פסקי דין על יעקב זילברברג | פסקי דין על יצחק (איצ'ה) לוינזוון

25830/04 א     16/11/2005




א 25830/04 יעקב זילברברג נ' יצחק (איצ'ה) לוינזוון




13
בתי המשפט
א 025830/05
בש"א 168883/05
בש"א 168884/05
בית משפט השלום תל אביב-יפו
16/11/2005
תאריך:
כב' השופטת רונית פינצ'וק - אלט

בפני
:

יעקב זילברברג

בעניין:
המבקש
(הנתבע)
נגד
יצחק (איצ'ה) לוינזוון
המשיב
(התובע)

החלטה
בפני
שתי בקשות של הנתבע: האחת סילוק התביעה על הסף (בש"א 168883/05) והשניה חיוב התובע להפקיד ערובה להוצאות עפ"י תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1084 (להלן: "התקנות").
1. 1. הרקע לבקשה:
המשיב, הינו אזרח ישראלי, יהודי חרדי, אשר עיקר עיסוקו במסחר בארבעת המינים בארה"ב.
המבקש הינו אזרח ישראלי, יהודי חרדי שעיסוקו, בין השאר, מסחר בארבעת המינים.
לקראת חג סוכות תשס"א נכרת בין המשיב לבין מר מנשה ארנון, מר נתנאל ארנון, מר גדי אזולאי, מר אבי גרינפלד ומר דוד טאלר (הללו כונו על ידי המבקש, ובעקבותיו ע"י המשיב "הצדדים השלישיים" הגם שהם אינם בעלי דין בתביעה ולפיכך יכונו כך גם בהחלטה זו) הסכם שותפות לצורך שיווק הדסים לקראת חג הסוכות (להלן: "הסכם השותפות הראשון").
ביום 2.8.2000 נכרת הסכם בין המשיב לבין הצדדים השלישיים, לפיו מכר אחד הצדדים השלישיים (מר טאלר) למשיב את חלקו בשותפות ובתמורה התחייב המשיב לשלם למר טאלר 50,000 $ בהתאם לתנאי ההסכם (להלן: "הסכם הכניסה לשותפות").
באותו מועד אף נחתם הסכם שותפות "חדש" בין המשיב לבין הצדדים השלישיים למעט מר טאלר ממנו המשיב רכש את חלקו. עניינו של ההסכם היה שותפות בלתי רשומה לרכישה ושיווק הדסים לקראת חג סוכות תשס"א (להלן: "הסכם השותפות השני").
בין היתר, נקבע בהסכם השותפות השני כי בכל אי הסכמה במהלך העבודה ואחריה, יכריע בורר מוסכם, הרב יעקב זילברברג
מבני ברק, הוא המבקש, והחלטתו תחייב את הצדדים.
לטענת המשיב, בעת העדרו מהארץ, ומבלי שידע על כך, הוציא המבקש החלטה שכונתה "פסק ביניים" בו נקבע כיצד יחולקו בין השותפים להסכם השותפות השני הפסדי השותפות ומה חלקו של כל שותף, לרבות המשיב, בכיסוי הפסדים אלה ובפסק הדין הסופי קבע המבקש כי על המשיב לשלם לקופת השותפות סך של 40,709$ (להלן: "פסק הבוררות").

תביעה זו הינה מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"), בה טוען המשיב כנגד המבקש כי זה פעל ממניעים פסולים במרמה, רקח קנוניה עם הצדדים השלישיים, חרג שלא כדין ושלא בסמכות מהסוגיות לגביהן נחתם שטר הבוררות, הסתיר מהמשיב את נגיעתו האישית ואת העסקתו שלו ושל בני משפחתו על ידי הצדדים השלישיים. כן נטען כנגד המבקש, כי זה הוציא פסק בוררות מבלי להזמין כלל את משיב לדיון, מבלי שניתנה הזדמנות ניאותה להשמיע את טענותיו ו/או להביא את ראיותיו בטרם יצא הפסק תחת ידו.
2. 2. בטרם הוגשה התביעה, הסכימו הצדדים השלישיים והמשיב לפנות לבוררות נוספת, בפני
בית דין צדק, אשר תוצאותיה יחייבו את הצדדים, ובראשית שנת 2004 חתמו על שטר בוררין נוסף לפיו התחייבו לקבל עליהם כל שיפסקו דייני בית דין צדק. ביום 15.2.2004 פסק בית דין צדק בבוררות כי על המשיב לשלם לצדדים השלישיים סך של 40,709$ (להלן: "פסק בית דין צדק").

