פסקי דין על אזולאי רונן | פסקי דין על "מנורה" חב' לביטוח | פסקי דין על קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים |

6977/98 א     20/10/2005




א 6977/98 אזולאי רונן נ' "מנורה" חב' לביטוח בע"מ, קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים




1
בתי המשפט

א 006977/98
בית משפט השלום חיפה
20/10/2005
תאריך:
כב' השופט א. גנון
בפני
:

אזולאי רונן

בעניין:
התובע
צבי סובול

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. "מנורה" חב' לביטוח בע"מ

2. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
הנתבעות
1. י. אסולין ואח'

2. א. בלגה ואח'

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
אהוד מאור

צד ג'
ח. גלזר
ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
1. התובע, יליד 1976, נפגע בתאונת דרכים בתאריך 24.7.94 בהיותו כבן 18, בעת שנהג ברכב מס' רישוי 7980908, שהיה בבעלות מר מנחם מאור (להלן: "הרכב") ואשר בוטח בביטוח חובה (וביטוח מקיף) בחברת הביטוח מנורה - נתבעת מס' 1 (להלן: "מנורה"). התובע היה חברו של אהוד מאור (בנו של בעל הרכב). אהוד היה כבן 17 במועד התאונה ולא היה לו רישיון נהיגה. ייקרא להלן "אהוד" (הצד ג' בהליך הנוכחי).

שני החברים (התובע ואהוד) התכוונו לצאת לבילוי משותף ברכבו של התובע. בדרכו לאסוף את אהוד מביתו, התקלקל רכבו של התובע והושאר על ידו בצד הדרך. היתה זו שעת לילה מאוחרת, והתובע הגיע לביתו של אהוד כדי שיצאו יחדיו לבילוי, כפי שתכננו. מאחר ורכבו של התובע כאמור התקלקל, הציע אהוד לתובע לנסוע ברכב של אביו של אהוד. לצורך כך נכנס אהוד לבית הוריו, כאמור בשעת לילה מאוחרת, כאשר הוריו ישנו שנת ישרים, נטל את מפתחות הרכב שהיו מונחים במקומם הרגיל ומסרם לתובע שנטל אותן ונהג ברכב. בדרכם לכוון רכבו "התקוע" של התובע, כאשר התובע נוהג ברכב, ארעה התאונה, בה נפגע התובע - (נשוא התיק דנן).

2. חברת הביטוח מנורה סרבה לפצות את התובע בטענה כי התובע נהג ללא רשות בעל הפוליסה ובניגוד לתנאי הפוליסה, ולכן לטענתה פטורה היא מחבותה.

לאור טענת מנורה, תוקן כתב התביעה וקרנית צורפה כנתבעת נוספת (להלן: "קרנית"). קרנית שלחה הודעת צד ג' לאהוד (בנו של בעל הרכב). עד כאן העובדות.

לאחר שמיעת הראיות הוגשו סיכומים בכתב שהאחרון בהם הגיע אלי לפני ימים אחדים בסף פרישתי - ולהלן הכרעתי בקצרה.

3. השאלות העומדות לדיון הן:
א. האם התובע נהג ברכב ברשות בעליו?

ב. האם ניתן לומר כי בנסיבות המקרה, השארת המפתחות במקום גלוי לעין יש בה משום מתן רשות מכללא לנהיגה ברכב, או השלמה עם נהיגתו של התובע.
ג. אם יתברר כי תנאי הפוליסה הופרו וכפועל יוצא מכך - מנורה פטורה מחבותה לפיצוי התובע - האם יש לתובע עילת תביעה נגד קרנית? אם כן, האם יש לקרנית זכות חזרה אל אהוד.

