פסקי דין על חייט מרק | פסקי דין על אליהו יוסף ובניו בע"מ

8125/03 דמ     30/10/2005




דמ 8125/03 חייט מרק נ' אליהו יוסף ובניו בע"מ




1
בתי הדין לעבודה

דמ 008125/03
בית דין איזורי לעבודה ת"א - יפו
30/10/05
תאריך:
כב' השופטת דוידוב מוטולה סיגל

נ.צ. מר דוד רונן (ע)
נ.צ. מר יוסף פרלמן (מע)

בפני
:

חייט מרק

בעניין:
התובע
אוריאלי אורן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
אליהו יוסף ובניו בע"מ
הנתבעת
חנינוביץ אלישע

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
חלקי
פתיח

1. הנתבעת - אליהו יוסף ובניו בע"מ
(להלן גם - "החברה)- הנה חברה למתן שירותי הסעות לתלמידים, עובדים וילדים עם מוגבלות. התובע, מר מרק חייט, עבד בנתבעת כנהג החל מיום 31.10.02 ועד ליום 11.12.03. המחלוקות העיקריות בין הצדדים נוגעות לסיום עבודתו של התובע (האם פיטורים או התפטרות) ולשעות נוספות שהתובע טוען כי ביצע. מחלוקות נוספות נוגעות להפרשי שכר, דמי הבראה ופדיון חופשה.

2. מטעם התובע העידו הוא עצמו וכן יועץ מס שסייע לו, מר שמואל שכנר. מטעם הנתבעת העידו שלושה ממנהלי החברה - מר יוסף אליהו, גב' ליליאן (לאה) אליהו ומר יצחק אליהו, וכן עובד של הנתבעת - מר יהודה יפרח. בנוסף הוגשה מטעם הנתבעת תעודת עובד ציבור של רשות הדואר.

העדויות שנשמעו בפני
נו

3. התובע מסר בעדותו כי החל לעבוד בנתבעת ביום 31.10.02, כנהג, כאשר משך כל תקופת העבודה "הוצמד" לאוטובוס ציבורי זעיר, שהותקן בו מעלון נכים ויועד בעיקר להסעת ילדים נכים. לדבריו, סוכם בינו לבין מר יצחק אליהו - אשר קיבל אותו לעבודה - כי יעבוד מדי יום החל מהשעה 6.00 ועד השעה 18.00 או 18.30, כנגד שכר בסך 3,700 ₪ נטו.
4. התובע העיד כי בפועל עבד מעבר לשעות אלו, והגיש דו"ח שעות עבודה מפורט המתייחס לשעות עבודתו מדי יום ויום משך כל תקופת עבודתו (ת/1). דו"ח השעות הוכן על ידי התובע עצמו, ללא ידיעת הנתבעת. התובע ציין כי הכין את הדו"ח בדיעבד על סמך יומנים שכתב בזמן אמת, כאשר גם היומנים עצמם הוגשו לתיק בית הדין (ת/2 ו - ת/3). עוד הוסיף בקשר לכך כי הנו מהנדס מכונות במקצועו וכי "תמיד אני רושם כל יום... התרגלתי בחיים שלי לרשום כל יום מה שאני עושה ומה שאני מתכנן ומה שאני מבצע" (עמ' 10).

5. התובע ציין כי נדרש לעבוד בפועל גם בימי ששי ושבת, לפי הצורך, כפי המפורט בדו"ח השעות ת/1. עוד מסר כי לאחר כחודש או חודשיים ראשונים של עבודה, כאשר ראה כי הוא נדרש לעבוד שעות מעבר לאלו שסוכמו עמו מלכתחילה בלא לקבל על כך תוספת כלשהי, שוחח על כך עם מר יצחק אליהו, והלה מסר לו - "זה המצב של החברה, אנו לא יכולים לשלם לך יותר, אם אתה רוצה להמשיך ואם לא תשים את המפתחות על השולחן ולך הביתה" (עמ' 3 לפרוטוקול).

6. התובע ציין כי גם אם בדו"ח השעות ת/1 רשום שהחל בעבודת נסיעה על הרכב בשעה 6.20, בפועל נדרש להתחיל את עבודתו כרבע שעה קודם לכן, על מנת לבדוק את הרכב ואת תקינותו טרם תחילת יום העבודה.

7. התובע הוסיף כי במהלך שעות הבוקר, לאחר שהסתיימה הסעת הילדים לבית הספר, היו לו בדרך כלל מספר שעות של הפסקה, ובלשונו - "היה מרווח של זמן שבו אוכל לנוח" (עמ' 3). לדבריו, ראשית נדרש לתדלק את הרכב במהלך הפסקה זו כאשר הדבר עשוי היה לקחת זמן, ולאחר מכן - לעתים היה נח בביתו במהלך שעות אלו, לעתים הביא את הרכב למוסך והמתין עמו שם, ולעתים התבקש לבצע עבודות שונות עבור הנתבעת (לרבות עבודות בביתה הפרטי של גב' אליהו בהזדמנות אחת), הכול כמפורט בת/1.

עוד הדגיש התובע כי במשך שעות ההפסקה אמור היה להיות "קשוב לקשר, ובכל רגע היא יכולה להזמין אותי לעבודות" (עמ' 4 לפרוטוקול). עוד ציין כי בימי ו' חייב היה להישאר במשרד בשעות ה"הפסקה".

8. התובע העיד עוד כי משך תקופת עבודתו ניצל 6 ימי חופשה בחודש 11/03 ובנוסף יצא לסוף שבוע אחד החל מיום חמישי בצהריים ועד מוצאי שבת (עמ' 6 לפרוטוקול). מעבר לכך לא לקח לטענתו ימי חופשה נוספים (הגם שלפי ת/1 נטל 2 ימי חופשה נוספים בתאריכים 17.1.03 - 16). עוד ציין כי ראה כי בתלושי השכר מצוין יום חופשה אחד בכל חודש, הגם שהדבר אינו נכון, כאשר שאל את מר יצחק אליהו על כך והלה השיב לו "מה אכפת לך כאשר יגיע הזמן שלך לקבל את החופש אני אתן לך" (עמ' 5).