הליך נוסף בו נקט המשיב, בטרם הוגשה התביעה, היה הגשת בקשה לביטול פסק הבוררות ולביטול פסק בית דין צדק בבית משפט המחוזי בתל אביב ביום 24.3.2004 במסגרת ה.פ. 000533/04 ו-ה.פ. 000514/04 (להלן: "התביעה לביהמ"ש מחוזי").
ביום 21.112004 ניתן

פסק דין
על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (להלן: "פסק הדין").
3. 3. בש"א 168883/05 - בקשה לדחיה על הסף.
מעשה בית דין.
המבקש טוען, כי עניינו של המשיב נדון בבוררות ופסק הבוררות שאושר כדין הן בפסק בית דין צדק והן בפני
כבוד השופטת רות שטרנברג אליעז ב

פסק דין
בבית המשפט המחוזי, אשר דחתה את טענותיו של המשיב בלא שהמשיב הגיש ערעור על אישורו של בית המשפט המחוזי, והואיל וקיימת זהות בין עילות התביעה דנן לעילות התביעה בביהמ"ש המחוזי ולאלה אשר התנהלו בבית דין צדק, הרי חל מעשה בית דין.
לטענתו, המדובר למעשה בתובענות המושתתות על אותה מערכת עובדות הקשורה בחוסר שביעות רצונו של המשיב מפסק הבוררות ואין לאפשר למשיב להעלות טענותיו כעת בפעם הרביעית.
עוד טוען המבקש, כי חל השתק פלוגתא המונע בעד המשיב מלטעון את טענותיו, וכי בקשתו של המשיב נדונה ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

המשיב מתנגד לבקשה ומסתמך על פס"ד ברנוביץ (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים ואח', פ"ד נז(5), 691) (להלן: "פס"ד ברנוביץ").
עוד טוען המשיב, כי המבקש אינו עושה הפרדה בין הליכים דומים בפני
פורומים שונים ובין צדדים זהים לבין הליכים דומים בפני
פורומים שונים ובין צדדים שונים.
עוד טוען המשיב, כי בפסק הדין לא מתקיימים ארבעת התנאים המצטברים על מנת לקבוע כי חל השתק פלוגתא, וכי כל שנקבע בפסק הדין הוא כי המשיב הגיש את בקשתו להארכת מועד באיחור רב וכי מכיוון שמדובר במועד הקבוע בחיקוק המשיב אינו זכאי להארכה המבוקשת, כי העילה על פי סעיף 24(10) לחוק התיישנה ולפיכך לא ניתן לבקש מכוחה את ביטול פסק הבוררות. כן נקבע כי הסכם הבוררות הינו בר תוקף ולפיכך ניתן אישור לפסק הבוררות.
לטענת המשיב, בית המפשט לא נדרש כלל לטענות המשיב ולא קיים דיון לגופן, היינו החלטת בית המשפט היתה פרוצדורלית ולא מהותית ולפיכך באין החלטות מפורשות ו/או מכללא בפלוגתא שבתביעה הרי שלא חל השתק פלוגתא.
4. 4. דיון
מעשה בית-דין
לפי תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:"התקנות"), בית המשפט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה על הסף מחמת מעשה בית-דין.

"כלל מעשה בית-דין (res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של

פסק דין
, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי 'קרבה משפטית' עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו ב

פסק דין
". (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א).

בנושא זה של מעשה בית-דין, יש להבחין בין השתק עילה להשתק פלוגתא.
5. 5. את כלל השתק העילה באר כב' הנשיא אגרנט בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561, 583:
"כידוע, תורת ה- res judicata של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה...".