4. נשיב לשאלות הנ"ל אחת לאחת:

לאור העדויות והראיות שהיו בפני
- ברור כי לא ניתנה רשות מפורשת לתובע לנהוג ברכב. השעה היתה מאוחרת (בסביבות 02:00), בעל הרכב ישן במיטתו, בנו אהוד לא העיר אותו כדי לשאול את רשותו ולכן אין לומר כי ניתנה רשות לתובע לנהוג ברכב. גם מעדות התובע עולה כי לא ניתנה רשות ע"י בעל הרכב. התובע סמך על חברו אהוד שהרגיע אותו שהכל בסדר: "אין מה לדאוג, אבא שלי יסכים. הרגשתי שהוא מדבר בשמו של אביו". כך לדברי התובע בחקירתו הנגדית.

התובע לא קיבל מאהוד כל מידע ברור או מרומז שממנו יכול היה להבין שהבן (אהוד) דיבר כלל עם אביו ו/או ניסה לדבר איתו ו/או קיבל ממנו רשות להשתמש ברכב. התנהגות התובע בנסיבות אלה היתה בבחינת "עצימת עיניים" לנושא שגם אליבא דגירסתו היה חשוב.

לפיכך אני קובע כי התובע לא קיבל רשות מפורשת להשתמש ברכב.

האם ניתנה רשות מכללא או רשות בדיעבד? האם ניתן לומר כי בעל הרכב אישר לאחר מעשה את השימוש ברכב והאם ניתן לראות בהתנהגותו כאילו וניתנה רשות בדיעבד להשתמש ברכב?
שקלתי את הנסיבות והראיות ומסקנתי כי לא ניתן לייחס לבעל הרכב כאילו והסכים או אישר את השימוש לאחר מעשה. עצם השארת המפתחות במקומם הרגיל בבית כשהם גלויים, אין לפרשה כמתן רשות משתמעת לשימוש ברכב. מדובר בסיטואציה שכיחה שבה גדלים בני נוער בבית רגיל ולא נדרש מבעל הרכב להחביא את מפתחות רכבו מפני ילדיו הקטינים שממילא אין להם רישיון נהיגה. לבנו של בעל הרכב לא היה רישיון נהיגה ויהיה זה בלתי סביר לחלוטין לייחס לאביו (בעל הרכב) את החשש שמא בנו - שהוא ילד רגיל ונורמטיבי - יטול את המפתחות בלא רשותו המפורשת. אין בפני
ראיות שמדובר בנער "מסוכן" או חריג ולכן לא היתה כל סיבה להטיל על אביו חובה להחביא את המפתחות. בנוסף לכך - הרי הבן יצא באותו ערב עם חברו לבלוי כאשר לחבר (הוא התובע דנן) היה ברשותו רכב, ובנסיבות כאלה בודאי לא היה יסוד לחשוב שאהוד יהיה זקוק לרכב. הסיטואציה שנוצרה עקב קלקול רכבו של התובע - ואשר הביאה את התובע ואת אהוד אל ביתו של בעל הרכב - לא היתה בגדר צפיה של אדם סביר. על כן ההלכה שצוטטה מפי ב"כ המלומד של נתבעת 2 (הלכת קלדוניאן ע"א 139/64 פד"י יח' (ד) 417) וההלכות שבאו בעקבותיה - אינן מתאימות לנסיבות דנן.

לא ניתן לייחס לבעל הרכב הסכמה לכך שבנו (שאין לו רישיון נהיגה) יתיר לאחר לנהוג ברכב. פרופוזיציה כזו אינה אפשרית. אין לייחס חשיבות גם לכך שבעל הפוליסה לא הגיש תלונה במשטרה על גניבת הרכב. אי הגשת תלונה מובנת בנסיבות העניין שכן האב לא רצה לסבך את בנו שממילא לא הוא שנהג ברכב. לא ניתן גם להגיע לפרשנות הרחבה של המונח "היתר" כפי שמציע ב"כ נתבעת 2. לא ניתן בשום דרך פרשנית להגיע למסקנה כי בעל הפוליסה נתן לבנו בדיעבד היתר להשתמש ברכב וזאת ביודעו כי אין לו רישיון ובוודאי לא ניתן לומר כי הוא היה נותן לחבר של בנו (התובע דנן) לנהוג ברכבו כאשר ידוע כי החבר (התובע), הוא נהג צעיר (בן 18) בעל וותק של פחות משנתיים בנהיגה. בנסיבות המקרה דנן לא ניתן להגיע לפרשנות המרחיבה של המונח "היתר". יצויין כי האב מעולם לא התיר בדיעבד את השימוש, לא אישר ולא אישרר אותו גם לאחר מעשה בכל צורה שהיא - מפורשת או משתמעת.