9. התובע טען כי ביום 11.12.03, יום ה' בשבוע, התקשר בבוקר לגב' אליהו וטען כי אינו חש בטוב וכואב לו הגב ועליו ללכת לרופא. כיוון שאמרה לו "נדבר אחר כך", ועל מנת שלא לפגוע בסידור העבודה, הגיע לעבודה כרגיל וביצע את העבודה של הסעת הבוקר. לאחר מכן התגברו כאבי הגב, ואזי:

"הנהגים ראו שבקושי רב קמתי מהספסלים ומהכיסאות וגם לאה ראתה... דיברתי עם לאה ואמרתי לה שכואב לי הגב ואני חייב ללכת לרופא ואיני יודע מה לעשות עם המפתחות של האוטו. והיא אמרה להניח את המפתחות ואת מכשיר הקשר על השולחן וללכת. רציתי לקבל תעודת מחלה. הנחתי את המכשיר והמפתחות והלכתי לרופא... לפני שיצאתי מהחדר של לאה, היא לקחה את המפתחות שלי ואיתם נכנסה לאולם שישבו שם כל הנהגים, היו שם נהגים בשם יהודה וחיים והיא אמרה "הנה הנה תסתכלו הוא זרק את המפתחות ועזב את העבודה בעצמו" אני הייתי אחריה, אמרתי שאני לא מרגיש טוב והולך לרופא ואבקש ממנו תעודת שחרור ויצאתי" (עמ' 6 - 8 לפרוטוקול).
10. התובע הוסיף כי כבר ערב קודם לכן שוחח עם הרופאה טלפונית, "והיא רצתה לתת לי תעודת מחלה אך העדפתי לעבוד ואולי המצב ישתפר" (עמ' 7). עוד מסר כי חזר לעבודה ביום ראשון 14.12.03 לאחר שהרגיש טוב יותר, כאשר התלווה אליו יועץ המס מר שמואל שכנר, "ואמרתי שאני מרגיש יותר טוב ויכול להמשיך לעבוד. לאה אמרה לי "אתה מפוטר, אין לך מה לעשות כאן"... לאה אמרה ש"איציק לא נמצא הוא בחופש ואתה צריך לדבר אתו לגבי לחזור לעבודה, אבל בינתיים אני לא רוצה לשמוע שום דבר ולא לראות שום מסמכים (הכוונה לתעודת המחלה - ס.ד.מ) ואתה משוחרר"" (עמ' 8). לדברי התובע, "אחרי כמה זמן התקשרתי כמה פעמים לאיציק ושאלתי מה קורה אתי והוא אמר "שום דבר אתה מפוטר"" (שם).

11. בחקירתו הנגדית לא יכול היה התובע לומר מהיכן טלפן לגב' אליהו בבוקר יום 11.12.03. כאשר נשאל האם ייתכן כי טלפן מבית מלון, השיב "יכול להיות" (עמ' 13) ובהמשך - "לא התקשרתי מבית מלון, רק אמרתי שיכול להיות" (עמ' 14). עם זאת הכחיש כי במהלך חופשת המחלה שהה בבית מלון.

12. תעודת המחלה שהציג התובע (ת/4), חתומה על ידי רופאת המשפחה ד"ר פולינה גנדלר מנס ציונה, נושאת את התאריך 10.12.03, ומעניקה לתובע ארבעה ימי מחלה, החל מיום 11.12.03, נוכח כאבי גב תחתון. כאשר נשאל התובע בקשר למועד הוצאת התעודה מסר כי שוחח עם הרופאה טלפונית, לראשונה, ביום 10.12.03 בשעות הערב, כאשר למחרת היה אצלה פיזית וכן אצל אורטופד (עמ' 13), ואז קיבל את אישור המחלה. עוד אישר כי אשתו הנה רופאת משפחה, המועסקת ב"מכבי" ומכירה, באופן טבעי, כקולגה, את הרופאה שנתנה לו את אישור המחלה (עמ' 16). התובע אישר כי אשתו יכולה היתה לתת לו תרופות להקלה על כאביו אך לצורך אישור מחלה העדיף לפנות לרופאה אחרת, "כי אסור לה לתת לבעלה אישור מחלה" (עמ' 17).

13. התובע העיד עוד כי לא קיבל את שכר חודש 12/03, על אף שביקש זאת ממר יצחק אליהו, כאשר התשובה שקיבל היתה "אין לי משכורת ואין לי שום דבר ואני לא יכול לשלם לך ואתה חייב לי 500 ₪"" (עמ' 8). התובע הוסיף כי ציפה לקבל את שכרו לאחר שבמהלך קדם המשפט מסר ב"כ הנתבעת כי יבדוק אם שכר חודש 12/03 שולם וככל שלא - ידאג לתשלומו תוך 7 ימים, אך כל תשלום לא הגיע. לפיכך שלח, ביום 1.4.04, מכתב בקשר לכך הן לבית הדין והן לנתבעת (ת/5). התובע הכחיש כי קיבל המחאה על שכר חודש 12/03 טרם מועד דיון ההוכחות.
14. מר שמואל שכנר, יועץ מס במקצועו, מסר כי התובע ומשפחתו הם לקוחות קבועים שלו, ולכן החליט לסייע לו בתביעה זו באופן חברי. לדבריו, התלווה לתובע ביום 14.12.03 כאשר הגיע למשרדי הנתבעת, וזאת "בכדי לעזור לו לשוב לעבודתו לאחר שפוטר ממנה ביום ה' 11/12/03" (סעיף 7 לתצהירו). לדבריו, בפגישה זו הודיעה גב' אליהו לתובע כי סיים את עבודתו ביום 11.12.03 "וכי אין לו מה לעשות פה יותר" (סעיף 8 לתצהירו). בנוסף סירבה לקבל מהתובע את אישור המחלה.

15. בחקירתו הנגדית פירט מר שכנר ביתר הרחבה את השתלשלות העניינים, ולדבריו:

"התובע בא אלי שלושה ימים אחרי פרשת המפתחות מבוהל ומבועת, אמר שלא מסכימים להחזיר אותו, גב' לאה, אמרתי שנלך יחד לדבר ללבה... שאלתי אותה אם היא רוצה להחזיר את התובע, היא סיפרה משהו על מפתחות שהוא זרק, אמרתי לה שלכל היותר לפי הספור שלך הלך יום אחד... היא השיבה שנגמר הסיפור ואין מה לעשות..."
(עמ' 23 לפרוטוקול).

16. גב' ליליאן (לאה) אליהו הנה אחת מבעלי המניות בנתבעת ומשמשת בפועל כסדרנית העבודה בחברה. בתצהירה מסרה כי התובע עבד כ - 7 שעות ביום בלבד, בין השעות 6.30 - 8.15 ובנוסף 13.15 - 18.00, כאשר היה אחראי על הסעת ילדים נכים "אשר הסעתם מסתיימת בשעה 18.00" (סעיף 3 לתצהירה). לדבריה, בימי ששי התובע לא עבד כלל, "או היה עובד בקו קצר (חצי שעה עד שעה)" (סעיף 4 לתצהיר).

17. גב' אליהו הוסיפה כי במהלך שעות הבוקר, לאחר שסיים את הסעת הילדים לבית הספר, יכול היה התובע להתפנות לענייניו הפרטיים, למעט תדלוק של הרכב ולמעט שהייה במוסך לצורך ביצוע תיקונים לרכב, שבוצעו לדבריה לעתים נדירות (דו"ח מהמוסך על תאריכי הטיפולים ברכב צורף לתצהירו של מר יצחק אליהו). עוד אישרה כי בימי ששי לא ניתנה הפסקה לנהגים שכן עבודתם הסתיימה ממילא בשעות הצהריים.

