פסקי דין על ש.א.אתרים | פסקי דין על אורי שלו | פסקי דין על י.בהרי יזמות והנדסה בע"מ

29595-05/16 א     23/12/2018




א 29595-05/16 ש.א.אתרים בע"מ, אורי שלו נ' י.בהרי יזמות והנדסה בע"מ








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 29595-05-16 י. בהרי יזמות והנדסה בע"מ
נ' ש.א. אתרים בע"מ
ואח'








לפני
כבוד השופט
רחמים כהן


מבקשים
/נתבעים

1
.
ש.א.

אתרים בע"מ
2
.
אורי שלו
ע"י ב"כ עוה"ד חגי קורצוויל ו-אלעד קורצוויל


נגד


משיבה/תובעת

י. בהרי יזמות והנדסה בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד דן רינגל ו-רונן וייזל


החלטה


בקשה לסילוק תובענה על הסף מחמת התיישנות, נוכח הוראות חוק המכר, תשכ"ח – 1968 (להלן – חוק המכר) ומאחר שאינה מגלה עילת תביעה לכאורה כנגד מבקש 2 (להלן – הבקשה לסילוק).

הצדדים לא הגישו תצהירים לתמיכה בעובדות הבקשה, התשובה והתגובה. יצוין עוד, שהתגובה לתשובה הייתה ארוכה ומפורטת יותר מהבקשה לסילוק.

התובענה עוסקת בווי עיגון, שרכשה המשיבה מהמבקשת לשם חיבור והידוק אריחי חיפוי בבניין שבנתה.

טענת התיישנות

תמצית טענות המבקשים

התובענה עוסקת במוצרים שסופקו למשיבה בשנים 2003 – 2005. דהיינו, 11 עד 13 שנים טרם הגשת התובענה, שהוגשה ביום 15.5.2016.

הבניינים נשוא התובענה נמסרו לרוכשי הדירות החל מחודש דצמבר 2005 וזמן קצר לאחר מכן התגלו כתמי הקורוזיה נשוא התובענה. ביום 8.11.2006 פנה מנהל מחלקת הפיקוח על הבניה בעיריית הוד השרון למשיבה בעניין כתמי הקורוזיה אשר הופיעו על גבי הבניין. ביום 8.1.2007, כתשע וחצי שנים טרם הגשת התובענה, טענה המשיבה במכתבה לדיירים, שהנזקים נגרמו כתוצאה מווי עיגון באיכות לא מספקת.

לאור האמור, עילת התובענה התיישנה בחודש יוני 2013 ולכל המאוחר בתחילת שנת 2014.
אף ההודעה לצד שלישי בהליך קודם (ת.א. 41952-02-15) הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

תמצית טענות המשיבה

התובענה דנן היא סגירת מעגל התדיינותי רב שנים. במסגרת הליך משפטי בו נתבעה המשיבה על ידי הדיירים הגישה המשיבה הודעה לצד שלישי נגד המבקשים ואחרים (נספח 5 לכתב התביעה). בהחלטה מיום 28.2.2011 נמחקה ההודעה לצד השלישי (נספח 6 לכתב התביעה). במסגרת החלטה זו נקבע, ששמורה הזכות למשיבה להגיש תביעות מתאימות נגד צדדים שלישיים. ביום 6.12.2012 ניתן פסק הדין בתביעת הדיירים נגד המשיבה (נספח 8 לכתב התביעה). ביום 18.2.2015 הגישו הדיירים תובענה נוספת נגד המשיבה. עם הגשת כתב הגנה הוגשה הודעה לצד שלישי נגד המבקשים דכאן (נספחים 9 ו- 10 לכתב התביעה). במסגרת דיון שהתקיים ביום 17.1.2016 מחקו הדיירים את תביעתם.

המשיבה נאלצה לבצע עבודות מקיפות בשיעור של מיליוני שקלים לתיקון החיפוי, כאשר מקור הנזק בווים שסיפקה המבקשת למשיבה.

רק בסוף 2012 נקבע, מהותית ופוזיטיבית, שהנזקים שנגרמו לדיירים מקורם בווי העיגון הפגומים. המבקשים, בהיותם ספקי ווי העיגון, הם מעוולים החבים בנזק ולפיכך, קמה למשיבה הזכות להיפרע מהמבקשים.

דיון בטענת ההתיישנות

תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי) קובעת, שכתב התביעה יכיל את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה".

סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות) קובע, שתקופת ההתיישנות "בשאינו מקרקעין" היא – שבע שנים.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, שתקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

על פי הנטען בכתב התביעה המבקשת הפרה את התחייבותה לספק למשיבה, במהלך השנים 2005 – 2006, מוצרי בניה שונים לרבות ווי נירוסטה איכותיים (סעיף 1 לכתב התביעה). המבקשים מעלו באימון המשיבה, תוך עצימת עיניים ורשלנות פושעת, וסיפקו ווים פגומים, "על דרך מכר באי התאמה סמויה לתובעים" (סעיף 2 לכתב התביעה).

על פי הנטען בסעיפים 1 ו – 2 לכתב התביעה, כתב התביעה הוגש לכאורה לאחר תום תקופת ההתיישנות, שכן חלפו לפחות 10 שנים מהיום בו נולדה עילת התובענה, שהיא הספקת ווים פגומים.

המשיבה טוענת בכתב התביעה, שמדובר באי התאמה סמויה ולכן העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו ממנה (סעיף 8 לחוק ההתיישנות).

ביום 8.11.2006 שלח מנהל מחלקת הפיקוח בעיריית הוד השרון מכתב למשיבה בו נטען, שעל אבני החיפוי מופיעים סימני חלודה באופן בולט (נספח 1 לבקשה לסילוק). המשיבה שלחה ביום 8.1.2007 מכתב לדיירים בו נטען, שהליקוי נובע מהתחמצנות של ווי הנירוסטה, "לאור בדיקות שערכנו, יתכן כי הסגסוגת של חלק מן הווים אשר סופקו לאתר אינה באיכות מספקת..." (נספח 2 לבקשה לסילוק).


נוכח מכתבים אלה, המשיבה ידעה על ליקויים לכאורה בווים, לכל המאוחר, בין נובמבר 2006 לינואר 2007.

התובענה הוגשה במאי 2016, כתשע וחצי שנים לאחר שנודע למשיבה על הליקויים בווים ולפיכך, התובענה הוגשה לכאורה לאחר תום תקופת ההתיישנות.

המשיבה מפנה להחלטת בית משפט השלום מיום 28.2.2011, בת.א. 38508-10-10, שבה קבע כבוד השופט ישי קורן בסעיף 9 לפסק הדין, כדלהלן: "תיכבד הנתבעת ותקיים את הדיון במסגרת כתבי הטענות שהוגשו על ידה זה מכבר, ובמידת הצורך שמורה לה הזכות להגיש תביעות מתאימות נגד צדדים שלישיים" (נספח 2 לתגובת המבקשים). בהמשך לכך טוענת המשיבה, שרק בסוף 2012, ביום 6.12.2012, נקבע על ידי בית משפט השלום, שהנזקים אשר נגרמו לתובעים מקורם בווי עיגון פגומים אשר סופקו למשיבה ובכך קמה "מידת הצורך".


כתב התביעה של הדיירים הוגש ביום 15.7.2007 (ת.א. 2132/07). במסגרת זו הוגשה ביום 14.10.2010 הודעה לצד שלישי, בין היתר נגד המבקשים.

ההודעה לצד השלישי הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות והביאה לידיעת המבקשים את קיומם של ההליכים המשפטיים המתנהלים. בסעיפים 24 עד 32 להודעה לצד השלישי הובהרו למבקשים הטענות הנטענות נגדם.

נחזה, שהמשיבה פעלה על פי הנחיית בית משפט השלום ולא ניתן לטעון נגדה כעת, שעילת התביעה התיישנה.
בהחלטה מיום 28.2.2011 קובע כבוד השופט ישי קורן, שיש להורות על מחיקת ההודעה המתוקנת לצד השלישי (סעיף 8 להחלטה) ומוסיף, שבמידת הצורך שמורה לה הזכות להגיש תביעות מתאימות נגד צדדים שלישיים. עוד נקבע, שאלמלא מחיקת ההודעות, היה מקום להורות על הפרדת הדיון בהן מהדיון בתביעה העיקרית, בהתאם לתקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי.

מכאן ניתן ללמוד, שלדעת בית משפט השלום הנכבד, היה צורך לסיים את הדיון בתביעה העיקרית, ורק לאחר מכן, במידת הצורך, להגיש תביעות נפרדות נגד מי מהצדדים השלישיים (בתובענה שם היו 14 צדדים שלישיים).

המשיבה פעלה בהתאם להנחיות בית משפט השלום, ניהלה דיונים בתביעה העיקרית, בהמשך ניתן

פסק דין
בו נקבע, ש"הנזק לאבני החיפוי נגרם כתוצאה משימוש בעוגנים שהתפתחה בהם קורוזיה, כפי שקבעו כל המומחים..." (סעיף 46 לפסק הדין הסופי, ת.א. 38508-10-10, מיום 6.12.2012).