לאור מסקנתי הנ"ל אני קובע כי התובע נהג ברכב ללא רשות בעל הפוליסה, (לא מפורשת ולא מכללא) ולפיכך לא היה כסוי ביטוחי לנהיגה ברכב והתביעה נגד מנורה דינה להדחות.

5. האם לתובע זכות להיפרע מ"קרנית"?

משקבעתי כי הנהיגה של התובע היתה ללא היתר - בין היתר מפורש ובין היתר מכללא - האם בכל זאת קמה לתובע עילת תביעה כלפי קרנית? הכלל הוא שהנוהג ברכב שנפגע בתאונה אינו זכאי לתבוע פיצויים באותם מקרים בהם נשלל הכסוי הביטוחי (סעיף 7 (5) לחוק הפיצויים). ברם, בצידו של הסעיף הנ"ל הוחק סעיף 7 א ועל פיו - מי שנוהג בהיתר הבעלים או המחזיק ברכב בלא שידע ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע כי נוהג הוא ללא ביטוח, יהא זכאי בכל זאת לתבוע את קרנית.

ראינו כי לא ניתנה רשות הבעלים להשתמש ברכב.
האם ניתן לומר כי ניתנה רשות המחזיק? האם ניתן לראות באהוד "כמחזיק" ברכב ובתור שכזה נתן רשות לתובע להשתמש בו?

לדעתי - יהיה זה מרחיק לכת לומר כי אהוד, שהיה בן 17 ללא רישיון נהיגה, החזיק כדין ברכב. את המונח "מחזיק" יש לפרש כמי שמחזיק כדין. אם יתפרש אהוד כ"מחזיק הרכב", כי אז פרשנות זו עלולה להוביל לכך שגם גנב יכול להיחשב כמחזיק ולהתיר שימוש לאחרים. כמובן שפירוש כזה הוא בלתי נסבל ומנוגד לכוונת המחוקק. תכלית החקיקה היא בין היתר, להעניק כיסוי ופיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים אולם גם לתכלית ראויה ורחבה זו יש סייגים.

לפיכך, לאור מסקנתי כי התובע נהג ללא היתר מאת בעליו ומאת המחזיק - פטור אני מלקבוע האם התובע לא ידע ולא היה סביר שיידע כי אין כסוי ביטוחי. אך מעבר לנדרש ולמען השלמת התמונה אומר כי אילו הייתי נדרש לקבוע זאת - הייתי קובע כי התובע "עצם את עיניו" ולא ניתן לומר עליו - בנסיבות המקרה - כי הוא לא ידע שאין כסוי ביטוחי ו/או לא היה סביר שיידע על העדר הכיסוי הביטוחי. נהפוך הוא - התובע שאל את אהוד האם זה בסדר, האם אביו יסכים, והוא סמך על דבריו של אהוד שהבטיח לו שהוא יסתדר עם אביו וכי אביו יסכים (לשון עתיד). בפועל אביו מעולם לא הסכים. לתובע לא היה כל יסוד לסמוך על דברים אלה בעיקר לנוכח העובדה שהתובע בעצמו היה נהג צעיר עם וותק של פחות משנתיים בנהיגה. וצריך היה לדעת כי אין כיסוי ביטוחי לביטוח מקיף (רכוש) ובעל הרכב בודאי לא היה מסכים להפקיר את רכושו. לכן בנסיבות כאלה לא ניתן לומר עליו כי לא ידע ולא סביר שידע שאין כסוי ביטוחי.

