פסקי דין על אסף אורון | פסקי דין על עיריית רחובות

49387-05/16 חנ     06/11/2018




חנ 49387-05/16 אסף אורון נ' עיריית רחובות








בית משפט לעניינים מקומיים ברחובות


ח"נ 49387-05-16 עיריית רחובות
נ' אורון
ח"נ 58404-09-16 עיריית רחובות
נ' אורון




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני



בפני

כבוד השופטת
אושרית הובר היימן


המבקש

אסף אורון



נגד


המשיבה

עיריית רחובות



החלטה


לפני בקשה לפסיקת הוצאות ההגנה בהמשך להכרעת הדין המזכה שניתנה בעניינו של המבקש.

כנגד המבקש הוגשו שני
כתבי אישום, אשר ייחסו לו ביצוע עבירה של העמדת רכב במקום חניה מוסדר בלא לשלם את אגרת הסדר החניה.

בהמשך לכפירתו של המבקש, נשמעו ראיות ולאחריהן ניתנה הכרעת הדין, במסגרתה זוכה המבקש מהעבירות שיוחסו לו בשני כתבי האישום.

טענות הצדדים:
בבקשתו טען המבקש, כי זיכויו נבע למעשה מטעות שנפלה בתמרור שהוצב במקום בו חנה, וכי לכן מלכתחילה לא בוצעה עבירה. נטען, כי עובר להגשת כתבי האישום פנה למשיבה בבקשות לביטול הדו"חות וכן לתיקון התמרור,
וכי המשיבה אמנם בחרה לבטל חלק מן הדוחות, אך לא ביצעה תיקון של התמרור והמשיכה לאכוף באין מפריע.
אמנם, חלק מן הדו"חות שניתנו כנגדו באותו המקום בוטלו, אולם את שני הדו"חות בגינם הוגשו כתבי האישום הותירה המשיבה על כנם.

המבקש טען, כי חרף פניותיו למאשימה ביחס לאי תקינות התמרור, וניסיונות השכנוע כי בהעמדת הרכב במקום לא מבוצעת כל עבירה, עמדה המשיבה על טעותה וביקשה בכל דרך להשיג הרשעה.
בסופו של יום, טוען המבקש, ביהמ"ש הנכבד לא אימץ את טענת המשיבה וזיכה אותו מהמיוחס לו,
בנסיבות אלו, טוען המבקש מתקיימות הנסיבות המצדיקות פסיקת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז 1977,
הואיל ולא היה יסוד לאשמה וכן מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת, בהתאם לפסיקה הנוהגת. המבקש עתר, כי בית המשפט יחייב את המשיבה לשלם לו הוצאות, בסך של 15,000 ₪.

מנגד, טענה המשיבה בתגובתה כי בשונה מהמקרה שנידון ב - ע"פ 281/69 אנוש בר שלום נ' מדינת ישראל (שהוזכר בהכרעת הדין) אשר במסגרתו זוכה הנאשם בשל אופן כתיבת השעות, במקרה דנן מדובר בחניה מוסדרת בתשלום ולכן סברה כי אין זה משתמע לשתי פנים כי יש לשלם אגרת חניה בשעות היום ולא בשעות הלילה. על כן ומאחר מדובר בשאלה משפטית הנמצאת במחלוקת הניחה המשיבה בשלב זה, כי יש בידיה יסוד סביר להניח כי בוצעה עבירה, באופן הנדרש כדי להגיש את כתב האישום.

עוד הוסיפה המשיבה, כי לקחה בחשבון אף את העובדה שבעבר התחשבה במבקש ואף ביטלה דו"חות חניה באזהרה ועל כן ציפתה כי יבין את טעותו ויחנה את רכבו בתשלום אגרת החניה. נטען, כי לאור הראיות שהיו מונחות בפני
המשיבה במועד הגשת כתב האישום, לא ניתן לומר כי לא היה מקום להגשת כתב האישום כנגד המבקש.

המשיבה טענה, כי מחדלה היחידה הוא בכך שלא הצליחה להוכיח את המועד המדויק שבו הוחלף נוסח התמרור והוא אשר הביא לזיכויו של הנאשם, על כן ולאור התוצאה המצערת בה זוכה אדם במקום אשר היה ניתן להרשיעו, אין מקום להורות על פסיקת פיצויים או חיוב בהוצאות.

עוד טענה המשיבה כי משיקולי מדיניות, אין מקום לחייבה בפיצוים או בהוצאות לדוגמה, שמא תירתע מלנקוט הליכי אכיפה בעתיד, גם כאשר המדובר בעברייני חנייה המנסים לחמוק מעונש על ידי עמידה דווקנית על הליכים פרוצדוראליים ועל דיני הראיות, באופן המקשה על בירור האמת.

