פסקי דין על שומרה חב' לביטוח בע"מ | פסקי דין על מארי אביגיל | פסקי דין על מאור כהן (ניתן ) | פסקי דין על מארי ליס ואח' |

14881-03/16 תאמ     15/11/2018




תאמ 14881-03/16 שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' מארי אביגיל, מאור כהן (ניתן ), מארי ליס בע"מ ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"מ 14881-03-16 שומרה חב' לביטוח בע"מ ואח'

נ' אביגיל ואח'



לפני
כבוד השופטת אפרת בוסני


התובעת:

1.שומרה חב' לביטוח בע"מ



נגד


הנתבעים
:

1.מארי אביגיל

2.מאור כהן
(ניתן

פסק דין
)

3.מארי ליס בע"מ


4. יהודה כהן


פסק דין


1.
לפניי תביעת שיבוב שעניינה נזקי רכב מס' רישוי 47-441-68 שביטחה התובעת (להלן: "רכב התובעת")
בתאונה מיום 13.8.2015 בעיר מודיעין, בה מעורב מס' רישוי 31-158-68 (להלן: "רכב הנתבעים")
. בגדרה של התביעה נתבעים הכספים שהתובעת שילמה בגין נזקי רכב התובעת בתאונה.

2.
התביעה הוגשה במקור כנגד נתבעת 1 הבעלים הרשום במשרד הרישוי של רכב הנתבעים. כתב התביעה תוקן וכנתבעים נוספים צורפו נתבע 2, נהג ברכב הנתבעים במועד התאונה; נתבעת 3, חברת ההשכרה של רכב הנתבעים ונתבע 4, שוכר רכב הנתבעים. נתבעות 1 ו-3 הגישו כתב ההגנה. נתבע 2 לא הגיש כתב הגנה וביום 18.9.2017 ניתן נגדו

פסק דין
בהיעדר הגנה. נתבע 4 לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון. בא כוח התובעת הודיע בפתח הדיון כי לא הצליח לאתר את נתבע 4, ועמד על המשך ההליכים כנגד נתבעות 1 ו-3. משהתובעת לא עמדה על המשך ההליכים נגד נתבע 4, התביעה כנגד נתבע זה נמחקת.

טענות הצדדים וגדר המחלוקת
3.
אין מחלוקת כי ארעה תאונה בין כלי הרכב של הצדדים. אין גם מחלוקת כי מי שנהג ברכב הנתבעים במועד התאונה היה נתבע 2, נגדו ניתן

פסק דין
בהיעדר הגנה וכי נתבע 4, אביו של נתבע 2, הוא מי ששכר את רכב הנתבעים מנתבעת 3, חברת השכרה.

גדר המחלוקת נוגע לנסיבות התאונה והאחריות להתרחשותה וכן בשאלה האם יש בנסיבות המקרה להטיל על נתבעת 1, הבעלים הרשום של רכב הנתבעים ועל נתבעת 3, חברת ההשכרה של רכב הנתבעים, אחריות לפיצוי התובעת בגין נזקי רכב התובעת בתאונה.

3.
התובעת טוענת בכתב התביעה שבעת שרכב התובעת היה בנסיעה בצומת, רכב הנתבעים שלא ציית לתמרור עצור בכיוון נסיעתו פגע ברכב התובעת והסב לו נזק, כמפורט בחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה. התובעת טוענת ששילמה למבוטחה בגין נזקי רכב התובעת סך של 54,725 ₪
אותם היא תובעת מנתבעות 1 ו-3. נתבעת 1- מכוח היותה בעלים של רכב הנתבעים; נתבעת 3 בהיותה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או מתירת השימוש ברכב הנתבעים.

