סירב לחתום על שיקים החל בסביבות חודש מאי (נ/12 מכתב מיום 25.6.93 + ת/2), ובאותה תקופה, הצדדים היו בשלבי מו"מ להתמחרות, באופן שצד אחד ירכוש את מניותיו של משנהו בחברה. מכל מקום, רוור הצליח להסתדר יפה גם בלי חתימתו של לניר על שיקים, ועלה בידו להסב שיקים של החברה לחשבונו הפרטי (סעיף 28 לתצהירו).
איני נדרש לקבוע מסמרות בשאלה מי "אשם" בהתדרדרות היחסים. החשוב לענייננו הוא, שסירובם של הנתבעים לחתום על שיקים, בנסיבות שנוצרו, ונוכח המבוי הסתום אליו נקלעו יחסי הצדדים, לא מצמיח לרוור עילת תביעה אישית כנגד הנתבעים.
שלא כטענת רוור בסיכומיו, איני סבור שיש לראות בכך הפרה של חובת הזהירות והפרה של חובת האמון של הנתבעים לחברה. לא בכל פעם שמתגלע סכסוך בין בעלי מניות, אשר מביא את החברה למבוי סתום, הדבר מצדיק תביעה אישית והרמת מסך (ובמקרה שלפנינו, הרמה של מספר מסכים). על אחת כמה וכמה, בנסיבות המקרה שלפנינו, כאשר להתנהלותו של רוור הייתה תרומה נכבדה בהתדרדרות היחסים בין הצדדים. בנסיבות שנוצרו, היה על רוור להיכבד ולפנות לבית המשפט, ולא לנקוט ב"סעד עצמי" של הסבת שיקים של החברה לחשבונו, והסבת פעילות החברה לחברה אחרת.
פעולות אלו, הביאו את החברה להליכי הפירוק.
ביטול הסכם המייסדים והליכי הפירוק
28. לאחר כשלון המו"מ להתמחרות בין הצדדים, הודיע רוור ביום 7.8.93 על ביטול הסכם המייסדים (מהתכתובות בין הצדדים נמצאתי למד, שהנתבעים טענו כי ההודעה על ביטול ההסכם לא הגיעה אליהם).
במקביל, החל רוור לנקוט בשורה של פעולות חד צדדיות כפי שיתואר להלן.
כבר ביום ההודעה על ביטול הסכם המייסדים, נזדרזו רוור ובנו שרון, והתקשרו אישית בהסכם שכירות עם בעל המבנה בו פעלה החברה (המסמך הרביעי במוצג נ/8). ראוי לציין, כי רוור הודיע לבעל המבנה כבר ביום 29.4.93 (!!!) שאין בדעת החברה להאריך את הסכם השכירות (מכתבו של בעל המבנה מיום 25.7.93 נספח ט לתצהיר לניר התומך בבקשת הפירוק – נ/11). קשה שלא לתמוה, הכיצד חזה רוור, כבר בחודש אפריל, כי החברה לא תמשיך בפעילותה?
רוור החל להסב שיקים של החברה לחשבונו האישי, ובמקביל, הפסיקו להכנס לחשבון הבנק של החברה תקבולי לקוחות (מכתבו של עו"ד סהר מיום 25.8.93 נספח י"ב לבקשה למינוי מפרק זמני).
ביום 5.9.93 הקים רוור את חברת בטיחות טכנולוגיה ופנה ללקוחות החברה במכתב שכותרתו "אותה גברת בשנוי אדרת". ימים מספר לאחר מכן, העביר את קו הטלפון של החברה על שם בטיחות טכנולוגיה, וגם כאן, עלה בידו, בדרך לא דרך, לחתום בשם החברה על טופס הבקשה לבזק (נ/12 עמ' אחרון).
במקביל, אסף רוור את עובדי החברה ודרש מכל עובד לחתום על הסכמתו לעבוד בחברה החדשה (סעיף 3 לתצהיר לניר התומך בבקשה לפירוק - נ/11). ללקוחות החברה חילק רוור מינשר (נספח יט לתצהירו) הנושא את שמה של בטיחות טכנולוגיה שכותרתו "אותה הגברת שונתה האדרת".
29. נוכח פעולותיו של רוור, עתרו הנתבעים בבקשה במעמד צד אחד למינוי מפרק זמני. בית המשפט נעתר לבקשה, אך כאשר הגיע המפרק הזמני למשרדי החברה, נמסר לו על ידי רוור, שהפעילות במקום היא של חברת בטיחות טכנולוגיה.
בעקבות החלטה נוספת של בית המשפט, מיום 15.9.93 שהרחיבה את סמכות המפרק גם על חברת בטיחות טכנולוגיה (המ' 900/03), הגיע המפרק פעם נוספת למשרדי החברה. ממכתבו של המפרק מיום 19.9.93 אנו למדים (נספח ח' לתצהיר לניר), שרוור נעל את המשרד בפני
ו של המפרק, ועקב כך, המפרק הגיש תלונה במשטרה.
במהלך הדיון שהתקיים בין הצדדים ביום 22.9.93, טען רוור, כי בטיחות טכנולוגיה היא חברה אחרת ונפרדת מהחברה. בדו"ח מספר 1 של המפרק הזמני (נספח יא לתצהיר לניר) נכתב, כי רוור טען שרכש מכספו, או מכספי בטיחות טכנולוגיה, פרטי ציוד שונים. המפרק הורה לרוור להפריד בין לקוחות החברה ללקוחות בטיחות טכנולוגיה, באשר התעורר חשש כי רוור מעביר לבטיחות טכנולוגיה תשלומים של לקוחות, עבור עבודות שבוצעו על ידי החברה במועדים שקדמו להקמת בטיחות טכנולוגיה.
בית המשפט שדן בהליכי הפירוק, דחה את טענת רוור שבטיחות טכנולוגיה היא חברה נפרדת. בהליך דכאן, טען רוור, שאת הטענה שבטיחות טכנולוגיות היא חברה נפרדת, העלה בשל ייעוץ משפטי לא מוצלח, אך חזר בו תוך זמן קצר (סעיף 96 לסיכומיו).
קשה להלום כי ייעוץ משפטי לא מוצלח הוא שגרם לרוור לטעון בשעתו, כי בטיחות טכנולוגיה היא חברה נפרדת. רוור הקים את בטיחות טכנולוגיה ונרשם כבעלים של 99% ממניותיה, כך שאכן היה מדובר בחברה נפרדת מהחברה. בתצהירו במסגרת הליכי הפירוק (נ/12 סעיף 8) כתב רוור במפורש, כי לאחר שנוכח שאינו יכול לנהל את החברה "ולאחר שהודעתי למנהלי המשיבה כי אפעל כך, הקימותי חברה, ושכרתי את הנכס, שכן חוזה השכירות של הנכס ביחס לחברה הסתיים ורכשתי ציוד וסחורה רב ביותר, ואני מעסיק 14 עובדים סחירים (כך במקור – י.ע.) בחברה שבבעלותי ח.ר. בטיחות וטכנולגיה..". דברים אלו, אינם אינה אמירה משפטית, אלא הצהרה עובדתית מה עשה רוור ומה נתכוון לעשות בהקימו את בטיחות טכנולוגיה. ובפרוטוקול הדיון מיום 22.9.93 (נ/12 עמ' 8) טען בא כוחו, כי רוור לא מתחרה בחברה, מאחר שהחברה כבר לא קיימת דה-פקטו. רוור אף עתר ביום 27.9.93 להורות למפרק להמנע מלטפל או לייצג או לפעול בשם בטיחות טכנולגיה (המ' 929/93).
הצהרות ובקשות אלו, משקפות "בזמן אמת" את מטרתו של רוור להעביר את פעילות החברה לבטיחות טכנולוגיה. משלא עלה הדבר בידו, חזר בו וטען, בדיעבד, כי בטיחות טכנולוגיה הוקמה על ידו מלכתחילה, כדי לשמש מסגרת להמשך פעילותה של החברה.
30. מתיק הפירוק עולה, כי החברה הייתה סולבנטית ורווחית, כי בטיחות אש סייעה לחברה במסגרת הליכי הפירוק והייתה נכונה להזרים ציוד ללא תמורה, על מנת למכור את החברה כעסק פעיל (נ/12, דברי המפרק בפרוטוקול מיום 24.10.93). גם על פי עדותו של ריבקין, העובד שהתמנה על ידי המפרק הזמני כמנהל בפועל של החברה בתקופת הפירוק, בטיחות אש סייעה לחברה בתקופת הפירוק, הן במכירה ובשיווק והן באספקת עבודות באיזור הצפון (שם, עמ' 98).
אולם, בסופו של יום, ולאור התנגדותו הנמרצת של רוור להמשך קיומה של החברה, הורה בית המשפט על פירוקה. לא למותר לציין, כי בעוד הליכי הפירוק מתקיימים, רוור כבר פעל במלוא המרץ במסגרת חברת אבוקה שהוקמה על ידו, והתחרתה בחברה (נ/7 - מכתב המפרק הזמני מיום 30.1.94 אל ב"כ הצדדים).
על פרשת "גז החרדל"
31. עובר להליכי פירוק החברה, הלכה ונתפתחה פרשת "גז החרדל". רוור טען, שהנתבעים מכרו גז מסוכן לחברה, ביודעין ובמירמה וכמעשה נוכלות והונאה (ראה, לדוגמה, הביטויים בסעיפים 133, 136 לסיכומיו). לטענתו, עקב הפרסום השלילי בתקשורת אודות מכירת הגז הרעיל, נטשו לקוחותיה של החברה, מה שהביא לקריסתה.
עמדנו על כך, שראוי לדחות את מרבית טענות רוור על הסף, ולו מן הטעם, שאין מקום להרמת מסך משולשת (רוור – חברה - בטיחות אש - נתבעים), או להטלת אחריות אישית על מי מהנתבעים. עם זאת, כאשר בתרמית חמורה עסקינן, יש מקום להטיל אחריות אישית, במיוחד על דירקטור החב חובות אמון ונאמנות לחברה. לכן, אם אגיע למסקנה, שהנתבעים פעלו כלפי החברה בתרמית, לא אניח להם להסתתר מאחורי "המסכים" הרבים החוצצים בינם לבין החברה. יותר מכך, למרות שטענתו של רוור היא, שהחברה קרסה כתוצאה ממעשים פליליים חמורים שנעשו במזיד על ידי הנתבעים, אהיה נכון להכיר בכך ש"הנפגע" הוא רוור אישית ולא החברה. זאת, למרות שגם אם פעלו הנתבעים בתרמית, היה מקום להגיש תביעה נגזרת בשם החברה ולא על ידי רוור אישית.
