פסקי דין על דומיקאר בע"מ | פסקי דין על גולן כהן

36937-12/15 א     20/01/2019




א 36937-12/15 דומיקאר בע"מ נ' גולן כהן








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 36937-12-15 דומיקאר בע"מ נ' כהן ואח'





לפני
כבוד השופטת
כרמית בן אליעזר


תובעת

דומיקאר בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד כהן


נגד

נתבעים
1.גולן כהן

2.מוסך 2000 ראשון גולן כהן
(2002) בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד הרשביין ו/או עו"ד טורקלטאוב




פסק דין


1.
לפניי תביעת התובעת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה.

על עיקרי העובדות, אין למעשה כל מחלוקת: התובעת היא חברה להשכרת רכב, הנתבעת 2 היא חברה שניהלה מוסך בבעלותו ובניהולו של הנתבע 1. אין מחלוקת, כי ביום 12.12.05 הוכנס רכב מסוג סובארו אימפרזה (להלן: "הרכב"), שבבעלות התובעת, למוסך הנתבעים. עוד אין מחלוקת, כי הרכב נמצא תקין, כך שלא בוצע בו כל תיקון או טיפול, וכי למעשה הרכב לא הוחזר לתובעת ונותר ברשות הנתבעים. לטענת התובעת, עקב טעות דווח כי הרכב הוחזר לתובעת, ולאחר שבמסגרת ספירת מלאי שנערכה בחודש מרץ 2016 התברר שאינו במלאי, הוגשה למשטרה תלונה בגין גניבתו.

במהלך חודש יוני 2009 אותר הרכב ע"י יחידת אתגר של משטרת ישראל במוסך הנתבעים, והנתבע זומן לחקירה, ובסופו של יום הועמד לדין פלילי ונקבע כי ביצע עבירה של פירוק חלקי רכב.

בהודעתו במשטרה – אשר צורפה לתצהיר עדותו הראשית – אישר הנתבע כי עשה שימוש ברכב בזמן שהיה ברשותו, ואף ביטחו בביטוח חובה וצד ג' (ראו נספח ב' לתצהיר הנתבע, ש' 39-46, ש' 52-54, 59-60), וכן כי פירק חלקים מן הרכב, לרבות דלת שפורקה והותקנה ברכב אחר, ומנוע שפורק לחלקים (שם, ש' 9-10 וש' 38).

הנתבע טען – בחקירתו במשטרה ולפניי – כי ניסה ליצור קשר עם התובעת על מנת להחזיר את הרכב לרשותה אך לא נענה, ולכן נותר הרכב ברשותו.

התובעת טענה, כי הרכב הוחזר לידיה ביום 25.6.09 לאחר שאותר ע"י המשטרה, כשהוא אינו תקין ואינו שלם, ולפיכך נאלצה לתקנו כדי למכרו. התובעת עתרה לחיוב הנתבעים בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, לרבות הפער בין שווי הרכב כפי שנמסר לנתבעים לבין שוויו כפי שהוחזר לידיה, ואובדן רווחים בגין אי השכרת הרכב כל התקופה בה הוחזק ע"י הנתבעים.

דיון והכרעה

2.
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ונתתי דעתי לטענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שאפרט להלן.

3.
ראשית יש להידרש לטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים.

הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה, וזאת לאור העובדה שההתרחשויות העומדות בבסיסה ואשר יכולות היו להקים בסיס לטענות התובעת אירעו בשנים 2005-2006 והתביעה הוגשה בשנת 2015.

הצדדים הגישו טענותיהם בסוגיית ההתיישנות ובהחלטה מיום 26.9.17 קבעתי כי אין מקום לסילוק על הסף ושמורות לצדדים טענותיהם לגוף ההליך.

בכל הנוגע לטענת ההתיישנות, מקובלת עליי טענת התובעת, שנתמכה בתצהירו של העד מטעמה, והיא עולה גם מהשתלשלות העניינים – לרבות מועד הגשת התלונה ומועד מציאת הרכב אצל הנתבעים ע"י משטרת ישראל – כי העובדה שהרכב הוחזק כל העת בידי הנתבעים נודעה לתובעת רק ביום 25.6.09 עת פנתה אליה משטרת ישראל בעניין. עובדות אלו לא נסתרו ע"י הנתבעים, ומשמעותן היא כי העובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לתובעת רק במועד זה ולפיכך התביעה לא התיישנה.

