פסקי דין על בוטיק שימור מבנים | פסקי דין על דני בשן | פסקי דין על אייל גרוס | פסקי דין על מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים | פסקי דין על מ.ו.השקעות |

32239-11/18 א     24/02/2019




א 32239-11/18 בוטיק שימור מבנים בע"מ, דני בשן, אייל גרוס נ' מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ, מ.ו.השקעות בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 32239-11-18 מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ

ואח' נ' בוטיק - שימור מבנים בע"מ

ואח'







מספר בקשה:

1
לפני כבוד השופט רונן אילן

ה
מבקשים:
1
.
בוטיק – שימור מבנים בע"מ
2
.
דני בשן

3
.
אייל גרוס


נגד

ה
משיבות:
1. מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ
2. מ. ו. השקעות בע"מ





החלטה

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה למעשה בית דין.
בין המבקשת 1 לבין המשיבות התבררה בבית המשפט המחוזי תביעה, שהגישה המבקשת בסדר דין מקוצר. בתביעה זו עתרה המבקשת לחיוב המשיבות בתשלומי מע"מ על שירותי בנייה שהעניקה להן. נוכח תביעה זו הגישו המשיבות בקשה למחיקת כותרת ומתן רשות להגן.
ב

פסק דין
מיום 19.2.18 נדחתה הבקשה, וכפועל יוצא מכך נתקבלה התביעה. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שעודו תלוי ועומד במועד מתן החלטה זו. בד בבד, משנדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שולם החוב שנפסק במלואו.
בתביעה זו, עותרות המשיבות לחיוב המבקשים בדיוק באותם סכומים ששילמו, ובטענה שהתנהלות המבקשת מהווה הפרה, רשלנות וחוסר תום לב בקיום ההסכם שבין הצדדים.
במוקד החלטה זו טענת המבקשים לפיה פסק הדין הדוחה את בקשת הרשות להגן מקים "השתק פלוגתא" כלפי המשיבות ומחייב את דחיית התביעה על הסף.
הרקע הרלוונטי
1.
בתביעה נשוא החלטה זו עותרות המשיבות (התובעות) לחיוב המבקשים (הנתבעים) בסך של 1,339,207 ₪.
ברקע התביעה בניין בדרך יפו-תל אביב 13, תל-אביב (חלקה 14; גוש 7421; להלן: "הבניין").
המשיבות הינן בעלות הזכויות בבניין (לרבות כאלו שהועבר מעו"ד משה ויינברג). המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") הינה חברה פרטית העוסקת בשיפוץ ובנייה. המבקשים 2 ו- 3 הינם מנהלי המבקשת.
2.
ביום 24.5.10 נכרת "הסכם קומבינציה" (להלן: "ההסכם") בין המבקשת לבין המשיבים, ואשר תכליתו קידום פרויקט בנייה בבניין ("הפרויקט"). ביצוע הפרויקט כלל בניית 35 דירות מגורים מעל קומת הקרקע של הבניין. בין הצדדים להסכם נקבע כי המבקשת תבצע את הפרויקט ואף תשלם למשיבות סכום כסף מוסכם, ובתמורה יועבר לבעלות המבקשת חלק מהבניין.
עוד נקבע בהסכם כי מתוך אותן 35 דירות שייבנו בבניין במסגרת הפרויקט, חלקה של המבקשת בבעלות על הבניין יכלול את הזכות ל- 25 דירות, בעוד שהמשיבות תיוותרנה הבעלים של 10 מהדירות שיבנו בבניין.
כאשר ההסכם מסדיר גם את שירותי הבנייה שיינתנו למשיבות על ידי המבקשת, נקבע בהסכם (סעיף 38) כי המשיבות יישאו בתשלומי המע"מ בגין שירותי הבנייה, ואלו ישולמו למבקשת כנגד חשבונית כדין.
3.