באשר לעבודה שטען התובע כי ביצע בביתה - גב' אליהו אישרה זאת, אך לדבריה התובע הוא שהציע זאת, כאשר בעלה סיפר לה מאוחר יותר כי שילם לו על כך (הגם שהיא עצמה לא ראתה זאת, ולא שוחחה עם התובע על תשלום כלשהו תמורת העבודה).
18. גב' אליהו הדגישה עוד בתצהירה כי החברה מפעילה אך ורק קווי הסעה קבועים ולכן לא נדרשה לשירותיו של התובע פרט לשעות העבודה המוסכמות. עם זאת הוסיפה, כי "במקרים נדירים בהם יש צורך בעבודה נוספת מופעלים נהגים שהם בני משפחתי... או קבלני משנה" (סעיף 10).

19. גב' אליהו העידה עוד כי ביום 11.12.03 פנה אליה התובע וביקש לצאת לחופשה באותו סוף שבוע, שכן רצה להצטרף לאשתו אשר יצאה לחופשה באמצעות מקום העבודה שלה. לאחר שהשיבה לו בשלילה (לדבריה שכן היתה בחסר של שני נהגים ולכן סידור העבודה לא איפשר זאת) -

"תגובת התובע היתה שהוא יידע מה לעשות, הוא יודע איך להוציא חופש... ומייד אח"כ השאיר המפתחות של הרכב ומכשיר הטלפון של החברה, תוך שאמר "הנה המפתחות והטלפון, אני לא רוצה לעבוד". התובע יצא מהמשרד וחזר כעבור כמחצית השעה כדי לקחת חפצים אישיים מהרכב. אדגיש כי התובע לא התקשר אלי בטלפון כדי להודיע לי כי כואב לו הגב או כי הוא בחופש מחלה, אלא התייחס רק לרצונו בחופש בשל ההזדמנות לצאת לחופשה מסובסדת... התובע נעלם למשך כ - 3 שבועות ולפתע הופיע באחד הבקרים ושאל איפה האוטו ואיפה סידור העבודה. משנאמר לו כי הוא כבר התפטר הוא הלך לדרכו... התובע היה לבדו בפגישה זו. לא התלווה אליו אף אחד"
(סעיפים 8 - 9 לתצהירה).

20. בחקירתה הנגדית אישרה הגב' אליהו כי התובע לא הוצב רק בקו של הסעת ילדים עם מוגבלות לבית הספר "רימון" אלא היו לו גם קווים קבועים נוספים דוגמת צריפין, אסף הרופא ו"שפע" (עמ' 42 לפרוטוקול). עוד אישרה כי גם בשעות הבוקר היה לו יותר מקו אחד. למרות זאת, כאשר נשאלה כיצד היא יכולה להיות משוכנעת כי התובע לא ביצע גם את הסעות הערב מאסף הרופא, השיבה - "הוא לא יכול לעשות כי זה אוטו של נכים" (עמ' 43). כאשר נשאלה האם היו ימי ששי בהם התובע לא עבד כלל, השיבה "יכול להיות, הכל רשום בסידור" (עמ' 44). עוד מסרה כי לעתים התבקש לבצע "בצהריים בימי ו', עזרה של חצי שעה, שעה, עם ילד או שניים" (שם).

21. עוד אישרה גב' אליהו בחקירתה הנגדית כי התובע לא אמר לה כי הוא מתפטר, אלא "בכעס שהייתי אני לא זוכרת מה שהוא אמר, הוא זרק את המפתחות ושם את הפלאפון שזה הקשר בינינו והוא אמר שהוא הולך. הוא אפילו לא שאל אותי" (עמ' 46).

22. מר יצחק אליהו (להלן - "מר אליהו"), בנם של יוסף וליליאן, הנו מנהל החברה בפועל. לדבריו בתצהירו, השעות של ביצוע ההסעות הן מטבע הדברים קבועות, כאשר התובע עבד רק בקווי הסעות קבועים וספציפיים ולכן לא ייתכן כי ביצע שעות נוספות או עבד בימי שבת. מר אליהו אישר, עם זאת, כי נדרשות לעתים הסעות מחוץ למתכונת הרגילה (כאשר נוסע לא התייצב בזמן להסעה ונדרשת הסעה מיוחדת כדי לאספו, כאשר יש תקלה ברכב בזמן איסוף הנוסעים, כאשר יש משמרת עבודה חריגה אצל לקוח קבוע, או כאשר קרובים/ חברים ביקשו הסעה פרטית לאירוע - סעיף 4 לתצהירו), אך לדבריו נעזר לצורך ביצוע הסעות אלו רק בנהגים שהם בני משפחה, "ולעתים נדירות בנהגים ותיקים" (שם).

23. מר אליהו אישר עוד כי התובע פנה אליו בהזדמנות אחת בבקשה להעלאת שכרו, כאשר סירב לבקשתו מיידית והבהיר לו שהוא יכול לעזוב את העבודה ככל שאינו מרוצה מהשכר. מר אליהו הדגיש כי תנאי העבודה של הנהגים הם זהים, ולכן לא יכול היה להרשות לעצמו העלאת שכר לעובד אחד. עוד אישר מר אליהו כי התובע פנה אליו לאחר סיום עבודתו על מנת לקבל את שכרו האחרון, ונענה כי "אין לו מה לחפש אצלי" (סעיף 9 לתצהירו).

24. בחקירתו הנגדית אישר מר אליהו (עמ' 25) כי העבודה של התובע בשעות הבוקר התחילה בין 6.00 ל - 6.10, ולא כפי שטענה אמו (6.30). עוד טען כי לחברה יש סידור עבודה ממוחשב אותו ניתן להציג, וכי החשבון ללקוחות לא מחושב לפי שעות עבודתם של הנהגים, אלא לפי מספר ימי העבודה בחודש במהלכם בוצעו הנסיעות הקבועות (עמ' 26).

25. עוד אישר מר אליהו כי לגבי שניים מהלקוחות הקבועים באזור ראשון לציון (בסיס צריפין ובית חולים אסף הרופא), "יש גם פיזור בלילה אז זה היה בסביבות 20.00 בערך" (עמ' 28 לגבי צריפין, ותשובה דומה בעמ' 29 לגבי אסף הרופא). כאשר נשאל אילו נהגים היו אחראים על הקו של צריפין, השיב - "לא זוכר. יש סידור עבודה ולא ביקשו ממני להביא. הכל כתוב שם..." ובהמשך - "רק נהגים ותיקים מאד עושים זאת ומקבלים על כך תוספת במשכורת. באותו זמן לא זוכר בדיוק, היה רק אחד או שניים שעובדים אחרי 18.00 בערב" (שם). עוד ציין כי התובע אמנם עבד על קו זה, והסיע חיילות בשעות הבוקר, אך לא בשעות הערב. באשר לעבודה עם בית חולים אסף הרופא - ציין כי התובע לא יכול היה לבצעה שכן עבד על אוטובוס זעיר ולצורך ביצוע אותן הסעות נדרש אוטובוס רגיל.