32. טרם ניכנס לנבכי פרשת "גז החרדל", נזכיר כי טענת זיוף ומרמה, מצריכה תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אם כי הנטל הוא כמקובל במשפט אזרחי - ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589, 598; ע"א 400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר ז"ל נ' ד"ר סבינה קריגר, פ"ד מב(4) 500, 504-505; ע"א 7424/96 בנק המזרחי נ' אליהו גרציאני בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 157; ע"א 6095/97 בנק דיסקונט נ' איטר, פ"ד נו(4) 721, 734.
נבחן להלן, אם רוור עמד בנטל להוכחת טענותיו.
33. מטף תקני אמור להכיל גז הלון 1211 או הלון 1301. אין חולק, כי במקום הגז התקני, מכרה בטיחות אש לחברה צוברים במשקל של 100-200 ק"ג, ואלו הכילו גז מסוג פריאון 12, המשמש בעיקר כגז-נוזל לקירור.
כתבי הטענות והסיכומים של רוור משובצים בביטוי "גז חרדל" או "גז רעיל" בהתייחסותו לגז הפריאון. זאת, באשר לטענתו, כאשר גז הפריאון בא במגע עם אש, הוא הופך לגז רעיל שבתוך דקות מביא לחנק ולמוות, וגז הפריאון פותח ושוכלל לגז החרדל או גז העצבים המשמשים בלוחמה כימית.
רוור צירף לתצהירו את דו"ח הבדיקה של מכון התקנים ותוצאות בדיקה שערך פרופ' מנדלבאום מהטכניון, מסמכים שנערכו בחודש אפריל 1993. בנוסף, הגיש רוור חוות דעת של פרופ' טיטלמן, מומחה ברפואה פנימית בטיפול נמרץ ובטוקסולוגיה, ובה מוסברים המונחים הכימיים שנזכרו בשני המסמכים הנ"ל.
בחקירתו הנגדית, הסביר פרופ' טייטלמן, כי גז הפריאון מתפרק בחום של 200 מעלות, להבדיל מגז ההלון העמיד בחום עד 500 מעלות ויותר, ובמגע עם חמצן מייצר הפריאון כמויות משמעותיות של פוסגן. הפוסגן הוא חומר מסוכן, ששימש בעבר כחומר ללוחמה כימית במלחמת העולם הראשונה, אך אין לזהותו עם גז חרדל. פרופ' טייטלמן אישר כי בעבר נעשה שימוש בפריאון כחומר כיבוי (עמ' 8 ש' 25), אך הוא עצמו לא נתקל מימיו בפגיעה באדם כתוצאה משימוש בפריאון. פרופ' טיטלמן גם לא ידע לומר מה כמות גז הפריאון, שאם משתמשים בו לכיבוי, יש בה כדי לגרום סכנה למשתמש או לסביבתו, והסתפק בתשובה כללית כי הכל תלוי במכפלה של זמן החשיפה והריכוז. ככל שהתרשמתי, דברים אלו אינם תואמים את טענת רוור לסכנה ברורה ומיידית הצפויה למשתמש במטף המכיל גז פריאון.
גם בהודעתו במשטרה של מוריס וקנין, איש מכון התקנים, שבדק את המטפים במפעלה של בטיחות אש בחולון (ת/12/ב), אין כל התייחסות למסוכנותו של גז הפריאון. ואילו לניר הצהיר, כי בטיחות אש עשתה שימוש במטפים שמולאו בפריאון, טרם נתברר לה שהמטפים אינם מכילים הלון, והחומר במטף גרם לכיבוי האש. לאחר שנתברר לבטיחות אש כי המטף מכיל פריאון במקום הלון, חזרו על הניסוי, וגם אז פעל המטפה וכיבה את האש.
34. המטפה התקני כולל את גז המילוי מסוג הלון וכן גז סניקה, שהוא גז בלחץ גדול יותר שמטרתו לסייע בהפלטת חומר הכיבוי מהמטפה. התקן הישראלי ת"י 987 "למטפי הלון מילטלים לשימוש חוזר" (נספח ד/1 למוצג נ/12) מתייחס בסעיף 214 לחומר המילוי
ומשקלו. בסעיף 214.3 נאמר כי גז הסניקה יהיה גז אינרטי יבש כגון חנקן יבש או פריאון (הידוע גם בשם דיכלורו-דיפלואומתן). אכן, גז הסניקה לא יכול לשמש כחומר כיבוי על פי התקן, אך העובדה שהמחוקק התיר להוסיף למטפה גז פריאון כגז סניקה, מלמדת שלא "הכצעקתה"', ולא ב"גז חרדל" עסקינן.
35. השורה התחתונה היא, שרוור לא הוכיח כי גז הפריאון כמוהו כגז חרדל, ואף לא הוכיח את מסוכנותו או רעילותו של גז הפריאון בהיותו במטפים. המטפים לא מולאו ב"גז חרדל", גם לא בגז שגורם להרעלה מיידית של המשתמש. המטפים מולאו בגז לא תקני, גז פריאון האמור לשמש לסניקה בלבד, ואשר בנסיבות מאוד מסוימות, שלא הוכחו, עלול ליצור גז מסוג פוסגן שעשוי בתורו, בנסיבות מסוימות שלא הוכחו, לגרום לנזק למשתמש או לאחרים. בפועל, לא נגרם נזק לאף אחד מלקוחות החברה או מלקוחות בטיחות אש.
36. רוור הציג עצמו כמי שלא נרתע מחשיפת הפרשה לטובת הציבור, בעוד שהנתבעים הונו אותו, את החברה ואת הציבור, במזיד או תוך אדישות פושעת לתוצאות הקשות העלולות לנבוע מ"גז החרדל". אם נקבל גרסתו של רוור, הרי שיש לראות את הנתבעים כבני דמותו של ג'ו קלר, הגיבור הטרגי במחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר, מי שבמהלך מלחמת העולם השנייה מכר ביודעין חלפים פגומים למטוסי קרב והביא למותם של טייסים ואנשי צוות. האם כמו ג'ו קלר, גם הנתבעים מצאו לעשות פשרה עם מצפונם בעולם העסקים הקשוח? לא כך התרשמתי משטיינמן ומלניר, שדיבר מנהמת ליבו. מנגד, התרשמתי שרוור עשה את פרשת "גז החרדל" קרדום לחפור בה, וידע להשתמש בפרשה לצרכיו.
לא אסמוך על התרשמותי, ואניח לעובדות לדבר בעד עצמן. לשם כך, נחזור ונבחן את לוח הזמנים.
37. הסכם המייסדים נחתם בחודש 11/91. בחודש 8/92 החליט רוור על דעת עצמו, להעביר את הנהלת החשבונות של החברה תחת שליטתו. בחודש 1/93 הודיע רוור על צעד זה לנתבעים (ת/3) ובנקודת זמן זו, כבר עלתה המחלוקת בין הצדדים על פני השטח. החל מחודש 2/93 החלו הצדדים במו"מ להתמחרות, קרי, שצד אחד ירכוש את החזקותיו של הצד השני במניות החברה (ראה, לדוגמה, נספח י"ב לתצהיר רוור). באותו זמן החל רוור לחשוד כי משהו לא תקין במטפים. בחודש אפריל 1993 רוור כבר קיבל לידיו את דו"חות הטכניון
ומכון התקנים, אך העביר אותם לנתבעים רק ביום 6.5.93, לאחר שהודיע להם על הבעייה בישיבה שנתקיימה יומיים לפני כן. ביום 8.7.93, הגיש רוור תלונה למשטרה אודות "גז החרדל".
בתחילת חודש אפריל 1993 כבר הייתה בידי רוור הוכחה חד-משמעית, שבטיחות אש מכרה לחברה "גז חרדל". מדוע השתהה בהגשת התלונה למשטרה שלושה חודשים נוספים? מדוע בחודש מאי 1993, הוסיף רוור לנהל מו"מ נמרץ על רכישת המניות שהוחזקו על ידי בטיחות אש? כיצד מתייישב שיהוי זה עם טענתו ש"גז החרדל" היה בגדר סכנה קרובה, סכנה מיידית וממשית לחיי אדם (עמ' 2 לסיכומי רוור)?
על כך השיב רוור, כי לאחר שנתברר לו, שהנתבעים אינם פועלים בזריזות להחלפת המטפים, החליט לפנות למשטרה. ברם, לשיטתו שלו, מחדלי הנתבעים נתבררו לו כבר בחודש מאי 1993, ולכן הוא עצמו פעל באופן דיסקרטי ומהיר להחלפת המטפים (טענה אליה נתייחס בהמשך). מדוע אם כך, השתהה רוור עוד כחודשיים טרם פנה למשטרה?
38. לטעמי, התשובה הסבירה לתהיות אלו היא, שהפרשה נפלה כפרי בשל לחיקו של רוור, ושימשה לו כמנוף ללחוץ על הנתבעים להסכים למכירת מניות בטיחות אש בחברה. ממכתבו של עו"ד סהר, ב"כ בטיחות אש, אל עו"ד צח, ב"כ דאז של רוור, עולה שרוור הציע 120,000$ כמחיר פתיחה להתמחרות לרכישת מניותיה של בטיחות אש בחברה (נ/1 סעיף 2). לאחר מכן הציע רוור 100,000$ כמחיר פתיחה להתמחרות (נספח י"ג לתצהיר רוור), וכשבועיים לאחר מכן, ירדה הצעתו ל-35,000 דולר בלבד. בסופו של יום, השתלט רוור על עסקי החברה באפס כסף, בכך שהעביר את פעילותה לחברת בטיחות טכנולוגיה, ולאחר מכן לחברת אבוקה, במסגרתה הוא פועל עד היום.
לא למותר לציין, כי יום אחד לפני שרוור הגיש את התלונה למשטרה, לניר הגיש כנגדו תלונה במשטרה על תקיפה, לאחר שרוור סילק אותו ממשרדי החברה. נראה אפוא, כי הגשת התלונה למשטרה על ידי רוור, נעשתה כמשקל נגד לתלונה שהוגשה כנגדו. תלונה רשמית בכתב הוגשה על ידי רוור שבוע לאחר מכן, ביום 15.7.93 (ת/9 עמ' 34 שורה 20).
הפער של שלושת החודשים בין הגילוי המרעיש אודות "גז החרדל" המסוכן מאין כמוהו ועד להגשת התלונה במשטרה, כאשר במהלך התקופה ניהל רוור מו"מ נמרץ לרכישת מניות בטיחות אש בחברה, מעורר אפוא את הרושם, שלא החשש לסיכון הציבור עמד בראש מעייניו של רוור.
