פסקי דין על עירית ירושלים | פסקי דין על יצחק רפאל מאור

20386-12/16 תאמ     05/01/2019




תאמ 20386-12/16 עירית ירושלים נ' יצחק רפאל מאור








בית משפט השלום בירושלים



תא"מ 20386-12-16 עירית ירושלים
נ' מאור





בפני

כב' הרשם הבכיר
אופיר יחזקאל


התובעת

עירית ירושלים


נגד


הנתבע

יצחק רפאל מאור




פסק דין


1.
תביעה לתשלום חוב ארנונה נטען בסך של 22,111 ₪ (נכון ליום 29.5.2012).

2.
התביעה הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל, בשנת 2012, במסגרת בקשה לביצוע של תביעה בסכום קצוב.

3.
בשנת 2016 הגיש הנתבע התנגדות לביצוע התביעה, ולאחר שהתקבלה ההתנגדות, עברה התביעה להתברר כתביעה בסדר דין מהיר.

4.
התביעה מתייחסת לחובות נטענים בגין אחזקת הנתבע בשני נכסים.

5.
הנכס הראשון, ממוקם ברחוב יפו 63 בירושלים ומצוין ברישומי העירייה כנכס שמספרו "135".
תקופת החוב הנטען בגין הנכס הראשון, היא לשנים 2003-2004.
החוב המיוחס לתובע בגין הנכס הראשון הוא בסך של 17,316 ₪.

6.
הנכס השני, ממוקם ברחוב שורץ 2 בירושלים.
תקופת החוב בגין נכס זה מתייחסת למחצית השנייה של שנת 2007 והחוב הנטען הוא בסך של 4,794 ₪.

7.
טענתו העיקרית של הנתבע, בנוגע לחובות המיוחדים לו בגין שני הנכסים האמורים, היא כי התביעה לתשלומם, התיישנה.

8.
דין טענה זו להתקבל בנוגע לנכס הראשון האמור.

9.
אין למעשה חולק (ודומה כי לא יכולה להיות מחלוקת), כי התביעה הוגשה לאחר שחלפו למעלה מ-7 שנים ממועד היווצרות החוב הנטען (מהמועד שבו קמה לתובעת עילת תביעה בגין החוב).

10.
טענת התובעת לעניין זה הייתה כי כלפי הנתבע ננקטו הליכי גבייה מינהליים, שיש בהם, על פי הפסיקה שהייתה רווחת בעת שהועלתה הטענה, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

11.
ואולם, ביום 16.4.2018, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בהליך רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן, ובו נקבעה הלכה שלפיה הליכי גבייה מינהליים, אינם עוצרים, או "מאפסים", את מרוץ ההתיישנות, לעניין הגשת תביעה אזרחית.

12.
בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות בכל הנוגע לנכס הראשון האמור, וזאת מבלי להידרש לטענות הנוספות שהעלו הצדדים לגביו.

13.
אשר לנכס השני האמור, הרי שלעניינו, לא התיישנה התביעה, אשר הוגשה, כאמור, בשנת 2012, לתשלום חוב נטען משנת 2007 (התביעה הוגשה בטרם חלפה תקופה של 7 שנים ממועד היווצרות עילת התביעה).

14.
הנתבע טען לעניין זה, כי משלא נשלח לו מכתב התראה כנדרש על פי דין לצורך הגשת תביעה על סכום קצוב ללשכת ההוצאה לפועל, הרי שיש לראות את מועד הגשת התביעה כמועד שבו הומצאה לידיו אזהרה (בשנת 2016), או כמועד שבו הוסבה התביעה להתברר בסדר דין מהיר (בשנת 2017). משכך, לשיטת הנתבע, התיישנה התביעה גם ביחס לחוב הנטען בגין הנכס השני.

15.
דין טענה זו להידחות.

