פסקי דין על משה מימון | פסקי דין על אלי אברהם | פסקי דין על אלי שומיל |

3071/05 פ     13/12/2005




פ 3071/05 מדינת ישראל נ' משה מימון, אלי אברהם, אלי שומיל




601
בתי המשפט

פ 003071/05
בית משפט השלום נתניה
13/12/2005
תאריך:
כב' השופטת רות לורך
- סגן נשיא
בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
נ ג ד
1. משה מימון

2. אלי אברהם
-נדון
3. אלי שומיל
הנאשמים
הכרעת דין לנאשמים 1 ו-3

א. מחמת הספק אני מזכה את נאשם 1 מעבירת התיווך לשוחד, מהעבירות המיוחסות לו באישומים רביעי ושישי ומהעבירה של השמדת ראיה באישום השמיני.
ב. אני מרשיעה את הנאשם 1 בשאר העבירות המיוחסות לו באישומים הראשון, השלישי,
השביעי ובעבירה הנותרת באישום השמיני.
ג. מחמת הספק, אני מזכה את הנאשם 3 מעבירת התיווך לשוחד.
ד. אני מרשיעה את הנאשם 3 בשאר העבירות המיוחסות לו באישום הראשון ובעבירה
המיוחסת לו באישום השלישי.
הרקע והשתלשלות העניינים:
כנגד הנאשמים שבפני
ונאשם נוסף [להלן: "נאשם 2" "אלי אברהם
"], הוגש כתב אישום המגולל פעילות עבריינית בשלושה תחומים: השתלמות בנהיגה נכונה, מבחני תיאוריה ומבחני נהיגה מעשית, כשלפי טענת התביעה הנאשמים השיגו במרמה אישורים לנהגים, הנוגעים לתחומים אלה, זאת תוך קשירת קשר ולרבות באמצעות תיווך לשוחד.
חשיפת העבירות נשוא כתב האישום, הינה תוצאה של הפעלתו של מקור סוכן חשאי [להלן: "המס"ח" "אילן שירי"] שקיבל מנאשם 2 אישור לפיו השתתף בהשתלמות לנהיגה נכונה בקרית מלאכי, אף שבפועל לא נכח בה.
לאחר שהוברר במהלך הקשר בין השניים, כי ניתן להשיג במרמה גם אישורים הנוגעים למבחני תיאוריה ונהיגה מעשית, הופעל סוכן חשאי [להלן: "הסוכן" "בן זיידמן"], אשר נבחן במבחן תיאוריה כשהוא מקבל תשובות באמצעות אוזניה המחוברת למכשיר טלפון. לאחר מכן, קיבל גם רשיון נהיגה אף שמעולם לא נבחן במבחן מעשי.
ביום 9.1.05 נעצרו הנאשמים והחקירה הפכה מחקירה סמויה לחקירה גלויה.
בעקבות זאת, נבדקו רשימות הנוכחות בהשתלמויות בסניף קרית מלאכי בתקופה שבין מרץ ועד נובמבר 2004. מתוך רשימות אלה, זומנו לחקירה נהגים שאינם מתגוררים באיזור קרית מלאכי.
סה"כ נחקרו כ- 35 נהגים, כשחלק קטן מהם הודה בקבלת האישור במרמה ואף הפליל את הנאשמים [ר' עדות החוקר להט, עמ' 317 שו' 16]. נהגים אלה העידו בבית המשפט והיו כולם עויינים את התביעה והוכרזו כעדים עויינים.
הנאשם 2 הודה בביצוע העבירות המיוחסות לו, חלקן לבדו וחלקן יחד עם הנאשמים דנן. הנאשם 2 זומן כעד הגנה והעיד לאחר שדינו נגזר.
נאשמים 1 ו-3 כפרו וזו הכרעת הדין בעניינם.

האישום הראשון
תמצית הנטען באישום:
על פי עובדות האישום הראשון, המתייחס לשני הנאשמים, במהלך 2004 קשרו הנאשמים כולם קשר עם ויקי ששימשה כרכזת קורסי נהיגה נכונה בסניף המכון הארצי לתחבורה בקרית מלאכי [להלן: "ויקי"].
על פי הקשר, תיווכו הנאשמים בשוחד בין נהגים לבין ויקי, וזאת בתמורה לקבלה במרמה של אישורים על השתתפות בהשתלמות והזנתם במשרד הרישוי כמי שעברו את המבחן בהצלחה אף שלא נכחו כלל בשלושת מפגשי החובה ולא עשו את המבחן בסופה של ההשתלמות.
במסגרת הקשר, קיבלו הנאשמים מנהגים סכום של כ-1,200 ₪.
בתמורה למתן האישורים והרישומים הכוזבים, קיבלה ויקי מהנאשמים חלק מהסכום הנ"ל כשוחד כספי או טובות הנאה נוספות.
לפיכך, מואשמים הנאשמים באישום זה בקשירת קשר לביצוע פשע - לפי סעיף 499 [א][1] לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 [להלן: "החוק"] יחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה; תיווך שוחד- לפי סעיף 295 [א] לחוק יחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות- לפי סעיף 415 סיפא לחוק יחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה.
אישום ראשון - גירסת הנאשמים:
הנאשם 1 כופר במיוחס לו באישום זה. במשטרה, במהלך ארבע חקירות [ת/1-ת/4], שמר על זכות השתיקה וסירב להשיב לשאלות החוקרים, בטענה כי הדבר נעשה בתגובה ליחס האלים והמשפיל לו זכה מהשוטרים שביצעו חיפוש ועצרו אותו ביום 9.1.05. בחקירתו האחרונה [ת/5] שבוצעה לאחר הגשת כתב האישום, המשיך לשמור על קו זה. ואולם, כשהוצגה לו הודעתו של אורן ברזילי [נשוא אישום שביעי], בחר להתייחס אליה.
רק בעת שהעיד בבית המשפט, העיד ברוח עדותה של ויקי, כי מיודד איתה, עם בעלה ובנה וכך מסביר קיומם של טלפונים רבים ביניהם [כ-800 שיחות בשלושה חודשים].
הנאשם 3 כופר אף הוא במיוחס לו באישום זה. בחקירתו במשטרה, ציין כי מכיר את ויקי במסגרת עיסוקו בתחום הפחתת קנסות, וכי נהג להפנות אליה אנשים לאחר שנודע לו ממנה כי יש לה בית ספר לנהיגה מונעת. לדבריו, היה מוסר לאדם את מספר הטלפון של ויקי ובכך מסתיים הקשר ביניהם [ת/7 עמ' 3 שו' 77-72]. בעדותו בבית המשפט, העיד כי כך הפנה את מרדכי חלבלי לויקי והוא הביא את גיסו אגבבה ששון [עמ' 505 לפרו'].
תמצית ראיות התביעה:
מטעם התביעה, ביחס לאישום זה, הובאו ראיות המתייחסות לשני הנאשמים, מהם מבקשת התביעה לקבוע כי השגת אישור כוזב לקורס בקרית מלאכי, יכול להתבצע רק באמצעות קשירת קשר עם ויקי. בנוסף, ביחס לכל אחד מהנאשמים, הובאו עדויות של מי שקיבל לידיו בכזב אישור כי עבר את ההשתלמות בסניף קרית מלאכי למרות שלא נכח שם. אמרות העדים כולם הוגשו לפי סעיף 10 א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 [להלן: "הפקודה"], לאחר שהוכרזו כעדים עויינים. התביעה מבקשת להעדיף אמרות העדים במשטרה על פני עדויותיהם בבית המשפט, ולקבוע לפיהם כי הנאשמים דנן קיבלו מהם זימונים להשתלמות בנהיגה נכונה תמורת כסף והעבירו הזימונים לויקי אשר במסגרת הקשר עמם הנפיקה אישור כוזב לכל אחד מהעדים לפיו נכחו בהשתלמות שנערכה בסניף קרית מלאכי.
אישום ראשון - הכרעת הדין (בקליפת אגוז):
לאחר ששמעתי וראיתי את העדים והנאשמים, קראתי את הפרוטוקולים והמסמכים, בחנתי ושקלתי את הראיות - שוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשמים ביצעו את העבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וקבלת דבר במרמה, ואולם לא הוכח מעבר לספק סביר כי ביצעו את עבירת התיווך לשוחד.
ההכרעה מבוססת על המסקנה ההגיונית היחידה שהשגת אישור כוזב אודות השתתפות בקורס בקרית מלאכי בשנת 2004, התבצעה באמצעות קשירת קשר עם ויקי, לפיו העבירו לה זימונים להשתלמויות והיא פעלה על מנת להנפיק במרמה לנהגים את האישור הכוזב.
בנוסף, ביחס לנאשם 1, מבוססת ההכרעה על אמרתו במשטרה של אלי דווידסון [להלן: "דווידסון"] שנתקבלה לפי סעיף 10 א' לפקודה ולה נמצא "דבר לחיזוק": פרטים מוכמנים שמסר; מזכרו של החוקר המתעד שיחת טלפון ומסירת שמו המלא של הנאשם 1; חקירת התקשורת בין הנאשם לבין ויקי; אזכור שמו במחברת שנמצאה ברשותה לצד סכום כסף; שתיקתו של הנאשם בחקירותיו במשטרה וכבישת גירסתו עד עדותו בבית המשפט; המצאות שמו של אסי בלדוט [להלן: "בלדוט"] ברשימה שנערכה ע"י ויקי;
ביחס לנאשם 3, מבוססת ההרשעה על אמרותיהם של ויקי, ששון אגבבה [להלן: "ששון"] וחלבלי מרדכי [להלן: "חלבלי"], שנתקבלו לפי סעיף 10 א' לפקודה ולהם נמצאו "דבר לחיזוק" באמרת כל אחד מהשלושה: מחברת שנמצאה ברשות ויקי הכוללת שמו המלא של נאשם 3 ליד ציון סכום כסף; הימצאות שמותיהם של ששון וחלבלי ברשימה שערכה ויקי; ומסירת פרטים מוכמנים על ידי ששון וחלבלי אודות הנאשם 3;
באשר לעבירת התיווך לשוחד, לא הוכח מעבר לספק סביר כי ה"מתת" שניתן לנאשמים, ניתן על מנת שיועבר כשוחד לצורך קבלת האישור במרמה.
להלן נימוקיי המפורטים להרשעת הנאשמים:
1. ויקי - "עובד ציבור": ביחס ליסודות עבירת התיווך בשוחד, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי ויקי הייתה "עובד ציבור" כהגדרתו בסעיף 290 לחוק.
ויקי שימשה כעובד של "תאגיד המספק שירות לציבור". שכן, כפי שעולה מן הראיות, המכון הארצי לתחבורה שבסניפו הועסקה ויקי כרכזת, מספק שירותים לכלל הציבור המקבל זימון להשתתף בקורס נהיגה נכונה [ר' הודעת הגב' שושי אדי המשמשת כעוזרת מנהל המכון הארצי לתחבורה, ת/8 עמ' 1 שו' 11]; בנוסף מימון המכון נעשה מכספי האגרה המשולמת ע"י הנהגים שמוזמנים לקורס [עדותה של הגב' אדי, עמ' 111 לפרו' שו'10]; וכן, מדובר בגוף שהינו מלכ"ר, ועל כן אופיו אינו מסחרי למטרת רווח [ת/8 עמ' 1 שו'10].
2. קשירת הקשר עם ויקי והשגת האשור הכוזב להשתתפות בקורס: מן הראיות שהובאו
ביחס לשני הנאשמים, עולה המסקנה ההגיונית היחידה כי השגת אישור כוזב הנוגע
להשתתפות בקורס בסניף קרית מלאכי, בשנת 2004, יכולה היתה להתבצע אך ורק
באמצעות קשירת קשר לעשות כן, עם ויקי, מסקנה זו נובעת מהראיות הבאות:
2.א. הגב' שושי אדי הסבירה הן בהודעתה במשטרה שהוגשה בהסכמה [ת/8] והן בעדותה
בביהמ"ש, שתפקיד רכז הקורס והוא בלבד, הינו לרשום את שמות הנהגים הנוכחים
בקורס במהלך שלוש פגישות החובה ולוודא שאכן הנהג נוכח בו. בסיום הפגישה
השלישית, מעביר הרכז את רשימות הנוכחים בצירוף האגרה והמבחנים שנבדקים ע"י
המכון הארצי, ולנהג עצמו מנפיק תעודת השתתפות [עמ' 112 שו' 16].
ביחס לסניף קרית מלאכי, העידה העדה שויקי, בתקופה הרלבנטית לכתב
האישום, הייתה הרכזת היחידה והאחראית היחידה מתוקף תפקידה על הנפקת תעודות השתתפות בקורס [עמ' 112 לפרו' שו' 24].
עוד העידה העדה כי רשימות הנוכחות בקורס שהוצגו בפני
ה [ת/59 א'-ז'], נערכו ע"י ויקי, זאת הן על פי כתב ידה והן מהסיבה שאין אדם אחר בסניף, שיכול לערוך את הרשימות [עמ' 113 לפרו' שו' 7]. ודוק, שלושת הנהגים שקיבלו, על פי עדותם, בכזב תעודת השתתפות בקורס בסניף קרית מלאכי, מופיעים ברשימות אלה הערוכות בכתב ידה של ויקי [בלדוט אסי- ת/59 ג', חלבלי מרדכי- ת/59 ו' ואגבבה ששון- ת/59 ג'].
2.ב. בהודעתה במשטרה [ת/112] ובעדותה בבית המשפט, ציינה ויקי כי אכן רישום הנוכחים בקורס והנפקת תעודות ההשתתפות, הינם באחריותה הבלעדית.
ויקי אף מאשרת כי הרשימות ת/59 א'-ז' אכן מולאו על ידה ואלה המופיעים בכתב יד נכתבו על ידה [עמ' 339 לפרו' שו' 16].
2.ג. בביתה של ויקי נמצאה מחברת [ת/117] ובה רשומים אנשים ולצידם סכומי כסף, בין היתר מופיעים בה שמות המופיעים ברשימות הנוכחות ת/59 א'-ז' [כגון: דוד פינטו ולצידו 500, ומסארווה, אלי שומיל
ולצידו 850, מוזכר שמו המלא של נאשם 1 ומס' טלפון לצידו ועוד]. מראיה זו עולה כי למעורבותה של ויקי אופי עסקי הכולל סכומי כסף.
לפיכך, הוכח מעבר לספק סביר, כי השגת אישור כוזב בדבר השתתפות בקורס נהיגה נכונה בסניף קרית מלאכי בשנת 2004- יכולה להתבצע רק באמצעות קשירת קשר עם ויקי שהיא בלבד ערכה את רשימות הנוכחים והנפיקה תעודות השתתפות.
2.ד. עבירת התיווך לשוחד: להוכחת עבירה זו, יש להוכיח "הסכמה" בין הנותן למקבל בדבר "יעודו של המתת". יש להוכיח כי הנותן נתן את התמורה "על מנת" שיינתן שוחד, שזו תכלית הנתינה כאשר אין נפקא מינה אם המקבל מתכוון בפועל ליתן שוחד [ר' ספרו של קדמי, על הדין בפלילים, תשנ"ה - 1995 עמ' 1020].
בענייננו, כל נותני התמורה [בין בכסף ובין בטובת הנאה אחרת], חזרו בהם בעדותם בבית המשפט מגירסאותיהם במשטרה.
ואולם, גם לפי אמרותיהם במשטרה, על פיהן מבקשת התביעה להרשיע הנאשמים בעבירה זו, כלל לא נחקרו בגין מעורבותם בעבירת השוחד. בענייננו, כפי שיפורט ביחס לכל מקרה, חסרה החוליה כי התמורה ניתנה "על מנת" שיינתן שוחד [השווה ע"פ 450/80 אלדנפירי, פ"ד לד' [4] עמ' 746].
כל שיש בראיות בהקשר זה הן האמירות הבאות:
דווידסון ציין כי התמורה בסך 1,000 ₪ שולמה על ידו על מנת שמקבלה "יסדר" לו את האישור ולא מעבר לכך [ת/103 עמ' 1 שו' 15].
ששון נשאל ע"י החוקר כמה כסף שילם לנאשם 3, וששון השיב שחושב ששילם 700 ₪ מראש ולא ציין דבר מעבר לכך [ת/105 עמ' 4 שו' 4].
חלבלי נשאל בחקירתו על התמורה שנתן לנאשם 3, והשיב כי מתקן מדי פעם את רכבו בחינם [ת/110 עמ' 2 שו' 4]. לא הוכח כיצד במתן טובת הנאה כזו יש לראות ראיה להסכמתו של חלבלי שזו ניתנה על מנת שינתן שוחד לאחר. זאת ועוד, באמרתו מציין חלבלי כי כלל לא ידע כיצד הנאשם 3 "סידר" את קבלת האישור [שם עמ' 3 שו' 19].
אלו הדברים ותו לא.
מהאמור לעיל, עולה: גם אם טענת התביעה לפיה לא יתכן שויקי עשתה המיוחס לה ללא קבלת תמורה מהנאשמים, הינה אפשרית- עדיין אין בכך כדי לבסס את החוליה המרכזית החסרה מנקודת המבט של נותני התמורה. היינו מהראיות דלעיל, לא הוכח במידה הנדרשת בהליך פלילי כי בנותנם את התמורה, עשו כן "על מנת" לתת שוחד. לא הוכח שאותם נותני התמורה ידעו עבור מה בפועל ניתנה התמורה. לא הוכח שידעו בהכרח על המעורבות של עובד ציבור בהנפקת האישורים הכוזבים. אותם נותני תמורה דלעיל, יכלו לסבור [ולא הוכח אחרת], שהנאשמים עושים אחת מכמה פעולות אפשריות על מנת "לסדר" את האישורים הכוזבים, לרבות זיוף בעצמם ללא מעורבות של חוליה נוספת, או כל פעולה אחרת אפשרית להשגת האישור.
3. הנאשם 1 השיג בכזב עבור אחר [דווידסון] תעודת השתתפות בקורס תמורת כסף
באמצעות קשירת הקשר:
על פי הודעתו של בלדוט, שהוגשה בהסכמה [ת/20], קיבל זימון להשתלמות בנהיגה נכונה. לדבריו פנה לחברו דווידסון והסביר כי לא יוכל להשתתף בשיעורים בקורס שכן אינו רוצה להפסיד אימונים בהיותו שחקן כדורגל. בתגובה, הבטיח דווידסון להסדיר את העניין, ואכן הודיע לו שעבר את ההשתלמות מבלי שכמובן נכח בה.
