פסקי דין על תשובה שושנה | פסקי דין על תשובה ניסים | פסקי דין על בן אברהם אפרים | פסקי דין על בן אברהם מרים |

562/92 א     15/01/1997




א 562/92 תשובה שושנה, תשובה ניסים נ' בן אברהם אפרים, בן אברהם מרים





בבית-המשפט המחוזי
ב נ צ ר ת
פרוטוקול

תיק אזרחי: 562/92
תיק המרצה: 4445/96
בפני
כבוד השופט: בן-דוד מנחם


בענין:
התובעים: .1תשובה שושנה

.2תשובה ניסים
בא כחם: עו"ד שרמן


נ ג ד

הנתבעים: .1בן אברהם אפרים

.2בן אברהם מרים
בא כחם: עו"ד דורון

פ ס ק - ד י ן

בתאריך 3/10/87נכרת בין בעלי הדין כאן הסכם מכר שבגדרו
התחייבו הנתבעים, מרים ואפרים בן-אברהם (להלן יקראו "הנתבעים")
למכור לתובעים, שושנה וניסים תשובה, דירה בעיר צפת. (האחרונים
יקראו "התובעים").

מסתבר כי יישום ההסכם, בעיקר בכל הנוגע להעברת הזכויות בדירה
ורישומן על שם התובעים, נתקל בקשיים. בתיק אז' 562/92של בית
משפט זה הגישו התובעים תביעה נגד הנתבעים ובה עתרו לבית המשפט
וביקשו כי זה יאכוף על הנתבעים את בצוע ההסכם.

במהלך ההתדיינות כאן הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה והיה זה
ביום .24/11/83ההסכם הוגש לבית המשפט וקיבל תוקף של פסק-דין.
(הסכם זה יקרא להלן לשם הקיצור "ההסכם הראשון"). החשוב לציין
לעניננו כאן הוא כי בגדרו של ההסכם הראשון הסכימו בעלי הדין כי
הסכם מכר הדירה יבוטל והנתבעים יחזירו לתובעים את מלוא התמורה
הכספית ששולמה על ידם בעבורה. עוד נקבע בהסכם הראשון כי אם
בתוך 12חודשים לא יעמדו הנתבעים בהתחייבותם, לענין התשלום,
יהיו רשאים התובעים לעתור לבית המשפט שאז ינתן פסק-דין נגד
הנתבעים על יסוד העתירות המקוריות שבתיק התובענה וזאת ללא
שמיעת ראיות נוספות.

מסתבר כי ההסכם הראשון לא בוצע והנתבעים לא שילמו את אשר
התחייבו לשלם וגם לא כל חלק ממנו. כיוון שכך פנו התובעים לבית
המשפט, בתיק המ' 1389/94וביקשו כי בית המשפט יתן את פסק הדין
עליו הוסכם בהסכם הראשון. הנתבעים התנגדו למתן פסק הדין המבוקש
באשר לטענתם לא הבשילו התנאים לכך. לשיטת הנתבעים, באותו תיק
המרצה, ההסכם הראשון יצר קשר גומלין בין חובתם להחזיר לתובעים
את תמורת הדירה לבין מכירת הדירה על ידיהם (על ידי הנתבעים)
באשר היה מובן ומוסכם, לדעת הטוענים - הנתבעים, כי את התמורה
הכספית שהתחייבו לשלם הם יגייסו מתוך מכירת הדירה לאחרים.

הנתבעים המשיכו וטענו שם כי היו אלה התובעים אשר מנעו בעדם
מלמכור הדירה ובכך הכשילו את מימוש וקיום ההסכם. כיוון שכך
ביקשו הנתבעים לדחות את בקשת התובעים ליתן

פסק דין
על יסוד
התובענה המקורית.

הליך זה, כקודמו, הסתיים גם הוא בהשגת הסכם פשרה והיה זה ביום
( .9/5/95הסכם זה יקרא להלן "ההסכם השני"). הסכם זה הוגש לתיק
ולבקשת בעלי הדין ניתן לו תוקף של החלטה.

כדי להבין את המשך השתלשלות הענינים מן הראוי לציין כעת את
ההתניות דלהלן שנכללו בהסכם השני. הוסכם כאן עתה כי הנתבעים
ישלמו לתובעים סכום השווה ל- 145,000דולר וזאת תוך 6חודשים
ולא יאוחר מיום .10/11/95

בסעיף 1שבהסכם הזה נקבע כדלהלן:
"בן אברהם (הנתבעים) ישלמו לתשובה (התובעים), בתוך ששה
חודשים ולא יאוחר מיום ,10/11/95ועד בכלל את הסך של
145,000דולר ע"פ שערו היציג של הדולר ביום התשלום
בפועל".

