פסקי דין על פאר לי שווק פירות וירקות בע"מ | פסקי דין על רחל לוי | פסקי דין על איתן לוי |

44607-08/17 א     20/11/2018




א 44607-08/17 פאר לי שווק פירות וירקות בע"מ נ' רחל לוי, איתן לוי








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 44607-08-17 פאר לי שווק פירות וירקות בע"מ
נ' לוי ואח'

ת"א 9866-12-17 פאר לי שווק פירות וירקות בע"מ
נ' לוי ואח'


תיק חיצוני: 5109550417


בפני

כבוד השופטת
מוריה צ'רקה


תובעת

פאר לי שווק פירות וירקות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד צפריר בר אילן


נגד


נתבעים

1.רחל לוי

2.איתן לוי
ע"י ב"כ עוה"ד דניאל וגנר




פסק דין


בפני
שתי תביעות שאוחדו, ופסק הדין שלהלן יעסוק בשתי השאלות שהן מעלות. השאלה הראשונה היא האם הנתבעים חתמו על שטר החוב שהציגה התובעת לפירעון, והשאלה השנייה הטעונה הכרעה היא האם הנתבע 2 חב, יחד עם בת זוגו, בחובות בית העסק הרשום על שמה בלבד.
השתלשלות האירועים וההליכים
התובעת היא ספקית פירות וירקות. הנתבעים נשואים זו לזה, והם ניהלו עסק בעיר בת ים לממכר פירות וירקות בשם "פירות וירקות לוי" (להלן: "העסק").
העסק רשום של שמה של הנתבעת 2 (להלן גם: "הנתבעת") הן אצל רשויות המס והן בכרטסת הלקוחות של התובעת. חשבון הבנק ממנו שולמה התמורה עבור הסחורות הוא על שמה של הנתבעת, והנתבע 1 (להלן גם: "הנתבע") הוא מורשה חתימה בחשבון.
ביום 19.4.17 הגישה התובעת ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע שטר על סך 100,000 ₪ (להלן "השטר הראשון"). על שטר החוב שהוגש לביצוע חתומה לכאורה הנתבעת כבעלת העסק, עושה השטר, ושני הנתבעים חתומים לכאורה כערבים לחובות העסק. בנוסף, חתום גם מר ניסים לוי, כעד חתימה מטעם התובעת. יצוין כי בשטר לא צוין תאריך החתימה.
הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע השטר, בטענה שהוא מזויף, ובעקבות זאת מנהלת ההוצל"פ העבירה את הדיון בהתנגדות לבית משפט זה. השטר הוגש כנספח לבקשה מיום 21.8.17, וכנספח ב לבקשה מיום 28.8.17.
ביום 27.11.17 התקיים דיון בהתנגדות הנתבעים לביצוע השטר, במהלכו העיד הנתבע 1, ואישר את קיומו של חוב כלפי התובעת: "אני מאשר שאנו חייבים לתובעת כסף" (פר' עמ' 1 ש' 12). כבר בשלב זה יודגש שהנתבע, כמשיח לפי תומו, דיבר בלשון רבים, דהיינו שגם הוא וגם הנתבעת חייבים לתובעת כסף. טענתו של הנתבע הייתה רק כנגד אמיתות השטר, וכי החתימות אינן שלו או של הנתבעת.
בסופו של הדיון הוסכם על מינוי מומחית לכתבי יד, להשוואת כתב ידם של הנתבעים לכתב היד בו נכתבו החתימות בשטר. על פי ההסכמה, מיניתי את גב' סימה אנקונה, מומחית לכתבי יד, לבדיקת החתימות על גבי שטר החוב.
בעקבות אותו דיון, ביום 6.12.17 הגישה התובעת תביעה נוספת, ת"א 9866-12-17, בגין חובות נוספים של העסק שלא נפרעו, לטענתה (להלן גם: "התביעה השנייה"). סכום התביעה השנייה הועמד על סך 116,294 ₪, כשהתובעת מבהירה שסך החוב כלפיה הוא 216,394 ₪, אלא שהיא מבקשת לראות את התביעה החדשה כמצטרפת לשטר הראשון שהוגש לפירעון.
התביעה השנייה הוגשה בסדר דין מקוצר, כשהיא נסמכת על כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת. הדיון בתביעה השנייה אוחד עם הדיון בהתנגדות לביצוע שטר. מעבר לכרטסת הנהלת החשבונות אצל התובעת, לכתב התביעה צורפו תעודות משלוח, 2 שיקים שלא נפרעו על שמה של נתבעת 2, ושטר חוב עליו חתומים לכאורה שני הנתבעים, על סך 223,787 ₪, מתאריך 3.4.14 (נספח לכתב התביעה, להלן "השטר השני").
גם בבקשת הרשות להתגונן שהגיש הנתבע, הוא לא הכחיש קיומו של חוב, אלא שטען להעדר יריבות בינו לבין התובעת, שכן טען שהחוב הוא חוב העסק המצוי בבעלות הנתבעת, ולא בבעלותו. הנתבע הוסיף וטען ששטר החוב שצורף לתביעה השנייה מזויף.
הנתבעת לא הגישה בקשת רשות להתגונן, ולפיכך, ביום 8.2.18 ניתן נגדה