39. אינדקציה נוספת לכך, שפרשת "גז החרדל" לא עמדה על ראש שמחתו של רוור, ניתן למצוא במכתבו מיום 7.8.93, בו הודיע על ביטול הסכם המייסדים (נספח י"ד לתצהיר רוור). במכתב זה, מלין בא כוחו דאז של רוור, על כך שלניר מסרב לחתום על שיקים ועל הפרות חוזרות ונשנות של הסכם המייסדים. אך ראה זה פלא, הנושא המרכזי של "גז החרדל" לא נזכר כלל כעילה לביטול ההסכם.
40. בהתעלם מהדרמטיזציה של "גז חרדל", הרי שלפנינו מצב מצער, לפיו חברה סיפקה ללקוחותיה מוצר פגום. במהלך הדברים הרגיל, ואילו טובת החברה הייתה עומדת מול עיניו של רוור, היה על כל הצדדים לשנס את מותניהם במבצע בזק להחלפת המטפים, כבר בחודש אפריל, משקיבל רוור לידיו את דו"ח הטכניון. זאת ניתן היה לעשות באחת משתי דרכים: פנייה ישירה ללקוחות תוך התנצלות על התקלה שנגרמה, או בהודעה פומבית אל ציבור הלקוחות, תוך התנצלות על התקלה, והודעה שהחברה מתעתדת להחליף תוך הזמן הקרוב את כל המטפים הפגומים.
אלא שבמקום טיפול ענייני בתקלה אל מול הלקוחות, המתין רוור שלושה חודשים, הגיש תלונה למשטרה, וכך התגלגלה הפרשה לתקשורת ברוב רעש ומהומה (הנתבעים רמזו שרוור הוא שהדליף את הידיעה לתקשורת, אך לא עלה בידם להוכיח זאת).
בנקודה זו, אבחן את הטענה המרכזית של רוור, כי הספקת גז הפריאון במקום גז ההלון, נעשתה על ידי הנתבעים במכוון, מתוך נוכלות והונאה.
41. הזכרנו שכנגד הנתבעים התנהל הליך פלילי. כתב האישום כלל שני אישומים.
האישום הראשון אינו קשור לפרשית "גז החרדל", ועל פיו מכרו הנאשמים לרכבת ישראל בין השנים 1990-1991 גז הלון 1211 במקום גז הלון 1301 שמחירו יקר בכ-20 ₪ לק"ג.
אישום זה, אינו מענייננו, והוא יוחס לבטיחות אש ולקורן. במאמר מוסגר נספר, שבעקבות החשיפה התקשורתית של פרשת "גז החרדל" בדקה רכבת ישראל את המטפים שברשותה וטענה כי סופק לה גז הלון באיכות פחות טובה מהמוסכם, וכך בא לעולם האישום בפרשה זו. הנתבעים טענו, כי העבודה בוצעה ברכבת על ידי קבלן שרכש מבטיחות אש את הגז, וכי בהסכם עמו לא נקבע שהגז צריך להיות מסוג של הלון 1301. בעקבות הסדר טיעון, הורשע קורן באישום הראשון, ונדון למאסר על תנאי של חודשיים ולקנס של 7,500 ₪.
האישום השני נסב על פרשת "גז החרדל", והוא הרלוונטי לענייננו. אישום זה, ייחס לבטיחות אש, ללניר ולשטיינמן, עבירות של קבלת דבר במרמה, מעשה פזיזות ורשלנות, והפרה של תקן רשמי. גרסתם של הנתבעים בחקירתם במשטרה, ולאורך כל ההליך הפלילי הייתה, שבטיחות אש עצמה נפלה קורבן למעשה נוכלות לאחר שרכשה מצד שלישי בשם קרויטורו, הבעלים של חברה בשם פראמסי (להלן: "קוירטורו" ו-"פראמסי"), גז פריאון שנמכר לה כגז הלון. לאחר שנשמעו ראיות התביעה, ולאחר שלניר נחקר, הגיעו הצדדים להסדר טיעון בעקבותיו נמחק כתב האישום כנגד שטיינמן, ולניר הורשע ונדון למאסר על תנאי של חמישה חודשים וקנס של 15,000 ₪ ועל בטיחות אש הוטל קנס של 5,000 ₪
42. רוור הסתמך על הרשעתם של בטיחות אש ושל לניר בעבירה של קבלת דבר במרמה. זאת, על פי סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובע כלהלן:
"הממצאים והמסקנות של
פסק דין
חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי" .
המחוקק לא סייג ולא הבחין אם בעל הדין הורשע לאחר שמיעת ראיות, או בעקבות הודאה פורמלית בעובדות כתב האישום – ע"א 285/80 שיף נ. אליאסי, פ"ד לד(4) 752. לכן, טען רוור, שההרשעה סותמת את הגולל על כל טענה של הנתבעים, בדבר הזדון המיוחס להם במילוי המיכלים בגז פריאון.
טענתו של רוור יפה כנגד לניר בלבד, אך לא כנגד שטיינמן שהאישום כנגדו נמחק, ולא כנגד קורן, שכתב האישום לא ייחס לו כלל מעורבות בפרשה זו.
לטענת לניר, הוא בחר להודות ולקחת על עצמו את האשמה, לא בשל אשמתו, אלא מאחר שלא מצא את המשאבים הכספיים והנפשיים שנדרשו כדי לנהל את הגנתו בתיק הפלילי, תיק שהתנהל שש שנים לאחר גילוי הפרשה.
אוזן קשובה לטענה מעין זו, אנו מוצאים בבר"ע 15/76 שפין נ. כהן, פ"ד ל(2) 251, שם נאמר על ידי השופט כהן:
"טענת המערערים שבבית-המשפט הפלילי הודה המערער מס' 1 בעובדות שבכתב-האישום על-מנת לחסוך מעצמו עינויי-דין, ושעל-כל-פנים לא הועלתה שם שאלת הרשלנות התורמת וחלוקת האחריות הממונית על סדר הדיונים כל עיקר - טענה של ממש ושל טעם היא.."
כשלעצמי, אני סבור שראוי לדחות טענות כגון דא, מטעמים של מדיניות משפטית. מעשה שבשגרה הוא, שנאשמים שהורשעו על פי הודאתם בדין פלילי, טוענים לאחר מכן בתיק האזרחי, כי הודו במסגרת הסדר טיעון משיקולים שונים של רווח והפסד. אם נקבל טענה זו, נמצאנו מרוקנים מתוכן את הוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות. בנוסף, יש בטענה כדי להביא לזילות ההליך הפלילי ולאבדן אמון הציבור.
43. עם זאת, סעיף 42ג לפקודת הראיות, מאפשר לבעל דין להביא ראיה לסתור את הממצאים והמסקנות של הכרעת הדין "ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". אלא שלניר לא הגיש בקשה נפרדת להביא ראיות לסתור, ולטענת רוור, די בכך כדי לדחות כל טענה מצדו, כי פעל שלא בתרמית.
איני סבור כך, בשל מספר טעמים.
ראשית, חלק נכבד מהראיות ומהחקירות בהליך דכאן, הוקדש לנושא "גז החרדל", כשרוור מוסיף ומביא ראיות כדי להוכיח טענתו שהנתבעים פעלו במזיד ובתרמית. משפתח רוור לדיון את סוגית התרמית, אך טבעי הוא, שיש לאפשר לנתבעים להתגונן מפני טענותיו. מטעם זה, רוור מושתק ומנוע כעת מלטעון כנגד הראיות שהביאו הנתבעים להתגונן מפני האשמותיו. כמו כן, אילו ביקש להתנגד לראיות הנתבעים בנקודה זו, היה עליו להתנגד במועד ולהפנות אל פסק הדין הפלילי - ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ. ממן, פ"ד כ"ט(1) 208. וכידוע, דין אי התנגדות במועד, כדין ויתור והסכמה להגשת הראיה.
למיצער, ומכוח התנהגות הנתבעים שהביאו ראיותיהם בנושא, יש לראות את הנתבעים כמי שביקשו להביא ראיות לסתור.
שנית, לניר נקלע לדילמה לא קלה. מחד, הוא הורשע בהכרעת הדין בעקבות הסדר הטיעון, ומאידך, וכפי שנראה להלן, גזר הדין מאמץ את גרסתו. בנסיבות אלו, לא היה ללניר אינטרס של ממש להביא ראיות לסתור, שהרי סעיף 42א לא נועד לסייע רק לתובע, אלא גם לנתבע – ע"א 350/74 הנ"ל; י.קדמי "על הראיות" (תשס"ד) כרך ג עמ' 1358 טכסט לה"ש 33, עמ' 1362 .
לא נעלם מעיני סעיף 42א(ב)(2) לפקודת הראיות, הקובע כי "ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין" לא יהוו ראיה לכאורה במשפט אזרחי. והטעם לדבר הוא, שבמסגרת גזר הדין נדרש בית המשפט שבפלילים, לעיתים, לטענות ולראיות שמביאה הסניגוריה, מבלי שנערך בירור עובדתי באשר לנכונותן. אלא, שבמקרה שלפנינו, בעוד ההרשעה "שותקת" ונסמכת על הודאתו של לניר, האמור בגזר הדין משתלב עם טענות התביעה בטיעוניה לאימוץ הסדר הטיעון, ועולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעים.
44. בטיעוני התביעה ובגזר הדין יש כדי ללמד סניגוריה נלהבת על הנתבעים, עד כדי ריקון מתוכן של ההרשעה. למיצער, יש בדברים כדי ללמד על כך, שמילוי הצוברים בגז פריאון, נעשה על ידי הנתבעים ללא מחשבה פלילית של זדון.
כך נאמר בטיעוניה לעונש של ב"כ המאשימה בהליך הפלילי (ת/9 עמ' 72):
"אני מודעת לעובדה כי היתה טענה לנאשמים, שהם עצמם רומו על ידי אדם שסיפק להם את הגז בכמות נכבדה. אנו לא התעלמנו מטענה זו... כתב אישום הוגש נגד אותו אדם. לצערנו בשלב זה הוא נעלם. אנו נאלצנו למחוק את כתב האישום בענינו מחוסר טיפול. טענה זו לא הוכחה כנכונה עדיין, אך התביעה ראתה לנכון מקום כן להתחשב בה. מאידך, היה על הנאשמים בכל מקרה כמי שאחראי על אספקת הגז ומילוי הגז לבצע את הבדיקות הנכונות על מנת לדעת מה הם מספקים ללקוחותיהם".