בהמשך, לאחר כריתת ההסכם ותוך כדי ביצוע הפרויקט, נכרתו בין הצדדים תוספות להסכם (למשל לעניין גריעתה של חנות מבעלות המשיבים והסדרת מימון תשלום היטל ההשבחה), והמשיבות התדיינו בהליכים שונים מול רשויות המס, בכל הנוגע לשומת מס השבח שהושתה עליהן, התדיינות שהסתיימה בהסדר פשרה ביום 3.12.14.
4.
ביום 14.7.13 פנתה המבקשת למשיבות בדרישה לתשלום המע"מ לפי חלקן בשירותי הבנייה של הפרויקט. המבקשת טענה כי שווי כלל שירותי הבנייה עומד על 15,000,000 ₪, כי שווי חלקן של המשיבות בשירותי הבנייה כ- 4,200,000 ₪ (28.6% מכלל שירותי הבנייה), וכי על המשיבות לשאת במע"מ על סכום זה.
המשיבות לא קבלו תחשיב זה ובתגובתן, טענו שחוב המע"מ שלהן נמוך בהרבה ועומד על 283,248 ₪ בלבד. עמדה זו הביאה להתכתבות ממושכת בניסיון להגיע להסכמה. במהלך ניסיונות אלו אף שילמו המשיבות ביום 15.7.15 סך של 381,297 ₪, ברם לשיטת המבקשות היה תשלום זה רק חלק מחוב המע"מ של המשיבות.
5.
ביום 8.5.16 נפגשו נציגי המבקשת עם נציגי רשויות המס ובתום הפגישה שבו ופנו למשיבות בדרישה לתשלום מע"מ על בסיס הטענה ששווי שירותי הבנייה עומד על 8,600,623 ₪. אף דרישה זו נדחתה על ידי המשיבות, אשר מצדן שבו וטענו שאין בסיס לתחשיב זה ואין הוא מתיישב עם עמדת המשיבות ואף לא עם עמדת רשות מיסוי המקרקעין. חילופי דברים בהמשך לטענות אלו לא הביאו להסכמה.
התביעה הקודמת
6.
על רקע המחלוקות בכל הנוגע לתשלום המע"מ על שירותי הבנייה, הגישה המבקשת ביום 5.12.17 תביעה נגד המשיבות ונגד עו"ד ויינברג (ת.א. 9255-12-17 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו; להלן: "התביעה הקודמת").
התביעה הקודמת הוגשה בסדר דין מקוצר וכללה עתירה לחיוב המשיבות בתשלום סך כולל של 3,036,048 ₪.
7.
מעיון בכתב התביעה שהוגש בתביעה הקודמת (צורף כנספח 9 לבקשה לסילוק התביעה על הסף) מתברר שהיא נסבה בדיוק על אותו בניין, אותו פרויקט ואותו הסכם עליהם מתבססת תביעה זו.
עוד מתברר כי המבקשת (היא התובעת בתביעה הקודמת) מציינת כי מבין עילות התביעה העומדות לה, לשיטתה, כלפי המשיבות – מתמקדת התביעה הקודמת ב- 2 מעילות אלו: הטענה לחוב בגין המע"מ והטענה לחוב בגין היטל ההשבחה.
8.
ביחס לאותו חוב מע"מ, הוא הרלוונטי להחלטה זו, פורסת המבקשת את השתלשלות האירועים, וזו דומה לזו שמתוארת בכתב התביעה בתיק זה. כך ההסדר שנקבע בהסכם, בסעיף 38. כך טענת המבקשת לחוב בגין המע"מ כפי שהעלתה מאז 2014. וכך עמדת המשיבות לפיה אין להן כזה חוב ובהפניה להסדר מול רשויות מיסוי מקרקעין.
9.
המבקשת ממשיכה ומתארת בכתב התביעה הקודמת את הפגישה שנתקיימה עם רשויות מע"מ ביום 8.5.16, את הדרישה שהועברה למשיבות בהמשך לפגישה זו לתשלום מע"מ בסך של 1,166,815 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ואת העמדת החוב הכולל שמיוחס למשיבות בגין המע"מ על הסך של 1,313,208 ₪.
על בסיס תשתית עובדתית זו, עתרה המבקשת בתביעה הקודמת לחיוב המשיבות בתשלום סך של 1,496,334 ₪, הוא חוב המע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
10.
בעקבות הגשת התביעה הקודמת בסדר דין מקוצר, הגישו המשיבות בקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להגן (נספח 10 לבקשה למחיקת התביעה בתיק זה). הדיון בבקשה התקיים ביום 19.2.18 ובמהלכו נחקרה המצהירה מטעם המשיבות. בו ביום גם ניתן

