פסקי דין על ברוך מאיר מרזל | פסקי דין על ד"ר מיכאל בן ארי | פסקי דין על עו"ד איתמר בן גביר | פסקי דין על יהודה אבידן
39636-11/15 א 29/10/2018
א 39636-11/15 ברוך מאיר מרזל, ד"ר מיכאל בן ארי, עו"ד איתמר בן גביר נ' יהודה אבידן
בית משפט השלום בירושלים
ת"א 39636-11-15 מרזל ואח' נ' אבידן
תיק חיצוני:
בפני
כבוד השופט
אוהד גורדון
התובעים
1.ברוך מאיר מרזל
2.ד"ר מיכאל בן ארי
3.עו"ד איתמר בן גביר
כולם על ידי ב"כ עו"ד א' בן גביר
נגד
הנתבע
יהודה אבידן
על ידי ב"כ עו"ד א' אושרי
פסק דין
א. רקע וטענות הצדדים
1.
התביעה שלפניי עוסקת בדברים אותם השמיע הנתבע בריאיון בתחנת הרדיו "קול חי", ביום 12.2.15 (להלן "הריאיון"). התובעים טוענים כי בדברים שהשמיע טען הנתבע כי הם "רדפו" את הרב עובדיה יוסף ז"ל. הם מכחישים שעשו כן, וטוענים שהנתבע הוציא את דיבתם רעה, השפילם ופגע בשמם הטוב. זאת בין היתר בהיותם בעלי מעמד ציבורי ומי אשר משתייכים לציבור שומרי התורה והמצוות. נטען שכוונת הנתבע, שהינו פעיל ציבור המזוהה עם מפלגת ש"ס, בהשמעת הדברים הייתה לפגוע בתמיכה הציבורית בסיעת "יחד", במסגרתה התמודדו התובעים בבחירות לכנסת העשרים (הסיעה הורכבה בין היתר ממפלגת "עוצמה יהודית" אליה השתייכו התובעים). התובעים עותרים לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע" או "החוק") ובחלופה של דברים שנאמרו בכוונה לפגוע, לפי סעיף 7א(ג) לחוק. נטען גם שהתבטאויות הנתבע פגעו בהצלחת סיעת "יחד", שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות הנזכרות לעיל, וכן גרמו לתובעים נזק בלתי ממוני לרבות עוגמת נפש. בשל כל אלה, עותרים התובעים לחייב את הנתבע בסכום של ארבע מאות אלף ₪.
2.
הנתבע, מנגד, טען כי בדבריו התכוון ל"
רדיפה פוליטית
" של "
המחנה הימני הקיצוני המיוצגים ע"י התובעים
" וזאת "
בין היתר באמצעות הפגנות, בגין דעותיו המדיניות שלדעתם אפשרו את חתימתו של הסכם אוסלו
". לטענתו לא האשים את התובעים באופן אישי אלא "
את המחנה אותו הם מייצגי
ם" (פיסקה 17 לכתב ההגנה). הנתבע הוסיף וטען כי התביעה היא כלי לניגוח פוליטי, וכי התובעים לא תבעו אחרים, (מר בצלאל קאהן ומר דוד חכם) שהשמיעו דברים חמורים יותר בריאיון רדיו נוסף שנערך עם התובע 3.
3.
במישור המשפטי טען הנתבע כי הדברים שהשמיע אינם בבחינת "לשון הרע". לעניין זה הסכים כי "
בסביבתו של הנתבע והציבור אליו הוא משתייך, היינו הציבור החרדי
..." מדובר ב"
דברי גנאי ולשון הרע מוחלטים
" (פיסקה 25 לכתב ההגנה), אך טען כי הבחינה המשפטית אינה נעשית ביחס למעגל החברתי עליו נמנה הנפגע וכי במבחן הציבור הכולל או הציבור אליו משתייכים התובעים אין מדובר בלשון הרע. בהקשר האחרון טען כי עבור "
אנשי ימין קיצוני
", סיכול פסקיו של הרב יוסף ז"ל בנושא מסירת שטחים תמורת שלום "
הוא מעשה ראוי להערכה והערצה
" (שם, פיסקה 26).
4.
עוד טען הנתבע להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע: הגנת "אמת הפרסום" שבסעיף 14, וזאת בטענה כי נכון ש"
אנשי הימין הקיצוני או לפחות חלקם הגדול... לא בחלו ברדיפה פוליטית
..." של הרב יוסף ז"ל. לביסוס טענה זו הציג הנתבע קטעי עיתונות וספרות שעסקו בהפגנות אנשי ימין מול בית הרב ומקומות בהם נשא דברים וכן מול בתי שרי ש"ס, ובהשפעת ההפגנות על חייהם הפרטיים של הרב ובני ביתו. עוד הפנה לבג"ץ 2481/93 דיין נ' וילק ואח' (9.2.94) בו נדונה עתירתו של איש תנועת "כך" כנגד החלטה שאסרה עליו להפגין מול בית הרב. הנתבע טען כי לא ניתן לנתק את שרי ש"ס מן הרב יוסף ז"ל בהיותם עושי דברו, ועל כן "רדיפת" השרים שקולה ל"רדיפת" הרב (פיסקה 34 לכתב ההגנה). הנתבע הוסיף וטען כי בדבריו היה עניין ציבורי שכן נאמרו ערב בחירות, בתחנת רדיו שרוב מאזיניה הם יהודים חרדים.
5.
הנתבע טען אף להגנת תום הלב שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, וטען כי אמר את הדברים בתום לב וכהבעת דעה. נטען כי דבריו מוגנים במסגרת חופש הביטוי הפוליטי, היות שמדובר "
במאבק פוליטי והנתבעים מתיימרים להיות אנשי ציבור המייצגים 'נאמנה' את הימין הקיצוני
..." (שם, פיס' 40).
ב. האמירות מושא ההליך
6.
אלה תועדו בהקלטת הריאיון. אציין כי שני הצדדים הגישו תמלילים של ההקלטה, אך בהינתן פערים ביניהם וחוסרים מסוימים, נסמכתי בהכרעתי על ההקלטה עצמה. לצרכי התמצאות בלבד יוצגו בפסק הדין, לפרקים, הפניות לתמליל שהגישו התובעים.
7.
המדובר בריאיון שנערך עם התובע 1, בעקבות דיון בוועדת הבחירות על עתירה לפסול את מועמדותו לכנסת. במסגרת זו נשאל אודות עמדת אנשי ש"ס, שמחד התנגדו לדרכו ומאידך הצביעו בכנסת כנגד פסילת מועמדותו, והשיב. בשלב זה צורף לריאיון הנתבע, שהתבקש להשיב באותה סוגיה. הוא השיב שהתנגדות לפסילת המועמד אינה לגיטימציה לתמיכה בו, ופירט מדוע אינו מסכים לדרכו של התובע 1, שלדידו אינו מייצג את הציבור החרדי, פועל כנגד דעת "
כל גדולי הדור
" ותומך בעליה להר הבית. משלב זה (מונה 06:59 בהקלטה) ואילך הושמעו הדברים הבאים. האמירות בהן מתמקדת התביעה יודגשו:
"הנתבע: ... מעבר לזה אני לא יכולתי שלא למחות
שאותו אדם ברוך מרזל וחבריו של המחנה שאליו הוא משתייך הלכו ורדפו.
..
התובע 1: למה אתה לוקח דברים אישית, אישית?
הנתבע: אני לא הפרעתי לך ברוך
התובע 1: אם הייתי הולך עם יהדות התורה לא היית נותן את הדימוי (לא ברור) הזה.
הנתבע: לא הפרעתי לך
התובע 1: רק אני הולך עם הרב אליהו ישי ופתאום נהיה מפריע לך
הנתבע: בוא תכבד
התובע 1: אני מכבד אותך יהודה, אני מכבד אותך
הנתבע: אז בבקשה תן לי משפט
התובע 1: אתה לא מכבד את עצמך
הנתבע:
אני חושב שאדם שרדף את הרב עובדיה הוא והמחנה שלו
התובע 1: אתה משקר, אתה משקר
הנתבע: שניה
התובע 1: בחיים לא רדפתי את הרב עובדיה
הנתבע: בסדר
התובע 1: אתה משקר
הנתבע: בוא...
התובע 1: ואני אתבע אותך דיבה
הנתבע: קודם כל...
התובע 1: אתה משקר
הנתבע: אני... אני לא הייתי המחנה שלך, אני אמרתי המחנה שלך
התובע 1: אף פעם לא הפגנתי נגדו. אני מנעתי הפגנות
הנתבע: אז אני...
התובע 1: אני התנגדתי להפגנות, הרב כהנא אסר להפגין מול הרב עובדיה
הנתבע: אז כנראה שלא הצלחת למנוע את ההפגנות
[...]
התובע 1: תבקש סליחה, אני אגיד נגדך הוצאת דיבה
הנתבע: אני אמרתי המחנה שלו
התובע 1: אתה משקר, אתה משקר.
המראיין: יהודה, אתה מדבר על ברוך מרזל או על אנשים שהוא מייצג?
הנתבע: לא, אני מדבר על המחנה שלו שאותו הוא מייצג.
התובע 1: המחנה שלו הוא גם מחנה שלך, אל תפיל עליי, אני התנגדתי על הפגנות לרב עובדיה, אל תנסה להדביק לי אותם. לי עכשיו. אני נלחמתי נגד ההפגנות האלה.
[...]
התובע 1: זה שאתה חבר של אריה דרעי לא נותן לך לשקר.
הנתבע: גם אני יכול לצעוק ולצעוק אבל זה לא דרך תרבותית.
ההפרדה שמנסים כל הזמן לעשות בין ברוך מרזל לאיתמר בן גביר או למיכאל בן ארי או למחנה של
...
התובע 1: איתמר בן גביר ומיכאל בן ארי לא הפגינו ליד הרב עובדיה גם כן
הנתבע: שניה, שניה.
התובע 1: כי הם תלמידים של הרב כהנא
הנתבע: דקה, דקה. ההפרדה הזאתי שכל... אף אחד לא חולק על כך שההפגנות מתחת לביתו של הרב עובדיה,
המראיין: רגע, אוקי
הנתבע: זה...
המראיין: רגע יהודה, יהודה, תרשה לי, תרשה לי, בוא נעשה סדר. אתה תגיד ככה, הוא יגיד ככה, בוא נעשה סדר. היו קבוצה של ימין קיצוני שבמשך תקופה מאוד ארוכה...
הנתבע: שברוך מרזל משתייך אליהם
המראיין: רגע, רגע, רגע. ברוך מרזל לא היה שם, לא הוא פיזית
התובע: לא אמרתי על ברוך מרזל אישית, אמרתי על המחנה שלו.
המראיין: והוא טוען שהוא מתנגד לזה. אוקיי. ואתה אומר שאנשים האלה מזוהים איתו. הבנו את התמונה עד כאן, עכשיו זה לא יעזור המשך העניין הזה"
המהלך המובא לעיל התנהל בקולות רמים, תוך שהתובע 1 מחה בקול על אמירות הנתבע. בסופו ולאחר התערבות המראיין כמובא בסוף המקטע המצוטט, המשיך הריאיון בצורה רגועה יותר, תוך דיון בביקורת הנתבע על מה שלשיטתו היא פעילות התובע 1 לעליה להר הבית, כשבמסגרת זו חזר הנתבע על גישתו לפיה לא ניתן להפריד בין התובע 1 לבין המחנה שהוא מייצג (למשל
"הציבור לא מטומטם, הציבור יודע שבסוף ברוך מרזל מייצג סיעה שאולי הוא בעצמו באופן אישי נמנע מלעשות כמו שהטענות שלי כלפי סיעת יחד").
