פסקי דין על עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ | פסקי דין על דלל מאיר

112172/99 א     19/05/2002




א 112172/99 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' דלל מאיר




בתי המשפט
א 112172/99
בית משפט השלום תל אביב-יפו
19/05/2002
תאריך:
כב' השופטת רונית פינצ'וק - אלט

בפני
:
עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ
בעניין:
תובעת
תפארת דמתי - קולה

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
דלל מאיר
הנתבע
רנאטו יאראק

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק - דין

1. התובעת, חב' עמידר, השכירה עפ"י חוזה שכירות מיום 14.2.85 דירה ברח' עין גדי 4 בחולון (להלן: "המושכר") בשכירות בלתי מוגנת לדלל נזימה ודלל וילסון ז"ל שהם אם ובנה (להלן: "השוכרים"). לטענתה, לאחר שהשוכרים הלכו לעולמם, פלש הנתבע, בנה של נזימה ז"ל ואחיו של ווילסון ז"ל, למושכר שלא כדין. לפיכך הגישה עמידר תביעה לפינויו מהמושכר ולדמי שכירות ראויים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום הגשת התביעה, בסך 3,488 ₪.

2. לטענת הנתבע הוא מחזיק במושכר כדין מכח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי תשנ"ח - 1998 (להלן: "החוק"), בהיותו דייר ממשיך עפ"י החוק. לטענתו התגורר במושכר, לאחר שנפרד מאשתו והיה למחוסר דיור, ממרץ 1996, למעלה משלוש שנים לפני פטירתה של אימו נזימה דלל ז"ל שהתגוררה במושכר. לגרסתו, תחילה התגורר הנתבע במושכר עם אחיו ואימו, ולאחר פטירת אחיו ביום 27.4.98, המשיך להתגורר עם האם שנפטרה ביום 6.4.99. לטענתו הוא זה שפנה לעמידר, שלא ידעה על פטירת אימו, על מנת להסדיר את המשך מגוריו במקום, ואף שילם דמי שכירות עפ"י חוזה השכירות בין עמידר לבין אימו כל עוד היתה עמידר מוכנה לקבל את דמי השכירות. משלב מסויים סירבה עמידר לקבל ממנו תשלום דמי שכירות כדייר ממשיך, הודיעה לו כי אינו זכאי להנחה בתשלום שכר דירה ונמנעה מלשלוח לו שוברי תשלום. כן טוען הנתבע כי הוא מפקיד את דמי השכירות כדייר ממשיך בידי בא-כוחו וסכום זה עומד לרשות עמידר בכל עת.
3. עפ"י תצהירו (ת/1) של רכז השטח, חיים מדיון, עת/1, לאחר שנודע לו על פטירת אימו של הנתבע, פנה לנתבע שהבטיח להחזיר לעמידר את המפתחות תוך שבועיים. ביום 16.5.99 ביקר רכז השטח במושכר ומצא אותו ריק (אך עם מיטלטלין) וכך גם רשם בדו"ח הביקור מיום 23.5.99. כן ציין בדו"ח הביקור (נספח ה' לתצהיר ת/1) כי שוחח עם הנתבע שהבטיח להחזיר, כאמור, את המפתחות. גם בעדותו חוזר עת/1 על גרסתו לפיה אמר לו הנתבע באותה שיחה טלפונית "תן לי שבועיים ואני אחזיר לך את הדירה".

בנוסף הוציא עת/1 ביום 23.5.99 "התראה על נטישת מושכר וסיום יחסי שכירות" (נספח ו' לתצהיר ת/1). הודעה זו נעשית עפ"י הנוהל הקיים בעמידר לפיו כאשר יש חשש לנטישת דירה, יש לשלוח את ההתראה לכתובת המושכר מתוך מחשבה שאם מתגורר מאן דהו בדירה כדין, הוא יפנה לעמידר ויעמידה על טעותה בעקבות קבלת ההודעה. עפ"י עדותו של עת/1, נשלח המכתב בדואר רשום (אף שלא היה בידו להציג את אישור משלוח הדואר הרשום שלעדותו ייתכן והוא מוחזק במשרד עמידר).
ביום 21.6.99 מילא רכז השטח הודעה על עזיבה (נספח ח' לתצהירו ת/1) לפיו פרצה עמידר את הדירה, ובאותו היום הודיעה עמידר לחב' חשמל ולעירית ת"א על החזרת החזקה לידיה (נספחים ט', י' לתצהיר ת/1). כן פנתה עמידר למשרד הבינוי והשיכון על מנת שיפנה משתכנים אחרים לצורך אכלוס הדירה (נספח יא' לתצהיר ת/1). עפ"י עדותו של עת/1, בשלב בו פרצה עמידר את הדירה לא ידעה על תפיסת החזקה ע"י הנתבע והתייחסה לדירה כאל דירה נטושה, שבני המשפחה לא החזירו את המפתחות כפי שקורה לעיתים (עמ' 7 שורות 26 - 27 לפרוטוקול).