בתשובתו לתגובת המשיבה, טען המבקש כי דווקא משיקולי מדיניות יש מקום לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות, הואיל והמשיבה "צמאה לאכוף" בכל מחיר וכי עשתה כן בעניינו, חרף פניותיו בנושא. לטענתו, בנסיבות שבהן התריע בפני
העירייה עובר להגשת כתבי האישום ותוך כדי ההליך, אך זו לא שעתה להתרעותיו יש לחייבה בתשלום ההוצאות על מנת שבעתיד לא תתעלם מסימני השאלה הניצבים בפני
ה ותתקן את הטעון תיקון.




דיון והכרעה

הוראת סעיף 80 ( א) לחוק העונשין
מורה כי:
" משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב ), תשמ"ב – 1982
בסכום שייראה
לבית המשפט ".


ההלכה המנחה בסוגיית קביעת הוצאות משפט נקבעה ב

פסק דין

ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל,
פד"י נו

(3) 73 (להלן: "פרשת דבש"). במקרה דנן, התקיימו תנאי הסף הקבועים
בסעיף 80

, קרי הגשת כתב אישום וזיכוי, אולם בכך אין די ועל מנת שהמבקש יהיה זכאי לפיצויים מכוח
סעיף 80

ועליו להוכיח אחת משתי העילות המנויות בו - שלא היה יסוד להאשמה או שבית המשפט שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

עילת "לא היה יסוד לאשמה"
:
ביחס לעילה זו, נקבע

בפסיקה

כי

חיוב המדינה בהוצאות

לטובת נאשם שזוכה בדין

תעשה

במשורה,

במקרים

מצומצמים

וחריגים

וכי

המרחב

הפרשני

של

בית

המשפט

במסגרת

עילה

זו

מוגבל

יחסית.
עוד נקבע, כי

מבחנה

של

עילה

זו

הוא

מבחן "התובע

הסביר" ו"הסיכוי

הסביר

להרשעה".

על כן, ובהתאם

לאמת

מידה

זו

יש

לבחון

באופן

אובייקטיבי

האם

לנוכח

התשתית

הראייתית

שהייתה

מונחת

לפני

התביעה, היה

תובע

סביר

וזהיר

מגיע

למסקנה

שיש

מקום

להגשת

כתב

אישום והערכת

התשתית

העובדתית

הלכאורית

תעשה

מנקודת

מבט

של "סיכוי

סביר

להרשעה" כפי שנקבעה


ב -
ע"פ 5097/10

בוגנים נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים]
(15.01.13)
:


"המבחן

הנדרש

לקיומה

של

העילה

הראשונה

שמכוחה

ניתן 'להפעיל' את

סעיף 80 לחוק העונשין
(דהיינו

שמי

שזוכה -


לא

היה

יסוד

לאשמתו) הוא

מבחן
'התובע

הסביר' ו'הסיכוי

הסביר

להרשעה'.
בהתאם

לאמת

מידה

זו

יש

לבחון

באופן

אובייקטיבי

האם

לנוכח

התשתית

הראייתית

שהיתה

מונחת

בפני

התביעה, היה

תובע

סביר

וזהיר

מגיע

למסקנה

שיש

מקום

להגשת

כתב

אישום
...הנה

כי

כן, על

מנת

להיכנס

לקטגוריה

של

העילה

הראשונה

המצדיקה

פיצוי

והחזר

הוצאות, יש

צורך

להוכיח

כי

כתב

האישום

הוגש

מבלי

שהיה

לו

בסיס

כלשהו, או

שהיסוד

להאשמה

היה

רעוע

ביותר...מדובר

איפוא

בסיטואציות

חריגות

של

זדון, חוסר

תום

לב,


רשלנות

חמורה

ביותר, או

אי

סבירות

מהותית

ובולטת...מטבע

הדברים

התממשות

עילה

זו

צפויה

להיות

נדירה..."
.
(ההדגשה אינה במקור א.ה.ה)

בהתאם לאמור, בהתייחס לעילה הראשונה, נשאלת השאלה האם בעת הגשת כתב האישום ע"י המשיבה לבית המשפט, עמדה בפני
ה תשתית ראייתית אשר "תובע סביר" היה מגיש בגינה כתב אישום?

לדידי, התשובה לכך הינה שלילית ואנמק:

אין חולק כי
המבקש אכן החנה את רכבו בחניון ציבורי מבלי לשלם אגרת חניה. אולם, כפי שנקבע בנימוקי הכרעה הדין, המשיבה לא אחזה בראיות להוכיח כי במועדים שבו הועמד הרכב בחניה ע"י הנאשם, הוצב בו תמרור המחייב תשלום אגרת הסדר חניה בשעות בו הועמד הרכב, שכן חזקה על המשיבה כי לו אחזה בראיות כאלו הייתה משכילה להביא אותן לפני בית המשפט.