התובע 1 והנתבע החליפו דברים, תוך שהתובע 1 הדגיש כי כיבד והעריך את הרב עובדיה ז"ל. בשלב מסוים, בו טען התובע 1 כי נכח במאות לוויות כתוצאה מהסכם אוסלו ש"
אריה דרעי בזכותו עבר ההסכם הזה
" חזרו הדוברים להתנצח, כשהנתבע טען
"אתה מדבר נגד הרב עובדיה",
והתובע 1 נזף בו ("
אתה מפיל על הרב עובדיה בשם אריה דרעי, תתבייש לך
", "
הרב עובדיה אמר שזה אריה דרעי עשה את זה
" ו"
לך לקבר של הרב עובדיה ותבקש סליחה... שהאשמת אותו באוסלו
"). בשלב זה קטע המראיין את השיחה.
ג. דיון
- "לשון הרע"
ג.1. ההגנה על השם הטוב במסגרת הדיון הפוליטי
8.
דיני לשון הרע עוסקים באיזון עדין שבין חופש הביטוי, ובין הזכות לשם טוב ולפרטיות (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף פיסקאות 8-10 (14.8.01)). הביטוי הינו מיסודותיה של חברה דמוקרטית, וחשיבותו הרבה הובילה לסיווגו כזכות בעלת מעמד חוקתי, על ההגנה הנגזרת מכך.
מעמדו של חופש הביטוי מתחדד במקרה בו עוסק הליך זה, בשים לב לכך שהריאיון עסק בשיח שבין יריבים פוליטיים, בעיתוי שטרם בחירות לכנסת. בהקשרו של השיח הפוליטי הדמוקרטי קיימת חשיבות ייחודית לאפשר דיון חופשי, ומכאן ההגנה המוגברת הניתנת לחירות הביטוי במסגרת הפוליטית:
"
שיג
ושיח
חופשי
בנושאים
ציבוריים
מצוי
בלב
-
ליבו
של
חופש
הביטוי... הוויכוח
הציבורי
ראוי
לו
שיהא
חופשי, איתן, חסר
מעצורים
ואף
בוטה... בחברה
חופשית
–
אחדות
הדעות
היא
נטל. עתים
השקט
הוא
רפש;
השקט
אינו
חופש
והדומיה
אינה
הרמוניה (עניין בן גביר הנ"ל) האחדה
כפויה
של
הדעות
השונות
כמוה כ'דומיית בית הקברות' (דברי
השופט
jackson
בפרשת
w. va. state bd. of educ. v. barnette,
319 u.s. 624, 640 (1943).
"
(ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פיסקה 79 (8.2.12)).
ההגנה המוגברת היא תוצר, בין היתר, של ההתחשבות במאפייניו הייחודיים של השיח הפוליטי, באינטרס הציבורי שבקידום ההליך הדמוקרטי, ובקושי לנתק בין ביטוי של עמדות ורעיונות לבין התייחסות לנושאי הרעיונות (לדיון בסוגיה ראו רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פיסקה 25 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (12.11.06
(
, רע"פ 5991/13 סגל נ' מדינת ישראל, פיסקאות 34-36 לפסק דינה של הנשיאה נאור (2.11.17), ע"א (ת"א) 26523-09-14 דרזיה נ' קוניק (7.5.15), ת.א. (י-ם) 16170-03-11 דומב נ' יניב (11.11.14). אינטרס זה מגולם בין היתר באחת ההגנות להן טוען הנתבע, של תום הלב בהבעת דעה על נפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי.
9.
ועם זאת, הביטוי אינו חסר גבולות, וההגנה עליו אינה מוחלטת. כך כאשר הוא פוגע בזכות לשם טוב, הנתפסת אף היא כנגזרת של זכות חוקתית, היא הזכות לכבוד. היא מבטאת את הצפי הלגיטימי לנקיטת יחס של כבוד הדדי בין בני החברה, ו"
כוללת
בחובה
ערך
מקיף
של
הגנה
על
הכבוד
האישי, הגאווה
האישית
וההכרה
האישית
בין
בני
האדם
"
(עניין פלוני הנ"ל, פיסקה 75).
ההגנה על השם הטוב אינה נמוגה בהקשרו של השיח הפוליטי. אמנם, האחרון אינו זהה במאפייניו לשיח פרטי ועל כן וכפי שפורט לעיל, ניתנת במסגרתו הגנה מוגברת לחופש הביטוי. נפסק גם כי משקל הזכות לשם טוב נחלש כשמדובר בדמויות ציבוריות בעלות נגישות לכלי התקשורת, אשר נמצאות במרכזו של פולמוס ציבורי, שצריכות להיות נכונות לספוג הערות ביקורתיות (ע"א 4534/02 שוקן נ' הרציקוביץ', פיסקה 4 (4.3.04)). ועם זאת, לא ניתן לקבל כי אדם המשתתף בשיח הפוליטי מוותר על זכותו לכבוד עצמי, או הופך למושא לגיטימי להשמצות בעלות אופי אישי.
"חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל" (
רע"א 10520/03 הנ"ל, פיסקה 14 לפסק דינו של השופט ריבלין
(
. הזירה הפוליטית אינה בבחינת חריג לחובה הכללית לשמור על כבוד הזולת, לרבות כבודו של איש הציבור. גישה אחרת לא רק שתגרע באופן בלתי סביר מן ההגנה על זכות היסוד לשם טוב, אלא תוסיף ותרתיע את בני החברה מפני עשייה ציבורית ופוליטית:
"...אשר
לאיש
הציבור
הנפגע, חשוב
לזכור
כי
שמו
וכבודו
אינם
הפקר. העובדה
כי
אמירה
פוגענית
נאמרת
בגידרו
של
שיח
ציבורי
וכלפי
אנשים
המעורבים
בענייני
ציבור
אין
פירושה
כי
ניתן
היתר
בלתי
מוגבל
ללשון
משתלחת, לביזוי, ניאוץ
והשפלה
של
הזולת
גם
בהיותו
איש
ציבור... חשוב
לזכור
כי
פגיעותו
של
אדם
בפני
השפלה
וביזוי
אינה
מתקהה
גם
בהיותו
איש
ציבור. כבודו
האישי
יקר
לו
כלכל
אדם, ופגיעה
בו
עלולה
אף
להסב
לו
נזק
רב
במיוחד, שכן
תדמיתו
הציבורית
היא
נכס
עיקרי
שהוא
מחזיק
בידיו
כאיש
ציבור.
[...]
ההגנה
המוגברת
ניתנת
להגשמת
האינטרס
הציבורי
שבקידום
ההליך
הדמוקרטי
וחשיפת
האמת
במסגרתו...
אולם,
בהתאם
לעקרונות
יסוד
של
המשפט
החוקתי, אין
להתיר
פגיעה
גורפת
בזכות
יסוד
של
האדם
בשם
אינטרס
ציבורי
חשוב
ככל
שיהא, אלא
אם
הדבר
הוא
לתכלית
ראויה, ועונה
למידתיות
הראויה
"
"
(שם, פיסקה 25 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).
"השיח
הציבורי
זוכה
להגנה
רחבה
במשטר
דמוקרטי
,
אך
הוא
אינו
חסין
מפני
כל
פגיעה
שהיא
בכבודו
של
אדם
,
ובכלל
זה
איש
הציבור
"
(ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פיסקה 37 (4.8.08)).
10.
המשתתפים בדיון הציבורי אינם פטורים אפוא מן החובה לשמור על כבוד יריביהם לשיח, ואינם חופשיים לנקוט בהשמצות אישיות. במסגרת זו עליהם לערוך הבחנה בין המחלוקות הרעיוניות והשמעת הביקורת הלגיטימית במסגרת זו, לבין שמם הטוב של יריביהם, שהפגיעה בו אינה כלי לגיטימי להשגת תמיכה. בעוד שבמישור הראשון והציבורי יש לאפשר שיח חופשי, ער ואף בוטה מהטעמים שפורטו לעיל, הרי שבמישור האישי אין מקום למתקפות שעלולות לבזות את הפרט המשתתף בדיון, שעה שהן אינן מבוססות על תכלית ראויה ומבוצעות במידה העולה על הנדרש.
11.
בכך כשל הנתבע אשר כרך, שלא לצורך וללא ביסוס עובדתי, את שמו של התובע 1 באמירה אודות "רדיפתו" של הרב עובדיה יוסף ז"ל. על מנת לבאר מדוע מדובר ב"לשון הרע" אדרש עתה לסוגיה נוספת.
ג.2. בחינת האמירה בתוך הקשרה החברתי
12.
הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע עוסקת, כך בחלופות הסעיף הרלבנטיות להליך זה, בדברים שפרסומם עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם,
לבזותו בשל
מעשים או התנהגות
המיוחסים
לו, ולפגוע במשרתו או במשלח ידו.
13.
בכתב ההגנה ובסיכומי הנתבע נכללה, כמובא לעיל, טענה לפיה על בחינתו של יסוד "לשון הרע" להיעשות במנותק מהקשרה החברתי הספציפי. הנתבע טען כי אין להתחשב בנורמות של הציבור אליו משתייך הנפגע מן האמירה, ויש לבחון את משמעות האמירות שהשמיע בריאיון מנקודת המבט של הציבור הכללי. הוא אף
אישר שדבריו הם בבחינת לשון הרע מנקודת המבט של הציבור החרדי אליו הוא משתייך, אך טען שאינם כאלה מנקודת מבטו של הציבור הכללי או של הציבור אותו "מייצגים" התובעים.
14.
איני מקבל טענה זו, המבקשת לנתק את בחינת האמירה מהקשרה החברתי.
אמנם המבחן, האם פרסום אמירה עולה כדי "לשון הרע", נעשה על ידי בית המשפט, השואל עצמו איזו משמעות היה מייחס האדם הסביר (ובענייננו: המאזין הסביר לריאיון) לאמירה מושא ההליך (למשל ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פיסקאות 7ב ו7ג (9.1.86)). ועם זאת, מהותה של אמירה ופוטנציאל הפגיעה הגלום בה בכבודו של אדם ובשמו הטוב הם לעולם נגזרות של ההקשר התרבותי, החברתי והערכי, במסגרתו נאמרת האמירה. זאת, משום שמונחי "השם הטוב" והכבוד העצמי מבטאים אף הם את תדמיתו של אדם בעיניו ובעיניה של קבוצת ייחוס – הם "הבריות".
לכן, ניתוק האמירה מהקשרה החברתי עלול במקרים מסוימים לרוקנה ממהות ולהותירה כמילים נבובות, וזאת גם כשבציבור הרלבנטי היא פוגענית במיוחד לשמו הטוב של הנפגע. מסיבה זו, קבלת גישתו המשפטית של הנתבע עלולה לפגוע יתר על המידה בערכים עליהם מבקש חוק איסור לשון הרע להגן.