4.
הנתבעים הוסיפו וטענו להעדר יריבות בין התובעת לבין הנתבע 1 (הנתבעת 2, עפ"י מה שנמסר, אינה פעילה עוד). אין בידי לקבל את הטענה.

עפ"י ההלכה הפסוקה, נושא משרה שעוול בנזיקין כלפי התובע יהיה אחראי כלפיו, כאשר המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין – קיום יסודות האחריות. עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כנושא משרה בחברה, אין בה כדי לשחרר אותו מאחריות בנזיקין. פירוש הדבר הוא כי אין מטילים אחריות אישית על אורגן אך מעצם מעמדו בחברה, ויש לבחון בכל מקרה ומקרה האם האורגן מקיים בעצמו ובאופן אישי את כל יסודות העוולה הנזיקית. מאידך, עצם העובדה שגם התאגיד נושא באחריות כלפי התובע, אין בה כדי לפטור את נושא המשרה מאחריות אישית לעוולה שביצע (ראו, בין היתר, ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5), 661; רע"א 7875/06 זלץ ואח' נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ ואח' (29.11.2009) (להלן: "עניין זלץ"); רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ'
lloyds underwriters through willis faber ltd

ואח'

, פ"ד נא(5), 855, על הפסיקה הנזכרת שם).

בענייננו, לטעמי, לא יכולה להיות מחלוקת כי מתקיימים בהתנהגות הנתבע יסודות האחריות בנזיקין כלפי התובעת, ולו מכח עוולת הרשלנות. כאמור לעיל, הנתבע הודה בחקירתו, כי החזיק משך תקופה ארוכה ברכב אשר הוא יודע כי הוא רכוש התובעת, עשה בו שימוש לצרכיו (ולצורך כך אף ביטח אותו על שמו ועל חשבונו) ואף פירק ממנו חלקים ועשה בהם שימוש.

יצויין, כי בעדותו לפניי ניסה הנתבע להמעיט מן הדברים או לצמצמם, אולם הסבריו בעניין זה היו בלתי משכנעים (ראו, למשל, עמ' 16 לפרוטוקול ש' 39 שם טען הנתבע כי זו הפעם הראשונה שהוא רואה את הודעתו במשטרה – אשר צורפה כראייה מטעמו כנספח ב' לתצהיר עדותו הראשית). כעולה מן המובא לעיל, הנתבע למעשה נהג ברכב מנהג בעלים – נסע בו, ביטחו בביטוח חובה וצד ג' (מן המסמכים שצורפו לתצהיר התובעת עולה כי הביטוח חודש ע"י הנתבע בשנה העוקבת – ראו נספח 3 לתצהיר מר ששוני), ובשלב מסויים אף החל לפרק ממנו חלקים. לא למותר להזכיר, כי
בגין חלק ממעשים אלו הועמד הנתבע לדין פלילי ואף שלא הורשע, הרי שהוטל עליו עונש ללא הרשעה כך שקיימת קביעה שיפוטית חלוטה המטילה עליו אחריות בגינם.

בנסיבות אלו, עמדתי היא כי לא יכולה להיות מחלוקת כי במישור של דיני הנזיקין יש לראות את הנתבע גם כמי שעוול כלפי התובעת באופן עצמאי, ללא קשר לאחריות הנתבעת 2, ולפיכך דין הטענה בעניין העדר היריבות להידחות.

5.
משנדחו הטענות המקדמיות, לאמיתו של דבר, אין בפי הנתבעים הגנה של ממש מפני תביעה זו.

אין צריך לומר, כי על הנתבעים מוטלת אחריות כלפי התובעת גם מכוח דיני הנזיקין הכלליים, וגם מכוח חוק השומרים, בהיותם "שומר שכר", אשר אף אם נראה את מטרת השמירה כטפלה למטרה העיקרית,
אחראים הם כלפי התובעת בגין נזק שנגרם ברשלנות, והוא הדין אף מכוח חוק חוזה קבלנות.

כפי שכבר הערתי לעיל, לא יכולה בעיניי להיות מחלוקת על כך שהנתבעים עוולו כלפי התובעת ברשלנות.