עולה קושי בקבלת טענת התיישנות כנגד תובעת שפעלה בהתאם להנחיות בית המשפט, שמחק את ההודעה לצד שלישי, המתינה למתן

פסק דין
בתובענה הראשונה ולאחר מכן הגישה תובענה נפרדת כנגד אותו צד השלישי, בהתאם לממצאי פסק הדין.

ניתן לראות את החלטת כבוד השופט ישי קורן כהחלטה לעיכוב הליכים בהודעה לצד השלישי בגין "הליך תלוי ועומד". בנסיבות אלה, אין זה ראוי לבוא חשבון עם המשיבה בגין התקופה שבה התנהלה תביעת הדיירים נגד המשיבה.

נוכח האמור, טענת ההתיישנות נדחית, בשלב זה. מאחר שמדובר בטענות מעורבות משפטיות ועובדתיות, החלטה סופית בעניין ההתיישנות תינתן במסגרת פסק הדין.

טענה מכוח חוק המכר

תמצית טענות המבקשים

בהתאם לסעיף 13 לחוק המכר היה על המשיבה לבדוק את הווים מיד לאחר קבלתם. סעיף 14 לחוק המכר קובע, שעל הקונה להודיע למוכר על אי התאמה מיד לאחר הבדיקה על פי סעיף 13 או מיד לאחר שגילה אותה, לפי המוקדם.

המשיבה לא פנתה למבקשים בזמן אמת בטענה, שקיימת בעיה בווים. הפנייה הראשונה אל המבקשת היתה בשלהי שנת 2010, חמש שנים וחצי לאחר סיום האספקה של הווים לבניינים נשוא התובענה.
משעה שלא ניתנה הודעה על אי התאמה, המשיבה מנועה מלהסתמך על אותה אי התאמה נטענת ואינה יכולה להגיש תובענה מכוח אותה אי התאמה.

תמצית טענות המשיבה

סילוק על הסף הוא סעד חריג, שהשימוש בו ייעשה אך ורק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן בהם ברור, שהתובע לא יוכל לזכות בסעד המבוקש על ידו. הטעם בצמצום השימוש בסנקציה זו הוא הצורך לאפשר לתובע את יומו בבית המשפט.

עילת התובענה נגד המבקשים מסתמכת, בין היתר, על קביעה שיפוטית חלוטה לפיה, מקור הנזק הוא בווים בהם נעשה שימוש בפרויקט.

המבקשת אינה מכחישה בכתב ההגנה, שמכרה ווים
למשיבה, אלא מעלה טענות נגדיות כגון מכירת ווים לפרוייקט אחר או כי מכרה ווים שונים כי כאלה נדרשו או שהכשל היה ביישום.

בית המשפט לא ידחה על נקלה תובענה על הסף כאשר קיימת אפשרות ולו קלושה, שהתובעת תזכה בסעד המבוקש על ידה.

דיון בטענת מכוח חוק המכר

הטענה מכוח חוק המכר היא, ראשית, היא טענת הגנה עובדתית. הנטל להוכחת הטענה רובץ על כתפי המבקשים. יצוין עוד, שבכתב התביעה טענות נוספות הדורשות בירור עובדתי ומשפטי.

בשלב זה, לא ניתן להכריע בטענה ולבטח, שאין מקום לדחות את התובענה על הסף ללא שמיעת ראיות בעניין זה.

ההחלטה בטענה מכוח חוק המכר תינתן במסגרת פסק הדין לאחר שמיעת ראיות הצדדים.

טענה להיעדר עילת תביעה כנגד המבקש

תמצית טענות המבקשים

כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה לכאורית נגד המבקש. המשיבה טוענת את כל טענותיה נגד "הנתבעים", כאילו המבקשת והמבקש חד הם ובניגוד גמור לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. בכתב התביעה אין ולו טענה אחת המוקדשת למשיב לבדו. ההתקשרות החוזית הייתה בין המבקשת לבין המשיבה ולא עם המבקש. המשיבה גם לא טענה להרמת מסך ההתאגדות.

תמצית טענות המשיבה

המבקש הוא "בעל דין המנהל חברת יחיד" וכאשר מדובר בחברות קטנות, בעיקר משפחתיות, קיימת נטייה בפסיקה להרים את מסך ההתאגדות ביתר קלות (סעיפים 18 – 21 לתגובה לבקשה לסילוק).