4.
נתבעות 1 ו-3 (להלן: "הנתבעות")
טוענות בכתב ההגנה המקורי ובכתב ההגנה המתוקן להיעדר יריבות בינן לבין התובעת, בהיות נתבעת 1 בעלת מניות בנתבעת 3 וכאשר נתבעת 3 דאגה לבטח את רכב הנתבעים בו נהג נתבע 2 במועד התאונה. לטענת הנתבעות הן אינן חייבות לתובעת כל תשלום הואיל ונתבע 4, שוכר הרכב, הפר את תנאי הסכם השכירות ובהתאמה את תנאי הפוליסה, לפיהם נתבע 4 היה המורשה היחיד לנהוג ברכב הנתבעים ורשאי לנהוג ברכב נהג שמלאו לו 24 שנים. בפועל נהג ברכב הנתבעים במועד התאונה, ללא ידיעת הנתבעות וללא הסכמתן,
נתבע 2, שאינו מורשה לנהוג ברכב ואין כל כיסוי ביטוחי אצל הנתבעת לנהיגתו. נתונים אלה, על פי הנטען, התבררו כאשר נתבע 4 החזיר את רכב הנתבעים ודיווח שבנו עשה שימוש ברכב ללא רשותו והיה מעורב בתאונה. הנתבעות טוענות כי רכב הנתבעים בוטח בהכשרה חברה לביטוח אשר דחתה את הכיסוי מאחר ונהג הרכב אינו מבוטח בפליסה. לכתב ההגנה צורף מכתב הדחייה של הכשרה חברה לביטוח בע"מ ולפיו נדחה הכיסוי הביטוחי מאחר ונהג ברכב הנתבעים נהג שגילו פחות מ-24 שנים.

כן נטען לכך שנתבע 4 הצהיר שהוא אחראי לנזק שנגרם לרכב הנתבעים, פיצה את הנתבעות בגין נזקי רכב הנתבעים ורכש את רכב הנתבעים כניזוק ואף מסר שאם תוגש כנגד הנתבעות תביעה יישא באחריות לניהול התביעה.

5.
בנוגע לנסיבות התאונה נטען כי התאונה נגרמה בשל אשמה הבלעדי של נהגת רכב התובעת וכי אין לנהג רכב הנתבעים אחריות לתאונה, לאחר שנהג רכב הנתבעים יצא מחנייה בנסיעה איטית, עצר המתין שהכביש יהיה פנוי וגלש באיטיות לכביש כאשר לפתע רכב התובעת פגע עם חזית הרכב ברכב הנתבעים.

6.
לבסוף הנתבעות מכחישות את הנזק הנטען לרכב התובעת וטוענות להיותו מופרז ולא קשור לתאונה.

7.
בישיבת
ההוכחות שהתקיימה העידו נהגת רכב התובעת והנתבעת 1. הוגשו טפסי הודעה מטעם הצדדים ותמונות נזק של כלי הרכב המעורבים. בתום פרשת הראיות סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה, ואני נדרשת להכרעה, אשר כמצוות התקנות תנומק בתמצית.

דיון והכרעה
נסיבות התאונה
8.
בנוגע לנסיבות התאונה בפני
י אך גרסת נהגת רכב התובעת בעדותה. נהג רכב הנתבעים, נתבע 2, לא הובא למתן עדות על ידי הנתבעות. כך שלפניי אך גרסה אחת לאופן התרחשות התאונה, היא גרסת נהגת רכב התובעת.
9.
נהגת רכב התובעת העידה שנסעה נסיעה ישרה בצומת, בכביש ראשי וחד סטרי, במהירות של 50-40 קמ"ש כאשר רכב הנתבעים הגיח משמאל, לא עצר בתמרור "עצור" שהוצב בכיוון נסיעתו, ופגע עם חלקו הקדמי ברכב התובעת. התרשמתי לחיוב מעדותה של נהגת רכב התובעת ונתתי בה אמון. עדותה של נהגת רכב התובעת הייתה עקבית וסדורה. גרסת נהגת רכב התובעת בעדותה הייתה אחידה לגרסה האוטנטית שנמסרה בטופס ההודעה מיום התאונה (ת/1)
. גרסה זו לא נסתרה משנהג רכב הנתבעים לא הובא על ידי הנתבעות למתן עדות. בנסיבות אלה אני מקבלת את גרסת נהגת רכב התובעת לאופן קרות התאונה ומטילה את מלוא האחריות לתאונה על נהג רכב הנתבעים.

