פסקי דין על רביפור אסתר | פסקי דין על רביפור פרנז | פסקי דין על רביפור פריד | פסקי דין על כהן יצחק | פסקי דין על כהן שלמה | פסקי דין על כהן רוני | פסקי דין על כהן אסף |

21037/96 א     12/07/2004




א 21037/96 רביפור אסתר, רביפור פרנז, רביפור פריד נ' כהן יצחק, כהן שלמה, כהן רוני, כהן אסף






בתי המשפט

98
א 021037/96
בבית משפט השלום בירושלים
12/07/2004
תאריך:
כב' השופט יצחק מילנוב

בפני
:

1. רביפור אסתר

2. רביפור פרנז

3. רביפור פריד

בעניין:
התובעים
ד' ארד-אילון

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1. כהן יצחק

2. כהן שלמה

3. כהן רוני

4. כהן אסף
הנתבעים
י' גבעון

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק - דין

התחייבות אורזים ומובילים בנוסח "אחריות וביטוח מלאים לכל הובלה", האם פרושה התחייבות לפיצוי לפי ערך קימום או לפי ערך כינון?

העובדות
1. בפסק הדין החלקי נקבעו העובדות הבאות עליהן אין מחלוקת ועל כן אחזור עליהן, בתמצית הקיצור.
התובעים הם, אם (התובעת 1), בת (התובעת 2) ובן (התובע 3) ואילו הנתבעים הם, אב (נתבע 1) ובניו (נתבעים 4-3) ואחיו של האב (נתבע 2). הנתבעים ניהלו במועדים הרלוונטיים בתביעה זו עסק של אריזה והובלות בשם "א.א. אחים כהן, מעבירים" ו/או עבדו בעסק הנ"ל.
ביום 12/07/96 הוסכם בין תובעים לבין הנתבעים על העברת תכולת דירת התובעת 1 מירושלים להרצליה, תמורת תשלום. ביום 15/07/96 ארזו הנתבעים ועובדיהם את תכולת דירת התובעת 1 בירושלים, וחפצים של התובעים 2, 3, והעמיסו אותם על משאית בירושלים, מתוך כוונה להסיעה למחרת בבוקר לדירת התובעת 1 בהרצליה. בלילה שבין ה-15/07/96 לבין 16/07/96 הוחנתה המשאית ליד ביתו של הנתבע 2, לא במקום סגור וללא השגחה, ונגנבה על תכולתה (להלן: האירוע או הגניבה).
בדיון שהתקיים ביום 24/03/00 הודו הנתבעים באחריותם למקרה גניבת הרכוש של התובעים וכי בכוונתם לטעון רק לגובה הנזק.
על כן, השאלה שבמחלוקת היא גובה הנזק בלבד.

פסק הדין החלקי מינוי שמאי מוסכם ומטעם בית המשפט וגו'
2. ביום 15/04/02 ניתן

פסק דין
חלקי כנגד הנתבעים לפיו הם חוייבו לשלם לתובעים סך של 138,040 ₪ (ערך הנזק שהנתבעים הודו בו (143,000 ₪) בהפחתת סכום ששילמו הנתבעים לתובעים (20,000 ₪) ובהפחתת ערך ציוד שנמצא ע"י הנתבעים בחברון והוחזר לתובעים (34,960 ₪) ובתוספת פיצוי בגין נזק לא ממוני, לרבות עגמת נפש ( 50,000 ₪) ) וכן הוצאות משפט בסך 10,000 ₪. לסכומים הנ"ל התווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הארוע (16/07/96) ולהוצאות המשפט התווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (19/11/96). כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובעים שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪.
למען הסר ספק אישרתי את העיקול הזמני שהוטל ביום 12/11/96 בגבולות הסכומים שנפסקו בפסק הדין החלקי הנ"ל.
אין מחלוקת שהתובעים קיבלו סך של 256,127 ₪ בערך נכון ליום 16/04/02 וכי לטענת ב"כ הנתבעים הסכום הנ"ל גבוה ב-1784 ₪ מפסק הדין החלקי(ע' 91 ש' 7-5).

בפסק הדין החלקי הצעתי למנות שמאי מוסכם או מטעם בית המשפט וזאת לנוכח הפערים בעמדות הצדדים כפי שהשתקפו בחוות הדעת מטעמם.
על יסוד הסכמת הצדדים, מיניתי ביום 26/09/02 שמאי מוסכם ומטעם בית המשפט הוא השמאי רוברט סאס (להלן: השמאי המוסכם).
השמאי המוסכם הגיש חוות דעתו ביום 14/05/03 בה העריך את הנזק שנגרם לתובעים (רכוש שהוחזר לתובעים עם נזקים; רכוש המצויין בהערכת חברת גמולב בע"מ ורכוש ע"פ רשימת שחזור) בסך של 135,900 ₪ בערך ראלי ממשי בסך של 214,360 ₪ לפי ערך כינון, נכון למועד הארוע, קרי לחודש יולי 1996.
ביום 11/09/03 הודיעו ב"כ הצדדים, כי אין בדעתם לשאול את השמאי המוסכם שאלות הבהרה ואף לא לזמנו לחקירה על חוות דעתו.
הצדדים סיכמו בע"פ ביום 08/01/04.

