פסקי דין על אחסאן עבדאללה חמדאן | פסקי דין על ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם | פסקי דין על נדים דאוד | פסקי דין על אסעד אסעד ואח' |

8082-04/18 עפא     16/11/2018




עפא 8082-04/18 אחסאן עבדאללה חמדאן נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם, נדים דאוד, אסעד אסעד ואח'








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים



עפ"א 8082-04-18 ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם
נ' חמדאן ואח'

עפ"א 40331-04-18 חמדאן נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
נאסר ג'השאן


המערער בעפ"א 40331-04-18
אחסאן עבדאללה חמדאן


נגד

המשיבים
.1

ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם

.2

נדים דאוד

.3

אסעד אסעד

נגד

המערער בעפ"א 8082-04-18
הועדה המקומית לתכנון ובנייה בקעת בית הכרם

נגד

המשיבים
.1
אחסאן עבדאללה חמדאן
.2
נדים דאוד
.3
אסעד אסעד



פסק דין


1.
לפניי שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט י' טורס) בתיק תו"ב 13460-09-13. המערער בעפ"א 40331-04-18 (לשם קיצור יקרא להלן: "המערער"), משיג על הכרעת הדין ועל גזר הדין בעניינו, ואילו המערערת בעפ"א 8082-04-18 (להלן: "הועדה") מערערת על גזר דינו של בית משפט קמא באשר למועד ביצוע הצווים שהוטלו על המערער והמשיבים 2 ו-3 (יקראו להלן: "המשיבים").

רקע ועובדות כתב האישום
:

2.
ביום 27.09.2017 הרשיע בית משפט קמא את המערער והמשיבים, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, בניגוד לסעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), וזאת למרות שכתב האישום ייחס להם עבירה בניגוד לסעיף 204(ב) לחוק.

3.
על-פי עובדות כתב האישום, המערער הנו הבעלים והמחזיק במקרקעין הידועים כגוש 18833, חלקה 70 באדמות הכפר ראמה, ואילו המשיבים הם המחזיקים והמשתמשים במקרקעין. על המקרקעין חלות תכניות ג/6759 ו-ג/983 אשר בהתאם להן ייעוד המקרקעין הוא אחסנה ומלאכה. נטען בכתב האישום, כי המערער הגיש בקשה ללגיטימציה
עבור אולם חתונות ביום 13.03.2008, אלא שבקשה זו נדחתה ביום 17.04.2008. עפ"י עובדות כתב האישום, בתאריך 07.05.2013 או בסמוך לכך, השתמשו המערער והמשיבים שלא כדין, ושלא על-פי היתר כחוק במקרקעין, במבנה בשטח של כ-740 מ"ר כאולם חתונות וגן אירועים (להלן: "המבנה"), וכי החל מיום 13.03.2008 השתמשו במבנה המצוי במקרקעין כאולם אירועים.

הכרעת דינו של בית משפט קמא
:

4.
בהכרעת דין מנומקת ומפורטת, הרשיע בית משפט קמא את המערער והמשיבים בעבירה לפי סעיף 204(א) (עבירת ביצוע עבודה או שימוש במקרקעין ללא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר), וזאת לפי סמכותו לפי 184 לחוק סדר הדין הפלילי, התמש"ד-1984 (להלן: "החסד"פ"). הגם שכתב האישום ייחס למשיבים עבירה בניגוד לסעיף 204 (ב) האמורה לעיל, ביקשה המאשימה להרשיע את המשיבים בעבירה לפי סעיף 204 (א) ובית המשפט מצא כי יסודות העבירה בניגוד לסעיף 204 (א) הוכחו ומשכך מצא להרשיעו בעבירה זו.

5.
בית משפט קמא מצא שאינו כבול להוראת החיקוק שבכתב האישום וכי בכל מקרה, בהתאם להוראות סעיף 184 לחוק לחסד"פ, ומאחר וטענת השימוש שעשו הנאשמים שלא על פי היתר כדין נטענה בכתב האישום, מצא לנכון בית משפט קמא לבחון אם הוכחו בפני
ו יסודות העבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק. בית משפט קמא קבע כי המערער והמשיבים לא חלקו על האפשרות לעשות שימוש בסעיף 184 לחסד"פ, וממילא לא טענו שלא ניתנה להם הזדמנות סבירה להתגונן בפני
העבירה. בית משפט קמא קבע כי
האפשרות להרשעה בעבירה לפי סעיף 204 (א) "היתה ברקע" והיתה אחד הנושאים המרכזיים בהם עסק הדיון; על כן נקבע כי היתה למערער ולמשיבים הזדמנות סבירה להתגונן מפני האפשרות שיורשעו בעבירה הנ"ל. על כן מצא בית משפט קמא שאין כל מניעה להרשיע את הנאשמים שלפניו בעבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק, לו תוכחנה יסודותיה.



6.
בית משפט קמא, בטרם נדרש לשאלת קיומו או העדר קיומו של היתר בנייה למבנה, דן בטענת המערער, ולפיה לאור טענת הועדה לגבי העדר היתר בנייה לא ניתן להרשיעו בעבירת שימוש אסור לפי סעיף 204 (א) . בית משפט קמא דחה, ובצדק, טענה זו לנוכח האמור בפסיקת בית המשפט העליון שצוטטה בהכרעת הדין שקבעה כי בהעדר היתר, הרי כל שימוש במבנה הוא שימוש חורג המצריך היתר בנייה, ולפיכך מתקיימים יסודות העבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק. בית המשפט קמא דחה טענה נוספת שהעלה המערער, לפיה בהעדר היתר לא ניתן להרשיעו בעבירה לפי סעיף 204 (ב) (שהופיע בהוראות החיקוק בכתב האישום). נקבע כי מקום שאין היתר למבנה, הרי כל שימוש בו הוא בניגוד לתנאי ההיתר (כלשון סעיף 204 (ב) לחוק).

