פסקי דין על מרדכי סלם | פסקי דין על אליעזר כהן

1501/05 בשא     26/10/2005




בשא 1501/05 מרדכי סלם נ' אליעזר כהן




1
בתי המשפט

בשא 1501/05
בית משפט השלום הרצליה
26/10/2005
תאריך:
כבוד הרשם צחי אלמוג

בפני

מרדכי סלם

בעניין:
מבקש

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
אליעזר כהן
משיב
שאול בר עוז

ע"י ב"כ עו"ד
החלטה

בפני
בקשת רשות להתגונן מפני תביעת פינוי.

בהתאם לאמור בכתב התביעה, השכיר המשיב למבקש שתי חנויות וחצר בעיר הרצליה (להלן - הנכסים), בהתאם לחוזי שכירות מהתאריכים 26.2.03, 12.6.03 ו - 30.9.03.

בהתאם לחוזים ניתנה למבקש תקופת אופציה להארכת תקופת השכירות שבאה לקיצה ביום 28.2.05. דמי השכירות עבור הנכסים עמדו על 800$ לחודש בתוספת מע"מ, ולטענת המשיב (התובע) חדל המבקש לשלם דמי שכירות מתחילת תקופת האופציה, כלומר, מחודש פברואר 2004, פרט לסכום זניח כלשהו. בנוסף ממשיך המבקש להחזיק בנכסים על אף שבהתאם לחוזי השכירות היה עליו לפנותם כבר ביום 28.2.05, עם סיום תקופת האופציה.

לאור הפרות ההסכמים מצד המבקש, שלח המשיב , באמצעות בא כוחו, מכתבי דרישה לפינוי הנכסים נושאי תאריכים 19.7.04, 28.10.04 ו - 10.2.05, אך המבקש לא שעה למכתבים אלו וממשיך עד היום להחזיק בנכסים. לפיכך, הגיש המשיב תביעה לבית משפט זה בה תבע כי המבקש יסלק ידו מן הנכסים.
בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, העלה המבקש שתי טענות הגנה עיקריות:

1. קיימת היתה הסכמה בעל פה בינו לבין המבקש כי השכירות תוארך לפחות לפרק זמן נוסף של שלוש שנים נוספות מעבר לתקופה המקורית ולתקופת האופציה, וזאת עד שהמשיב יהרוס את המבנה כדי לבנות מבנה חדש.

2. המבקש מסר למשיב 12 שיקים בעבור דמי השכירות לשנת 2005, כאשר לטענתו הסכים המשיב כי החוב לשנת 2004 מוקפא, וכי שיקים אלו אינם בגין החוב המוקפא.

לטענת המבקש, עצם הגשת התביעה הינה בניגוד לסיכום בעל פה שבינו לבין המשיב, והדבר יסב לו נזק כספי כבד עקב השקעות שעשה בנכסים. לנוכח מערכת היחסים הטובה שבינו לבין המשיב, לא סבר כי היה זה חיוני להחתים את המשיב על מסמך המאשר את המשך תקופת השכירות, כטענתו.

בחקירתו בבית המשפט אישר המבקש את העובדות הבאות:
א. א. הוא קיבל את מכתבי ההתראה שצורפו לכתב התביעה אך לא השיב להם.
ב. ב. אין הוא מתכחש לחובו למשיב בגין דמי שכירות.
ג. ג. הוא חתם על הסכמי השכירות בפני
עורך דין והוא מאשר את תקופות השכירות כאמור בהסכמים וכי החובה להשגת רשיון עבור העסק המנוהל בנכס היתה באחריותו.
ד. ד. הוא אכן נותר חייב למשיב שכר דירה.

דיון והכרעה

בסעיף 15.2 להסכם השכירות מיום 26.2.03, הותנה כי כל שינוי או תוספת להסכם טעונים מסמך בכתב בחתימת הצדדים. לא למותר להביא את נוסח הפיסקה הרלבנטית בסעיף כלשונה:

"כמו כן מוסכם בין הצדדים כי כל שינוי ו/או תוספת מכל סוג שהוא לחוזה זה יעשו אך ורק בכתב ובחתימת השוכר והמשכיר. השוכר לא ישמע בכל טענה מכל סוג שהוא בדבר הבטחה ו/או הסכם ו/או מצג אשר נתנו לא ע"י המשכיר בע"פ." (ההדגשה בקו היא שלי - צ.א.).

בהסכם מיום 12.6.03, הותנה בסעיף 3 כי הוא חלק בלתי נפרד מההסכם מיום 26.2.03, וכי כל תנאי ההסכם הראשון יחולו עליו כאילו נכתבו בחוזה השני עצמו, ועל כן, יש לקרוא את סעיף 15.2 הנ"ל לתוך ההסכם השני.

ולבסוף, בהסכם מיום 30.9.03, מופיע סעיף הזהה במספרו ובנוסחו לסעיף 15.2 בהסכם הראשון.

דומה שסעיפים אלו ברורים ואינם דורשים פרשנות: אין כל תוקף למצגים, הבנות וסיכומים בעל פה, זולת מה שהעלו הצדדים על הכתב. משעה שהצדדים להסכמים קבעו מנגנון לשינוי ההסכם ותניותיו, אין המבקש יכול להשמע כי סמך על מצגים בע"פ, ובמפורש כאשר נאמר במפורש בהסכמים כי אין המשכיר יכול להשמע בטענות מסוג זה. המבקש אף הודה בחקירתו כי "למרות שהיה נהוג שהנכסים הושכרו בהסכמים כתובים, עדיין לא מצאתי שחיוני כי ישיבתי בנכסים, לאחר תקופת השכירות, טעונה סיכום בכתב" (עמ' 1 ש' 13 - 14 לפרוטקול הדיון מיום 10.10.05). משמע, המבקש מודע במפורש לחובת הכתב שנקבעה בהסכמים.