אין מחלוקת כי בלדוט מופיע ברשימת הנוכחות [ת/59 ג'] שנערכה בכתב ידה של ויקי וכי קיבל תעודת השתתפות בקורס אף שמעולם לא נכח בו.
חקירתו וגירסתו של דוויסון במשטרה:
נוכח דברי בלדוט, בעודו בתחנת המשטרה, זומן טלפונית דווידסון לחקירה. בהודעתו במשטרה, מסר דווידסון כי השיג עבור בלדוט את האישור באמצעות אדם בשם משה אליו פנה וזאת תמורת 1,000 ₪. העד הסביר כי פגש ב"משה" פעמיים-שלוש בהקשר לקבלת האישור. לדבריו פנה "מתוך היכרות של בחור בשם משה שאני מכיר אותו מהשכונה יפו ד'."
[ת/103 עמ' 1 שו' 16], וזאת לאור שמועה שהייתה בשכונה כי משה יכול לסדר הקורס תמורת תשלום. דווידסון תיאר כיצד העביר סך של 1,000 ₪ לבחור צעיר המסתובב עם "משה" ברכב ומסר לו את הזימון. לאחר מכן משה מסר לו ביד את האישור.
במהלך חקירתו, הוצגה לעד תמונתו של נאשם 1 והוא זיהה אותו כאותו "משה" שסידר עבורו את האישור, אך לא במאת האחוזים. כלשונו: "יש דמיון אבל אני לא יכול להגיד לך ב- 100%" [שם שו' 13].
לקראת תום חקירתו ציין דווידסון: "אני מוכן לבדוק מה הפרטים של משה ואני יודיע לכם על כך" [שם שו' 20]. בהמשך לכך, ביצע דווידסון שיחת טלפון ובסיומה נכתב מזכרו של החוקר אהרון דגן [ת/103 א'], לפיו ציין העד בתום שיחת הטלפון כי "לבחור קוראים משה מיימון" אך אינו מוכן למסור זאת בעדות.
עדות דווידסון בבית המשפט:
בעדותו בבית המשפט, מסר דווידסון עדות שונה רק ביחס להיכרותו ומפגשיו עם אותו משה. כך ציין, כי כלל לא מכיר הכרות מוקדמת אותו וכי שמע שמועה אודותיו בשכונה, על כן החליט לפנות אליו. בנוסף, ציין העד במספר הזדמנויות כי כלל אינו מזהה את הנאשם 1 כאותו משה, וזאת בוודאות גמורה. כלשונו: "אמרתי שכשהוא פה ואני מסתכל על הבן אדם, אז זה באחריות מלאה לא הבן אדם. בתמונה זה נראה אחרת לגמרי" [עמ' 199 לפרו' שו' 23]. דווידסון הוכרז כעד העויין את התביעה.
הוכחה קבילות אמרתו במשטרה של דווידסון:
אמרתו זו של דווידסון [ת/103] הינה קבילה מכוח סעיף 10 א' [א] לפקודה ובהתקיים התנאים לכך. שכן:
[1] מתן האמרה הוכח- הן באמצעות החוקר אהרון דגן והן באישורו של העד כי הדברים הכתובים באמרה נאמרו על ידו במשטרה אלא שאמר את הדברים מתוך לחץ ורצון לרצות את החוקרים. כלשונו: "...מה שכתוב פה זה מה שאני אמרתי. לא אמרתי שמישהו סילף את הדברים והלחיץ אותי... כל מה שאמרתי היה מתוך לחץ ורצון לרצות ולסיים הכל וללכת" [עמ' 151 לפרו' שו' 15].
[2] דווידסון היה עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו ארוכות.
[3] עדותו של דווידסון שונה מן האמרה בפרט מהותי, ככל שנוגעת להיכרות ולמפגשים עם אותו "משה".
3.1 העדפת אמרתו במשטרה של דווידסון על פני עדותו בבית המשפט:
לנוכח נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט והתנהגותו של העד במשפט - הנני מעדיפה את אמרתו של דווידסון במשטרה על פני עדותו וזאת מכוח ס' 10 א' [ג] לפקודה, ולהלן נימוקי המפורטים:
3.1.א. במהלך עדותו בבית המשפט, ניכר היה כי דווידסון נסער מאוד, חושש ונרגש עד כדי בכי. בטרם עלה על דוכן העדים, סיפר לתביעה, ועל כך חזר בבית המשפט, כי קיבל שיחת טלפון אנונימית "אמרתי שמישהו התקשר אלי ואמר לי שמה שאמרתי במשטרה גורם עוול כי אני לא מכיר אותו אדם פיסית ואישית" [עמ' 151 לפרו' שו' 24]. בהמשך, כשהוצע לעד שבשיחת טלפון זו יש אלמנט של פחד כי "אולי יעשו לך משהו בגלל זה..." השיב: "כן, יש בזה משהו" [עמ' 190 לפרו' שו' 15].
כבר בחקירתו במשטרה, ככל שהסכים לעזור ולברר פרטים מדוייקים יותר אודות אותו משה, הרי על פי עדותו ומזכרו של החוקר, כבר בשלב זה הודיע כי יסרב למסור בעדות את שם משפחתו של משה.
התרשמתי כי אכן עדותו בבית המשפט הייתה מושפעת מחששו להפליל את הנאשם 1, חשש שקינן בו כבר בחקירתו במשטרה, וקיבל משנה תוקף בעקבות שיחת הטלפון האנונימית.
3.1.ב. אמרתו של דווידסון ככל שהיא נוגעת להיכרותו ומפגשיו עם משה, הינה ברורה, חד משמעית ומפורטת. כך, מיוזמתו הדגיש את היכרותו המוקדמת עם משה. כלשונו: "...מתוך היכרות עם בחור בשם משה שאני מכיר אותו..." [ת/103 עמ' 1 שו' 16]. בהמשך, מבהיר כי פנה למשה לאור שמועה שהייתה בשכונה אודות יכולותיו בנושא ההשתלמות. דווידסון עורך אבחנה ברורה בין היכרותו המוקדמת עם משה, מקורה [משכונת יפו ד'], והשמועה אודותיו שבעטייה פנה אליו. גם באשר למפגשיו עם משה, פירט כיצד פגש במשה "פעם אחת כששילמתי את הכסף לבחור שהיה עם משה ופעם שניה כאשר משה מסר לי" ובהמשך כשנתבקש לדייק כמה פעמים פגש במשה ציין- "פעמיים שלוש" [עמ' 2 שו' 5 -1].
אל מול דברים ברורים אלה, בעדותו בבית המשפט מסר גרסאות שונות ומשתנות לגבי היכרותו ומפגשיו עם משה.
כך, בתחילת עדותו ציין כי אכן מסר במשטרה שהכיר היכרות מוקדמת את משה, אך אמר זאת מתוך לחץ ורצון לרצות את החוקר ולסיים החקירה [עמ' 151 לפרו' שו' 8]. בהמשך, שינה גירסתו וציין כי לא אמר את הדברים וכי "החוקר עצמו הכניס לי את המילים האלה ושידרג את כל זה..." [עמ' 153 לפרו' שו' 4].
לאחר מכן, פעם נוספת שינה גירסתו כי ייתכן ובכל זאת אמר את הדברים [עמ' 153 שו' 9].
בנוגע למפגשיו עם משה, מסר דווידסון לראשונה בביהמ"ש כי כשחזר מעבודתו הבחין בהתקהלות אנשים מהשכונה ומהם שמע על כך שמשה יכול לסדר אישור כוזב לנהיגה נכונה. יחד עם זאת, ציין כי לא ראה את משה והוא לא היה בתוך ההתקהלות [עמ' 159 לפרו' שו' 18].
בהמשך, שינה דווידסון גירסתו בנקודה זו וציין כי באותה התקהלות נכח גם משה עליו הצביעו אנשים, כלשונו: "באחת הפעמים שישבנו בשכונה... פיסית באתי והוא היה במקום נוכח" [עמ' 163 לפרו' שו' 12].
עיננו הרואות, דבריו של דווידסון באמרתו במשטרה בנוגע להיכרותו המוקדמת ומפגשיו עם משה הינם ברורים ועקביים. ואולם, בעדותו בבית המשפט דבריו מבולבלים וגירסתו משתנה.
3.1.ג. גירסתו של דווידסון בביהמ"ש לפיה אין לו כל היכרות מוקדמת עם משה, וללא מפגש ותיאום עם משה, מסר לאותו בחור צעיר 1,000 ₪ ואת זימונו של בלדוט - אינה סבירה, היא תמוהה ואינה מתיישבת עם השכל הישר. שכן, כיצד ידע כי אותו בחור עובד עם משה אם לא פגש אותו עמו ואם אינו מכיר כלל את משה? כיצד יכול היה לבטוח בו וליתן בידיו הכסף והזימון? אם לא פגש במשה ושוחח עמו כיצד ידע למי עליו לשלם, מתי והיכן?
דווקא גירסתו של דווידסון במשטרה, לפיה פגש במשה והוא בעל היכרות מוקדמת עמו, מסבירה את התנהגותו כמי שנתן אמון במשה והפקיד ברשות מי שעובד עמו ונמצא עמו את התמורה שסוכמה מראש והזימון.
3.1.ד. הסברו של דווידסון כאילו מסר בעדותו במשטרה את שמצויין באמרתו כדי לרצות את החוקרים ולסיים את החקירה - אף היא אינה סבירה ואינה מתיישבת עם הראיות.
שכן, לו רצה לסיים במהירות החקירה, לא היה מיוזמתו מציע "לבדוק מה הפרטים של משה ואני יודיע לכם על כך. אני עושה את זה מרצוני ואני לא רוצה שום דבר בתמורה" [ת/103 עמ' 2 שו' 21]. אמירה כזו, מחייבת הישארות בחדר החקירות, התקשרות ובירור אצל אחר אודות פרטיו של משה.
זאת ועוד, מדברי החוקר אהרון דגן, עולה כי במסגרת פרשיה זו נחקרו כ-35 חשודים ורק בודדים מהם הודו והפלילו אחרים [עמ' 317 לפרו' שו' 12]. אילו נקטו החוקרים בחקירה זו באמצעים פסולים של הפעלת לחץ על נחקרים, ניתן להניח כי היו נחקרים רבים יותר שהיו מודים ומפלילים אחרים.
לפיכך, לו ציין דווידסון כי אינו מכיר את מי שבאמצעותו השיג את האישור הכוזב ואינו יכול לזהותו, יכול היה לסיים חקירתו מהר יותר וללא הפללה.
יתרה מכך, לו רצה לרצות את חוקריו, הרי משהוצגה לו תמונתו של נאשם 1, יכול היה לזהותה בוודאות ולא להשתמש במונחים המעידים על נסיון לדייק ולהקפיד ולהמנע מהפללת שווא, כלשונו: "יש דמיון אבל אני לא יכול להגיד לך ב-100% שזה הוא" [ת/103 עמ' 2 שו' 10].
3.1.ה. זיהויו של נאשם 1 ע"י דווידסון:
בנוגע לזיהוי הנאשם 1 כאותו "משה" שבאמצעותו קיבל דווידסון את האישור הכוזב - כפי שצויין לעיל במהלך החקירה, הציג החוקר את תמונתו של הנאשם 1 ואמר לו: "אני מציג בפני
ך תמונה האם אתה מזהה את הבחור שבתמונה..." [ת/103 עמ' 2 שו' 10].
לאחר שדווידסון ציין כי יש דמיון אך לא מזהה ב- 100%, הציג בפני
ו החוקר את התמונה 3 מתוך ת/50 ושאלו: "האם אתה מזהה את משה מבין האנשים" בתגובה הצביע דווידסון על נאשם 1 ואולם הוסיף "אבל לא ב-100%". [שם שו' 13].
בבית המשפט, כפי שפורט לעיל, במספר רב של פעמים ציין דווידסון באופן וודאי כי הנאשם 1 אינו אותו משה שסידר לו את האישור וכי מעולם לא פגש בו. ואולם, התבוננות בתמונה שהוצגה לעד בחקירתו במשטרה והשוואתה לנאשם 1 הניצב באולם בית המשפט, אינה מותירה כל ספק כי מדובר באותו אדם.
באשר לאופן בו נערך זיהוי הנאשם 1 ע"י דווידסון, הסביר החוקר אהרון דגן, כי נמנע מלערוך מסדר זיהוי חי או תמונות נוכח טענת דווידסון כי יש לו היכרות מוקדמת עם משה. ואכן, ככלל כאשר יש היכרות מוקדמת מצד המזהה לחשוד, אין צורך בעריכת מסדר זיהוי. יחד עם זאת, בענייננו, כל שמסר דווידסון באותו שלב אודות אותו חשוד הינו השם הפרטי שלו והרקע להיכרותו, ממגוריו בשכונה יפו ד', פרט שכלל לא היה בידיעת החוקר באותה עת [עמ' 322 לפרו' שו' 14]. על כן, אין פלא כי בסופה של עדותו בבית המשפט, ציין החוקר כי אם היה מתאפשר לו היה מבצע מסדר זיהוי [עמ' 325 לפרו' שו' 10].
שוכנעתי כי יש ליתן משקל רב לזיהוי הנאשם 1 כאותו משה. שכן, דווידסון אישר בעדותו בבית המשפט כי בכל הנוגע לזיהוי התמונות אמר את האמת והדברים לא נאמרו מתוך רצון לרצות את השוטרים [עמ' 171 שו' 23]. בהמשך אישר כי לא נאמר לו שאם לא יזהה את משה בתמונות לא ילך הביתה [עמ' 176 לפרו' שו' 23].
התבוננות בתמונות בהן זיהה את נאשם 1 והשוואתן לנאשם 1, אינה מותירה כל ספק כי מדובר בנאשם 1. העובדה כי בחקירתו התבטא העד כי הזיהוי אינו ב-100% מעידה על החשש המקנן בו, ההתבטאות מתיישבת עם התנהגותו בהמשך בסירובו למסור בעדות את שם משפחתו של משה ושינוי הגירסה בבית המשפט, ואף מלמד על אמינותו כמי שאינו ממהר להפליל את נאשם 1 שבתמונה.
לכך יש להוסיף את העובדה כי בשלב זה של החקירה, לחוקרים עדיין לא היה ברור מי סידר את האישור הכוזב, לכן לא יכלו מיוזמתם להציע את שמו של נאשם 1 דווקא [ר' עדות דגן עמ' 320 שו' 8]. וכן דווידסון מסר פרטים שהיו רק בידיעתו, כקשר בין הנאשם 1 לשכונה ד' ולתיאורים - כפי שיפורט בפרק החיזוקים.
3.2. הוכחו "דברים לחיזוק" אמרתו במשטרה של דווידסון:
על פי הוראת סעיף 10 א' [ד] לפקודה, ניתן להרשיע על סמך אמרה כת/103 רק אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה. מידת המהימנות הניתנת באמרה, קובעת את היקפו ומשקלו של ה"דבר לחיזוק". בנוסף, ה"דבר לחיזוק" יכול וישא שני כתרים, יתמוך במהימנות האמרה גופה, מחד וישמש לה תוספת מחזקת מאידך.
בענייננו, מעבר לנימוקים כמפורט לעיל, ביחס למהימנות האמרה, נמצאו ראיות המאמתות את תוכן האמרה ומצביעות על אמינותה, והכל כמפורט להלן:
3.2.א. דווידסון מסר באמרתו פרטים שיכול היה לדעת רק אם תוכנה אמת. קרי, אם אכן מכיר את נאשם 1 היכרות מוקדמת והוא זה שפגש בו לצורך קבלת האישור הכוזב.
כך, ציין דווידסון כי את משה הכיר משכונת יפו ד' שם הוא התגורר שנים רבות.
החוקר דגן אהרון ציין כי כלל לא ידע שלנאשם 1 יש קשר כלשהו עם שכונה זו [עמ' 322 לפרו' שו' 14]. דווקא הנאשם 1 מאשר כי התגורר תקופה מסויימת בבת ים במקום הגובל עם שכונת יפו ד' ואף מכיר אנשים מהמקום כפי שמכיר מכל הארץ [עמ' 428 לפרו' שו' 6].
ויודגש, בשלב זה של החקירה החוקרים לא ידעו מי מהנאשמים, אם בכלל, דאג להוצאת האישור הכוזב לבלדוט. כלשונו של החוקר: " לא היה לי מושג דרך מי הוא סידר, לא ציפיתי ממנו לשם מסויים" [ר' עדות החוקר דגן עמ' 320 לפרו' שו' 8].
בנוסף, כשנשאל דווידסון בחקירתו במשטרה איזה דברים יודע שמשה מסדר לאחרים, השיב: "הכל... מבחני תיאוריה, נהיגה מונעת זה מה שידוע לי" [ת/103 עמ' 2 שו' 19].
גם פרט זה, שמשה, נאשם 1, קשור לסידור מבחני תיאוריה, הינו פרט מוכמן המלמד על נכונות האמרה. שכן, החוקר ציין: "זה עוד משהו שאני לא אמרתי לו, אני זימנתי אותו בגלל השתלמות נהיגה נכונה. זה דברים שאמר בעצמו" [עמ' 322 לפרו' שו' 16]. ואכן, כפי שיובהר ביחס לאישום השלישי, אף הנאשם 1 מודה כי "סידר" מבחן תיאוריה.
3.2.ב. הבירור הטלפוני שערך דווידסון עם אחר אודות פרטיו של אותו "משה" תועד ע"י החוקר במזכר ת/103 א' לפיו, דווידסון ציין כי מדובר במשה מיימון [הנאשם 1] ואולם אינו מוכן למסור זאת בעדות.
נסיונותיו של דווידסון בעדותו בביהמ"ש להציג את השתלשלות האירועים באופן שונה, נדחים על ידי בחוסר סבירות ואמינות.
דווידסון טען בתחילה כי החוקר כלל לא נכח בחדר כשביצע את שיחת הטלפון [עמ' 196 לפרו' שו' 8]. ואולם, כשהוצגה בפני
ו העובדה שהחוקר ידע לציין את מספר הטלפון אליו חייג, לא ידע להסביר זאת.