10.
לכתב ההגנה צורף דיווח בכתב יד של אופן התרחשות התאונה, לגרסת נהג רכב הנתבעים (נ/1)
ולפיו רכב הנתבעים האט והתקרב לצומת כשרכב התובעת חסם את הצומת. נהג רכב הנתבעים לא הובא על ידי הנתבעות למתן עדות, ולא הועמד לחקירה נגדית על הגרסה שבדיווח נ/1. נתבעת 1, העדה היחידה מטעם הנתבעות, העידה כי אינה יודעת מי חתום על הדיווח והיא מניחה שזה נהג רכב הנתבעים רק מהשוואה לחתימת נתבע 4 על חוזה ההשכרה (עמ' 6 שו' 23-30)
. בנסיבות אלה המשקל שאני מייחסת למסמך הדיווח נ/1 ולגרסה שבו הוא נמוך ביותר ואין בו לסתור את גרסת נהגת רכב התובעת.

11.
לא ראיתי להטיל על נהגת רכב התובעת אחריות לתאונה. מוקדי הנזק בכלי הרכב תומכים בכך. בהתאם לחוות דעת השמאי שבדק את רכב התובעת ותמונות הנזק, רכב התובעת ניזוק בחזית צד שמאל. לא הוצגה חוות דעת שמאי או תמונות הנזק של רכב הנתבעים (בטעות צוין אחרת בפתח הדיון)
, אולם בהתאם לדיווח על אופן התרחשות התאונה שמציגות הנתבעות, רכב הנתבעים ניזוק בחזית. מיקום הנזקים בכלי הרכב מסתבר עם המסקנה שכלי הרכב הגיעו יחד לנקודת האימפקט. עוצמת הנזק ברכב התובעת והיקפו והכרזת הרכב כ"אובדן כללי" תומכים במסקנה שרכב הנתבעים נסע במהירות גבוהה כאשר חצה את הצומת, ולא התקרב באיטיות כפי שנטען בדיווח נ/1. נהגת רכב התובעת העידה שהיא הבחינה בזווית העין ברכב הנתבעים מגיח משמאל לנתיב נסיעתה, ובלמה חזק (עמ' 5 שו' 7-9)
. לא הוכח שהיה בידי נהגת רכב התובעת לנקוט באמצעי זהירות נוספים למניעת התאונה ולא הוצגה תשתית ראייתית ממנה ניתן לקבוע שרכב התובעת נסע במהירות גבוהה שאינה מתאימה לתנאי הדרך, כנטען בסכומי הנתבעות.

בנסיבות אלה, כאשר שני כלי הרכב הגיעו כאחת לנקודת האימפקט ונהגת רכב התובעת בולמת את הרכב אך ללא הצלחה, אינני סבורה שיש להטיל על נהגת רכב התובעת אחריות לתאונה.

אחריות הנתבעת 1
12.
התובעת טוענת לאחריות ישירה של נתבעת 1 לקרות התאונה, בהיותה הבעלים הרשום של רכב הנתבעים וכן כמשכירה של רכב הנתבעים (ראו; כתב התביעה ודברי בא כוח התובעת בפרוטוקול הדיון מיום 4.11.2018 עמ' 4, שו' 12)
. לא ראיתי לקבל את הטענה.
13.
התובעת לא הוכיחה שנתבעת 1, באופן אישי, היא המשכירה של רכב הנתבעים. בעדותה הבהירה נתבעת 1 כי היא מנהלת בנתבעת 3, חברת ליסינג משפחתית שהשכירה את רכב הנתבעים לנתבע 4 (עמ' 6 שו' 1-3)
. עדותה לא נסתרה והיא נתמכת בהסכם ההשכרה שצורף לכתב ההגנה ואינו נושא את שמה של הנתבעת 1, אלא את שמה של נתבעת 3 "מאריליס". בכתב ההגנה המקורי אף נטען להיות נתבעת 1 גם בעלת מניות בנתבעת 3 ואולם מכוח עקרון האישיות המשפטיות הנפרדת בין חברה (נתבעת 3)
לבין מנהליה ולבעלי מניותיה (נתבעת 1)
, אין מקום להטלת אחריות על נתבעת 1 בגין השכרת רכב הנתבעים על ידי נתבעת 3 לנתבע 4.