7.
בית משפט קמא דחה את טענת המערער בעניין החובה לערוך שימוע, זאת בהעדר חובה בדין לעשות כן. עוד קבע בית משפט קמא כי לא הובאו בפני
ו ראיות לבחינת קיומו של פגם בדבר אי מתן האפשרות למערער למסור את גרסתו בפני
הרשות החוקרת טרם הגשת כתב האישום, ובשים לב לשלב בו מועלית הטענה, לאחר שמיעת ראיות, דינה להידחות.

8.
בשאלה העיקרית לה נדרש בית משפט קמא –האם הוכח היעדרו של היתר בנייה, קבע בית משפט, לאחר שניתח את הראיות שהובאו בפני
ו, כי הוועדה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי לא הוצא היתר בנייה למבנה.

9.
בית משפט קמא קבע כי המשיבים מחזיקים במבנה והם המשתמשים בו בפעול. המערער הוא הבעלים של המקרקעין ומשכיר אותו לצרכי מסחר בסכום של כ-7,000 ₪, מכאן הוכח, כי המערער והמשיבים משתמשים במבנה בפועל. בית משפט קמא קבע כי אין בכך שהמערער מפעיל עסק במקום, ואינו מחזיק בו על מנת להביא למסקנה שאינו משתמש בבניין, אף השכרתו לאחר היא בגדר שימוש במבנה.

10.
באשר להתקיימות ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק, קבע בית משפט קמא, כי המערער אינו עומד בתנאי ההגנה שנקבעו בסעיף. נקבע כי דומה שאין מחלוקת אמיתית בדבר ידיעתו של המערער על כך שלא קיים למבנה היתר כדין וזאת למצער משנת 2008. בית משפט קמא קבע, כי הוכח בפני
ו שהמערער ידע שלא קיים היתר למבנה ולא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק, שכן כאשר התברר לו כי לא קיים היתר, היה עליו לחדול מכל שימוש במבנה ובכלל זה להימנע מלהשכירו למשיבים.


11.
בית משפט קמא קבע עוד, כי אף המשיבים לא הוכיחו שלא היו מודעים לעובדה שהשימוש שנעשה במבנה נעשה ללא היתר. בית משפט קמא קבע בעניין זה כי אינו נותן אמון בגרסתו של המשיב 3 אשר טען כי הבעלים הקודם הציג בפני
ו את ההיתר. נקבע כי התנהגות הבעלים הקודם, אשר פעל על חשבונו להוצאת היתר בדיעבד ולא טען בפני
הועדה מעולם לקיומו של היתר, ואף הודה בכתב אישום נגדו והורשע, מלמדת שלא ייתכן שהוצג בפני
המשיבים היתר לאולם נשוא הדיון. בית משפט קמא קבע כי היה על המשיבים להימנע מהמשך פעילות במבנה ורק כך הם יכלו ליהנות מההגנה שבחוק.

12.
להשלמת התמונה אציין, כי לאחר מתן הכרעת הדין הגישו המערער והמשיבים בקשה בה טענו כי תיקון מס' 116 לחוק שנכנס לתוקפו ביום 25.10.2017 ביטל את האיסור המגולם בעבירה בה הורשעו וכי הרשעתם אינה עומדת ביסודות סעיף 243 בחוק החדש (לאחר תיקונו). בהחלטה מנומקת מיום 11.2.2018 דחה בית משפט קמא טענה זו, וקבע כי הדין החדש לא ביטל את האיסור המגולם בעבירה בה הורשעו הנאשמים ולא שינה לקולא את יסודות העבירה.

גזר דינו של בית משפט קמא:

13.

בגזר דינו, עמד בית משפט קמא על הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירה מושא הדיון, לרבות הפגיעה הקשה בשלטון החוק. נקבע, כי חלקם של המערער והמשיבים אינו שונה באופן מהותי, כל אחד מהם עושה במבנה שימוש עסקי ומפיק ממנו תועלת ללא היתר, איש איש כפי חלקו.
נקבע כי הנזק שנגרם ממעשיהם של המערער והמשיבים נגזר ממשך ביצוע העבירות. משכך, סבר בית משפט קמא כי מתחם הענישה ההולם את העבירה לפי נסיבותיה נע בין הטלת הקנס בין 50,000 ₪ לבין 250,000 ₪.

14.
בית משפט קמא עמד על סוגיית תקופת הזמן בגינה יש לקבוע את העונש וקבע כי הוכח ברמה של מעבר לכל ספק סביר, כי תחילת השימוש היא לכל הפחות מיום 13.03.2008. באשר להיקף התמשכות העבירה, בית משפט קמא קבע כי הוכח שהמערער והמשיבים עדיין עושים שימוש במבנה עד היום.