אין בכך לגרוע מן המבחן האובייקטיבי עליו עמדתי לעיל. אלא, שבמסגרתו נדרש בית המשפט לאפיין מיהו "המאזין הסביר" הנחשף לפרסום, וזאת כדי להימנע מהכרעה בשאלה המשפטית בהתאם לתרחיש בלתי מציאותי, המרוקן מתוכן את ההגנה על השם הטוב. באפיון זה יש להתחשב בין היתר במיהותו של הציבור הרלבנטי. לגישה דומה ראו ת.א. (י-ם) 11662/05 בן גביר נ' חמיש (5.3.08).
אין המדובר בשיקול בלעדי לקביעת "לשון הרע", ואפשר שיסויג בשל שיקולים אחרים, אך זהו שיקול לגיטימי וחשוב.
15.
לביסוס טענתו המשפטית נסמך הנתבע בכתב הגנתו על פסק הדין הנזכר לעיל בעניין שאהה. איני סבור שפסק הדין תומך בעמדתו, או כי נקבע בו שבחינת "לשון הרע" באמירה תיעשה בהתעלם מן ההקשר החברתי שלה.
המערער באותו מקרה טען שפרסום לפיו הוא תמך במדיניות ממשלת ישראל ושיתף עמה פעולה הינו לשון הרע, בשל האפשרות שחלק מתושבי יהודה ושומרון ומדינות ערב יפתחו שנאה כלפיו. ערעורו נדחה. במסגרת זו נדונה השאלה, האם יש לבחון את "לשון הרע"
בהתאם לקבוצת מיעוט שערכיה נוגדים את אלה של החברה והציבור הרחב.
16.
בפסק הדין הוצגו אמנם שלוש עמדות, אך באף אחת מהן לא נשללה האפשרות להתחשבות בהקשר החברתי.
השופט אלון אימץ אפשרות זו, ונכון היה להכיר בפגיעה בשמו הטוב של אדם "
בקרב
החוג
שעמו
הוא
נמנה, לפי
המקובל
והנהוג
באותו
חוג"
(פיסקה 1 לפסק דינו).
השופט לוין קבע שכעניין של מדיניות משפטית לא ניתן לקבוע ששיתוף פעולה עם הממשלה הינו לשון הרע, על סמך תפיסה נוגדת של קבוצת מיעוט. עוד קבע כי למרות שבחברה הישראלית קבוצות שונות הרי ש"
בעיני
כל
אזרח
סביר
ובר
-
דעת
שבקרב
אוכלוסיית
ישראל,
לגווניה,
שיתוף
פעולה
עם
ממשלת
ישראל
במדיניותה
ובפעילותה
במובן
הנ
"
ל
ביהודה
ושומרון
לא
ייחשב
כפעולה, הממיטה
על
משתף
הפעולה
שנאה
וביזוי, ופירסום
דבר
שיתוף
הפעולה
לא
ייראה
בעיניו
של
זה
כהוצאת
לשון
הרע"
(פיסקה 7ג לפסק דינו. ההדגשה הוספה). המדובר בקביעה שאינה מתעלמת ממנעד הקבוצות שבחברה, אך מסייגת את ההתחשבות בעמדות הציבור הרלבנטי בשל שיקולי מדיניות.
השופטת בן פורת קבעה באותה פרשה כי "
שם
טוב
ומהלכים
בקרב
חברים
בחברה
שבה
חי
האדם
הם
מאבני
היסוד
של
חייו.
אם
נצמצם
הגנה
זו
רק
לפגיעה
בשם
הטוב
בקרב
בעלי
רמה
מוסרית
המקובלת
על
החברה
בכללותה, ייפגעו
אולי
רבים
על
לא
עוול
בכפם, מבלי
שתהיה
להם
עילת
תביעה
להטבת
נזקם
ולעתים
אף
חרף
סיכון
ניכר
לחייהם
[...] החברה
בישראל
מאגדת
בתוכה
פסיפס
של
קבוצות
אוכלוסין
בעלות
תפיסות
עולם
ואורחות
חיים
שונים
ומגוונים
מן
ההיבט
הלאומי, הדתי
והעדתי. סביר
איפוא
לגרוס, כי
מידת
הסובלנות, המאפיינת
משטר
דמוקרטי, מחייבת
פרישת
הגנה
גם
על
מי
שנפגע
על
-
ידי
פירסום
כזב
בקרב
המיגזר
או
החוג
שבו
מתנהלים
חייו
, ולאו
דווקא
בקרב
החברה
בכללותה". עם זאת קבעה
שהנכונות לבחון לשון הרע בהתאם לתפיסותיה של קבוצת מיעוט צריכה להיות מצומצמת (פיסקה 4 לפסק דינה. ההדגשה הוספה).
17.
כך, למרות מגוון הדעות, שלושת השופטים בפרשת שאהה לא שללו בחינת פגיעה בשם הטוב בהתאם להקשר החברתי אליו משתייך הנפגע, ורובם אף סיפק הצדקה לעריכתה של בחינה שכזו. את קביעותיהם האופרטיביות יש להבין על רקע העתירה בה עסקו, להתחשב בתפיסות קבוצת מיעוט שנגדו את ערכי היסוד של החברה והמדינה (למקרה דומה בו הותרה השאלה בצריך עיון ראו ע"א 9258/04 ח'ורי נ' כל אל-ערב (21.6.05)). בנסיבות אלה מצאו לסייג את ההתחשבות האמורה.
לא כך בענייננו, בו אין בטענה לפיה אמירה אודות "רדיפת" רב נכבד וידוע פוגעת בשם הטוב, כדי לנגוד את ערכי היסוד של החברה הישראלית או מדינת ישראל.
ג.3. "רדיפת" הרב יוסף ז"ל בידי התובע 1 – לשון הרע
18.
מכאן לשאלה הראשונה בה יש להכריע: האם אמירת הנתבע בריאיון, לפיה התובע 1 "רדף" יחד עם אחרים את הרב יוסף ז"ל, היא בבחינת "לשון הרע" כהגדרתה בחוק.
19.
התשובה לכך היא בחיוב. כך, ראשית, בבחינת האמירה כשלעצמה. המדובר באמירה פוגענית. היא מתייחסת לאחד מגדולי פוסקי ההלכה, מנהיגו של ציבור רחב שבין שלל תפקידיו כיהן כרב הראשי הספרדי ("הראשון לציון") וכדיין בבית הדין הרבני הגדול. לצד עשייתו הדתית נודע כמנהיגה הרוחני של תנועת "ש"ס" וכנשיא "מועצת חכמי התורה" שלה, והשפיע השפעה של ממש על החברה בישראל.
ייחוסה לאדם של פגיעה בדמות רבנית בסדר גודל שכזה הוא מהלך בעייתי. כך בפרט נוכח המינוח בו בחר הנתבע: ה"רדיפה" היא מונח קשה בעל קונוטציה שלילית ואקטיבית. היא חורגת מגדרי אי-הסכמה או הבעת דעה או מחאה כחלק מוויכוח פוליטי-מדיני לגיטימי, לעבר משמעות של התנכלות מתמשכת לרב המנוח.
שילוב שני אלה מציג טענה שעלולה להציג, בעיני השומע הסביר של האמירות, את התובע 1 כמי שפעל על מנת להתנכל לדמות ציבורית מרכזית, רב נכבד בישראל. הדבר עלול לבזותו ולפגוע בשמו הטוב.
20.
מסקנה זו מעצימה כאשר בוחנים את האמירה בתוך הקשרה – מהלך ראוי, מהטעמים שבוארו בפרק הקודם. המדובר בהקשר אשר מורכב ממספר נדבכים:
ראשית, האמירה לא נאמרה לחלל האוויר, אלא בריאיון ברשת הרדיו "קול חי". טענת התובעים כי רשת זו פונה לציבור מאזינים דתי וחרדי וזוכה לחשיפה נרחבת (לטענתם: האזנה של מאות אלפים) לא הוכחשה או נסתרה בידי הנתבע, שאף טען בכתב ההגנה שמדובר בתחנה המשדרת לקהל מאזינים חרדי. היא אף נתמכת באמירת המראיין לתובע 1, בריאיון מושא התביעה, לפיה "
אתה עכשיו מדבר עם מאות אלפי אנשים
" (עמ' 3 לתמליל מטעם התובעים, ש' 10). הן החשיפה הרחבה, והן מיהות המאזינים, משפיעים על אמדן פוטנציאל הפגיעה הגלום באמירה.
21.
שנית, מיהות המאזינים משליכה גם על הבנת האמירה. מתוכן הריאיון ומטיעוני הצדדים עלה כי בדבריו כיוון הנתבע לסוגיה שהיא רגישה במיוחד בקרב הציבור הרלבנטי. עניינה באספות, משמרות או הפגנות מחאה שהתקיימו בשנות התשעים למול בית הרב יוסף ז"ל ובמקומות בהם נשא דברים, במחאה על עמדותיו בנושאים מדיניים. בין היתר, עלו טענות להשפעה קשה שהייתה להפגנות האמורות על הרב יוסף ז"ל ועל בני משפחתו. הנתבע עצמו הציג מקטע מספר בשם "המעיין המתגבר" (נספח ג' לתצהירו), בו נטען כי המפגינים גידפו את הרב, רדפו אחר מכוניתו, הפגינו במקומות בהם נשא דברים, והפכו את חייו וחיי משפחתו "
לגיהינום
". ראו גם בג"ץ 2481/93 דיין נ' וילק ואח' (9.2.94), בו נדחתה עתירה לקיים משמרת מחאה בליווי שלטים רמקולים מול בית הרב יוסף ז"ל, כשבין היתר צוין בפסק הדין כי "
ליד
הבית
מתקיימות
זה
זמן
רב
משמרות
צמודות"
(פיסקה 33).
מדברי הנתבע עלה, כי למרות השנים שחלפו נותרו בקרב ציבור רחב של תומכי הרב יוסף ז"ל תחושות קשות בנוגע לאותן הפגנות, הנתפסות כהתנכלות פסולה לרב המנוח וכניסיון לבזותו. הנתבע התייחס להפגנות האמורות כאל "
חציית קו אדום כלפי מעמדו
" של הרב (פ/27 ש' 20) וכאל ביזוי שלו (פ/26 ש' 10), הסביר את בחירתו המינוחית בריאיון כתוצר של "
רדיפה אמיתית שצעקו לו ועמדו מתחת לבית שלו
" והסביר כי "
כל ילד בן 13
" מכיר את הנושא (פ/26 ש' 5-10). על רקע זה אף טען בכתב הגנתו, כמובא לעיל ובהתייחס לאמירה בדבר השתתפות ב"רדיפת" הרב, כי "
אין ספק כי בסביבתו של הנתבע והציבור אליו הוא משתייך, היינו הציבור החרדי האמון על ציות מוחלט לרבותיו [...] הם דברי גנאי ולשון הרע מוחלטים (וזאת מבלי לגרוע מטענות ההגנה המפורטות בכתב ההגנה)...
", אך טען שאינם בגדר לשון הרע בקרב הציבור הכללי והציבור אליו משתייכים הנתבעים.
22.