בפסיקה התגבשה העמדה לפיה לצורך הגדרת המושג עילת תביעה בהקשר של השתק עילה, יש להפעיל את מבחן הזהות המהותית.
מעיון בתביעה שבפני
י ובתביעה שבביהמ"ש המחוזי עולה כי עסקינן בעילות תביעה שונות. בעוד שבתביעה דנן עילת התביעה הינה מכוח הפרת סעיף 30 לחוק הבוררות, דהיינו תביעה הנסבה על טענת המשיב כי המבקש פעל כבורר ממניעים פסולים במרמה, חרג שלא כדין מסמכותו והסתיר מהמשיב את נגיעתו האישית ואת העסקתו על ידי הצדדים השלשיים, הרי שבתביעה בביהמ"ש המחוזי עילת התביעה הינה על פי סעיף 24 לחוק הבוררות וזו נסבה על טענת המשיב לביטול פסק הבוררות ופסק בית דין צדק.

זאת ועוד, ברע"א 6830/00 אריה ברנוביץ נגד משה תאומים ואח', פ"ד נז(5) 691 בעמוד 706 נקבע בעניין דומה כדלקמן:

"אולם גם בהנחה שניתן היה לכלול את העובדות החדשות האמורות במסגרת ההליך הראשון ולומר כי מדובר בשאלות עובדתיות ומשפטיות זהות בשני ההליכים, גם אז אין לראות זהות עילות בין שני ההליכים המולידה השתק עילה כלפי תביעת המשיבים. הטעם לכך כפול: ראשית, יש שוני רב בהקשר הדברים בו עולה טענת הדופי שבהתנהגות הבורר. בהליך הראשון היא מכוונת להביא לביטול פסק הבורר ומוקד ההתייחסות הוא לשאלה האם יש בהתנהגות הבורר כדי לפגוע בתשתית פסק הבורר והאם נגרם לבעלי הדין עיוות דין המצדיק את ביטולו. בהליך השני מבקש בעל דין פיצוי על נזק שנגרם לו בעקבות מעילה באימון של הבורר כלפיו. מוקד ההתייחסות בהליך השני אינו בהכרח פסק הבורר שניתן אלא מעשים או מחדלים של הבורר הקשורים בתפקידו אשר, על פי הטענה, מהווים הפרת אימון מצדו ומזכים את בעל הדין בפיצוי. השוני המהותי בהקשר הדברים משליך במישרין על שאלת זהות העילות בשני ההליכים ועשוי להצדיק מסקנה כי אין מדובר בזהות כזו".
אף לא קיימת זהות בין הצדדים בתובענה דנן לבין הצדדים בתביעה בביהמ"ש המחוזי.
התביעה בביהמ"ש המחוזי נוהלה בין המשיב לצדדים השלישיים ואילו המבקש בתובענה דנן לא היה צד להליך בבבית המשפט המחוזי.

מן האמור לעיל עולה כי לא יכול לחול כלל השתק עילה שהרי העילות שנתבעו בשני ההליכים שונות זו מזו, אף בעלי הדין.

6. 6. באשר לכלל של השתק פלוגתא נקבע ב

פסק דין
קלוז'נר הנ"ל, בעמ' 584:
"...הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות".

משניתנה לבעל דין הזדמנות למצות את זכותו בבית המשפט ביחס לפלוגתא כלשהי, בכוחו של

פסק דין
סופי שניתן באותה התדיינות להקים לאותו בעל דין מחסום דיוני-השתק פלוגתא - המונע בעדו מלהתכחש או מלסתור ממצא שקבע בית המשפט ביחס לאותה פלוגתא. (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א).

כלל השתק הפלוגתא יחול גם במקרה בו בעלי הדין אינם זהים. לעיתים בעל הדין לא השתתף בדיון הראשון באותו תפקיד או שלא השתתף כלל, ולמרות זאת מן הצדק יהיה להשתיקו.
על מנת שיחול כלל השתק הפלוגתא על המבקשים להבנות ממחסום זה להוכיח בפני
ביהמ"ש קיומם של ארבעה תנאים מצטברים:
האחד - עסקינן באותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
השני - לבעל הדין שכנגדו מועלית טענת ההשתק בתביעה השניה היה יומו בבית המשפט בתביעה הראשונה ביחס לפלוגתא הרלוונטית.
השלישי - ההתדיינות הראשונה הסתיימה בהכרעה תוך קביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.
הרביעי - ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה להבדיל מהכרעה שולית או הערת ביניים.
(ד"ר נינה זלצמן, שם בעמ' 141 ואילך).