6. מספר הערות נוספות לטענות ב"כ הצדדים. הטיעון כאילו ובדיעבד אישר בעל הרכב את השימוש ברכב ע"י בנו וע"י התובע הוא מופרך לחלוטין. לא מצאתי לו יסוד במסכת הראייתית שהוצגה בפני
. נכון כי בעל הרכב קיבל פיצוי מאת המבטח בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב עצמו, אולם התברר מאוחר יותר שלפי ההסדר שנעשה לא היה בכך פיצוי והודאה בחבות ובכל מקרה אין גם בעצם הפיצוי - אף אילו היה מלא ובלתי מסוייג - כדי למנוע את התוצאה אליה הגעתי כאן - דהיינו בירור סוגיית החבות בזירה ספציפית שהמסגרת הנורמטיבית שלה שונה ועוסקת בנזקי גוף ובחוק הפלת"ד.

הלכת קלדיניאן נגד שמעון גבאי פד"י י"ח(ד) 417 וההלכות שבאו בעקבותיה, ע"א 483/84 קרנית נגד עוזי אברהם, פד"י מ"א(4) 768, כבודן במקומו מונח אולם אין הן מתאימות לעובדות ונסיבות המקרה דנן. גם אם תאמר שאי נקיטת אמצעים יעילים למנוע את הנהיגה ברכב עשויה להגיע לכלל "היתר" לשמוש - אין בעובדות המקרה דבר שירמוז לאפשרות זו. העובדה, למשל, שבעל הרכב השאיר את מפתחות הרכב בדירה במקום גלוי שבני הבית האחרים שנוהגים (אשתו ובן גדול) יודעים ויכולים ליטול אותם, אינה מועילה. האם חייב היה האב לנקוט אמצעים להישמר מפני בנו שאינו נוהג? דומני שלא לכך התכוונה ההלכה, ובכל מקרה אין בפני
כל שמץ ראייה כי על האב היה להישמר מפני אופציה כזו. אילו נטלה אשתו את מפתחות המכונית כי אז ניתן היה לטעון שיש ליחס לבעל הרכב התנהגות העולה כדי "היתר" לשימוש בו - אך לא הוא המקרה דנן.

ועוד, צוטטו בפני
מספר החלטות מהן ביקשו ב"כ קרנית ללמוד כי בעל הרכב לא אסר במפורש את השימוש ברכב מבנו ובכך שהיתה גישה חופשית למפתחות הרכב יש לראות משום "היתר" לשימוש בו - במשמעות המרחיבה של המונח. צר לי שאין ביכולתי להסכים לטיעון זה, ולפרשנות כה מרחיבה. קביעת עקרון כללי שגישה חופשית למפתחות הרכב, תתפרש כאי נקיטת אמצעי יעיל למניעת השימוש - היא בגדר הרחבה שחורגת ממתחם תכלית החוק. ממילא המקום בו מניח הבעלים את מפתחות הרכב צריך להיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, ובענייננו אין דבר שיכול להצביע על המסקנה שהיתה כאן רשות אקטיבית או סבילה.

7. באשר לחבותה של קרנית. לתוצאה המתחייבת בנסיבות המקרה באתי בלב כבד ולא בלי היסוס. תוצאה זו מצביעה על מגבלות חובותיה של קרנית, כפי שהמחוקק העניק לה. יתכן יהיה רצוי להגיע להסדר חקיקתי שבו יכול כל נפגע ליהנות מזכות התביעה כלפי קרנית, אולם המחוקק שם סייגים מפורשים לכך. חרף הפרשנות המרחיבה לא ניתן לומר שהנוהג דנן ברכב יכול להיכלל ברשימת בעלי זכות התביעה כלפי קרנית לפי חוק הפלת"ד. צודק בעניין זה ב"כ קרנית. עלינו להפעיל מדיניות שיפוטית נאותה וצודקת - אולם במקרה דנן ידי כבולות ע"י הוראות החוק שאינו מתיר לי לחרוג מהן תהא הפרשנות המרחיבה - רחבה ככל שתהא.