פסק דין
בתביעה הקודמת (נספח 5 לבקשה; להלן: "פסק הדין").
11.
בפסק הדין, לאחר דיון בטענות הצדדים, נדחתה טענת המשיבות בכל הנוגע לרכיב המע"מ בתביעה הקודמת, ונתקבלה התביעה לחיוב המשיבות במלוא סכום המע"מ ששילמה המבקשת לרשויות מע"מ בצירוף הצמדה וריבית (אך ללא רכיבי הקנסות).
אף הבקשה למתן רשות להגן ביחס לעילה הנוספת, לתשלום ההלוואה שהועמדה לתשלום היטל ההשבחה, נדחתה וכך, למעשה, נדחו כל טענות המשיבות ובהמשך גם נחתמה פסיקתא.
12.
בעקבות מתן פסק הדין, כפי שמתואר בכתב התביעה בתיק זה, לאחר נקיטת הליכי הוצאה לפועל, שילמו המשיבות למבקשת את מלוא החוב שנפסק. רכיב המע"מ מכלל החוב ששולם, לפי טענת המשיבות, עמד על 1,339,207 ₪.
הטענות בכתב התביעה
13.
על בסיס השתלשלות האירועים האמורה, הן אלו שאירעו טרם הגשת התביעה הקודמת והן אלו שאירעו לאחר הגשתה ומתן פסק הדין, עותרות המשיבות בתביעה זו לחיוב המבקשים בתשלום סך של 1,339,207 ₪.
14.
בתמצית, לפי הנטען בכתב התביעה, הפרה המבקשת את התחייבויותיה לפי ההסכם בכל הנוגע לחבות במע"מ על שירותי הבנייה.