פסק דין
בהעדר הגנה, המחייב אותה במלוא סכום התביעה בתוספת הוצאות משפט. יש לציין שהנתבעת נמצאת בהליכי פשיטת רגל.
לאחר הגשת התביעה השנייה, פנו הצדדים למומחית שמונתה. לבקשת המומחית לקבל את המסמך המקורי הטעון בדיקה, הוריתי בהחלטתי מיום 12.12.17 כי התובעת תעביר למומחית את שטר החוב המקורי. אף שהנתבעים טענו לזיוף שני שטרי החוב שהוצגו, התובעת העבירה לבדיקת המומחית רק את השטר השני (על סך 223,787 ₪), ולא את השטר הראשון (על סך 100,000 ₪).
ביום 11.4.18 הגישה המומחית את חוות דעתה. מסקנת המומחית היא שהשטר שהועבר לבדיקתה, שהוא כאמור השטר השני, לא נחתם על ידי אף אחד משני הנתבעים. המומחית נוקטת בלשון זהירה:
"
מצאתי אי התאמות בתכונות הכתיבה בין החתימה המסומנת א נשוא המחלוקת לבין דוגמאות חתימה בשם רחל לוי
ולדעתי קיימת אפשרות סבירה שהחתימה לא נכתבה על ידה
".
וכן:
"
מצאתי אי התאמות בתכונות הכתיבה בין החתימה המסומנת ב נשוא המחלוקת לבין דוגמאות חתימה בשם איתן לוי
ולדעתי קיימת אפשרות סבירה שהחתימה לא נכתבה על ידו
". כמו כן, מעירה המומחית כי קיימת אפשרות ששתי החתימות נכתבו על ידי אותו כותב."
טענות הצדדים
לטענת התובעת, השטר אינו מזויף, וזאת על אף קביעת המומחית. לפיכך, טוענת התובעת כי יש לחייב את שני הנתבעים לפרוע את השטר.
עוד טוענת התובעת, כי גם ללא שטר החוב, הנתבעים 1 ו-2 חייבים ביחד ולחוד לפרוע את חובות העסק. לדבריה, אמנם העסק נרשם על שם הנתבעת 2, אך למעשה הרוח החיה בניהולו, היא הנתבע 1. לפיכך, לטענתה, יש לראות את העסק שנוהל על ידי הנתבע, או למצער על ידי שני הנתבעים, כעסק בבעלות שניהם.
התובעת מוסיפה וטוענת שאת בעלותו של הנתבע בעסק ניתן ללמוד לא רק מעצם היותו הרוח החיה בו, אלא גם מכך שהנתבע הודה מספר פעמים בחוב בבית המשפט, כך בדבריו: "
אני מאשר שאנו חייבים לתובעת כסף... אני לא מתכחש לחוב
" (פרו' עמ' 1 ש' 12-13).
לטענת הנתבע 1, הוא אינו מתכחש לחוב של העסק כלפי התובעת, אך החוב אינו חובו שלו. לדבריו, העסק הוא של נתבעת 2 ולא שלו, ולפיכך רק היא חבה בחובות העסק. הנתבע מוסיף וטוען לחיזוק טענתו, שאילו היה העסק שלו, הייתה התובעת עומדת על חתימתו על מסמך כלשהו המעגן את חיוביו כלפיה, דבר שלא נעשה. לפיכך, לטענת הנתבע, העובדה ששני שטרי החוב שהוצגו מזויפים, מחייבת דחיית התביעה נגדו הן בעילה השטרית, והן על פי עסקת היסוד.