בנוסף, בתחילה ציין כי בתום השיחה החוקר ציין בפני
ו ששמו המלא של משה הוא מיימון [עמ' 174 לפרו' שו' 16], אח"כ שינה גירסתו וציין כי "החבר או השוטר אמרו לי משה מיימון" [עמ' 175 לפרו' שו' 1]. בהמשך, שוב שינה גירסתו וציין כי אינו זוכר ויתכן שחברו בשיחה בטלפון הזכיר את השם מיימון [עמ' 196 שו' 25].
עיננו הרואות, מול מזכרו של החוקר שנכתב מייד בסמוך לאחר שיחת הטלפון, ניצבת גירסה מבולבלת המשנה צורתה. האמור במזכר כי דווידסון סירב למסור שמו של נאשם 1 בעדות, אכן מסביר את חששו ואופן מתן העדות בבית המשפט. דווידסון ירא מהפללת הנאשם 1 פן יבולע לו ועל כן חוזר בו מכל פרט הנוגע לזיהויו של הנאשם 1 כאותו משה ממנו קיבל בכזב את האישור.
3.2.ג. חקירת התקשורת שנעשתה בתיק זה, מלמדת על קשר אינטנסיבי ביותר בין הנאשם 1 לבין ויקי.
מריכוז שיחות הטלפון שלה בתקופה שבין 3/12/04-1/9/04 [ת/98 א'], עולה קיומן של למעלה מ-800 שיחות לנאשם 1 לשניים מתוך מכשירי הטלפון הנייד שנתפסו ברשותו.
אומנם הן ויקי והנאשם 1 ציינו כי מתקיימים ביניהם קשרי חברות, אך מדובר בכמות גדולה ביותר של שיחות המעידה על קשר אינטנסיבי. לא מן הנמנע שקשר זה הוא שגרם לויקי שלא להפליל בהודאותיה את הנאשם 1 ולהסתפק בהפללת הנאשמים 2 ו-3. לכך יש להוסיף העובדה כי במחברת שנמצאה בביתה של ויקי [ת/117], צויין בין היתר באותו עמוד בו מצויין אלי שומיל
ולצידו סכומי כסף, מצויין "חייבת למשה" ולצידו סכומי כסף, כשבאותה מחברת מצויינים גם שמות שהופיעו ברשימות הנוכחים שנערכו ע"י ויקי.
3.2.ד. לכל האמור לעיל יש להוסיף את התנהגותו של הנאשם 1 כמי ששתק בכל ארבע חקירותיו שקדמו להגשת כתב האישום.
טענת הנאשם הייתה כי שמר על זכות השתיקה לאחר שהוכה ע"י השוטרים שביצעו חיפוש בביתו. ואולם, אשתו שהייתה עדה לאירועי האלימות שנטענו לא הובאה כעדת הגנה. זאת ועוד, אין טענה כי החוקרים שגבו אמרותיו במשטרה נקטו באלימות או באמצעים פסולים אחרים כלפיו, על כן אין בכך כדי להסביר את שתיקתו בפני
הם.
בנוסף, הנאשם כבש את גירסתו גם בבית המשפט עד אשר עמד על דוכן העדים והעיד לאחר שכל פרשת התביעה הוצגה בפני
ו.
לפיכך, בשתיקת הנאשם יש משום חיזוק לראיות התביעה-לאמרתו במשטרה של דווידסון.
לאור המפורט לעיל, שוכנעתי מעבר לספק סביר, כי הנאשם 1 הוא שהשיג בכזב עבור דווידסון תעודת השתתפות ע"ש בלדוט בקורס שנערך בסניף קרית מלאכי, תמורת 1,000 ₪ ובאמצעות קשירת קשר עם ויקי.
עוד יש לציין, כי הוכח שהמרמה הינה בנסיבות מחמירות נוכח העובדה כי מדובר בפעילות בצוותא חדא עם אחרים, בתכנון מוקדם כשהפעילות כרוכה בנהיגה ברכב. היינו, כתוצאה מהתנהגות הנאשם והאחרים, נהגים שצברו לחובתם נקודות בעקבות עבירות תנועה, קיבלו אישור כאילו עברו השתלמות נהיגה נכונה מבלי שנכחו בה.
לפיכך, אני מזכה את הנאשם 1 מעבירה של תיווך שוחד - לפי סעיף 295 [א] לחוק יחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה ומרשיעה אותו בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 415 סיפא לחוק יחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה.

נאשם 3 השיג בכזב עבור אחרים תעודת השתתפות בקורס תמורת כסף ובאמצעות קשירת קשר:
4. גירסאותיה במשטרה של ויקי:
ויקי נעצרה ביום 9.1.05 כשאר הנאשמים, ונחקרה במשטרה סה"כ 5 פעמים ע"י שלושה חוקרים שונים.
באמרתה הראשונה [ת/112], כפרה בחשד המיוחס לה. באמרתה השניה [ת/113], שנגבתה על פי בקשתה, הודתה כי קשרה קשר עם נאשם 2 להעביר במרמה את קורס הנהיגה הנכונה, תיארה כיצד מסר לה זימונים של נהגים, הכניסה את שמותיהם לרשימת הנוכחים, עשתה עבורם את המבחנים ומסרה לנאשם 2 את תעודות ההשתתפות שהנפיקה בכזב [ת/113 עמ' 1 שו' 21 עד עמ' 2 שו' 3].
לגבי כמות הזימונים, ציינה כי בפעם הראשונה מסר לה הנאשם 2 בין 7-5 זימונים, אח"כ הביא לה עוד מספר פעמים זימונים [שם עמ' 1 שו' 23 ועמ' 2 שו' 4]. בהמשך מציינת: "זה לא מחייב שהייתי מוסיפה בכל קורס אבל כאשר הייתי מוסיפה זה היה בערך חצי קורס" [שם עמ' 3 שו' 5].
כאשר נשאלה ביחס לנאשם 3, השיבה: "אותו סגנון.. אני עושה לו אישורים בערך אותו זמן כמו לאלי [נאשם 2 - ר.ל.]" [שם עמ' 2 שו' 17].
באמרותיה המאוחרות יותר, לא הוסיפה ויקי מיידע רב ורק חזרה שוב ושוב כי מסרה גירסתה, הודתה בנוגע לנהיגה המונעת וסרבה לערוך עימות עם הנאשמים 2 ו-3.
עדותה של ויקי בבית המשפט:
ויקי העידה כעדת תביעה, למרות שמשפטה לא הסתיים, לאחר שכפרה בעובדות כתב האישום שהוגש נגדה, כל זאת לאחר שקבעתי כי לא התקיימו בענייננו הרציונלים שבבסיס הלכת קינזי [ר' החלטתי בעמ' 284-278 לפרו'].
בעדותה בבית המשפט, חזרה בה ויקי מגירסתה במשטרה והוכרזה כעדה העויינת את התביעה. ביחס לנאשם 2 [שכבר הודה באותה עת בבית המשפט במיוחס לו], ניסתה להקטין את כמויות הזימונים שקיבלה ממנו וציינה כי המספרים הנקובים באמרתה הינם פרי רישומו של החוקר ולא תיעוד דבריה. כלשונה: "אמרתי שאני לא זוכרת והוא היה אומר בין 7-5, אז לא אמרתי לו והוא רשם בכמות כמה שהוא רצה" [עמ' 348 לפרו' שו'
20]. ובהמשך: "...הוא הביא לי כמה אחדים ולא כמה פעמים" [עמ' 349 לפרו' שו' 2].
וביחס לנאשם 3, סיפרה גירסה חדשה ושונה, לפיה הפנה אליה ואל אחותה אנשים לטיפול בנושא קנסות, ופרט לכך לא היו לה עסקים עמו.
לדבריה, מסרה זאת לחוקר להט, אך הוא לא כתב זאת ורק ציין כי "הם צריכים את שני הנחליאלים" [עמ' 353 לפרו' שו' 19].
אמרותיה של ויקי במשטרה הינן קבילות מכוח סעיף 10 א' [א] לפקודה, לאחר שמתן האמרה הוכח באמצעות עדויות החוקרים, העדה נחקרה בביהמ"ש ארוכות ע"י הצדדים והיא שונה כפי שצויין לעיל באופן מהותי מאמרתה, בוודאי ככל שהיא נוגעת לנאשם 3.
4.1. העדפת אמרותיה במשטרה של ויקי על פני עדותה בבית המשפט והנימוקים לכך:
לאור נסיבות מתן האמרות והראיות שהובאו במשפט - הנני מעדיפה את אמרותיה של ויקי במשטרה על פני עדותה בבית המשפט, זאת מכוח סעיף 10 א' [ג] לפקודה, מהנימוקים הבאים:
4.1.א. גירסתה של ויקי, הכוללת הודאה והפללת הנאשמים 2 ו-3, נמסרה מיוזמתה ועל פי בקשתה, לאחר שזמן קצר קודם לכן בחקירה הראשונה [ת/112], כפרה במיוחס לה.
כלשונו של החוקר להט: "אמרו לי שויקי רוצה לדבר... שהיא רוצה לספר את האמת והחלק שלה הוא סה"כ שהייתה מקבלת שמות של אנשים או הזמנות מהחשודים... דיברה על אלי אברהם
ואלי שומיל
..." [עמ' 245 לפרו' שו' 9].
עיון באמרה זו מלמד כי אכן מדובר בהודאת אמת ובהחלטה למסור את האמת. ויקי מציינת כשנשאלת על כמות הזימונים: "לא זוכרת כמה, הכמות כבר לא משנה כי אני החלטתי לספר הכל" [ת/113 עמ' 2 שו' 4].
וכשבסוף חקירתה נשאלה לפשר החלטתה למסור את האמת, השיבה: "...הרגשתי גם פיסית וגם נפשית לא טוב עם מה שעשיתי..." [שם עמ' 3 שו' 11].
4.1.ב. ויקי נחקרה שלוש פעמים נוספות לאחר שמסרה גירסה זו, ואף בפני
חוקרים שונים ולא חזרה מגירסתה. ההפך הוא הנכון. כך ציינה: "מה שהיה לי להגיד אמרתי ביום הראשון" [ת/114 עמ' 1 שו' 16]. ובחקירה הבאה: "מה שהיה לי לומר כבר אמרתי בחקירה והודיתי בדברים שמיוחסים לי, מבקשת לתקן בעבירה שמיוחסת לי בנושא אישורים לנהיגה מונעת קורס בסיס" [ת/115 עמ' 1 שו' 15]. ובהמשך "אני לא ברחתי מהמציאות והודיתי כבר ביום הראשון" [שם עמ' 6 שו' 18].
בעדותה ציינה ויקי כי "לא ידעתי שאני יכולה לחזור ולשנות, יהודה להט אמר לי שזו העדות וזה מה שיגיע לבית המשפט ואי אפשר לשנות" [עמ' 358 לפרו' שו' 3]. ואולם, גירסה זו לא רק נסתרה בדברי החוקר להט יהודה [עמ' 384 שו' 1]. גירסה זו נסתרת גם בדברי החוקר שמואל בר, שהעיד כי ויקי לא רצתה לחזור בה ולשנות עדותה הקודמת, אף שהיו לה הזדמנויות כאלה [עמ' 477 לפרו' שו' 17].
גירסה זו אינה מתיישבת עם העובדה שגם בהיותה משוחררת, מסרה אמרה בפני
חוקר אחר, שמואל בר, ולא הזכירה כל רצון לשנות גירסתה [ת/116].
4.1.ג. גירסת ויקי הינה כי מסרה הודאתה כי ספגה קללות ועלבונות שונים מהחוקרים, וכי כל שרצו הוא שתפליל את הנאשמים 2 ו-3 ועשתה כן כדי ללכת הביתה. כלשונה: "אמרו לי נכון שהוצאת לאלי שומיל
גם אישורים כמו לאלי אברהם
אז אמרתי שעשיתי לו כדי ללכת הביתה. הם הנחו אותי ואמרו לי אם אני רוצה ללכת הביתה. נתתי להם לשמוע מה שהם רצו לשמוע כדי ללכת הביתה" [עמ' 355 לפרו' שו' 19].
ואולם, גירסה זו נדחית על ידי. החוקרים העידו על האווירה בחקירה. החוקר להט ציין: "היה רגוע בחקירה" [עמ' 245 לפרו' שו' 20]. מפקד ימ"ר באותה עת גיא ג'קובסון שלל כי קילל והשפיל אותה וכי אין זה סגנונו ודרכו [עמ' 378 לפרו' שו' 17]. אף החוקר שמואל בר אישר שכתב את שאמרה ולא היו קללות. כלשונו: "כשאני חקרתי אותה ומה שאמרה נרשם, כשהיא לא רצתה להגיד משהו זה לא נרשם. אם לא ענתה, מצויין שהנהנה בראשה, קללות אצלי לא היו" [עמ' 477 לפרו' שו' 11].
זאת ועוד, לו דבריה של ויקי היו נכונים, הרי לא הייתה נעדרת מהם הפללתו של נאשם 1. כלשון החוקר להט: "אם היינו רוצים להפליל מה עם מיימון? גם חקרתי אותה לגבי מיימון... לגביו היא לא הפלילה" [עמ' 348 לפרו' שו' 19].
4.2. הוכחו "דברים לחיזוק" אמרותיה במשטרה של ויקי:
לאמרותיה של ויקי נמצאו ראיות המשמשות "דבר לחיזוק" כנדרש בסעיף 10 א' [ד] לפקודה על מנת להרשיע על סמך האמרות. מעבר לנימוקים המפורטים לעיל ביחס למהימנות האמרות, היכולים לשמש "דבר לחיזוק" הובאו בפני
ראיות נוספות המאמתות את תוכן האמרות, כמפורט להלן:
4.2.א. על פי מזכרו של החוקר להט מיום 26.1.05 [ת/118], בטרם נכנסו לדיון בביהמ"ש בבקשת המשטרה לשחררה בתנאים מגבילים - פנתה אליו ויקי וביקשה שיזמן אותה על מנת שתספר עוד אודות הנאשם 2. כלשונה במזכר: "אני עוד יקבור את אלי אברהם
" וציינה כי יש לה מה לספר בנוגע להוצאת רשיונות נהיגה לא חוקיים שהמשטרה לא יודעת עליהם. בסופו של יום לא מסרה גירסה מפורטת כי התנתה זאת בביטול האישום נגדה. מזכר זה והאמור בו, בעיקר כששיחרורה ממעצר מובטח, מעידים כי אמרותיה במשטרה ניתנו מרצונה החופשי ובוודאי שלא על מנת שתוכל להשתחרר לביתה.
4.2.ב. גירסתה של ויקי בדבר קשריה עם הנאשם 3 בנושא קנסות בלבד, לא רק שהינה כבושה ללא הסבר משכנע ועל כן היא בלתי אמינה, אלא אף אינה מתיישבת עם גירסת הנאשם 3 עצמו. שכן, הוא מאשר אפילו בחקירתו במשטרה, כי הפנה לויקי אנשים בקשר לקורסים. כלשונו: "אמרה לי שיש לה בי"ס לקורסים של נהיגה מונעת... אמרתי לה שאם יש מישהו שצריך וזה חוקי אז אני אפנה אליה אבל אני לא יודע מה היא עושה... הייתי נותן לאדם שהיה פונה אלי את הטלפון שלה ואני לא יודע מה הייתה עושה" [ת/7 עמ' 3 שו' 68]. ללמדך, כי אפילו הנאשם 3 מודה בקיום קשר ביניהם בנושא קורס לנהיגה נכונה ולא רק בנושא הקנסות.
4.2.ג. אמרותיהם במשטרה של ששון אגבבה וחלבלי שהוגשו אף הם לפי סעיף 10 א' לפקודה, ולפיהם הנאשם 3 הוא שדאג להשיג עבורם בכזב אישור על השתתפות בקורס נהיגה נכונה, הכל כפי שיפורט בהמשך, מהווים למצער "דבר לחיזוק".
4.2.ד. במחברת ת/117 שנמצאה בביתה של ויקי, מופיע שמו של הנאשם 3 ולצידו הסכום 850 ₪. בנוסף, מופיעים שמות אנשים רבים ולצידם סכומי כסף. ראיה זו מלמדת שלמעורבות ויקי אופי עסקי. בתגובה לכך, ציינה ויקי בביהמ"ש כי מדובר במחברת של אחותה.
ואולם, גירסה זו נדחית על ידי, שכן המחברת נמצאה בביתה של ויקי, היא כוללת שמות המופיעים ברשימות נוכחות שנערכו על ידה [ת/59 א'-ז'], כוללת הטבעה של חותמות שנעשו על ידה והינה מחברת ששימשה מלכתחילה את בתה. כל אלה, לא מותירים אפשרות אחרת מלבד שמדובר במחברת של ויקי ולא של אחותה, גירסה שעלתה לראשונה בבית המשפט ושונה מאמרתה במשטרה, לפיה אינה יודעת כלל של מי המחברת [ת/116 עמ' 3 שו' 25].
5. אמרתו במשטרה של ששון אגבבה קבילה כראיה:
גירסתו של ששון במשטרה:
ששון זומן לחקירה לאחר ששמו הופיע ברשימת הנוכחים בקורס בקרית מלאכי [ת/59 ג'], והוא מתגורר באור יהודה. בתחילת חקירתו, הכחיש את החשד המיוחס לו וציין כי עבר קורס כדין ביפו [ת/105 עמ' 1 שו' 20]. בנוסף, ציין כי אין לו הסבר להימצאות שמו ברשימת הנוכחים בקורס בקרית מלאכי [שם עמ' 2 שו' 24], והרבה להשיב כי אינו זוכר מאחר ועבר אירוע מוחי. בנוסף, הוצגו לו שמות כל המעורבים לרבות שמו של הנאשם 3, וציין שאינו מכירם.
בשלב כלשהו, ציין שברצונו למסור את האמת, ואז סיפר כי מסר את הזימון "לבחור בשם אלי שהיה גר פעם באור יהודה. קוראים לו אלי הצולע... הבן של רינה..." [שם עמ' 3 שו' 25]. ששון תיאר כי מסר לו 700 ₪ תמורת האישור.
החוקר הציג בפני
ו תמונתו של הנאשם 3 וששון זיהה אותו באומרו: "זה אלי הצולע הבן של רינה" [שם עמ' 4 שו' 12].