26. מר יוסף אליהו, הבעלים של הנתבעת, מסר בתצהירו כי הפסיק את עבודתו הקבועה בחברה בשל בעיות בריאות, אך הוא עדיין אחראי על ביצוע התיקונים בכלי הרכב של הנתבעת במוסך החברה. עוד אישר כי התובע הגיע פעם אחת לביתו הפרטי (המשותף לו ולרעייתו - גב' ליליאן אליהו) וביצע בו עבודת חשמל, אך זאת כנגד קבלת סכום במזומן של 330 ₪ או 350 ₪ (התובע מצידו הכחיש בחקירתו הנגדית מכל וכל כי קיבל תשלום עבור עבודה זו). בחקירתו הנגדית מסר כי התובע ביקש 180 ₪ עבור צינור בו השתמש לצורך ביצוע העבודה, "ולכן עלו לי הפיוזים נתתי לו 350 ₪ או 370 ₪ וזהו" (עמ' 39 לפרוטוקול).

27. עוד אישר מר יוסף אליהו בחקירתו הנגדית כי החברה מבצעת הסעות קבועות גם לאחר השעה 18.00 (עמ' 39 לפרוטוקול), ובשנת 2003 ביצעה לפחות נסיעה אחת כזו, לצריפין (עמ' 40; מאוחר יותר הוסיף כי ההסעה בערב היא בשעה 20.00 - עמ' 41). עוד ציין כי גם בימי ששי בערב נעשות הסעות לבית החולים אסף הרופא, באופן קבוע (עמ' 40). עוד ציין כי בסידורי העבודה יש רישום מדויק איזה נהג ביצע איזה קו, "אני צריך את זה למקרה של תאונה או עבירת תנועה" (עמ' 41).

28. מר יהודה יפרח, נהג בנתבעת, היה עד לחילופי הדברים בין התובע לבין גב' אליהו ביום עבודתו האחרון של התובע. לדבריו, התובע נכנס למשרד ושאל "מה קורה עם החופש שביקשתי", וכאשר נענה בשלילה השיב - "אם אין חופש אני יודע איך להוציא את החופש, הנה המפתחות והנה הטלפון, אני לא רוצה לעבוד", כאשר מייד לאחר מכן יצא מהמשרד (סעיף 4 לתצהירו). מר יפרח הוסיף כי לאחר מכן פגש בתובע בחדר הנהגים שותה קפה, "והוא אמר לי - "זהו הפסקתי לעבוד, מספיק, לא רוצה לראות אותם יותר" וכשסיים לשתות הלך" (סעיף 5 לתצהירו).
29. מר יפרח העיד עוד כי באופן אישי לא ביצע שעות נוספות ואף לא עבד בימי שבת, אלא עבד עד השעה 18.30 ולא מעבר לכך (עמ' 35).

30. לטענת ב"כ הנתבעת, שלח לתובע בדואר רשום, ביום 10.3.04, המחאה על סך של 2,517 ₪ (בגין שכר חודש 12/03 וכן 4.18 ימי הבראה), אך זו חזרה במענה "לא נדרש". המעטפה נפתחה במעמד דיון ההוכחות ביום 2.11.04 וההמחאה נמסרה לתובע. עם זאת, הוברר כי הכתובת על גבי המעטפה הנה "רח' החצב 24", כאשר כתובתו של התובע הנה "רח' החצב 43" (בראשון לציון).

31. בהתחשב בטעות שנעשתה בכתובתו של התובע, הגישה הנתבעת תעודת עובד ציבור, של גב' אתי אופיר (מנהלת סניף שיכון המזרח של רשות הדואר בראשון לציון). לפי האמור בתעודה, המעטפה שמוענה לתובע הגיעה לרשות הדואר ביום 8.3.04 (הגם שנשלחה לטענת ב"כ הנתבעת ביום 10.3.04) כאשר "בתאריך 10/3/04 הושארה הודעה לנמען ע"י הדוור ברח' החצב 43... לאחר בירור עם בית הדין לכתובתו העדכנית של הנמען" (הגם שהמכתב לא נשלח על ידי בית הדין כך שלא ברור כיצד יכולה היתה גב' אופיר לדעת כי המכתב קשור בדרך כלשהי לבית הדין). עוד מצוין בתעודה כי דבר הדואר הוחזר לשולח ביום 28.3.04, מהטעם "לא נדרש".

הכרעה

המחלוקת לגבי סיום יחסי העבודה

32. לאחר ששקלנו את עדויות הצדדים לגבי יום עבודתו האחרון של התובע (11.12.03), אנו סבורים כי נותרו בקיעים משמעותיים בגרסתו של התובע בהקשר זה, באופן שאינו מאפשר ליתן לה משקל ממשי.

כך, ולמשל, התובע לא התייחס כלל בעדותו - בין באישור ובין בכפירה - לגרסת הנתבעת, שעלתה כבר בכתב ההגנה מטעמה, כי עזב את מקום העבודה באותו יום לאחר שבקשתו לחופשה נענתה בשלילה - הגם שמצופה היה כי יתייחס לגרסה זו. בנוסף, קיימת סתירה משמעותית בין עדותו בפני
נו, לפיה חזר פיזית ביום 14.12.03 למשרדי הנתבעת ואף הציג בפני
גב' אליהו את אישור המחלה, לבין גרסתו בכתב התביעה, לפיה "אחרי שחזרתי ממחלה בת 3 ימים בתאריך 14.12.03 התקשרתי למשרד ודיברתי עם הסדרנית גב' לאה היא אמרה לי לא לבוא יותר, ביקשתי להמשיך לעבוד, והסדרנית לאה לא הסכימה".

33. בנוסף, התובע לא הסביר מדוע הגיע ביום 14.12.03 לעבודה על אף שהיה לו עדיין אישור מחלה ליום זה, כאשר לא התייצב בבוקר להסעות הרגילות להן היה אחראי אלא הגיע ישירות למשרדים כאשר הוא מלווה - משום מה - במר שכנר, כל זאת - לפי עדותו בפני
נו - עוד טרם הודעת הפיטורים שניתנה לו רק ביום 14.12.03 (בסיכומיו אמנם טוען בא כוחו כי תחילה הגיע התובע לבדו, ורק לאחר מכן הצטרף אליו מר שכנר, אך תיאור זה לא עלה מעדות התובע). גם עדותו של מר שכנר לא סייעה, שכן לפי תצהירו - התלווה לתובע לאחר שהלה פוטר ביום 11.12.03, זאת בניגוד לעדות התובע כי פוטר רק ביום 14.12.03.