במסגרת הטיעון לעונש, ובניגוד לכתב האישום ולהרשעה המייחסת לנתבעים תרמית, טען סניגורם של הנתבעים, שהם עצמם נפלו לתרמית מצד קרויטורו ופראמסי. משסיים הסניגור את דבריו, החרו אחריו הנתבעים. לניר אמר: "אנו באופן חד משמעי לא באנו לרמות... יצאו כמה דברים שיצאו אחרת אם זה בגלל שרימו אותנו או בגלל שלא עבדו כמו שצריך" וקורן הוסיף ואמר :"...כל המקרה לא היה נסיון הונאה"...(ת/9 עמ' 76-77). דברי הסניגור והנתבעים מהווים למעשה כפירה בכתב האישום, למרות הודאתם והרשעתם, וגם מטעם זה, יש ליתן לנתבעים האפשרות להביא ראיות לסתור.
ובגזר הדין נכתב:
"(התביעה – י.ע) אינה מבקשת למצות את הדין עם הנאשמים וזאת, בהתחשב בטענתם כי הם עצמם רומו על ידי מי שסיפק להם את הגז, הגם שאין בטענה זו לפטור אותם מאחריות...אמנם טענת הנאשמים כי הם עצמם רומו לא הוכחה בבית המשפט אך יש לזכור כי הנאשמים עצמם שילמו את מחיר שוויו של "הגז האמיתי" (הלון 1211) , קרי 28 ₪. ...במשך כל שנות קיומה של החברה, עמדו הנאשמים בביקורות מאוד קפדניות של מכון התקנים, והאירועים נשוא כתב האישום הינם בבחינת תקלה בלבד, אשר אין בה כל כוונה של רדיפת בצע...העבירות בהן הורשעו הנאשמים 1 ו-4 (לניר ובטיחות אש – י.ע.) חמורות הן, שכן מעשה הרשלנות, שהוא המשך למעשה המרמה עלול היה להביא לתוצאה של גרימת חבלה לאדם... העבירות כאמור נעברו
לפני זמן רב (בשנים 90-93) וטענת הנאשמים 1ו-4 לגבי ספק הגז שהונה אותם והביאם לביצוע העבירה, לא נתבררה עד תום בשל הימלטותו של אותו ספק מן הדין..".
על פניו, גזר הדין מאמץ את טענת הנתבעים כי הם עצמם נפלו קורבן למעשה הונאה, וכאמור, אפילו המאשימה בטיעוניה לגזר הדין, ייחסה להם מעשה של רשלנות. מטעמים אלו, יש מקום לבחון את טיבה של ההרשעה ואת תוכנו של פסק הדין הפלילי, שאם לא כן, "קיים חשש סביר שסתימת פיהם של המערערים ומניעתם מלהוכיח....עלולה לגרום לעיוות-דין" – בר"ע 15/76 לעיל.
45. מחומר הראיות בהליך הפלילי, לרבות חומר החקירה, ומראיות הצדדים בהליך דכאן, עולה כי יש בסיס של ממש לטענת הנתבעים, שהם עצמם נפלו קרבן לתרמית.
הרציונל למעשה ההונאה שרוור מייחס לנתבעים הוא רדיפת בצע, בכך שבטיחות אש רכשה גז פריאון שמחירו זול, ומכרה אותו כגז הלון שמחירו יקר, ושמחירו האמיר בשל מחסור בשוק. אלא, שנתברר שבטיחות אש רכשה את גז הפריאון מהספק קרויטורו, באמצעות חברת פראמסי, במחיר של גז הלון. בטיחות אש רכשה את הגז מפראמסי בסכום של 28 ₪ לקילו, ולאחר מו"מ הופחת המחיר ל-22 ₪ לקילו (מוצגים נ/13; ת/17/ב – הודעתו של לניר במשטרה; ת/17/ג הודעתו של שטיינמן במשטרה). באותה תקופה ממש, רכשה בטיחות אש מחברה בשם אין.רה.גז בע"מ, גז פראון במחיר של 6.75 ₪ לקילו (ת/25-ת/30). דהיינו, הנתבעים או בטיחות אש לא הרוויחו מכך שרכשו מפראמסי גז פריאון, שהרי שילמו עבורו מחיר של גז הלון.
די בכך כדי להשמיט את המניע שבבסיס כוונת התרמית המיוחסת לנתבעים, ובהיעדר מניע, אין כל רציונל למעשה התרמית שרוור מייחס להם.
46. מהודעתו של לניר במשטרה, ומפרוטוקול ההליך הפלילי, עולה שהנתבעים שוחחו עם ג'רי קרויטורו מפראמסי, והקליטו אותו שעה שהצטדק בפני
הם וטען שהוא עצמו רומה על ידי אחרים. באותה שיחה, התחייב קרויטורו לספק לבטיחות אש את הגז הנכון במקום הגז שמכר לה (ת/17/ב עמ' 4 להודעה המודפסת; עמ' 65 לפרוטוקול ההליך הפלילי ת/9).
מהודעתו במשטרה של מר פורת, הבעלים של חברה בשם אין.רה.גז שהזכרנו לעיל, עולה שאותו ג'רי קרויטורו סיפר לו כי ייבא מספר צוברים של פריאון ש"תקועים" מזה כשנה וחצי בנמל, והוא לא מצליח לשחרר אותם מאחר שאין לו רשיון יבוא אישי כנדרש.
המדינה הגישה כתב אישום נפרד כנגד קוריטורו, המייחס לו עבירת מרמה (ת/9 עמ' 5 ועמ' 11 לפרוטוקול). הגשת כתב האישום כנגד קרויטורו, עומדת לכאורה בסתירה להגשת כתב האישום כנגד הנתבעים. שאם הנתבעים עצמם רומו על ידי קרויטורו, אין לייחס להם יסוד נפשי של תרמית כלפי החברה או כלפי לקוחות אחרים של בטיחות אש.
עוד נספר, כי בטיחות אש הגישה תובענה אזרחית כנגד פראמסי וקרויטורו בשל הפרשה, וניתן
פסק דין
כנגדם בהעדר הגנה. אלא שקרויטורו עזב את הארץ, וההליך הפלילי והליכי ההוצל"פ כנגדו הופסקו.
סיכומו של דבר, שיש בחומר הראיות אינדקציות לכך, שקרויטורו באמצעות פראמסי, "נפטר" מגז הפריאון, תוך שהוא מוכר אותו לבטיחות אש כגז הלון.
47. ביום 6.5.93, העביר רוור אל בטיחות אש את דו"חות הטכניון המוכיחים כי במטפים יש גז פריאון. בו ביום, הזעיק לניר את מר מוריס וקנין ממכון התקנים, על מנת לבדוק את הצוברים של הגז, ונערך פרוטוקול של הבדיקה (עמ' 120, נספח כ"ד לתצהיר לניר; ת/17/ג הודעתו של שטיימן במשטרה בעמ' 2). בבדיקה נתברר, שצוברי הגז המיועד למילוי מטפים, אכן מכילים גז פריאון במקום גז הלון. בעקבות זאת, התחייבה החברה במכתבה מיום 9.6.93 להחליף את מטפי הגז ולסיים החלפת המטפים עד ליום 15.7.93.
אילו פעלו הנתבעים בתרמית, היינו מצפים כי יטשטשו ויעלימו ראיות למעשיהם. לא רק שהנתבעים לא העלימו את "גז החרדל", הם פנו תוך שעות ספורות למכון התקנים. לא זו דרך הפעולה של רמאים ונוכלים.
48. את שלא עשתה התביעה בהליך הפלילי, ביקש רוור לעשות במסגרת ההליך דכאן, והועלו על ידו טענות וראיות שחלקם לא הועלו במסגרת ההליך הפלילי. נבחן להלן ראיות אלו.
רוור טען שלניר שיקר בפתח חקירתו במשטרה (ת/17/ב) שם טען שפראמסי הייתה ספק הגז היחיד של בטיחות אש, ובהמשך החקירה נאלץ להודות שגם חברת אין.רה.גז בע"מ הייתה ספק גז של החברה. על כך השיב לניר - כפי שכבר השיב בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים - שכוונתו הייתה שפראמסי הייתה הספק היחיד של גז הלון (שנתברר בדיעבד כפריאון), בעוד שחברת אין.רה.גז סיפקה לחברה גז פריאון.
בטיחות אש רכשה באותה תקופה 1,300 ק"ג של גז פריאון מחברת אין.רה.גז. לטענת רוור, באותה עת לא ידעו הנתבעים שהפריאון משמש כגז סניקה, ובטיחות אש השתמשה בחנקן יבש לסניקה. אם כך, תמה רוור בסיכומיו, מדוע רכשה בטיחות אש כמויות כה נכבדות של פריאון?
התשובה לקושיא זו היא, שבטיחות אש ידעה באותה תקופה, שניתן להוסיף למטפה גז פריאון, אך לא ידעה כי מותר לה לעשות כן גם על פי התקן הרשמי המתיר הוספת פריאון כגז סניקה. כך הסביר לניר גם בחקירתו הנגדית ביום 31.1.94 במסגרת בקשת בטיחות אש למתן צו מניעה כנגד רוור ואבוקה (ת/18 עמ' 9 לפרוטוקול). על הסבר זה חזר לניר גם בהליך דכאן, וכך גם בהודעתו במשטרה (ת/17/ב). בהודעתו במשטרה הסביר לניר, כי רכש גז פריאון מהספק אין.רה.גז, כדי להוסיף במטפי השירות כמות של 7% גז פריאון, כ- 150-300 גרם למטף, על מנת להוזיל את עלויות השירות, מאחר שהפריאון הוא גז זול יותר. זאת, לאחר שהבעלים של אין.רה.גז סיפר לו, שניתן למלא במטף כמות קטנה של גז פריאון, וכי כך עושה אין.רה.גז עבור יצרנים אחרים.
מר פורת, אחד הבעלים של אין.רה.גז, אמר בהודעתו במשטרה (ת/12/א) שלא יעץ ללניר להוסיף פריאון, אך אישר שסיפר ללניר, כי בשוק יש שמועה שמערבבים במטפים גז ביחס של 30% פריאון ו-70% הלון, ואין.רה.גז אף סיפקה צוברי גז לחלק מלקוחותיה על פי יחס של 30%-70% או על פי חלוקה אחרת לפי דרישת הלקוח.
השורה התחתונה היא, שעד לאותה תקופה, בטיחות אש לא השתמשה בגז פריאון, אולם, משנוצר מחסור בשוק בגז הלון ומחירו האמיר, ומשנודע ללניר שניתן להוסיף פריאון בכמות קטנה למטפים, רכשה בטיחות אש גז פריאון מאין.רה.גז.
