פסקי דין על הרב שלמה בניזרי | פסקי דין על יפה בניזרי | פסקי דין על rudarska rositsa stefanova

76/05 עאח     02/11/2005




עאח 76/05 הרב שלמה בניזרי,יפה בניזרי נ' rudarska rositsa stefanova





בית הדין הארצי לעבודה

עאח000076/05
המערערים
1. הרב שלמה בניזרי

2. יפה בניזרי
המשיבה

rudarska rositsa stefanova

בפני
: הנשיא סטיב אדלר
, השופט שמואל צור
, ורדה וירט-ליבנה

נציג עובדים, מר אבישי ספיר נציג מעבידים, מר דני בר-סלע

בשם המערערים: עו"ד משה יצחק אוסדיטשר

בשם המשיבה: עו"ד דן רונן
פסק דין

הנשיא סטיב אדלר

1. לפנינו ערעור על החלטת הרשמת לאה גליקסמן מיום 19.6.2005 (בש"א 338/05), בה נדחתה בקשת המערערים לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בערעור שהגישה המשיבה לבית דין זה על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין; עב 2100/04, להלן: פסק הדין האזורי). זאת, בכפוף לכך שהמשיבה תמסור את כתובתה, שאם לא כן תחויב בהפקדת ערובה בסך 3000 ש"ח (להלן: החלטת הרשמת). לאחר החלטת הרשמת מסרה המשיבה את כתובתה, בסופיה בירת בולגריה.
רקע עובדתי וההליכים עד כה
2. המשיבה, אזרחית בולגריה, עבדה במהלך שנת 1998 בבית המערערים. לאחר סיום עבודתה הגישה תביעה לבית הדין האזורי, במסגרתה טענה כי לא קיבלה שכר בגין 436 שעות עבודה. בבית הדין נשמעו, בין היתר, עדויות המשיבה והמערערים. לאחר שניתח את כלל העדויות שנשמעו במסגרת התביעה ציין בית הדין בפסק דינו כי נמצאו "סתירות מהותיות" בין האמור בכתב התביעה לבין עדות המשיבה; כי אין הוא מקבל את עדותה של המשיבה "כעדות מהימנה, לעניין ימי ושעות עבודתה"; כי המשיבה "לא הוכיחה, ולו לכאורה, מה היו שעות וימי עבודתה. לא הובאו מסמכים או רישומים מטעמה, העדים [מטעם המשיבה] כולם הסתמכו על זכרון בלבד, כאשר כל אחד מהם זכר ימים אחרים ותקופות אחרות". לעומת זאת, לא מצא בית הדין סתירות בטענות המערערים וציין כי עדותה של המבקשת 2, גב' בניזרי, אמינה "ומכל מקום לא נסתרה". על כן, העדיף בית הדין את גרסתה של גב' בניזרי, "כי שילמה לה [למשיבה] בסוף כל יום שהועסקה, אף שאין לה כיום כל מסמך להוכיח זאת", ודחה את תביעתה של המשיבה. בסיום פסק דינו ציין בית הדין האזורי כי "ראוי היה בנסיבות אלה לפסוק הוצאות המשקפות את ההליך הארוך שקוים בתיק, ובמיוחד לאור העובדה כי התביעה נדחתה כולה. אף על פי כן, בנסיבות העניין, משהתובעת הינה עובדת זרה שעזבה את הארץ, ובנסיבותיו של התיק כולו, אין ביה"ד פוסק הוצאות".
3. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי. המשיבה ערערה על עצם דחיית תביעתה (עע 222/05). המערערים הגישו ערעור שכנגד על החלטת בית הדין שלא לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות חרף דחיית תביעתה במלואה (עע 222.1/05).
4. במקביל, הגישו המערערים לבית דין זה בקשה לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם בערעור. רשמת בית הדין, לאחר שניתחה את השיקולים המנחים בסוגיה זו, הגיעה לכלל מסקנה כי "עצם היותה של העובדת אזרחית זרה, שאין לה כתובת מגורים בישראל, אינה מהווה נימוק המצדיק חיובה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בערעור. בכל הנוגע לחיוב מערער עובד זר בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בערעור, על בית הדין להחיל אותן אמות מידה החלות על כל מערער". על כן, מצאה הרשמת לנכון לדחות את הבקשה לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה, בכפוף לכך שתמציא את כתובתה. כאמור, המציאה המערערת, בהתאם להחלטה, את כתובת מגוריה בבולגריה. כנגד החלטת הרשמת מוסב הערעור שלפנינו.
5. במסגרת הערעור טענו המערערים, כי למשיבה היה את יומה בבית הדין האזורי, ותביעתה נדחתה במלואה, תוך קביעת עמדה ברורה באשר למהימנות טענותיה. הערעור שהגישה המשיבה הינו ערעור סרק, בו היא יוצאת כנגד קביעות עובדתיות, שאין ערכאת ערעור נוטה להתערב בהן. במידה וידחה הערעור שהגישה המשיבה, לא תעמוד להם אפשרות מעשית לגבות את הוצאותיהם, לאור עלויות הגבייה המשמעותיות במדינה זרה, הצורך בהכרה ב