לפי גרסת המשיבות, לא שיתפה המבקשת את המשיבות בהתנהלות מול רשויות מע"מ, לא אפשרה להן להציג את עמדתן בכל הנוגע לחיובי המע"מ, וקבלה את העמדה השגויה של רשויות מע"מ. התנהלות זו, טוענות המשיבות, עמדה בניגוד להסכם ונעשתה בחוסר תום לב, ובשוויון נפש לנזק שהדבר יסב למשיבות.
עקב הפרה זו של התחייבויות המבקשת, לפי גרסת המשיבות, נגרם להן נזק בגובה אותו תשלום שחויבו לשלם לפי פסק הדין. נזק בגין תשלומי מע"מ עודפים ושאינם פרופורציוניים לשווי שירותי הבנייה שניתנו להן.
המשיבות עותרות לפיכך לחיוב המבקשת בהשבת מלוא התשלומים ששילמו בגין המע"מ לפי פסק הדין, ולחיוב המבקשים 2 ו- 3 בהיותם ערבים לחובות המבקשת לפי ההסכם.
הבקשה לסילוק התביעה
15.
לטענת המבקשים, יש לסלק את התביעה על הסף בשל מעשה בית דין.
בתמצית, לפי גרסת המבקשים, מקים פסק הדין מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא", החוסם את המשיבות מפני הגשת תביעה זו.
המבקשים סוקרים את הטענות וההליכים שהתקיימו במסגרת התביעה הקודמת, וטוענים כי בפסק הדין כבר נדונו ונדחו כל טענות המשיבות תוך קביעה שטענות אלו הינן "הגנת בדים". לשיטתם, דחייתה של בקשת רשות להגן מקימה מעשה בית דין, וזה חוסם את הנתבע מהגשת תביעה חדשה באותן פלוגתאות שכבר נדונו בתביעה הקודמת. המבקשים סוקרים את הטענות שנטענו והתבררו במסגרת התביעה הקודמת, ומבקשים להראות שאלו זהות לחלוטין לטענות שמבקשות המשיבות לטעון לביסוס התביעה בתיק זה. במצב זה, טוענים המבקשים, בהגשת התביעה, למעשה נעשה ניסיון לערער על פסק הדין שלא בדרך המלך של הגשת ערעור ושלא בתום לב.
עוד טוענים המבקשים כי במקביל להגשת תביעה זו אכן הוגש ערעור על פסק הדין (ע"א 2935/18) שעודנו מתברר ובמהלך בקשה לעיכוב ביצוע שנדונה במסגרת הערעור, כבר נמתחה על המשיבות ביקורת על מה שנראה כפיצול טענות זהות בפני
ערכאות שונות.
16.
לטענת המשיבות, אין בסיס לבקשה ויש לדחותה על כל חלקיה.
ראשית, מפנות המשיבות להתנהלות מול רשויות המס בכל הנוגע לתשלום המע"מ על שירותי הבנייה, וחוזרות על הטענה לפיה לא עמדה המבקשת בהתחייבות שנקבעה בהסכם ובעצמה גרמה לחיוב מופרז בתשלומי מע"מ.
שנית, טוענות המשיבות שפסק הדין איננו יוצר כלפיהן מעשה בית דין ואיננו יכול לבסס טענה לחסימתן מפני בירור תביעה זו. לגרסת המשיבות, בליבת המחלוקות שהתבררו בתביעה הקודמת עמדה שאלת התאמת הטענות לבירור בסדר דין מקוצר, אם הוצגה ראשית ראיה ואם התביעה הינה לסכום קצוב. בתביעה זו מאידך, עומדות לבירור המחלוקות בכל הנוגע לרשלנות המבקשת וחוסר תום ליבה כאשר לא נאבקה בשומה שהוציאו רשויות מע"מ ובחרה להימנע משיתוף פעולה עם המשיבות להפחתת חיובי המע"מ.
דחיית בקשת רשות להגן עשויה להקים מעשה בית דין אך ורק ביחס לפלוגאות העיקריות שנדונו. בעניין נשוא תביעה זו, טוענות המשיבות, הטענות לעניין הפרת ההסכם בכל הנוגע לחיובי המע"מ לא היו "פלוגתאות עיקריות" ולא עמדו במוקד התביעה הקודמת ולכן לא נוצר מעשה בית דין ואף לא ניתן לטעון שתביעה זו מהווה "ערעור" על פסק הדין.
ולבסוף, מפנות המשיבות להלכה לפיה סילוק תביעה על הסף הינו סעד דראסטי, נדיר וקיצוני. כזה בו ייעשה שימוש רק במקרים נדירים שהרי משמעותו נעילת דלתות בית המשפט. מקרה זה, מסכמות המשיבות, איננו מסוג המקרים הנדירים המצדיקים סילוק על הסף.
דיון
17.
נקודת המוצא הראשונה בבירור בקשה שכזו לסילוק התביעה על הסף הינה מידת הזהירות שיש לנקוט בבירור בקשה שכזו.
בסילוקה של תביעה על הסף נשללת מבעל הדין זכותו להביא עניינו להכרעה בבית המשפט. לפיכך, מקום שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שהתובע יזכה בסעד אותו תבע – אין נועלים שערי בית משפט בפני
ו.
18.
נקודת המוצא השנייה בבירור בקשה שכזו הינה היעדר מחלוקת על התשתית העובדתית הנדרשת להכרעה בבקשה. מצב בו מתברר שיש מחלוקות עובדתיות בין הצדדים, אפשר ולא יהא זה ראוי להקדים את בירור הטענות לסילוק על הסף לבירור מכלול הטענות. אפשר גם שיהא צורך בבירור עובדתי מקדים טרם תוכרע הבקשה.
בכל הנוגע לבקשה זו, אין כלל מחלוקות עובדתיות בין הצדדים, שהרי התשתית הנדרשת להכרעה בבקשה מתבססת על כתבי הטענות שהוגשו.
19.
אין מחלוקת על כך שלתביעה זו קדמה התביעה הקודמת שהוגשה בסדר דין מקוצר, אין מחלוקת על כך שכנגד התביעה הקודמת הוגשה בקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להגן, ואין מחלוקת על כך שבעקבות בירור הבקשה (כולל חקירת המצהירה מטעם המשיבות) ניתן