16.
ראשית, לכאורה, דווקא נשלח מכתב התראה בדואר רשום לכתובתו הרשומה של הנתבע (ברחוב רש"י בירושלים). מכתב זה, מיום 4.8.2011,
צורף למסמכי הפתיחה של תיק ההוצאה לפועל כפי שהועברו לבית המשפט מלשכת ההוצאה לפועל, ולתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם העירייה (חלק מנספח י"ד לתצהיר), ומצהיר העירייה אף העיד בחקירה נגדית כי נשלח מכתב כאמור (ר' עמ' 12-13 לפרוטוקול). אכן, אין חולק, כי לא צורפו (לרבות לקראת דיון ההוכחות הנוסף שהתקיים בתביעה) אישורי המשלוח של מכתב זה (ולכך התייחסו תשובות מצהיר העירייה והערת בית המשפט שאליה הפנה הנתבע בסיכומיו). עם זאת, אני סבור כי ההנחה שהמכתב שצורף אכן נשלח, מסתברת יותר, וזאת בשים לב, בין היתר, להסברי מצהיר העירייה לעניין זה, ולכך שהנתבע עצמו העיד בנוגע לקשייו בקבלת דואר לכתובת האמורה (עמ' 17 ש' 6-8 לפרוטוקול), כך שאפשר שהמכתב נשלח כנדרש לנתבע, אך לא התקבל אצלו.

17.
כך או כך, ובניגוד לטענת הנתבע, המועד הרלבנטי לעניין עצירת מרוץ ההתיישנות, הוא מועד הגשת התביעה (גם בהנחה כי נפלו פגמים בהגשתה), ולא מועד אחר כלשהו, דוגמת מועד המצאת האזהרה לנתבע, או המועד שבו ניתנה לנתבע רשות להתגונן.

18.
ודוק, גם בהנחה שלא נשלחה לנתבע התראה כדין, הרי שהתביעה לא נדחתה או נמחקה מטעם זה (וגם לא היה מקום לכך), ואינה "בטלה מעיקרה", אלא ניתנה לתובע, על בסיס מכלול טענותיו, לרבות טענה זו, רשות להתגונן, והתביעה המשיכה להתברר, לאחר מכן, כתביעה בסדר דין מהיר.

19.
מדובר, למעשה, בטענה (הטענה שלפיה לא נשלחה התראה כדין, כך שהנתבע למד על קיומה של התביעה רק במועד מאוחר), שניתן לטעון כחלק מטענת השיהוי שהעלה הנתבע (ומטענתו בנוגע לנזק ראייתי שנגרם לו עקב כך).

20.
כך, לטענת הנתבע, התביעה הוגשה רק בשנת 2012, בגין חוב נטען משנת 2007. לא זו אף זו, לטענת הנתבע, כאמור, לא נשלחה התראה כדין בטרם הגשת התביעה בסדר דין מקוצר בלשכת ההוצאה לפועל, והתובעת אף בוששה לפעול במסגרת תיק ההוצאה לפועל, כך שלמד על הגשת התביעה נגדו רק בשנת 2016, עת הומצאה לידיו אזהרה. התנהלות זו של העירייה, לטענת הנתבע, גרמה לו לנזקים שונים, לרבות נזק ראייתי.

21.
כפי שיפורט להלן, גם טענות אלה של הנתבע, דינן להידחות:

22.
לטענת העירייה, הנתבע
נרשם, בשנת 2006 כמחזיק הנכס, וזאת על בסיס הודעה שנמסרה לעירייה על ידי בעל הנכס, בצירוף הסכם שכירות שנחתם בין בעל הנכס לבין הנתבע כשוכר הנכס בתקופה האמורה. בהמשך, אף הוגשה לעירייה הודעה שלפיה חדל הנתבע להחזיק בנכס, בסוף שנת 2007 (ומכאן תקופת החוב המתייחסת למחצית השנייה של שנת 2007 (חוב בגין תקופת אחזקה קודמת, שולם)). לעניין זה צורפו לתצהיר העירייה (נספחים ט', י' ו-י"ב) ההודעה האמורה, ההסכם האמור, אשר נחתם לכאורה על ידי הנתבע, והודעת החדילה האמורה, אשר אף היא נחתמה לכאורה על ידי הנתבע. מסמכים אלה לא צורפו לכתב התביעה, לרבות לאחר הסבתה לתביעה בסדר דין מהיר, והעירייה ביקשה להתבסס בתחילה לעניין זה על רישומיה בדבר אחזקת הנתבע בנכס בלבד. המסמכים צורפו רק לתצהיר העדות הראשית מטעם העירייה, ולכן, התאפשר לנתבע להגיש תצהיר משלים לעניין זה.