שלישית, האמירות מושא הליך זה נאמרו בהקשר של מאבק פוליטי: ערב בחירות, בידי הנתבע שהוא פעיל בתנועת ש"ס וכנגד יריב פוליטי, הוא התובע 1 שהתמודד לכנסת בסיעה מתחרה, היא סיעת "יחד". שתי הסיעות התחרו על ציבור בוחרים מסוים –הציבור "
החרדי ספרדי, חרדי לאומי
" כשאלתו של ב"כ התובעים, אותה אישר הנתבע (פ/23 ש' 36 – פ/24 ש' 24). הנתבע אף טען כי סיעת "יחד" ניסתה "
לנכס את הרב עובדיה
" ולהציג עצמה כממשיכת דרכו (פ/22 ש' 31-36).
23.
שילוב כל אלה ממחיש את פוטנציאל הפגיעה שבהשמעת האמירות. הנתבע ייחס לתובע 1 מעורבות ב"רדיפת" הרב יוסף ז"ל, תוך שיוכו לסוגיית המחאות מול בית הרב שבקרב הקהל הרלבנטי היא רגישה במיוחד. זאת עשה בריאיון אל מול יריב פוליטי, ברשת המשדרת בחשיפה רחבה לאותו קהל: קהל חרדי ודתי, שעל קולותיו התחרו הסיעות היריבות. בכך טמון פוטנציאל לפגיעה בתובע 1 בדרך של השפלתו וביזויו בעיני הציבור הרלבנטי, כמי שנטל חלק בהתנכלויות לרב יוסף. הפוטנציאל מועצם בהקשר הספציפי של בעל שאיפות פוליטיות המתמודד לכנסת ונאבק על קהל תומכים מקרב אותו ציבור הרגיש לנושא, ובהקשרה של המחלוקת על המשך דרכו של הרב המנוח
. המדובר, לכן, ב"לשון הרע".
24.
הנתבע הציג טענה, בכתב ההגנה ובסיכומיו, לפיה לא מדובר ב"לשון הרע" שכן בקרב פעילי "ימין קיצוני" ההשתתפות בהפגנות הייתה "אות כבוד" (למשל פ/31 ש' 26-29). איני מקבל את הטענה. ראשית, המדובר בטיעון שבעובדה שיש להוכיחו בראיות, אך לטענה לא הוצגו כל תימוכין. שנית, כפי שיבואר בהמשך התובע 1 טען, כי לתפיסתו ולתפיסת אחרים שהתחנכו כמוהו ההפגנות מול רבנים הן פסולות. הנתבע לא הפריך טענה זו, או ניסה לערערה. די בכך כדי לשלול את הטיעון המשייך את התובע לקבוצה אשר רואה בהשתתפות בהפגנות בפני
הרב יוסף ז"ל משום "אות כבוד". בשולי הדברים אוסיף כי טענה זו של הנתבע סותרת את טענתו המשפטית שנדונה לעיל, לפיה אין להתחשב בתפיסותיהן של קבוצות ספציפיות בקביעת "לשון הרע".
ג.4. הטענה "לפליטת פה" ולמיקוד טענת "הרדיפה" ב"מחנה" של התובע 1 להבדיל ממנו עצמו
25.
כמצוטט לעיל, לצד האמירות מושא התביעה ובעיקר בהמשך להן, השמיע הנתבע גם אמירות שונות בהן ייחס את ה"רדיפה" ל"מחנהו" של התובע 1. על רקע זה, נטען בסיכומי ההגנה כי האמירה לפיה התובע 1 "רדף" את הרב יוסף ז"ל היא "
פליטת פה שנאמרה בתחילת הריאיון
" ותוקנה בידי הנתבע מיד בהמשך ומספר פעמים לאורך הריאיון. נטען שדובר בשגגה, "
נפלט לו מהפה, אמר טעות
" (פ/31 ש' 8-10). לטענת ב"כ הנתבע, הנתבע תיקן את השגגה באופן מידי וחזר והבהיר כי אינו מבקש לטעון שהתובע 1 רדף את הרב המנוח, וכי מי שביצעו זאת היו "המחנה" שהתובע 1 מייצג.
26.
מבלי להתעלם ממכלול אמירותיו של הנתבע, איני יכול לקבל טענה זו במלואה, וזאת ממספר טעמים:
27.
ראשית, לא דובר באמירה בודדת. מספר פעמים חזר הנתבע והעלה את טענת "הרדיפה".
בפרוטוקול דיון בוועדת הבחירות שהוגש בהסכמה, ת/2, ושנמסר כי תיעד דיון שהתרחש
סמוך לפני
ריאיון הרדיו מושא הליך זה, תועד הנתבע מסביר לחברי הוועדה מדוע הוא אינו תומך בפסילת מועמדותו של התובע 1 לכנסת, הגם שאינו מסכים עם גישתו הפוליטית. במסגרת זו פנה לתובע 1 ואמר לו "
מזקני ש"ס אנחנו וזוכרים אנחנו את הרדיפה שלך ושל היושב לידך, ואני שמח שההוא שיושב לידך לא יושב לידך לא יושב לידך כרגע כדי לשמוע את הדברים בפני
ם
". התובע 1 השיב "
תיזהר לא להגיד דברי דיבה
" והתובע 3 הוסיף "
אני אאלץ לתבוע אותך
". הנתבע ענה כי למרות האיום בתביעה דיבה "
אנחנו נאמר רק דברי אמת
" וכי "
אנשים שישבו כאן... לא התביישו פעם אחר פעם לתקוף ולהשמיץ את תנועת ש"ס והעומדים בראשה
". התובע 3 השיב "
את דרעי
" והנתבע ענה בשלילה "
את העומדים בראשה, את מרן ורבנן
" (הכינוי "מר"ן" שימש ומשמש קהל רחב בהתייחס לרב יוסף ז"ל – א.ג.). לכך הגיב התובע 1 "
חס ושלום
". התובע 3 חזר וציין שמדובר בדברי דיבה, והנתבע הגיב "
תגיש כבר ואל תאיים על אנשים פה
".
28.
שיח זה התקיים, כאמור, לפני הריאיון. למעשה, בפתח הריאיון נדונה ישיבת וועדת הבחירות המתועדת בפרוטוקול, וכאשר הועלה הנתבע לשידור הוא התבקש להתייחס לאותה שאלה אליה התייחס בפני
הוועדה (המראיין: "
אתם התנגדתם לברוך מרזל והצבעתם בעדו? לא הצלחתי להבין
"). תשובתו, במהותה, הייתה זהה לדברים שנשא בוועדה ואשר הניבו את מחאותיהם של התובעים 1 ו-3 ואת האיום בתביעת דיבה. למרות מחאות אלה, בחר הנתבע לשוב ולהשמיע, הפעם באזני קהל המאזינים, את טענת "הרדיפה" תוך שהוא חוזר ומייחס אותה לתובע 1:
"...
אף אחד מהציבור החרדי לא ראה בו כבר פלוגתא או כאדם שאפשר לתמוך בדרך שלו. על הדרך שלו אין ספק שחולקים כל גדולי הדור, כל גדולי התורה ואף פעם לא שמענו תמיכה בדרך שלו כי אני חושב שמי שמייצג עליה להר הבית ושלא יספר, שלא יספרו סיפורים תכף, והסיסמה החדשה שאנחנו שומעים אבל הוא לא עלה. אבל עם כל הכבוד שהוא לא עלה להר הבית או לא עולה להר הבית כל חברי וכל המחנה שהוא מייצג תומכים ועושים את הכול כדי לעלות להר הבית יום יום ולכן מעבר לזה לא יכולתי שלא למחות
שאותו אדם ברוך מרזל וחבריו של המחנה שאליו הוא משתייך הלכו ורדפו..."
אציין כי המילה "ורדפו" לא מופיעה בתמליל, אך נשמעת בהקלטה (מונה 07:02). בשלב זה של הריאיון מחה התובע 1 "
למה אתה לוקח דברים אישית, אישית?
" והוסיף כי הוא מכבד את הנתבע וכי הלה לא היה מעלה את הטענות לולא חבר התובע 1 לרב אלי ישי. דובר, כאמור, בהזדמנות השנייה בה מחה התובע 1 בפני
הנתבע על ייחוס לו של "רדיפת" הרב, כאשר הראשונה התרחשה בוועדת הבחירות. אלא, שבמקום לחדול או לחזור בו, בחר הנתבע להשמיע את האמירה בשלישית:
"
אני חושב שאדם שרדף את הרב עובדיה הוא והמחנה שלו...
".
29.
על רקע זה, לא אוכל לקבל את טענת "פליטת הפה" כהסבר שלם לאמירות הנתבע. חזרתו על האמירות מספר פעמים, ובפרט בריאיון רדיו לאחר שסמוך לפני כן השמיע את הדברים בוועדת הבחירות ו"זכה" למחאות חריפות ואיום בתביעה מצד התובעים 1 ו-3, מקשים לראות את האמירה כטעות מקרית.
30.
ניסיונותיו של התובע, בהמשך הראיות ונוכח מחאותיו של התובע, לצמצם את אמירתו ולסגת מן האמירה האישית המפורשת כלפי התובע 1, הם בעלי חשיבות. תחילה אציגם: לאחר האמירה השלישית בדבר "רדיפת הרב" בידי התובע 1 שצוטטה לעיל, וכנגד מחאות חריפות של התובע 1 שטען שהנתבע שיקר ו"
בחיים לא רדפתי את הרב עובדיה
", השיב הנתבע "
אני אמרתי המחנה שלך
". בהמשך הריאיון אמר שוב "
אני מדבר על המחנה שלו שאותו הוא מייצג
". בשלב מסוים אף התערב המראיין בוויכוח, ולשאלתו השיב הנתבע "
לא אמרתי על ברוך מרזל אישית, אמרתי על המחנה שלו
".
31.
אמירות אלה, המצמצמות מקודמותיהן, יכונו להלן ולשם הייעול "האמירות המצמצמות". הן ראויות לשקילה. בין היתר, בהיותן חלק ממכלול של ריאיון, סבורני כי בשלן לא ניתן לייחס לנתבע כוונה לפגוע בשמו הטוב של התובע 1. פעולה מתוך רצון לפגוע אינה מתיישבת עם ניסיונות הצמצום. בנוסף, יש לשקול את האמירות המצמצמות במישור הפיצוי, וכך אעשה. ועם זאת, איני יכול לראות בהן משום מענה שלם להתבטאויות שקדמו להן, באופן המאיין את קיומה של "לשון הרע".
32.
זאת, ראשית, בהעדר הסבר מדוע הושמעו האמירות האישיות, המייחסות לתובע 1 את "רדיפת" הרב המנוח, בפעם השנייה ובפעם השלישית בריאיון, הגם שעוד טרם תחילת הריאיון הובהרה לנתבע פסלותן והעובדה שהתובע 1 רואה בהן משום הוצאת דיבה. יש לתת את הדעת לכך שבכל שלוש ההזדמנויות בהן העלה את האמירות הללו, טען הנתבע
שהן
התובע 1
והן
אחרים "רדפו" את הרב יוסף ז"ל (
"אותו אדם ברוך מרזל וחבריו של המחנה שאליו הוא משתייך הלכו ורדפו..."
.
"
הוא והמחנה שלו
"). לכן, ניסיונו להסביר בדיעבד כי התכוון "רק" לחלקן השני של האמירות, כלומר ל"מחנה" של התובע 1, אינו מתיישב עם האמירות האישיות שהשמיע קודם לכן.