בהמשך ובסעיף 2נקבע:
"במידה ומכל סיבה שהיא לא יקיימו בן-אברהם (הנתבעים)
את התחייבותם שלפי סעיף 1לעיל (בענין התשלום) ינתן
נגדם

פסק דין
לתשלום הסך הנ"ל וכן ירשם שעבוד לטובת
תשובה על הבית כולו וזאת להבטחת פרעון הסך הנ"ל".

בסעיף 4שם הוסיפו הצדדים וקבעו כי:
"למען הסר ספק מובהר כי אין חובתם של בן-אברהם
(הנתבעים) לתשלום ע"ס סעיף 1תלויה בבצוע מכירת הבית".

בסעיף 6שם נמנו וגמרו הצדדים כי:
"הצדדים מסכימים כי בית המשפט הנכבד יכריע בשאלה אם
אמנם מגיעים לתשובה פיצויים, כאמור בהסכם המקורי, לאור
הזמן שחלף מאז ההסכם המקורי ועד היום לפי טענות הצדדים,
לפניו ובכתבי הטענות".

בגדרו של סעיף 5להסכם השני נקבע כי התובעים יפנו הדירה
ויחזירו החזקה בה לנתבעים על פי המוסכם בהסכם הראשון, דהיינו
תוך חודשיים מעת קבלת התשלומים המגיעים להם מכח ההסכם.
על פי סעיף 6להסכם השני הגישו התובעים את בקשתם המנומקת לענין
פסיקת סכום הפיצויים. בשלב זה נוצר כנראה נתק בין הנתבעים
ובא-כוחם כך שכתב בי הדין שכלל את טיעוניהם של התובעים לענין
הפצויים לא הגיע לתעודתו. בין לבין חלף המועד לבצוע התשלום
המוסכם והתובעים, אשר לשיטתם לא קיבלו התמורה ואף לא כל חלק
ממנה, עתרו פעם נוספת לבית המשפט וביקשו כי ינתן פסק הדין על
יסוד ההסכם השני לתשלום התמורה המוסכמת בתוספת הפצויים - הכל
כמותנה וכמוסכם שם.

פניתם זו של התובעים שוגרה לבא כוחם של הנתבעים ומשזה לא אותר
שוגר הכתב, על פי החלטת בית המשפט, ישירות לנתבעים עצמם.

הנתבעים גם הם לא הגיבו, לא נענו לפניות בית המשפט ולא הגישו
תגובה או תשובה לבקשתם של התובעים ולפיכך, והיה זה ביום
,30/1/96ניתן

פסק דין
נגד הנתבעים שבגדרו חוייבו הם לשלם
לתובעים את הסכום שנקבע בהסכם השני בצרוף פצויים בסך 25,000
שקלים חדשים כפי שקבע בית המשפט (להלן יקרא "פסק הדין").
התובעים החלו לבצע את פסק הדין במסגרת לשכת ההוצאה לפועל שאז
פנו הנתבעים, באמצעות פרקליט אחר, בבקשה לבטולו של פסק הדין
בטענה שכתבי בי-הדין, בענין הבקשה למתן

פסק דין
, לא נמסרו להם
כדין וכי לא ידעו על כך.

לאחר דיון בענין שהתקיים במסגרת תיק המ' ,2688/96החלטתי להעתר
לבקשתם של הנתבעים והוריתי על בטול פסק הדין לאחר שהסתבר כי
הליך המסירה אכן לא בוצע כדבעי. כיוון שכך שב בית המשפט לדון
בבקשתם של התובעים ליתן

פסק דין
נגד הנתבעים על יסוד ההסכם
השני ולקביעת סכום הפיצויים כאשר לשיטתם כאמור הנתבעים לא
שילמו ולו אגורה מתוך הסכום שהתחייבו לשלמו. הנתבעים ביקשו
לדחות הבקשה כשבפיהם טענות שונות שבעטים, כך סבורים הם, אין
לחייב אותם בתשלום. על טענותיהם המפורטות של הנתבעים נעמוד
בהמשך ולפי הצורך. משחודש ההליך הביאו כאן בעלי הדין את
ראיותיהם ככל שחפצו ואחר כך הגישו בכתב את סיכומיהם. עתה עלינו
להכריע איפוא בבקשת התובעים.