14.
בהתאם לרישיון הרכב שצורף לכתב התביעה, נתבעת 1 הייתה הבעלים של רכב הנתבעים במועד התאונה. נתבעת 1 אישרה זאת בעדותה (עמ' 6 שו' 1-2)
. עם זאת, אין בבעלותה של נתבעת 1 להטיל על נתבעת 1 אחריות לתאונה ולנזקי רכב התובעת משאין מחלוקת שנתבעת 1 לא נהגה ברכב הנתבעים אלא נתבע 2, נגדו ניתן

פסק דין
על יסוד כתב התביעה.

ככלל אדם אחראי לעוולתו והוא אינו אחראי לעוולת זולתו ולנהיגתו ברכב (בר"ע (מחוזי- י-ם)
159/95 אלדן השכרת רכב (1965)
בע"מ נ' שנהב ואח' (10.9.1995)
)
. לכלל יש יוצאים מן הכלל הקבועים בסעיפים 13-15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומחייבים יחסי עובד -מעביד, שולח - שלוח ובעל חוזה - קבלן, שלא הוכחו במקרה זה בין נתבעת 1 לבין נהג רכב הנתבעים. בנוסף, החזקה בסעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] הקובעת שניתן לייחס אחריות פלילית לבעלים של רכב בו בוצעה עבירת תעבורה, אינה מתקיימת כאשר ידועה זהותו של נהג הרכב (סעיף 27ב(ג)
לפקודה)
. הוא הדין במקרה זה בו אין מחלוקת שברכב הנתבעים נהג נתבע 2 (ראו; גם תא"מ (ת"א)
43059-06-12 חן אוחנה נ' אהרוני (2014)
)
.

15.
מטעמים אלה דין התביעה כנגד נתבעת 1 - להידחות.

אחריות הנתבעת 3
16.
התובעת טוענת לאחריות נתבעת 3 לנהיגתו של נהג רכב הנתבעים, בהיותה משכירת הרכב ומתירת השימוש בו. מנגד טוענות הנתבעות כי אין לנתבעת 3 כל אחריות וחבות, כאשר נתבע 4 הפר את הסכם ההשכרה ולפיו הנתבע 4 לבדו הוא המורשה לנהוג ברכב הנתבעים ועל נוהג הרכב להיות מעל גיל 24 שנים, בעוד שברכב נהג נתבע 2 (בנו של הנתבע 4)
שגילו מתחת לגיל 24 שנים וזאת ללא הסכמת נתבעת 3 וללא ידיעתה וכן מאחר שנתבעת 3 ביטחה את רכב הנתבעים ובהתאם לתנאי הפוליסה מורשה לנהוג ברכב הנתבעים נהג שגילו מעל 24 שנים. לכתב ההגנה צורף רישיון נהיגה של נתבע 2 ולפיו הוא יליד שנת 1996, בן 19 במועד התאונה.

בחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את העדויות והראיות, והגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה כנגד נתבעת 3 להתקבל. אבהיר טעמיי;

15.
בהתאם להסכם "ליסינג" מיום 12.8.2015 שצורף לכתב ההגנה, נתבעת 3 השכירה את רכב הנתבעים לנתבע 4. את טענת הנתבעות לכך שבהתאם להסכם ההשכרה, שוכר רכב הנתבעים נתבע 4, הוא המורשה היחיד לנהוג ברכב הנתבעים וכי על נוהג הרכב להיות מעל גיל 24 שנים לא ניתן לקבל משהנתבעות לא עמדו בנטל להוכחת טענתן.