המבקשת מנוהלת "באופן יחידני" על ידי המבקש, שהוא הרוח החיה של העסק. כאשר נעשית הזמנה או התקשרות המבקש הוא זה שחותם והוא אף מציג עצמו כבא כוחה של המבקשת (סעיפים 22 – 23 לתגובה לבקשה לסילוק).

זאת ועוד, מעיון במידע על פרטי החברה עולים נתונים לפיהם אין מדובר בחברה איתנה. עוד מתברר, שהמבקשת נמנעת מדיווחים לרשויות ודוחות שנתיים לרשם החברות מוגשים באופן מצטבר אחת לכמה שנים. המשיבה חוששת, שבסיום ההליך המשפטי יתברר, שהמבקשת לא תוכל לשלם את סכום פסק הדין, שיינתן (סעיפים 24 – 26 לתגובה לבקשה לסילוק).

דיון בטענה להיעדר עילת תביעה כנגד המבקש

תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, שיש לפרט בכתב התביעה את העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה. תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, שכאשר בעל דין טוען "מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים" עליו לפרט את הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות.

עיון בכתב התביעה מעלה, שאין בו כל טענה המוקדשת למבקש באופן אישי. המשיבה מתייחסת לשני המבקשים כמו מדובר באישיות משפטית אחת ובהתעלמות מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

אין מחלוקת, שהווים נרכשו מהמבקשת ולא מהמבקש באופן אישי (סעיף 28 לכתב התביעה).

ככל שהמשיבה סברה, שקמה לה עילת תביעה עצמאית כנגד המבקש, היה עליה לפרט את עילת התביעה בכתב התביעה ולא להסתפק בטענה, שכלל המחדלים של המבקשת מיוחסים גם למבקש (עמוד 2 לפרוטוקול). בעמוד 1 לפרוטוקול נטען, שעילת התביעה כנגד המבקש היא חוסר תום לב. בעמוד 5 לפרוטוקול נטען, שעילת התביעה היא תרמית והטעיה. בנוסף התבקשה "הרמת מסך".

עיון נוסף בכתב התביעה מעלה, שאין בו טענה להתנהגות חסרת תום לב
או תרמית או הטעיה מצד המבקש.

התגובה לבקשה לסילוק מתייחסת רובה ככולה לטענה, שיש להרים את מסך ההתאגדות בין המבקשת לבין המבקש. טענה שאין לה זכר בכתב התביעה.

הנחת היסוד בדיני תאגידים היא, שהחברה היא אישיות משפטית נפרדת. על מנת להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעלי המניות בחובות החברה או לחייב אורגן של החברה באחריות אישית למעשיו (סעיפים 6 ו- 54 לחוק החברות, התשכ"ט – 1999), יש לטעון זאת במפורש בכתב התביעה. עצם העובדה, שהחברה ביצעה עוולה אין בה די כדי להשית אחריות אישית על נושא המשרה (רע"א 9485/09 פרמייר ים המלח מעבדות קוסמטיקה נ' נבו ישראל (2005) בע"מ
, פיסקה 5, מיום 24.8.2010).

הרמת מסך היא עניין חריג והיא נשקלת במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. היא נשקלת כאשר ברור, שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות ((ע"א 3755/03 בן חמו נ' טנא נוגה שיווק 1981 בע"מ
, מיום 12.9.2004, פסקה 20).

המשיבה לא הניחה בכתב התביעה תשתית עובדתית, שאם תוכח, תביא לחיוב המבקש באופן אישי. אין מדובר בפגם דיוני בלבד אלא בפגם מהותי. המבקש זכאי לדעת מהם המעשים המיוחסים לו ואילו סעדים מתבקשים, הרמת מסך או חיוב אישי בגין מעשים כלשהם, על מנת שיוכל להתגונן כנגדם בכתב ההגנה.

דבר מכל זה אינו מופיע בכתב התביעה. פירוט הטענות בתגובה לבקשה לסילוק על הסף אינו יכול לרפא את המחדל של אי פירוט בכתב התביעה.

נוכח האמור, אני מורה על מחיקת כתב התביעה נגד המבקש, מר אורי שלו
.

סוף דבר

טענת ההתיישנות והטענה מכוח חוק המכר יידונו בפסק הדין, לאחר שמיעת הראיות.
התובענה נגד נתבע 2, מר אורי שלו
, נמחקת בהיעדר עילת תביעה לכאורה.
אין צו להוצאות, בשלב זה.

ניתנה היום, ט"ו טבת, תשע"ט, 23 דצמבר, 2018, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 29595-05/16 ש.א.אתרים בע"מ, אורי שלו נ' י.בהרי יזמות והנדסה בע"מ (פורסם ב-ֽ 23/12/2018)