49. בטיחות אש רכשה כמות של 1,300 ק"ג גז פריאון מאין.רה.גז בחודשים פברואר-אפריל 1993 (ת/25 – ת/30). המדובר בכמות נכבדה, שיש בה למלא צובר שלם (לניר, עמ' 170 לפרוטוקול). לשם מה נרכשה כמות כה נכבדה, אם השימוש בגז הפריאון, נעשה ביחס של פחות מ-10% מנפח המילוי במטפים?
על כך השיב לניר, כי בטיחות אש מכרה 300-400 מטפים בחודש, כאשר משקלו של כל מטף הוא 3-6 ק"ג. אלא שלכמות זו, יש להוסיף כמות נכבדה של מטפי שירות, קרי, שירות של תחזוקת מטפים הכולל מילוי גז, מה שעשוי להסביר את הרכישה של כמות כה נכבדה של גז פריאון (עמ' 207 ש' 4). תשובה זו של לניר, עומדת בסתירת-מה לדבריו בהליך של צו המניעה (ת/18 עמ' 25) וגם בהודעתו במשטרה (ת/17/ב עמ' 3), שם הסביר כי המהילה של ההלון בגז פריאון, נעשתה רק במילוי מטפים, קרי, מטפים שבטיחות אש ביצעה בהם שירות תחזוקה, להבדיל ממטפים בייצור.
ואילו שטיינמן הסביר בעדותו, כי אכן מדובר בכמות נכבדה של פריאון, אך כזו המתאימה לתחילת שנה. לדבריו, בתחילת שנה, מוסדות וגופים שונים מקבלים תקציבים ורוכשים מטפים או מרעננים את תחזוקת המטפים, כך שהייתה עלייה בצריכת המטפים (עמ' 206-207).
מעדותה של החוקרת לאור-שמעוני בהליך הפלילי, עולה כי בחודשים פברואר-מאי 1993, הגיעו לתחזוקה 2,133 מטפים, כך שנצרכו כ – 530 ק"ג פריאון (לפי כמות של כ-250 גרם למטף, ראה פירוט החישוב בעמ' 60 של ת/9). דהיינו, תוך שלושה חודשים, בטיחות אש צרכה למעלה מ-40% מכמות גז הפריאון שרכשה. יש בכך לחזק את טענת שטיינמן ולניר, שכמות גז הפריאון שנרכשה, לא הייתה כה גדולה, יחסית לצרכיה של בטיחות אש.
ייתכן, ואומר את הדברים בזהירות וכהשערה גרידא, שבטיחות אש מילאה במטפים גז פריאון בכמות גדולה מזו של 7%-10%, על פי המידע שסיפר פורת מאין.רה.גז. ללניר אודות שיעור המהילה ביחס של 30%-70% הנוהג בשוק. ייתכן שלניר ביקש להסתיר זאת בעדותו ובחקירתו במשטרה. אלו הן השערות בלבד שלא מצאתי להם ביסוס. מכל מקום, אילו חפצה בטיחות אש למלא את כל המטפים בגז פריאון בלבד (הן מטפים בייצור והן מטפי שירות), מדוע רכשה מפארמאסי 6,000 ק"ג גז פריאון במחיר של גז הלון? הרי יכולה הייתה
לרכוש ששה טון של גז פריאון מאין.רה.גז, במחיר של גז פריאון שעמד על 6.75 ₪ לק"ג בלבד, במקום במחיר של 22-28 ₪ לק"ג. עובדה זו, שוללת לחלוטין את תיזת התרמית ולא מצאתי לה תשובה בסיכומי רוור. עובדה זו, מתיישבת עם גרסת הנתבעים לפיה לא ידעו שגז ההלון שנמכר לבטיחות אש על ידי פראמסי אינו גז הלון, אלא גז פריאון. כך נוצר מצב בו ערבבו פריאון עם פריאון במקום פריאון עם הלון (לניר, עמ' 171).
50. רוור תהה בסיכומיו, הכיצד בתקופה של מחסור בגז הלון, פראמסי הסכימה לאחר מו"מ קצרצר להפחית את המחיר מ-28 ₪ לק"ג ל-22 ₪ לק"ג. הקושיא פועלת דווקא לטובת הנתבעים. מאחר וקרויטורו ידע שמדובר בגז פריאון (או שפראמסי עצמה רכשה את הגז במחיר זול מצד שלישי שהונה גם את קרויטורו), הוא היה נכון ליתן הנחה לבטיחות אש. העובדה שבשתי החשבוניות המאוחרות, נרשם בתאור המוצר "גז", בעוד שבשתי החשבוניות הראשונות נרשם תחת תיאור המוצר "גז הלון", אינה מעידה לחובתה של בטיחות אש, אלא דווקא לחובתה של פראמסי.
מכל מקום, לשיטתו של רוור, הדרא קושיא לדוכתיה: מדוע שבטיחות אש תרכוש גז פריאון ב-22 ₪ אחרי התמקחות, כאשר יכולה הייתה לרכוש פריאון במחיר של 6.75 ₪ מאין.רה.גז. ללא צורך להתמקח?
51. רוור טען, כי ניתן היה להבחין בין גז הפריאון לגז ההלון, מאחר שהלחץ של גז הפריאון, המשמש לסניקה, גבוה יותר.
לניר ושטיינמן נחקרו ארוכות בנושא זה, ומתשובתם עולה שהגז נדחס בעוצמה מהצובר למיכל, ולכן לא ניתן היה להבחין בכך. בכל מקרה, אף אחד מהשניים לא עסק במילוי המיכלים, ולטענתם, העובד שעסק בכך, מעולם לא העיר תשומת לבם כי יש משהו לא תקין.
בהליך הפלילי, העיד מטעם התביעה העובד מאיר אמסלם, שעסק במילוי המטפים. אמסלם אישר כי הנתבעים עצמם לא עסקו במילוי המטפים והוא, שעסק בכך, לא הרגיש בהבדל בין טמפרטורת גז הפריאון לטמפרטורת גז ההלון. ובקיצור, שלא כטענת רוור בסיכומיו (סעיף 77 ) לא הוכח שהנתבעים קיבלו התראה כלשהי ממי מהעובדים.
רוור בסיכומיו (סעיף 57) ניסה להיתפס באמירה של שטיינמן ש"יכול להיות" שאחד הפועלים הזכיר שיש לחץ גבוה במיכלים. איני רואה ליתן לאמירה סתמית זו משקל כלשהו, מה עוד, שמספר שורות לפני כן, חזר שטיינמן והדגיש שלא הייתה לו ידיעה על מה שנעשה ברציף המילוי.
52. בהזדמנות זו, אציין שאיני רואה ליתן משקל רב לתשובותיו של שטיינמן, שהיה עד "חלש" מבחינת הנתבעים, והרבה להשיב תשובות בסגנון "איני זוכר" או "יכול להיות שהיינו צריכים להוריד (במחיר – י.ע.)". ודוק: איני סבור שעדותו של שטיינמן הייתה בלתי מהימנה. אלא ששטיינמן, שלא עסק בפועל בענייני הרכש, היה מהוסס וחסר בטחון עצמי, וניכר בו שהוא מבקש להיפטר מהפרשיה שרדפה אותו גם בפלילי (ואזכיר כי כתב האישום כנגדו נמחק במסגרת הסדר הטיעון). בהתחשב בשנים הרבות שחלפו מאז האירועים, שטיינמן גם חשש להיתפס באי דיוק, ונוכח אימתו של המעמד, ובהיותו בעל לשון קולחת פחות מזו של לניר או של רוור, השיב בצורה לקונית והססנית .
53. במהלך חקירתו של שטיינמן, הוצגו בפני
ו ארבעה מקרים, מהם עולה כי בטיחות אש רכשה ביום מסויים גז פריאון מאין.רה.גז, ולמחרת, או כעבור יומייים, סיפקה לחברה צובר קטן המכיל, על פי הרישום, גז הלון. נפרט במה מדובר:
( - ) ביום 2.2.93 רכשה בטיחות אש 200 ק"ג פריאון מאין.רה.גז וביום 4.2.93 סיפקה לחברה 180 ק"ג גז שנרשם כגז הלון (ת/38).
( - ) ביום 14.2.93 רכשה בטיחות אש 200 ק"ג פריאון מאין.רה.גז ולמחרת סיפקה לחברה מיכל גז שנרשם כגז הלון במשקל 90 ק"ג (ת/39).
( - ) ביום 1.3.93 רכשה בטיחות אש 200 ק"ג פריאון מאין.רה.גז ולמחרת סיפקה לחברה 185 ק"ג גז שנרשם כגז הלון (ת/38).
( - ) ביום 24.3.93 רכשה בטיחות אש 300 ק"ג פריאון מאין.רה.גז וביום 26.3.93 סיפקה לחברה מיכל גז שנרשם כגז הלון במשקל 100 ק"ג, ובהמשך עוד 200 ק"ג (ת/41).
לסמיכות זמנים זו, המוכיחה לכאורה שבטיחות אש רכשה גז פריאון שאותו מכרה מאוחר יותר לחברה כגז הלון, לא הייתה בפי שטיינמן תשובה, ובלשונו "זה נשמע זוועה" (עמ' 212). עם זאת, עמד על כך שלא ייתכן ש"אנחנו נמכור לו מראש דבר לא מתאים למילוי מטפים... בשום אופן לא" (עמ' 213).
לא אכחד, שהייתה זו הפעם הראשונה במהלך שמיעת הראיות, בה קימטתי את מצחי ותהיתי ביני לביני, אם אין בפני
נו ראיה לתרמית מכוונת של בטיחות אש. הנה כי כן, לפנינו סמיכות זמן חשודה בין רכישת גז פראון מאין.רה.גז לבין מכירת גז הלון לחברה. אלא, שלאחר שב"כ שטיינמן נחלץ לעזרתו בחקירה החוזרת (עמ' 214-215), והפנה את תשומת הלב לחשבוניות נ/13, ניתנה תשובה גם לתמיהה זו. מחשבוניות נ/13 עולה, כי בחודשים פברואר-אפריל 1993, רכשה בטיחות אש מפראמסי, גז שנמכר לה כגז הלון (התאריכים המדוייקים של הרכישה בחודש פברואר מחוקים וקשה לזהותם). מכאן, שיש גם סמיכות זמנים בין מועד רכישת הגז מפראמסי, שבדיעבד נסתבר שהוא גז פריאון ולא גז הלון, למכירת אותו גז לחברה. יש בכך לחזק את גרסתו של שטיינמן שהמשלוחים לחברה נעשו מתוך צוברי הגז שסופק על ידי פראמסי, "שזה זוועה אם הייתי שם גז 12 (פריאון – י.ע.) במקום גז הלון בידיעה מראש" (עמ' 214).