השאלות שבמחלוקת
3. השאלות שנותרו לדיון ולהכרעה הן:
א. כיצד לחשב הפיצוי המגיע לתובעים, לפי ערך קימום או לפי ערך כינון?
ב. האם קביעות השמאי המוסכם ומטעם בית המשפט מחייבות את הצדדים ואת בית המשפט?
ג. האם יש לפצות התובעים בגין רכוש שלא הוערך ע"י השמאים, ובכמה?
ד. האם יש לנכות את הסכום של הציוד שהוחזר, כפי שנקבע בפסק הדין
החלקי?
ה. מה הפיצוי המגיע לתובעים בגין עגמת הנפש?
ו. ולבסוף, פסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
מטרת הפיצוי
4. בדיני הנזיקין "מטרת הפיצויים היא להשיב את המצב לקדמותו (restitutio in integrum). מטרה זו תושג אם יהיה בסכום הפיצויים שהניזוק יקבל מהמזיק כדי להעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון בשעת הדיון אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין" (א' ברק דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין,ירושלים, תשל"ז)571).
"מטרתו של הפיצוי בנזיקין היא, כידוע, השבת המצב לקדמותו, היינו העמדתו של הניזוק במצב בו היה טרם קרות הנזק. הערכת הנזק בכל מקרה ספציפי צריכה להיגזר מעיקרון זה" (ע"א 930/90 עירית נתניה נ' צימרמן, דינים עליון כה 417 ).
"ככזה, נועד הפיצוי הנזיקי להחזיר על כנו את הסטטוס קוו אלמלא מעשה העוולה (ראו burrows, "restitution - a satisfactory division or not?" 99 l.q.r(1983) at p 217-- 219)..a.s. הוא לא נועד להגשים ציפיות של הניזוק שלא הוגשמו בעקבות מעשה העוולה". (ע"א 5610/93 יוסף זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון פ"ד נא(1) 68 ,81).
גם ע"פ דיני הביטוח, מטרת הפיצוי היא השבת המבוטח למצב בו היה לפני שאירע מקרה הביטוח(ראו: ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ פ"ד מו(1) 756 והאסמכתאות שם).
לעומת זאת, ע"פ דיני החוזים, הפיצויים נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה אילו קוים החוזה. זאת, בין שהנזק מתבטא בהפסד ישיר ובין שהוא מתבטא בהפסד רווח. כך נקבע בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות): "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
"מבחן הצפיות על-פי הוראה זו כולל איפוא מבחן סובייקטיבי של המפר, שאף בו מצוי יסוד אובייקטיבי - התוצאה המסתברת שבתחום צפייתו של המפר, ומבחן אובייקטיבי, שעניינו הצפיות הסבירה" (ע"א 1229/97 איי.אמ.איי-שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ פ"ד נג(4)657 663).

ערך כינון מהו?
5. עקרון השיפוי מצוי בסעיף 55 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981(להלן: חוק חוזה הביטוח), שם נקבע:
"(א) בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק.
(ב) הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו".

בסעיף 56 לחוק חוזה הביטוח נקבע היקף החבות:
"(א) חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה (להלן - סכום הביטוח)...
(ג) תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח.
(ד) הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם".
בסעיף 64 לחוק חוזה הביטוח נקבע, כי הוראות הסעיפים דלעיל הן קוגנטיות וכי "אין להתנות עליהן אלא לטובת המבוטח או המוטב".
"עקרון השיפוי הוא מעקרונות היסוד של ביטוח הנזקים. לפי עקרון זה, זכאי המבוטח הסובל מנזק או מאובדן לשיפוי עבור ההפסד שנגרם לו בפועל. הביטוח, על פי רעיון השיפוי נועד להשיב את המבוטח למצב בו היה לפני שאירע מקרה הביטוח"(י' אליאס דיני ביטוח (בורסי,תשס"ב)85).
מכוח עקרון השיפוי נוצרו שתי שיטות שיפוי שונות:
האחת קימום - "שיפוי בדרך של השבת מצבו של המבוטח לקדמותו, ועל כן תיקון הנכס (קימום) כפוף להפחתות בגין בלאי ופחת. שיפוי המבוטח בדרך של קימום הינה נדירה ביותר..." (י' אליאס שם 100) (הדגשה לא במקור - י.מ.).
האחרת - כינון - "תמורת דמי ביטוח מרובים מהרגיל מכונן המבוטח את הרכוש שניזוק לא על פי מצבו הממשי ועל פי מצבו עובר לאירוע, אלא על פי ערך חדש, כלומר על פי המחיר בעת הכינון ללא הפחתת בלאי וכדומה. המבוטח עשוי, אפוא, לשפר את מצבו על ידי הכינון בהשוואה למצב שהיה בו ערב הנזק. שיטת שיפוי זו, המוחלת בימינו בעיקר בביטוחי רכוש של בתי עסק שונים, מושתתת על ההנחה כי בקבלת ערכו הממשי של הנכס יקשה על המבוטח לשקם את פעילות הייצור, שכן יהיה עליו להוסיף כספים מכיסו על מנת לרכוש נכס חדש מסוגו של הנכס שאבד. יש לציין בהקשר זה, כי במקרים רבים אף לא עומדת בפני
המבוטח כל ברירה לבד מרכישת נכס חדש כאמור, וזאת בשל היעדרו של שוק רלווונטי למכירת נכסים משומשים מאותו סוג של הנכס שאבד" (י' אליאס שם 100-99; ראו גם ע"א 191/80 הפניקס הישראלי נ' מלון דבורה פ"ד לה(4)714) (הדגשה לא במקור - י.מ.).

טענות הצדדים בנושא הערך: קימום או כינון?
6. ב"כ התובעים טען, שמאחר והנתבעים התחייבו ל"ביטוח ואחריות מלאים", ומאחר שהנתבעים סיכלו חוזה ביטוח קיים וגרמו להפרתו, יש לחייבם בפיצוי ע"פ ערכי כינון.
מנגד טוען ב"כ הנתבעים שמבוטח אינו זכאי אלא לקבל את הערך הריאלי במקרה של אובדן או נזק אלא אם ערך הסדר מיוחד עם המבטח, לפיו יקבל כינון במקרה של אובדן /גניבה וכל זאת תמורת פרמיה מתאימה.