השאלה היא, האם למרות האמור בהסכמים יכול היה המבקש לסמוך על מצגים שהציג לו, כטענתו המשיב בדבר הארכת תקופת השכירות ?
דומני, כי התשובה לשאלה זו נענית בשלילה: אכן, ניסיון החיים מלמד כי קיימים מקרים רבים שבהם, גם אם קבעו הצדדים להסכם, כי כל שינוי טעון מסמך בכתב, הרי שבפועל משנים הצדדים תניה זו בהתנהגות, ואינם מדקדקים בדרישה שקבעו בעצמם בתחילה.
אלא, שבמקרה זה, עיון במכתבים ששלח בא כוח המשיב למבקש, ואשר המבקש הודה בחקירתו בקבלתם, מוכיח כי לא היה למבקש מצג עליו יוכל לסמוך, ולמעשה, יש בהם כדי לסתור, חזיתית, את טענתו.
כך, כבר במכתב מיום 19.7.04, הותרה המבקש כי הוא מפר את ההסכם הפרה יסודית בשל חוב שכ"ד לחודשים פברואר - יולי 2004. המכתב מיום 24.10.04, הוא חזרה, על המכתב הקודם, בציון חוב שכ"ד המעודכן לתאריך המכתב, ובמכתב זה כבר נדרש המבקש לפנות את המושכר עקב ההפרה. המכתב מיום 10.2.05 הוא דרישת פינוי של ממש.
מכתבים אלו מעלים שתי מסקנות: ראשית, חובו של המבקש לשנת 2004, לא הוקפא על ידי המשיב, כטענת המבקש; אדרבא, המשיב עמד במכתביו למבקש על דרישתו לשלם את שכר הדירה שבפיגור, והמבקש אף הודה בכך בחקירתו. לכן, אינני מקבל את גרסת המבקש כאילו הסכים המשיב כי החוב לשנת 2004 הוקפא. שנית, כבר ביולי 2004 היה ברור למבקש, מהמכתב הראשון שנשלח אליו, כי הוא מפר את הסכמי השכירות וכי הוא צפוי לסילוק ידו מן המושכר. על כן אין הדבר עולה בקנה אחד עם גרסתו כי המשיב יצר כלפיו מצג בעל פה על הארכת תקופת השכירות. מכתבי ההתראה הם חד משמעיים ובלתי אפשרי להסיק מהם על הארכת תקופת השכירות ועוד לשלוש שנים נוספות, מעבר לתום תקופת האופציה ביום 28.2.205, ולא על הקפאת החוב הנדרש בהם לשנת 2004.

אומנם, המבקש מסר למשיב 12 שיקים על סך 3,000 ₪ כל אחד, אך המבקש גם מודה כי שכ"ד עמד על סך של 800$ + מע"מ, ובסה"כ 936$. אף אם אחשב את דמי השכירות לפי 1$ = 4.5 ₪, הרי שעל המבקש לשלם בגין כל חודש סך 4,212 ₪. נתון זה אינו עולה עם גרסת המבקש בסעיף 3 לתצהיר, כי שנים עשר השיקים שולמו בעבור שנת השכירות 2005, וכי החוב לשנת 2004 הוקפא בהסכמה. שכן, השיקים אינם תואמים את גובה דמי השכירות כאמור בהסכמים בהסכמים.

זאת ועוד: בסעיף 2 לתצהיר מציין המבקש כי היתה הסכמה בעל פה על הארכת התקופה מעבר לתקופת המקורית ולתקופת האופציה. טיעון זה מגלה את חולשת גרסת המבקש, שהרי ההארכה צריכה להיות ביחס לנקודת זמן אחת בלבד ולא ביחס לשתי נקודות זמן שהפער ביניהן שנה.
מנגד, בסעיף 6 לתצהיר מציין המבקש כי העריך שמדובר בתקופת הארכה של שלוש שנים נוספות, וכי המשיב לא נתן לו להבין אחרת. מעבר לכך שבסעיף 2 טען כי התקופה הוארכה בהסכמה ובסעיף 6 טען כי הוא העריך לגבי אורך התקופה - מה שאינו מתישב יחדיו, הרי שאם מדובר בהערכה של המבקש, כיצד יכול המשיב ללמוד על הערכה זו ? לפי שיטה זו יכול היה המבקש להבין כל מה שרצה ביחס לאורך השכירות, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם ההגיון, עם הסכמי השכירות ועם מכתבי ההתראה.

כל טענות המבקש ביחס להשקעות שהשקיע כביכול במושכר, נטענו בלא כל אסמכתא או פירוט, והלכה היא כי המבקש רשות להגונן חייב להתכבד ולהכנס לכל פרטי הגנתו, כגון: מה היו ההשקעות, באיזה סכומים ולאיזה מטרה, וכיוצא באלו. בהעדר כל פירוט כנדרש, יש לדחותן על הסף.

מכל הטעמים שלעיל, אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן. בא כוח המשיב רשאי ליטול פסיקתא.

המבקש ישלם למשיב הוצאות הבקשה בסך 1,500 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, עד לתשלומם בפועל.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתנה היום כ"ג בתשרי, תשס"ו (26 באוקטובר 2005) בהעדר.
צחי אלמוג
, רשם









בשא בית משפט שלום 1501/05 מרדכי סלם נ' אליעזר כהן (פורסם ב-ֽ 26/10/2005)