עדותו של ששון בבית המשפט:
בבית המשפט, התכחש העד לדבריו המפלילים את הנאשם 3 והוכרז כעד העויין את התביעה.
ששון ציין כי אומנם מכיר את נאשם 3, אך אמר את הדברים המפלילים מאחר והלחיצו אותו והוא היה אחרי אירוע מוחי וחש שלא בטוב. לדבריו, ביצע קורס אחד כדין ביפו. כלשונו: "הפחידו אותי ודיברתי שטויות... לא זוכר דיברתי שטויות לא יודע מה דיברתי..." [עמ' 230 לפרו' שו' 23]. יחד עם זאת, לא היה לו הסבר כיצד מופיע שמו ברשימת הנוכחים בקורס בקרית מלאכי.
אמרתו של ששון הינה קבילה מכוח סעיף 10 א' [א] לפקודה, לאחר שמתן האמרה הוכח באמצעות עדות החוקר אהרון דגן, ניתנה לצדדים ההזדמנות לחקור אותו בבית המשפט והעדות שונה כפי שצויין לעיל באופן מהותי מאמרתו במשטרה.
5.1. העדפת אמרתו במשטרה של ששון על פני עדותו בבית המשפט והנימוקים לכך:
לאור נסיבות מתן האמרה והראיות שהובאו במהלך המשפט - הנני מעדיפה את אמרתו של ששון במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, מכוח סעיף 10 א' [ג] לפקודה, מהנימוקים הבאים:
5.1.א. בעדותו בבית המשפט, ניכר היה כי בטרם החל להעיד, גמלה בליבו ההחלטה להיות עויין את התביעה ולחזור בו מהפללת הנאשם 3. בטרם נשאל שאלה כלשהי, מיוזמתו, מייד לאחר שהוזהר והוסברה לו זכותו לחסיון מפני הפללה עצמית על פי סעיף 47 לפקודה, ציין ששון: "לא יודע מה דיברתי, לא יודע על מה אני מדבר, אני לא מרגיש טוב, הלחיצו אותי והפחידו אותי, לא יודע על מה דיברתי" [עמ' 228 לפרו' שו' 2].
אמירה זו מעידה על עויינותו הספונטנית בטרם נשאל לגופו של ענין, ואף מלמדת על החשש והלחץ בהם היה שרוי בעת מתן העדות.
5.1.ב. הסברו של ששון כי הולחץ ע"י החוקרים נסתרת ע"י החוקר אהרון דגן. לדבריו של החוקר: "הסברתי לו את המשמעות של קבלת דבר במרמה והוא עשה את החושבים שלו והחליט להודות... אני לא מלחיץ אף אחד, אני לא מאיים..." [עמ' 319 לפרו' שו' 9]. וכן- "החקירה הייתה נינוחה..." [עמ' 318 לפרו' שו' 6].
גם ההסבר כי אינו זוכר היום בביהמ"ש דברים בשל האירוע המוחי שעבר, אינו סביר נוכח העובדה שהאירוע המוחי היה ב- 9/04, קרי לפני מסירת האמרה במשטרה.
זאת ועוד: איזו סיבה יש לששון להיות לחוץ, אם לפי גירסתו עבר קורס באופן חוקי ביפו?! כל שעליו לעשות הוא להפנות את החוקרים ליפו או להציג את התעודה המאשרת זאת.
5.2. הוכחו "דברים לחיזוק" אמרתו במשטרה של ששון:
לאמרתו של ששון נמצאו ראיות המשמשות "דבר לחיזוק" כנדרש בסעיף 10 א [ד] לפקודה, על מנת להרשיע על סמך האמרה. כמפורט להלן:
5.2.א. ששון ציין באמרתו במשטרה פרטים מוכמנים ומיוחדים אודות הנאשם 3, כשחלקם כלל לא ידועים לחוקרים.
כפי שהסביר החוקר דגן, לא היה ידוע לו מלכתחילה על קשר בין ששון לנאשם 3. כלשונו: "כל אחד שהגיע לא בדקנו קשר שלו עם אחד החשודים, דיברנו איתו כמו שהוא ושאלנו שאלות רלבנטיות... תוך כדי חקירה הוא העלה את השם של שומיל ועלינו על קשר מסויים" [עמ' 318 לפרו' שו' 20].
כאשר ששון מתאר את אותו אדם באמצעותו קיבל האישור הכוזב, נתן פרטי תיאור שאינם בידיעת החוקר אך נכונים ומאושרים ע"י נאשם 3 [עמ' 480 שו' 15]. כך מציין כי הוא מוכר כ"אלי הצולע", גר באור יהודה ושם אמו רינה. רק לאחר שנתן תיאור הכולל את גילו [כבן 40], הציג בפני
ו את תמונתו של הנאשם 3.
5.2.ב. ששון מופיע ברשימת הנוכחים בקורס בסניף קרית מלאכי שנערכה ע"י ויקי [ת/59 ג']. הסברו לכך בביהמ"ש היה כי אלמוני הכליל את שמו ברשימה. ואולם, איזו סיבה יש לאלמוני לעשות כן ובפרט כשמדובר ב"אלמוני"?!
5.2.ג. אמרתה של ויקי במשטרה, לפיה נאשם 3 העביר לה שמות של נהגים והיא הוסיפה אותם ברשימת הנוכחים בקורס בסניף קרית מלאכי. אמרתה מחזקת את אמרתו של ששון המהווה דוגמא לקשר שבינה לבין נאשם 3.
5.2.ד. לגירסת הנאשם 3, ששון הפלילו משום שגיסו, מרדכי חלבלי, הורה לו לעשות כן כדי לא לסבך את גיסו כמי שהשיג עבורו את האישור בכוזב [עמ' 482 לפרו' שו' 2].
ואולם, מרגע שהודה ששון כי קיבל האישור בכזב, ממילא סיבך עצמו בביצוע העבירה בה נחשד, ואין לו כל צורך להפליל אחר או להזכיר שמות אנשים נוספים. איזו סיבה יש לו להפליל דווקא את נאשם 3 שאין לו עמו כל סכסוך?
5.3. בסיכומי הנאשם 3 נטען כי הזיהוי שנעשה ע"י הצגת התמונה הבוססת ע"י החוקר לששון, הינו פגום, ועל כן הזיהוי חסר ערך. ואולם, בסופו של יום אין חולק כי התיאור המילולי שמסר ששון כאלי הצולע הבן של רינה הינו הנאשם 3.
6. אמרתו במשטרה של מרדכי חלבלי קבילה כראיה:
חלבלי, כגיסו ששון, זומן לחקירה לאחר ששמו הופיע ברשימת הנוכחים בקורס בקרית מלאכי [ת/59 ו'] והוא מתגורר באור יהודה.
באמרתו סיפר מייד כי לאחר שקיבל זימון לנהיגה נכונה "ראיתי את אלי שומיל
באור
יהודה נתתי לו את הטופס והוא סידר לי את זה וזהו" [ת/110 עמ' 1 שו' 15]. בהמשך,
הסביר כי התקשר ונמסר לו שהנקודות נמחקו. עוד הסביר כי פנה לנאשם 3 "כי יש
שמועה באור יהודה שהוא מתעסק בדברים האלה" [שם עמ' 2 שו' 1]. וכי בתמורה נאשם
3 לא לקח ממנו כסף אלא "אני מתקן לו מידי פעם את האוטו בחינם" [שם שו' 4].
בהמשך, הציג לו החוקר בר את תמונתו של הנאשם 3 והוא זיהה אותו.
עדותו של חלבלי בבית המשפט:
בבית המשפט חזר בו חלבלי מגירסתו המפלילה את הנאשם 3 והוכרז כעד העויין את התביעה. חלבלי ציין כי "לא נתתי לאלי שומיל
טופס והוא לא סידר לי ולא קיבלתי ממנו כלום" [עמ' 306 לפרו' שו' 4].
עוד הסביר חלבלי כי במשטרה "לא אמרתי שנתתי לשומיל פתק והוא ביטל לי" [שם שו' 9] והבהיר כי לאחר שהיה בפגישה אחת בקורס ביד אליהו, התקשר ואמרו לו שהנקודות בוטלו [עמ' 305 לפרו' שו' 15]. עוד ציין, כי אחד החוקרים איים עליו כי ישים אותו עם עצורים ושהם יבצעו בו את זממם [עמ' 306 לפרו' שו' 11].
בנסיון להסביר כיצד מופיע שמו ברשימת הנוכחים ת/59 ו', ציין כי פגש אדם בשם אלי במסעדה שציין שמתעסק בתחום זה ואמר לו: "אלי אני אשאל אותך שאלה, היה לי קורס נהיגה מונעת, הלכתי פעם אחת וכשהתקשרתי לרח' הזרם, אמרו לי שזה מבוטל זה יכול להיות? אולי באותו מעמד נתתי לו ת.ז. ופרטים שלי והשתרבב השם" [עמ' 307 לפרו' שו' 9].
אמרתו של חלבלי קבילה מכוח סעיף 10 א' [א] לפקודה, לאחר שמתן האמרה הוכח באמצעות עדות החוקר בר שמואל, ניתנה לצדדים ההזדמנות לחקור אותו בבית המשפט ועדותו שונה באופן מהותי מאמרתו במשטרה.
6.1. העדפת אמרתו במשטרה של חלבלי על פני עדותו בבית המשפט והנימוקים לכך:
לאור הראיות שהובאו בפני
ונסיבות מתן האמרה - הנני מעדיפה את אמרתו של חלבלי במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, מכוח סעיף 10 א' [ג] לפקודה, מהנימוקים הבאים:
6.1.א. החוקר שמואל בר, ציין כי רשם כל שאמר העד, תיאר את האווירה הראויה בחקירת חלבלי ושלל כל איומים כלפיו [עמ' 334 לפרו' שו' 9]. ואכן, עיון באמרה מלמד כי חלבלי מייד לאחר אזהרתו שאינה כוללת שם של אותו אחר ממנו מוחשד שקיבל האישור הכוזב, ציין את שמו של נאשם 3 ועליו חזר מספר פעמים במהלך העדות, תוך שהוא אף מסביר מדוע פנה אליו, בשל השמועה שנפוצה בשכונה.
6.1.ב. גירסתו של חלבלי בביהמ"ש לפיה לאחר שהשתתף במפגש אחד בלבד בקורס שהתקיים ביד אליהו, הוברר לו שהנקודות בוטלו - הינה גירסה בלתי אמינה ובלתי סבירה. שכן, כיצד יתכן שיבוטלו הנקודות אם השתתף רק בפגישה אחת מתוך 3? זאת ועוד, אם כך פני הדברים, כיצד בכל זאת מופיע שמו ברשימת הנוכחים בקרית מלאכי ולא ביד אליהו?
הגירסה לפיה אותו אלי שפגש באקראי קיבל מיידיו פרטיו, ועל כן אולי דאג לשירבוב שמו ברשימת הנוכחים בקרית מלאכי, אף היא חסרת סבירות והגיון. שכן, לדברי חלבלי עצמו, פגש באותו אלי לאחר שכבר בוטלו לו הנקודות. לפיכך, איזה טעם היה אז לשרבב שמו לרשימת הנוכחים?
לא ניתן להתעלם מהתחושה ש"אלי" הופיע לראשונה בעדותו של חלבלי בביהמ"ש לאחר שנאשם 2, אף שמו אלי, הודה בעובדות כתב האישום ובעדות כזו אין כדי לפגוע בו, אך יש כדי להמנע מהפללת הנאשם 3.

6.3. הוכחו "דברים לחיזוק" אמרתו במשטרה של חלבלי:
לאמרתו של חלבלי נמצאו ראיות המשמשות "דבר לחיזוק" כנדרש בסעיף 10 א' [ד] לפקודה, על מנת להרשיע על סמך האמרה, כמפורט להלן:
6.3.א. אמרתה של ויקי במשטרה, לפיה הנאשם 3 העביר לה שמות של נהגים והיא הוסיפה אותם ברשימת הנוכחים בקורס בקרית מלאכי, אמרתה זו מחזקת את אמרת חלבלי המהווה דוגמא לקשר שבינה לבין נאשם 3.
לכך יש להוסיף, כי כזכור שמו של חלבלי מופיע ברשימת הנוכחים שנערכה בכתב ידה של ויקי.
6.3.ב. גירסתו של הנאשם 3 בביהמ"ש, מחזקת דווקא את אמרתו של חלבלי בדבר קשר ביניהם בנוגע לקורס בנהיגה נכונה.
בתחילת עדותו, סיפר נאשם 3 כי חלבלי מסר לו את הזימון שלו והוא בירר עבורו במשרד, הראה את זימונו של חלבלי ומסר לו שאינו צריך לבוא לקורס [עמ' 481 לפרו' שו' 5].
בהמשך, אף יוצר קשר בינו לבין חלבלי וויקי, כאשר מעיד כי התקשר אליה ונתן לחלבלי את הטלפון על מנת שידבר עמה ויסביר לה את העניין [שם שו' 18]. בהמשך עדותו, חוזר ומציין שחלבלי דיבר בטלפון עם ויקי בנוכחותו בהיותם במוסך וחלבלי הוא זה שהביא את גיסו ששון לויקי [עמ' 505 לפרו' שו' 25-15].
6.3.ג. אמרתו במשטרה של ששון, לפיה נאשם 3 הוא שהשיג עבורו בכזב את האישור והוא נמצא ברשימת הנוכחות בקורס בסניף קרית מלאכי כפי שנמצא גיסו חלבלי - מהווה אף היא דבר לחיזוק לאמרתו במשטרה של חלבלי.
6.3.ד. באופן מפתיע למדי, בעדותו של נאשם 2 כעד הגנה, ציין כי הוא זה שהביא את חלבלי וששון ושניים נוספים לויקי [עמ' 588 לפרו' שו' 9]. גירסה חדשה זו נדחית על ידי.
נאשם 2 עשה הכל על מנת לחלץ את נאשם 3 מאישום זה כשהוא עצמו הודה ונדון בגין המיוחס לו בפרשה זו.
גירסה זו של נאשם 2 אינה סבירה שכן לא ידע לפרט כלל כיצד ידעו לפנות אליו, שהרי אין ביניהם היכרות מוקדמת? וכך לא ידע לומר מה סוכם ביניהם.
ודוק, ששון אשר בעדותו בביהמ"ש ביקש להמנע מהפללת הנאשם 3, אינו מזכיר כלל קיומו של "אלי" או אחר כלשהו שהעביר לו את הזימון וקיבל באמצעותו האישור. להיפך, לא היה לו כל הסבר כיצד הופיע שמו ברשימת הנוכחות בסניף קרית מלאכי. וחלבלי שהזכיר אותו "אלי" ציין כי פגש אותו לאחר שכבר נמחקו לו הנקודות. על כן, איזה טעם היה לו להעבירו לויקי?
6.4. בסיכומי הנאשם 3 פורטה העובדה שהנאשם 3 לא נחקר בחקירתו במשטרה על הפנייתם הספציפית של ששון וחלבלי. בכך, כך נטען, יש לראות פגיעה ממשית בזכויותיו ולגרום לעיוות דין, ועל כן יש לבטל אישום זה נגדו. ואולם, גם אם הנאשם 3 לא נחקר ספציפית ביחס לחלבלי וששון, חובתו להתמודד עם הראיות בעדותו בבית המשפט. העובדה שלא נחקר במשטרה יכולה להשליך על קבלת הסבר או דחייתו, אם ניתן לראשונה על דוכן העדים, אך לא מעבר לכך.
ודוק, הדין מאפשר להרשיע נאשם בעבירה אחרת שהתגלתה מן העובדות שהוכחו במשפט. בד"כ עבירה שלא נחקר בגינה כלל [ס' 184 לחסד"פ].
משנדחו הסבריו של הנאשם 3 על ידי, כפי שפורט לעיל, אין בהעדר חקירתו במשטרה בעניין זה, כדי להביא לביטול האישום.
לאור המפורט לעיל, שוכנעתי מעבר לספק סביר, כי הנאשם 3 הוא שהשיג בכזב עבור ששון וחלבלי וכן נהגים אחרים [כפי שפירטה ויקי באמרתה], תעודת השתתפות בקורס שנערך בסניף קרית מלאכי וזאת באמצעות קשירת קשר עם ויקי.
לפיכך, אני מזכה מחמת הספק את הנאשם 1 מעבירה של תיווך שוחד - לפי סעיף 295 [א] לחוק יחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה. אני מרשיעה את הנאשם 3 בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע-לפי ס' 499 [א][1] לחוק יחד עם ס' 35 לפקודת התעבורה; וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות- לפי ס' 415 סיפא לחוק יחד עם ס' 35 לפקודת התעבורה.

האישום השלישי
תמצית הנטען באישום השלישי:
על פי עובדות האישום השלישי, המתייחס לשלושת הנאשמים, קשרו הנאשמים קשר לסייע לנבחנים במבחני תיאוריה, לעבור את המבחן במרמה, זאת באמצעות העברת התשובות בזמן אמת ע"י מכשור אלקטרוני.
ביום 6.9.04 נפגש המס"ח אילן שירי עם נאשם 2 ומסר לו את הטופס המלווה את נבחן הנהיגה [להלן: "הרש"ל"] של הסוכן בן זיידמן שהוצג כאחיינו, על מנת שיעבור במרמה מבחן תיאוריה ויונפק לו במרמה רשיון נהיגה.
למחרת 7.9.04, התקשר הנאשם 1 לסוכן שקיבל את מספר הטלפון שלו מנאשם 2, והציג עצמו כ"גיא" והורה לו לפגוש בו בקיוסק בתחנת הדלק בחולון ומסר לו את מספר הטלפון הנייד שלו. למקום הגיעו פרט לסוכן, גם חליל חלבי [להלן: "חליל"] ורחל ג'בלי [להלן:
"רחל"].
עוד על פי כתב האישום, הסוכן, חליל ורחל נכנסו לרכבו של הנאשם 1, אשר צייד אותם במכשיר טלפון נייד, באוזניה אלחוטית ובחולצות ותידרך אותם להחביא את הטלפון בתחתונים ולהכניס את האוזניה לאוזנם, הדריך אותם כיצד להקריא את המספר הסידורי שעל גבי הטופס והוא יקריא להם את התשובות.