למה התחייבו הנתבעים, לקימום או לכינון?
7. אין חולק כי במודעה שפורסמה מטעם הנתבעים במדריך "דפי זהב" נכתב, בין היתר, (בגופן גדול ועל רקע שחור) "אחריות וביטוח מלאים לכל הובלה". (נספח א' לתצהיר התובעת 1).
בכך למעשה הציעו הנתבעים הצעה מפתה, על פניה, להובלה עם ביטוח ואחריות מלאים. הצעה זו קובלה ע"י התובעים, שהסכימו להוביל מטענם היקר מירושלים להרצליה באמצעות הנתבעים. מושכלות יסוד בדיני חוזים מלמדות כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. כך מורנו גם חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן:"חוק החוזים"). מה היה תוכנו של החוזה, שנכרת בין הצדדים- אין זאת אלא חוזה להובלת מטלטלין, לפיו התחייבו הנתבעים להוביל המטלטלין של התובעים באחריות וביטוח מלאים, בתמורה לסכום שהוסכם עליו, בין הצדדים.
בכך נטלו על עצמם הנתבעים, התחייבות חד צדדית, לבטח את המטלטלין.
השאלה שיש לבחון היא, אפוא, מה טיב ההתחייבות. האם התחייבות זו קלטה אל תוך החוזה שנכרת בין הצדדים, את הוראות חוק חוזה הביטוח, או שמא מדובר בחוזה למתן אחריות, בו התחייבו הנתבעים לאחריות לשירות האריזה וההובלה שהם מספקים.

סעיף 1 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן:"חוק הפיקוח") מגדיר: "מבטח" - מי שקיבל רשיון מבטח ישראלי לפי סעיף 15(א)(1) או מי שקיבל רשיון מבטח חוץ לפי סעיף 15(א)(2)".
מכאן יש מי שטוען, שלא ייתכן חוזה ביטוח כאשר המבטח הוא לא מורשה לעסוק בביטוח. זאת משום שהוראות רבות בחוק חוזה הביטוח, אינן הולמות את החוזים הנדונים וכי הזיקה בין חוק חוזה הביטוח לחוק הפיקוח, תומכת בהשוואת התחולה של שניהם, במקרה של מבטח מורשה. במקרים אלה מוצע להחיל על הארוע את חוק חוזה קבלנות,תשל"ד-1974 (א' זמיר חוק חוזה קבלנות,תשל"ד-1974 (פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי ז"ל) המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, תשנ"ה) 162-160).
מן העבר השני יש מי שטוען, שהמבטח לא יוכל להישמע בטענה זו, נוכח הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים, המאפשרים לקיים חוזה בלתי חוקי-פסול. טעם נוסף התומך בכך הוא המצג, שהציג המבטח לפיו הוא רשאי לבטח וכי המבוטח שינה את מצבו לרעה (יפרח, חרל"פ ששון-דיני ביטוח (מהדורה שנייה,תשס"א)108-107).
בענייננו מעדיף אני את הפרשנות השנייה, לפיה יחול חוק חוזה הביטוח במקרה דנן. לעניות דעתי, יש להעדיף במקרה דנן, את התובעים ששינו מצבם לרעה, בין היתר, בהסתמכם על הבטחת הנתבעים ל"אחריות וביטוח מלאים לכל הובלה". כמו כן, יש לראות במודעה כפועלת לרעת המנסח. אשר לטענה, כי הנתבעים אינם בגדר מבטח מורשה, אין חולק, שהנתבעים לא טענו שהם מבטח מורשה, אלא שהם ידאגו לעריכת הסכם ביטוח. משלא עשו כן, יש להביא את התובעים למצב (הטוב ביותר מבחינתם) לו קויימה ההתחייבות, היינו להחיל את חוק חוזה הביטוח על היחסים שבין הצדדים.
מכל מקום, לאור התוצאה, אין נפקות גדולה לשאלה, האם חל חוק חוזה הביטוח על המקרה דנן, משום שחוק חוזה הביטוח אינו קובע ברירת מחדל של פיצוי ע"פ ערכי כינון אלא להפך, הוא מאפשר לצדדים לקבוע פיצוי ע"פ ערכי כינון, אם רצונם בכך. מכאן, שהמסגרת הנורמטיבית שקובע חוק חוזה הביטוח לא שונה למעשה מהמסגרת הנורמטיבית שקובע חוק החוזים, המאפשר לצדדים להסכים ככל שיירצו (ס' 24 לחוק החוזים).
יוצא, שבין כך ובין כך, יש להוכיח, שכוונת הצדדים הייתה פיצוי בערכי כינון ומכאן שאין משמעות רבה לשאלה האם חל חוק חוזה הביטוח במקרה דנן.

8. בענייננו לא נערך הסכם בכתב, זולת המודעה שבה התחייבו הנתבעים לביטוח ולאחריות מלאים. אין זכר להסכם בכתב ובוודאי שאין זכר לשאלת השאלות, האם הפיצוי הוא ע"פ ערכי קימום או ע"פ ערכי כינון. משכך הדבר, נקודת המוצא הפרשנית היא, שלא הוסכם על פיצוי בערכי כינון, משום שברירת המחדל, כפי שנלמדת מחוק חוזה הביטוח, היא פיצוי ע"פ ערכי קימום.
לעניות דעתי, זוהי ברירת מחדל אובייקטיבית הפורשת מצודתה -תחולתה גם על המקרה דנן.
האם יש בהתנהגות הצדדים או בתכלית החוזה כדי לסייע לתובעים?
הכללים בדבר פרשנות חוזים ידועים, ואין לנו אלא להפנות לסעיפים 26-25 לחוק החוזים.
בפרשנות חוזה יש לבחון, בין היתר, את ציפיות הצדדים.
התובעת 2 (פרנז רביפור) אמרה: "..תגיד ריהוט אפשר להחליף, אפשר. מה אני עושה עם זה שאין לי אף זכרון מאבא שלי היום" ( התמליל המוקלט מיום 18/07/96 בו נכחו הנתבע יצחק כהן ורעייתו, התובעות 1-2, אסתר ופרנז רביפור וגב' רבקה אורן (נספח ד' לתצהיר התובעת 1; ע' 6).
כלומר, גם לדברי אחת מהתובעות כוונתם ורצונם היה החלפה-פיצוי בערכי קימום.