הנתבעים לא כופרים, גם לא עתה, בטענה כי לא שילמו דבר מתוך
התמורה שהתחייבו לשלמה. מדוע לשיטתם פטורים הם בכל זאת מבצוע
תשלום זה ומדוע אין לחייבם בתשלום הפצויים כפי שקבוע בסעיף 6
להסכם השני?. טענתם העקרית והמרכזית של הנתבעים מנסה לשוב
וליצור קורלציה והתניה בין חובתם שלהם לשלם הסכום שנקבע בהסכם
השני לבין מכירת הדירה על ידם (על ידי הנתבעים) לאחרים. (הדירה
נשארה עדיין רשומה בשמם של הנתבעים). לטענתם כל עוד לא עלה
בידם למכור הדירה פטורים הם מבצוע התשלום מה עוד שלשיטתם היו
אלה התובעים שערמו קשיים על דרכם, (של הנתבעים), שעה שביקשו
למצוא קונה לדירה. טענה קודמת ונוספת בפי הנתבעים ענינה כי אין
בהסכם השני כדי לחייבם באשר לא נתנו לו את הסכמתם. טענתם
האחרונה של הנתבעים מעוררת את השגתם כי הם לא חתמו על ההסכם
השני ולא נתנו את הסכמתם לנוסחו כפי שנחתם ולתניות הכלולות בו.

נפתח הדיון בטענה האחרונה מבין השתיים. אין למצוא בדברי
הנתבעים טענה כי לא נכחו בבית המשפט בעת שההסכם השני נחתם אלא
שלשיטתם עו"ד נוסבאום, בא כוחם, לא שיתף אותם בפרטים ולדבריהם,
בעיקר מכוונים הדברים לדברי הנתבע, תיאר בפני
הם עו"ד נוסבאום
את תוכנו של ההסכם "באופן כללי" והסביר כי בעצם הוארך תוקפו של
ההסכם הראשון למשך ששה חודשים נוספים. (ראה דברי הנתבע מר
בן-אברהם, בסעיף 8לתצהירו בתיק המ' .)2688/96

בחנתי בטיעוניהם של ב"כ בעלי הדין בסוגיה זו ומסקנתי הינה כי
לא אוכל לאמץ את טענותיהם כי אין בתנאיו של ההסכם השני כדי
לחייבם. יושם לב כי גם לשיטת הנתבעים לא מדובר על כך כי ההסכם
נחתם שלא בידיעתם, לפחות הכללית ושלא בנוכחותם. מדבריהם משתמעת
ההודאה ונראה לי שאוכל לאשר זאת מתוך זכרוני כי התובעים היו גם
היו בבית המשפט באותו מועד. טענתם הינה למעשה כי בא כוחם דאז,
עו"ד נוסבאום, לא שיתף אותם בעת גיבוש ההסכם ולא הביא לידיעתם
את פרטי ההתניות הכלולות בו. לבד מכך שלא נראה לי לנכון לקבל
את גירסתם העובדתית של הנתבעים כמשקפת הוויה אמיתית הרי ובלי
קשר לכך, נראה לי שהנתבעים מנועים כיום מלהעלות כל טענה מעין
זו שהרי עורך הדין שיצגם בהליך הוסמך לפעול ולהתחייב בשמם כפי
שעשה. ביפוי הכח שהופקד כאן לתיק ושעליו חתומים הנתבעים הם
מסמיכים את הפרקליט בין היתר:
"להתפשר בכל ענין הנובע או הנוגע מהענינים האמורים לעיל
לפי שיקול דעתו (ההדגשה שלי)....... ולחתום על פשרה כזו
בבית המשפט או מחוצה לה" - (כך במקור) - ראה האמור
בסעיף 7ליפוי הכח.

יפוי הכוח יצר כאן יחסי שליחות בין הנתבעים לבין בא כוחם ומאחר
והיא (השליחות) נעשתה כאן בכתב (במסגרת יפוי הכח) הרי היא חלה
גם בקונסטלציה זו שבה אנו עוסקים, היינו, בהליכים לפני בית
המשפט וזאת מכוחו של סעיף ( 5א) לחוק השליחות, התשכ"ה - .1965
בגדרו של סעיף 2לחוק האמור פעולותיו כאן של פרקליטם של
הנתבעים, לרבות ידיעותיו וכוונותיו וגם אם סמך רק על שיקול
דעתו, (כפי שהוסמך לעשות על פי יפוי הכח), מחייבות איפוא את
הנתבעים.

מסקנתי הינה כי הנתבעים לא יכולים כיום להתנער ממחויבותם על פי
ההסכם השני.

הטענה הנוספת שבפי הנתבעים ענינה כאמור לעיל, נסיונם ליצור
זיקה בין מכירת הדירה לאחרים לבין כניסתה לתוקף של מחוייבותם
לשלם לתובעים את הסכום שנקבע בהסכם השני, טענה המשלבת גם הטחת
אשמה בתובעים כי שיבשו את כוונותיהם ורצונם למכור הדירה ולפיכך
פטורים הם, הנתבעים, מבצוע התשלום.