בהתאם לתידרוך, הסיע הנאשם 1 את השלושה למשרד הרישוי בחולון, והשלושה מילאו את התשובות בטופס הבחינה כפי שנמסרו להם באמצעות הטלפון ע"י נאשם 1 ועברו את המבחן בהצלחה.
לאחר הבחינה, פגשו השלושה בנאשמים 1 ו- 3 בקיוסק, השיבו לנאשם 1 את הציוד שסופק להם. נאשם 1 נפרד מהסוכן ואמר לנאשם 3 לסגור עם הסוכן את נושא התשלום.
הסוכן שילם לנאשם 3 סך של 1,900 ₪ ושאלו אם יוכל לסדר עבורו טסט.
נאשם 3 השיב בחיוב והנחה אותו להביא את הרש"ל שלו וכעבור שלושה ימים יחזיר לו את הרש"ל עם חותמת המעידה כי עבר הטסט, מבלי שיידרש לבצע מבחן הנהיגה, ואז עליו להודיע למשרד הרישוי כי אבד לו הרשיון. בתמורה יהיה עליו לשלם 1,500 דולר.
לפיכך, מואשמים הנאשמים 1 ו-3 דנן בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק יחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה.
[הנאשם 2 הואשם בסיוע לעבירה שכזו, בה הורשע על פי הודאתו ונדון].
גרסת הנאשמים לאישום השלישי:
הנאשם 1- במענה לכתב האישום, כפר במיוחס לו באישום זה כבשאר האישומים ובחקירותיו במשטרה שמר על זכות השתיקה.
למרות האמור לעיל, בעת שהעיד בבית המשפט, הודה ברוב עובדות האישום דנן.
למעשה, הנאשם 1 כופר בשלוש נקודות עובדתיות בלבד שאינן משליכות על אחריותו הפלילית.
האחת - אדם שלישי אחר, הוא זה ששידר לנבחנים את התשובות הנכונות ולא הנאשם 1 בעצמו. השניה - ביצע את המעשה רק כשירות ועזרה לנאשם 2 ומתוך סקרנות לבדוק את יכולותיו של הנאשם 2 וכי התמורה כספית הייתה מיועדת לנאשם 2. השלישית - נוגעת למעורבותו של הנאשם 3, לפיה מאחר והנאשם חשד כי הסוכן הינו סוכן משטרתי, ביקש מהנאשם 3 לקחת את הכסף במקומו.
הנאשם 3 - מודה בקבלת הכסף מהסוכן, אלא שלטענתו היה במקום לצורך עניינים אחרים בלא כל קשר לנאשם 1, וקיבל מהסוכן את הכסף לבקשת הנאשם 1 מבלי לדעת עבור מה.
אישום שלישי - הכרעת הדין [בקליפת אגוז]:
לאחר ששמעתי וראיתי את העדים והנאשמים, קראתי את הפרוטוקולים והמסמכים, בחנתי ושקלתי את הראיות - שוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשמים ביצעו את העבירות נשוא אישום זה ובאופן המתואר בעובדות כתב האישום.
ההכרעה מבוססת על עדותו המהימנה של הסוכן זיידמן, לה נמצאו חיזוקים בראיות נוספות כגון קלטת ותמונות העיקוב, חקירת תקשורת וראשית הודיית הנאשם 3 בפני
איש מרות.
עוד מבוססת ההכרעה על דחיית גרסאות הנאשמים, מחוסר סבירות והגיון.
גירסת הנאשם 1 הינה גירסה כבושה בהעדר הסבר משכנע, ונסתרת בראיות חיצוניות העולות מחקירת התקשורת ומהציוד שנמצא ברשותו בעת מעצרו.
להלן נימוקי המפורטים להרשעת הנאשמים:
ביחס לנאשם 1:
גרסת הנאשם 1 לגבי "האדם השלישי" והנימוקים לדחייתה:
1. גירסת הנאשם 1 הינה כבושה, כשהנאשם לא סיפק כל הסבר מספק מדוע כבש אותה,
למצער מהמענה לכתב האישום ועד למועד מתן עדותו. כבר בכך יש כדי להצביע על חוסר
מהימנותה.
דומה כי הנאשם המתין עד ששמע את כל פרשת התביעה ואז בחר בגירסה שלשיטתו תמזער את חלקו.
גירסת הנאשם 1, לפיה אדם אחר סיפק לנבחנים את התשובות, נדחית על ידי מהטעמים המפורטים להלן:
1.א. הסוכן בן זיידמן, זיהה בוודאות את קולו של הנאשם 1, שהזדהה בשם "גיא", כקולו של מי שמסר לו את התשובות במהלך הבחינה. כלשונו: "אני מזהה לחלוטין את קולו בבירור" [עמ' 46 לפרו' שו' 10].
הסוכן אף מסביר כי הזיהוי נעשה לאחר שהיו מספר שיחות טלפון ביניהם, שיחה ברכב של הנאשם 1 ובין השיחות גם השיחה במהלך הבחינה.
כלשונו: "גיא היה לי שיחות קודמות איתו. גם לפני שידעתי איך קוראים לו, בזמן התור ובזמן התדרוך, אז מאוד צמוד יכולתי לזהות את הקול כי זה היה מאוד סמוך" [עמ' 34 לפרו' שו' 4], וכן: "היה לי רצף שיחות שהיה ממש במקביל דקות ספורות לפני שנכנסתי, קשה שלא לזהות את קולו של גיא" [עמ' 46 לפרו' שו' 7], וכן: "אי אפשר להתבלבל עם קול. זה דבר בסיסי ואפשר לזהות" [שם שו' 24].
הסוכן הותיר רושם חיובי ומהימן ביותר. הסוכן העיד באופן רהוט וברור על פועלו כסוכן ללא היכרות מוקדמת עם מי מהנאשמים.
לא מצאתי כל סיבה לפקפק בדבריו, לרבות זיהוי קולו של הנאשם 1 כמוסר התשובות, כשגרסתו ברורה וסבירה. מה עוד שהדבר מוצא חיזוק בראיה חיצונית כפי שיובהר בהמשך.
1.ב. הסוכן העיד כי לאחר שסיים את הבחינה, בדק במכשיר הטלפון שקיבל מהנאשם 1, אם נכנסו שיחות לטלפון זה, וגילה רק את מספר הטלפון שממנו חייג נאשם 1. כלשונו: "כשבדקתי את השיחות הנכנסות לפלאפון, גיליתי רק את המספר שגיא התקשר... אני מתכוון מספר שהוא חייג ממנו מספר פעמים" [עמ' 34 לפרו' שו' 19]. לפיכך, אין תיעוד של התקשרות "אחר" שהעביר את התשובות.
1.ג. הנאשם 1 לא הציג בראיה אוביקטיבית כפלט שיחות, קיומה של שיחה שלו לאותו "אדם שלישי", הגם שהמועד והשעה המדויקים של שיחה כזו ידועים לו.
הסברו של הנאשם, לפיו: "היה לי עוד טלפון באוטו לא זוכר איזה... היה לי עוד טלפון מירס לדבר עם האדם השלישי" [עמ' 453 לפרו' שו' 13], לוקה בחוסר סבירות והגיון.
מדוע יבצע ברצף את כל שיחות הטלפון [להן יש תיעוד בחקירת התקשורת ת/90] ממכשיר טלפון נייד אחד, ודווקא את השיחה לאדם השלישי, שקיומו נולד רק בגירסתו בביהמ"ש, הוא מוצא לנכון לבצע במכשיר טלפון אחר שאת פרטיו המדויקים אינו יודע ועל כן לא ניתן לאתר קיומה של שיחה שכזו?
1.ד. הסוכן ואף הנאשם 1 עצמו, לא העידו כי במהלך התדרוך לנבחנים, נאמר ע"י נאשם 1 כי אדם אחר ימסור להם את התשובות. בשים לב לשיחות שהתנהלו עם הנאשם 1, ההגיון מחייב כי יוכנו מראש לכך שמא יבהלו ויופתעו משמיעת קול זר במהלך הבחינה.
לפיכך, אני דוחה טענתו של הנאשם 1 וקובעת כי הוא אשר, בהתאם לתדרוך שערך לנבחנים, בו הוא מודה, מסר להם את התשובות למבחן.
2. גירסת נאשם 1 בהקשר לנאשם 2, והנימוקים לדחייתה:
גירסת הנאשם 1, לפיה ביצע המעשה רק כשירות ועזרה לנאשם 2 ומתוך סקרנות לבדוק
את יכולותיו של נאשם 2 וכי התמורה הכספית הייתה מיועדת לנאשם 2- נדחית על ידי
מהטעמים המפורטים להלן:
2.א. גירסת הנאשם 1 הינה: "ביקשתי לדעת את מהות הקשרים של אלי אברהם
אם
באמת כל מה שהוא מתהדר בו הנוצות הן שלו... הוא טען שיש לו קשר לביטוח לאומי
ולכל מיני גופים כאלה" [עמ' 444 לפרו' שו' 15]. אם לשיטתו רצה הנאשם 1 לבדוק את
קשריו של נאשם 2 עם מוסדות אלה, כיצד יכול היה לעשות כן באמצעות העברת מבחני
תיאוריה במרמה?
זאת ועוד, התרשמותי הבלתי אמצעית מהנאשם 1 במהלך המשפט בכלל ועדותו המפורטת
והארוכה בפרט, הינה כי מדובר בנאשם מתוחכם, שנון ומחושב. כך, כבש את גירסתו
ומסר גירסה רק לאחר ששמע כל העדים והעריך את מצבו. מדובר בנאשם הבקי ביותר
בחומר החקירה ולא אחת תיקן את הפרקליטים, העמיד אותם על חוסר דיוק, תוך הפנייה,
שנמצאה מוצדקת, לחומר הרלבנטי.
ככזה, אין זה סביר ומתקבל על הדעת, שיסכן עצמו בפעילות עבריינית רק על מנת לבדוק
את התרברבותו של הנאשם 2, וזאת אף מבלי לקבל תמורה על כך.
2.ב. הנאשם 2 שזומן כעד הגנה, סתר את גירסת הנאשם 1. שכן, הציג עצמו כמתווך בין
הנאשם 1 לנבחנים ושלל כל מעורבות או ידע באשר לאופן בו מתבצעת המרמה בהעברת
הבחינה. כשנשאל מדוע היה צריך דווקא את נאשם 1 לצורך מבחני התיאוריה, השיב:
"חשבתי שהוא מלמד או עושה משהו וזה הכל... חשבתי שהוא מלמד או משהו" [עמ'
592 לפרו' שו' 7]. ובהמשך: "את האמת לא ידעתי בדיוק מה הוא עושה אבל לא אכפת לי
לקבל 200-100 שקל" [עמ' 593 לפרו' שו' 1].
כשנשאל על פרטי המרמה, השיב שאינו יודע מי אמור להקריא את התשובות, אינו יודע מאין לנאשם 1 טופסי מבחן תיאוריה ובאופן כללי- "לא הייתי בעסקים שלו, מאיפה אני יודע מה עושה הבן אדם" [עמ' 593 לפרו' שו' 14].
עיננו הרואות, הנאשם 2 שולל את גירסת הנאשם 1 מכל וכל וחלקו היה בסיוע, בתיווך בלבד, בדיוק כפי שהודה בבית המשפט.
2.ג. בחיפוש שנערך בביתו וברכב הוולבו שבשימושו של הנאשם 1, נמצא ציוד המעיד על כך שאין המדובר במקרה אחד בודד בו לקח חלק בהעברה במרמה של מבחן התיאוריה, אלא כעיסוק בכך. שכן, ברכב נמצאו אוזניות אלחוטיות כפי שסופקו לסוכן ולנבחנים הנוספים; מעיל מאולחט; טלפון נייד מלופף בצלוטייפ כפי שסופק לנבחנים; חולצות; טופס של מבחן תיאוריה; [ר' ת/74 א'].
הסוכן זיהה את מכשיר הטלפון שנתפס ברכב של הנאשם 1 ככזה שקיבל מיידיו [עמ' 30 לפרו' שו' 1], וכן זיהה את הנרתיק הכחול בו היו האוזניות שנתפסו ברכב הוולבו [עמ' 29 לפרו' שו' 9].
זאת ועוד, הסוכן העיד כי במהלך התדרוך הייתה בידי הנאשם 1 חבילה של שוברים החתומים כאגרה לבחינת התיאוריה [עמ' 31 לפרו' שו' 15].
יתרה מכך, הסוכן תיאר כי לאחר המבחן, נתבקש ע"י הנאשם 1 להחזיר את מכשיר הטלפון הנייד שקיבל ממנו ותיאר את שהבחין: "היה מתחת למושב שלי מעין מגירה מלאה בפלאפונים" [עמ' 36 לפרו' שו' 6].
העובדה כי ארבעה חודשים לאחר האירוע נשוא אישום זה, ברכב אחר בשימושו של הנאשם 1, נמצא ציוד שחלקו זוהה ע"י הסוכן כציוד שסופק לו ע"י הנאשם 1 לצורך ביצוע הבחינה במרמה, וכן ציוד נוסף שקשור במבחני תיאוריה - כל אלה לא רק שאינם מתיישבים עם גירסת הנאשם 1 כי מדובר במקרה בודד ולמטרה מוגדרת, כי אם מוכיחים באופן פוזיטיבי כי מדובר בנאשם שזהו תחום עיסוקו.
הנאשם אף מודע לעובדה כי מדובר בחומר מפליל, ועל כן השליך את מפתחות הרכב מביתו כשהשוטרים מגיעים, דבר שעליו אין מחלוקת [ר' אישום 8].
לפיכך, הוכח בפני
כי לנאשם 1 תפקיד מכריע בהעברת מבחן התיאוריה במרמה, כשאין המדובר באירוע בודד ולשם מטרה מוגדרת של בדיקת התרברבותו של נאשם 2. הנאשם 1 עסק בתחום זה ועל כן גם נמצא ברשותו ציוד רב המשמש אותו.
3. גירסת נאשם 1 בהקשר לנאשם 3, והנימוקים לדחייתה:
גירסת הנאשם 1, לפיה לנאשם 3 אין כל קשר להעברת מבחן התיאוריה במרמה וכי ביקשו
לקחת את הכסף כי חשד שהסוכן הינו סוכן משטרתי - נדחית על ידי מהטעמים הבאים:
3.א. מדובר בגירסה שהינה כבושה ללא הסבר משכנע, ומותאמת לגירסתו של הנאשם 3
במשטרה, הכל כדי לנסות ולחלץ את נאשם 3 ממעורבותו באירוע זה נוכח הקשר הקצר
יחסית שהיה לו עם הסוכן.
הגירסה עצמה לוקה בחוסר סבירות. שכן, לו חשד הנאשם 1 כי הסוכן הינו סוכן משטרתי,
מדוע יערב את חברו הנאשם 3 שלשיטתו כלל לא קשור לאירוע זה? מתן הכסף לאחר לא
יכול למזער את חלקו של הנאשם 1, כשהוא עצמו כבר ממילא מעורב באופן משמעותי
במעשי המרמה עם הסוכן. מתן הכסף לנאשם 3, על פי גירסתו של הנאשם 1, רק משיג
הפללה של אדם נוסף והוא דווקא חברו של הנאשם 1.
התנהגות שכזו אינה סבירה ובוודאי לא כשהיא מיוחסת לנאשם מתוחכם כנאשם 1.
3.ב. לגירסת הנאשם 1, הוא שוחח עם הנאשם 2 בתום המפגש עם הסוכן, והעלה בפני
ו חשדותיו כי הסוכן הינו סוכן משטרתי.
ואולם, הראיות החיצוניות סותרות גירסה זו.
על פי פלטי הטלפון של הנאשם 1 מיום 7.9.04, מצויה רק שיחה אחת, בבוקר, בין הנאשם 1 לנאשם 2, וזו השיחה בה הוא מקבל ממנו את מספר הטלפון של הסוכן [ר' ת/90].
3.ג. הנאשם 2 המשיך להיות בקשר עם המס"ח שירי ובמהלך השיחות עמו, באותה עת כלל לא עלה מצד נאשם 2 חשד כזה. אם אכן גירסת הנאשם 1 הייתה נכונה, והוא ציין בפני
הנאשם 2 כבר ביום 7.9.04 את חשדותיו, הכיצד דבר זה לא עלה בשיחותיו של נאשם 2 עם המס"ח? מדוע המשיך להיות בקשר עמו? שהרי ביום 18.10.04, כשאכן התעורר חשד שהסוכן הינו סוכן משטרתי, אז מתקשר הנאשם 2 למס"ח ומעלה את החשדות באופן תקיף ואף מבטל את המפגש עמו.
כפי שיובהר בהמשך בעניינו של נאשם 3, מסירת הכסף לנאשם 3 על פי הוראת הנאשם 1, הייתה מאחר והנאשם 3 שותף לעסקו זה של הנאשם 1, ועל כן לא היה צורך במתן הסבר עבור מה משולם הכסף.
ביחס לנאשם 3:
4. דחיית גירסת נאשם 3, בדבר קבלה "תמימה" של הכסף, והנימוקים לכך:
גירסת הנאשם 3, לפיה קיבל הכסף מהסוכן, על פי הוראתו של הנאשם 1, מבלי לדעת
בעבור מה ניתן הכסף וללא כל מעורבות בעסקיו של הנאשם 1, נדחית על ידי מהנימוקים
הבאים:
4.א. הסוכן תיאר את התנהגותו של הנאשם 3 במקום, כמי שיודע בדיוק עבור מה מקבל
ממנו את הכסף. כלשונו: "בתור מי שדיבר איתו ומי שהיה באינטרקציה איתו, אני חושב
שהוא ידע בדיוק על מה לוקח ממני כסף וידע בדיוק אח"כ להגיד לי שהוא עושה טסט.
בכל מפעל יש מי שדואג לעניינים הפיננסיים ויש מי שמתעסק בפועל" [עמ' 41 לפרו' שו'
3]. דבריו של הסוכן אמינים עלי. לסוכן, שכלל לא ידע את מי הוא אמור לפגוש ביום
האירוע, אין כל סיבה להפליל דווקא את הנאשם 3 אם לא היה נוכח ומעורב בנשוא אישום
זה. דבריו והתרשמותו של הסוכן מוצאים חיזוק בראיות נוספות כפי שיפורט בהמשך.