34. בנוסף, אנו סבורים כי גרסתו של התובע כפי שפורטה במהלך עדותו בפני
נו אינה סבירה על פניה, שכן לא ברור מדוע - אם רק ביקש ללכת לרופא - השאיר את מפתחות הרכב ואת מכשיר הטלפון של החברה, ומדוע גב' אליהו הגיבה כפי שהגיבה לבקשתו ועירבה את שאר הנהגים שנכחו במקום.

35. אנו סבורים לפיכך כי התובע לא הודיע שהנו חולה ביום 11.12.03, אלא החליט על דעת עצמו לצאת לחופשה אותה ביקש, על אף שבקשתו לכך סורבה, כאשר השליך בכעס את מפתחות הרכב שהיה צמוד אליו ואת מכשיר הטלפון הסלולרי של החברה, והודיע בכעס שהנו "הולך" (הגם שלא נתן הודעת התפטרות, ולא הודיע במפורש כי הנו "הולך" לתמיד).

עוד אנו סבורים כי בין מראש (ערב קודם לכן, כפי העולה מהתאריך הרשום על גבי אישור המחלה) ובין בדיעבד, התובע פנה לרופאת משפחה, התלונן על כאבי גב, וקיבל אישור מחלה המתייחס לארבעה ימים המתחילים ביום 11.12.03. ביום ראשון ה - 14.12.03 יצר כפי הנראה קשר טלפוני עם גב' אליהו, זו הודיעה לו - נוכח כעסה - כי אין צורך כי יחזור למקום העבודה, ולכן לא חזר לעבוד באותו יום אלא הגיע למשרדי הנתבעת מאוחר יותר (בין באותו יום ובין ביום אחר בסמוך לאחר מכן), יחד עם מר שכנר, על מנת לנסות ולשכנע את גב' אליהו להחזירו לעבודה, ונענה בשלילה.
התרחיש העובדתי שתואר לעיל תואם את עדותו של מר שכנר (כאשר איננו יכולים להיות משוכנעים כי התלווה לתובע דווקא שלושה ימים לאחר "תקרית המפתחות" כדבריו, שכן למר שכנר לא היתה ידיעה אישית לגבי המועד המדויק בו עזב התובע את המשרדים אלא רק לפי מה שמסר לו התובע), את גרסתו המקורית של התובע בכתב התביעה, את גרסתה של גב' אליהו, ואת גרסתו של מר יפרח - הגם שאף אחד מהם לא סיפר את הסיפור במלואו אלא רק את אותם חלקים שהיו נוחים מבחינתו, וחלקם הוסיפו פרטים אשר איננו משוכנעים כי אירעו במציאות.

36. לאחר שהגענו למסקנות עובדתיות אלו, נשאר לדון במשמעות המשפטית שיש לתת להן. לאחר שקילת טענות הצדדים והעובדות כפי שנקבעו על ידינו כמפורט לעיל, אנו סבורים כי התובע התפטר, ביום 11.12.03, והחליט - נוכח סירובה של גב' אליהו לאישור החופשה - לעזוב באופן פתאומי את מקום העבודה בעיצומו של יום עבודה, על דעת עצמו ובניגוד מוחלט להוראות הממונים עליו. איננו סבורים כי התכוון לעזוב לאותו יום ותו לא (היינו לקחת לעצמו יום חופשה אחד), וזאת הן בהתחשב בכך שהשאיר את מפתחות הרכב ואת הטלפון הסלולרי באופן הפגנתי, הן בהתחשב בדברים שאמר למר יפרח ("לא רוצה לראות אותם יותר"), והן בהתחשב בכך שוודאי הבין שלא יוכל עוד להמשיך ולעבוד לאחר שהפר באופן כה בוטה את הוראות הממונים עליו. לפיכך, גם אם התובע לא אמר במפורש את המילים "אני מתפטר", אנו סבורים כי התנהגותו לימדה על כך באופן ברור.

37. לא נשמטה מעינינו האפשרות כי התפטרות התובע נעשתה "בעידנא דריתחא", כאשר במקרה כזה יכול היה לפי הפסיקה לחזור בו ממנו בסמוך לאחר מכן. אלא, שהתובע כלל לא טען לכך לא עובדתית ולא משפטית, ולכן איננו יכולים לקבוע זאת. במאמר מוסגר נוסיף כי גם אם היינו קובעים כי התובע חזר בו מהתפטרות שהיתה "בעידנא דריתחא" - הנתבעת רשאית היתה לפטרו בשל הפרת משמעת בוטה ולטעון לשלילת פיצויי פיטורים - אך אין צורך כי נדון בכך שכן התובע בחר לטעון עובדתית כי רק ביקש ללכת לרופא ותו לא.

38. משהתובע התפטר, כפי שקבענו לעיל, הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים או לחלף הודעה מוקדמת, ותביעתו לרכיבים אלו נדחית.

פדיון חופשה

39. התובע טען, ועדותו לא הוכחשה או נסתרה, כי סיכם עם מר יצחק אליהו על שכר חודשי בסך 3,700 ₪ נטו. זהו אכן השכר המופיע בתלושי השכר, הגם שהנו מורכב - בין היתר - מפדיון יום חופשה אחד בכל חודש עבודה. איש מטעם הנתבעת לא התייחס לכך ולא הסביר ממה נובע ה"פדיון" האמור.

40. אנו סבורים כי יש להתעלם מ"פדיון" החופשה שבוצע, כביכול מדי חודש, בשכרו של התובע, ראשית שכן פדיון חופשה תוך כדי יחסי העבודה מנוגד להוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 ולתכליתו של החוק, ושנית שכן עולה מהתלושים שלא היה זה "פדיון" אמיתי, אשר התווסף לשכרו של התובע, אלא כי הנתבעת כללה באופן פיקטיבי, בתוך שכר הנטו שסיכמה עם התובע, גם פדיון חופשה כביכול.

41. הנתבעת לא המציאה יומן חופשות כלשהו על אף שחובתה היתה לנהל פנקס חופשות מסודר (סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951). כיוון שכך, וכיוון שלפי ת/1 ניצל התובע סך הכול 9.5 ימי חופשה במהלך עבודתו (כולל ימי ששי), יתרת ימי החופשה הנה 2.9 ימים, שווי ערך לסך של 488 ₪ ברוטו.

דמי הבראה

42. מסיכומי התובע עולה כי לא נותרה יתרת חוב כלשהי בכל הנוגע לדמי ההבראה, כך שהמחלוקת היחידה נוגעת לתשלומם המאוחר. כפי שעולה מתלושי השכר, התובע קיבל - החל מתלוש השכר של חודש 9/03 - הבראה בסך חודשי של 0.42 ימים (שהתווספו לשכרו החודשי), כאשר היתרה של 4.18 ימי הבראה נשלחה אליו בדואר רשום ביום 10.3.04 (אך התקבלה, כפי שפורט לעיל, רק במועד דיון ההוכחות הראשון, ביום 2.11.04).
43. על אף שמנהלת סניף הדואר לא זומנה לחקירה על תעודת עובד הציבור שנתנה, איננו סבורים כי ניתן לתת לה משקל ממשי בהתחשב בטעויות שניכרות על פני התעודה עצמה, כפי שפורטו בסעיף 31 לעיל. בנוסף, אין זה סביר בעינינו כי מנהלת סניף דואר, שנתנה את תעודת עובד הציבור ביום 16.3.05, תזכור לאחר שנה שלמה אם אמנם אותרה כתובתו המדויקת של התובע והיכן. ודוק: הנתונים שסיפקה גב' אופיר אינם עולים מהמעטפה עצמה (שהוגשה אף היא לתיק בית הדין), שכן על גביה אמנם מחוק מספר הבית המקורי ("24"), אך לא נרשם במקומו על ידי הדוור או על ידי כל גורם אחר מספר הבית הנכון ("43"), אלא במקום זאת נרשם דווקא המספר "37", ולצידו - "אזור 73".