23.
מנגד, הנתבע, לא הציג גרסה סדורה בנוגע לזיקתו לנכס השני האמור (או העדרה) במסגרת תצהיריו (תצהיר לתמיכה בהתנגדות, תצהיר עדות ראשית ותצהיר משלים). הנתבע ציין בתחילה, כשנשאל על כך במסגרת הדיון בהתנגדות (בטרם הוצגו המסמכים הנוספים האמורים), כי אפשר שבמסגרת עיסוקו כמתווך, עסק בתיווך לעניין הנכס האמור, עבור בעל הנכס (עמ' 1, ש' 24-30). במסגרת חקירתו הנגדית בדיון ההוכחות שהתקיים, השיב לעניין זה (לאחר שהוצגו לו המסמכים האמורים והתאפשר לו להגיש תצהיר משלים בעניינם), כי אפשר ששמו השתרבב למסמכים האמורים, במסגרת עיסוקו כמתווך. לדבריו, החתימה שעל גבי הסכם השכירות הנחזית להיות חתימתו, למעשה, אינה חתימתו; וחתימתו אכן קיימת על גבי מסמך החדילה. הנסיבות הנוגעות לנכס ולחתימתו על גבי מסמך החדילה לא היו זכורות לנתבע, אך לדבריו, אפשר שלאחר ששמו נקשר, בדרך זו או אחרת, עם הנכס, כמי שהחזיק בו, חתם בהמשך על מסמך החדילה, לצורך תיקון הדבר והסרתו מהרישום האמור (עמ' 17 ש' 20 עד עמ' 18 ש' 20). הנתבע טען, כי נוכח חלוף הזמן, הוא אינו יכול להציג ראיות לעניין זה, או להגיש הודעה לצד שלישי נגד בעל הנכס.

24.
מהאמור עולה, כי העירייה הציגה את רישומיה, המהווים ראייה לכאורה לכך שהנתבע החזיק בנכס בתקופת החוב. ובנוסף, הוצגו, כאמור, מסמכים המבססים לכאורה את זיקתו של הנתבע לנכס כמי שהחזיק בו בתקופה הרלבנטית.
ואילו הנתבע, מנגד, לא הציג כל ראייה שיש בה כדי לסתור דברים אלה. כל שטען היה, כי חלוף הזמן סיכל את האפשרות לעשות כן.

25.
ודוק, לאחר שהוצגו המסמכים האמורים, במסגרת תצהיר העירייה, ניתנה לנתבע אפשרות להגיש תצהיר משלים מטעמו, על מנת שיוכל להתייחס לאמור בהם, ואף נקבע דיון הוכחות נוסף, על מנת שיוכל להיחקר, רק לאחר שיערך כנדרש בכל הנוגע למסמכים אלה (וזאת הגם שדיון ההוכחות הראשון בתביעה לא התקיים מיד לאחר שהוצגו המסמכים, כך שהנתבע יכול היה לכאורה להיערך לעניין זה כבר לקראתו).

26.
ואולם, הנתבע מצדו, גם בשלב זה, של הגשת התצהיר המשלים, נמנע מלהציג גרסה משלו, ולו חלקית, לא כל שכן עדים וראיות לתמיכה בגרסה זו, בכל הנוגע לזיקתו לנכס האמור, והמשיך להסתפק בטענה שלפיה חלוף הזמן מונע מבעדו לעשות כן.

27.
התרשמותי לעניין זה, היא כי מדובר בטענה בעלמא מאת הנתבע, וכי הנתבע כלל לא ניסה לפעול לעניין זה (או נמנע מלפעול מהטעם שהראיות הקיימות לעניין זה, ושהיה ביכולתו להציגן, אינן תומכות בטענותיו).

28.
כך בין היתר, הנתבע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי פנה בפועל לבעל הנכס בנוגע לחוב הנטען, וכי לא ניתן היה לקבל ממנו תשובות לעניין זה, נוכח חלוף הזמן; או כי ניסה לאתר אצל בעל הנכס, מסמכים הקשורים לנכס, אך לא ניתן היה לעשות כן.