4.ב. הסוכן תיאר כי הבחין בנאשם 3, הן בבוקרו של יום המבחן והן בסיומו. בתחילה, ראה אותו כשהוא צמוד לנאשם 1 ומשוחח עם רחל וחליל. כלשונו: "לא ידעתי שום דבר על נאשם 3, פשוט ראיתי אותו מהרגע שנכנסתי לתחנת הדלק והוא היה בצמוד לגיא" [עמ' 27 לפרו' שו' 25], וכן- "לפני שנכנסו לאוטו, ראיתי את הבחור והבחורה כבר בתחנת הדלק והם דיברו עם אלי [נאשם 3 - ר.ל.]" [שם שו' 19].
גם לאחר סיום המבחן, הבחין הסוכן בנאשם 3 משוחח עם השניים. כלשונו: " ... ראיתי
את עבד ורחל מדברים עם אלי שומיל
וזה עשה לי סגירת מעגל כי הם דיברו איתו גם
בהתחלה וגם בסוף" [עמ' 36 לפרו' שו' 15].
4.ג. דבריו של הסוכן מוצאים חיזוק בראיה חיצונית, בקלטת העיקוב המתעדת את
הנאשם 3 כשהוא צמוד לנאשם 1, וזאת בתחילת היום, הרבה לפני שנתבקש לקבל הכסף
מהסוכן, כשהנאשם 1 מציג בפני
הנאשם 3 מסמך המקבל מאדם, שלפי דברי הסוכן, הגיע
גם כן להיבחן במרמה, אך חזר בו מכוונה זו ברגע האחרון.
צפיה בקלטת, מלמדת באופן בלתי אמצעי, כי הנאשם 3 נמצא במקום יחד עם נאשם 1
ומעורב בעניינים בהם עוסק חברו.
4.ד. כאשר נתבקש הנאשם 3 לקבל את הכסף מיידי הסוכן, ביקש הנאשם 3 שילכו לצד
הקיוסק. כלשונו: "אלי ישב איתי וכשראה את הכסף אמר שנלך קצת לצד כדי שזה לא
יחשיד כי מדובר בכסף בסכום יחסית גדול" [עמ' 36 לפרו' שו' 23].
התנהגות שכזו, מלמדת כי הנאשם 3 ידע גם ידע שמדובר בתמורה למעשה לא חוקי, שאם לא כן, מדוע יש להתרחק לפינה צדדית "כדי שלא יחשיד" בעת קבלת הכסף?
4.ה. לגירסת הסוכן, הנאשם 1 אמר לנאשם 3: "תסגור איתו את העניינים, תסגור איתו את החשבון..." [עמ' 35 שו' 18]. אמירה זו כשלעצמה, מעידה כי הנאשם 3 יודע בדיוק על אילו "עניינים" ו"חשבון" מדבר נאשם 1, ושנאשם 1 סומך עליו. על כן, גירסתו הכבושה של הנאשם 1 הינה שונה מגירסת הסוכן. לדבריו "אמרתי לו הכל בסדר אבל יש לי בעיה עם איזה בחור שמתעקש להשאיר לי כסף אולם לא ציינתי בפני
ו שאני חושד בו שהוא סמוי ואמרתי לאלי שומיל
שצריך להשאיר כסף לאלי אברהם
ואני לא רוצה לקחת אותו" [עמ' 405 לפרו' שו' 23]. בתגובה, משיב לו הנאשם 3: "מה הבעיה אני אקח את הכסף ואביא אותו לבעלת הקיוסק" [עמ' 406 לפרו' שו' 1].
ואולם, אין מחלוקת כי הנאשם 3, מייד לאחר המפגש עם הסוכן, פוסע לעבר הנאשם 1 ונותן לו את הכסף [שם עמ' 20]. אם אכן גירסת הנאשם 1 נכונה והנאשם 3 הצהיר שיביא את הכסף לבעלת הקיוסק, על מנת שיגיע לידי הנאשם 3, מדוע מייד לאחר אמירה זו מוסר הנאשם 3 את הכסף לנאשם 1?
4.ו. על פי עדות הסוכן, בין הנאשם 3 לבינו, התנהלה שיחה לא קצרה אודות מבחן נהיגה מעשי. במהלך השיחה, הסביר הנאשם 3 כיצד יוכל להשיג רשיון נהיגה מבלי לעבור את הטסט וכי העלות תהא 1,500 ₪ [עמ' 37 לפרו' שו' 15]. הנאשם שאל את הסוכן כיצד הגיע אליו וכיו"ב.
הסוכן אף ביקש מהנאשם 3 את מספר הטלפון הנייד שלו והקלידו במכשיר הטלפון שלו, אלא שמתוך טעות לחץ על לחצן שמחק את המספר [שם שו' 21]. הסוכן אף ציין כי שאל לשמו של הנאשם 3, וזה השיבו כי שמו אלי. כלשונו: "הוא אמר לי: אלי, ואז קישרתי את זה שאילן שירי דיבר עם אלי, אבל רק יותר מאוחר הבנתי שהוא דיבר עם אלי אברהם
ולא עם אלי שומיל
. באותו רגע הייתי בטוח שזה אותו אלי והכל התקשר לי יפה" [שם שו' 23].
אם אכן גירסת הנאשם 3, לפיה כלל לא התקיימה שיחה עם הסוכן הינה נכונה, כיצד ידע את שמו של הנאשם? כיצד ידע איך ניתן לקבל את רשיון הנהיגה מבלי לעבור טסט, בדיוק כפי שבפועל בסופו של דבר קיבל את הרשיון? [ר' עובדות האישום החמישי בהן הודה נאשם 2].
4.ז. נצ"מ אריה אידלמן, העיד כי ביום 25.1.05 הגיע לתא המעצר בו שהה הנאשם 3 על פי בקשתו. לדבריו, באותו מעמד ציין הנאשם כי הוא איש השטח של נאשם 1 בתיק זה, היינו: "האחראי על הבאת הקליינטים, דורשי הרשיון והבאתם למשה מיימון לפעילות" [עמ' 68 לפרו' שו' 10]. בהמשך ציין, כי הוא ממודר ע"י נאשם 1 ואין לו קשר ישיר לפעילות של נאשם 1.
הנאשם 3 הסביר כי אין לו קשר לאישום זה ולסוכן, אך דבריו בפני
קצין המשטרה, הינם למצער- בבחינת "ראשית הודיה". עוד יש לציין, כי הנאשם 3 העיד בבית המשפט שיש לו יחסי אמון עם נצ"מ אידלמן וכי הוא סומך עליו [עמ' 489 לפרו' שו' 11].
בביהמ"ש, הנאשם 3 לא התכחש לדברים אלה, אלא ציין כי נצ"מ אידלמן "פירש את זה לכיוון אחר" [עמ' 490 לפרו' שו' 9]. ואולם, לא ניתן להבין את הדברים שנאמרו ע"י נאשם 3, אחרת מאשר דברים המלמדים על קשר ומעורבות עסקית בין השניים.
4.ח. הנאשם 3, במהלך חקירתו במשטרה ודיוני ביהמ"ש, שב וטען כי נפל קורבן בתיק זה וחש כעס רב על הנאשם 1. התנהגות זו,יש להבינה נוכח העובדה כי זמן לא רב לאחר האירוע נשוא האישום השלישי, אכן עלה החשד שהתברר כמוצדק, שהסוכן זיידמן עובד מטעם המשטרה ועל כן ביום 18.10.04 ביטל הנאשם 2 את המפגש עם המס"ח.
על רקע נסיבות אלה, יש להבין את כעסו של נאשם 3 שחלקו בביצוע העבירה אל מול הסוכן, היה אך ורק בקבלת הכסף, ועל כן לולא מילא חלק זה בעסקה מול הסוכן, לא היו ראיות נגדו באישום זה.
על רקע זה יש להבין גם את הכעס שביטא כששוחח עם נצ"מ אידלמן אודות הקשר העסקי עם נאשם 1 ומעורבותו באישום זה.
לאור המפורט לעיל, שוכנעתי כי הנאשמים 1 ו-3 פעלו כשותפים בנושא מעבר בחינת התיאוריה במרמה כאשר חלקו של כל אחד מהם שונה.
הנאשם 1 תדרך את הנבחנים ושידר את התשובות לבחינה ואילו הנאשם 3 קיבל לידיו את התמורה.
לפיכך, אני מרשיעה את הנאשמים בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק יחד עם סעיף 35 לפקודה.
הנסיבות המחמירות נובעות מכך שמדובר בפעילות בצוותא, תוך תכנון מוקדם, תמורת תשלום כספי ובמעשיהם גרמו לכך שנבחנים עברו בהצלחה את המבחן אף שאינם בהכרח בעלי הידע התיאורטי הנדרש לנהיגה.

אישומים רביעי ושישי (לנאשם 1 בלבד)
הנטען באישומים 4 ו-6 [לנאשם 1]:
הנאשם 1 מואשם באישום הרביעי, בקשירת קשר עם עופר מדלסי [להלן: "מדלסי"]
לסייע לו לעבור מבחן תיאוריה במרמה תמורת 1000$. עובר ליום 14.10.04 נפגשו הנאשם
1 ומדלסי בחניה של משרד הרישוי בחולון, שם צייד הנאשם 1 את מדלסי במכשיר טלפון
נייד ואוזניה אלחוטית ותידרך אותו להכניס את האוזניה לאוזנו ולהקריא לו המספר
הסידורי, בהתאם לתשובותיו של נאשם 1 מילא מדלסי את הבחינה ועבר אותה בהצלחה.
הנאשם 1 מואשם באישום השישי, בקשירת קשר עם מדלסי להנפיק לו רשיון נהיגה
במרמה מבלי שיידרש לעבור מבחן מעשי. כיומיים לאחר שעבר במרמה את מבחן
התיאוריה, נפגש מדלסי עם הנאשם 1 בתל כביר. מדלסי מסר לו סך של 800$ וכן את טופס
הרש"ל שלו ובתמורה הבטיח הנאשם 1 כי יונפק ויגיע אליו בדואר רשיון הנהיגה. במועד
מאוחר יותר, אכן קיבל מדלסי בדואר רשיון נהיגה. לפיכך, מואשם הנאשם 1 בביצוע שתי
עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 [א][1] לחוק ושתי עבירות של קבלת
דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סייפא לחוק + 35 לפקודת התעבורה.
יריעת המחלוקת:
אין מחלוקת למעשה כי מדלסי עבר במרמה את מבחן התאוריה וקיבל במרמה את רשיון
הנהיגה. ממצא זה עולה מהודעותיו של מדלסי במשטרה ועדותו בבית המשפט, מהודעת
המורה הרשום בטופס הרש"ל, מר משה מור [ת/15] לפיו לא לימד את מדלסי נהיגה
ומהודעת הבוחן הרשום בטופס הרש"ל, מר יוסף שלו [ת/16] לפיו לא בחן אותו. המחלוקת
הינה באם הנאשם 1 הוא זה אשר באמצעותו השיג מדלסי במרמה את רשיון הנהיגה ועבר
את בחינת התיאוריה.
הנאשם 1, במענה לכתב האישום כפר כפירה כללית במיוחס לו באישום זה כבשאר
האישומים ובחקירותיו במשטרה שמר על זכות השתיקה. בחקירותיו במשטרה לא נשאל
ספציפית אודות מדלסי. בעדותו בבית המשפט, הודה הנאשם כי מכיר את מדלסי וזיהה
אותו כשהעיד בבית המשפט, עם זאת לטענתו הוא מעולם לא שוחח עמו [עמ' 407 לפרו'
שו' 15].
אישומים 4 ו-6 - הכרעת הדין לנאשם 1 - זיכוי מחמת הספק:
לאחר ששמעתי וראיתי את העדים והנאשמים, קראתי את הפרוטוקולים והמסמכים, בחנתי ושקלתי את הראיות - הגעתי למסקנה כי קיים ספק סביר אם הנאשם הוא זה אשר באמצעותו השיג מדלסי במרמה את רשיון הנהיגה ועבר את בחינת התיאוריה.
יאמר כבר עתה כי אמנם מחומר הראיות עולה חשד המצביע על הנאשם כמי שביצע את העבירות, ואף נמצאו שקרים בדברי הנאשם - אך אין בכך די כדי לשמש תחליף לראיות התביעה ולנטל המוטל עליה בהליך פלילי על מנת לקבוע ממצאים לחובת הנאשם.
בקליפת אגוז, מבוסס הזיכוי על כך שמאמרותיו של מדלסי במשטרה, אותן מבקשת התביעה להעדיף על פני עדותו בבית המשפט, לא ניתן לקבוע כי הנאשם 1 הוא זה אשר השיג עבור מדלסי במרמה הרשיון והתיאוריה. מדלסי באמרתו הראשונה מסרב למסור שמו של האדם ובאמרתו השניה שולל בתוקף היכרות עם נאשם 1 וכשמוצגת לו תמונתו שולל כי הוא אשר השיג עבורו הדבר במרמה.
השיטה בה תיאר מדלסי את בחינת התיאוריה, וכן תיאור רכב בדומה לזה של הנאשם 1 אין בהם די כדי לקבוע ממצא אודות הנאשם 1, בפרט כשעל פי הראיות אין המדובר בשיטה יחודית לנאשם 1 דווקא.
בשקריו של הנאשם 1 אודות קיום מספר הטלפון של מדלסי בזכרון הטלפון הנייד שלו, ואף בהימצאות שיחות יוצאות ובזמנים הרלבנטיים ממכשירו לטלפון הרשום בזכרון תחת השם "מדלסי" כשלא הוכח שזהו מספר השייך למדלסי דנן - באלה אין כדי להשלים את שחסר בראיות התביעה.
להלן נימוקי המפורטים לזיכוי, מחמת הספק של נאשם 1 באישומים 4 ו-6:
1.התביעה מבססת ראיותיה באישומים אלה על אמרתו של מדלסי במשטרה [ת/107]
ומזכרו של השוטר יהודה להט [ת/106], ומבקשת לקבוע כי מהם עולה בבירור כי מדלסי
טען במשטרה שאותו אדם שסייע לו לעבור תיאוריה וטסט במרמה הוא נאשם 1. התביעה
מבקשת להעדיף אמרתו של מדלסי במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. [ר' עמ' 33
לסיכומי התביעה].
השתלשלות חקירתו ודבריו של מדלסי במשטרה:
1.א. מדלסי זומן לחקירה לאחר ששמו הופיע ברשימת הסיכום של רב הבוחן יואב לוין אך לא הופיע ברשימת הבוחנים ביום בו כביכול עבר את הטסט [ר' עדות החוקר יהודה להט עמ' 252 לפרו' שו' 20].
על מה שקדם לחקירתו ערך החוקר להט מזכר [ת/106] לפיו ציין בפני
מדלסי: "אני יודע הכל על משה מיימון ועל "האוזניות" של התיאוריות... ושהוא צריך לבחור איך ייראה בעיני השופט". בתגובה סיפר מדלסי כי רוצה לפתוח חיים חדשים "רוצה למסור את האמת... אבל יש לו בעיה להגדיר שמות לאנשים. שאלתי אותו אם מדובר במשה מיימון ואמר לי "אני לא רוצה להגיד את השם שלו בגלל שהסתבכתי ואני לא רוצה בעיות".
כלומר, בדבריו אלה מדלסי מסרב לנקוב בשמו של אותו אדם שסייע לו בהשגה במרמה של רשיון נהיגה והתיאוריה. בנוסף, גם כשמוטח בפני
ו שמו של הנאשם 1 מסרב לציין שמו של האדם.
מייד לאחר שיחה זו מסר מדלסי הודעה [ת/107] בה פירט את האופן בו השיג במרמה מבחן התיאוריה ורשיון הנהיגה תוך שהוא שב ומסרב למסור שמו של האדם באמצעותו השיג זאת. כלשונו: "היה שם אדם שאני לא יכול למסור את הפרטים שלו, אני לא רוצה בעיות.." [ת/107 עמ' 1 שו' 25]. וכן: "הוא הבחור שאני לא מוכן לומר את שמו..." [שם עמ' 2 שו' 17].
1.ב. בחלוף כשלושה שבועות, זומן מדלסי שוב לחקירה ונשאל מפורשות אודות הנאשם 1 ואף הוצגה בפני
ו תמונתו. מדלסי ציין בהודעה זו [ת/108] כי אינו מכיר את הנאשם 1 ומעולם לא פגש בו וכי הוא אינו האדם שהשיג עבורו במרמה את רשיון הנהיגה. כלשונו: "לא מכיר אותו ואף פעם לא שמעתי את השם הזה... לא ראיתי אותו אף פעם... זה לא הבן אדם שמסר לי את הרשיון ואני לא מכיר את הבן אדם הזה" [ת/108 עמ' 1 שו' 24-15].
כלומר, בחקירתו במשטרה, מדלסי שולל בתוקף כי הנאשם 1 הוא האדם שהשיג עבורו במרמה את הרשיון והתיאוריה.
2. עדותו של מדלסי בבית המשפט:
מדלסי היה עקבי גם בעדותו בבית המשפט, כאשר ציין שאינו מכיר מישהו משני הנאשמים ואינו יודע מיהו נאשם 1 עליו הצביעה התובעת [עמ' 299 לפרו' שו' 24-22].
ביחס לאמרתו ת/108 נשאל בבית המשפט קצרות ואישר את תוכן האמרה. כלשונו: "... הוא הגיש בפני
תמונות וניסה לשכנע אותי שאני מכיר את הבן אדם הזה שבתמונה והסברתי שאני לא מכיר ואחרי שניסה לשכנע אותי... אמרתי לו שהקדוש ברוך הוא עדי ואני לא מכיר את הבן אדם שבתמונה וחזרתי על זה כמה פעמים" [עמ' 286 לפרו' שו' 3].