33.
שנית, מנקודת מבטו של המאזין הסביר, בשים לב לחריפותה ולרגישותה של האמירה אודות "רדיפת" הרב המנוח, אין באמירות-ההמשך לפיהן הנתבע התכוון ל"מחנה" של התובע 1 כדי לרפא את פוטנציאל הפגיעה בשם הטוב.
לו דובר אכן ב"פליטת פה" של ייחוס הרדיפה לתובע 1, ניתן היה לצפות כי הנתבע ינצל את ההזדמנויות שהיו לו במהלך הדיון, ויבהיר באמירה מפורשת באזני המאזינים כי טעה, וכי התובע 1 אינו קשור ל"רדיפת" הרב יוסף. הוא לא עשה כן, אלא בחר בגישת-ביניים שאינה חוזרת על הטענה להשתתפות פיזית או אקטיבית-אישית של התובע 1, אך עוסקת ב"מחנה" שהתובע 1 קשור בו באופן המותיר על כנו את שיוך התובע 1 ל"רדיפה".
המאזין לא קיבל לכן, מן הנתבע מסר של טעות או של "יישור קו" עם טענת התובע 1 כי התנגד להפגנות כנגד הרב המנוח, אלא מסר המותיר וקושר את התובע 1 להפגנות אלה, ולו מבחינה רעיונית או "ארגונית".
34.
המחשה לכך ניתן למצוא בבחינת השיח הבא, אותו יזם המראיין לאחר שככל הנראה קץ בחילופי הדברים אודות טענת "הרדיפה" וביקש, כלשונו, "לעשות סדר" ולסיים את הדיון. יצוין כי המקטע הבא בריאיון הגיע לאחר האמירות מושא התביעה, ולאחר שתי אמירות "מצמצמות" של הנתבע בהן טען שלא התכוון לתובע 1 אלא למחנה שלו. למרות זאת, נשמעו הדברים הבאים:
"המראיין: רגע יהודה, יהודה, תרשה לי, תרשה לי, בוא נעשה סדר. אתה תגיד ככה, הוא יגיד ככה, בוא נעשה סדר. היו קבוצה של ימין קיצוני שבמשך תקופה מאוד ארוכה...
הנתבע:
שברוך מרזל משתייך אליהם
.
המראיין: רגע, רגע, רגע. ברוך מרזל לא היה שם, לא הוא פיזית,
הנתבע: לא אמרתי על ברוך מרזל אישית, אמרתי על המחנה שלו
המראיין: והוא טוען שהוא מתנגד לזה. אוקי. ואתה אומר שאנשים האלה מזוהים איתו. הבנו את התמונה עד כאן..." (ההדגשה הוספה)
מקטע זה, בפרט המשפט המודגש, ממחיש את גישת הנתבע אשר, גם לאחר שהונחה בפני
ו ההזדמנות להבהיר שטעה, לא עשה כן אלא המשיך לשייך את התובע 1 לקבוצה או ל"מחנה" שביצע את "הרדיפה", וזאת הגם שאישר כי התובע 1 לא השתתף בהפגנות באופן אישי.
35.
לכן, איני סבור כי האמירות המצמצמות של הנתבע ריפאו את "לשון הרע" שהשמיע, או כי דובר ב"פליטת פה" שתוקנה מידית. מנקודת מבטו של המאזין הסביר, ונוכח רגישות הסוגיה, נותר בקרבו של המאזין רושם לפיו הנתבע ייחס לתובע 1 מעורבות ב"רדיפת" הרב, בין אם בהשתתפות אקטיבית ובין אם בשיוכו למחנה "הרודף".
36.
אציין כי גם בבית המשפט נמנע הנתבע מלהתחייב לאמירה לפיה טעה בדבריו. כששאלתיו בנושא השיב "
לא פליטת פה, זה היה מעין... הכוונה הייתה שהוא עצמו לא הפגין מול הבית של הרב עובדיה אבל תיקנתי והסברתי כשאני מאשים את ברוך מרזל או אותם בכל מני דברים שרדפו ועשו..."
ואז עבר לטענה בדבר אופיה הפוליטי של התביעה (פ/25 ש' 12).
37.
לסיכום חלק זה, סבורני כי הנתבע השמיע "לשון הרע" על התובע 1.
ג.5. עניינם של התובעים 2 ו-3
38.
נטל ההוכחה של עצם הפרסום המהווה "לשון הרע" מוטל על התובע. איני סבור כי עלה בידי התובעים 2 ו-3 לעמוד בנטל זה.
39.
להבדיל מן התובע 1, שהיה צד לריאיון ושהנתבע התבטא לגביו מספר פעמים כמובא לעיל, התובעים 2 ו-3 לא השתתפו בריאיון, ושמותיהם הוזכרו בידי הנתבע פעם אחת בלבד, תוך-כדי טיעון. המקטע הרלבנטי מתוך הריאיון הינו כדלקמן:
"התובע 1: זה שאתה חבר של אריה דרעי לא נותן לך לשקר.
הנתבע: גם אני יכול לצעוק ולצעוק אבל זה לא דרך תרבותית.
ההפרדה שמנסים כל הזמן לעשות בין ברוך מרזל לאיתמר בן גביר או למיכאל בן ארי או למחנה של
...
התובע 1: איתמר בן גביר ומיכאל בן ארי לא הפגינו ליד הרב עובדיה גם כן
הנתבע: שניה, שניה
התובע 1: כי הם תלמידים של הרב כהנא
הנתבע:
דקה, דקה. ההפרדה הזאתי שכל... אף אחד לא חולק על כך שההפגנות מתחת לביתו של הרב עובדיה..."
בשלב זה התערב המראיין, במקטע שהובא לעיל בפיסקה
34
.
40.
אין המדובר באמירה מפורשת של הנתבע, המייחסת לתובעים 2 ו-3 השתתפות ב"רדיפת" הרב יוסף ז"ל. האמירה מתייחסת ל"
הפרדה שמנסים כל הזמן לעשות
" בין התובע 1 לבין התובעים 2-3 "
או למחנה של...".
יצוין כי התובע 1 הוא שהגיב לאמירה זו בהתייחס להפגנות כנגד הרב המנוח, באמרו כי התובעים 2-3 לא השתתפו בהן.
בהעדר אמירה מפורשת, ביקשו התובעים 2-3 בטיעוניהם להסיק, כי האמירה הנזכרת לעיל מייחסת להם השתתפות ב"רדיפה", מהקשר הדברים ומכך שהמקטע האמור שולב בשיח אודות ההפגנות הנדונות לעיל. לא אוכל לקבל זאת.
41.
לעיל עמדתי על חשיבותו של חופש הביטוי ועל ההגנה הרחבה שיש להעניק לו בקונטקסט של השיח הפוליטי. על רקע זה, סבורני שיש לנקוט זהירות מיוחדת בהגבלתו של חופש הביטוי באמצעים המוקנים בחוק איסור לשון הרע, שעה שאין בנמצא אמירה מפורשת הפועלת כנגד שמו הטוב של אדם. האפשרות להסיק אמירה שכזו מן ההקשר, הגם שהיא קיימת, צריכה להיבחן בקפידה טרם יישומה בנסיבות האמורות. בחינה קפדנית זו, אינה מאפשרת לקבל את פרשנות התובעים 2-3 למקטע המובא לעיל כמוכחת ב"מאזן הסתברויות" – היינו, כפרשנות המסתברת מבין מגוון האפשרויות להבין את אמירת הנתבע.
42.
לביאור מסקנה זו, יש להידרש לתמונה הרחבה: הריאיון בו עוסק הליך זה לא עסק אך בסוגיית "רדיפת" הרב. הוא נועד לעסוק בסוגיה אחרת, של הדיון בוועדת הבחירות בעתירה לפסול את מועמדות התובע 1 לכנסת. על כך נשאל תחילה התובע 1, ובהמשך "הועלה לשידור" הנתבע ונשאל באותה סוגיה: כיצד התנגד לפסילת התובע 1 כמועמד, ובד-בבד הוא מתנגד לדרכו הרעיונית. תשובותיו עסקו בהרחבה בביקורת כנגד התובע 1 וסיעתו, כדרך להמחשת התנגדותו הרעיונית. במסגרת זו התייחס לשתי סוגיות: האחת, טיעון לפיו התובע 1 וסיעתו תמכו בעליה להר הבית בניגוד לדעת רבנים. השניה, האמירות בדבר "רדיפת" הרב יוסף ז"ל.
43.
במהלך זה ולאורך דבריו, חזר הנתבע ושילב טיעון לפיו אין מקום להפריד בין מעשיו של התובע 1 לבין מעשי "
חבריו וכל המחנה שהוא מייצג
". התנגדותו ל"הפרדה" כאמור חזרה ועלתה לאורך הריאיון כולו, ובהקשרים שונים. ההאזנה לריאיון מעלה כי חשוב היה לנתבע להעביר מסר זה, ולכרוך יחד בעיני המאזינים את התובע 1 עם אותם "חברים" או "מחנה".
כך, מיד בפתח דבריו ועוד טרם השמעת האמירה בדבר "רדיפת" הרב, העלה הנתבע את טיעון "ההפרדה" בהתייחס לסוגיית העלייה להר הבית, בעודו מסביר מדוע אין לקבל "סיסמא" כלשונו לפיה התובע 1 לא עלה להר הבית, שעה ש"חבריו" עושים כן. אחזור ואציג את הציטטה, בהדגשת המקטע הרלבנטי:
"...
אף אחד מהציבור החרדי לא ראה בו כבר פלוגתא או כאדם שאפשר לתמוך בדרך שלו. על הדרך שלו אין ספק שחולקים כל גדולי הדור, כל גדולי התורה ואף פעם לא שמענו תמיכה בדרך שלו כי אני חושב שמי שמייצג עליה להר הבית ושלא יספר,
שלא יספרו סיפורים תכף, והסיסמה החדשה שאנחנו שומעים אבל הוא לא עלה. אבל עם כל הכבוד שהוא לא עלה להר הבית או לא עולה להר הבית כל חברי וכל המחנה שהוא מייצג תומכים ועושים את הכול כדי לעלות להר הבית יום יום
ולכן מעבר לזה לא יכולתי שלא למחות שאותו אדם ברוך מרזל וחבריו של המחנה שאליו הוא משתייך הלכו ורדפו..."
(עמ' 4 לתמליל מטעם התובעים בתוספת מההקלטה)
בשלב זה החל התובע 1 למחות, בקול עז, על טענת "הרדיפה", והחל דו-שיח רם ומקוטע. במהלכו ולאחר חילופי דברים, נשמעה גם הציטטה שהובאה לעיל ובה שמותיהם של התובעים 2-3 (עמ' 6 לתמליל). בסופו, לאחר המקטע שכלל התערבות של המראיין והובא לעיל בפיסקה
34
, חזר הנתבע והציג את טיעון "ההפרדה" - ושוב בהתייחס לסוגיית העלייה להר הבית:
"המראיין:... אני רוצה לחזור אליך יהודה לביקורת שאמרת קודם בסוגיית הר הבית, עליה כן אפשר לפתוח דיון כי הראיה שהוחלף מיכאל בן-ארי בברוך מרזל דווקא בגלל הסוגיה הזאת. פה יש באמת אפשר לפתוח סוגריים ולנהל על זה דיון.