29.
בנוסף, דומה כי ככל שאכן היה מדובר במצב יוצא דופן שבו זויפה חתימת הנתבע על גבי הסכם השכירות, כפי שרמז הנתבע, או השתרבבה אליו נוכח טעות או תקלה זו או אחרת, ולאחר מכן נמסרה הודעת חדילה לעירייה כדי להסיר את המחדל של רישומו מלכתחילה כמחזיק בנכס, היה הנתבע זוכר דבר מה הקשור לנושא, חרף חלוף הזמן.

30.
בנסיבות אלה, ומשלא הוכח כי חלוף הזמן גרם בפועל נזק ראייתי לנתבע, הרי שמדובר בטענה שדינה להידחות.

31.
הנתבע טען לעניין זה לשינוי חזית מצד התובעת, אשר, כאמור, הציגה את המסמכים הקושרים אותו לנכס השני, רק במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה. ואולם, מחדל זה של העירייה בא אל פתרונו בכך שהתאפשר לנתבע, כאמור, להגיש תצהיר נוסף מטעמו, לאחר הגשת תצהיר העירייה (ברגיל מוגשים תצהירי הצדדים בתביעה בסדר דין מהיר בו זמנית), ואינני סבור, נוכח פתרון זה, כי נגרמה פגיעה דיונית או מהותית בנתבע כתוצאה מהאיחור בהגשת המסמכים. הנתבע אמנם טען לעניין זה, כי לא היה מקום לקבל את המסמכים, או לכל הפחות, לא היה מקום לאפשר זאת שלא במסגרת תיקון כתב תביעה, ואולם, ראשית, דומה כי הפתרון של הגשת תצהיר משלים מטעם הנתבע, היה מקובל לעניין זה על הנתבע עצמו (בעמ' 8, ש' 22-24 לפרוטוקול, הביעה את הסכמתו לכך, לאחר שטען את טענותיו בנידון), ושנית, אינני סבור, כאמור, כי הגשת המסמכים באיחור גרמה לנזק לנתבע, ביחס למצב שבו היו מוגשים במועד.

32.
נוכח האמור, גם הטענה בדבר סיכול האפשרות להגשת הודעה לצד שלישי נגד בעל הנכס, דינה להידחות. ודוק, ככל שאכן למד הנתבע על הטענות כלפיו רק בשלב מאוחר, יכול היה לטעון כלפי הצד השלישי, אם היה האחרון מעלה טענות התיישנות או שיהוי, כי לא יכול היה לפעול כלפיו קודם לכן. דומה כי הנתבע בחר שלא לפנות לבעל הנכס, או לערבו בהליך, מסיבותיו שלו.

33.
ומעבר לכך, לנתבע נשלחו, לכאורה, לאורך השנים, דרישות תשלום נוספות לתשלום החוב הנוגע לנכס השני, ואף הוטלו עיקולים על חשבונו בגין החוב הנטען בקשר עמו. פעולות אלה אמנם אינן עוצרות, כאמור, את מרוץ ההתיישנות, אך בכל הנוגע לטענות לשיהוי ולגרימת נזק ראייתי, הרי שקיים קושי לטעון, כי מדובר בחוב נטען שהנתבע לא היה מודע לקיומו, ולכן, נמנע מלשמור על ראיות הנוגעות לו, או נמנע מלברר במה דברים אמורים. הנתבע טען לעניין זה, דומה כי במידה של צדק, כי הדרישות נשלחו ברובן לכתובות שיוחסו לו שאינן רלבנטיות, דוגמת כתובות הנכסים שאותם עזב (אך לצד זאת העיד על עצמו כמי שאינו מחזיק כתובת קבועה וכמי שהתקיים קושי לאתרו גם בכתובתו הרשומה). ואולם, יש להניח כי לכל הפחות עובדת הטלת עיקולים על חשבונו הייתה ידועה לנתבע (והתשובה שסיפק לעניין זה שלפיה אפשר שלא היה מודע לכך נוכח הליכי גירושין וחוב מזונות, לא הניחה את הדעת). כל זאת, מעבר לעובדה הבסיסית, שלפיה כמי שהחזיק בנכס למשך תקופה מסוימת, היה על הנתבע לדעת, כי עליו לשלם ארנונה בגין אחזקתו בנכס בתקופה זו.