2.ב. מדלסי מסר בעדותו בבית משפט גירסה שונה מזו שמסר באמרותיו במשטרה. כך, מסר לראשונה כי האדם שהשיג עבורו במרמה את הרשיון והתיאוריה הינו רוסי בשם רוקסן ואף ציין שאמר זאת לחוקר [עמ' 288 לפרו' שו' 8]. בהמשך עדותו שינה גירסה זו וציין שלא אמר לחוקר את שמו אלא רק שמדובר באדם ממוצא רוסי [עמ' 288 לפרו' שו' 16]. בנוסף, בעוד שבמשטרה ציין כי הרכב של האדם שהשיג עבורו במרמה את רשיון הנהיגה הינו מסוג טנדר מסחרי לבן [ת/107 עמ' 2 שו' 27], הרי שבביהמ"ש ציין כי מדובר ברכב סובארו וכך גם ציין בפני
החוקר [עמ' 287 שו' 21-11]. גם באשר לשיטה בה עבר את מבחן התיאוריה במרמה, הוסיף מדלסי בביהמ"ש פרטים השונים מאלה שציין בהודעתו במשטרה. בעוד שבאמרתו ת/107 ציין כי תודרך להשתעל לאחר כל שאלה, בבית המשפט הוסיף שהיה עליו לומר "בסדר" [עמ' 293 לפרו' שו' 16]. בנוסף, ציין כי קיבל מיידי האחר כיפה שמטרתה להסתיר את האוזניות [עמ' 289 לפרו' שו' 2].
לאור סתירות אלה הוכרז מדלסי כעד העויין את התביעה.
3. מספרי הטלפון ע"ש "מדלסי" והשיחות היוצאות:
גירסתו של מדלסי כי מעולם לא פגש בנאשם אינה מתיישבת עם גירסת הנאשם 1, גירסה שנשמעה לראשונה בביהמ"ש, לפיה מכיר את מדלסי אך לא שוחח עמו מעולם.
3.א. בזכרון שנמצא בשני טלפונים ניידים שנתפסו ברשות הנאשם 1 מופיעים שני מספרים תחת השם "מדלסי". בטלפון נוסף נמצא בנוסף גם מספר טלפון שקוטלג תחת: "מדלסי חדש" [ת/99 ו-ת/99א].
אין מחלוקת כי המספר המופיע תחת השם "מדלסי חדש" [7968598-054] שייך למדלסי שאף הופיע לחקירה עמו [ר' ת/108 עמ' 2 שו' 4].
כשנשאל מדלסי כיצד מסביר הימצאות מספר הטלפון הנ"ל בזכרון אצל הנאשם 1, השיב: "תשאלי אותו אני לא מכיר אותו" [עמ' 300 לפרו' שו' 3].
3.ב. בפלט השיחות היוצאות מהטלפון הנייד שנתפס אצל הנאשם [ת/128], מופיעות ארבע שיחות שנעשו ממכשיר הטלפון למספר המקוטלג תחת השם: "מדלסי". 3 שיחות שנעשו ביום 13.10.04 שהוא היום בו נבחן מדלסי במבחן התיאוריה [ר' ת/109, בניגוד למצויין בהשלמת הסיכומים של נאשם 1] ושיחה נוספת מיום 17.10.04, כלומר ימים ספורים לאחר מכן.
ואולם, לא הוכח מעבר לספק סביר כי מספר הטלפון שקוטלג תחת "מדלסי" הינו אכן של מדלסי, נשוא האישום דנן. לא הוכח כך בראיה עצמאית ואף לא מפי מדלסי עצמו.
שכן, כבר באמרתו במשטרה אותה מבקשת התביעה להעדיף ציין מדלסי במענה למס' הטלפון: "אני לא מכיר את המספר הזה" [ת/108 עמ' 1 שו' 26]. גם בבית המשפט כשנשאל על מספר הטלפון הנ"ל השיב: "המספר השני שאמרת אני לא זוכר, יתכן שהיה שלי. החלפתי שלוש מספרים" [עמ' 299 לפרו' שו' 20].
4. לא הוכח כנדרש שנאשם 1 הוא זה שהשיג למדלסי במרמה רשיון ותיאוריה.
4.א. גם אם בכל אלה יש כדי להצדיק העדפת אמרותיו של מדלסי במשטרה על פני עדותו בביהמ"ש, כפי שעותרת התביעה, הרי מאמרותיו במשטרה אין כדי לקבוע, בודאי לא במידה הנדרשת בהליך פלילי, כי הנאשם 1 הוא אשר השיג עבורו במרמה את הרשיון והתיאוריה.
שכן, באמרתו הראשונה מסרב מדלסי למסור שמו של האחר ובאמרתו השניה שולל בתוקף כי הנאשם 1 הוא האדם.
ודוק, בסיכומי התביעה אין כל התייחסות לאמרת מדלסי, ת/108, לפיה שולל את האפשרות שנאשם 1 הינו אותו אחר שהשיג עבורו במרמה הרשיון והתיאוריה.
גם אם מזכרו של להט [ת/106] יכול להסביר מדוע מדלסי מסרב לציין שם האדם אין בו כדי להסביר מדוע שולל בתוקף כי הנאשם 1 שתמונתו מוצגת לו הוא האדם שהשיג עבורו הדבר במרמה.
4.ב. גירסת נאשם 1 בהקשר למדלסי:
בעדות הנאשם 1 ככל שהיא נוגעת להיכרות עם מדלסי והסבריו למספרי הטלפון המצויים
בזכרון במכשירים שנתפסו ברשותו, ישנם סתירות, ושקרים. כך, מלכתחילה בחקירותיו
שתק אף שלא נחקר ספציפית אודות מלדסי.
בבית המשפט במענה לכתב האישום כפר בכל המיוחס לו ורק בעדותו בבית המשפט, מסר
גירסה כבושה וחדשה לפיה מכיר את מדלסי אך מעולם לא שוחח עמו.
ביחס לקיום מספרי הטלפונים בזכרון, מלכתחילה טען כי ערך בירור עם הבעלים הקודם של מכשיר הטלפון והלה הודיע לו שמדובר במדלסי שלומי ולא מלדסי עופר. כלשונו: "יצרתי קשר עם אבו שימס כדי לראות מי זה אותו מדלסי, הוא אמר לי מדלסי שלומי. כנראה מי שהזין את הזכרון זה בעל הטלפון הקודם" [עמ' 438 לפרו' שו' 12].
לאחר שמסר גירסה זו, הוברר ע"י החוקר שמואל בר, כי המספר המופיע תחת "מדלסי"
מופיע בשני מכשירים ניידים שאחד מהם על שם אמו של הנאשם 1, [ת/99א].
בתגובה לכך, מסר הנאשם 1 גירסה חדשה, לפיה נעשתה העתקה של המספרים המופיעים בזכרון בין המכשיר שהתקלקל למכשיר החדש, העתקה שבוצעה ע"י החנות [עמ' 579 לפרו' שו' 1]. ואולם, אין זהות בין המידע שבזכרון בשני המכשירים. שכן באחד מהמכשירים מופיע רק מספר טלפון אחד תחת "מדלסי" ובשני מופיע מספר זה וכן מספר נוסף תחת "מדלסי חדש". באשר לשיחות הטלפון היוצאות ממכשירו למספר המקוטלג תחת "מדלסי" [ת/128] הסביר כי מדובר בנסיונות חיוג וכי לא יכול להסבירן "אבל אני לא צריך להיזקק לזה בכלל כי עופר מדלסי אומר שה- 085 לא טלפון שלו" [עמ' 599 לפרו' שו' 10].
עוד יש לציין, כי מדלסי עצמו כלל לא נשאל בעדותו בבית המשפט על פשר קיומן של השיחות היוצאות ממכשירו של נאשם 1 למספר הרשום תחת "מדלסי".
4.ג. "שיטה דומה" אך לא יחודית:
השיטה בה בוצע מבחן התיאוריה כפי שצויינה ע"י מדלסי באמרתו במשטרה, דומה
בהחלט לזו שתוארה ע"י הסוכן ורחל בחקירתה במשטרה: מדובר במשרד הרישוי בחולון;
השתעלות בין תשובה לתשובה; האוזניה והטלפון שנמסרו לנבחנים; ההנחיה להמתין
מספר דקות בכיתה על מנת לא לעורר את חשד הבוחנים. יחד עם זאת, התביעה אינה
טוענת כי מדובר בשיטה היחודית למקרה זה ובלעדית לנאשם 1 [עמ' 36 לסיכומים].
אף החוקר אידלמן ציין כי נתקל בתיקים דומים של תיאוריה באמצעות שימוש באוזניות
וע"י חשודים אחרים [עמ' 69 לפרו' שו' 21-14].
על כן, לידיעת פרטים אלה אודות השיטה כמו גם תיאור הרכב כטנדר מסחרי קטן אין
בהם כשלעצמם כדי להביא לקביעת ממצא אודות זהותו של האדם שהשיג במרמה הרשיון
והתיאוריה למדלסי.
4.ד. החוקר להט הסביר כי תחושתו היתה שמדלסי מכיר את הנאשם 1. כלשונו:"הרגשתי
שהוא מכיר את הבן אדם ושהוא לא רוצה למסור פרטיו הוא לא רוצה להיות עד תביעה"
[עמ' 259 לפרו']. עוד הסביר החוקר כי הדרך שבה קיבל מדלסי את רשיון הנהיגה מתאימה
לדרך שבה הסוכן זיידמן קיבל את הרשיון ושניהם קיבלו את הרשיון באותו יום [עמ' 391
לפרו' שו' 10]. ואולם, דווקא התביעה מייחסת לנאשם 2 בלבד, ולא לנאשם 1, את השגת
הרשיון במרמה לסוכן זיידמן [אשום חמישי בו הודה הנאשם 2].
לפיכך, למרות שקריו של הנאשם 1, למרות ידיעתם של פרטים אודות השיטה, קיום מספר הטלפון של מדלסי בזכרון של הנאשם 1, ושיחות יוצאות למספר טלפון המופיע תחת "מדלסי" ובהעדר הוכחה כנדרש לשיוך מס' הטלפון הקונקרטי למדלסי דנן דווקא- כשמנגד הראיה עליה מבקשת התביעה להסתמך הינה אמרה לפיה מדלסי אינו מזכיר שמו של האדם, ובאמרה נוספת שולל בתוקף היכרות עם הנאשם 1 וכי הוא, המוצג בתמונה הינו מי שסיפק לו הדבר במרמה - לא ניתן לקבוע במידה הנדרשת בהליך פלילי כי הנאשם 1 הוא שסיפק הרשיון והתיאוריה.
על כן, ומחמת הספק אני מזכה את הנאשם 1 מהעבירות המיוחסות לו באישומים הרביעי והשישי.

אישום שביעי (לנאשם 1 בלבד)
תמצית הנטען באישום שביעי:
הנאשם 1 מואשם באישום זה בקשירת קשר עם אורן ברזילי [להלן:"אורן"] לקבל במרמה
רשיון נהיגה לאופנוע מעל 500 סמ"ק. על פי עובדות אישום זה, מסר אורן לנאשם 1 את
טופס הרש"ל שלו וכן 700 דולר במזומן. הנאשם 1 הינחה את אורן לגשת למשרד הרישוי
בחולון בתוך מספר ימים ולומר כי אבד לו רשיון הנהיגה ולבקש כי יונפק לו חדש. כך,
קיבל אורן במשרד הרישוי בחולון רשיון נהיגה מבלי שנבחן או עבר טסט לאופנוע. לפיכך,
מואשם הנאשם 1 בביצוע עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 [א] [1] לחוק
וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק יחד עם סעיף 35
לפקודת התעבורה.
אישום שביעי - יריעת המחלוקת:
מטעם התביעה, ביחס לאישום זה, ניצבת הודעתו של אורן שהוגשה מכח סעיף 10א
לפקודה לאחר שהוכרז כעד עויין. התביעה מבקשת להעדיף הודעתו במשטרה על פני עדותו
בבית המשפט ולהרשיע את הנאשם 1 על פי הודעה זו וראיות נוספות המהוות לשיטת
התביעה, "דבר לחיזוק".
הנאשם 1, כפר במיוחס לו באישום זה. במשטרה, ביום 31.5.05 הוצגה בפני
ו הודעתו של
אורן וכן טפסי הרש"ל ומסדר התמונות בו זיהה אורן את הנאשם 1. לאחר שבחן את חומר
הראיות, ציין הנאשם 1 כי אינו מכיר את אורן, מדובר בשקר וכזב והעלה טענות של חוסר
סבירות בגירסת אורן וכי מדובר בעדות שקר [ת/5].
אישום שביעי- הכרעת הדין [בקליפת אגוז]:
לאחר ששמעתי וראיתי את העדים והנאשם 1, קראתי את הפרוטוקולים והמסמכים,
בחנתי ושקלתי את הראיות - שוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירות
נשוא אישום זה.
ההכרעה מבוססת על העדפת הודעתו של אורן במשטרה על פני עדותו בבית המשפט.
לאמרתו במשטרה נמצאו ראיות המהוות "דבר לחיזוק" הכוללות מסירת פרטים מוכמנים
אודות הנאשם 1, זיהוי הנאשם 1 במסדר תמונות ובמידת ודאות גדולה ביותר, וקיומה
של ראיה חיצונית [הרש"ל] המאמתת העובדה שאורן עבר טסט בצורה שאינה חוקית.
להלן נימוקי המפורטים להרשעת הנאשם 1:
1. חקירתו וגירסתו של אורן במשטרה:
אורן זומן לחקירה לאחר ששמו הופיע ברשימת הסיכום של רב בוחן יואב לוין אך לא
הופיע ברשימות הבוחנים ביום בו כביכול עבר את מבחן הנהיגה המעשי. אורן הגיע
לחקירה לאחר הגשת כתב האישום המקורי, ובעקבות חקירתו תוקן כתב האישום ע"י
הוספת האישום דנן.
בהודעתו [ת/104] מסר אורן כי לאחר שנכשל במבחן תיאוריה בהדר יוסף, ניגש אליו אדם,
שאת תיאורו מסר, ואמר שיכול להעבירו תיאוריה וטסט תמורת 1000 דולר. אורן השיב כי
יכול לעבור תיאוריה לבד. כשחזר ועבר בהצלחה את מבחן התיאוריה השני ראה את אותו
אדם ושאל אותו אם יוכל לזרז את הענינים, האחר ציין כי יכול לסדר רשיון תמורת 700
דולר. אורן חזר לביתו, הביא 700 דולר ומסמכים לאותו אדם שהציג עצמו בשם גדי והוא
הנחה אותו לגשת למשרד הרישוי בחולון ולהודיע שאבד לו הרשיון ויודפס לו חדש. כך פעל
אורן ואכן קיבל את הרשיון.
במהלך ההודעה מסר פרטים אודות אותו "גדי" כגון תיאור מראהו והרכב שברשותו. נערך
מסדר זיהוי תמונות בהן זיהה את הנאשם 1 כ"גדי".
עדות אורן בבית המשפט:
בעדותו בבית המשפט, מסר אורן עדות שונה. אורן מסר כי עבר מבחן מעשי על אופנוע כדת
וכדין וציין כי אמר את שנכתב בהודעתו מאחר והחוקר הלחיץ אותו [עמ' 202 לפרו' שו' 7].
ובאשר לזיהוי תמונתו של הנאשם 1, ציין כי לפני החקירה החוקר הניח על השולחן
תמונות שונות ביניהן תמונתו של נאשם 1 ושל רכבו וכך זיהה אותו ואת רכבו [עמ' 209
לפרו' שו' 15]. אורן הוכרז כעד העויין את התביעה.
אמרתו זו של אורן [ת/104] הינה קבילה מכח סעיף 10א(א) לפקודה ובהתקיים התנאים
לכך, שכן, מתן האמרה הוכח, הן באמצעות החוקר יהודה להט והן באישורו של אורן כי
הדברים נאמרו על ידו אך מתוך לחץ. כלשונו: "אמרתי אבל שיקרתי, כי הוא הכניס אותי
ללחץ.. אמרתי את הדברים האלה במשטרה וזה לא נכון... [עמ' 202 לפרו' שו' 7, 19].
אורן, היה עד במשפט וניתנה לצדדים ההזדמנות לחקרו. עדותו כפי שפורט לעיל, שונה מן האמרה בפרטים מהותיים.
1.1. העדפת אמרתו במשטרה של אורן על פני עדותו בבית המשפט והנימוקים לכך:
לנוכח נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט והתנהגותו במהלך המשפט - הנני
מעדיפה את אמרתו של אורן במשטרה על פני עדותו, וזאת מכח סעיף 10א(ג) לפקודה
ומהנימוקים הבאים:
1.1.א. אמרתו של אורן הינה ארוכה ומפורטת, גדושה בתיאורים ובפרטים המעידים על
אמיתותה. בחלקה הגדול הינה פרי תיאור מפורט של אורן ללא קטיעה בשאלות החוקר.
כך נותן אורן תיאור של מראהו של אותו גדי. כלשונו: "נראה שיער שחור כזה... עור
יחסית בהיר נראה לבוש יפה.." [ת/104 עמ' 1 שו' 21].
אורן מתאר כיצד ומדוע התפתה לקבל במרמה את הרשיון: "הייתי במצב משפחתי ונפשי
קשה כי אמא שלי היתה חולה סופנית.. הסכמתי כי רציתי לחסוך זמן..." [שם עמ' 2
שו' 5].
לשאלת החוקר אודות רכבו של אותו גדי, מפרט אורן: "יש לו אוטו סיטרואן ברלינגו או רנו קנגו. הצורה הזו לבן ויש לו חלונות אטומים ואני חושב שחורים.." [שם שו' 24].
מן התמונה [ת/50] עולה כי כזהו רכבו של הנאשם 1, ועל כך אין אף מחלוקת, ללמדך כי אורן יודע למסור פרט מוכמן אודות הנאשם 1.
1.1.ב. כבר באמרתו הביע אורן את החשש למסור עדותו מול אותו גדי או להיפגש איתו. כלשונו: "אני יכול לזהות אותו אבל אני לא רוצה להיפגש איתו ואני גם לא רוצה שהוא ידע שאני סיפרתי עליו. אני לא רוצה בעיות עם עבריינים" [ת/104 עמ' 3 שו' 14].