זאת ועוד, גם לשיטת התובעים, לפיה הנתבעים גרמו להפרת חוזה ביטוח שבין התובעים לבין חברת הביטוח מגדל, הרי שזו האחרונה, בחוזה מפורט ומדוקדק, התנתה פיצוי לפי ערך כינון, בתנאים רבים.
לעניין זה יצויין כי ביום 19/01/00 ניתן סעד הצהרתי לפיו בין התובעים לבין חברת הביטוח מגדל, התקיים חוזה לביטוח התכולה בזמן ההעברה, בתנאי שהתכולה תאוחסן במחסן סגור, ומכיוון שהתכולה לא נשמרה במחסן סגור, סוכל חוזה הביטוח ( ע' 31 ש'' 3-1).
על מנת להפיס דעת התובעים ולמען שלמות התמונה נצטט את הסעיף הרלבנטי בדבר ערך כינון, כפי שהוא מופיע בפרק התנאים הכלליים, שבחוזה הביטוח, שהיה בתוקף, אילולא סוכל:
"4. ערך כינון.
א. א. לפי בקשת המבוטח כפי שתירשם בהצעת הביטוח ותצוין ברשימה, ובהסכמת החברה, תפצה החברה את המבוטח בקרות מקרה ביטוח למבנה הדירה או לתכולתה, לפי ערך כינון.
לענין זה, 'כינון'- הקמה מחדש,תיקון או החלפה ברכוש חדש מאותו סוג ואיכות של הרכוש שאבד או ניזוק.
ב. ב. תשלום פיצוי לפי ערך כינון בשל מקרה ביטוח מותנה בהקמה מחדש בידי המבוטח או תיקון או החלפה של הרכוש שאבד או ניזוק וזאת ללא שינויים באיכות ובסוג הרכוש בהשוואה לרכוש שאבד או ניזוק, לא הוקם מחדש, תוקן או הוחלף הרכוש שאבד או ניזוק, יהיה הפיצוי בעדו לפי ערך שיפוי;
...
ד. ד. לא נקבע סכום ביטוח נפרד לפריט מפריטי התכולה, אך נקבע ברשימה כי הפיצוי יהיה לפי ערך כינון, ישולמו תגמולי הביטוח בעד אובדן או נזק שייגרמו לפי ערך כינון;
ה. ה. לא ישולמו תגמולי ביטוח לפי ערך כינון בשל אובדן או נזק שנגרם לבגדים בלבד [הדגשה לא במקור-י.מ.].
ו. ו. תגמולי ביטוח לפי סעיף זה ישולמו לפי שווי הרכוש כחדש ביום ביצוע הכינון, או לפי שוויו כחדש ביום תשלום תגמולי הביטוח, לפי המוקדם משני התאריכים.
ז. ז. יש להתחיל בביצוע הכינון תוך זמן סביר לאחר קרות האובדן או הנזק, ובכל מקרה יש להשלימו לגבי מבנה הדירה תוך שישה חודשים מתאריך קרות מקרה הביטוח; באין אפשרות להשלים את הכינון בתוך התקופות האמורות מסיבות שאינן תלויות במבוטח תוארך תקופת ביצוע הכינון תוך תיאום בין המבוטח לחברה.
ח. ח. אחריות החברה לפי סעיף זה לא תעלה על סכום הביטוח הנקוב ברשימה לגבי המבנה, התכולה או הפריט, לפי הענין".
יוצא, שגם לפי הפוליסה של חברת הביטוח מגדל, לא היו זכאים התובעים לפיצוי ע"פ ערך כינון, שכן הם לא הוכיחו, שרכשו מחדש את כל הפריטים נשוא חוות הדעת השמאית ולא עמדו בתנאי הפוליסה כתנאי לפיצוי ע"פ ערך כינון.

זאת ועוד, השמאי המוסכם, העריך את מלאי דברי ההלבשה ע"פ ערכי כינון בסך 50,000 ₪ וע"פ ערכי שיפוי בסך 20,000 ₪. הפרש ניכר זה של כ-30,000 ₪, מסביר בין היתר את הפער, שבין ערכי כינון לערכי קימום. מכל מקום, לא הוכח, שחברות הביטוח משפות בערכי כינון עבור פריטי לבוש. נהפוך הוא, הוכח כי בגין פריטי לבוש אין מקום לשפות בערכי כינון, כפי שעולה מסעיף 4.ה. לעיל.

על מנת שאדם יהיה זכאי לפיצוי ע"פ ערכי כינון עליו לשלם דמי ביטוח גבוהים מהרגיל. תשלום כזה לא הוכח בענייננו. בוודאי ובוודאי, שלא הוכח, שכוונת הצדדים הייתה לשיפוי ע"פ ערכי כינון.

9. סעיף 39 לחוק החוזים, קובע: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה."
"...עקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי החוזה בדרך עשית הישר והטוב ומתוך רצון לקיים את כוונתם של הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב ולא רק לפי אותיותיו הטכניות והפורמליות, שבהן הוא נוסח.." (ע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים פ"ד לח (2)237, 263).