יש לציין, כי תנאי להיווצרותו של השתק פלוגתא, הוא שפסק הדין שעליו מסתמך בעל הדין, ניתן לגופו של עניין, היינו, לאחר שהתביעה נדונה ונתבררה בבית המשפט ע"י בעלי הדין, בהתאם לסדרי הדין והראיות. תנאי זה נובע ממהותה של הדרישה לקיומה של הכרעה בפלוגתא נושא טענת ההשתק שהובילה להכרעה שיפוטית בקביעת ממצא עובדתי או מסקנה משפטית (ד"ר נינה זלצמן, שם בעמ' 316).

פסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן בשל אי עמידה בלוח הזמנים להגשת בקשה לביטול פסק בוררות ככל שהיא נוגעת לעילות שבסעיף 24 (3) ו-(4) לחוק, התיישנות העילה על פי סעיף 24 (10) לחוק וקביעה כי הסכם הבוררות היה בר תוקף. פסק הדין ניתן, מבלי שהתביעה גופא, ובכלל זה, פלוגתאות הצדדים, נדונו, ובאין ממצא קונקלוסיבי לגבי הפלוגתאות השונות. כאשר בית המשפט דן בטענת מחיקה או דחייה על הסף, נזון הוא, לצורך העניין, מכתבי הטענות ואין הוא נצרך, לשם כך, לשמיעת הראיות. פסק הדין מהווה, אמנם, מעשה בית דין לעניין הקביעה בשאלת היותו של הסכם הבוררות בר תוקף וובעלי הדין אינם יכולים להתכחש לה, ואולם, אין בכוחו של פסק הדין למנוע את בעלי הדין מלהתדיין, בתובענה אחרת, עפ"י עילת תביעה שונה, ומכאן, שפסק הדין שניתן, במקרה שלפנינו, ומבלי שניתנה בו הכרעה לגופא, אינו מהווה השתק פלוגתא.

אשר על כן לא חל בעניינינו השתק פלוגתא.
7. 7. טענה כי המשיב ויתר במפורש על כל זכות תביעה בקשר עם הבוררות נשוא התביעה דנן.
לטענת המבקש, מלשון שטר הבוררוין עליו חתם המשיב בפני
בית דין צדק עולה במפורש כי אומד דעתו של המשיב היה לסיים את המחלוקת בכל הקשור לבוררות נשוא התביעה דנן ובכל תביעה המסתעפת ממנה בפני
בית הדין ולפיכך הוא מנוע מלהגיש את תביעתו בשל ויתורו המפורש על כל תביעה המסתעפת מקיום הבוררות.
המשיב מתנגד לטענת המבקש. לטענתו, הוא חתם על הסכמי בוררות עם הצדדים השלישיים ואיתם בלבד והואיל ולא נחתם כל הסכם עם המבקש הרי שזה האחרון אינו צד להסכם הבוררות ומעולם לא היה צד לו.

כעולה מההסכם, הוא מחייב בהתחייבות זו את הצדדים להסכם ולא כלפי הבורר.
אשר על כן דין הטענה להידחות.
8. 8. טענת המבקש להעדר תשתית ראייתית, שימוש לרעה בהליכי משפט ושיהוי.
לטענת המבקש, לא הביא המשיב ולו ראיה אחת לתמיכה בטענותיו ולא הרים את נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות אשר מוטלים על כתפיו. עוד טוען המבקש, כי תוכנו של כתב התביעה שהוגש על ידי המשיב לכאורה על פי סעיף 30 לחוק הינו למעשה נסיון לפתוח מחדש את הדיון בתוקף פסק הבוררות ותקינותו, וכי המשיב השתהה במשך למעלה משנה ממועד מתן פסק הבוררות וכחצי שנה ממועד קבלת אישור הפסק, בטרם הגיש את התביעה דנן.