פסק דין
הדוחה את הבקשות למחיקת כותרת ולרשות להגן ומקבל את התביעה.
בעקבות מתן פסק הדין, ואף זה לא במחלוקת, הגישו המשיבות ערעור לבית המשפט העליון ואף בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. אותה בקשה לעיכוב הביצוע נדחתה, ובהמשך פרעו המשיבות את החוב שנפסק כנגדן בפסק הדין.
על בסיס תשתית עובדתית זו מתבררת הבקשה לסילוק התביעה על הסף.
20.
בתגובתן לבקשה מפנות המשיבות להשתלשלות האירועים ולהסדר בהסכם בכל הנוגע לחיוב במע"מ על שירותי הבנייה. בכך מבקשות המשיבות לבסס את הטענה שלפיה אין למבקשות הזכות לדרוש מהן תשלומי מע"מ בסכומים שנתבעו.
דא עקא, שטענות אלו כלל אינן רלוונטיות בבירור בקשה זו לסילוק התביעה על הסף. לא שאלת זכות המבקשת לתשלומי המע"מ עומדת להכרעה בהחלטה זו, אלא השאלה אם טענה זו כבר הוכרעה בתביעה הקודמת. אם מתקיים מעשה בית דין.
21.
הדוקטרינה עליה מתבססת בקשה זו הינה דוקטרינת מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא".
הכלל בדבר מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של

פסק דין
להביא לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין
.
ככל שהוא נוגע להשתק פלוגתא, קובע הכלל בדבר מעשה בית דין כי אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית והוכרעה, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש,

גם כאשר ההתדיינות השנייה מבוססת על עילת תביעה שונה.
קביעת קיום השתק פלוגתא מותנית בהתקיימות ארבעה תנאים: הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק-הדין הראשון (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
, [פורסם בנבו] 8.9.05).
22.
עקרונות אלו בכל הנוגע ליישום מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" כאשר התביעה הראשונה התבררה בסדר דין מקוצר וכלל לא ניתנה במסגרתה רשות להגן – מעוררים קושי.
קבלת טענה לקיום "השתק פלוגתא" מחייבת קיומו של "ממצא חיובי". מצב בו נדחית בקשה למתן רשות להגן הרי לא התקיים כלל בירור עובדתי מלא וממילא שלא ניתן לטעון לקיומו של "ממצא חיובי".
אפשרות זו יצרה קושי, שהרי נוכח זאת עמדה בפני
כל נתבע בסדר דין מקוצר, אשר בקשת הרשות להגן שהגיש נדחתה, האפשרות להפוך בהליך מאוחר לתובע, ולשוב ולטעון את אותן טענות עליהן התבסס הבקשה לרשות להגן. וקושי זה עלול היה להביא להטרדה חוזרת של הצד שכנגד, להשקעה כפולה של משאבי הציבור, ואף להכרעות סותרות.
קושי זה יושב בפסיקת בית המשפט העליון, באמצעות "ריכוך" דרישת הממצא החיובי, בכל הנוגע ליישום הכלל בדבר "השתק פלוגתא" בהתייחס לפסקי דין הדוחים בקשת רשות להגן.
כך נפסק:
לדידי, במקרה דנא יש ללכת בדרך אותה התוותה חברתי השופטת מ' נאור בעניין וינשטיין ולקבוע כי