44. לאור האמור לעיל, בהתחשב בכך שהנתבעת היא שטעתה בכתובת שרשמה על גבי המעטפה, כאשר התובע מצידו הודיע כבר ביום 1.4.04 כי לא קיבל את ההמחאה ועל אף זאת לא עשתה הנתבעת כל מאמץ נוסף על מנת להעביר לו את הכספים (מלבד הגשת הודעה לבית הדין כי דבר הדואר חזר אליה), אנו סבורים כי יש לחייב את הנתבעת בריבית כדין והפרשי הצמדה בגין 4.18 ימי ההבראה, בסך 1,279 ₪, ששולמו בפועל ביום 2.11.04 במקום ביום 11.12.03 (הנתבעת לא הציגה הסבר כלשהו לסכום ששולם לתובע ביום 2.11.04 או לחלוקתו בין שני הרכיבים, ולכן נקבעו הסכומים - לצורך חישוב הריבית וההצמדה - על ידינו).

פיצויי הלנת שכר - שכר חודש 12/03

45. אין חולק כי לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, התובע אמור היה לקבל את שכר חודש 12/03 ביום 1.1.04, ולכל המאוחר תשעה ימים לאחר מכן. בפועל לא שולם השכר במועד זה, על אף שהתובע פנה למר יצחק אליהו ודרש אותו, כאשר מר אליהו בעדותו אישר כי התובע פנה אליו וכי סירב - מטעמים לא ברורים - לשלם לו את שכרו. בהמשך, במהלך קדם המשפט מיום 25.2.04, התחייב ב"כ הנתבעת לדאוג לתשלום השכר, ככל שטרם שולם, תוך 7 ימים. כפי שפורט בהרחבה לעיל, השכר נשלח לכתובת מוטעית ביום 10.3.04, חזר עם מענה "לא נדרש" לנתבעת, ונמסר בפועל לתובע רק במועד דיון ההוכחות הראשון ביום 2.11.04.
46. מהטעמים שפורטו בסעיף 44 לעיל, אנו סבורים כי מוצדק לחייב את הנתבעת במקרה זה בפיצויי הלנת שכר חלקיים, בשיעור 50% מפיצויי ההלנה החוקיים. זאת, שכן גם אם נניח כי משלוח ההמחאה לכתובת מוטעית נעשה בתום לב, הנתבעת ידעה כי התובע לא קיבל את ההמחאה בפועל כבר ביום 28.3.04 כאשר המעטפה הוחזרה לה על ידי רשות הדואר (וכאשר התובע הבהיר כי לא קיבל דבר גם במכתב מטעמו מיום 1.4.04), ועל אף זאת המתינה עד ליום 2.11.04 בלא לעשות דבר, דוגמת משלוח מכתב נוסף לתובע, יצירת קשר טלפוני, הפקדת הסכום בקופת בית הדין, וכיו"ב. מאידך, איננו סבורים כי מוצדק לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה מלאים בנסיבות אלו, וזאת בהתחשב בשיקול הדעת המוקנה לבית הדין בקשר לכך (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, עבודה ארצי כרך לג' (36) 25; עב (ת"א) 6992/00 יצחק ביטש - דליה אדרוקי ואח', מיום 25.5.03).

47. בסיכומי ב"כ הנתבעת נטען במפתיע כי התובע כלל לא הגיש תביעה על שכר חודש 12/03 ו/או על פיצויי הלנת שכר בגינו. עיון בתיק מלמד כי תביעתו המקורית של התובע בגין שכר עבודה הוגשה ביום 24.12.03 וכללה טענה בדבר הפרשי ברוטו (שהתובע חזר בו ממנה מעצם אי ההתייחסות אליה בעדותו או בסיכומיו), תמורת שעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה וחלף הודעה מוקדמת (התביעה לפיצויי פיטורים הוגשה בטופס נפרד). ביום 5.2.04 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה ולהוספת 2,018 ₪ בגין שכר חודש 12/03, וצירף טופס סטנדרטי של "תביעה לתשלום שכר עבודה" בקשר לכך הכוללת גם דרישה לפיצויי הלנת שכר.

במהלך קדם המשפט לא ניתנה החלטה פורמלית על תיקון כתב התביעה, ואף לא הוגש כתב הגנה לתביעה הנוספת, ועם זאת קיימת התייחסות לדרישה זו של התובע, מפי ב"כ הנתבעת, בפרוטוקול קדם המשפט (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 25.2.04), ובנוסף בעצם משלוח המחאה על שכר זה בדואר רשום לתובע כמפורט לעיל, בעצם הגשת הודעה ביום 22.4.04 על כך שההמחאה חזרה במענה "לא נדרש" (תוך התייחסות לכך שהתובע חפץ להתעשר בפיצויי הלנה), ובדיון ההוכחות (לרבות הגשת תעודת עובד ציבור אך ורק לצורך נושא זה). בנסיבות אלו, הנתבעת התגוננה באופן מלא מפני דרישה זו של התובע, ומנועה מלטעון כי לא ניתנה החלטה פורמלית המתקנת את כתב התביעה.

תמורת שעות עודפות ושעות נוספות

48. התובע טען כי עבד שעות רבות מעבר לאלו שסוכמו בינו לבין מר אליהו טרם תחילת עבודתו, ואשר בגינן סוכם שכרו. בנוסף, חלק ניכר משעות אלו היו שעות נוספות כמשמעותן בחוק. התובע מבסס טענתו זו על יומנים מפורטים (ת/2 ו - ת/3), שנכתבו על ידו בזמן אמת, ומפרטים במדויק את שעות עבודתו מדי יום ביומו. התובע עיבד את הנתונים העולים מיומנים אלו לדו"ח ממוחשב (ת/1), המפרט את שעות עבודתו המדויקות מדי יום ויום, וכולל גם הערות לגבי חלק מהימים (למשל - ימים בהם התבקש לבצע מטלות שונות גם בזמן ההפסקות).