לטענת המשיב, אין לטענתו של המבקש כל נפקות בשלב זה של הדיון. לטענתו, תביעה כנגד בורר בגין הפרת אמון מצידו שונה בתכלית מבקשה לביטול פסק בורר, ובהעדר דמיון בין התביעות - אין שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. עוד הוא מוסיף וטוען, כי הגיש את תביעתו בתוך כשנה ממועד מתן פסק הבוררות ולא ניצל את הזמן אשר המחוקק הקציב בידו לעשות כן.

למותר לציין כי נדרשת זהירות מיוחדת בבקשות לסילוק על הסף, לפני שנחרץ הדין עוד בטרם נשמעה ראייה כלשהי. אין מקום לסילוק התביעה בשלב מקדמי זה, בהתבסס על עתירת המבקש שעניינה העדר תשתית ראייתית, שיהוי ושימוש לרעה של הליכי בית המשפט.
על כן הבקשה נדחית.
9. 9. בש"א 168884/05.
הפקדת ערובה.
עניינה של החלטה זו הנה בקשת המבקש, להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן : "התקנות").
10. 10. לטענת המבקש, מסרב המשיב לכבד את החלטות הבורר וכן את החלטות בית דין צדק ובית המשפט המחוזי, ונמנע מלפרוע את חובו הפסוק. לפיכך קיים חשש כבד כי המבקש לא יוכל להיפרע מן המשיב אם ייפסקו לזכותו הוצאות.

לטענת המשיב, חסרון הכיס לבדו אין בו כדי לנעול את שערי בית המשפט בפני
ו. עוד הוא טוען כי כל דלותו הינה בעוולה ובמירמה, וכי תביעתו איתנה.
11. 11. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי:
"א. בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע.
ב. לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה. נדחתה תובענה לפי תקנה זו רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מלתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות".

תקנה 519 מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אולם סמכות זו יש להפעיל בזהירות על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני
מתדיין עני, ולמנוע ממנו לממש את זכויותיו.

על בית המשפט לאזן בין האינטרסים המנוגדים של התובע ושל הנתבע. מחד עליו לדאוג כי גם תובע עני ואף פושט רגל וגם חברה בקשיים יוכלו לזכות לסעד המשפטי המגיע להם, ומנגד על בית המשפט לשוות לנגד עיניו גם את הנתבע אשר בסופו של הליך יקר ומיגע עלול למצוא עצמו בפני
שוקת שבורה ובחוסר יכולת לגבות את ההוצאות שתפסקנה לזכותו.

בהקשר זה קבע כב' השופט ש. לוין ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פד"י מד (1) 647, 650:
"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שנסיבות מצדיקות את הדבר.
תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9 (2) ".
לא אף זאת אלא שבעניינינו טוען המשיב בסעיף 9 לתגובתו לבקשה כי "דלותו של המשיב דנן באה לידי ביטוי שאינו יכול לשלם את פסק הדין שפסק נגדו המבקש בעוולה ובמירמה. זאת היא כל דלותו של המשיב וזו היא הורתה ולידתה של דלותו, הא ותו לא."

מבלי לקבוע מסמרות בטענה אחרונה זו הרי שבהתחשב בכך שהמשיב הינו תובע בשר ודם, להבדיל מחברה, בכך שהמשיב אזרח ישראל ותושב בה, אשר כתובתו ידועה, אין בעוניו בלבד כדי להוות טעם לחיובו בהפקדת ערובה. גם בעובדה שהוא לא נשא בחיובים שהוטלו עליו שהם "חיצוניים" לתביעה זו, אין כדי להצדיק הטלת ערובה. משכך, אין מקום לשקול את סיכויי התביעה לצורך הבקשה שבפני
.

לפיכך אני דוחה גם בקשה זו.
ישיבת קדם המשפט הקבועה ליום 20/11/05 נדחית ליום 29/03/06 שעה 13:00.

ניתנה היום יד' בחשון תשס"ו, 16 בנובמבר 2005, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.
רונית פינצ'וק - אלט
, שופטת








א בית משפט שלום 25830/04 יעקב זילברברג נ' יצחק (איצ'ה) לוינזוון (פורסם ב-ֽ 16/11/2005)