"במישור זה של תחולת עקרון תום-הלב, המעוגן פורמלית ברישא של סעיף 39, מחויב כל צד לחוזה לפעול בחריצות ובהגינות להגשמת כוונתם המשותפת של הצדדים, בהתאם לרוח העסקה ותוך שיתוף פעולה עם הצד האחר והתחשבות באינטרסים שלו" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, 59).
"תום הלב מניח כי בעל הזכות דואג להבטיח את זכותו. עם זאת, תום הלב מבקש למנוע הפעלת הזכות מתוך התעלמות מקיומו של הצד האחר ובהתעלם מהאינטרס החברתי. אכן, תום הלב קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות הוגנת של בעל זכות המבקש על רקע האינטרס החברתי הכולל להגשים את האינטרס העצמי תוך התחשבות באינטרס של הזולת..." (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ פ"ד נז(2) 385 ,400).
דומה, שגם מכח עקרון תום הלב, לא ניתן להגיע בקרה דנן, למסקנה, כי הצדדים התכוונו לפיצוי ע"פ ערכי כינון, שכן קביעת אמת מידה של פיצוי ע"פ ערכי כינון, לכל המתחייב, למתן אחריות או ביטוח, מתעלמת מהאינטרס של הזולת המתחייב לפצות את רעהו, אך לא מעבר לפיצוי - שיפוי, שחברת ביטוח סבירה הייתה מפצה-משפה.
כפי שהראינו לעיל, סטנדרט ההתנהגות העוסק בדיני השיפוי הוא של פיצוי ע"פ ערכי קימום ועל כן, מן הראוי, שנאמץ סטנדרט זה ביחס, שבין הצדדים דהכא, וזאת גם בשים לב לעקרון תום הלב המלכותי.

10. גם מסלול דיני הנזיקין לא יוכל לסייע לתובעים, שכן בדיני הנזיקין קיים הכלל הרחב, בדבר צפיות וריחוק הנזק. כך מורה אותנו סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין (להלן: פקודת הנזיקין): "רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". כאמור לעיל, עמדנו על כך, כי מטרת דיני הנזיקין, היא השבת מצבו של ניזוק לקדמתו. אם כך הדבר, נמצא, כי השבת מצב התובעים לקדמותו אינו השבה ע"פ ערכי "חדש" שכן השבה זו משמעה התעשרות התובעים שישביחו את מטלטליהם, על חשבון הנתבעים וזאת שעה שאין מחלוקת, שהמטלטלין לא היו חדשים ובוודאי שלא כל המטלטלין היו חדשים. ההשבה הראויה לתובעים היא, איפוא, שיפוי ע"פ ערכי קימום, המשקפים את הנזקים הממשיים בגין הארוע ומשיבים את מצבם לקדמותו.ו
בענייננו, לעניות דעתי, זו המסקנה המובילה אותנו לתוצאה הצודקת והסבירה, כפי שנאמר "בסופו של דבר המדובר בהפעלת כללי ההגיון והשכל הישר, כדי להגיע בכל מקרה למירב הסבירות והצדק" (ע"א 273/80 משה מדינה ואח' נ' שלמה כהן ואח' פ"ד לז (2) 29, 50).
המורם מכל האמור עד כאן הוא, שהנתבעים ישפו התובעים ע"פ ערכי קימום ולא ע"פ ערכי כינון.

השמאי המוסכם ומטעם בית המשפט הוא השמאי המוסכם
11. ב"כ התובעים טוען, כי קיימות בעניננו סיבות טובות לחרוג מחוות דעת השמאי המוסכם. כך למשל העובדה, שהשמאי הנ"ל קבע בעניין הביגוד ערך נמוך מזה שהעריך השמאי מטעם הנתבעים (20,000 ₪ לעומת 25,000 ₪ ע"פ ערכי קימום).
מנגד טען ב"כ הנתבעים שהסכמת הצדדים למנות שמאי מוסכם ומטעם בית המשפט, מתפרשת כוויתור על הבאת מומחה מטעמם וכי יש לקבל את חוות דעת השמאי המוסכם.
בעניין זה הדין עם ב"כ הנתבעים.
הצדדים וויתרו על משלוח שאלות הבהרה לשמאי המוסכם ואף וויתרו על חקירתו על חוות דעתו.
וכך סוכמה ההלכה בנדון:
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת ניימן יצחק להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי דינים עליון טו,560;ע"א 1772/96 זכריה זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ פ"ד נה(4)203) (הדגשה לא במקור - י.מ.).
בענייננו לא הובאו נימוקים כבדי משקל שלא לאמץ את חוות דעת המומחה המוסכם ומטעם בית המשפט. כידוע שמאות אינה בבחינת מדע מדוייק והיא מסתמכת על אומדנים שונים.
כאמור, גם התובעים לא ביקשו לחקור השמאי המוסכם על חוות דעתו, ולעניין זה ידועה ההלכה, כי הימנעות מחקירה נגדית יוצרת חזקה לרעת הצד שלא עשה שימוש בכלי זה, לפיה עדותו של העד לא הייתה תומכת בגרסתו (י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד, 1649).
בנסיבות העניין ולאחר שבחנתי חוות הדעת של השמאים מטעם הצדדים ואת חוות הדעת של השמאי המוסכם, מאמץ אני את חוות דעתו של השמאי המוסכם.
אשר על כן יש לחייב הנתבעים לשלם לתובעים את הסך של 135,900 ₪ בגין הרכוש שנגנב וזאת כערכו נכון ליום הגניבה 16/07/96.