פסק דין
זר (מה גם שבולגריה, מדינתה של המשיבה, אינה חתומה על אמנת האג בעניין הכרה בפסקי דין זרים), הליכי ההוצאה לפועל וההכרח לשכור עורך דין מקומי המתמצא בדין הבולגרי. תוצאת הדברים הינה, לטענת המערערים, כי אי חיוב המשיבה בהפקדת ערובה תאיין בפועל את יכולתם לגבות את הוצאותיהם בערעור.
המשיבה, מנגד, סמכה ידיה על החלטת הרשמת, תוך שעמדה על כך שהמערערים הגישו אף הם ערעור שכנגד. בכך יש, לטענת המשיבה, שיקול העומד כנגד חיובה בהפקדת ערובה. יצוין, כי בטיעוניה התבססה המשיבה על ציטוט לכאורה מתוך החלטת הרשמת, ולפיו "בנסיבות המקרה הנדון, לאור דבריו של בית הדין קמא עצמו, ניתן גם לקבוע כי ערעור המבקשים [המערערים] הוא מופרך מיסודו". ואולם, עיון בהחלטת הרשמת מעלה כי הציטוט האמור שגוי, וכי הרשמת קבעה למעשה את היפוכם של הדברים, בציינה כי "בנסיבות המקרה הנדון, לאור דבריו של בית הדין קמא עצמו, לא ניתן גם לקבוע כי ערעור המבקשים הוא מופרך מיסודו" (ההדגשה הוספה - ס.א.).
דיון והכרעה
6. זכות הגישה לערכאות היא מזכויות היסוד הראשוניות העומדות לפרט בחברה דמוקרטית. ללא מתן אפשרות לאדם כי יהא לו יומו בבית המשפט, תישמט הקרקע תחת בסיס שיטת המשפט. בהקשר זה ציין השופט חשין בעניין ארפל אלומיניום:
"הכול מסכימים כי המדובר הוא בזכות מן המעלה העליונה... זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר - וכך אומר אני - כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק.... באין מתדיינים יישב בית-המשפט בטל וחסר-מעש, ובית-משפט שאין מתדפקים על שעריו כמוהו כמו-לא-היה. נדע מכאן, כי חסימת הדרך לבית-משפט - בין במישרין בין בעקיפין - ולו באורח חלקי, חותרת תחת ה-raison d'etre של הרשות השופטת".
(ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, 628).

7. זכות הגישה לערכאות, ככל זכות אחרת, יסודית וראשונית ככל שתהא, אינה מושלת לבדה בכיפה. אין מדובר בזכות מוחלטת וניתן לאזן אותה עם זכויות אחרות.
סוגיית הטלת ערובה במערכת הכללית מעוגנת ב תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בית המשפט או הרשם רשאי "לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". תקנות 427, 428 ו- 431 לתקנות סדר הדין האזרחי גם עוסקים בהטלת ערובה.
בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 אין הוראה מקבילה להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואף לתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי לא ניתן למצוא מקבילה. מכאן, הכלל כי אין להטיל חובת הפקדת ערובה בדיונים המתקיימים בבתי הדין לעבודה. נקודת המוצא, עליה עמד בית הדין עוד מימים ימימה, הינה כי "אין זו דרכו של בית הדין לעבודה לחייב תובע במתן 'ערובה' ועל ידי כך להכביד על מימוש זכויות". 1[1] בשוקלו את שאלת חיובו של בעל דין בהפקדת ערובה מביא בית הדין בחשבון את המיוחד שבתחום משפט העבודה. 2[2] יתרה מזו, סוגיית הפקדת ערובה במקרים של תביעות של עובדים זרים להשיג זכויות שנקבעו בחוקי מגן נדונה במספר פסקי דין. ב

פסק דין
קיניאנג'וי 3[3] ציינו בהקשר זה, כי:
"הזכות לגבות הוצאות משפט נסוגה מפני זכותו של העובד לזכויות, דוגמת שכר מינימום ומפני החשיבות המוסרית, חברתית וכלכלית שנודעת להגנה על עובדים זרים והימנעות מהעמדת מכשולים בדרכם למימוש זכויותיהם בבתי הדין".
בהמשך הדברים קבענו 4[4], כי:
"בבואנו לאזן בין זכויות העובדים הזרים לבין זכויות מעסיקיהם הגענו לכלל מסקנה כי... עובד זר יחויב בהפקדת ערובה באותם מקרים בהם הושתו על העובד הזר בעבר הוצאות משפט או חיובים אחרים אותם לא פרע, או שעל פניו הוכיח המעסיק כי ייגרם לו נזק של ממש כתוצאה מהגשת התובענה, או שתובענתו מופרכת על פניה".