פסק דין
שניתן בעקבות דחיית בקשת רשות להתגונן מקים השתק פלוגתא המונע מהנתבע בהתדיינות הראשונה לשוב ו"לפתוח" בהליך נוסף את הפלוגתאות שאותן העלה במסגרת בקשת רשות להתגונן שהגיש, ככל שאלה היו פלוגתאות עיקריות בהתדיינות הראשונה. בעניין וינשטיין ניתן פסק הדין הראשון, כאמור, לאחר שהמשיבה באותו מקרה לא התייצבה כדי להיחקר על תצהירה, והשופטת מ' נאור קבעה (בהסכמת השופט א' רובינשטיין) כי

פסק דין
זה מקים השתק פלוגתא. קל וחומר כי

פסק דין
שניתן בעקבות דחיית בקשת רשות להתגונן שניתן לאחר שהנתבע נחקר על תצהירו מקים גם הוא השתק פלוגתא. סבורני כי תוצאה זו מתחייבת מעקרון סופיות הדיון העומד בבסיס דוקטרינת מעשה בית דין... כל תוצאה אחרת תחתור תחת הצורך של נתבעים בסדר דין מקוצר להגיש בקשת רשות להתגונן ולהתגונן מפני התביעה באופן המוצלח ביותר שביכולתם, כיוון שגם אם תתקבל התביעה נגדם יוכלו, גם לאחר זמן רב מאוד, להפוך מנתבעים לתובעים ולשוב ולטעון טענות שכבר נדחו למעשה. בכך ייפגעו הן האינטרס הציבורי והן האינטרס של בעלי הדין להימנע מהטרדות חוזרות ונשנות. כן עלול הדבר להביא להכרעות סותרות באותה סוגיה."

(רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ
נ' גולייט בן ברוך [פורסם בנבו] 23.7.12, פסקה 17)
הגיונה של הלכה זו הוסבר. הכלל בדבר מעשה בית דין יונק את כוחו מעקרון סופיות הדיון. משניתנה לבעל דין ההזדמנות ההוגנת למצות עניינו בבית המשפט, אין כל היגיון ואין כל הגינות במתן אפשרות נוספת לשוב להטריד את הצד שכנגד באותו העניין.
יתרה מכך, ברוח אותן "עקרונות יסוד"
של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, אף אין התנהלות שכזו מתיישבת עם האינטרס הציבורי של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל. כזה השואף להימנע מהחלטות סותרות.
זו איפוא ההלכה – דחייתה של בקשת רשות להגן מקימה כלפי הנתבע מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" ביחס לפלוגתאות שהיו "הפלוגתאות העיקריות" בתביעה הראשונה.
אף פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת אשר הגישה המבקשת נגד המשיבות,