ראוי לציין, שלתגובתו של שטיינמן, ניתן למצוא חיזוק בדברי רוור עצמו בעדותו במסגרת תביעתה של בטיחות אש כנגדו, כעשר שנים לפני שמיעת הראיות בתיק זה. שם סיפר רוור, שכאשר העלה בפני
הנתבעים את הטענה שמכרו לו גז פריאון במקום גז הלון, הם אמרו לו שהם מופתעים ושטיינמן הגיב ספונטנית "אתה תאמין עלי שאני אעשה כזה מעשה" ואף יעץ לרוור שאם הוא סבור שכך נעשה, שלא יהסס לפנות מיד למשטרה (ת/18 עמ' 24 לפרוטוקול). לא כך נוהג מי שנתפס בקלקלתו, אלא אם מדובר בנוכל מדופלם ועז מצח, ולא התרשמתי כי שטיינמן עונה לתיאור זה.
54. העולה מן המקובץ, שלא עלה בידי רוור לבסס את טענתו כי יש לייחס למי מהנתבעים כוונת מרמה במכירת גז הפריאון לחברה, גז שנרכש על ידי בטיחות אש מצד שלישי.
אין באמור לעיל כדי להעניק למי מהנתבעים "תעודת יושר" או "תעודת כשרות". על פניו, יש ממש בטענה, כי הנתבעים חדלו בכך שלא זיהו שקיימת בעייה בגז שרכשו מפראמסי.
למשל, אילו היו שוקלים את מטפי הגז, כפי שנדרש, ייתכן והיו מגלים כי למרות הלחץ במטפים משקל המטפים נמוך מן הנדרש. אולם, בין מחדל רשלני לבין מעשה תרמית מכוון שנעשה ביודעין תוך יצירת סיכון ממשי לחיי אדם, רב המרחק. לכן, גם אם לניר או שטיינמן התרשלו, אין להטיל עליהם אחריות אישית ואין מקום להרמת מסך כפולה ומשולשת בין מי מהם לבין רוור.
העדר קשר סיבתי בין פרשת "גז החרדל" לפירוק החברה
55. רוור לא הוכיח את הקשר סיבתי בין פרשת הגז, שהיא אבן הראשה בתביעתו, "לקריסתה" החברה, כטענתו. לא הוצגו עשרות מכתבים של לקוחות ממורמרים, לא ידוע על אף לקוח נזעם שהתדפק על דלתות החברה בתלונה או בדרישה להחלפת המטפים. כל שהוצג הוא מכתב אחד בלבד מיום 6.8.93 (נספח ט"ז לתצהיר רוור), שכותבו לא הוזמן לחקירה, כך שלכאורה יש טעם בטענת הנתבעים, כי מדובר במכתב "מוזמן".
מתי ריבקין, העובד שהתמנה על ידי המפרק הזמני כמנהל בפועל של החברה, אישר כי לא התעוררה כל "מהומה" בעקבות הפרשיה ו"למיטב זכרוני התגובה לא הייתה מהקליינטים אלא מאצלנו החוצה. זאת אומרת אנחנו ידענו מזה, לא הקליינטים כל כך. הקליינטים לא ידעו שגז אצלם הוא לא מתאים" (עמ' 95).
ובכלל, אם הוחלפו המטפים על ידי רוור, כטענתו, מה היה ללקוחות לנתק את קשריהם עם החברה? וכפי שהבהיר רוור במכתבו מיום 8.8.93 אל לקוחות החברה (נ/11 נספח ח/1), החברה היא עצמאית ונפרדת מבטיחות אש, וכמי שפעלה נכוחה לכל אורך הדרך בהנהגתו "חשיפת הפרשה בתקשורת לא זאת בלבד שלא תפגע בנו, אלא תוציאנו מחוזקים". מה אפוא גרם לחברה שלא לצאת מחוזקת מהפרשה?
56. גם לאחר חשיפת פרשת "גז החרדל", דו"חות המפרק לא הצביעו על בעיה אינהרנטית במצבה של החברה. בשלבים הראשונים של ההתדיינות המשפטית, רוור התנגד למינוי מפרק זמני שינהל את החברה, לאור הרחבת סמכויות המפרק גם על בטיחות טכנולוגיות. אולם, בהמשך, עתר להורות על מינוי מפרק קבוע ועל פירוקה לאלתר של החברה (המ' 952/93 מיום 4.10.93).
הייתה זו עמדתו החד-משמעית של רוור, כי יש לחדול מהפעלת החברה, שסתמה את הגולל על החברה. בעוד בטיחות אש ביקשה להמשיך ולהפעיל את החברה כעסק חי, תחת מטרית המפרק ולו לתקופה נוספת (המ' 222/94), עמדתו של רוור הייתה ש"יש לנעול את שערי המפעל לאלתר ולצוות על המפרק הזמני שלא לנהל עסקים כלשהם בשם החברה. לפטר את כל עובדי החברה, למכור את ציוד החברה במסגרת הליכי חיסול עסקיה, לפנות את המפעל ברח' השיש 36 ולאפשר לכל אחד מבעלי מניות החברה לעסוק בתחום ציוד כיבוי האש, החזקתו ומתן שירותים הכרוכים בכך כפי שימצא לנכון" (כפי שצוטט בהחלטת השופטת גילאור מיום 29.12.93 נספח י"ב לתצהיר לניר).
החברה לא "קרסה", כטענת רוור, בשל נטישה של לקוחות זועמים או בלתי-מרוצים בעקבות פרשת "גז החרדל". בסעיף 35 לתצהיר רוור מיום 29.9.93 בתיק הפירוק (נ/12), גרס רוור עצמו, שהחברה סולבטית ויכולה לשלם את כלל חובותיה. אף המפרק התבטא בדיון ביום 24.10.93 כי "החברה היא רווחית ביותר, אם שני הצדדים יתמכו בה...". עמד על כך בית המשפט בהחלטתו מיום 29.12.93 בה נאמר כי "כל אחד מהצדדים סבור שהעסק רווחי ביותר ועובדה שכל אחד מהם חרד כנגד תחרותו של משנהו...".
התדרדרות היחסים בין הצדדים ורצונו של רוור להקים עסק בבעלותו הבלעדית, תוך שהוא מסב אל עסקו את לקוחותיה לשעבר של החברה, הם שהביאו את החברה לסוף דרכה. איננו נדרשים להרחיק את עדותנו. הדברים נאמרו במפורש במסגרת הליך הפירוק, על ידי בא כוחו של רוור: "לשני הצדדים ברור שישנו פרק זמן ביניים עד 30 בינואר, שבו כל אחד מהם אם הוא יפעל בטקטיקה הנכונה יוכל לעשות לרווחים לעצמו על ידי העברת המוניטין והלקוחות לעצמו" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 24.10.93).
לכן, אפילו היה רוור מוכיח שהנתבעים מכרו בתרמית את "גז החרדל", ואפילו בהתעלם מכך שהיה עליו להגיש תביעה נגזרת בשם החברה, דין התביעה להדחות בהעדר קשר סיבתי בין התרמית הנטענת לבין הנזק.
אלא שגם הנזק לא הוכח.
רוור לא הוכיח את נזקיו
57. הנתבעים פעלו בתחום כיבוי אש שנים רבות לפני שהתקשרו בהסכם המייסדים עם רוור ולפני הקמת החברה. בעקבות חשיפת פרשת "גז החרדל" בתקשורת, בטיחות אש פעלה להחלפה של כאלף מטפים על חשבונה. בעקבות הנזקים שנגרמו לה, הגיעה בטיחות אש למצב של חדלות פרעון והנתבעים מצאו את דרכם בתחומים אחרים, למעט שטיינמן שהמשיך לעבוד כשכיר בחברה שרכשה את עסקיה של בטיחות אש.
מנגד, רוור יצא נשכר מהפרשה. רוור העביר לאבוקה את פעילות החברה, וכפי שהכריז קודם לכן, בעת שהקים את בטיחות טכנולוגיה, ברי כי המדובר ב"אותה גברת בשינוי אדרת". רוור, שמספר חודשים לפני כן הציע מחיר מינימום לרכישת מניותיה של בטיחות אש בהתמחרות, תמורת הסך של 100,000$ ולאחר מכן 35,000$, העביר לעצמו, באמצעות אבוקה שבשליטתו, חינם אין כסף, את הנכס העיקרי שהיה לחברה - המוניטין, הלקוחות, ההזמנות, הידע המקצועי וחלק מהעובדים (ת/18 עמ' 19). וכך, ממצב בו רוור היה הבעלים של 50% מהעסק, הוא הפך לבעלים של עסק שבשליטתו ובבעלותו המלאה. למעשה, רוור הסב את ההשקעה בחברה, בה החזיק ב- 50% מהמניות, לחברת אבוקה, שהוא הבעלים הבלעדי שלה.
לא נעלם מעיני כי גם הנתבעים הקימו בסוף שנת 1993 חברה משל עצמם, ככל הנראה, כדי לפעול במסגרתה בצפון הארץ במקום החברה. אלא שהדבר לא נסתייע בידם, ורוור הוא שהשתלט בסופו של דבר, על נתח השוק בצפון. הדברים ארעו תוך כדי הליך הפירוק, וגם כאן, הדברים נאמרו במפורש על ידי בא כוחו של רוור באחת הבקשות בתיק הפירוק ((המ' 1160/93 בקשה הנושאת כותרת "השלמת טיעון") "...לקוחות רבים מתקשרים לרוור אישית ומודיעים לו שאם זה נכון שהוא אינו פעיל בחברה – הם לא מוכנים לעבוד עם בטיחות אש ולנו אין מה לעשות כנגד זה...".
[במאמר מוסגר: מתיק הפירוק נמצאתי למד כי הציוד והמלאי של החברה נמכר על ידי המפרק לאבוקה, לאחר התמחרות בין אבוקה לבטיחות אש, בסכום של 24,570 ₪ ובנוסף נמכרו מספר רכבים, בחלקם מעוקלים לטובת מס הכנסה, ואחד מהם משועבד לבנק. רוור אף טען בתגובתו לדו"ח המפרק, כי הרכבים שווים פחות מכפי שהעריך המפרק, מאחר
שחלק מהמכוניות עברו תאונה קשה. מכאן, שהצדדים התייחסו לרכוש הקבוע של החברה כבטל בשישים, וראו את המוניטין והלקוחות, כנכס העיקרי של החברה)].
58. רוור יצא עם כל הקופה, והנתבעים הפסידו את כל הקופה, גם את השקעתם בחברה ואפילו את השקעותיהם בבטיחות אש.