49. לאחר שקילת העדויות, החלטנו לתת משקל מלא לראיות שהובאו על ידי התובע בהקשר זה (ת/1 - ת/3). להלן הסיבות לכך:

א. א. בניגוד לעדותו של התובע בנוגע לסיום עבודתו, בכל הנוגע לשעות העבודה עדותו היתה עקבית וברורה לכל אורך הדרך, ללא כל סתירות או היסוסים.

ב. ב. היומנים שהציג התובע (ת/2 ו - ת/3) נחזים על פניהם כאותנטיים (אף שהנם כתובים בשפה הרוסית, שכך שלא היתה אפשרות ממשית לבדוק את ההתאמה בינם לבין ת/1).

ג. ג. על אף שעדי הנתבעת העידו כי קיים בחברה סידור עבודה מסודר המפרט את הקווים בהם הוצב התובע מדי יום ביומו, וכי אין מניעה כלשהי להציגו בבית הדין, הנתבעת בחרה שלא להציג את סידור העבודה, ויש להניח כי לא בכדי. ודוק: גם אם סידור העבודה אינו מפרט את שעות העבודה המדויקות, הוא אמור לפרט את הקווים, ומהם ניתן היה ללמוד, לפחות באופן כללי, גם על שעות העבודה.
ד. ד. בניגוד לתצהיריהם של עדי הנתבעת - מהם ניתן היה להבין כי התובע עסק אך ורק בהסעת ילדים נכים לבית ספר ספציפי וחזרה ממנו כך שסיים את עבודתו מדי יום בשעה 18.00 לכל המאוחר (וכאשר הודגש כי כל הנהגים בחברה עובדים כך ולא מבצעים נסיעות לאחר השעה 18.00), בחקירתם הנגדית אישרו עדים אלו כי התובע ביצע באופן קבוע גם הסעות בקווים נוספים (דוגמת הקו לצריפין). בנוסף הודו עדי הנתבעת כי מבוצעים על ידי החברה, באזור מגוריו של התובע, גם קווים הפעילים באופן קבוע בשעות הערב המאוחרות (עד 20.00; לרבות הקו לצריפין, הגם שהכחישו כי התובע עבד על קו זה בשעות הערב).

בנוסף עלה מעדותה של גב' אליהו, כי התובע לא עבד רק על קווים קבועים, אלא כי מדי פעם שלחה אותו גם לביצוע משימות אד הוק (סידורים שונים, "הקפצה" של ילד או עובד מסוימים, וכיו"ב). עדויות עדי הנתבעים היו לפיכך בלתי עקביות ובלתי אמינות לחלוטין בכל הנוגע לשעות עבודתו של התובע, באופן שחיזק את עדות התובע.

ה. ה. בנוסף, השוואה אקראית בין ת/1 לבין הדו"ח ממוסך "פאנוס" שהגישה הנתבעת במצורף לתצהירו של מר אליהו, מלמד על התאמה מלאה לפחות בחלק מהתאריכים, דבר המחזק את אמינותו של ת/1. כך, ולמשל, בתאריכים 14.5.03, 31.7.03, 5.8.03, 12.8.03 ו - 17.9.03 - יש התאמה מלאה בין שני המסמכים גם בנוגע לתאריך בו שהה הרכב במוסך, וגם לגבי סוג התקלה (שכן התובע טרח לפרט גם את סוג התקלה על גבי הדו"ח). בהתחשב בכך שת/1 הוגש לפני שהוגש הדו"ח ממוסך פאנוס, אנו סבורים כי ההתאמה שפורטה לעיל מלמדת על מהימנות היומנים ועל כך שאכן נרשמו בזמן אמת (שהרי אם התובע היה מכין את היומנים בדיעבד לצרכי התביעה, כפי שטען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, ודאי לא יכול היה לזכור את המועדים המדויקים בהם ביקר במוסך, לרבות סוג התקלה המדויק עליה התלונן בכל תאריך(!)).

ו. ו. איננו מקבלים את טענת ב"כ הנתבעת, כי התובע הודה למעשה בחקירתו הנגדית כי היומנים נכתבו בדיעבד, מעצם הסתירה בין עדותו (לפיה עבד פעמיים בביתה של גב' אליהו) לבין הרישום ביומן (לפיו עבד פעם אחת בלבד בביתה) כאשר התובע השיב בקשר לכך "אז טעיתי" (עמ' 17 - 18). אנו סבורים כי כוונת התובע היתה כי טעה דווקא בעדותו בפני
נו, בעוד שהיומנים הם המדויקים, ולא להיפך (וכך נבע גם משאר עדותו).

ז. ז. איננו מקבלים גם את טענת ב"כ הנתבעת, כי לא ניתן ללמוד מהיומנים על שעות העבודה המדויקות בהתחשב בכך שהתובע רשם כשעת סיום העבודה את השעה בה הגיע לביתו (עמ' 2 לפרוטוקול). זאת ולו מהטעם כי התובע טען כי "כאשר רשום "סוף" הכוונה שזו השעה שבה סיימתי לעבוד. בשעות האלה הגעתי הביתה" - כך שלא ניתן להגיע למסקנה העובדתית לה טוען ב"כ הנתבעת.

50. לאור האמור לעיל, התובע אמור היה להיות זכאי לתשלום בגין שעות עודפות מעבר לשעות העבודה שסוכמו מולו, וכן לתמורת שעות נוספות כקבוע בחוק. טרם שנגיע למסקנות סופיות בקשר לכך יש ראשית לקבוע מהן שעות העבודה שסוכמו עמו מלכתחילה, ואשר בגינן קיבל את שכרו החודשי.

51. התובע העיד כי סיכם עם מר יצחק אליהו כי יעבוד בין השעות 6.00 עד 18.00 או 18.30 (עמ' 2), כאשר היה ברור כי בין סיום הסעת הבוקר לבין משמרת הצהריים תהיה לו הפסקה בת מספר שעות, וכאשר לא סוכם דבר על מספר ימי עבודה בשבוע כך שהתובע הבין שיידרש לעבוד לעתים גם בימי ששי ושבת (אך לא באופן קבוע - עמ' 3 לפרוטוקול).

מר אליהו אישר למעשה, בתצהירו ובעדותו, כי התובע אמור היה לעבוד בין השעות 6.00 (או 6.10) עד 18.00, כאשר לדבריו ההפסקה נמשכה 5 שעות (בין 8.15 לבין 13.15, הגם שברור מ - ת/1 ומהעדויות שאף פעם לא נמשכה פרק זמן כה ארוך). היינו, גם לגישתו של מר אליהו שכר הנטו שסוכם עם התובע לא כולל עבודה מעבר לשעה 18.00 (הגם שלגישתו התובע לא עבד כלל מעבר לשעה 18.00).