פסק דין
שניתן בעקבות דחיית בקשה למחיקת כותרת ומתן רשות להגן, מקים מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" ביחס לפלוגתאות העיקריות שהוכרעו בגדרו.
23.
בחינת טענות המשיבות בתביעה זו אל מול הטענות וההכרעה בתביעה הקודמת, מלמדת שהמשיבות מבקשות להעלות לבירור ולטעון את אותן טענות בדיוק שהועלו והוכרעו בפסק הדין.
בתביעה זו טוענות המשיבות כי לא חלה עליהן כל חבות נוספת במע"מ שכן שילמו בדיוק את שהתחייבו לשלם עבור שירותי הבנייה (למשל סעיף 27 בכתב התביעה) ובתביעה הקודמת טענו את אותה הטענה (סעיפים 4 - 5 בעמוד 4 בפסק הדין).
בתביעה זו טוענות המשיבות כי המבקשת הגיע לסיכום נפרד עם רשויות מע"מ בלא ידיעתן, בלא הסכמתן ובחוסר תום לב (למשל סעיפים 28 - 36 בכתב התביעה) ובתביעה הקודמת טענו את אותה הטענה בדיוק (סעיף 6 בעמוד 4 בפסק הדין).
טענות אלו ממילא שנדונו בפסק הדין והוכרעו כך (פסקאות 6 - 9 בעמוד 5 - 6 בפסק הדין):
6.
טענת הנתבעים כי שומת המע"מ מתייחסת לכל עלות הבנייה לרבות בגין דירות התובעת, אין בה כל ממש. בסיכום הדיון שערך מע"מ נאמר במפורש כי התחשיב מתייחס ל"שווי עלויות הבנייה לבעלים" וכן בשומה הסופית נאמר במפורש כי מדובר "בשווי עלויות הבנייה לבעלי הקרקע". דהיינו, ברור ביותר כי בסך של 8.6 מיליון ₪ מתייחס לשווי עלות הבנייה עבור בעלי הקרקע בלבד ואין שחר לטענת הנתבעים כי הכוונה לכל הדירות לרבות חלק התובעת.

7.
בכל מקרה, יכולים היו הנתבעים, אשר הם אלה שצריכים לשלם בפועל את תשלום המע"מ עבור שירותי הבנייה שקיבלו מהתובעת, לפנות לרשויות המס ולהביא את השגותיהם. לא הוצג בפני
שום מסמך לפיו מע"מ שינה את עמדתו והפחית את שווי שירותי הבנייה.
8.
כפי שעולה מהחקירה היום, יש לקחת בחשבון כי שירותי הבנייה כללו גם בנייה של הרכוש המשותף שלנתבעים יש בו 52.2% וכן פעולות שנעשו לצורך שיפוץ חנויות (עמ' 4 שורות 9-25 לפרוטוקול הדיון).
9.
לפיכך, לא קיימת הגנה לחובם של הנתבעים לשלם את המע"מ כפי שנקבע בסעיף 38 להסכם. מדובר בסכום קצוב אשר מסתמך על ההסכם ועל השומה הסופית. מדובר בסכום קצוב המגובה במסמכים מפורשים בכתב.
על פניו איפוא, אותן טענות בדיוק שמבקשות המשיבות לברר בתביעה זו, נדונו והוכרעו בפסק הדין. אותן טענות שעל בסיסן טוענות המשיבות שאין מקום להשית עליהן את תשלום המע"מ בגין שירותי הבנייה, כבר נדחו בפסק הדין.
24.
לטענת המשיבות, אין לקבל את הטענה למעשה בית דין שכן אותן פלוגתאות שנדונו לא היו "פלוגתאות עיקריות" בפסק הדין. לשיטתן, פסק הדין התמקד בשאלת התאמת התביעה הקודמת לבירור בסדר דין מקוצר ולא במחלוקות לגופן.
טענה זו לא ניתן לקבל. די לעיין בתיאור הטענות בפסק הדין כדי לראות שאלו, הטענות המתייחסות למערכת ההסכמית בין הצדדים בכלל, ובקשר לחבות במע"מ בפרט, הן הן שעמדו בליבת הדיון. דווקא ההתייחסות למידת התאמת התביעה הקודמת לבירור בסדר דין מקוצר נדונה בקיצור ואף בהתייחס אליה נדחתה טענת המשיבות (פסקה 9 בעמוד 6 בפסק הדין).
25.
בתגובתן לבקשה, מפנות המשיבות לפסק הדין שניתן לא מכבר בעניין ע"א 4576/17
air via ood
נ' השטיח המעופף בע"מ

[פורסם בנבו] 18.12.18.
לטענת המשיבות, במסגרתו בוטל פסק הדין שניתן בערכאה הראשונה ושעליו נעשה ניסיון להתבסס בבקשה לסילוק התביעה על הסף, ואף הודגש השוני בין עילות שונות בשני הליכים.