15.
בקביעת העונש המתאים למערער ולמשיבים התחשב בית משפט קמא בהעדר עבר פלילי לחובת המערער והמשיבים, במאמציו של המערער להכשרת הבנייה, ובעובדה כי הם ניהלו הליך ולא קיבלו אחריות למעשיהם, אם כי הובא בחשבון לקולה אופן ניהול ההליך ומהות הטענות שהעלו המערער והמשיבים.
16.
באשר לצו הפסקת השימוש והריסת המבנה, קבע בית משפט קמא כי בתיקון 116 לחוק
נקבע הסדר מחמיר יותר בנוגע לצווי הריסה ואיסור שימוש, בנוגע למועדים בהם יש לבצע את ההריסה. בית משפט קמא
קבע כי ספק אם סעיף 16(ג) לחוק המתקן, מעניק לבית המשפט סמכות לעשות שימוש בסעיף 254ב לחוק החדש לגבי עבירה שנעברה לפני יום תחילתו של החוק המתקן. נקבע כי המערער והמשיבים לא הורשעו בעבירה לפי סימן ו' לחוק החדש, אלא בעבירה לפי סעיף 204(א) לחוק הישן, שכן הדין החדש לא היה בתוקף ביום הכרעת הדין, ולפי סעיף 3(א) לחוק העונשין דין היוצר עבירה אינו חל למפרע. בית משפט קמא לא מצא מקום להכריע בשאלה אם כוונת המחוקק היתה שהסעיף יחול גם על מי שהורשע בעבירה לפי הנוסח הקודם, שקיימת לה מקבילה זהה מבחינת יסודות העבירה בסימן ו' החדש, וזאת מאחר והצדדים לא טענו בנדון והנושא לא לובן, על כן אין מקום להכריע בנושא ללא טיעון. בכל מקרה נקבע, כי יש לבחור את הפירוש המקל עם הנאשם מקום בו קיימות מספר אפשרויות סבירות בהתאם להוראות סעיף 34כא לחוק העונשין, לפיכך לא ניתנו צווי אכיפה בהתאם לדין החדש, כך גם לגבי עשיית שימוש בסעיף 254י' העוסק בחיוב באגרות לפי הדין החדש, שאף הוא מחייב לפי לשונו בעבירות לפי הדין החדש.

17.
על כן ובהתחשב ביתר טיעוני הצדדים לעונש, דן בית משפט קמא את המערער לעונשים כדלקמן:

א.
קנס כספי בסך 70,000 ₪ או 200 ימי מאסר תמורתו. סכום הקנס ישולם ב- 30 תשלומים חודשיים שווים ורצופים.

ב.
התחייבות כספית בסך 15,000 ₪ להימנע מלעבור אחת העבירות המנויות בפרק י' לחוק התכנון והבניה וזאת במשך שנתיים.

על שני המשיבים הוטל:

א.
קנס כספי בסך 60,000 ₪ או 170 ימי מאסר תמורתם, כאשר סכום הקנס ישולם ב- 30 תשלומים חודשיים שווים ורצופים.

ב.
התחייבות כספית בסך 15,000 ₪ להימנע מלעבור אחת העבירות המנויות בפרק י' לחוק התכנון והבניה וזאת במשך שנתיים.

18.
כמו כן נתן בית משפט קמא, צו להריסת המבנה מושא כתב האישום, שביצועו עוכב עד ליום 01.10.2018, על מנת לאפשר למערער לפעול לקבלת היתר וכן להתארגנות. עוד ניתן צו איסור שימוש במבנה שביצועו עוכב עד ליום 01.09.2018 לצורך התארגנות. וכן חייב בית משפט קמא את המערער והמשיבים בתשלום אגרה החלה על השימוש שעשו במקרקעין כקבוע בחוק בניכוי כל סכום ששולם.

ערעור
המערער בעפ"א 40331-04-18:

19.
לטענת המערער טעה בית משפט קמא בהכרעת דינו בהרשיעו את המערער לפי סעיף 204(א), שכן העדר ציון הסעיף הנ"ל בכתב האישום, מחזקת את טענת המערער לקיומו של היתר בניה. לטענת המערער חזקה על הועדה, באם לא היה היתר בניה כדין, שהיתה מציינת את סעיף 204(א) בכתב האישום.

20.
עוד טוען המערער, כי העובדה שהבניין נשוא הדיון, קיים מזה עשרות שנים, הרי שאין כל עבירה על הוראות סעיף 204(א) לחוק, וככל שאכן היתה עבירה הרי היא התיישנה זה מכבר. נטען, כי העובדה שחברת החשמל חידשה את חיבור החשמל באולם האירועים, לאחר שעלה באש לפני מעל כעשור, מבלי שהתנתה זאת בהצגת היתר כמקובל, מוכיחה כי לבניין קיימת "נפקות חוקית", חרף העובדה שההיתר אבד, וכל הניסיונות לשחזרו כשלו.

21.
לחילופין, טען המערער כי העונש שהושת עליו חורג לחומרה בהשוואה למדיניות הענישה המקובלת, ויש להורות על הקלה משמעותית בעונש שהושת עליו. נטען כי בית משפט קמא לא לקח בחשבון או לא ייחס משקל מספיק לנסיבות מקלות רבות, כולל העובדה כי המערער אדם נורמטיבי, חסר כל עבר פלילי, האולם קיים מזה עשרות שנים, משמש ומשרת את האוכלוסייה המקומית למופת כאשר הפסקת פעילותו עלולה לפגוע קשות בפרנסת עשרות משפחות וכן בחוג לקוחות אשר הזמינו אירועים משפחתיים וטקסי נישואין המתוכננים מבעוד מועד.