טענה זו שמעלות הנתבעות נסמכת על
"תנאי ההסכם" להסכם הליסינג, המהווים לטענת הנתבעות חלק בלתי נפרד מהסכם ההשכרה עליו חתום נתבע 4. אלא שמסמך "תנאי ההסכם" אליו מפנות הנתבעות אינו חתום, ולא הוכח שהוא מהווה חלק בלתי נפרד מהסכם ה"ליסינג" שלטענת הנתבעות נחתם על ידי שוכר הרכב, נתבע 4. המסמך נושא כותרת "הסכם ליסינג" של נתבעת 3 (עמ' אחד)
חתום על ידי שוכר, שזהותו אינה ברורה ואין בו הוראה המגבילה את השימוש ברכב לשוכר הרכב בלבד ולהיותו מעל גיל 24 שנים. יתר על כן, נתבעת 1, מנהלת נתבעת 3 והעדה היחידה מטעם הנתבעות, אישרה בעדותה שהיא לא ערכה את הסכם ההשכרה (עמ' 6 שו' 18-19)
. לדבריה, היא פגשה פעם אחת את נתבע 4 במשרדי החברה, אולם לא זכרה אם זה היה לאחר התאונה (עמ' 6 שו' 32)
. למעלה מזה, בחקירתה הנגדית מסרה נתבעת 1 כי קיים מסמך "תנאי ההסכם" חתום על ידי שוכר רכב הנתבעים אותו היא יכולה לצרף (עמ' 7 שו' 7-9 ושו' 19-20)
. המסמך הכולל את תנאי הסכם ההשכרה להם טוענות הנתבעות לא צורף לכתב ההגנה ולא הוגש כראייה מטעם הנתבעות. מדובר במחדל ראייתי הפועל כנגד הנתבעות וכנגד קבלת טענתן (ראו; ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1)
, 736-763 (16.12.1980)
)
.

16.
נתבעת 1 העידה שלאחר התאונה הגיע נתבע 4 למשרדי החברה, פיצה אותה בגין נזקי רכב הנתבעים ולא העלה טענה כשנאמר לו שיצטרך לשלם בגין נזקי רכב התובעת (עמ' 6 שו' 8-10)
. לדבריה, נתבע 4 לא הכחיש שידע שבנו אינו מורשה לנהוג ברכב וטען שבנו לקח את הרכב ללא רשותו (עמ' 6 שו' 20-22)
. הנתבעות לא הציגו כל אסמכתא לתמיכת הטענה שנתבע 4 פיצה בגין נזקי רכב הנתבעים. נתבעת 1 אף אישרה בעדותה שהיא לא הייתה מעורבת בכך (עמ' 7 שו' 16-18)
. בכתב ההגנה נטען שנתבע 4 רכש את רכב הנתבעים כניזוק. טענה זו נסתרה במסמך זיכרון הדברים שצורף לכתב ההגנה המקורי ולפיו אחרת (רוזי דורון)
רכשה את רכב הנתבעים כניזוק. בנוסף, עדותה של נתבעת 1 לגבי התנהלותו של נתבע 4 וטענתה לאי הכחשתו שבנו לא היה מורשה לנהוג ברכב הנתבעים לא הייתה משכנעת וכמוה כעדות שמיעה שהמשקל שאני מייחסת לה נמוך. במסמך הדיווח שהנתבעות ביקשו להציג כגרסת נהג רכב הנתבעים לאופן קרות התאונה (נ/1)
, לא נזכר אישורו של נתבע 4 לכך. נתבעת 1 לא ידעה לומר בחקירתה הנגדית מי חתום על המסמך נ/1 ואף אישרה שהחתום עליו אינו אותו אדם שחתם על הסכם ההשכרה (עמ' 6 שו' 23-26)
. אזכיר כי נתבע 4 הוא שוכר הרכב.

17.
הנתבעות גם לא הביאו לעדות את נתבע 4, שוכר רכב הנתבעים, לתמיכת טענתן בנוגע לתנאי הסכם ההשכרה ומגבלות השימוש ברכב לנתבע 4 בלבד ולנהג מעל גיל 24 שנים ולידיעתו על מגבלות אלה. נתבע 4, שלא אותר על ידי התובעת, לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון. הנתבעות לא ביקשו לדחות את הדיון לצורך איתור נתבע 4 והבאתו לעדות כעד מטעמן וטעמיהן למחדל ראייתי זה עמן (ראו; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4)
651 (1991)
)
.

18.
בנסיבות אלה, אין בידי נתבעת 3 להיבנות מתנאי הסכם ההשכרה ומגבלות השימוש ברכב הנתבעים שלטענת הנתבעות מעוגנות בהסכם ההשכרה, ולא הוכחה טענתן להפרת הסכם ההשכרה בנהיגת נתבע 2.