הנתבע:... ההפרדה שמנסים לעשות וזה שם לקחו את ברוך מרזל אבל לא הוציא את כל המחנה או את הדרך שלהם.... ההפרדות תהיה אוטומטית ואז יהיה מנדט שלם או סיעה בכנסת שהיא תייצג עליה להר הבית, היא תייצג ימין קיצוני שהוא אף אחד לא מסכים לו... ההפרדה הזאתי אני מנסה להראות אותה לציבור ולהסביר לה והציבור לא מטומטם, הציבור יודע שבסוף ברוך מרזל
מייצג סיעה שאולי הוא בעצמו באופן אישי נמנע מלעשות כמו שהטענות שלי כלפי סיעת יחד
..." (עמ' 6-7 לתמליל מטעם התובעים)
התייחסות דומה של הנתבע מצויה בהמשך, בעמ' 9 לתמליל ש' 7-19.
44.
מכל אלה עולה כי הנתבע ביקש, במאמץ חוזר ונשנה, להעביר מסר המתנגד לבחינת מעשיו של התובע 1 במנותק מחברי סיעתו או מ"מחנהו". הוא עשה זאת פעמים מספר, ובפרט בהתייחס לסוגיה של עליה להר הבית.
על רקע זה, ובהעדר אמירה מפורשת, איני סבור כי נשללה טענתו של הנתבע לפיה אמירתו המתנגדת להפרדה בין התובע 1 לבין התובעים 2-3 ו"
למחנה של
...", עליה נסמכת תביעת התובעים 2-3, לא ביקשה לייחס לאחרונים מעורבות ב"רדיפת" הרב יוסף ז"ל (עדותו בפ/22 ש' 29 ואילך). הגם שהאפשרות לייחס לאמירה זו משמעות הדומה לאמירות שהופנו לתובע 1 אינה נטולת בסיס, הרי שבאותה מידה ניתן להבין את האמירה כחלק מעיסוקו המתמשך של הנתבע ב"טיעון ההפרדה" האמור, שחזר על עצמו לאורך הריאיון. עוד יש לקחת בחשבון את אופי הדיון בשלב בו הועלתה האמירה, שאופיין בקולות רמים ובקטיעה חוזרת ונשנים של הדוברים. על כן, העובדה שהתובע 1 הגיב לאמירה זו בהתייחס להפגנות כנגד הרב המנוח אינה משליכה בהכרח על מהות האמירה מצדו של הנתבע. איני סבור שהתובעים 2-3 הראו כי האפשרות, לפיה האמירה התייחסה למעורבותם ב"רדיפת" הרב המנוח, עדיפה על האפשרות לפיה הייתה חלק מ"טיעון ההפרדה", ולא שוכנעתי כי המאזין הסביר היה מבין את האמירה בדרך הראשונה, להבדיל מן האחרונה.
45.
נתתי דעתי גם לטיעון התובעים, שביקשו להיבנות בהקשר הנדון כאן מפרוטוקול הדיון בוועדת הבחירות, ת/2, ובפרט מאמירת הנתבע אודות "רדיפה" באותה ישיבה, שכוונה לתובע 1. התובע 3 הפנה להתייחסות הנתבע באותה אמירה לאדם שישב לצד התובע 1, טען כי הוא אשר ישב בדיון לצדו של התובע 1, והסיק שאמירת הנתבע שם עסקה גם בו. הנתבע אישר תחילה, בחקירתו הנגדית, כי התובע 3 ישב ליד התובע 1 בדיון, ובהמשך חזר בו (פ/21 ש' 21 וש' 24).
46.
בין אם התובע 3 ישב ליד התובע 1 אם לאו, הרי שהאמירה שתועדה בפרוטוקול לא כוונה בהכרח אליו. אחזור על הציטטה:
"
מזקני ש"ס אנחנו וזוכרים אנחנו את הרדיפה שלך ושל היושב לידך, ואני שמח שההוא שיושב לידך לא יושב לידך
לא יושב לידך כרגע כדי לשמוע את הדברים בפני
ם
" (ההדגשה הוספה). כעולה מפרוטוקול הדיון, התובע 3 נכח באולם ולטענתו אף ישב לצד התובע 1, כך שיכול היה "לשמוע את הדברים בפני
ם". לכן, לא אוכל לראות באמירה זו כמתייחסת לתובע 1, וכמסייעת לטענות התובעים 2-3 בדבר טיב אמירת הנתבע כלפיהם בהמשך, בריאיון הרדיו.
47.
על רקע זה, אין לקבוע כי הנתבע השמיע דברים המהווים "לשון הרע" כלפי התובעים 2 ו-3, ודין תביעתם להידחות. אחזור לתביעתו של התובע 1, והפעם לטענות ההגנה שהעלה הנתבע.
ד. טענות הגנה
ד.1. הגנת אמת הפרסום והטענה המבקשת להקביל בין הפגנה מול בית שרי ש"ס להפגנה מול בית הרב
48.
על הנתבע הנטל לבסס את יסודותיה של הגנה זו, המעוגנת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. בכלל זה עליו להראות כי תוכן הפרסום תואם את המציאות "האובייקטיבית", וכי קיים עניין ציבורי בפרסום. לגבי שני אלה משמש מבחן אובייקטיבי העוסק בנקודת מבטו של המאזין הסביר. עצמת הראיות הנדרשת להוכחה היא נגזרת, בין היתר, של דרגת האשמה המיוחסת בפרסום לנפגע (ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (12.12.06)).
49.
הנתבע לא עמד בנטל זה, ולא הראה כי הטענה, לפיה התובע 1 נטל חלק ב"רדיפת" הרב יוסף ז"ל, היא אמת. למעשה, הן באמירותיו המצמצמות בריאיון שהוצגו לעיל והן במהלך ההליך, אישר כי הטענה האמורה אינה נכונה (למשל: "
הוא אישית לא
" – פ/22 ש' 14).
50.
הנתבע הציג שני מסלולים חלופיים, באמצעותם ניסה לבסס את ההגנה. תחילה, העלה טענה העוסקת בהפגנות שנערכו באותה תקופה של פעילי ימין ובהם התובע 1 בפני
בתיהם של שרי ש"ס, במחאה על עמדתה המדינית של התנועה. התובע 1 אישר שהשתתף בהפגנות ממין זה. הנתבע טען כי הן שקולות להפגנות בפני
הרב המנוח, וניסה לבסס עליהן את טענת "הרדיפה". בכלל זה טען לרגישות של הרב המנוח, שהושפע לרעה מן ההפגנות בפני
שרי ש"ס. בישיבת ההוכחות עלתה גם טענה לקרבה גאוגרפית של בית הרב לבתי השרים, שחשפה אותו להפגנות נגדם.
51.
אין עוררין כי הרב יוסף ז"ל שימש כמנהיגה הרוחני של תנועת "ש"ס" בשנים הרלבנטיות, והתווה את דרכה. ועם זאת, איני מקבל את הניסיון לבסס את הטענה לאמת בפרסום אודות "רדיפתו" של הרב בידי התובע 1, על השתתפותו במחאות כלפי שרי הסיעה:
52.
ראשית, מטיעוני הצדדים עלה כי אין ביניהם מחלוקת שדובר בהפגנות שונות: נערכו מחאות מול בית הרב, ומחאות אחרות מול בתי השרים (למשל דברי הנתבע בפ/23 ש' 16-18 וסיכומיו בפ/31 ש' 20-22).
בהקשר זה יצוין כי טענת התובעים לריחוק פיזי של בתי השרים מבית הרב, שבתקופה הרלבנטית התגורר ברח' ז'בוטינסקי, מקובלת עלי וזאת בין היתר שכן כתובתו זו הוזכרה בבג"צ דיין הנזכר לעיל, ואף אושרה בידי הנתבע (פ/28 ש' 2).
53.
שנית, הנתבע לא טען בזמן אמת, במהלך השיח אודות "רדיפת" הרב יוסף ז"ל באותן מחאות, כי דבריו כוונו להפגנות מול השרים ולא להפגנות מול הרב. המבחן עוסק, כאמור, בנקודת מבטו של המאזין הסביר, והלה לא נחשף לטענות בדבר הפגנות מול השרים אלא לטענה כי התובע 1 "
רדף את הרב עובדיה...
". השיח עסק במפורש בהפגנות מול בית הרב. כך למשל:
"התובע 1: אני התנגדתי להפגנות, הרב כהנא אסר להפגין מול הרב עובדיה.
הנתבע: אז כנראה שלא הצלחת למנוע את ההפגנות"
הריאיון כלל, כאמור, דו-שיח ממושך בנושא, כך שלנתבע הייתה הזדמנות להבהיר את טענותיו. לאורכו, לא טען כי התכוון למעורבות התובע 1 בהפגנות מול בתי השרים.
54.
שלישית, כמובא לעיל, במסגרת האמירות המצמצמות שהשמיע הנתבע בריאיון הסכים הוא שהתובע 1 לא נכח פיזית באירועים עליהם דיבר. ואילו טיעונו הנדון כאן מבוסס על עובדה מוסכמת, לפיה התובע 1 נכח בהפגנות מול שרי ש"ס. מכאן, שלא ניתן לקבל שבאמירות אודות "רדיפת" הרב בידי התובע 1 התכוון להפגנותיו מול שרי ש"ס.
55.
ורביעית, טיעון הנתבע לפיו המחאות בפני
השרים "שקולות" ל"רדיפת" הרב הוא, במהותו, טיעון ערכי. לצד הצורך להבהיר זאת בפני
המאזינים, מה שלא בוצע, נתקל הטיעון בקושי שעניינו בגישת התובע 1. האחרון טען כי לא רק שלא השתתף בהפגנות אל מול בית הרב יוסף ז"ל, אלא התנגד להן ולפרקים אף פעל למניעתן, לבקשת בני ביתו של הרב. (פיסקה 20 לתצהיר העדות הראשית מטעמו). הוא הסביר כי לתפיסתו אין מקום להפגנות בפני
רבנים, וזאת להבדיל ממחאות בפני
פוליטיקאים. בחקירתו הנגדית אף ציין דוגמא ספציפית בה פנה, בעקבות בקשה כאמור, למר דני דנון וזאת לאחר ש"צעירי הליכוד" הודיעו על כוונה להפגין מול בית הרב, ו"
אמרתי לו שאני ימני כמוהו אבל זה דבר שפוגע
" (פ/6 ש' 22).
הנתבע לא עשה כל ניסיון להפריך טענה זו של התובע 1 או לטעון כנגד אמינותה. משכך, ונוכח התרשמותי מעדות התובע 1 כעדות מהימנה, אני מקבל את הטענה בדבר תפיסתו. הדגש, לענייננו, הוא בהצגת עמדה ערכית של התובע 1 המתנגדת למחאות שכוונו אל הרב יוסף ז"ל, ושעליהן בוססה טענת "הרדיפה" שהציג הנתבע, וזאת להבדיל מתמיכתו במחאות שכוונו אל שרי ש"ס. בהינתן עמדה זו והעדר מחלוקת אודותיה בידי הנתבע, מועצם הקושי לקבל את העמדה הנוגדת שהציג הנתבע, לפיה המחאות בפני
השרים "שקולות" לרדיפה של הרב יוסף ז"ל.
56.