דיון והכרעה
בפני
שתי שאלות נפרדות: האם קמה לתובעת עילה שטרית לחיוב הנתבעים בחובות העסק, ובמילים אחרות, האם שטרי החוב מזויפים, והאם קמה לתובעת עילה חוזית כלפי הנתבע 1, דהיינו האם נתבע זה חב בחובות העסק. להלן נעסוק בכל אחת מהשאלות כסדרה.
העילה השטרית
סעיף 23(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], החל גם על שטרי חוב (סעיף 90(א) לפקודה), קובע שחתימה מזויפת "אין כוחה יפה כלשהו". כפי שנקבע בפסיקה מקדמה דנא, "כאשר נתבע טוען "לא חתמתי", נטל הראיה שכן חתם רובץ על התובע" (
ע"א 232/77 יעקב רוזנברג נ' עמנואל אברהמוף, לב(2) 197 (1978)
; וראו עוד:
ע"א 268/56 ששון נוי ואח' נ' עירית חדרה ואח', יב 353 (1953)
;
ע"א 2448/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אברהם אשכנזי, מח(3) 563 (1994)
;
ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' מוסטפא בן אחמד עוואד, מד(1) 422 (1990)
).
התובעת הביאה מטעמה עד לחתימה, את מר ניסים לוי. אלא שעד זה לא יכול היה להעיד דבר על החתימה. הוא לא זכר מתי חתמו הנתבעים, ומסר בשאלה זו מספר גרסאות, כאשר פער של שנים רבות מפריד ביניהם. לשאלת מועד החתימה השיב העד שהנתבעים חתמו בשנת 2004, 2011 או 2008 (עמ' 3 ש' 13 – 19). יצוין, כי התאריך על גבי השטר השני הוא 3.4.14, אינו תואם אף אחד מהתאריכים הנ"ל. העד גם לא זכר היכן נחתם השטר, בבית המגורים או בבית העסק (עמ' 4 ש' 8). ובעיקר, הוא לא התייחס לקיומם של שני שטרות שונים, אשר לכאורה היה עד לחתימתם. בנסיבות אלה, קשה לבסס את הקביעה לפיה הנתבעים חתומים על השטרות על עדותו של עד התביעה.
אחת הדרכים להוכיח חתימה על שטר היא
"
באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן
" (
ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, מז(3) 240 (1993)
). על כן, אילו הייתה המומחית קובעת שסביר להניח שהחתימות על גבי השטר הן חתימות הנתבעים, הייתה התובעת עומדת בנטל המוטל עליה. אלא שעל פי חוות דעת המומחית, תכונות כתב היד שבחתימות הנתבעים על גבי השטרות, שהן למעשה שמות הנתבעים, שונות מתכונות כתב היד של הנתבעים אשר חתמו בפני
ה.
כך, בנוגע לחתימה של הנתבעת, הצביעה המומחית על אי התאמה במבנה המילה "לוי" וצורת החיבור בה, שיפוע האות ל', ומבנה האותיות ר', ח', ל'. בנוגע לחתימת הנתבע, הצביעה המומחית על אי התאמה במשיכת הקו ושטף הכתיבה, מבנה האותיות א' ות', הרגל כתיבת שם משפחה לפני השם הפרטי, וכיוון האות י' במילה "לוי".
אמנם, הדברים נאמרו רק ביחס לשטר השני, שכן רק הוא נשלח לבדיקה אצל המומחית. אולם, יש בכך כדי להקרין על אמינות התובעת גם ביחס לשטר הראשון, שהתובעת בחרה שלא להעביר למומחית. משום שכאמור לעיל, מרגע שנטענה טענת זיוף, הנטל עובר לתובעת להוכיח שהחתימה לא זויפה. במאמר מוסגר אציין שקשה שלא להתרשם מהדמיון החזותי הבלתי מבוטל בין שני השטרות, דמיון המעלה את החשש שכשם שהשטר השני מזויף, כך גם השטר הראשון.
בשולי הדברים אעיר, מבלי להסתמך על כך, כיון שהדבר לא נטען על ידי הצדדים, שקיים ספק משמעותי בנוגע לנסיבות חתימת השטר השני, שנושא תאריך 3.4.14. נציג התובעת העיד "
נכון שאנו לא משווקים כבר סחורה לעסק שלהם משנת 2013
" (פר' עמ' 1 ש' 9), וכי שטר החוב נחתם בדרך כלל עם פתיחת כרטיס לקוח (עמ' 6 ש' 16). לא מובן למה חתמו הנתבעים על שטר חוב לאחר שכבר נפסקה הפעילות העסקית שלהם מול התובעת בגין אי פירעון חובות, והעד לא סיפק לכך כל תשובה. ספק זה מחזק את החשד שהשטר אינו אמיתי.
סוף דבר, אני מקבלת את ההתנגדות לביצוע השטר, דוחה את התביעה השטרית, וקובעת שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהשטרות נחתמו על ידי הנתבעים.