ערעור הועדה בעפ"א 8082-04-18:

22.
הועדה משיגה על גזר הדין ועל קביעה אחת ויחדיה בגזר הדין, ולפיה
אין מקום ליתן אמצעי אכיפה נוספים בהתאם להוראות פרק י' סימן ז' לחוק התכנון והבניה, בנוסחו לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 116. לפי הועדה, טעה בית המשפט קמא כאשר קבע אמצעי אכיפה בהתאם להוראות סעיף 205 בנוסחו עובר לתיקון החוק. לטענת הועדה שגה בית משפט קמא בפרשנותו הוראות סעיף 16(ג) לחוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 116) התשע"ז- 2017 בעניין "תחילה ותחולה" וכפועל יוצא, קבע בית משפט קמא כי ביצועם של צווי ההריסה וצו איסור השימוש יעוכב למשך תקופה העולה על 30 ימים מבלי שתינתן כל התייחסות לשאלה אם המבנה מסכן את שלום הציבור או את בטיחותו ומבלי שיירשמו על נימוקים מיוחדים לעיכוב כאמור וזאת בניגוד להוראות סעיף 254ד לדין החדש. למעשה, חזרה הועדה על טענותיה בפני
בית משפט קמא לעניין תחולת הדין החדש על צווי ההריסה והספקת השימוש (ראו לעניין זה האמור בסעיפים 12 ואילך להודעת הערער).

תמצית טיעוני הצדדים בדיון:

23.
במסגרת הדיון, חזר ב"כ המערער על נימוקי הודעת הערעור והוסיף וטען, כי במסגרת ההליך בפני
בית משפט קמא ביקש לזמן נציג מטעם חברת החשמל על מנת להוכיח שהיה לבניין נשוא הדיון היתר כדין וזאת לטענתו, ניתן להסיק מכך שחברת החשמל עשתה חיבור חדש לבניין בשנת 2004 ובהתאם לסעיף 157(א) חברת החשמל אינה מבצעת חיבור לבניין ללא היתר. נטען כי בית משפט קמא לא ייחס משקל לטענה הנ"ל בהכרעת דינו.

24.
ב"כ המערער עוד טען, כעולה מתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם חברת החשמל (חלף התייצבות נציג מטעמה לדיון), שעד לשנת 1978 לא היתה הקפדה וניתן חיבור חשמל לכל הבניינים, הדבר מלמד לטענתו כי אם בחברת החשמל בשנות ה-70, לא היה סדר אז סביר להניח שאין רישום בוועדה להיתר בשים האלה.

25.
נטען כי קביעת בית משפט קמא לפיה העובדה שהוגשו בקשות לגליזציה על-ידי המנוח קאסם זידאן ועל-ידי המערער מעידות שלא היה היתר למבנה נסתרת עם קביעת בית משפט קמא בסעיף 33 להכרעת דינו, עת קבע כי פניית המערער ללגליזציה אינה מעידה על כך שאין היתר.

26.
עוד נטען כי אמנם בית המשפט שלערעור אינו מתערב בקביעות עובדתיות, אולם בענייננו מדובר בהסקת מסקנות מעובדות חלקיות, דבר שפגם בכל הקביעה הסופית.
27.
ב"כ המשיבים טען כי בית משפט קמא טעה עת לא התייחס לטענה בדבר השריפה שאירעה במשרדי הועדה שהיתה ממוקמת בעכו דאז, והתייחס רק לגבי התיקים שנסרקו במחשבי הועדה. נטען כי יש יסוד סביר להניח כי היתר הבנייה למבנה נשוא הדיון נשרף או לא נסרק במחשב.
עוד טען ב"כ המשיבים, כי בשיחה עם עו"ד עומר עומר שעסק בסריקת תיקים בועדה באותה תקופה, טען בפני
ו כי חלק מן התיקים שהיו מונחים בועדה נסרקו וחלק אחר לא נסרקו, על כן נטען כי עדותו עלולה לשפוף אור בתיק דנן.

28.
מנגד, ב"כ הועדה טען, כי אמנם המועד לביצוע הצווים חלף ואין משמעות מעשית לקבלת הערעור של הועדה במקרה דנן, אך לטענתו מאחר ומדובר בשאלה עקרונית, יש להכריע בערעור על בסיס הטענות המועלות בערעור. ב"כ הועדה טען כי לאור חלוף הזמן מיום הגשת הערעור, הועדה חוזרת בה מדרישתה ביחס לקביעה של מתן אמצעי אכיפה נוספים שיבוצעו תוך 30 ימים מיום ההכרעה בערעור.

29.
ביחס לטענות ב"כ המערער, נטען על-ידי הועדה, כי מדובר בהשגה על קביעות עובדתיות, ולא הסקת מסקנות כטענת ב"כ המערער, וזאת מאחר ובית משפט קמא התבסס על עדים ואסמכתאות שהושגו במהלך הדיון ועל יתר הראיות

הבקשה לזמן עד

30.
לאחר שהמערער הגישו ערעורו, עתר הוא לזמן לעדות בפני
ערכאת הערעור את מר ג'אקי קסיס, הנדסאי בניין אשר טיפל בלגליזציה למבנה אולם האירועים. נטען, כי העד שמבוקש זימונו "שלשל את הסכומים" שקיבל לשם טיפול במבנה לכיסו ולא עשה מאומה. נטען עוד כי הוא החל מנהל אולם מתחרה בכפר ראמה כך "שעל פני הדברים" נראה כי הוא "התנהל בניגוד עניינים" והזניח את הטיפול במתכוון לשם פגיעה בעסקם של המשיבים והמערער. נטען עוד, כי בין לבין הוא עזב את גבולות הארץ ושב לאחרונה, וכי המערער לא ידע על מעורבותו של קסיס בעסק מתחרה. עפ"י המערער, בית משפט קמא זקף לחובת המערער הגשת בקשה ללגליזציה וממנה הסיק העדרו של היתר, אלא שמדובר בפרי קנוניה של ג'אקי הנ"ל על מנת לחבל בעסק של המערערים.