כפי שמחייבים הנהלים בעמידר בעת פריצה לדירה שלדעת עמידר נטושה, נערכים צילומים של המושכר וכן פרוטוקול בו מפורטים המיטלטלין שבדירה. כך נעשה גם בעניינינו (צילומים נ/1א' - יא').

עפ"י עדותו של עת/1 נראתה הדירה כדירה מרוהטת שלא גרים בה. היא היתה מאובקת, והמקרר היה ריק. כן העיד עת/1 נחרצות, לגבי השאלה אם הנתבע התגורר במושכר לפני פטירתם של אחיו ואימו: "אותי שאלו אם זה נכון שדלל מתגורר בדירה, ואני אומר חד משמעית בפעם המאה שהוא לא התגורר, אם הוא היה מתגורר הייתי רואה אותו" (עמ' 9 שורות 2 - 3 לפרוטוקול).

לטענת התובעת, ביום 18.7.99 פלש הנתבע לדירה, ועל כך ערך רכז השטח הודעה על פלישה של בן משפחה (נספח יב' לתצהירו). כן הגישה עמידר תלונה למשטרה (נספח יג' לתצהיר רכז השטח ת/1).

4. עפ"י נהלי העבודה בעמידר, עורכים עובדיה ביקורים במושכרים שהושכרו בשכירות סוציאלית. עפ"י עדותו של עת/1, הוא נוהג לבקר בכל דירה 3 - 4 פעמים בשנה, ופעם אחת בשנה בלבד ממלא על כך דו"ח (עמ' 4 שורות 2 - 4 לפרוטוקול). כך עשה עת/1 שהיה רכז השטח באיזור הכולל את המושכר מתחילת שנת 1996 (עמ 3 שורות 11 - 12).