עילת היסוד – חובות העסק בגין סחורה שלא סופקה
מסגרת משפטית
למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם קיומו של החוב. המחלוקת היא בשאלה האם החוב הוא גם של הנתבע 1 או שמא העסק (והחובות שצבר) הוא רק של אשתו, בעוד שהנתבע היה רק עובד בעסק.
נפתח ונאמר שאין בעצם העובדה שהנתבעים נשואים זה לזה כדי להפוך אותם שותפים עסקיים. סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), קובע כך:

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני
."
מאידך, עצם רישום העסק על שם אחד מבני הזוג, אינו שולל את קיומה של בעלות משותפת.
27.
המקרה שבפני
אינו מקרה יחידי או אפילו נדיר. בלא מעט מקרים ניצבו בתי המשפט בפני
השאלה מתי מערכת היחסים הזוגית מאפשרת לנושי בן הזוג האחד לחייב את בן הזוג השני לשאת בחובותיו, ומתי ניתן לרדת לנכסי בן הזוג של החייב על מנת לפרוע חובותיו. ההלכה היא שהשאלה האם קיימת בעלות משותפת בנכסי בני הזוג צריכה
להבחן
"
לפי הדין הכללי, שיפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף שבה חיים השניים שהרכוש נצבר על-ידיהם.
" (
כדברי כבוד השופטת שטרסברג-כהן
ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי, מט(3) 529 (1995)
).
בעיקר, נדרש בית המשפט לקבוע
האם בין בני הזוג הייתה הסכמה על שיתוף בנכסים, או שמא הוסכם ביניהם מלכתחילה על הפרדה רכושית. נטל השכנוע בהקשר זה מוטל על הטוען כנגד הרישום. (ר' ההלכה בעניין זה כפי שסוכמה בפסק דינו של כבוד השופט גרוסקופף, כתוארו אז, בהפ (מרכז) 13815-07-09
בנק לאומי לישראל בע”מ נ' אבי דוד (17.5.11), והאסמכתאות הרבות שם).
אמנם, נטל השכנוע מוטל על הטוען כנגד הרישום, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שכל הראיות בסוגיה זו מצויות בידי הנתבעים עצמם. הם אלו שיכולים להעיד על ההסכמות שהיו ביניהם בעת פתיחת העסק, ובידיהם הראיות באשר לאופן ניהולו, כמו גם באשר לאופן ניהול כל מערכת היחסים הכלכלית ביניהם. לפיכך, אף שנטל השכנוע מוטל על התובעת הטוענת כנגד האופן בו נרשם העסק, נטל הבאת הראיות עשוי לעבור אל כתפי הנתבעים (לעניין ההבדל בין נטל השכנוע לנטל הבאת הראיה ר'
ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ
, פ''ד סא(3) 18
(2006) ואסמכתאות שם.)
בבואי לבחון האם הנתבע היה שותף בעסק, הבאתי בחשבון את האמור בסעיף 2 לפקודת השותפויות, המורה את הכללים להכרעה האם
קיימים קשרי שותפות ואם לאו, ובעיקר את ס"ק (8), לפיו קבלת חלק ברווחי העסק היא אינדיקציה, אם כי לא יחידה לקיומם של קשרי שותפות. יחד עם זאת, אינדיקציה חשובה יותר היא השתתפות בחלוקת ההפסדים:
"חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות" (ראה ע"א 532/83, בעמ' 324). לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים (ראה ע"א 587/65, בעמ' 641)."
(
ע"א 682/87 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אקרמן, מג(2) 825 (1989)
)
מן הכלל אל הפרט
מהראיות שהובאו עולה שבכרטסת הלקוחות של התובעת העסק היה רשום רק על שם הנתבעת, וכך גם ברישומי רשויות המס. כל השיקים שניתנו כתשלום על הסחורה יצאו מחשבון בנק המתנהל על שם הנתבעת בלבד. כאמור לעיל, רישום העסק על שם הנתבעת לבדה מטיל על התובעת את הנטל להוכיח שהרישום הוא פיקטיבי, או שהייתה בין הנתבעים כוונה ליצור שותפות, למרות הרישום.