התנהלות הנתבעים – אשר כאמור נמנעו מלהשיב את הרכב לבעליו, ואף עשו בהם שימוש לצרכיהם ופרקו ממנו חלקים – סוטה מסטנדרט הזהירות וההתנהגות של האדם הסביר. גם אם אקבל את טענות הנתבע כי יצר קשר עם התובעת על מנת להודיעה כי עליה להגיע לקחת את הרכב והיא לא עשתה כן, עדיין סבורני כי אין מדובר בהתנהלות סבירה. שהרי, אף עפ"י טענת הנתבע (כעולה מהודעתו במשטרה), נעשו 3-4 ניסיונות ליצור קשר עם התובעת או מי מטעמה, כולם בטווח של החודשים הספורים לאחר שהרכב הושאר אצל הנתבעים. עמדתי היא, כי במצב דברים זה, לכל הפחות, בטרם עשיית דין עצמית ואימוץ התנהלות אשר הלכה למעשה נוהגת ברכב מנהג בעלים, היה על הנתבעים להתריע – בכתב ובאופן ברור – בפני
התובעת – כי ככל שלא יילקח הרכב, בדעת הנתבעים לנהוג בו מנהג בעלים.

על כך יש להוסיף, כי אין מחלוקת על כך, שבעת מסירתו לידי הנתבעים, היה הרכב במצב תקין (ראו סעיף 24 לתצהיר הנתבע ועמ' 15 לפרוטוקול ש' 30 ובהמשך ש' 37), ואילו בזמן שהוחזק ע"י הנתבעים נגרמו לו תקלות (ראו למשל סעיף 27 לתצהיר הנתבע ועמ' 15 לפרוטוקול ש' 33 ואילך), וכאמור אף פורקו ממנו חלקים, לרבות מנועו אשר פורק ואבד (ראו סעיף 28 לתצהיר הנתבע).

הנה כי כן, התנהלות הנתבעים כלפי התובעת הייתה בלתי סבירה, והיא אף גרמה לתובעת נזקים – הן במובן של חוסר היכולת לעשות שימוש ברכב שבבעלותה ולהשכירו כחלק מניהול עסקיה והן במובן של הנזק לרכב, שוויו ותפקודו התקין.

6.
במאמר מוסגר יוער, כי בסיכומים מטעמו הצביע ב"כ הנתבעים על כך שהעד מטעם התובעת למעשה לא ידע לומר הכיצד אירע כי התובעת לא הייתה ערה לכך שהרכב – אשר נמסר ע"י מי מטעמה לתיקון אצל הנתבעים – לא הושב לחזקתה, ובצדק אף נטען כי עדותו לפניי הייתה שונה מהדברים שפורטו בתצהירו.

מכל מקום, לא מצאתי שיש בכך כדי להעלות או להוריד מקום בו הממצאים עליהם מבוססת מסקנתי כי הנתבעים התרשלו כלפי התובעת כמפורט לעיל, מבוססת על הדברים העולים מתצהירו של הנתבע, על צרופותיו, לרבות הודעתו במשטרה, ועל חקירתו לפניי.

העולה מן המקובץ, כי מצאתי לקבוע כי הנתבעים אחראים כלפי התובעת לנזקים שנגרמו לה.

הנזק

7.
כפי שפורט לעיל, התובעת עתרה לחיוב הנתבעים בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בשני ראשים עיקריים – הראשון, בגין ירידת ערכו של הרכב שהיה בבעלותה, והשני בגין אובדן הרווחים בשל העדר האפשרות להשכירו כל אותה תקופה.

8.
משקבעתי כי הנתבעים התרשלו כלפי התובעת, הרי שהיא זכאית לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בשל רשלנות, כפוף לעקרונות של סבירות, אשם תורם וחובת הקטנת הנזק.