31.
סעיף211
לחסד"פ קובע כי "בית המשפט רשאי, אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות שיורה".
בהפעילו את סמכותו, אם לזמן עד או להורות על שמיעתו בפני
הערכאה המבררת, על בית המשפט לבחון את משמעות הראיה ומדוע לא הובאה במועד. "
הלכה

פסוקה

היא

אצלנו

שבדרך

כלל

אין

פותחים

את

פרשת

הראיות

מחדש

בערעור

אלא

אם

המבקש

לא

היה

יכול

להביא

לפני

הערכאה, שמתפקידה

לברר

את

העובדות, את

הראיות

שהוא

מבקש

להביאן

כערעור
" (ע"פ 361/78 קבועה נ' מדינת ישראל ל"ג (1) , 123). על השיקולים שתפעיל ערכאת הערעור בבואה לבחון בקשה לפי סעיף 211 לחסד"פ ראו הדברים שנקבעו בע"פ 5697/14 נסים דוד אלחדד נ' מדינת ישראל (6.9.2016):

"הוראה זו מהווה חריג לכלל הרגיל, לפיו יש להביא את מלוא חומר הראיות בפני
הערכאה הדיונית (ע"פ 8080/12 מדינת ישראל נ' אולמרט, פסקה 8 (6.8.2014); ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל, פסקה 65 (13.8.2012)). בפסיקת בית משפט זה נפסק כי ישנם שלושה שיקולים עיקריים אותם נדרשת ערכאת הערעור לבחון, בבואה להכריע בבקשה להוספת ראיות בשלב הערעור, המוגשת על ידי הנאשם. ראשית, יש לבחון האם היה באפשרותו של הנאשם להשיג את הראיות אשר צירופן מתבקש במהלך הדיון בערכאה הדיונית, וככל שהתשובה חיובית, מהי הסיבה לכך שלא הוגשו כאמור; שנית, יש לשקול את עיקרון סופיות הדיון – במובן זה שהאינטרס הציבורי מחייב כי להתדיינות הפלילית יהיה סוף, ועל כן, ככלל, אין זה ראוי שערכאת הערעור תרחיב את גדר המחלוקת בין הצדדים ותפתח את המשפט מחדש. שלישית, יש להעריך את משקלן הסגולי של הראיות שצירופן מתבקש, ולבחון את הפוטנציאל הגלום בהן לשינוי תוצאת המשפט (וראו: ע"פ 2848/14 סיגר נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (12.11.2014) [פורסם בנבו] ; ע"פ 6630/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (10.7.2014)[פורסם בנבו] ; ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר (1997)). במקרה שלפנינו, שוכנעתי כי מכלול השיקולים תומך בדחיית הבקשות לצירוף ראיות נוספות. אדון בכל אחת מהבקשות בנפרד להלן."





32.
לאחר ששקלתי את הבקשה מצאתי לדחותה. ראשית; הטענה כי העד עזב את הארץ ולא שהה בה בעת ניהול המשפט לא הוכחה והיא נטענה באופן כללי ללא כל ראשית ראיה; שנית המשקל הסגולי של הראיה שמבוקש הבאתה אינו מצדיק פתיחת שלב הראיות מחדש לאור משקלו של עקרון "סופיות הדיון". עיון בהסכם שצורף לבקשה בין המזמין (מי שמכר את המבנה למערער) לבין מר קסיס עולה כי שירותיו של העד נשכרו לשם השגת היתר למבנה ועל כן לא ברורה הטענה, כי מדובר בקנוניה. ועוד, עוד בהסכם הפשרה שהוזכר בבקשה בין המערער לבין מוכר המבנה נכתב מפורשות כי "לא הוצג היתר בנייה" , כי המוכר (זידאן) יטפל בהכשרת המבנה ובהשגת היתר בנייה וכי שכרו של קסיס ישולם מכספי הפקדון, כאשר מוןעד הסכם הפשרה אף קדם להסכם בין הבעלים הקודם לבין מר קסיס. משכך, לא ברור כיצד טענה כללית בדבר ניגוד אינטרסים בו היה מצוי קסיס יכולה להפוך את מסקנת בית המשפט כי היה צורך בלגליזציה למבנה בשל העדר היתר בנייה (במיוחד כאשר עובדה זו אף עולה מן ההסכם בין המערער לבין המוכר שצורף לבקשה ללא כל קשר לקסיס). מצאתי אפוא כי משקלה הסגולי של העדות והעדר הוכחה לנימוק מדוע לא הובאה בשלב שמיעת הראיות, אינם מצדיקים קבלת הבקשה לפתוח שלב הבאת הראיות מחדש.

הכרעה בערעורים:


33.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, סבורני כי בנסיבות העניין אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא או
בעונש שהוטל על המערער, על כן דין ערעור המערער להידחות על שני חלקיו. באשר לערעור הועדה, מאחר וחלף מועד עיכוב ביצוע הצווים, מצאתי כי מדובר בערעור תיאורטי אשר אינו מצדיק הכרעה בנסיבות העניין - ודין ערעור הוועדה להידחות.


הערעור על הכרעת הדין:

34.
הערעור על הכרעת הדין מתמקד בשאלה אם הוכח בפני
בית משפט קמא, כי למבנה נשוא הדיון לא הוצא היתר כדין. המערער משיג על קביעת בית משפט קמא לפיה, לא היה למבנה נשוא הדיון היתר כדין מעולם.