התובעת הגישה דו"חות ביקור שנערכו במושכר ע"י רכזי השטח, תחילה הגב' סימה מיכאלי, ולאחריה עת/1, עובר לפטירת אימו ואחיו של הנתבע. עפ"י עדותו של עת/1 בדו"ח הביקור הוא נוהג לרשום את דיירי המושכר הנמצאים באותה עת בדירה, וכן שואל אותם אם מתגורר בדירה מישהו נוסף שאינו נמצא בה בעת הביקור. בנוסף הוא נוהג להחתים על הדו"ח אחד מדיירי המושכר שנמצא בו בעת הביקור. בדו"ח ביקור מיום 29.3.98 רשם עת/1 כי בעת ביקורו היתה בדירה האם, שאף חתמה על הדו"ח, וכי בדירה מתגוררים: "זוג קשישים". על כך העיד בחקירתו הנגדית כי האח נראה מבוגר ולכן סבר שהוא בן זוגה של האם (עמ' 5 שורות 1 - 4 לפרוטוקול). כן העיד כי רשם על הדו"ח את שמה של קורין נזימי, אחותו של הנתבע, שאין מחלוקת כי איננה מתגוררת במושכר, שכן בהיות האם האח מבוגרים ובמצב בריאותי בעייתי, שאל למי להתקשר אם יקרה להם משהו, והאם מסרה את פרטיה. על דו"ח הביקור מיום 18.5.97 שערך עת/1, חתם האח, ווילסון, ובו נאמר כי בדירה מתגוררים "אמא +בן זקן". בדו"ח ביקור מיום 29.7.96 ציין רכז השטח כי מתגוררת בדירה: "זקנה כבת 86", וכי מי שהיה איתה בדירה בעת הביקור, וחתם על הדו"ח היתה המטפלת. על כך העיד כי בביקורו זה לא היה ווילסון בבית, האם שכבה רתוקה למיטתה ולא יכלה לחתום, ולכן החתים את המטפלת בנוכחות האם, לאחר שהסביר לה באנגלית על מה היא חותמת.
עפ"י תצהירו של רכז השטח והדו"חות שהגיש, מעולם בביקוריו בדירה לא פגש את הנתבע, ומי שפגש מעולם לא ציין מגוריו של הנתבע או אדם נוסף פרט לאם ולאח. כן העיד עת/1 כי ראה את הנתבע פעם ראשונה בביהמ"ש, וכי שיחתו עם מי שהזדהה כנתבע היתה טלפונית (עמ' 3 שורות 12 - 13 לפרוטוקול).
התובעת הגישה דו"חות ביקור נוספים בדירה שנערכו ע"י הרכזת שקדמה לעת/1, סימה מיכאלי שלא נחקרה על תצהירה (ת/2): דו"ח ביקור מיום 28.10.91 ולפיו מתגוררים בנכס "אמא + בן" (נספח א' לתצהיר ת/2), ביקור מיום 2.12.92 בו נכחה האם שדיווחה כי בנה מתגורר איתה (נספח ב' לת/2), דו"ח ביקור מיום 8.2.93 לפיו גרים בדירה "בן וילסון + אמא נזימה" (נספח ג' לת/2), דו"ח ביקור מיום 4.12.94 לפיו מתגוררים בדירה אם ובנה (והבן היה בבי"ח בעת הביקור) (נספח ד לת/2) וכן דו"ח ביקור מיום 4.9.95 חתום ע"י האח ווילסון, לפיו גרים בדירה "בן +אמא גרים 2 נפשות".

העולה מהאמור הוא שכל דו"חות עמידר מצביעים על כך שהנתבע לא התגורר בדירה מעולם. העובדה שיש בדו"חות אי דיוקים, אינה פוגעת בכך שיש להם כוח ראייתי מצטבר לתמיכה בגרסת התובעת. כך, העובדה שאחד הדו"חות התייחס ווילסון ז"ל כאל בן זוגה של האם, וכי באחד מיני דו"חות רבים אין הוא מופיע, אינה פוגעת בכך שמכלל הדו"חות עולה בבירור שהוא התגורר בדירה. בה במידה עולה מכלל הדו"חות כאמור, תמיכה בגרסת עמידר לפיה לא התגורר הנתבע בדירה.

5. בנוסף מסתמכת התובעת על מכתבו של הנתבע מאפריל 1999, החודש בו נפטרה אימו, (שהתקבל בעמידר ב- 6.5.99 (נספח ז' לתצהיר ת/1), למנהל מחוז ת"א בעמידר, בו מבקש הנתבע, לפנים משורת הדין, לאפשר לו לרכוש את המושכר מעמידר. עפ"י האמור במכתב, בעת שאחיו ואימו היו בחיים לא היה באפשרותם לרכוש את הזכויות בדירה. כעת יכול הנתבע לרכוש את הנכס אולם אינו זכאי לכך מאחר ולא התגורר במושכר. לכן ביקש הנתבע במכתב זה, בו ציין את כתובתו כרח' אילת 31, לאפשר לו לעשות כן לפנים משורת הדין. כך כתב הנתבע במכתב זה:
"אמי ואחי... קיבלו בשנת 85 מחב' עמידר דירה בת שני חדרים... אני... מופיע ביחד עם ווילסון ואמא כזכאי לדיור ציבורי אבל מעולם לא מימשתי זכות זו ובדירה התגוררו רק אחי וילסון ואימי. במשך כל השנים... ההתגוררות של אחי ואמי בדירה...".

ובהמשך:
"אני פונה אל כבודך בכל לשון של בקשה היות ואני מופיע בזכות תעודת זכאות יחד עם אמא ואחי ז"ל ולא היה ברשותי אף פעם דירה לא ציבורית ולא פרטית לאפשר לי שאני ארכוש את הדירה. עלי לציין שאין ברשותי מגורים קבועים..."