19.
עם זאת, אינני סבורה שבעצם היות נתבעת 3 משכירת רכב הנתבעים ומתירת השימוש בו יש לראות בה בנסיבות המקרה אחראית לנהיגת נתבע 2 ולהטיל עליה אחריות לתאונה. לא הוכחו יחסי עובד ומעביד או יחסי שליחות או יחסי בעל חוזה בין נתבעת 3 לבין שוכר רכב הנתבעים. לכתב ההגנה צורף רישיון נהיגה של נתבע 2, נהג רכב הנתבעים במועד התאונה. התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה שרישיון הנהיגה של נתבע 2 לא היה בתוקף ואינני סבורה שבמתן היתר שימוש ברכב יש לראות בנתבעת 3 אחראית לאופן שימושו ולנהיגתו של נתבע 2 ברכב הנתבעים, רק מעצם היותה משכירת הרכב ומתירת השימוש בו. די אם אחזור ואפנה לקביעת בית המשפט בעניין בר"ע 159/95 (מחוזי י-ם)
, אלדן השכרת רכב 1965 בע"מ נגד שנהב ואח' (10.9.1995)
כדלקמן:
"עקרון יסוד בדיני נזיקין הוא כי בדרך כלל אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד, ואין הוא אחראי לעוולת הזולת". לכלל זה אמנם חריגים, אולם, כאמור, אף אחד מהם לא הוכח בנסיבות מקרה זה.

20.
אחריותה של נתבעת 3 לפיצוי התובעת בגין נזקי רכב התובעת בתאונה יסודה, לטעמי, באי מילוי חובתה של נתבעת 3 להביא לידיעת שוכר רכב הנתבעים עובר לתאונה, את מגבלות הכיסוי הביטוחי של רכב הנתבעים שאינו מכסה נהיגתו של נהג שגילו מתחת לגיל 24 שנים.

במישור העקרוני שותפה אני לעמדת בית המשפט המחוזי בעניין
בר"ע (מחוזי-ת"א)
3057/05 בסט קאר חברה להשכרת רכב בע"מ נ' דגן (6.12.2006)
, שם נקבע כי יש לראות בחברת ההשכרה "מעין מבטחת" ומקום שלא ערכה ביטוח לכלי הרכב תישא היא בעלות הפיצוי. גישה זו השלטת בערכאות הדיוניות עולה בקנה אחד עם סעיף 37 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב)
, התשמ"ה-1985 הקובע שהשכרת רכב כפופה לרישיון המפקח הארצי על התעבורה. אחד התנאים לקבלת הרישיון הוא קיומו של ביטוח להנחת דעת המפקח (ראו סעיף 40(א)
וסעיף 19(7)
לצו הפיקוח)
. אציין כי קיימת גישה אחרת בפסיקה (ראו למשל ע"א (מחוזי י-ם)
22850-06-16 בסט קאר נ' הראל (16.3.2017)
)
. זו אינה גישתי וגם הנתבעות בסיכומיהן אינן טוענות לכך.

במקרה זה נמצאתי למדה שנתבעת 3 רכשה ביטוח לרכב הנתבעים בהכשרה חברה לביטוח בע"מ. נתבעת 1 העידה כי רכב הנתבעים בוטח בחברת ביטוח, הכשרה וכי הביטוח מכסה נהג מגיל 24 שנים (עמ' 6 שו' 4-5 עמ' 7 שו' 4-6)
. תמיכה לכך יש במכתב הדחייה של הכשרה חברה לביטוח בע"מ מיום 10.12.2015 ולפיו הכשרה חברה לביטוח בע"מ דחתה את תביעת התובעת מהטעם "המבוטח לא מילא את תנאי הפוליסה שהוצאה לו על ידינו".

21.
עולה שאלה האם במקרה בו רכב הנתבעים היה מבוטח בחברת ביטוח, יוצאת נתבעת 3 כדי חובתה, כאשר אין היא משכילה להוכיח ששוכר רכב הנתבעים היה מודע לתנאי הביטוח ולמגבלת גיל נהג הרכב המכוסה בפוליסה (מעל גיל 24 שנים)
. לגישתי, התשובה לכך היא שלילית.