35.
אקדים ואציין, כי הנני תמים דעים עם בית משפט קמא, לגבי קביעתו כי הנטל להוכיח שאין למבנה, מושא כתב האישום, היתר, מוטל על הועדה. עם זאת, כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, הוכחת יסוד שלילי קשה יותר ועל כן כמות ההוכחה הנדרשת מן התביעה על מנת להרים את נטל הראיה היא מזערית "די בכמות הוכחה מועטה על מנת שתעמוד התביעה בחובת הראיה, וזו תועבר לכתפי הנאשם" (רע"פ 6831/09 טורשאן נ' מדינת ישראל (18.07.2011). הכלל בדבר כמות ההוכחה אינו חל באופן אוטומטי על כל יסוד בעל אופי שלילי בעבירה, נקבע כי "ככל שמדובר ביסוד שלילי שהמפתח להפרכת קיומו מצוי בידי הנאשם, וככל שכיסוי כלל האפשרויות להוכחת קיומו של היסוד השלילי קשתה על התביעה, כך תפחת כמות הראיות הנדרשת מהתביעה במסגרת חובת הראיה המוטלת עליה. ומנגד, ככל שאלמנטים אלו אינם מתקיימים כך גם אין קיימת הצדקה להקלה בחובת הראיה המוטלת על התביעה" (עניין טורשאן, פסקה 25).

36.
על יסוד האמור, אבחן אם הועדה הוכיחה, בפני
בית משפט קמא, ברמה הנדרשת, שלמבנה נשוא הדיון לא הוצא היתר מעולם.

37.
אזכיר תחילה כי הלכה היא, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של בית משפט קמא, אלא במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות, בהם ממצאי הערכאה הדיונים אינם עומדים במבחנים והם מופרכים או שאין לעובדות שנקבעו בסיס בחומר הראיות, כאשר אין די בהעלאת תמיהות באשר לממצאים (ע"פ 10711/07 מדינת ישראל נ' פלוני (04.09.2008)). בהתאם לאמור אפנה להכריע בטענות המערער.

38.
המערער למעשה אינו משיג על השימוש שעשה בית משפט קמא בסעיף 184 לחסד"פ אולם טוען כי העובדה שלא צוין סעיף 204(א) בכתב האישום, מחזקת את טענתו בדבר קיומו של היתר.







39.
לבחינת השאלה אם הוכח היעדרו של היתר, העיד בפני
בית משפט קמא מפקח הועדה לתכנון ובניה בית הכרם – מר ניהאד גנאים (להלן: "המפקח") ומהנדס הועדה – מר אבראהים חדאד (להלן: "המהנדס"). בית משפט קמא, כאמור, ביכר לאמץ בהכרעת הדין את עדות המפקח והמהנדס והגיע לכלל מסקנה כי יש להרשיע את המערער בעבירה נשוא הדיון. המפקח העיד בפני
בית משפט כי הנו עובד בועדה מאז שנת 1996. לטענת המפקח, טרם פתיחת תיק החקירה, ביום 07.05.2013, נעשתה בדיקה ממוחשת במחשבי הועדה ולא מצא כל היתר בניה לבניין. המפקח העיד כי נמצאו שתי בקשות משנת 2008 אותן הגיש המערער, הראשונה "למתן לגיטימציה לאולם חתונות בשטח של 740 מ"ר" והשנייה לתוספת בנייה (סומנו על-ידי בית משפט קמא ת/3; עמ' 14-15 לפרוטוקול).לבית משפט קמא הוגשה כראיה בקשה משנת 1989, שמספרה 1259/89 אותה הגיש בעליו הקודמים של המבנה – מר זידאן קאסם (ת/13), אשר ממנה עולה כי מדובר בבקשה להכשרה בדיעבד של המבנה.


המפקח העיד בפני
בית משפט קמא אודות אופן שמירת היתרי בנייה ישנים משנות ה-50 וטען כי במערכת הממוחשבת מעודכנים כל התיקים המצויים בארכיון, ובארכיון מצויים רק התיקים שבהם ניתן היתר בניה והם מסודרים לפי גוש וחלקה. עוד העיד המפקח כי הועדה הוקמה בשנת 1996 והתיקים שהיו בועדה הקודמת בעכו, הועברו עם הקמת הועדה למשרדיה החדשים. עוד טען המפקח כי ההזנה למערכת הממוחשבת היתה קיימת עוד לפני שנת 1996 וכל בקשה שהיתה מוגשת לועדה היתה מוזנת במערכת הממוחשבת.

40.
להשלמת התמונה, יצוין כי גם המהנדס טען, בפני
בית משפט קמא, כי בבדיקה שערך במערכת הממוחשבת, לפי גוש וחלקה, לא מצא היתר למבנה נשוא הדיון.

41.

בהתאם לראיות אלה קבע בית משפט קמא
כי הועדה הביאה ראיות ברורות בדבר אופן תהליך קליטת בקשות לקבלת היתרי בניה ותיעודן, כאשר מהראיות שהובאו, אשר לא נסתרו, עולה כי כל בקשה שמוגשת לועדה נרשמת במחשב באופן המאפשר את איתורה. הועדה איתרה שתי בקשות שהוגשו בקשר להכשרת המבנה נשוא הדיון, אחת משנת 1989 והשנייה שהוגשה על-ידי המערער בשנת 2008, דבר המלמד כי כל הבקשות מתועדות במחשבי הועדה וכן מלמדות כי לא היה למבנה נשוא הדיון היתר בשנת 1989 ואף הבעלים הקודם הגיש בקשה לקבלת היתר בדיעבד. בית משפט קמא קבע כי אין בטענה כי יתכן וההיתר אבד במעבר מהועדה בעכו לועדה הנוכחית לסתור את אמינות ממצאי המערכת, שכן הבקשה משנת 1989 הוגשה לועדה בעכו והנה מתועדת במערכת עד היום.