לגבי מכתב זה נאמר בתצהירו של הנתבע כי הוטעה ע"י יועצים למיניהם שהשיאו אותו לכתוב עובדות לא נכונות מתוך אמונה מוטעית שהדבר יקדם פתרון בעיותיו. לטענתו, אדם בשם אפריים כתב לו את המכתב בכתב ידו, והוא הודפס עבורו ע"י ביתו (של הנתבע). לראייה מצרף הנתבע מכתב זהה למכתב נספח ז' לתצהיר ת/1, בכתב יד (נספח תצ/4 לתצהירו נ/2), שבשוליו ישנה הדפסה של מכשיר פקסימיליה לפיו נשלח המסמך מעמידר. עוד יש לציין כי עת/1 אישר בעדותו כי הוא מכיר אדם בשם אפרים שמשמש כרכז אחזקה, היינו מבצע תיקונים במושכרים של עמידר. כן יש לציין כי עפ"י מכתב בא-כוחו של הנתבע מיום 24.11.99 (תצ/1 לתצהיר נ/2) אותו אפרים הוא מכר של הנתבע העובד במחלקת ההנדסה בעמידר. עת/1 העיד כי מעולם קודם לעדותו לא נאמר לו שהנתבע טוען כי עובד של עמידר הוא שניסח עבורו את המכתב נספח ז' לתצהיר ת/1, וממילא לא בדק את הטענה. לעניין זה טענה עמידר, ובצדק, כי הנתבע לא ציין בכתב טענותיו ובתצהירו כי אפריים עובד בעמידר ולפיכך לא נבדק העניין. יחד עם זאת, כאמור, נאמר הדבר במכתב בא-כוחו מנובמבר 1999, (דהיינו כחודש לפני הגשת התביעה). הנתבע העיד כי לאחר מותם של ווילסון ואחיו, מצא את מספר הטלפון של אפריים שהיה חבר טוב של ווילסון, וביקש מנו לעזור לו לקבל על שמו חוזה חדש. כן העיד שלא נפגש עם אפריים, אלא אפריים שלח לו את המכתב בדואר (עמ' 11 שורות 2 - 10 לפרוטוקול). הנתבע מודה כי את המכתב כתב עבורו אפרים עפ"י העובדות שהוא עצמו מסר לו (עמ' 11 שורות 15 - 16 לפרוטוקול), וכי קרא את המכתב וחתם עליו (עמ' 11 שורה 20). גם במכתבו מיום 21.6.99, שם כבר טען הנתבע כי התגורר בדירה עם האם והאח כשלוש שנים, לא טען שמכתבו הקודם נכתב בניגוד לאמת עפ"י ייעוץ שקיבל מאפרים.

כאמור לא טרח הנתבע לזמן לעדות את אפריים, ואף לא הצביע על פרטיו ועובדת היותו עובד עמידר ברורות, עד לחקירתו הנגדית. בנסיבות אלה אין לבוא חשבון עם עמידר על כך שלא זימנה אותו לעדות, מה גם שמלכתחילה היה נטל זה, להזמינו, בנסיבות, מונח על כתפי הנתבע.

6. אין מחלוקת כי הנתבע מעולם לא שינה במשרד הפנים את כתובת מגוריו עם אשתו ממנה התגרש ברחוב אילת 31. כתובת זו נרשמה ע"י הנתבע ככתובתו בפני
יתו לעמידר לאפשר לו לרכוש את המושכר (נספח ז' לת/1). לגרסתו של הנתבע אפריים הוא שאמר לו לרשום כתובת זו (עמ' 11 שורות 25 - 26 לפרוטוקול), ואולם עפ"י עדותו זו הכתובת שהוא מוסר תמיד. כן העיד הנתבע שכתובת גרושתו משמשת אותו כמו משרד והוא "לא משנה" את כתובתו זו, וגם גרושתו העידה כי כנראה נח לו שכל הדואר הנשלח אליו יגיע לכתובתה. יחד עם זאת משנשאלה אם כל הדואר (של הנתבע) מגיע לכתובתה העידה: "כן זה הדואר של תפעול האוטו, כולל חשבוניות, מוסך ורק זה. עד היום לא הגיע שום דבר פרטי" (עמ' 17 שורות 1 - 3 לפרוטוקול).