52. ב"כ התובע הפנה בהקשר זה לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב - 2002, אשר כבר נכנס לתוקף בעת תחילת עבודתו של התובע, ואשר חייב את הנתבעת למסור לו, תוך 30 יום מתחילת עבודתו, פירוט בכתב של תנאי עבודתו. כיוון שהנתבעת הפרה את חובתה החוקית בכך (ועל כך אין מחלוקת), הנטל עובר אליה להוכיח את תנאי העבודה שסוכמו עם התובע, לרבות שעות העבודה שסוכמו עמו. גם מטעם זה, בהצטרף למתן האמון בגרסתו של התובע לגבי שעות העבודה שסוכמו עמו, ובהתחשב בכך שעדותו של מר אליהו חיזקה למעשה את גרסת התובע בהקשר זה, אנו מקבלים את גרסת התובע לגבי השעות שסוכמו עמו, כך שלכאורה אמור היה להיות זכאי לתמורת שעות עודפות לגבי כל שעת עבודה מעבר לשעה 18.30 (למען הסר ספק יובהר, כי לא היו ימים בהם התובע עבד בערב במקום בבוקר; לאורך כל תקופת עבודתו, למעט ימי ששי ושבת, העבודה בערב היתה מעבר ליום העבודה הרגיל). בנוסף זכאי התובע לתמורת שעות נוספות לגבי כל יום ו/או שבוע בהם עבד מעבר למכסת השעות החוקית.

53. ב"כ הנתבעת הסב את תשומת הלב לגרסתו המקורית של התובע בכתב התביעה שכתב (כפי הנראה בסיועו של מר שכנר ובכתב ידו), ולפיה "ההסכם בחודש ההתחלה היה שאני אעבוד מ - 6 בבוקר עד 6 וחצי בערב ובזמן הזה אני אקבל קווי נסיעה, באם יינתנו לי קווים נוספים מעבר לקווים שניתנו בחודש 11/02, אני אקבל בגין כל קו 400 ₪ נוספים". התובע לא חזר על גרסה זו במהלך עדותו או בסיכומיו, דבר המעיד - לגישת הנתבעת - על חוסר מהימנותו.

54. אמנם, הפער בין גרסתו של התובע בכתב התביעה לבין גרסתו בפני
נו הנו בעייתי; על אף זאת, ומהטעמים המנויים בסעיף 49 לעיל, החלטנו לתת אמון בגרסה שהשמיע בפני
נו, ואשר תואמת כפי שפורט לעיל גם את גרסתו של מר אליהו עצמו. עם זאת, איננו פוסקים תמורת שעות עודפות לזכות התובע, שכן התובע עצמו הודה כי ביקש תשלום בגין שעות אלו ממר אליהו כבר בחודשים הראשונים של עבודתו, סורב ובחר להמשיך ולעבוד. משכך, התובע נתן הסכמה בהתנהגות לשינויו של חוזה העבודה שלו, באופן שהשכר החודשי מכסה גם שעות עבודה עודפות לאחר השעה 18:00 או 18:30. עם זאת, הסכמתו אינה יכולה להתנות על חוק קוגנטי ולהתייחס גם לשעות נוספות, ולפיכך התובע זכאי לתמורת שעות נוספות בגין ימים ו/או שבועות בהם שעות עבודתו לפי ת/1 עברו את המכסה החוקית.
55. נותרה מחלוקת משפטית בין הצדדים לגבי משמעותן של שעות ההפסקה. לטענת התובע, בחלק גדול מהשעות הנ"ל (הכוונה לשעות שבין סיום הסעת הבוקר, לבין תחילת הסעת הצהריים) התבקש לבצע מטלות שונות עבור הנתבעת, החל מתדלוק יום יומי וליווי הרכב למוסך, ועד "הקפצות" שונות שהוטלו עליו וביצוע עבודת חשמל (בהזדמנות אחת) בביתם הפרטי של ליליאן ויוסף אליהו. עוד טען התובע כי גם בשעות בהן לא ביצע מטלות כלשהן נדרש לשהות בצמידות למכשיר הקשר, היינו במעין "כוננות", ולכן הנו זכאי לשכר גם עבור שעות אלו.

56. עיון בכתב התביעה מלמד כי התובע דרש בגין רכיב השעות הנוספות סך כולל של 13,714 ₪, כאשר מר שכנר מטעמו הבהיר במפורש בעדותו כי הוא שביצע את התחשיב וכי לא כלל בחישוב זה את שעות ההפסקה (עמ' 24 לפרוטוקול). מאידך בסיכומיו דורש התובע, באמצעות בא כוחו (שהחל ללוותו רק לאחר שלב קדם המשפט), סך של 39,919 ₪ בגין רכיב זה, ללא כל פירוט כיצד חושב ומה הנו כולל (מלבד הבהרה כי הנו כולל תמורת שעות נוספות החל מהשעה השמינית, היינו גם בגין שעות עודפות, וגם בגין שעות ההפסקה). כיוון שלא התבקש תיקון של כתב התביעה, ממילא אין באפשרותנו לפסוק לזכות התובע מעבר לדרישתו בגין רכיב זה בכתב התביעה, ולכן אין צורך כי נדון בטענות התיאורטיות בדבר משמעותן של שעות ההפסקה.

57. בהעדר חישוב כלשהו שהוצג על ידי התובע, אנו פוסקים לזכותו בגין רכיב זה תמורת שעות נוספות (מעבר למכסה היומית או השבועית כפי הנקובה בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951), לפי רישום השעות ב - ת/1, לא כולל זמני ההפסקות.

ב"כ התובע יגיש חישוב של רכיב זה לפי העקרונות דלעיל תוך 30 יום ממועד קבלת

פסק דין
חלקי זה, והלה יועבר לתגובת ב"כ הנתבעת לצורך מתן תוקף של

פסק דין
משלים לחישוב.
סיכום

58. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

א. תמורת שעות נוספות כמפורט בסעיף 57 לעיל;

ב. פדיון חופשה בסך 488 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.1.04 עד התשלום בפועל;

ג. ריבית כדין והפרשי הצמדה בגין סכום של 1,279 ₪ (4.18 ימי הבראה) ששולם ביום 2.11.04 במקום ביום 1.1.04;

ד. פיצויי הלנת שכר חלקיים, בשיעור 50% מפיצויי ההלנה החוקיים, בגין שכר בסך 1,313 ₪ נטו ששולם ביום 2.11.04 במקום ביום 1.1.04;

ה. הוצאות המשפט, בהתחשב בתוצאה הכוללת, בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין, לתשלום בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

59. ב"כ התובע יפעל כמפורט בסעיף 57 סיפא לעיל.

60. התיק יובא לעיוני ביום 5.12.05.

61. לתשומת לב הצדדים, כי על

פסק דין
בדיון מהיר ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי תוך 15 יום.

ניתן היום כ"ז בתשרי, תשס"ו (30 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים

דוידוב מוטולה סיגל
, שופטת - אב"ד

נ.צ. (מע) - מר יוסף פרלמן

נ.צ. (ע) - מר דוד רונן
ק: נעמי ט.








דמ בית דין אזורי לעבודה 8125/03 חייט מרק נ' אליהו יוסף ובניו בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/10/2005)