34.
הנתבע טען גם כי רישומי העירייה לקו בהתעלמות מכך ששינה את שם משפחתו, מ"אסולין", ל"מאור", כך שלא ניתן ליתן בהם אמון. ואולם, לטעמי, אין בעניין זה בכדי להעלות או להוריד. ודוק, ככל שהייתה העירייה מבקשת להתבסס על רישומיה הפנימיים בלבד לצורך שיוך האחזקה בנכס בתקופה הרלבנטית לנתבע (מבלי ליתן הסבר מדוע ביצוע הרישום), ניתן היה להעלות את הטענה האמורה, על מנת לסתור את חזקת תקינות רישומי העירייה (וגם אז ספק אם די היה בכך כדי לסתור את החזקה האמורה, מקום בו יתר פרטי הנתבע כפי שמצוינים ברישומים, לרבות מספר זהותו, נכונים). ואולם, משנודע, ובוסס, כיצד נרשם הנתבע כמחזיק בנכס האמור
לתקופה האמורה, ובהעדר הסבר מניח את הדעת מצד הנתבע לעניין זה, אין נפקות, לטעמי, לעניין שינוי שם המשפחה. מעבר לדרוש יצוין, כי הנתבע גם מצוין בשני המסמכים נספחים ט' ו-י', ההודעה לעירייה מאת בעל הנכס והסכם השכירות, בשני שמותיו (בשני המסמכים מצוין הנתבע כ"יצחק מאור אסולין"), ובנספח י"ב (הודעת החדילה), בשמו החדש.

35.
הנתבע טען כי נוכח השיהוי הנטען האמור, אין לחייבו בריבית שנוספה לחוב. ואולם, בשים לב לכל האמור לעיל, בנוגע לדחיית טענת השיהוי ולמודעתו לכאורה של הנתבע לקיום החוב, ולכך שהנתבע, כמי שהחזיק לכאורה בנכס השני בתקופה האמורה, נשא באחריות לשלם ארנונה בגינו במועד (או לשאת בתוצאות הנובעות מהפרת חובה זו), דין טענה זו אף היא להידחות.

36.
הנתבע גם קבל על כך שנמנע מבעדו לשלם את החוב בגין הנכס השני במסגרת מבצע "מיסים ומסיימים", דבר אשר היה מקנה לו הנחה משמעותית בתשלום החוב. ואולם, הנתבע הוא שחזר בו מהסכמתו לפשרה שלפיה ישלם את החוב בגין הנכס האמור בדרך זו, ולכן, אין לו להלין לעניין זה אלא על עצמו (הנתבע אמנם חזר בו מהצעתו האמורה בטרם נחשף למסמכי העירייה הנוספים האמורים, ואילו העירייה הקשיחה עמדותיה בהמשך, אך מדובר בחלק מהסיכונים הכרוכים בניהול ההליך עד תום, בשונה מסיומו בשלב מוקדם בדרך של פשרה).

37.
גם ביתר טענות הנתבע ביחס לנכס השני לא מצאתי ממש.

38.
סיכומו של דבר, התביעה נדחית בנוגע לנכס הראשון ומתקבלת בנוגע לנכס השני.

39.
הנתבע ישלם לתובעת, סך של 4,794 ₪, בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980, ממועד הגשת התביעה ללשכת ההוצאה לפועל ועד למועד התשלום בפועל וכן הוצאות משפט בסך של 750 ₪. בנוסף, יישא הנתבע בשכר טרחת עורכי דין התובעת בסך של 929 ש"ח. לעניין ההוצאות ושכר הטרחה ראיתי לנכון להסתפק בחיובים האמורים, חרף הימשכות ההליך והעובדה שנוהל הליך הוכחות, וזאת בשים לב לכך שחלקה הארי של התביעה נדחה, ובשים לב למחדל העירייה האמור בהגשת המסמכים האמורים באיחור. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים.



ניתן היום,
כ"ח טבת תשע"ט, 05 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 20386-12/16 עירית ירושלים נ' יצחק רפאל מאור (פורסם ב-ֽ 05/01/2019)