רכוש שלא הוערך
12. בחוות דעת השמאי גדעון פוזן, מטעם התובעים, נכתב (הערה ג'):
"לא כללתי בהערכתי אוסף בולים, מזכרות שונות, מסמכים, חומר לימוד, משחקי ילדים ישנים שנשמרו ורכוש רב נוסף, שלא ניתן- בהיעדר פרטים מספקים-להעריכו".
ב"כ התובעים טען, כי לתובעים היה אוסף בולים ואוספים שונים, שיש לתת להם ערך כספי.
מנגד טען ב"כ הנתבעים, כי לא הוכח שהפריטים הנ"ל בכלל היו ברשות התובעים, במועד הגניבה.
בעניין זה דעתי נוטה לטובת טענות ב"כ הנתבעים, אם כי מצאתי שיש מקום לפצות גם בגין ראש נזק זה.
בתצהירה של התובעת 1 נכתב ( ס' 17): "הערכת מר פוזן אינה כוללת פריטים אחרים: אוסף בולים נדירים, שבעלי הקדיש לו שנים רבות, אולם אין בידי כל דרך להעריך את שוויו; מזכרות ומתנות רבות מתקופת חיים שלמה, שגם אותן קשה למנות ולהעריך;מסמכים רבים, ובכלל זה מסמכים רשמיים שאנו עשויים להדרש לשחזר; משחקי ילדים ישנים; אוסף של כ-4000 צילומים משפחתיים וצילומי נוף,ובהם גם צילומים ישנים (של כל משפחתי מאיראן) וגם צילומים שעשה בעלי כתחביב במהלך השנים.
רכוש רב נוסף, שלא ניתן-בהעדר פרטים מספיקים-להעריכו,אבל ברי שהיה לו ערך"(דברים ברוח דומה, אם כי לא זהים נכתבו גם בתצהיר התובעת 2 בסעיפים 33-32).
בהשלמת חקירה ראשית העידה התובעת 2 פרנז רביפור:
"את הסכום של 100,000 ₪ שציינתי בסעיף 33 לתצהיר עדותי הראשית זה בעצם הדברים הקטנים שחסכנו במשך כל החיים שלנו. כשלוקחים בחשבון שיש לך בית שלם, את כל המשכורות שאספנו, את כל הדברים שאדם רוכש במהלך חייו ועשינו חישוב כמה זמן לקח לכל אחד מאיתנו לקנות את הדברים האלה ונתנו לזה ערך סמלי של 500-1000 ₪ לשנה" (ע' 42 ש' 10-6).
בחקירתה הנגדית התפתלה התובעת 1 על דוכן העדים בנסותה להסביר מדוע לא בוטחו הבולים על ידה בעבר. התובעת 1 העידה, כי בעלה הגיע מאירן בשנת 82 לערך ובהמשך: "כשבאו גמולב שכחנו מהבולים. לא ביטחתי את הבולים כי הם היו שייכים לבעלי. אני לא יודעת את ערך הבולים. אבל אני יודעת שמדובר בבולים נדירים. בול אחד נדיר זה הכתרת השח של פרס. ובולים נדירים אחרים. בולים משחרור ישראל. היו בולים מכל הארצות. לי אין מומחיות בבולים... הבול גם של חתונת השח. לבול הזה הייתי עם בעלי כששילם את הכסף. לא יודעת לפני כמה שנים. את הסכום אני זוכרת כי אז גיסי היה צריך לקנות את זה והוא בא לבית וקיבל 2,000 טומן של אז. זה היה לפני למעלה מ-25 שנים...." (ע' 19 ש' 32-16)(הדגשה לא במקור-י.מ.).
נציין, כי התובעת 1 העידה, שנציגי חברת גמולב הגיעו לביתה פעמיים על מנת להעריך את תכולת הדירה וזאת בשנים שלפני האירוע נשוא התביעה. בפעם הראשונה בדקו את מה שהיה בבית ובפעם השנייה הם בדקו רק תכשיטים וכלי כסף(ע' 19 ש' 15-13).
עדותה של התובעת 1 תמוהה, שהרי אם מדובר היה באוסף בולים יקר ערך מדוע לא הזדרזו התובעים לבטחו ולעדכן את נציגי חברת גמולב, שהגיעו להעריך את תכולת הבית? מכל מקום, התובעת 1 העידה, שהיא לא יודעת מה ערך הבולים ואין היא מומחית בתחום הבולאות. די בכך כדי לקבוע שאין לפצות התובעים בגין אובדן הבולים, משלא הוכחו קיומם וערכם.
אשר לטענתה, כי אחד מהבולים היה נדיר- וערכו ניכר, הרי שלא הוכח מה שווי הבול הנ"ל בערכי יום הגניבה. מה גם שהגיס שנכח בעת רכישת הבול לא הובא להעיד בנדון וההלכה בדבר אי העדת עד רלבנטי ידועה ואין כאן המקום לחזור ולהזכירה.

אשר למשחקים הישנים של הילדים, התובעת 1 העידה, שהמשחקים נקנו בערך לפני 30-28 שנים."היו כל מיני משחקים. היו הרבה וכל מיני. אני לא יכולה לפרט" (ע' 20 ש' 27-26). אם היו משחקי ילדים רבים מה הקושי לפרטם, אם לא את כולם לפחות את חלקם? לכך לא ניתנה תשובה מספקת ומשכנעת; מה גם שחלפו שנים רבות מאז, שנרכשו אותם משחקים וספק רב אם כל המשחקים היו מתאימים לשימוש כלשהו גם כיום. נסיון החיים מלמד כי בני - אדם שומרים ומעבירים חפצים שונים מבית לבית, לאו דווקא בשל ערכם, הריגשי או השימושי, אלא בשל חוסר זמן וחוסר יכולת החלטה להיפטר מהם. בדרך כלל מדובר בחפצים שמקומם בעליית הגג, במחסן או בפינות שונות של הבית, מקומות בהם הם מעלים אבק וגוזלים שטח אחסון.
התובעת לא העידה מתי לאחרונה לקחה לידיה אחד מהמשחקים ומתי היה בדעתה לחזור ולקחת משחק זה או אחר לידיה.

לאחר שבחנתי את כלל נסיבות המקרה ובהביאי בחשבון את השיקולים והעקרונות הבאים, מצאתי שיש מקום לפצות התובעים בגין ראש נזק זה, של פריטים שלא הוערכו.
ואלה השיקולים: הנזק שנגרם לתובעים נגרם מהתרשלות הנתבעים ועל כן יש להחזיר התובעים למצב שבו היו עובר לגניבת מטלטליהם; כפי שאדם צובר זכרונות כך הוא צובר אוספים מאוספים שונים. אכן, לא הוכחו קיומם, טיבם וערכם של הצעצועים.
בשים לב לכלל נסיבות המקרה, נראה לי לנכון ולצודק, לפצות התובעים בגין ראש נזק זה, פיצוי על דרך אומדנא, בסכום כולל של 3,000 ₪ נכון ליום הגניבה (16/07/96).