כאשר נתבקש התובע לתאר את התנהלות העסק, פעמים רבות תיאר אותו כמשיח לפי תומו כעסק משותף לו ולאשתו. כך בדיון הראשון אמר "
אני מאשר שאנו חייבים לתובעת כסף... אני לא מתכחש לחוב
" (פרו' עמ' 1 ש' 12-13). כאשר נשאל מי שילם שכירות, ענה: "
אני ואשתי. שילמנו. מה זה לשלם שכירות אשתי נתנה שיקים או מזומן ונותנים כסף לבעל החנות
" (עמ' 6 ש' 21). יתר על כן, מהראיות שהוצגו עולה, שהנתבע עבד בעסק, הוא זה שהזמין סחורה מהתובעת (פר' עמ' 6 ש' 12), הוא זה שנסע לשוק הסיטונאי לרכוש סחורה (פר' עמ' 6 ש' 29-31) ועשה זאת עם משאית שלו או של בנו (עמ' 9 ש' 9), הוא זה שחתם על השיקים (פר' עמ' 6 ש' 27). כל האמור לעיל מקים את אותה חזקה כללית שהעסק היה בבעלות משותפת.
אמנם, הנתבע יכול היה לסתור חזקה זו באמצעות הבאת ראיות, ראיות אשר מטבע הדברים נמצאות ברשותו. כך למשל יכול היה הנתבע להעיד בעצמו ולהעיד את אשתו באשר לכוונתם ברישום העסק על שמה בלבד. בהקשר זה יצוין שהנתבעת ישבה באולם בית המשפט במשך חלק מהדיון, ולמרות האמור היא לא העידה. בדומה, יכול היה הנתבע להגיש תלושי שכר להוכחת הטענה שהוא שכיר בעסק, ולא עשה כן, אף שניתן היה בנקל להביאם.
יתר על כן, מעדותו של הנתבע משתמע שהוא עבד בעסק כבעליו של העסק, ולא כשכיר. כך, על פי עדות הנתבע, הוא לא קיבל שכר קבוע, אלא לקח לעצמו כסף מזומן מתוך הקופה של העסק "
1,000 עד 1,500 ₪ שבועית, במזומן
" (עמ' 7 ש' 3). על השאלה האם דווח בביטוח לאומי כעובד, היסס וענה:
"בטח
" (שם, ש' 7).
אולם מעל לכל, הנתבע הודה שהוא נשא בחובות העסק, וזאת מתוך התמורה שקיבל על מכירת דירת המגורים של בני הזוג. כשנשאל מדוע מתמורת הדירה שולמו חובות של העסק, טען שניסה לעזור לאשתו בשל חובותיה לשוק האפור, אלא שהודה שהדירה נמכרה לטובת בנק (שם, ש' 22).
ממכלול המבחנים עולה שהתקיימה שותפות בין בני הזוג. אמנם, ישנם מצבים בהם בן משפחה מועסק כעובד בעסק של קרוב משפחתו, ובין השניים לא מתקיימת שותפות. אלא שכאשר לא הובאה שום ראיה על יחסי עובד – מעביד, ובן המשפחה פועל בעסק כבשלו, יש להניח שבשותפות עסקינן. יחסי הנתבע עם העסק לא התבססו על הסכם שכר כלשהו, ומשכורתו של הנתבע נקבעה על פי כמות המזומנים בקופת העסק, ולא על שכר קבוע. הנתבע עשה שימוש בנכסיו שלו (המשאית) לטובת העסק, ופרע מהם את חובות העסק. כל אלו הם סממנים ברורים של שותפות, אשר יש בכוחם לגבור על עצם רישומו של העסק על שם הנתבעת.
אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע בחובות העסק.
גובה החוב
יתרת החובה של העסק על פי כרטסת החשבונות של התובעת, עומדת על 216,394 ₪. נוכח קביעותי אודות השטרות, כפי שפורטו לעיל, אני מתקשה לבסס את התביעה על כרטסת זו לבדה. יחד עם זאת, הנתבע הודה כי העסק חב לתובעת בגין הסחורה שסופקה "מאה אלף ומשהו" (עמ' 5 ש' 33 – 34).
לכאורה, קיים פער של מעל 100,000 ₪ בין החוב על פי הכרטסת לבין הודאת הנתבע. אלא שהתביעה הוגשה על סך
116,294 ₪ בלבד, ולא ניתן לחייב את הנתבע מעבר לסכום התביעה.
בנסיבות אלה, מצטרפת הודאת הנתבע לכרטסת, ואני מחייבת את הנתבע בתשלום מלוא סכום התביעה.
מצב דברים זה, בו לטענת התובע סכום החוב ברור, בעוד שהנתבע מודה במקצת החוב אך טוען שאינו יודע מה גובה החוב במדויק נידון במשפט העברי, וזו לשון הרמב"ם (הלכות טוען ונטען, פרק ד, הלכה ז, ומקור דבריו בתלמוד, בבא מציעא צח ע"א, וראו גם: שולחן ערוך, חושן משפט, סימן עה, סעיף יג):