התובעת זכאית לפיצוי שיהיה בו כדי להשיב את המצב לקדמותו, במובן של העמדתה במצב בו הייתה אלמלא התרשלות הנתבעים, דהיינו אילו היה הרכב מוחזר אליה בתוך פרק זמן סביר לאחר מסירתו לידי הנתבעים. עם זאת, אין להלום, כי התובעת תזכה למעשה לכפל פיצוי – הן בכך שייפסק לטובתה שווי הרכב כפי שהיה בעת מסירתו לנתבעים, והן בכך שייפסק לטובתה פיצוי בגין אי השכרת הרכב לכל אורך התקופה. על כך יש להוסיף, כי עתירת התובעת לפיצוי בגין 53 חודשים של אובדן רווח מהשכרת הרכב, אינה סבירה בהתחשב בכך שבעת מסירתו לידי הנתבעים כבר היה הרכב על הכביש כשנתיים, ובאורך "חיי המדף" של רכב מושכר, גם בהתחשב בקילומטראז' שגמע הרכב עד אותו שלב (כ – 90,000 ק"מ עפ"י חוות הדעת שהוגשו מטעם התובעת). זאת ועוד, עתירה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובתה להקטין את נזקיה, שכן, כעולה מן הראיות שהובאו ע"י התובעת עצמה, פיצוי כאמור עולה עשרות מונים על שוויו של הרכב אותה שעה.

9.
לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי לקבוע, כי התובעת זכאית לפיצוי הכולל רכיב של פיצוי בגין הנזק שנגרם לרכב, בנוסף לאובדן דמי השכרת הרכב למשך פרק זמן של שלושה חודשים – שהוא פרק הזמן הסביר והמקובל למסקנה כי הרכב כבר לא יאותר, ולפיכך על התובעת לצמצם נזקיה ולרכוש רכב דומה.

בכל הנוגע לשווי הרכיבים הנדרשים לחישוב גובה הפיצוי, מצאתי לאמץ את הראיות שהוצגו מטעם התובעת, וזאת לאחר שהנתבעים לא חלקו עליהן בזמן אמת ולא הביאו כל ראייה לסתור אותן.

כך, טענות התובעת בדבר שווי הרכב בעת שנמסר לנתבעים, עלויות תיקונו לאחר החזרתו לידי התובעת והסכום בו נמכר לאחר תיקונו – נתמכו בחוות דעת שמאיות ובחשבונית, שצורפו כנספחי 6-8 לתצהיר מר ששוני מטעם התובעת.
בהחלטתי מיום 1.11.17
קבעתי, כי כל צד שבפני
ו התנגדויות או טענות לתצהירי הצד שכנגד או איזה מנספחיהם עליו להגיש בקשה מתאימה בעניין במועדים שנקצבו. הנתבעים לא הגישו כל בקשה בעניין, ואף לא הגישו הודעה על כוונה לחקור את השמאי שחוות דעתו צורפה, ולפיכך יש לראותם כמי שהשלימו עם ראיות אלו ווויתרו על טענותיהם בעניין. ממילא, לא הוצגה מטעם הנתבעים כל ראייה לסתור ראיות אלו.

10.
העולה מן המקובץ, כי יש לפסוק לתובעת פיצוי כדלקמן:

א.
בגין הנזק שנגרם לרכב – פיצוי בגובה הפער בין שווי הרכב כפי שהיה ביום שנמסר לנתבעים (כנלמד מחוות הדעת שצורפה כנספח 8 לתצהיר מר ששוני, דהיינו 47,380 ₪, ללא מע"מ), לבין הסכום שקיבלה עבורו התובעת (כנלמד מהחשבונית שצורפה כנספח 7 לתצהיר, דהיינו 31,236 ₪, ללא מע"מ), בניכוי העלויות שהיו לה לצורך תיקונו (כנלמד מחוות הדעת שצורפה כנספח 6 לתצהיר, דהיינו 23,043 ₪, ללא מע"מ).

סה"כ זכאית התובעת לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך
39,187 ₪.

ב.
פיצוי עבור אובדן דמי השכרת הרכב במשך 3 חודשים בסך 3,636 ₪ לחודש, ללא מע"מ (ממוצע החשבוניות שצורפו כנספחי 5 לתצהיר), וסה"כ 10,908 ₪.

11.
סוף דבר, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 50,095 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הדין מיום הגשת התביעה.

הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת בסך 6,080 ₪ בגין אגרת בית משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום,
י"ד שבט תשע"ט, 20 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 36937-12/15 דומיקאר בע"מ נ' גולן כהן (פורסם ב-ֽ 20/01/2019)