כאמור, מקום שלא הוכח קיומו של ביטוח בחברת ביטוח יש לראות בחברת ההשכרה כעין מבטחת ומוחלים עליה כל העקרונות הביטוחיים המוסדרים בפוליסה התקנית (תקנות הפיקוח על הביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי)
, תשמ"ו-1986)
ו/או חוק חוזה הביטוח, בשינויים המחויבים. חובתה של חברת ההשכרה לבטח את רכב ההשכרה אינה מנותקת מחובתה להביא לידיעת שוכר הרכב את תנאי הכיסוי הביטוחי ומגבלותיו, כחלק מהחובה המוטלת על חברת ההשכרה לגלות לשוכר הרכב גילוי נאות של תנאי הסכם ההשכרה ומחובת תום הלב המוטלת עליה לאור פערי הכוחות בינה לבין השוכר ובהיותה הצד החזק בעסקת ההשכרה.

בעניין ת.א (שלום-ת"א)
124755/00 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דהן (1.11.2004)
קבע בית המשפט שיש לחייב חברת השכרה שלא דאגה להביא לידיעת השוכר את דבר היעדר ביטוח לנהג צעיר. ביחס לחובתה של חברת השכרה להזהיר שוכר רכב לגבי סייגי הביטוח הכוללים מגבלת גיל הנהג, קובע בית המשפט שם כדלקמן:

"חברת ההשכרה לא טרחה לבטח עצמה לגבי נהג מתחת לגיל 21. חברת ההשכרה שעיסוקה בהשכרת כלי רכב, יש להניח כי היא בעלת מיומנות מתאימה ונעזרת בייעוץ מתאים בעשיית פוליסות. היחסים בין חברת ההשכרה לחברת הביטוח הם יחסים של גופים שווי כוחות, פחות או יותר. כאשר חברת ההשכרה בחרה להקטין את ההוצאות על ידי ויתור על ביטוח לנהגים צעירים, ולא הזהירה כראוי את השוכר, לא תוכל להטיל את האחריות למחדלה על חברת הביטוח" (פסקה 21 לפסק הדין)
.

"חוזה השכירות היה חוזה אחיד. בחוזה אחיד חייב הספק לכלול גילוי נאות של התנאים. גילוי נאות פירושו הדגשת עניינים מיוחדים המשולבים בחוזה לרבות תנאי פטור או העדר כיסוי ביטוחי. ההדגשה תבוא ע"י הבלטת הסעיפים באופן מיוחד" (פסקה 23 לפסק הדין)
.

"בעוד שחב' ביטוח אינה רשאית להסתיר או להבליע תנאים מהותיים ובייחוד תניות פטור, באותיות קטנות, יש דרישה דומה בחוק הגנת הצרכן לגבי חוזים אחידים לרבות חוזים להשכרת רכב, בנוסף יש להחיל דרישות אלה מכוח דרישת תום לב (ס' 12 וס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי)
, תשל"ג-1973)
" (פסקה 28 לפסק הדין)
.
"בסיטואציה שנוצרה, חברת ההשכרה היא המבטחת למעשה של הרכב, בעוד שאת עצמה ביטחה בחברת הביטוח. חברת ההשכרה התרשלה, פעלה בחוסר תום לב, לא כללה תנאים מהותיים בחזית הטופס ולא גילתה לשוכר את ההגבלות הרלוונטיות.
מכאן שהתקלה, האחריות להעדר הביטוח, מונחת לפתחה של חברת ההשכרה. לכן יש לנהוג בחברת ההשכרה כאילו היתה המבטחת שהעניקה ביטוח, לרבות ביטוח נהג צעיר
" (פסקה 33 לפסק הדין)
.

גישה זו מקובלת עלי.