מכאן, שלא ניתן לומר כי בחינת הדברים ע"י תובע סביר, הייתה מעלה כי ישנו סיכוי סביר להרשעה, שהרי בהעדר ראיות כאמור, אין כלל תשתית עובדתית של יסודות העבירה.

עוד קבעתי בהכרעת הדין, כי המשיבה הייתה ערה לבעייתיות בתימרור בחניון נשוא כתב האישום, בפרט לאור פניות קודמות של המבקש, ואף ביטלה דו"חות קודמים שניתנו כנגדו באותו המקום, מן הטעם של היעדר ראיות (ר' ת/7). גם בעניינם של הדו"ח נשוא כתבי האישום שבכותרת, פנה המבקש למשיבה, וגרסתו הייתה ידועה לה מראש. בנסיבות אלו, מצופה היה מן התובע הסביר שלא יזדרז להגיש כתבי אישום בטרם יוודא, כי זו הפעם אוחזת המשיבה בראיות הנדרשות, ולו בכדי להקים סיכוי סביר להרשעה. מחדלה של המשיבה, במקרה זה שלפניי, שלא פעלה כאמור, קרי לא ווידאה שבידיה הראיות הבסיסיות הנדרשות להקמת התשתית העובדתית להוכחת ביצועה של עבירה (לרבות, צילום התמרור בזמן אמת, קבלת תעודת עובד ציבור מתאימה ועדות ברורה של הפקח שרשם את הדו"חות באשר לנסיבות שניתנו והוראת התמרור). התשתית הראייתית שאחזה בה משיבה הייתה חסרה באופן מהותי, וככזו לא הייתה מובילה תובע סביר להגשת כתב אישום.

מן הנימוקים האמורים, נחה דעתי כי מתקיימת העילה של "לא היה יסוד להאשמה", לחיוב המשיבה בתשלום הוצאות למבקש.

העילה של קיומן של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת":
מאחר והגעתי לעיל למסקנה שמתקיימת העילה הראשונה לחיוב המשיבה בענייננו, והואיל והעילות הן חלופיות, הרי שאין הכרח בבחינת התקיימותה של העילה השניה.

עם זאת, למעלה מן הצורך, אתייחס גם לשאלת קיומן

של "נסיבות

אחרות" המצדיקות

פסיקת

הוצאות. נפסק,

כי

זו

עילה

המתאפיינת

בעמימות

מכוונת, אשר

מותירה

בידי

ביהמ"ש

מתחם

רחב

של

שיקול

דעת

בהפעלתה.

בע"פ 7826/96


רייש

נ

'

מדינת

ישראל

,

פ

"

ד

נא

(1) 481, 495-496 התייחס כב' השופט זמיר לעמימות הביטוי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" :

" לא בכדי בחר המחוקק, בעניין הנדון, ביטוי עמום, שאין לו צורה ואין לו מידה, כמו "נסיבות אחרות". הביטוי נולד עמום על-מנת שיישאר עמום. הוא נמנה על משפחה של ביטויים עמומים, כמו צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות, משמעת, קלון ועוד. יש הקוראים להם בשם מושגי שסתום. העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי מוגדרים, מעל הכללים. אסור לקצץ את כנפיהם ולכלוא אותם בכלוב של כלל נוקשה. כלל כזה עלול להרוג אותם. "

הנה כי כן, עילה של "נסיבות אחרות המצדיקות", הינה רחבה ועמומה, במסגרתה יתחשב בית המשפט בשיקולים מגוונים
אשר מתכנסים תחת הכותרת שיקולי צדק.
בפרשת דבש מונה בית המשפט שלושה סוגים של שיקולי צדק: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט).

באשר לנסיבות שעניינן הליכי משפט במקרה דנן, לא הייתה טענה באשר לאופן התנהלות ההליך בבית המשפט, באשר לא נטען להתנכלות או לרדיפת המבקש
מצד התביעה.
יחד עם זאת, ראוי להזכיר כי טענת המבקש ביחס להוראת התמרור במועדים הרלוונטים לכתבי האישום הועלתה בשלב הקראת כתב האישום. מאז ועד למועד דיון ההוכחות שנערך כ – 5 חודשים לאחר מכן, היה למשיבה זמן לערוך בחינה מחודשת של הראיות שבידיה ולבחון עמדתה ביחס לאישום. זאת ועוד, יש להזכיר כי בהמשך לטענות המבקש בתשובתו לכתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לצירוף ראיות – תעודת עובד ציבור וכן עדות של עד חיוני ומהותי. את דעתי על המסמך שצורף ע"י המשיבה לאותה בקשה כ"תעודת עובד ציבור" הבעתי במסגרת הכרעת הדין וכן ניתנה התייחסותי למחדלה של המשיבה בהיעדרו של אותו "עד חיוני". אם ידעה המשיבה שהעד אינו מתכוון להתייצב או שכלל לא זומן, ראוי היה שתשקול עמדתה ביחס להליך, גם בפתח דיון ההוכחות או במהלכו.