42.
עוד קבע בית משפט קמא בעניין זה, ובצדק רב,
כי מהראיות שהוגשו על-ידי המערער, עולה כי לאחר שרכש את המבנה והתברר לו שלא קיים היתר, הגיע הוא להסכם פשרה עם הבעלים הקודמים לפיו יפעל האחרון להוצאת היתר בניה בדיעבד למבנה, לשם כך הוסכם שמתוך כספי התמורה יוותר סכום של כ-250,000 ₪ בנאמנות בידי המערער, באופן שהבעלים הקודמים ישכור על חשבונו מהנדס שיפעל להוצאת היתר למבנה. על כן קבע בית משפט קמא כי הדבר מתיישב עם המסקנה שלא היה למבנה היתר מעולם ויש בהתנהגותו של הבעלים הקודם חיזוק ברור לכך.

43.
בית משפט קמא קבע כי טענת המערער והמשיבים לפיה המבנה חובר לחשמל או שקיים רישיון עסק, אינה רלוונטית לעניין ואין בה כדי לסתור את הממצאים שהובאו בפני
ו.

44.
סבורני כי די בראיות שהובאו בפני
בית משפט קמא על מנת לבסס את הקביעות הנ"ל אותן קבע בית משפט קמא ודי בהן כדי לבסס כי מעולם לא הוצא למבנה היתר בנייה. לא מצאתי לנכון להתערב בממצאים עובדתיים אלו שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, אשר התרשם ישירות מעדותם של המפקח והמהנדס.

45.
המערער לא הביא ולו ראשית ראיה שיש בה כדי לסתור את הראיות שהוצגו על-ידי הועדה לאי קיומו של היתר. טענת המערער בדבר קיומה של שריפה כלשהי לא הוכחה ולו לכאורה, וכן אין בטענה הנ"ל כדי לפגוע באמינות הממצאים שבמערכת . המערער לא טען ולא הצביע על מקום אחר שתיכן וההיתר תויק בו. טענת המערער כי אפשר וההיתר אבד נדחית גם כן, שכן הטענה לקיומו של היתר, לא נתמכה ולו בראשית ראיה, ולא הוצג כל מסמך או ראיה המעיד כי הוצא היתר כלשהו למבנה במהלך השנים. כאמור אין די בהעלאת תמיהות באשר לממצאים שקבע בית משפט קמא כדי שערכאת הערעור תתערב בקביעות שנקבעו.

46.
אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה, העובדה כי חברת החשמל חידשה את חיבור החשמל לבניין, לאחר שעלה באש לפי כעשור, כדי להעיד כי לבניין יש היתר כדין. כפי שנטען על-ידי המערער, מתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם חברת החשמל עולה כי בעבר לא היתה הקפדה וניתן חיבור לחשמל לכל הבניינים. בהקשר זה יצוין כי אין בעובדה זו כדי ללמד שאם בחברת החשמל שרר אי סדר בשנות ה-70, אז סביר להניח גם במשרדי הועדה אין רישום להיתר בשנים הללו.
אוסיף עוד כי
טענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס ראייתי.


47.
בהקשר זה יצוין עוד, כי אין בעובדת קיומו של המבנה למעלה מ-40 שנה כדי להוות אינדיקציה לגבי קיומו של היתר כדין. שורת ההיגיון והשכל הישר מחייבים את המסקנה לפיה, אילו היה היתר למבנה, הרי המערער היה מציגו בפני
בית משפט קמא, או לכל הפחות מציג אינדיקציה לקיומו, על כן, ובשים לב לראיות שהוצגו בפני
בית משפט קמא ולקביעות שנקבעו, לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא.

הערעורים על העונש מטעם המערער והועדה
:

48.
המערער משיג על העונש שהושת עליו וטוען כי מדובר בעונש החורג בחומרתו בהשוואה לעונשים המקובלים ולמתחם הענישה המקובל. נטען כי בית משפט קמא לא ייחס משקל לעובדה כי מדובר באדם נורמטיבי, חסר כל עבר פלילי, המבנה קיים מזה עשרות שנים והפסקת פעילותו עלולה לפגוע קשות בעשרות משפחות וכן בחוג הלקוחות.

49.
לאחר שעיינתי בגזר דינו של בית משפט קמא, לא מצאתי כי העונש שהושת על המערער חורג בחומרתו ממתחם הענישה הראוי בנסיבות העניין, בית משפט קמא שקל כדבעי את נסיבות ביצוע העבירה, בין היתר, שטח המבנה,
השימוש המסחרי שנעשה במבנה
ומשך השימוש.

50.
נפסק זה מכבר כי המטרה של הטלת קנס בעבירות תכנון ובניה הנה הרתעת העבריין באמצעות גרימת חיסרון כיס וכן על מנת להפוך את העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית (ע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (17.05.2006).

51.
סבורני כי בית משפט קמא איזן כיאות בין השיקולים לחומרה לבין השיקולים לקולה, כאשר לא נעלמו מעיניו
עברו הפלילי הנקי של המערער והפסקת השימוש במבנה אשר עלולה לפגוע כלכלית הן במערער והן במשיבים. עוד נשקלו מאמציו של המערער להכשרת הבנייה
.
לאור האמור, לא מצאתי מקום להתערב בעונש הקנס וההתחייבות שהוטלו על המערער בגזר הדין
אשר אינם חורגים מרמת הענישה המקובלת.