עוד בהקשר זה ניתן ללמוד מהאמור בפסק הדין בעניין בוצ'ימן, 5[5] בו נקבע:
"הנה כי כן, אמות המידה לדיון ולהכרעה בבקשה להטיל על התובע ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, אינן משתנות בשל כך בלבד שהמדובר הוא בעובד זר, גם אם לא המציא את כתובתו בישראל דווקא. כפי שפסק בית דין זה בעניין פטרצקו הטלת ערובה איננה הכלל. בדונו בבקשה להטלת ערובה, יקדים בית הדין וישמע את הצדדים ואת עדותו של התובע תוך שייתן דעתו, בין היתר, לאלה: עד כמה יש בעדותו של התובע ובראיות לכאורה שהובאו לפניו כדי לבסס את התביעה; שיעור ההוצאות הכרוכות בתובענה; האם נפרע סכום ההוצאות שהוטל על התובע במסגרת התובענה; האם התובע מסר מען שאינו נכון או לא המציא כלל מען כלשהו; האם די במסירת מענו של בא-כוח המערער כחלופה למענו של התובע; תחולתן של תקנות הביצוע לאמנת האג על המקרה הספציפי; האינטרסים השונים של בעלי הדין ומשקלם; סכום הערובה כמרכיב העלול לפגוע בזכות הגישה לבית הדין ומנגד כאמצעי למניעת תביעות סרק. בסופו של דבר ינמק בית הדין את החלטתו בבקשה לאור המשקלות והאיזונים שעשה במכלול הגורמים שהיו לפניו".

על השיקולים אותם על בית הדין לשקול במקרה של בקשה לחייב עובד שאינו אזרח ישראל בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע עמדה אף חברתי השופטת נילי ארד בפסק הדין בעניין אבו נסאר, בו ציינה כי במקרה שכזה:
"יברר בית הדין תחילה, אם הוא [העובד] נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג. נמצא כי כך הוא, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל.נ נמצא כי אין האמנה חלה, יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין" 6[6]

עם זאת, אין משמעות הדבר בהכרח, כי לא יהיו מקרים בהם יחויב התובע או המערער להפקיד ערובה והשאלה המתעוררת במקרה דנן היא, האם במקרה דנן קיימות הנסיבות המיוחדות המצדיקות חריגה מן הכלל?

מן הכלל אל הפרט -

8. בחינת מכלול השיקולים במקרה שלפנינו ואיזונם מוליכים אותנו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. אכן, המשיבה הינה אזרחית בולגריה, מדינה שאינה חתומה על אמנת האג. עובדה זו יש בה להקשות עד למאוד על יכולתם של המערערים לגבות, באמצעים סבירים, את ההוצאות שיפסקו לזכותם, אם וכאשר ידחה ערעור המשיבה. עובדה זו כשלעצמה לא תביא אותנו להטיל על המשיבה חיוב במתן ערובה. כמו כן, בחנו אף את הערעור שהגישה המשיבה, בחינה לכאורית וראשונית והיא סב, רובו ככולו, סביב קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי והתרשמותו מן העדים שהופיעו בפני
ו.
לעומת זאת, מדובר ביישום זכויות בתחום המשפט המגן. מדובר בעובדת שקבלה שכר נמוך והיא תתקשה להפקיד ערבות, כך שחובת הפקדת ערבות עלולה למנוע השגת זכויותיה. יתרה מזו, היא מסרה כתובת, בהתאם להחלטת הרשמת ואין לומר שלא ניתן כלל לגבות הוצאות משפט. כאשר יש שיקולים לכאן ולכאן במקרים כאלה הנטייה צריכה להיות לשמור על המדינות הכללית של אי-חיוב בהפקדת ערבות. לכן, אין זה אחד המקרים החריגים בהם יש לחייב את העובדת הזרה בהפקדת ערבות.
17. סוף דבר: דין הערעור להידחות. הוצאות הליך זה יובאו בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בערעורים שהגישו הצדדים.
ניתן היום, ל' בתשרי תשס"ו (2 בנובמבר 2005) וישלח לצדדים.ו

הנשיא סטיב אדלר
השופט שמואל צור
השופטת ורדה וירט-ליבנה
נציג עובדים, מר אבישי ספיר נציג מעבידים, מר דני בר-סלע
1[1] דב"ע לג/31-3 סבאח - בן גיאת, פד"ע ד 309, 310.
2[2] ראו: דב"ע נה/218-3 הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391.
3[3] עע 1064/00 קיניאנג'וי - אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה 625, 639.
4[4] שם, בעמ' 639.
5[5] עע 1459/02 בוצ'ימן - בסט ייזום ובניה בע"מ, פד"ע לח 824.
6[6] עע 1424/02 אבו נסאר - saint peter in gallicantu, ניתן ביום 6.7.2003, סעיף 15 לפסק דינה של השופטת ארד.








עאח בית הדין הארצי לעבודה 76/05 הרב שלמה בניזרי,יפה בניזרי נ' rudarska rositsa stefanova (פורסם ב-ֽ 02/11/2005)