באשר לטיב הזיכוי, נקבע בפסק-הדין דבש, כי שאלת טיב הזיכוי ראוי לה שתוכנס לשקלול עם כל שאר השיקולים המשפיעים על שאלת הפיצויים. על פי הפסיקה במקרים של זיכוי "טכני" או זיכוי מן הספק, מבלי שנשמעו הראיות בתיק, הנטייה הינה שלא לפסוק הוצאות לנאשם, בעוד שבמקרים של זיכוי "מוחלט" הנטייה הינה לפסוק הוצאות, אולם בכל מקרה ומקרה נדרש בית המשפט לבחון את טיב הזיכוי ונסיבותיו, יחד עם יתר השיקולים הצריכים לעניין (ראה:
ע"פ 6721/01 אחמד עזאם נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נז

(3) 73, 80-81
,
ע"פ 1382/00

בן טרויה נ. מדינת ישראל פד"י(14, 714, 719) .

במקרה דנן, מדובר על זיכוי מהותי, לאחר שמיעת ראיות, ועל כן הכף נוטה לפיצוי המזוכה. יחד עם זאת, יש לזכור כי "המחוקק לא הורה על פיצוי גורף "ואוטומטי" כל אימת שהליך פלילי, לרבות הליך שבו נעצר אדם, הסתיים בזיכוי, אלא הותיר את שיקול הדעת לבית המשפט. בכך הכיר המחוקק בעקיפין, גם בהיבטים הכלכליים של סוגית הפיצוי. ההכבדה שעלולה להיווצר על אוצר המדינה אם החיוב יהיה אוטומטי, יכולה להרתיע מפני הגשתם של כתבי אישום ראויים (ולצידם מעצרם של נאשמים) ובמילים אחרות כרסום בשלטון החוק. הפתרון הגלום בסעיף, מהווה נוסחת איזון שהמופקד על ביצועה הוא בית המשפט".

(
ע"פ 6137/05

רובשן שלומוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 11).

אם כן, עסקינן בסמכות שבשיקול דעת ויש לאזן בין הנזק שנגרם למבקש בעטיו של ההליך למול האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק.

במקרה דנן, שקלתי מחד את מחדליה של המשיבה, כפי שפורטו לעיל ואת העובדה שלמרות שיכולה הייתה לבחון עמדתה ביחס להליך במספר נקודות זמן במהלכו, נמנעה מלעשות כן. מאידך , המבקש לא הצביע על נזק מיוחד שנגרם לו כתוצאה מניהול ההליך. המדובר בשני דו"חות חניה שנידונו במאוחד. המבקש נדרש להתייצב לשני דיונים – דיון ההקראה (בו התייצב עו"ד ממשרדו ומטעמו) ודיון ההוכחות, כאשר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים החלה והסתיימה באותו המועד. בהיותו של המבקש עו"ד במקצועו, לא נדרש הוא לשכור שירותיו של ב"כ מטעמו ומטעם זה ההליך היה נגיש הרבה יותר עבורו בהשוואה לנאשם שאינו עו"ד במקצועו. אמנם, לא ניתן להתעלם מביטול הזמן והטרחה שנגרמו למבקש, כתוצאה מניהול ההליך כנגדו, אך הדרישה לחייב את המשיבה בהוצאות גבוהות, בסך של 15,000 ₪, אינה סבירה בעיני. יוזכר, כי מדובר בהליך במסגרתו הוגש כתב אישום לבירור דו"חות חניה, לא ניתן לומר ש
עצם הגשת כתב אישום הייתה כרוכה בפגיעה במבקש, אין מדובר בהליך שנגרמה כתוצאה ממנו פגיעה בחירות או הטלת הגבלות מיוחדות; גם מבחינת הוצאות שנגרמו למבקש, הרי שאם נגרמו לו הוצאות בכלל – הרי ששיעורן אינו גבוה במיוחד, ומכל מקום לא הוכח אחרת.

סוף דבר:
מן הנימוקים המפורטים לעיל, אני קובעת כי על המשיבה לשלם למבקש הוצאות בסך כולל של 1,000 ש"ח
, וזאת בתוך 45 ימים מהיום.



המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים ותסרוק את ההחלטה גם לתיק ח"נ
58404-09-16
.


ניתנה היום, כ"ח חשוון תשע"ט, 06 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.










חנ בית משפט לעניינים מקומיים 49387-05/16 אסף אורון נ' עיריית רחובות (פורסם ב-ֽ 06/11/2018)