"מנה [=מאה זוז] לי בידך, והלה אומר: חמישים ודאי יש לך בידי, אבל החמישים איני יודע אם אני חייב בהן או לאו, הרי זה מחויב שבועה, מפני שהודה במקצת, ואינו יכול להישבע במקצת שכפר בו, שהרי אינו יודע, לפיכך משלם המנה בלא שבועה, וכן כל כיוצא בזה."
במילים אחרות, כיוון שהתובע טוען שיודע את סכום החוב המדויק, והנתבע מודה במקצת
החוב, וטוען שאינו יודע את גובהו, מחייבים אותו לשאת במלוא החוב כפי שטוען התובע.
טענה זו הוזכרה בדרך אגב גם במשפט הישראלי, בע"א 74/83
חיים סארפסאדה ראד נ' יעקב חי, מ(2) 141 (1986)
:
"לגופה של התובענה אמר בית המשפט קמא: "אילו גורלה של התביעה הזאת היה תלוי בשאלה מהו גובה סכום החובה הייתי מכריע לטובת התובע... וזאת מפני שהתובע מעיד בוודאות על סכום מסוים כשעדותו זו מסתייעת על ידי השיקים שבידיו, והנתבע 'מודה במקצת' דהיינו: מודה שיש חוב אך אינו יודע את סכום החוב.... סיכומו של דבר אלמלא השאלה של הסמכות המקומית הייתי פוסק לטובת התובע". מסקנה זו מקובלת עליי."
ומכאן, שיש לחייב את הנתבע במלוא סכום התביעה: 116,294 ₪.

סיכום
אני מקבלת את ההתנגדות לביצוע שטר, וקובעת שלא הוכח שהנתבעים חתמו על שני השטרות שהוצגו.
אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של
116,294 ₪, ביחד ולחוד עם נתבעת 2, אשר פסק הדין נגדה ניתן זה מכבר.

כיוון שההתנגדות לביצוע שטר התקבלה מחד, ומאידך, התביעה בת"א 9866-12-17 התקבלה במלואה, אין צו להוצאות.


ניתן היום,
י"ב כסלו תשע"ט, 20 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 44607-08/17 פאר לי שווק פירות וירקות בע"מ נ' רחל לוי, איתן לוי (פורסם ב-ֽ 20/11/2018)