7. עפ"י תצהירו של הנתבע הוא עבר להתגורר במושכר לפני פסח בשנת 1996, כשנפרד מאשתו ונותר מחוסר דיור שכן אשתו המשיכה להתגורר בבית המגורים המשותף ששייך לה ולילדיה מנישואים קודמים. מאז המשיך לגרסתו להתגורר ברציפות במושכר.

בחקירתו העיד הנתבע כי הוא נעדר מביתו לעיתים קרובות לרגל עבודתו, ואולם למעט דו"חות נסיעה בודדים לא צירף הנתבע דו"חות נוספים כך שניתן יהיה ללמוד על מידת היעדרותו מביתו לרגל עבודתו. אחיותיו של הנתבע שאמנם לגרסתו נמצאות לפחות חלק מהזמן בחו"ל, אך גם עפ"י עדותו יש להן דירות בת"א ומן הסתם מגיעות מפעם לפעם, לא העידו על מקום מגוריו. כך גם לא העידו שתי בנותיו שגרות עם אימן, הגב' דלאל, ושעפ"י עדותו של הנתבע בחקירתו הנגדית באות למושכר כדי לנקות אותו עבורו.

הנתבע לא הגיש מסמכים כלשהם מהם ניתן ללמוד מתי החל הקרע בינו לבין אשתו. משנשאל על כך בחקירתו הנגדית העיד כי אימו ביקשה שלא יתגרש ושאחרי מותה שיעשה כרצונו (עמ' 10 שורות 27 - 28 לפרוטוקול).

גרושתו של הנתבע, עה/3, לאה דלאל, תומכת בגרסתו, ובתצהירה נאמר כי הם התגרשו ביום 24.1.00, אך חייהם המשותפים כבני זוג הסתיימו זמן רב לפני כן, בסביבות ראשית 1996, "אולי בתחילת מרץ 1996", ומאז עזב הנתבע את הבית בו התגוררו ברחוב אילת ולא שב להתגורר בו. לפי הידוע לה, התגורר הנתבע עם אימו ואחיו, וכן היא תומכת בגרסתו כי נהג להיעדר מהבית לתקופות ארוכות בשל עבודתו.

עפ"י עדותה של הגב' דלאל, היא חששה להכאיב לאימו של הנתבע, ורק לאחר שנפטרה היו ברבנות, בתאריך שאינו זכור לה (עמ' 16 שורות 5 - 6 לפרוטוקול). באופן כללי בלבד העידה הגב' דלאל כי גם קודם לכן היו מריבות בינה לבין הנתבע, והיא והנתבע הגיעו פעם אחת לרבנות וניסו להסתדר (עמ' 16 שורה 4 לפרוטוקול). אולם, לבד מכך שגרסה זו לא נתמכת במסמכים כלשהם, עולה מעדותה שמדובר באפיזודה שהסתיימה ולא חזרה על עצמה עד שנת 1999, לאחר פטירתה של האם.

פסק הדין לגירושים מיום 23.12.99, לפיו נערכו הגירושים ביום 24.1.00, מציין כי אין לנתבע ולאשתו רכוש משותף.

ל

פסק דין
זה נערכה תוספת מיום 14.2.00, המאשררת כחלק מפסה"ד הסדר שנעשה בין בני הזוג ביום 1.4.94 לפיו, מאחר וגב' דלאל נתנה לנתבע הלוואה בסך 400,000 ₪ לרכישת אוטובוס לצורך עבודתו כנהג, מוסכם שכל סכום שיתקבל מעבודתו על האוטובוס יופקד בחשבון משותף של הנתבע והגב' דלאל בבנק הפועלים סניף הבשור, שינוהל ע"י גב' דלאל, לרבות תשלום ההוצאות בגין האוטובוס ותשלום החזרי ההלוואה עד לסיומה. גם לאחר מכן ינוהל החשבון ע"י הגב' דלאל שכן חצי מהאוטובוס שייך לה ולפיכך גם מחצית הרווח. עד להסדרת העניינים בין בני הזוג תהיה לנתבע זכות חתימה בחשבון בל"ל בחולון (תצ/15).