פסק דין
זה, טוענות המשיבות, דווקא מחזק את טענתן לשוני בין עילות התביעה ולדחיית הטענה למעשה בית דין. לא מצאתי ממש בטענה זו.
ראשית, בפסק הדין נשוא ע"א 4576/17 נבחן הליך קודם למניעת חילוט בטחונות אל מול הליך חדש לגביית יתרת חוב בדמי ביטול. על אלו נקבע שהן עילות שונות ולכן שאין בסיס לטענת "השתק עילה". מצב עובדתי זה שונה לחלוטין מזה נשוא תביעה זו. כאן אין ולו ניסיון לטעון לעילות שונות, והטענה המתברר היא בכלל למעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא".
ושנית, חשיבותו של פסק הדין בעניין ע"א 4576/17 טמונה דווקא בהתייחסות להגיונה של ההלכה, כפי שבטא השופט יצחק עמית:

"... שבבסיסו של חריג "השתק ההגנה" עומדות התכליות המוכרות שבבסיס השתק העילה הקלאסי – סופיות הדיון והאינטרס הציבורי להביא לסיומם של סכסוכים בין מתדיינים במלואם ובאופן סופי; מתן תמריץ לבעלי דין למצות את מלוא טענותיהם ואת כלל הסעדים במסגרת תובענה אחת, ובכך לחסוך במשאבי שיפוט ולמנוע הטרדת בעלי דין פעם נוספת בעניינים שכבר נדונו; ומניעת הכרעות סותרות.
"
כך מודגשת שוב הדוקטרינה בדבר מעשה בית דין, ככזו המבקשת למנוע הטרדה חוזרת של בעלי דין ולמנוע החלטות סותרות. בדיוק אשר עושות המשיבות בתביעה חדשה זו – חיוב המבקשת לדיון מחודש בעניין שכבר נדון, ושאיפה ל

פסק דין
שעומד בסתירה ל

פסק דין
שניתן בהליך קודם. העקרונות בפסק הדין בעניין ע"א 4576/17 עומדים בסתירה לעקרונות שמבקשות המשיבות לאמץ.
26.
מתברר, שבעקבות פסק הדין הגישו המשיבות ערעור לבית המשפט העליון וזה, בעת מתן החלטה זו, עודנו תלוי ועומד. זו דרך המלך וזו הדרך היחידה העומדת בפני
המשיבות לתקוף את פסק הדין ולבקש לבטלו. דרך זו של הגשת תביעה חדשה באותן טענות שנדונו ונדחו – איננה פתוחה בפני
המשיבות.
27.
אף שלא בנקל תסולק תביעה על הסף, מקרה זה הינו דווקא מקרה מובהק בו מתקיימת לכך הצדקה מלאה. מצב בו באצטלה של תביעה חדשה מבקשים לשוב ולברר טענות שכבר נדונו והוכרעו, מבקשים סעדים שמשמעותם החלטות סותרות, מטרידים את הצד שכנגד בהליך מיותר, ומבקשים לברר במקביל עניין שתלוי ועומד בבית המשפט העליון.
התנהלות זו אף מקוממת, כאשר מתברר שבמקביל ניתנה בבית המשפט העליון החלטה המותחת ביקורת על "התנהלות דיונית פסולה" של המשיבות (החלטה מיום 25.6.18; נספח 6 לבקשה). אלמלא האגרה הגבוהה בה חויבו המשיבות בפתיחת הליך זה, אפשר והיה מקום לשקול גם חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה.
28.
אשר על כן אני מקבל את הבקשה, קובע כי פסק הדין יצר כלפי המשיבות מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא", וכפועל יוצא מכך – דוחה את התביעה.
המשיבות יישאו בהוצאות המבקשים בגין בקשה זו בסך של 12,000 ₪.
ניתנה היום, י"ט אדר א' תשע"ט, 24 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 32239-11/18 בוטיק שימור מבנים בע"מ, דני בשן, אייל גרוס נ' מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ, מ.ו.השקעות בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/02/2019)