52.
באשר לערעור שהוגש מטעם הועדה, לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ושמעתי את טיעוני הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כאמור ב"כ הועדה משיג על קביעתו של בית משפט קמא לפיה לא היה מקום ליתן אמצעי אכיפה נוספים בהתאם להוראות פרק י', סימן ז' לחוק התכנון והבניה בנוסחו לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 116, אשר קבע הסדר מחמיר יותר בנוגע לצווי הריסה ואיסור השימוש. ב"כ הועדה טען בפני
י כי אין עוד משמעות מעשית לקבלת הערעור על נסיבות מקרה דנן (מאחר ותוקף הצוויםחלף), אך ביקש הכרעה בערעור מאחר ולטענתו מדובר בסוגיה עקרונית.

53.
עיון בגזר דינו של בית משפט קמא עולה כי הצווים השונים – צו הריסת המבנה וצו איסור השימוש עוכבו עד ליום 01.10.2018 וליום 01.09.2018 בהתאמה וזאת לצורך מתן אפשרות להתארגנות למערער ולמשיבים וכן ומתן אפשרות למערער לפעול לקבלת היתר. למעשה חלפו המועדים שנקבעו בגזר דינו של בית משפט קמא וצווי ההריסה ואיסור השימוש נכנסו לתוקפם זה מכבר. במילים אחרות הפך ערעור הועדה לערעור תיאורטי-אקדמי אשר אינו נוגע לעניינו של המערער ולמשיבים, ועת כיום אין מחלוקת כי הצווים ברי ביצוע.

54.
הלכה היא, כי בית המשפט לא ידון בשאלות אקדמיות ותיאורטיות ובמעשה עשוי, אלא בעניינים בעלי משמעות אופרטיבית לאותו הליך נשוא הדיון, "כלל נקוט בידינו הוא כי אין להיזקק לבירור סוגיה שהינה בבחינת "תורה לשמה", ומשהופך העניין הקונקרטי נשוא ההתדיינות לאקדמי בין בערכאה הדיונית ובין בערכאת הערעור, לא יידרש לו בית המשפט למעט במקרים חריגים..." (עע"מ 5933/05 אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 10 (03.08.2006)).

55.
לענייננו יפים הדברים שנקבעו ברע"פ 4048/06 קרבסי נ' מדינת ישראל (18.10.2007) (להלן: "עניין קרבסי"):

"משבוצעה ההריסה, נשמט הטעם המהותי מהליך הערעור שהגיש המבקש על דבר תקפות הצו. ההליך אותו יזם המבקש בבית המשפט לעניינים מקומיים, ולאחר מכן בערעור, נועד להשיג על תקפות הצו כדי למנוע את הריסת המבנה. מבחינה זו,
משמעותו של הערעור נועדה לתקוף את תקפותו של הצו כדי למנוע את ההריסה. משההריסה בוצעה, ניטל הטעם מבירור תוקפו המשפטי של הצו, ככל שהדבר מתייחס לסעד של מניעת ההריסה. מבחינה זו, טענותיו של המבקש ביחס לחוקיותו של הצו הפכו במידה רבה תיאורטיות"

56.
טענת המבקש בעניין קרבסי אשר טען כי בחינת תקופתו המשפטית של צו ההריסה במסגרת הערעור עשויה להיות משמעות אופרטיבית לצורך סעדים אחרים פרט להריסה, נדחתה על-ידי בית המשפט העליון בקובעו: "שאלת נחיצותה של הכרעה שיפוטית לצורך מעשי-אופרטיבי נבחנת בהקשר למסגרת הדיונית הספציפית שבה מתנהל ההליך. דרך כלל, נחיצות זו אינה נבחנת בהיבט של הליכים אפשריים אחרים שבעל דין עשוי לנקוט בעתיד, וסעדים אחרים שהוא עשוי לתובעם. נחיצות זו אינה נקבעת בזיקה לאפשרות פוטנציאלית בעתיד של בעל דין ליזום הליכים נוספים לסעדים נוספים שטרם באו לעולם, ואין היא אמורה לסלול את דרכו לכך כמטרה יחידה שנותרה להתדיינות".

57.
בנסיבות העניין, סבורני כי משחלף מועד עיכוב ביצוע הצווים וכיום הנם ברי ביצוע, הפך ערעור הועדה לתיאורטי, אשר אינו מתייחס לנסיבות התיק הספציפיות ודינו להידחות. בעניינו לא ניתן לומר שמתקיים החריג לדיון בערעור תיאורטי, היינו חשיבותה של הסוגיה נשוא הדיון גבוהה, אשר מצדיקה הכרעה בערעור, הגם שהשאלה הפכה לתיאורטית (ראו לעניין זה ע"א 6426/13 קבוצת עזריאלי נ' הממונה על ההגבלים העסקיים (25.08.2014)).

58.
סוף דבר, שני הערעורים נדחים בזאת.

59.
המזכירות תסגור את שני התיקים ותמציא פסק דיני זה לצדדים.


ניתן היום,
ח' כסלו תשע"ט, 16 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.















עפא בית משפט מחוזי 8082-04/18 אחסאן עבדאללה חמדאן נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם, נדים דאוד, אסעד אסעד ואח' (פורסם ב-ֽ 16/11/2018)