22.
במקרה זה, הנתבעות לא הוכיחו כי שוכר רכב הנתבעים (נתבע 4)
היה מודע לתנאי הביטוח ולמגבלת הכיסוי הביטוחי לנהג מתחת לגיל 24. הנתבעות לא טענו כי פוליסת הביטוח של רכב הנתבעים הומצאה לנתבע 4 עובר לתאונה ולא הוכיחו מסירתה לנתבע 4. הן לא השכילו להוכיח כי תנאי הסכם ההשכרה הכוללים, לטענתן, הגבלת גיל נהג רכב הנתבעים ושלילת כיסוי ביטוחי של נהג מתחת לגיל 24 הובאו לידיעת שוכר רכב הנתבעים וקיבלו ביטוי מפורש ומובלט בהסכם ההשכרה. מסמך "תנאי ההסכם" שלטענת הנתבעות מעגן תנאים אלה אינו חתום, ולא הוכח כי הוסכם על נתבע 4, שוכר הרכב, או היה בידיעתו. בנסיבות אלה, הנתבעת לא יצאה ידי חובתה ויש לראות בה כמי שחבה בפיצוי התובעת בגין נזקיה.

23.
אציין, אינני מקבלת את טענת התובעת לכך שמתן "רשות ראשונית" של
חברת ההשכרה או בעלים של רכב לשימוש ברכב, אינה מפקיעה את הכיסוי הביטוחי גם אם מי שנהג ברכב אינו מורשה לנהוג ברכב מבחינת הסכם ההשכרה, כל עוד לנוהג רישיון נהיגה בתוקף. "דוקטרינת הרשות הראשונית" שנקבעה בעניין ע"א 494/89 אסרף נ' אליהו, פ"ד מו(3)
397 (1992)
ולפיה אין הצדקה שהגבלה פנימית של בעל הרכב האוסרת על הנוהג ברשותו למסור את הרכב לנוהג אחר תשפיע על היחסים בין מנפיק הפוליסה לבין קרנית, התייחסה לביטוח חובה ולא לביטוח בגין נזקי רכוש ומקומה בתחום נזקי הגוף לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 והרציונל השמור לתחום משפטי זה. לטעמי לא ניתן לגזור גזירה שווה ולהחיל דוקטרינה זו על תחום נזקי הרכוש ולחייב את חברת ההשכרה או בעלים של רכב לפצות צד ג' על נזקיו בגין נזק שגרם נהג שאינו מורשה לנהיגה על-פי חוזה ההשכרה, אך קיבל רשות לנהוג מאת השוכר (ראו: ע"א (מחוזי-ים)
6315/99 אברו נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (14.3.2002)
)
.

שאלת הנזק
24.
התובעת תומכת תביעתה בעניין הנזק, בחוות דעת שמאי שבדק את הרכב ולאור היקף נזקיו הוכרז כ"אובדן כללי", בניכוי שרידים וכן בהוראת תשלום. הנתבעות לא הגישו חוות דעת נגדית ולא דרשו לחקור את השמאי מטעם התובעת באופן הקבוע בתקנות, כך שחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה לא נסתרה ואני מאמצת את קביעותיה.

סוף דבר
25.
התוצאה אפוא מכל האמור היא כדלקמן:

התביעה כנגד נתבעת 3 מתקבלת. נתבעת 3 תשלם לתובעת סך של 54,725 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (7.3.2016)
ובתוספת אגרת משפט, שכר העדה מטעם התובעת כפי שנפסק בדיון ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪. הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום.

למען הסר ספק חיוב נתבעת 3 הוא יחד ולחוד עם נתבע 2 כנגדו ניתן

פסק דין
ביום 18.9.2017.

התביעה נגד נתבעת 1 נדחית. התובעת תשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך של 2,000 ₪ תוך 30 יום. סכום זה לוקח בחשבון כי נתבעת 1 ונתבעת 3 מיוצגים על ידי אותו באי כוח, וכי נתבעת 3 חויבה בדין.

התביעה כנגד נתבע 4 - נמחקת. משנתבע 4 לא הגיש כתב הגנה. אין צו להוצאות.

ככל שהמחצית השנייה של האגרה לא שולמה, התובעת תשלם תשלום זה תוך 7 ימים.




ניתן היום,
ז' כסלו תשע"ט, 15 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 14881-03/16 שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' מארי אביגיל, מאור כהן (ניתן ), מארי ליס בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 15/11/2018)