נראה לי שגם טענתם זו של הנתבעים דינה להידחות. השתלשלות
הענינים שקדמה לכריתתו של ההסכם השני, כפי שפרטנו אותה לעיל,
דוקא היא מדגישה את בסיסה הרעוע של הטענה. זיקה מפורשת כזו לא
כלולה בהסכם הראשון ולא בהסכם השני. כזכור ההסכם הראשון אף הוא
לא בוצע ומשביקשו התובעים את מימושו בהליך הקודם, העלו הנתבעים
טענה בדבר הזיקה הנטענת כאן תוך שפנו והיפנו לפרשנות שנראתה
להם. התובעים חלקו על עמדה זו אלא שאז נכרת ההסכם השני ובו
נקבע והפעם מפורשות ובלשון שלא משתמעת לשתי פנים ו-"למען הסר
כל ספק" (כאמור שם) כי חובת התשלום המוטלת על הנתבעים לא תלויה
בבצוע מכירת הדירה - ראה בסעיף 4להסכם השני שצוטט לעיל.

לא נראה לי שניתן היה ליתן ביטוי מובהק וברור יותר, מכפי שניתן
לכך בהסכם השני, לשלילתה המוחלטת של כל טענה בדבר זיקה אפשרית
בין חובת תשלום התמורה שהוטלה על הנתבעים לבין רצונם וחפצם של
אלה למכור הדירה. טענתם של הנתבעים כי ההסכם השני אך האריך את
המועד שנקבע בהסכם הראשון וכי לא שינה מתנאיו, משוללת איפוא כל
יסוד. טענותיהם של הנתבעים כלפי התובעים בדבר מעשים שנעשו על
ידם והיקשו עליהם למצוא קונים לדירה, לבד מכך שהן בגדר טענות
כלליות שעוצמתן לא משכנעת, הרי ממילא לא ניתן לראות בהן
בנסיבות הענין משום מגן ומחסה מפני תביעתם ועתירתם של התובעים
ליתן כאן

פסק דין
כמותנה בסעיף 2להסכם השני.

כיוון שכך וכיוון שלית מאן דפליג שהנתבעים לא שילמו דבר מתוך
מה שנקבע לתשלום אני נעתר איפוא לעתירת התובעים ומחייב את
הנתבעים לשלם לתובעים סך השווה ל- 145,000דולר על פי שערו
היציג של הדולר ביום התשלום בפועל. כמו כן וגם זאת בגדרו של
ההסכם השני, (סעיף 2שם), אני מורה על הטלת שעבוד על הבית
הרלבנטי, בשלמותו, וזאת להבטחת פרעון הסכום שנקבע לעיל.
בשים לב לכלל נסיבות הענין ולטיעוני הצדדים ובגדרו של סעיף 6
להסכם השני ובשים לב לזמן הרב שחלף מאז שנכרת ההסכם הראשון
והתחמקותם של הנתבעים מלבצעו ומבלי לשכוח את "דמי הפיגור"
שנקבעו על ידי בהחלטתי מיום ,16/1/94מכח ההסכם הראשון, קביעה
אשר נבלעה עתה בתוך סמכותו של בית המשפט לקבוע כאן פיצוי
גלובאלי, כאשר הסמיכו בעלי הדין את בית המשפט, בסעיף 6להסכם
השני, לקבוע אם מגיעים לתובעים פיצויים כאמור בהסכם המקורי,
(הכוונה להסכם הראשון), אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים
בנוסף לאמור לעיל, פיצויים בסך של 25,000שקלים חדשים אשר ישאו
הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחושבים מיום כריתת ההסכם השני -
- 9/5/95ועד התשלום בפועל.

בנוסף לאמור לעיל אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את יציאות
המשפט בהתדינות זו ושכר טרחת עו"ד בשכר של 5,000שקלים חדשים
(כולל מע"מ). חיוב זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחושבים
מיום 1/2/97ועד התשלום המלא בפועל.

בשולי פסק הדין כאן אני רואה לנכון לציין כי לא נעלמו מעיני
טענות הנתבעים במישור הפרוצדורלי, אלא שלא מצאתי בהן ממש.

בהסכם השני שקיבל תוקף של החלטה והיווה החלטה, הותנה והוסכם
במפורש בין הצדדים כי התובעים יהיו רשאים לפנות לבית המשפט
ולבקש כי ינתן כאן

פסק דין
כפי שאכן ניתן כאן עתה כך שאין
למצוא פסול בדרך בה עתרו התובעים לבית המשפט וביקשו את מתן פסק
הדין.

המזכירות תעביר העתקים מפסק-דין זה לב"כ בעלי הדין.

ניתן להפצה כללית מיום .20/1/97

ניתן היום .15/01/97

בן דוד מנחם - שופט

א005622ך
ברנבוים רחל









א בית משפט מחוזי 562/92 תשובה שושנה, תשובה ניסים נ' בן אברהם אפרים, בן אברהם מרים (פורסם ב-ֽ 15/01/1997)