עפ"י תצהירה של הגב' דלאל, תמיד היתה בינה ובין הנתבע הסכמה עיסקית. כשעוד חיו ביחד, הילוותה לו כסף בעזרתו רכש את האוטובוס המשמש לפרנסתו, וכדי להבטיח אותה הוסכם שהיא תנהל הן את הכספים שיתקבלו מעבודתו באוטובוס והן את ההוצאות הדרושות להפעלת האוטובוס, וכי עד היום היא מקבלת מחצית מרווחי התפעול של האוטובוס ומוסיפה לנהל את כל הצד הכספי הקשור לאוטובוס שכן הנתבע נמצא רוב הזמן בנסיעות ברחבי הארץ. כן העידה שלאחר תשלום הוצאות על האוטובוס וההלוואה מהחשבון, מה שנשאר מתחלק בינה לבין הנתבע, כאשר הנתבע והיא, כל אחד מהם לחוד יכול להוציא כסף מהחשבון והם נוהגים להודיע אחד לשני כמה הוצא "כדי לדעת מה הולך בחשבון" (עמ' 16 שורות 13 - 29, ועמ' 17 שורות 17 - 18 לפרוטוקול).

בניגוד לאמור לעיל העיד הנתבע בחקירתו הנגדית כי גרושתו לא נתנה לו הלוואה אלא חתמה כערבה להלוואה שקיבל מהבנק לצורך רכישת המשאית. את ההסכם שנערך בינו לבין גרושתו ביום 1.4.94 (תצ/15) לפיו קיבל ממנה הלוואה על סך 400,000 ₪ ערכה עפ"י עדותו, בת אחותה של גרושתו שהיא עורכת-דין, כשהוא וגרושתו היו לעדותו "במצב רוח טוב" (עמ' 13 שורה 29 לפרוטוקול).

גם בעניין הביקורים בדירה ברח' אילת היו סתירות בין גרסת הנתבע לגרסת גרושתו, כאשר הנתבע העיד שלעולם אינו מבקר בדירה ברח' אילת (עמ' 14 שורה 5 לפרוטוקול), גרסה תמוהה כשלעצמה לאור העובדה שבנותיו מתגוררות שם עם אימן ושיתוף הפעולה העסקי המלא שבינו לבין גרושתו. הגב' דלאל, לעומת זאת, העידה כי לפעמים באו הבנות לבקר את הנתבע ולפעמים היה הנתבע בא לדירתה על מנת לבקרן (עמ' 15 שורה 30 עד עמ' 16 שורה 2 לפרוטוקול), וכי קורה שהיא רואה אותו כשהוא בא לבקר את הבנות (עמ' 16 שורות 30 - 31 לפרוטוקול).

8. גרסתו של הנתבע נתמכה בתצהירו של שכנו, משה שטיין, עה/2. עפ"י עדותו הוא מכיר את הנתבע משנת 1996, מהיותם שכנים באותו בניין (אך בכניסה שונה). עפ"י תצהירו של עה/2 בשנת 1996, למיטב זכרונו במרץ, הצטרף הנתבע לאימו ולאחיו והוסיף להתגורר ברציפות, כשלא שהה בעבודתו, גם לאחר פטירתם ועד היום. הוא העיד כי התקין עבור הנתבע וילון על מנת שיוכל לישון במשך היום ללא הפרעה. כן תמך עה/2 בגרסתו של הנתבע לפיה נעדר מביתו לעיתים קרובות לרגל עבודתו כנהג אוטובוס תיור.

גם בעניין זה תמוה בעיני שלמרות שמדובר בבניין עם 32 דירות, 16 בכל כניסה, לא הביא הנתבע עדים נוספים שיתמכו בגרסתו.