נזק לא ממוני
13. בפסק הדין החלקי העמדתי את הפיצוי בגין עגמת נפש, על סך 50,000 ₪ נכון ליום 16/07/96.
ב"כ התובעים טען, כי יש לחלק את הנזק הלא ממוני לשלושה ראשי נזק: נזק רגשי, הסטוריה אישית וכיו"ב; אי נוחות, סבל ועגמת נפש.
בסיכומי התובעים נטען לעניין הנזק הרגשי, כי "עם אירוע הגניבה נמחקה בבת אחת כל ההיסטוריה אישית של שלושת התובעים. כל תמונות הילדות, תמונות הוריה של תובעת 1, תמונות בני משפחתה , תמונות הילדים, תמונות בעלה המנוח. כל מחברות הילדות, הרשימות, המכתבים, ספרי הזכרונות, מזכרות מהשירות הצבאי ומטיולים ודומיהם"(ס' 11.1). התובעים העמידו את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 340,00 ₪.
בכתב התביעה העמידו התובעים את הנזק בגין אי נוחות פיזית עקב מגורים בתנאי מחייה בסיסיים ובשל הירידה ברמת החיים מאז האירוע בסך 50,000 ₪.
כמו כן נתבע בכתב התביעה סך של 50,000 ₪ בגין עצם האובדן ובגין עגמת נפש (במנותק ובנוסף לערך הרגשי של החפצים שאבדו).
לעניין זה יצויין, כי התביעה כולה הועמדה לצרכי אגרה על סך של 750,000 ₪; ומכאן שהנזק הלא ממוני מהווה רכיב בלתי מבוטל מהתביעה.

"כיצד מעריכים כאב וסבל או אובדן תוחלת חיים? היש מחיר שוק להנאות החיים? כחוט השני עוברת בפסיקה הגישה כי 'שום כסף שבעולם אינו מפצה על יסורי גוף ונפש, על הפחתת הסיכויים להקים קן משפחתי או על אובדן הנאות חיים נורמליים'" ( א' ברק "הערכת פיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט' (התשמ"ג)243, 263; ת"א (תל-אביב-יפו) 1122/95 - ארמה רונית נ' מדאינווסט מרכז תק-מח 2002(1), 1777, עמ' 1781 והאסמכתאות שם).

"...קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. כך, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה (ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית)....התביעה שבפני
נו היא על יסוד פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ועל כן אין מגבלה פורמלית על שיעור הפיצוי אותו ניתן לפסוק בגין כאב וסבל ... על כן, המבחן אינו של גבול אלא של מהות; הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדבידואלי ואת השלכותיו עליו.
שיעור הפיצוי שיש לפסוק בגין ראש הנזק של כאב וסבל עומד לדיון לא פעם, בייחוד נוכח הקושי לכמתו ולהעריכו. לאחרונה, הושמעו דעות לא מעטות באשר לצורך בהעלאת רף הפיצוי בגין כאב וסבל, באותם המקרים והנסיבות שבהם נגרמים כאב וסבל של ממש, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה.
השופט אור ציין בהקשר זה כי 'הגיעה השעה לבדוק אם אותם סכומים שנפסקו בפרט נזק זה [נזק לא ממוני- א' ר'] עונים על הנזק אותו הם באים לפצות' (ע"א 6987/96 הנ"ל)..." ( ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ' הרב זאב ואח' פ"ד נה(5)241 ,274; ראו גם: ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3)762 ,776; א' ריבלין, "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני - מגמות הרחבה" ספר שמגר (תשס"ג,חלק ג') 51 ).
אין להכביר מילים על הסבל שעובר אדם שמטלטליו אותם אגר וצבר במהלך השנים - נעלמים, כהרף עין. רב ערכם הריגשי של זכרונות, שבתמונות ובחפצים אישיים.
היטיבה לבטא זאת המשוררת יונה וולך ז"ל בשירה הידוע:
"אָדָם צוֹבֵר זִכְרוֹנוֹת
כְּמוֹ נְמָלִים בְּחָדְשֵי הַקַּיץ
כְּמוֹ חָגָב בְּעֵת הַקַּיִץ
וְיֵֹש שֶׁאָדָם שָׁר
וּבחֹרֶף הַנְּמָלִים מִתְכַּנְסִים
מִתְנוֹעֲעִים בִּרְכוּשָׁם וּמְכַלִים לְאַט
אֶת הָרְכוּש וְאֶת הַחֹרֶף
וְהֶחָגָב בחֹרֶף שָׁר לַפְּתָחִים
לִטְעֹם מִזִכְרוֹנוֹת העוֹנָה הָאֲהוּבָה
שֶׁבְּשִירוֹ חָמְקָה מִמֶּנּוּ כָּלִיל".
אין מחלוקת ולא יכול להיות חולק על כך, שלתובעים בעיקר לתובעות 2-3נגרמו סבל ועגמת נפש גם בכך, שנאלצו לגור בבית החדש בלא כל, ולדאוג למחסורם ולרכוש ציוד בסיסי וציוד אחר לו היו רגילות.
לתובעים, נגרמה עגמת נפש ונזק שאינו נזק ממון.
מן העבר השני, דומה שהפגיעה שנגרמה לתובעים, קשה ככל שתהא, לא מצדיקה, פיצוי בכל מחיר. לעניין זה נזכיר, כי התובעים רכשו מטלטלים לאחר הגניבה ולפחות מן הבחינה של חוסר הנוחות והסבל שנגרם להם בתקופה הסמוכה לגניבה- הרי שהמצב הושב על כנו. כמו כן, יש לזכור כי לכל דבר יש ערך יחסי ועל כן קשה, בנסיבות העניין, לפסוק לתובעים את הסכום שהם מבקשים בגין ראש נזק זה, מה גם שבעייננו לא נגרם נזק גוף לתובעים ולא נטען, וממילא לא הוכח, כי נגרם להם נזק נפשי.
יצויין, כי הנתבע 1 פנה, יומיים לאחר הארוע לתובעים, במטרה לסייע להם ושילם להם סך של 20,000 ₪ (בשתי המחאות של 10,000 ₪ האחת לתאריך 21/07/96 והשנייה לתאריך 23/08/96-ס' 25 לתצהיר התובעת 1). הנתבעים 3-4 אסף ורוני כהן יצאו לאזור חברון ומצאו חלק מהציוד שנגנב והחזירוהו לתובעים (ראו פירוט נספח ב' לתצהיר אסף כהן). בכך סייעו הנתבעים, תוך סיכון עצמי, סיוע כלשהוא, לתובעים בהתמודדות עם גניבת מטלטליהם.
אשר לבקשת התובעים לקבל פיצוי בשל נזק רגשי, אי נוחות, סבל ועגמת נפש, הרי שמדובר למעשה בראש נזק אחד הוא הנזק הלא-ממוני ועל כן ראוי להתייחס אליו כמקשה אחת.
כאמור לעיל, קביעת פיצוי בגין נזק לא ממוני לרבות עגמת נפש, קשה לכימות ולהערכה. קשה למדי לקבוע את הפיצוי המדוייק, שיהלום את הפגיעה שנגרמה לתובעים. משכך הדבר אין ברירה, אלא לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה, בכללותו, על דרך של אומדנא.
לאחר שבחנתי הראיות והנסיבות ואת טיעוני הצדדים, ולאחר ששקלתי אותם ועל רקע השיקולים שהנחו אותי לפסוק פיצוי בראש הנזק הלא ממוני, נראה לי לנכון ולצודק, לפסוק על דרך של אומדנא, פיצוי בסך 75,000 ₪ בגין ראש נזק זה, הוא הנזק הלא ממוני בכללותו.