כל אלה אינם מאפשרים לקבל את הניסיון לבסס את הגנת "אמת בפרסום" על מעורבות התובע 1 בהפגנות מול בתי שריה של ש"ס.
57.
הנתבע הציג טיעון נוסף, לפיו "
אנשי הימין הקיצוני או לפחות חלקם הגדול... לא בחלו ברדיפה פוליטית
..." של הרב יוסף ז"ל, והפגינו מול ביתו (כך מתוך כתב ההגנה). טיעון זה מתקשר לאמירות הנתבע אודות רדיפת הרב בידי "המחנה אותו מייצג התובע 1", בניסיון להראות כי אמירות אלה הן אמת.
58.
בפתח הדיון בטיעון, יש לחדדו, בדגש על הקשר בינו לבין התובע 1. כפי שהוסבר לעיל, בין באמירות הפוגעניות שייחסו את "רדיפת" הרב לתובע 1 ולמחנהו, ובין באמירות המצמצמות שעסקו ב"מחנה" בלבד, קשר הנתבע את התובע 1 מבחינה רעיונית ו"ארגונית" למחאות כלפי הרב המנוח ול"רדיפתו". הבנה זו של הטיעון לא מאפשרת לקבל, כי הנתבע ביסס הגנת "אמת בפרסום" לגביו.
בני האדם אינם עשויים מקשה אחת, וגם "מחנות" פוליטיים מורכבים מפרטים בעלי השקפות שונות בנושאים שונים. לכן, לא די בהשתתפות אחרים, בין אם הם חולקים את אותה תפיסה פוליטית עם התובע 1 ובין אם לאו, כדי לייחס לתובע 1 את העשייה הפוגענית כלפי הרב יוסף ז"ל.
59.
הניסיון לייחס זאת לתובע 1 על בסיס תפיסות רעיוניות משותפות אינו מוצלח. זאת, בהעדר מאמץ מצידו של הנתבע להפריך את טיעון התובע 1, אשר נדון לעיל, לפיו הוא התנגד, רעיונית ומעשית, למחאות כלפי הרב.
60.
במצב דברים זה, מאבדות ממשקלן הראיות שהציג הנתבע אודות השתתפות אנשים מתנועת "כך" או פעילי ימין בהפגנות מול בית הרב יוסף ז"ל: דברי שר המשטרה בכנסת (נספח ב10 לתצהיר הנתבע), ומקטע מהספר "המעיין המתגבר" (נספח ג'. יתר הראיות שהציג עסקו בהפגנות מאוחרות או בהפגנות מול שרי ש"ס). אציין שאני ער לטיעוני התובעים כי המארגנים והמשתתפים בהפגנות היו אחרים (למשל תצהירו של יהונתן יוסף), ולחוסר יכולתו של הנתבע, בחקירתו הנגדית, להצביע על משתתפי המחאות. איני מבקש להכריע בשאלה, מי יזם או ביצע את ההפגנות. שכן, הראיות שהציג הנתבע לא מוכיחות מעורבות של התובע 1: הן מבקשות לשייכו להפגנות בשל פעילותו הפוליטית לרבות בתנועת "כך", אך לא נטען או בוסס שכל פעיל ימין או פעיל "כך" השתתף בהפגנות או הזדהה עמן.
61.
עוד איני רואה נפקות של ממש לביאור הנתבע, לפיו במילה "רדיפה" התכוון ל"רדיפה פוליטית". כוונתו הייתה ונותרה לסוגיה הרגישה של מחאה כנגד הרב יוסף ז"ל בשל עמדותיו המדיניות, ולעיל בואר מדוע קישור התובע 1 לסוגיה זו מהווה "לשון הרע". הנימוקים שהוצגו לעיל נותרים בעינם גם עם שינוי המינוח ל"רדיפה פוליטית", ואין בשינוי זה להקל את קשיי הנתבע להוכיח את אמיתות הפרסום.
62.
מכאן, שהנתבע לא עמד בנטל לבסס את התנאי הראשון להגנת "אמת הפרסום" ועל כן יש לדחות את טיעונו בנושא. בנסיבות אלה לא אדרש לטענת העניין הציבורי.
ד.2. הגנת תום הלב שבהבעת דעה – סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע
63.
זו מקנה הגנה מתביעה למי שפעל בתום לב ו
"
הפרסום
היה
הבעת
דעה
על
התנהגות
הנפגע
בתפקיד
שיפוטי, רשמי
או
ציבורי, בשירות
ציבורי
או
בקשר
לענין
ציבורי, או
על
אפיו, עברו, מעשיו
או
דעותיו
של
הנפגע
במידה
שהם
נתגלו
באותה
התנהגות
"
.
64.
הגם שניתן לקבל שהתובע 1 הינו דמות ציבורית שהתבטאויות לגביה עשויות להיכלל בסעיף 15(4) (ראו
רע"א 10520/03
בן גביר הנ"ל, פיסקה 22 לפסק דינו של השופט ריבלין) הרי שהגנה זו אינה עומדת לנתבע. כך בשים לב למהותה:
"
יכול
פרסום
להיחשב
כהבעת
דעה
אם
דברי
המפרסם
נוסחו
בו
כהבעת
דעה; אם
צוינו
על
-
ידיו
עובדות
האמת
שעליהן
סמך
את
דעתו; אם
הקפיד
להבחין
בין
העובדות
לבין
דעתו
ואם
קיימת
זיקה
סבירה
בין
עובדות
האמת
לבין
הדעה
שגיבש
על
יסודן
"
(ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פיסקה 18 (18.2.09).
אשר לדרישת תום הלב בפרסום, זו נבחנת בהתאם למכלול הנתונים הרלבנטיים ובהם הכוונה מאחורי הפרסום, "
אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום
", מושא הפרסום, נושאו והעניין הציבורי שבו, וכן סבירות המאמצים שננקטו לבדיקת אמיתות הדעה וסבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית (רע"א 10520/03 הנ"ל, פיסקה 32 לפסק דינו של השופט ריבלין).
65.
השאלה הראשונה היא, האם דובר בהבעת דעה. לעיתים קיים קושי להבדיל בינה לבין הצגת עובדה (שם, פיסקה 29). ההכרעה בשאלות אלה נעשית בהתאם למבחן האומד את הבנת המאזין הסביר את הדברים. יישומו על המקרה הנוכחי מוביל למסקנה, לפיה לא דובר בהבעת דעה.
דברי הנתבע בריאיון נוסחו כהצגת עובדה. הוא חזר וטען כי התובע 1, יחד עם "מחנה" שהוא מייצג, "רדף" את הרב המנוח. הנתבע לא טען, לאורך השיח הממושך בנושא, כי דובר בדעתו. הוא אף לא ביאר באזני המאזינים על אילו עובדות הוא סומך את התבטאותו, וממילא שלא הקפיד להבחין בין המישור העובדתי לבין ההתבטאות.
66.
גם דרישת ה"זיקה הסבירה" בין עובדות האמת לבין ההתבטאות, וסבירות מאמצי הבירור של אמיתות ההתבטאות, אינן מתקיימות. הדגש לעניין זה אינו על אמיתות האמירה, שכן גם אמירה שאינה אמת יכולה להוות מושא להגנה הנדונה כאן, אלא על הבסיס עליו נסמכת הבעת הדעה וזאת כביטוי לתום ליבו של המתבטא.
הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי לא ערך כל בירור של הבסיס העובדתי לטענותיו, ולא החזיק בידיעה קונקרטית אודות מעורבות של התובע 1 במחאות כלפי הרב יוסף ז"ל (פ/20). כאמור, הוא אף אישר שהתובע 1 כלל לא היה מעורב במחאות, ולא ידע להצביע על זהות מארגני המחאות או המשתתפים בהן, ולקשור באופן משכנע בינם לבין התובע 1.
67.
אמנם, כמובא לעיל יש לאפשר גמישות מסוימת בשיח הפוליטי, ברוח ההגנה המוגברת על חופש הביטוי בזירה זו. אין לצפות מכל אדם המתראיין ברדיו לערוך מחקר מפורט כהקדמה לכל אמירה שיאמר. יש לשקול גם את העניין הציבורי בסוגיה מושא התבטאויות הנתבע, את עיתוין בתקופת בחירות, ואת מעמדו הציבורי של התובע 1.
ועם זאת, הגמישות הנדונה אינה בבחינת חירות למתבטאים בשיח הפוליטי להציג "עובדות" נעדרות בסיס, שעה שהן מגלמות פוטנציאל ניכר לפגיעה בשם הטוב.
בנסיבות הנדונות, של פניה לציבור רחב שסוגיית "רדיפת" הרב היא סוגיה רגישה עבורו, ביודעו כי התובע 1 מתחרה בתנועה אליה משתייך הנתבע על קולותיו של ציבור זה, ולאחר הדיון בוועדת הבחירות בו הובהר לנתבע כי התובע 1 חולק על טענת "הרדיפה" ורואה בה הוצאת דיבה, התחדדה החובה לבירור אמיתות הטענות הפוגעניות טרם השמעתן בשנית. הימנעותו של הנתבע מלעשות כל צעד בנושא מקימה את חזקת העדר תום הלב שבסעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, החלה מקום בו הפרסום אינו אמת והנתבע לא נקט באמצעים סבירים לבדיקת אמיתותו. חזקה זו לא נסתרה בידי הנתבע. כתוצאה, נשללת ההגנה הנדונה כאן.
68.
באמדן התנהלותו של הנתבע יש לשקול גם את הימנעותו, בדיעבד, מלחזור בו במפורש מן ההתבטאויות הפוגעניות. התובעים פנו לנתבע בדרישה שיחזור בו מדבריו טרם הגשת התביעה, והוא סירב לעשות כן (מכתב מיום 9.3.15 שצורף כנספח ד' לכתב התביעה; פיסקה 44 לכתב ההגנה בה ציין הנתבע כי "
לא ראה כל צורך לחזור בו מדברי אמת
"; תשובותיו בפ/25 ש' 21-26).
הנתבע הסביר זאת באמירות המצמצמות שהשמיע בריאיון, בשלן, לגישתו, לא נדרש לשוב ולחזור בו. אלא, שכפי שנדון לעיל אמירות אלה, למרות חשיבותן, אינן בגדר חזרה מלאה מן האמירות הפוגעניות כלפי התובע 1, ולו משום שגם הן מייחסות לו מעורבות רעיונית או "ארגונית" ב"רדיפת" הרב. הימנעות הנתבע מלחזור בו פועלת כשיקול נוסף, ולו מסדר שני, כנגד קבלת ההגנה הנדונה כאן.
69.
בשל כל אלה, אני דוחה את הטענה לתחולת ההגנה לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע.
ד.3. טענת הנתבע
לתביעה שמניעיה פוליטיים
70.
זו הודגשה בעדות הנתבע ובסיכומיו. הוא טען כי התובעים הגישו את תביעתם ממניעים זרים, ומבקשים לעשות רווח פוליטי מפסיקת "לשון הרע" לטובתם. כך, על רקע היריבות הפוליטית בינם לבין מפלגת "ש"ס" שהוא מצדד בה. לכן, ביקש לדחות את התביעה.
71.