תמיהה היא, הכיצד רוור תובע בהליך כאן את החזר השקעתו הבסיסית בחברה, על פי הסכם המייסדים, בעוד הוא שהתנגד נמרצות להמשך הפעלת החברה כעסק חי. נחזור ונצטט את הודעתו לתיק בית המשפט שלפירוק לפיה "יש לנעול את שערי המפעל לאלתר ולצוות על המפרק הזמני שלא לנהל עסקים כלשהם בשם החברה. לפטר את כל עובדי החברה, למכור את ציוד החברה במסגרת הליכי חיסול עסקיה, לפנות את המפעל ברח' השיש 36 ולאפשר לכל אחד מבעלי מניות החברה לעסוק בתחום ציוד כיבוי האש, החזקתו ומתן שירותים הכרוכים בכך כפי שימצא לנכון".
נראה, שרוור חשש להתמחרות, שבמסגרתה ייאסר על הצד הנרכש, לעסוק בעסקי כיבוי אש. מכאן, שהיה לו אינטרס בחיסולה של החברה, כך שיתאפשר לו לעסוק בתחום כיבוי אש, במסגרת חברת אבוקה שהקים, ואשר הייתה בבעלותו הבלעדית.
59. רוור טען כי הוא זכאי לשיפוי על הוצאות שנגרמו לו בגין החלפת מטפים ללקוחות החברה לאחר שנחשפה פרשת "גז החרדל". ברם, למרות הדיבורים הגבוהים על מבצע החלפת מטפים בקרב לקוחות החברה, הציג רוור כמעט אפס ראיות בנושא.
לגרסת רוור (עמ' 36-38 לפרוטוקול), הוא החליף 70-100 מטפים במהלך שבוע אחד בחודש מאי 1993 וההחלפה בוצעה על ידו אישית עם בנו שרון, מפאת רגישות הנושא. לגרסתו, הוחלפו רק מטפים שנמכרו על ידי החברה ויוצרו על ידי בטיחות אש, להבדיל ממטפים שהחברה ביצעה בהם פעולת מילוי, מאחר שהחברה לא ניהלה רישום למטפים שמולאו. בהליך הפלילי טען רוור, שהחליף 60-70 מטפים, בחלק מהמקרים הוא אישית פנה ללקוחות, ובחלק מהמקרים "שלחתי טכנאים לבצע". (ת/9 בעמ' 28; 33-35; ו-37). עם זאת, בהמשך עדותו בהליך הפלילי תיקן את עצמו ואמר, כי רק הוא ובנו שרון החליפו את
המטפים באופן אישי ולא אף אחד מהעובדים (שם, עמ' 38) וכי ההחלפה בוצעה "תוך יומיים ולא תוך שבוע" (ת/9, עמ' 43).
על פי עדותו ותצהירו של ריבקין, מהעובדים הותיקים בחברה, רוור לא ביקש ממנו או מכל עובד אחר להחליף את המיכלים שנמכרו ללקוחות, ולא ידוע לו על החלפת מיכלים שבוצעה בחברה (סעיף 19 לתצהירו של ריבקין). משנשאל רוור על כך, חזר וטען כי רק הוא ובנו שרון עסקו בהחלפת המטפים.
לא אזקוף לחובתו של רוור את הסתירות השוליות הנ"ל (60-70 או 70-100 מטפים שהוחלפו, תוך שבוע או תוך יומיים, רק על ידו ועל ידי בנו שרון או גם בעזרת טכנאים אחרים). החשוב לענייננו, שכבר ב"זמן אמת", נדרש רוור על ידי בטיחות אש, פעם אחר פעם, להעביר את רשימת הלקוחות להם החליף מטפים לטענתו (מכתביו של עו"ד סהר בחודשים יוני-יולי 1993, נ/1 – נ/3). דרישות אלו לא נענו, ובעדותו כעד תביעה בהליך הפלילי, אמר רוור כי סירב למסור את המידע (ת/9 עמ' 29;41).
לדברי רוור, נערך רישום של המטפים שהוחלפו, והרישום נמצא אצל המפרק, עו"ד אבני. כך אמר גם בהליך הפלילי (שם, עמ' 33; 41). תמיהה היא, הכיצד לא העביר רוור למשטרה רשימה של הלקוחות אצלם הוחלפו המטפים, על מנת לבסס את הראיות כנגד הנתבעים. מכל מקום, אותה רשימה מסתורית, לא הוצגה עד עצם היום הזה. אילו הייתה רשימה כזו בחזקתו של עו"ד אבני, חזקה על רוור שלא היה מהסס לזמנו לעדות. לא רק שרוור לא ביקש זאת, אלא שהנתבעים "התנדבו" לעשות את מלאכתו וביקשו מעו"ד אבני לחפש את הרשימה הנטענת, אך עו"ד אבני לא מצא מסמך כזה ( עמ' 91 שורות 10-12).
60. רוור שמר תחת ידו כל מסמך שיכול היה לתמוך בתביעתו. רוור גם שלט ללא מיצרים בחברה, לפחות למשך מספר ימים, עד שהמפרק הזמני קיבל צו נוסף שאיפשר לו להיכנס למשרדי החברה. והנה, למרות שלטענתו רכש מטפים תקינים מספקים שונים על מנת להחליף את המטפים הפגומים שברשות הלקוחות, לא עלה בידו להציג אפילו מסמך רכישה אחד מאותם ספקים עלומים. בסעיף 79 לסיכומיו, הפנה רוור למוצג נ/1 סעיף 1א, וטען כי מנוסח המכתב ניתן ללמוד שרוור רכש, כביכול, מטפים מספק בשם קרבצ'יק. רוור לא נשאל על כך, אף אחד מהעדים לא נשאל על כך, ולא ברור מה נרכש מהספק הנ"ל.
מכל מקום, בעדותו של רוור בהליך הפלילי, טען כי רכש מכספו את המטפים "מלהבות ומכל מי שיכולתי לקנות. יש לי על כך חשבוניות רכישה". להיכן נעלמו כל אותן חשבוניות רכישה? וממי רכש רוור את המטפים, מקרבצ'יק או מלהבות? רוור ערך רשימה מפורטת של כל ספק ממנו רכש מכספו האישי, לטענתו, ציוד וחומרים עבור החברה (נספחים כ"ד ואילך לתצהירו, סעיפים 11-22 לנספח מ"א). והנה, למרבית התמיהה, להבות אינה נזכרת כלל בין אותם ספקים.
זאת ועוד. כחודש לאחר שרוור הגיש תלונה במשטרה, פורסמה בתקשורת הידיעה על חקירת המשטרה, ורוור פנה אל לקוחות החברה במכתב בו הציג עצמו כחושף הפרשה (נספח י"ז לתצהירו). במכתב נאמר, שלחברה אין כל נגיעה עם החקירה המתנהלת כנגד בטיחות אש (למרות שחלק מלקוחות החברה קיבלו מטפים מלאי גז פריאון במקום גז הלון). מדוע לא ציין רוור במכתבו אל הלקוחות, כי המטפים הפגומים כבר הוחלפו? הרי לשיטתו, המטפים הפגומים הוחלפו על ידו כבר בחודש מאי 1993?
61. סיכומו של דבר, שרוור לא הציג ראיה לכך שרכש מכספו מטפים תקינים, ולא הוכיח שהחליף מטפים או מילא גז תקני במטפים ללקוחות החברה.
מנגד, התחייבה בטיחות אש במכתבה מיום 9.6.93 אל מכון התקנים, להחליף את מטפי הגז בקרב לקוחותיה, ולסיים ההחלפה עד ליום 15.7.93 (נספח כ"ה לתצהיר לניר). מעדותו של לניר עולה, כי החלפת המטפים ללקוחותיה של בטיחות אש, הייתה כרוכה באיתור המטפים שטופלו או סופקו בשלושת החודשים האחרונים וברישום המטפים שהוחלפו (עמ' 118), פעילות שאין לה זכר ברישומי רוור בחברה. בטיחות אש חזרה וקיבלה אישור להטבעת תו תקן, אישור שנשלל ממנה זמנית עקב הפרשה (כנחזה מנספח ב' לסיכומי לניר). הגיונם של דברים, כי בטיחות אש לא הייתה מקבלת את האישור, אילולא הוכיחה כי תיקנה את המעוות ופעלה להחלפת המטפים.
62. רוור טען כי מאחר שהחברה נקלעה למבוי סתום הוא נאלץ להוציא מכיסו כספים עבור החברה.
ככל שהוצאו על ידי רוור כספים, הרי למען עצמו ולמען חברת בטיחות טכנולוגיה שבבעלותו עשה, ולמיצער, יש לראותו כמתנדב. רוור אחז במקל בשני קצותיו. מחד, הוא התיימר לבטל באופן חד צדדי את הסכם המייסדים, והחל לפעול בקרב לקוחות החברה (נ/7 - מכתב המפרק הזמני מיום 30.1.94). מאידך, דרש רוור מבטיחות אש להמשיך ולממן את פעילות החברה ולהוסיף ולחתום על שיקים. במצב דברים זה, אך טבעי הוא, שהנתבעים סירבו להמשיך ולחתום על שיקים בחברה בה איבדו לחלוטין את השליטה ואשר נקלעה למבוי סתום. הכרה בתביעתו של רוור, משמעותה מתן גושפנקא לעשיית דין עצמי של רוור, תוך אכיפת רצונו על בטיחות אש בניגוד לדעתה.
63. הצדדים הרחיבו בנושא הכספים שהוציא רוור, לטענתו, מכיסו, אך לאור האמור לעיל, איני רואה להידרש בפרוטרוט לכל טענה וטענה. אומר בקצרה כי הסכומים להם טען רוור, הלכו ותפחו במהלך השנים ובמהלך ההליכים בין הצדדים.
כך, במכתבו מיום 13.7.93 (נספח כ"ד לתצהירו) טען רוור, כי הוציא מכיסו כ-36,000 ₪. סכומים אלו לא הוכחו, ובחקירה הנגדית של רוור, עלה כי המדובר לכל היותר בסכום של 9,000 ₪.
בתחילת הליכי הפירוק, טען רוור כי מגיע לו סכום של 50,000 ₪ (נ/12 סעיפים 10 ו-22). לאחר מכן הגדיל תביעתו לסכום של 125,000 ש"ח, וכאשר הגיש תביעת חוב מפורטת, נקב בסכום של 139,000 ש"ח (נספח כב' לתצהיר לניר).
בסעיף 224 לסיכומיו, מפרט רוור שורה ארוכה של תשלומים נוספים ששילם מכיסו, לטענתו, עבור החברה. המדובר בשיקים אישיים או בשיקים של אבוקה, שהוציא, לטענתו, לפקודת ספקים שונים, ואשר שולמו על ידו במסגרת הליכי הוצאה לפועל במהלך השנים שלאחר פירוק החברה (נספחים כ"ז – ל"ז וסעיף 11-22 לדו"ח נספח מ"א לתצהירו).