סעיף 7 א' לחוק הפלת"ד מציב שלושה תנאים מצטברים כדי שנהג שנהג ברכב בלא ביטוח יוכל לתבוע את קרנית. תנאים אלה, שנתבארו בפסיקה (לאחרונה ע"א 1777/03 קרנית נגד אגמי תקדין על. 2005(3)46) כוללים את תנאי הנהיגה בהיתר מן הבעלים; אי הידיעה על העדר כיסוי ביטוחי וסבירות אי הידיעה. חלק מן היסודות הם סובייקטיביים וחלקם אובייקטיביים. סעיף 7 א' נותן ביטוי למדיניות משפטית שהמחוקק ראה אותה כראויה, הקובעת גם את היקף הנטל הכספי שקרנית חייבת לשאת בו. הפסיקה עסקה רבות בפרשנות התנאים האמורים. אציין במיוחד את נושא הצורך בבדיקת הכיסוי הביטוחי ע"י הנוהג.
"מבחן נורמטיבי" זה נועד בין היתר לשים סייג להרחבה בלתי סבירה של חבות קרנית. הלכות שנפסקו בעניין הכיסוי הביטוחי, שעל הנוהג לבדוק טרם יקבל רכב מאדם אחר, הבהירו היטב את מגבלותיה וגבולותיה של המדיניות המשפטית כאמור, והמצוטטים ע"י ב"כ קרנית אכן משקפים את המסגרת ההלכתית בנדון. מבחינה זו התובע דנן לא קיים את התנאים הנדרשים, וגם ההלכה בדבר מערכת יחסים של קירבה בין הנהג ל"מתיר" לא מתקיימת כאן. התובע דנן לא היה קרוב במיוחד לאהוד, עצם יציאתם לבילוי משותף אינו מקים מערכת יחסים של קירבה שהפסיקה מכירה בה לעניין זה. התובע ואהוד היו מכירים, אולם לא חברים שחברותם הדוקה; עד לתאונה מעולם לא נהג התובע ברכב של אביו של אהוד ולא הובא שום מקרה אחר בו נתן האב רשות כל שהיא למאן דהוא מחברי בנו לנהוג ברכבו; כאשר קיבל התובע את מפתח הרכב היה לו ספק והוא אמר: "סלדתי קצת מן העניין בכל זאת אני לא מכיר את האבא שלו היטב". הוא אף ידע לומר כי סלד מן העניין ונרתע שכן לא ידע אם אביו של החבר יסכים או לא. בפועל לא שמע מחברו מילה כי האב הסכים או כי דיבר איתו כלל. נוסף לכך ועל אף ספקותיו של התובע הוא לא טרח כלל לראות להתבונן ולבדוק את תעודת הביטוח עצמה שברכב.

8. לאור כל האמור מסקנתי היא שיש לדחות את התביעה. לפיכך - גם התביעה נגד קרנית דינה להידחות, וגלל כן נדחית ההודעה לצד ג'. אעיר - שיתכן ותביעתו היחידה שהיתה לתובע היא כנגד חברו אהוד, תביעה שהתיישנה, ושממילא היתה כרוכה בהטלת אשם תורם מכריע על התובע.

ליבי עם התובע שנפגע בגופו בתאונה בנסיבות אלה ולא יוכל לקבל פיצוי לא מהמבטחת ולא מקרנית, גלל כן החלטתי שלא לחייבו בהוצאות, לפיכך אין צו להוצאות גם בהליכי צד ג'.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום י"ז בתשרי, תשס"ו (20 באוקטובר 2005).

א. גנון, שופט

קלדנית: רחל מ.









א בית משפט שלום 6977/98 אזולאי רונן נ' "מנורה" חב' לביטוח בע"מ, קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם ב-ֽ 20/10/2005)