דין הטיעון להידחות. על ההליך המשפטי לבדל עצמו מן הזירה הפוליטית, ולא ניתן לקבל טיעון לפיו ראוי לשלול סעד מתובע, אשר ביסס את זכותו לכך, בשל ספקולציות אודות השימוש הפוליטי שמי מהצדדים עלול לעשות בפסק הדין. למעלה מן הצורך אוסיף כי נקודות ההשקה לזירה הפוליטית הן תוצר של בחירת הנתבע, להעלות את ההתבטאויות מושא התביעה כחלק מעימות בין יריבים פוליטיים, בתקופת בחירות.
72.
לסיכום חלק זה של הכרעת הדין, להבדיל מעניינם של התובעים 2 ו-3, בוססה אחריות הנתבע לפי חוק איסור לשון הרע כלפי התובע 1.
ה. הסעד
73.
ברע"א 4740/00 אמר הנזכר לעיל נקבעו
אמות מידה לקביעת סעדים בגין פרסום לשון הרע. בין היתר נקבע, כי גם בפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע שולטת אמת המידה התרופתית, המבקשת להיטיב את הנזק שנגרם וכך להעמיד את הנפגע במקום בו היה מצוי לולא פורסמה האמירה. חריגה מאמת מידה זו, כך נקבע, מחייבת הצדקה מיוחדת. עוד נפסק כי אין בתפקידם המחנך והמרתיע של דיני לשון הרע כדי להגדיל את הפיצוי מעבר למידותיו הטבעיות, שכן תפקיד זה מגולם בפיצוי התרופתי. בית המשפט העליון הוסיף וקבע שם כי קביעת הפיצוי תיעשה בשקילת מכלול נסיבות המקרה, ובשים לב לשאיפה לאיזון הולם בין חופש הביטוי מחד לבין הזכות לשם טוב ולפרטיות מאידך.
74.
בשקילת
הפיצוי הראוי במקרה דנן שקלתי את מעמדו הציבורי של התובע 1, ואת הנסיבות בהן נאמרו האמירות: ערב בחירות, בראיון רדיו בחשיפה רחבה לקהל בוחרים פוטנציאלי, ובמסגרת עימות על קולותיו של קהל זה אל מול התנועה אליה משתייך הנתבע. שקלתי גם את טיבה הרגיש, בפרט עבור הקהל הנדון, של הסוגיה אליה התייחסו האמירות (שב"רדיפת" רב ופוסק ידוע), ואת פוטנציאל הפגיעה בשמו הטוב של התובע 1 הגלום בכל אלה. שקלתי גם את היותו אדם מאמין שהעריך וכיבד את הרב יוסף ז"ל, ואשר נפגע מן ההתבטאות (אותה הקביל בעדותו לייחוס של גניבה או ניאוף) ונגרמה לו עוגמת נפש. שקלתי גם את התנהלות הנתבע שבחזרה על הדברים למרות שהשמיעם קודם לכן בוועדת הבחירות ולמרות ה"אזהרה" שקיבל שם, וללא בירור עובדתי הולם, ואת הימנעותו מלנצל את ההזדמנות שניתנה לו בדיעבד ולחזור בו באופן מלא ושלם מן הדברים. עוד שקלתי את האינטרס הציבורי שבהגנה על השם הטוב, לרבות בנסיבות של "השמצות" בין יריבים פוליטיים, ושל שמירה על גבולותיו ההולמים של השיח הפוליטי, גם בתקופות של התמודדות על קולו של הבוחר. הוספתי ושקלתי את קביעת המחוקק, שהתיר פסיקת פיצוי בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק (סעיף 7א לחוק), הגם שמדובר בסמכות שבשיקול דעת ובית המשפט אינו פטור משקילת הנזק בפועל, לרבות הנזק הבלתי-ממוני.
כל אלה פועלים להגדלת הפיצוי. מנגד, קיימים שיקולים של ממש הפועלים למיתונו.
75.
בראשם מצויות האמירות המצמצמות שהשמיע הנתבע, עוד בראיון עצמו. הגם שלשיטתי, מהטעמים שהוסברו לעיל, אמירות אלה אינן שוללות את פרסום "לשון הרע" או מקימות הגנה מאחריות, הרי שהן מהותיות מאוד בשקילת הפיצוי. זה אינו יכול להיקבע בהתמקד באמירות האישיות בלבד, ובמנותק ממכלול הריאיון. העובדה שהנתבע, סמוך לאחר השמעת ההתבטאויות ונוכח המחאות-מנגד, צמצם אותן וחזר ואמר מספר פעמים בשידור כי אינו מייחס לתובע 1 באופן אישי השתתפות בהפגנות כלפי הרב יוסף ז"ל, גורעת באופן מהותי מאומדן הנזק שנגרם לתובע 1. היא משליכה גם על התנהלות הנתבע כשיקול לקביעת הפיצוי: התנהלותו אינה שקולה ואינה פגומה כזו של אדם שפרסם לשון הרע ולא יסף, שכן הוא לא נותר אדיש למחאותיו של התובע 1, ופעל לצמצם את נזקי התבטאותו, גם אם לא עשה כן באופן שלם.
76.
עוד יש לשקול את הנסיבות בהן בוצע הפרסום מושא התביעה: לא דובר באקט יזום מצד הנתבע, או בפרסום שהתמקד בטענת הרדיפה. דובר בראיון ברדיו שעסק בסוגיה אחרת, שהחל עם התובע ושהנתבע "הועלה בו לשידור" כדי להסביר את עמדתו. במהלך ההסבר, שולבו האמירות הפוגעניות. יוזכר גם שדובר בתקופת בחירות, המתאפיינת בין היתר בתעמולה ובהתנצחויות בין יריבים.
77.
בהקשר זה מקובל עלי טיעונו של ב"כ הנתבע בסיכומיו, שעסק בחשש ל"אפקט מצנן" שיפגע בחירות ההתבטאות של דוברים בזירה הפוליטית. הגם שאיני מקבל את הטיעון שדי בחשש זה כדי לפטור את הנתבע מאחריות, אני סבור שראוי למתן את סכומי הפיצוי על מנת שלא ליצור הרתעת-יתר שתצמצם את חופש הביטוי בזירה הפוליטית במידה מופרזת. קבלת עתירת התובעים לפסיקה של פיצוי בגובה של מאות אלפי שקלים או מספר עשרות אלפי שקלים, עלולה לעשות כן. בנוסף, היא אינה משקפת את אמת המידה התרופתית לקביעת הפיצוי, ונסמכת בין היתר על טעמי הרתעה שכמובא לעיל לא יכולים להצדיק פיצוי בסדרי גודל שכאלה, בחריגה ניכרת מאמת המידה האמורה.
78.
איני יכול לקבל שני טיעונים נוספים של התובעים, הרלבנטיים לגובה הפיצוי. תחילה, איני סבור כי בוסס שהפרסום בוצע בכוונה לפגוע, כדרישת סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. כפי שהוסבר לעיל, האמירות המצמצמות שהשמיע הנתבע בריאיון שוללות כוונה שכזו, שכן אינן מתיישבות עם היסוד החפצי הנדרש.
79.
שנית, איני סבור שעלה בידי התובעים לבסס כי אמירות הנתבע גרמו לכך שסיעת "יחד" לא עברה את אחוז החסימה בבחירות לכנסת. לא הוצגו ראיות כלשהן לביסוס הטיעון, למעט הטיעון הכללי בדבר אפשרות כי דברים אלה פגעו בתמיכה בתובע 1 בקרב הציבור הרלבנטי והערכותיהם של התובעים ושל העד מטעמם יהונתן יוסף.
יוזכר כי דובר בסיעה חדשה. בנוסף, מראיון רדיו נוסף, שנערך עם התובע 3 (לדבריו זמן קצר לאחר הריאיון מושא תביעה זו - פיסקה 26 לתצהירו), אני למד כי השאלה האם הסיעה תעבור את אחוז החסימה נדונה בזמן אמת, שלא בהקשר אמירות הנתבע (נספח ג1 לתצהיר, עמ' 1-2). מנגד, לא הוצגו ראיות שיבססו ירידה בתמיכה בסיעת "יחד" בעקבות אמירות הנתבע. למעשה, התובעים כלל לא טענו לירידה שכזו.
בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את הטיעון האמור כבסיס לקביעת הפיצוי.
80.
בהקשר זה נתתי דעתי גם לטענות הנתבע בנוגע לריאיון הנוסף הנזכר בפיסקה הקודמת. הנתבע הפנה לשאלות
המראיין אל התובע 3, בהן טען המראיין כי התובע 1 "
הפגין וירד לחיי מרן בזמן אוסלו
" וכי ברשותו תימוכין בדמות "עדויות" של צאצאי הרב יוסף ז"ל. הנתבע תהה מדוע התובע 1 לא תבע גם את המראיין. לאחר עיון במקטע הרלבנטי (עמ' 4-7 לתמליל נספח ג1), מקובלת עלי תשובת ב"כ התובעים כי שונה מצבו של מראיין השואל את המרואיין שאלות כדי לקבל את תגובתו, מזה של מרואיין אשר מציג "עובדות". יתר על כן, אי נקיטה בהליכים כלפי אחר אין משמעה ויתור על עילת תביעה כלפי הנתבע.
עם זאת, איני מקבל את טיעוני התובעים כי מקור הטענות שהעלה המראיין בשאלותיו מצוי בהכרח בהתבטאויותיו של הנתבע. המראיין אף פירש שם "
זה לא יהודה אבידן
, זה הבנים של הרב עובדיה יוסף אומרים את זה
" (עמ' 5, ש' 10). מדברים אלה עולה האפשרות כי לצד הנתבע, הועלו הטענות למעורבות התובע 1 ב"רדיפת" הרב בידי מקורות אחרים בציבור הרלבנטי. שאלת המקור המדויק לא בוררה בפני
, אך באפשרות זו יש כדי להשליך על אומדן הנזק שגרם הנתבע לתובע 1 בהתבטאויות מושא תביעה זו, ולהוסיף ולפעול למיתון הסכום.
81.
יצוין כי בכתב התביעה לא נכללה עתירה לחייב את הנתבע בפרסום תיקון או הכחשה, לפי סעיף 9(2) לחוק איסור לשון הרע, וממילא שאינו מורה על סעד זה.
ו. הכרעה
82.
אני מקבל את תביעתו של התובע 1, ומחייב את הנתבע לשלם לו פיצוי בסך 13,000 ₪, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כולל מע"מ בסכום כולל של 5,000 ₪.
83.
אני דוחה את תביעותיהם של התובעים 2 ו-3. בקביעת הוצאות הנתבע שקלתי כי נדרש לנהל הליך נגד שני תובעים נוספים לצד התובע 1, ומאידך כי הגידול בהיקף העבודה והמשאבים כתוצאה מכך היה מתון היות שעיקר הדיון נגע לתובע 1, לגביו נדחתה הגנת הנתבע. בשים לב לכל אלה, אני מחייב את התובעים 2 ו-3 יחד ולחוד בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דינו כולל מע"מ בסך של 2,500 ₪.
84.
הסכומים שפורטו לעיל ישולמו עד 1.12.18, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
85.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום,
כ' חשוון תשע"ט, 29 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.
א בית משפט שלום 39636-11/15 ברוך מאיר מרזל, ד"ר מיכאל בן ארי, עו"ד איתמר בן גביר נ' יהודה אבידן (פורסם ב-ֽ 29/10/2018)