9. לאור חומר הראיות כאמור לעיל הגעתי למסקנה שהנתבע לא התגורר עם אימו במושכר לפני פטירתה, וודאי שלא בשלוש השנים האחרונות לחייה. אי הדיוקים בדו"חות הביקור היו בלתי מהותיים. דו"חות אלה נעשו משך שנים, אחת לשנה, ע"י רכזים קבועים, תחילה סימה מיכאלי ולאחר מכן עת/1, מעדויותיהם עולה חד משמעית כי במושכר התגוררו שניים בלבד: האם והאח, ווילסון. הנתבע לא הכחיש למעשה כי הבטיח לעת/1 להחזיר את המפתחות תוך שבועיים, ועד התביעה לא נחקר על הבטחה זו שטרח וציין בדו"ח שנערך על ידו. לאחר מכן, שלא כצפוי על-פי גרסתו של הנתבע, לא הגיב הנתבע להתראה על נטישה וסיום יחסי שכירות. לכך יש להוסיף את הודאתו במכתבו נספח ז' לת/1 לפיו לא ניצל מעולם את זכותו לשכירות סוציאלית וכי בדירה התגוררו רק אחיו ואימו, ומכתבו לאחר מכן בו חזר בו וטען כי התגורר במושכר 3 שנים לפני פטירת אימו אך לא הזכיר סיבה כלשהי לכך שרשם במכתבו הקודם עובדות לא נכונות, דהיינו ההטעייה הנטענת ע"י אפריים. הנתבע הודה שהעובדות שנכתבו לטענתו ע"י אפריים, ניתנו על-ידו לאפרים, וכי הנתבע קרא את המכתב וחתם עליו, והנתבע אף לא הצביע על סיבה כלשהי מדוע יטעה אותו אפרים, חברו הטוב של אחיו, שאינו עובד במחלקות הרלבנטיות בעמידר, אלא כאיש אחזקה. לכך יש להוסיף כי הנתבע לא הביא עדים רבים שבאופן רגיל יכולים להעיד על מקום מגוריו של אדם, אלא הסתפק בעדות סתמית של שכן המתגורר בכניסה אחרת בבניין.

גם המסמכים הנוגעים לגרושיו של הנתבע אין בהם כדי לתמוך את גרסתו מבחינת מועדיהם. לפיכך נזקק הנתבע לעדויות שלו ושל אשתו לפיהם אירעה פרידתם, למעשה, קודם לכן, דבר שלא הובאה לו ראיה כלשהי. ההיפך הוא הנכון, מכל העדויות עולה כי הנתבע וגרושתו נפרדו, אם בכלל, לאחר מות אימו, ומנהלים עד היום עסק וחשבון בנק משותפים. הנתבע הקדים רפואה למכה, והוא וגרושתו העידו על ההסדרים הכספיים והעסקיים ביניהם, הבאים להסביר כי הם פרודים כבני זוג למרות ניהול עסק וחשבונות בנק משותפים. אינני נדרשת לקבוע אם אמנם מקיימים הנתבע וגרושתו עסקים משותפים למרות פירוד אמיתי ביניהם, שכן כאמור, לא עדותם לא נתמכה בראיה כלשהי לפיה חל ביניהם פירוד לפני פטירת אימו של הנתבע. כל חומר הראיות שבפני
, לרבות חקירתה הנגדית של הגב' דלאל, בניגוד לאמור בתצהירה, מצביע על כך שהנתבע וגרושתו, ככל שנפרדו, עשו כן רק לאחר פטירתה של אימו.

10. לאור כל האמור לעיל, משהגעתי למסקנה כי הנתבע לא התגורר עם אימו במושכר לפני פטירתה, אין הוא בגדר דייר ממשיך עפ"י חוק הדיור הציבורי, ועליו לפנות את המושכר.

11. התובעת הגישה חוו"ד מומחה, שמאי מקרקעין, ירון שילר (ת/3) ועל-פיה דמי השכירות הראויים למושכר הם בסך 330$ לחודש. השמאי לא נחקר על חוות-דעתו.

12. לאור כל האמור לעיל אני מורה לנתבע לפנות את הנכס נשוא התובענה, דירה מס' 21, בת שני חדרים ונוחיות, ברח' עין גדי 4 בחולון, ולהחזיר את החזקה בה לתובעת, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ השייכים לנתבע.

בנוסף ישלם הנתבע לתובעת דמי שכירות ראויים, עד מועד הגשת התביעה, בסך 3,488 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (16.12.99) ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובצירוף, הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום ח' בסיון תשס"ב, 19 במאי 2002 בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.
זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי.
מותר לפרסום 19/05/2002.
רונית פינצ'וק - אלט
, שופטת








א בית משפט שלום 112172/99 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' דלל מאיר (פורסם ב-ֽ 19/05/2002)