רוור לא הוכיח את הקשר שבין אותם תשלומים לבין החברה וטובתה של החברה. מכל מקום, במסגרת הליכי הפירוק נתברר שרוור העביר תקבולים של לקוחות החברה, לחשבון שנפתח בבנק לאומי על שם חברת בטיחות טכנולגיה שהוקמה על ידו. לכן, כנגד ההוצאות להם טען רוור, יש לקזז את התקבולים שהתקבלו במסגרת פעילות החברה.
השורה התחתונה היא, שלא עלה בידי רוור להראות מה עלה בגורל התקבולים שהתקבלו מלקוחות החברה. המפרק הזמני אף טען, כי בטיחות טכנולוגיה שבבעלותו של רוור, קיבלה תקבולים עבור עבודות שבוצעו בפועל על ידי החברה (מכתב המפרק הזמני מיום 17.10.93 נספח י"ד לתצהיר לניר).
ובקיצור, כנגד ההוצאות שרוור הצביע עליהם בחשבונו הפרטי, או ההוצאות על פי הנספחים שצירף לתצהירו, ושלא עלה בידו להוכיח את הקשר שלהם לחברה, יש לקזז את סכומי התקבולים שגבה רוור מלקוחות החברה.
64. במסגרת הדו"ח שהגיש המפרק, בהסתמך על דו"ח רואה חשבון זוננפלד שהתמנה על ידו, משך רוור כספי לקוחות מקופת החברה. המפרק הזמני אף סבר, כי בקיזוז תקבולי לקוחות המגיעים לחברה, רוור הוא שעומד ביתרת חובה כלפי החברה בסכום של 62,662 ₪ (דו"ח מס' 2 של המפרק, נספח כ"א לתצהיר לניר).
רוור ביקש במסגרת הליך זה, להצביע על טעויות שעשה המפרק הזמני בדרך בה פירש את דו"ח רו"ח זוננפלד. לצורך הדיון, אני נכון לקבל את טענת רוור, כי המפרק שגה בפרשנות שנתן לדו"ח זוננפלד. אם נלך בעקבות השגותיו של רוור בסיכומיו וגם במסגרת תיק הפירוק (המ' 1160/93 "תגובת המשתתף רור לדו"ח המפרק" בעמ' 5), הרי שלטענתו, היה על זוננפלד להכיר בכך שרוור שילם עבור החברה מכיסו הפרטי סך של 62,361 ₪ ובנוסף משך מחשבונו הפרטי לזכות החברה סך 46,728 ₪, ומנגד, הפקיד בחשבונו הפרטי תקבולי לקוחות בסך של 86,045 ₪, כך שיתרת הזכות העומדת לרוור היא 23,044 ₪ (86,045 – 46,728+ 62,361). דומה כי יש בכך כדי להעמיד בפרופרוציות הראויות את הנזק הטען על ידו.
מכל מקום, הליכי הפירוק היו האכסניה הנאותה לבירור טענותיו של רוור. הבהרתי לצדדים עוד במהלך הדיון, כי אין בדעתי להיכנס לגופם של מספרים, מאחר שהדברים כבר נעשו או צריכים היו להיעשות במסגרת הליך הפירוק, ושמא יש לראות בכך פלוגתא פסוקה או מעשה בית-דין, כשהנתבעים הם חליפיה של החברה, באשר רוור הגיש הוכחת חוב למפרק.
65. רוור טען כי הוא זכאי להפרשי שכר ותנאים סוציאליים. בהתחשב בכך שבאותה תקופה פעל רוור שלא על דעתה של בטיחות אש, ספק אם הוא זכאי לשכר עבור עמלו בחברה באותה תקופה. מעבר לכך, הנושא הוא בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, והיה על רוור לתבוע סכומים אלו מהחברה.
66. רוור טען כי הוא זכאי להוצאות המשפטיות שנגרמו לו בגין תביעת הפירוק שהוגשה על ידי בטיחות אש. נושא זה "נבלע" בתביעת הפירוק. לא נקבע שבקשת הפירוק שהוגשה על ידי הנתבעים לא הייתה מוצדקת. נהפוך הוא. הצדדים הגיעו למבוי סתום, ובהחלטות בית המשפט אנו מוצאים ביקורת מרומזת ומפורשת על התנהגותו של רוור, שנקט בדרך של סעד עצמי: פעל בכספי החברה דרך חשבון פרטי, הקים חברה חדשה שאליה העביר את לקוחות החברה, העביר את קו הטלפון של החברה לטובת החברה החדשה ושכר אישית את המבנה ששימש לפני כן את החברה.
67. רוור תבע פיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב. ברם, שמו הטוב של רוור לא נפגע. אדרבה, רוור יצא כ"איש הטוב" שחשף את פרשת "גז החרדל" והגיש תלונה במשטרה, ועל פי טענתו שלו, אף דאג להחלפת המטפים. מכאן ששמו הטוב לא נפגע.
סיכומו של דבר, שרוור לא הוכיח כלל את נזקו.
הערות לפני סיום
68. לא בכדי, כמעט ולא הזכרנו עד עתה את שמו של קורן, נתבע מס' 3.
הדמות המרכזית מטעם בטיחות אש בחברה היה לניר. לניר עסק בתחום הציוד המיטלטל, כמו מטפים וזרנוקים, ובתחום הרכש והתפעול השוטף, בעוד שטיינמן עסק בעיקר בפעילות השווקית (הודעת שטיינמן במשטרה ת/17/ג). ואילו עיסוקו של קורן היה בתחום של מערכות כיבוי אוטומטי (שם, עמ' 182), תחום שאין לו כל קשר לנושא המטפים (על ההבחנה בין שני התחומים ראה עדותו של רוור בהליך הפלילי - ת/9 עמ' 21 לפרוטוקול).
לכן, אין לקבל טענת רוור בסיכומיו, לפיה הוגדר קורן על ידי הנתבעים כאיש הטכני של החברה ויש לזקוף לחובתם את אי העדתו. לקורן לא הייתה ידיעה אישית בתחום הגז והמטפים, וממילא לא היה ערך להעדתו.
מנגד, יש לזקוף לחובתו של רוור, את אי העדתו של בנו שרון אודות החלפת המטפים, החלפה שכאמור אין לה בדל תיעוד, ואת אי העדתה של מנהלת החשבונות רוזן, על אי סדרים כספיים כביכול, בבטיחות אש, או אי העדתו של מי מלקוחות החברה בתקופה הרלוונטית.
69. בראשית דברינו, עמדנו על הנרטיב השונה של כל אחד מהצדדים. רוור ביקש להציג את הנתבעים כחבורת נוכלים, והנתבעים ביקשו להציג את רוור כבעל מזימות שתכנן מלכתחילה לדחוק את רגליהם מהחברה. משדחיתי את התזה של רוור, אין משמעות הדבר שקיבלתי את התזה של הנתבעים. לטעמי, לפנינו מקרה שכיח, בו היחסים בין בעלי מניות הלכו והתדרדרו עד שהגיעו למבוי סתום והחברה הגיעה אל סוף דרכה. לכן, אין לראות במסקנות אליהם הגענו לעיל, משום ביקורת או חיפוש אשמים למצב שנוצר, אלא תיאור עובדתי כיצד נתגלגלו הדברים עד לפירוק החברה גם אין באמור לעיל, כדי למתוח ביקורת על כך שרוור הקים את חברת אבוקה ונהנה מהמוניטין ומהלקוחות של החברה. שאלת זכותו של רוור לעשות זאת, היא שאלה נכבדה בפני
עצמה, והיא נדונה או צריכה הייתה לידון, במסגרת תביעתה של בטיחות אש כנגד רוור וכנגד אבוקה.
סוף דבר
70. התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, ודינה להידחות ממספר טעמים, בנפרד ובמצטבר:
( - ) בטיחות אש לא הפרה את הסכם המייסדים.
( - ) אפילו הפרה בטיחות אש את הסכם המייסדים, אין מקום להטיל על מי מהנתבעים אחריות אישית.
( - ) אין להטיל על הנתבעים אחריות אישית בגין סירובם לחתום על שיקים של החברה לאור המבוי הסתום אליו נקלעה החברה. מה עוד, שלרוור תרומה נכבדה להתדרדרות היחסים, מה שהביא את הצדדים לאותו מבוי סתום.
( - ) אין עילה להרמת שלושת המסכים החוצצים בין רוור לנתבעים: רוור – חברה – בטיחות אש – נתבעים.
( - ) הנתבעים לא פעלו בתרמית בפרשת "גז החרדל", ולכן, אין להטיל עליהם אחריות אישית בגין פרשה זו.
( - ) אין קשר סיבתי בין פרשת "גז החרדל" לקריסתה של החברה. למעשה, החברה לא "קרסה" אלא התפרקה עקב המבוי הסתום אליו הגיעו הצדדים.
( - ) לרוור עצמו היה אינטרס בפירוק החברה, על מנת שיתאפשר לו לפעול באופן עצמאי בחברה שבבעלותו ובשליטתו הבלעדית.
( - ) רוור לא הוכיח נזקים שנגרמו לו. נהפוך הוא, רוור יצא "עם כל הקופה" בכך שהסב את לקוחות החברה לחברה החדשה שהקים.
( - ) ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, לרבות תביעת החוב שהגיש רוור למפרק, מהווים מעשה בית דין, ולמיצער, חלק נכבד מטענותיו של רוור נבלע בהליכים אלו.
71. לזכותו של רוור ייאמר, שלמרות שזה מקרוב הגיע לתחום כיבוי אש, הוא שגילה שהגז אינו מתנהג כתמול שלשום, ותודות לערנותו נתגלה כי מדובר בגז פריאון במקום גז הלון. על כך ראוי רוור לשבח, ובכך התחשבתי במידת מה בפסיקת ההוצאות, בכך שלא פסקתי לנתבעים את הוצאותיהם הריאליות, בהתחשב בהיקפו של התיק.
עם זאת, לאור האמור לעיל, טוב היה לתביעה משלא הוגשה מלכתחילה.
סופו של דבר שאני דוחה את התביעה על כל חלקיה, ומחייב את התובע בשכ"ט עו"ד הנתבעים בסך של 70,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. (35,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. לנתבע מס' 1 ו-35,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. לנתבעים 2-3).
ניתנה היום כ' בתשרי, תשס"ו (23 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים.
י. עמית, שופט
צפה
א בית משפט מחוזי 1019/00 חיים רוור נ' שמואל לניר ,דני קורן ,מיכאל שטיינמן (פורסם ב-ֽ 23/10/2005)