ציוד שנמצא ע"י הנתבעים והוחזר לתובעים
14. לענין ערך הציוד שנמצא ע"י הנתבעים בחברון נטען בתצהיר הנתבע אסף כהן (ס' 8) כי ערכו נאמד בסך 34,900 ₪ וזאת בהסתמך על מכתב השמאי אמנון חסון (מטעם הנתבעים) מיום 21/12/98, (נספח ב' לתצהיר).
בהסתמך על התצהיר הנ"ל נפסק בפסק הדין החלקי, כי יש לנכות הסכום הנ"ל מהסכום שישלמו הנתבעים לתובעים.
בסיכומים טען ב"כ התובעים, כי אין לנכות הסכום הנ"ל מאחר שהפריטים שהוחזרו, לא נכללו בחוות דעת השמאי המוסכם, למעט בענין בלאי.
מנגד טען ב"כ הנתבעים, כי יש לנכות הסכום הנ"ל.
ראשית, השמאי חסון (מטעם הנתבעים) כתב במכתבו מיום 20/12/98, כי ההערכה היא "בערך חדש". די בכך כדי לקבוע, שההערכה אינה מדוייקת, שכן חוות דעתו של השמאי המוסכם, היא שיש לפצות התובעים היא בערך ישן, קרי לפי ערך קימום.
שנית, מהשוואת הפריטים, אחד לאחד, עולה כי חלקם לא הוערכו בחוות הדעת (שטיח אפור, מראה עם מסגרת מתכת, טוסטר אמקה, מדיח כלים, ספה זוגית, ספת יחיד, כיריים סאוטר, וכסאות פינת אוכל טלוויזיה צבעונית) וחלקם נאמדו בחוות דעת השמאי המוסכם כ"בלאי" ולא כ-"אבדן".
הפריטים שמצאתי שיש לנכות ערכם בגין החזרתם הם אלה:

1. מראה ושידה חדר שינה - 650 ₪.
2. מתלה מעץ - 150 ₪.
3. שרפרף בחדר שינה - 90 ₪.
4. כסאות בד - 220 ₪.
5. שטיח פרסי קשאן 1.4x2.1 - 6,300 ₪.
6. טלויזיה שחור לבן - 200 ₪.
________
סה"כ - 7,610 ₪.


אשר על כן, יש לנכות סך של 7,610 ₪ בלבד שהוא ערך הציוד, שהחזירו הנתבעים ונזכר בחוות דעת השמאי המוסכם.

סוף דבר
15. 15.1 אשר על כן מחייב הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים
יחדיו את הסכומים הבאים:
א. 135,900 ₪ בגין הרכוש שנגנב וזאת כערכו ביום הארוע (16/07/96).
ב. 3,000 ₪ בגין הרכוש שלא הוערך נכון ליום הארוע (16/07/96).
ג. 75,000 ₪ בגין ראש הנזק הלא ממוני.
_______
בסה"כ: 213,900 ₪.
15.2 מהסכום הנ"ל יש לנכות את הסכומים שנפסקו בפסק הדין החלקי, היינו סכום של 138,040 ₪ וכן סכום של 20,000 ₪ (סכום ששילמו הנתבעים לתובעים) וכן את ערך הציוד שנמצא ע"י הנתבעים בחברון והוחזר לתובעים (7,610 ₪). ובסך הכל יש לנכות סכום של 165,650 ₪.

התוצאה
מחייב הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים יחדיו, את הסכום של 48,250 ₪ (213,900 ₪ - 165,650 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/07/96 ועד לפרעון.
בשים לב להוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ובשים לב לכלל הנסיבות, מחייב הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים יחדיו, הוצאות משפט (לפי שומה) ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מהיום ועד לפרעון.

16. ניתן היום, כ"ג בתמוז תשס"ד (12 ביולי 2004) בשעה 12:30 בהעדר בעלי הדין וב"כ.
המזכירות תודיע לב"כ בעלי הדין, מידית - טלפונית, על מתן פסק-הדין ותמסור להם או תמציא להם העתקים הימנו.

מותר לפרסום מיום 12/07/04.

יצחק מילנוב
, שופט

021037/96א 130 גלית טובינה








א בית משפט שלום 21037/96 רביפור אסתר, רביפור פרנז, רביפור פריד נ' כהן יצחק, כהן שלמה, כהן רוני, כהן אסף (פורסם ב-ֽ 12/07/2004)