ובהמשך: "אני לא רוצה להעיד בבית משפט מול גדי... אני מוכן להעיד רק אחרי מסך שלא יראו אותי או בכלל לא להעיד" [שם שו' 21]. ובסוף אמרתו: "אין לי מה להוסיף אני רק מבקש לא להיפגש איתו פנים לפנים" [שם עמ' 4 שו' 6]. גם בבית המשפט, אישר אורן כי שוחח טלפונית עם התובעת ותיאר את סירובו להעיד, כלשונו: "אני אעיד בפני
בן אדם וסתם אפליל אותו?" [עמ' 211 לפרו' שו' 18]. ובהמשך: "אני מתבייש להעיד כנגד אדם שאני לא מכיר" [עמ' 212 לפרו' שו' 5]. ללמדך כי כבר בחקירתו במשטרה ידע אורן שאין בכוונתו להעיד ולהתעמת מול אותו "גדי" ועל רקע חשש זה יש להבין את עוינותו לתביעה וחזרתו מדבריו במהלך העדות בבית המשפט.
1.1.ג. אל מול אמרתו המפורטת והברורה, ניצבת גירסתו של אורן בבית המשפט, גירסה תמוהה שאינה מתיישבת עם השכל הישר, ההגיון וראיות אחרות.
כך, ציין אורן כי עבר טסט לאופנוע באופן חוקי. אם כך, מדוע היה עליו לשקר באמרתו ולטעון טענות שיש בהן להפליל אותו ואדם אחר כאילו קיבל בכזב את הרשיון?
כשנשאל על כך, השיב כי החוקר הלחיץ אותו [עמ' 202 לפרו' שו' 7], ובהמשך ציין כי החוקר הדריך אותו מה לומר [עמ' 203 לפרו' שו' 15]. ואולם, בענין זה העיד החוקר יהודה להט כיצד הצביע על רשיון הנהיגה של אורן ואמר לו שבגלל זה הוא בחקירה כלשונו: "הצבעתי על רשיון הנהיגה, אמר שהוא מבין וסיפר כל מה שכתוב בעדות... הוא התחיל לספר ואני רשמתי" [עמ' 248 לפרו' שו' 18]. החוקר שלל הפעלת לחץ או צעקות כלפי אורן. הדגיש את הפחד והחשש שביטא אורן מהעדה בביהמ"ש. עוד ציין החוקר כי "כתבתי כל מה שהוא אמר. הוא מסר גירסה מפורטת עם פרטים והשתלשלות של דברים, אני לא יכול להדריך לדברים כאלה" [עמ' 251 לפרו' שו' 3]. בנוסף, כפי שצויין לעיל, נחקרו נהגים רבים בחשד לקבלת רשיון נהיגה במרמה ורק בודדים מהם הפלילו אחרים, או את הנאשמים דנן, על כן לו השתמש החוקר באמצעים פסולים, ניתן לשער שהיו עדויות מפלילות רבות יותר. בנוסף, בשלב בו זומן אורן לחקירה, החוקר לא ידע למי מבין החשודים, אם בכלל, היה קשר להוצאת הרשיון במרמה. רק כאשר מסר פרטים שהצביעו לכיוונו של הנאשם 1 ביקש מאיש מז"פ להכין תמונות למסדר זיהוי תמונות. כלשונו: "תוך כדי שמסר עדותו, מהפרטים שמסר בעדותו הבנתי שמדובר במימון, אותו אחד גדי שמכר לו את הרשיון.." [עמ' 249 לפרו' שו' 11].
1.1.ד. גירסת אורן בביהמ"ש לפיה עבר טסט באופן חוקי נסתרה בראיות. שכן, שמו של
אורן אמנם מופיע ברשימה המרכזת של רב הבוחן לוין יואב כמי שעבר ביום 6.9.04 טסט.
[ת/56]. יחד עם זאת הוא לא מופיע ברשימה שערך הבוחן שכביכול בפני
ו נבחן, ארי יצחקי
[ת/56א']. בנוסף, עיון בטופס הרש"ל שהודפס ביום 8.9.04 מלמד כי לאורן נערכו לכאורה
בדיקות עיניים יומיים לאחר שעבר כביבול טסט. בביהמ"ש הסביר אורן כי לאחר שעבר
את הטסט מי שבדק את הטופס הבחין שיש לו בעיה בעיניים ועל כן שלח אותו לעשות
בדיקת עיניים נוספת לאחר שעבר טסט [עמ' 208 לפרו' שו' 12]. עובדה זו כשלעצמה
מעידה כי הליך קבלת הרשיון של אורן היה לא חוקי.
בהקשר זה ראוי להפנות להודעתו של הבוחן אהוד לוין לפיה הבדיקות הרפואיות הן תנאי
הכרחי, תנאי סף, לגשת לטסט והדבר נבדק ע"י הבוחן ורב הבוחן. [ת/17 עמ' 2 שו' 11].
על כן, בדיוק כפי שמסר אורן באמרתו במשטרה, טופס הרש"ל מיום 8/9/04 הינו מזויף
ונועד לצורך הוצאה במרמה של הרשיון.
1.2. הוכחו "דברים לחיזוק" אמרתו במשטרה של אורן:
על פי הוראת סעיף 10א(ד) לפקודה, ניתן להרשיע על סמך אמרה כת/104 רק אם יש
בחומר הראיות דבר לחיזוקה.
בענייננו, מעבר לנימוקים שפורטו לעיל ביחס למהימנות האמרה, נמצאו ראיות המאמתות
את תוכן האמרה ומצביעים על אמינותה, והכל כמפורט להלן:
1.2.א. במהלך הודעתו מסר אורן פרטים מוכמנים הקשורים לנאשם 1 ונוכח העובדה כי
אין היכרות מוקדמת ביניהם, הפרטים יכולים היו להגיע לידיעתו רק אם אכן פגש בו
בנסיבות שפורטו באמרתו.
כך תיאר אורן את רכבו של הנאשם 1, "סיטרואן ברלינגו או רנו קנגו לבן עם חלונות
אטומים" [ת/104 עמ' 2 שו' 24].
בבית המשפט ציין אורן כי בתחילת החקירה הונחו תמונות של רכבו של הנאשם 1 על
השולחן ולכן ידע לתאר את רכבו [עמ' 216 לפרו' שו' 16]. ואולם טענה זו נשללה בתוקף ע"י
החוקר להט שהסביר כי באותה עת כלל לא היו במשרדו תמונות או חומר חקירה מעבר
לטופס הרש"ל של אורן. כלשונו: "זה לא יכול להיות כי כל חומר החקירה היה בחדר
השני, אני ישבתי איתו בחדר הבלשים... אם אמר שראה על השולחן אצלי במשרד
תמונות של רכב מימון כנראה מישהו שמכיר את תיק החקירה תידרך אותו. איך הוא
יכול לדעת שיש תמונות כאלה בתיק" [עמ' 250 לפרו' שו' 4].
ואכן, עיון באמרתו של אורן מלמד שפרט למסדר התמונות לא הוצגו לו תמונות נוספות.
לא בכדי הופתע החוקר בביהמ"ש וציין - "איך הוא ידע שיש תמונות בתיק, צריך לברר
את זה" [עמ' 250 לפרו' שו' 15].
ויוזכר שוב, בשלב בו הגיע אורן לחקירה לחוקר להט, לא היה לחוקרים מושג למי מבין
החשודים, אם בכלל, היה קשר להוצאת הרשיון בכזב, על כן כיצד יכול היה לדאוג מראש
להוצאת חומר הנוגע דווקא לנאשם 1 ולא לאחרים?
1.2.ב. מסדר זיהוי התמונות שנערך ואופן זיהוי הנאשם 1 ע"י אורן מאמתים את אמרתו.
כשהוצגו התמונות לאורן תוך שנאמר לו כי יתכן וגדי לא נכלל בתוך 8 התמונות, הצביע על
תמונתו של הנאשם 1 וציין: "זה גדי שמכר לי את הרשיון נהיגה לאופנוע. אני בטוח מליון
אחוז אני מזהה אותו בוודאות" [ת/104 עמ' 4 שו' 3].
הסברו של אורן בביהמ"ש כאילו הונחה בפני
ו תמונתו של נאשם 1 לפני החקירה, נדחית על
ידי מאותם נימוקים שפורטו לעיל ביחס לזיהוי רכבו של הנאשם 1.
1.2.ג. בטופס הרש"ל בו צויין שעבר אורן את הטסט, צויין שלמד בבי"ס לנהיגה "ינקל'ה".
ראיה חיצונית זו סותרת את גירסתו של אורן בביהמ"ש כי עבר את הטסט כדין בשעה
שלמד בבית ספר לנהיגה או.קי. [עמ' 201 לפרו' שו' 23].
1.3. בסיכומי הנאשם 1 נטען כי גירסת אורן לוקה בחוסר סבירות והגיון. טענות אלה כפי
שיפורטו להלן נדחות על ידי:
1.3.א. נטען כי עלות המבחן המעשי על אופנוע והמאמץ הכרוך בכך אינם מצדיקים תשלום
סך 700 דולר. ואולם, בעניין זה הסביר אורן בחקירתו במשטרה כי עשה כן משום שהיה
במצב משפחתי ונפשי קשה וביקש לחסוך זמן [תס104 עמ' 2 שו' 5]. בכך יש בהחלט כדי
להסביר פנייתו לנאשם 1.
1.3.ב. נטען כי התיאור שנתן אורן אודות מי שסידר עבורו במרמה את הרשיון, אינו תואם
את מראהו של הנאשם 1, כשלפי הנטען היה שמן בהרבה ממראהו במהלך המשפט.
ואולם, אף בתמונות ת/50 ובקלטת הוידאו ת/49 שם מופיע הנאשם 1, ניכר כי דמותו
בהחלט מתאימה להגדרה כ"אדם רזה בעל שיער שחור עם עור יחסית בהיר" [ת/104 עמ'
1 שו' 21].
1.3.ג. נטען כי תמונות הניצבים האחרים במסדר זיהוי התמונות, אינן דומות למאפיינים
של הנאשם 1. עיון בתמונות הניצבים והשוואתם לתמונתו של הנאשם 1 [תמונה 6], מלמד
כי אין המדובר בבעלי מאפיינים שונים, בוודאי לא כאלה המצדיקים פסילת המסדר או
כרסום במשקלו הראייתי.
1.3.ד. נטען כי עדותה של ד"ר ז'ליקובסקי החתומה על הבדיקה מיום 8.9.04, לפיה נוהגת
לאמת את פרטי ת.ז. והתמונה בו לנבדק על ידה, סותרת גירסת אורן במשטרה לפיה טופס
זה זויף.
ואולם, כפי שהוכח במהלך המשפט, טפסים נוספים הנושאים חותמת של אחרים נמצאו
ככאלה שאינם משקפים את האמור בהם. כך רש"ל הנושא חותמת כי נהג נבחן ע"י בוחן
מסוים או לומד אצל מורה מסוים [ר' אישום שישי].
מאחר וד"ר ז'לקובסקי אינה יכולה לזכור את אורן עצמו, וגם לא נתבקשה לזהותו, לא
ניתן לומר מנוהל עבודתה הרגיל, בנסיבות המקרה, כי יש בכך הוכחה שאין הטופס מזויף.
לכך יש להוסיף את שכבר צויין, כי אין כל הגיון לערוך בדיקת עיניים לאחר קבלת רשיון
הנהיגה.
לאור המפורט לעיל, הוכח בפני
מעבר לספק סביר כי הנאשם 1 הוא אשר קשר קשר עם
אורן להשיג לו במרמה את רשיון הנהיגה לאופנוע.
לפיכך, אני מרשיעה אותו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 [א][1] לחוק ובעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק יחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה.
הנסיבות המחמירות נובעות מכך שמדובר במי שקיבל רשיון לנהוג באופנוע מבלי שבהכרח
יודע לעשות כן.

האישום השמיני - נאשם 1
מחמת הספק אני מזכה את הנאשם 1 מעבירה של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק.
אני מרשיעה את הנאשם 1 בעבירה של הפרעה לשוטר, לפי סעיף 275 לחוק.
תמצית הנטען באישום שמיני:
הנאשם 1 מואשם באישום זה בעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק והשמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק.
על פי עובדות האישום, ביום 9.1.05 לפנות בוקר, הגיעו לביתו של הנאשם צוות שוטרים כשלראשם כובעי זיהוי משטרתיים, על מנת לבצע חיפוש בביתו ולעצרו.
בעת שהמתינו מחוץ לדלת הבית, הצית הנאשם 1 במזיד את הדיסק הקשיח של מחשבו האישי והשליכו מחלון ביתו יחד עם צרור מפתחות רכבו, כשהוא יודע שהם עשויים להיות דרושים כראיה בהליך שיפוטי וכדי למנוע זאת.
בנוסף, לאחר שנכנסו השוטרים לבית, נמלט הנאשם לחדר האמבטיה ונעל את הדלת. לאחר מכן, השתולל והתפרע תוך שמנסה למנוע מהשוטרים לאזוק אותו.
אישום שמיני - יריעת המחלוקת:
בחקירותיו במשטרה, שתק הנאשם.
במענה לכתב האישום, כפר במיוחס לו גם באישום זה.
לראשונה, כאשר עמד על דוכן העדים, הודה הנאשם במספר עובדות הרלבנטיות לאישום זה. כך, הודה בכך שהתמהמה בפתיחת הדלת, הודה בזריקת מפתחות רכבו מהחלון [עמ' 417 לפרו' שו' 24] וכן בשריפת הדיסק הקשיח והשלכתו מהחלון [עמ' 415 לפרו' שו' 14].
מעבר לכך, ציין כי הוא זה שפתח את דלת הדירה ולא אשתו, כטענת השוטרים, וכי הוכה והושפל ע"י השוטרים לעיני אשתו ובתו ועל כן החליט לא לשתף עמם פעולה [עמ' 393 לפרו' שו' 18-12 וכן עמ' 398 לפרו' שו' 8].
הסברו של הנאשם להתנהגותו, הינה כי חשש שמדובר במחפשי רעתו או בפורצים ולא בשוטרים.
ובאשר לדיסק, הוא הכיל תוכן שיפגע בו ובפרטיותו וחשש שיגיע לאותם מחפשי רעתו או הפורצים, על כן שרף אותו.
אישום שמיני - הכרעת הדין [בקליפת אגוז]:
לאחר ששמעתי וראיתי את העדים והנאשם 1, קראתי את הפרוטוקולים והמסמכים, בחנתי ושקלתי את הראיות- שוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשם 1 ביצע את העבירה של הפרעה לשוטר. ובכל הנוגע לעבירה של השמדת ראיה, שוכנעתי בדבר קיומו של ספק סביר ומחמתו מזוכה הנאשם מעבירה זו.
ההכרעה, בכל הנוגע להפרעה לשוטר, מבוססת על העדפת גירסתם של השוטרים על פני גירסת הנאשם שלוקה בחוסר סבירות והגיון; גירסת הנאשם נסתרת ע"י עדות הזמה; שתיקתו של הנאשם וכבישת גירסתו עד לשלב העדתו במשפט וכן שקריו והמנעותו מהבאת עדי הגנה.
ובכל הנוגע להשמדת ראיה, קיים ספק סביר באם הושמדה הראיה ובדבר תוכנה והיותה עשויה להיות דרושה לראיה בהליך משפטי.
להלן נימוקי המפורטים:
1. באשר לעבירה של הפרעה לשוטר:
1.א. בטרם כניסת השוטרים לדירה, אין מחלוקת כי הנאשם 1 השליך מחלון ביתו, מפתחות רכבו, וכן על פי עדויות השוטרים השליך שלוש קופסאות בהן ניילון נצמד לעטיפת תעודות [ר' דו"ח חיפוש ת/74 א']. אין אף מחלוקת כי השוטרים דפקו על דלת ביתו של הנאשם 1 כ- 20 דקות תוך שקראו לו "משטרה" אך הוא נמנע מלפתוח את הדלת.
בנושא זיהוי השוטרים- במהלך הדיון הוקרנה קלטת שתיעדה את שקלטה המצלמה בביתו של הנאשם 1, ממנה עולה כי בתחילה לא חבשו השוטרים כובעי זיהוי לראשם ורק לאחר מכן חבשו השלושה כובעים והמשיכו לנקוש בדלת עד אשר נפתחה [ר' עמ' 479 לפרו' שו'
8]. לפיכך, בשלב זה כבר היה עליו לדעת שמדובר במשטרה.
למושגים "להכשיל" ו"להפריע" ניתנה בפסיקה משמעות רחבה [ר' ספרו של המלומד קדמי, על הדין בפלילים תשנ"ה - 1995, עמ' 924].
בהתנהגות הנאשם 1, הכוללת הימנעות מפתיחת הדלת והשלכת מפתחות רכבו ופריטים נוספים- יש כדי להפריע ולהכשיל את עבודת השוטרים שהגיעו לבצע צו חיפוש בביתו ולתפוס ראיות.
ודוק, ברכב שאת מפתחותיו השליך הנאשם 1, נמצאו פריטים ומוצגים שיש בהם כדי להפלילו ולקושרו לעבירות המיוחסות לו.
שכן, ברכב נתפסו: טלפון נייד עטוף צלוטייפ, שאלון תיאוריה, מעיל מאולחט, שוברי אגרה ריקים משולמים למבחני נהיגה, רש"לים של אנשים שונים וחולצות [ת/74 א']. ללמדך, מדובר בציוד שבין השאר שימש את הנאשם 1 להעביר במרמה נבחני תיאוריה, בדיוק כפי שתיאר וזיהה הסוכן זיידמן.
1.ב. הסברו של הנאשם 1 להשלכת המפתחות, לפיו סבר כי מדובר בפורצים או במבקשי רעתו, נדחית על ידי בחוסר סבירות והגיון. בעניין זה, העיד הנאשם 1 באופן כללי וביתר פירוט בפרוטוקול חסוי שנשמר בכספת ביהמ"ש [עמ' 474-464].
אם לא מדובר במשטרה, מדוע שיבחרו אותם עבריינים, במשך 20 דקות בשעת בוקר מוקדמת [5:00] לדפוק על דלתו ולצעוק "משטרה", דבר העלול להעיר את השכנים ולחשוף אותם?!
זאת ועוד, אם חושש הנאשם מפני גנבים או המבקשים את רעתו, מדוע שישליך מפתחות של רכב ושלושה קרטונים המכילים חומר העלול להפלילו, אך לא בעלי ערך כספי דווקא?!
בנוסף, משנכנסו השוטרים לדירתו, כשכבר הוברר בודאות שמדובר בשוטרים, מדוע שיקר הנאשם 1 וציין כי אין ברשותו כל רכב? מדוע שיקר וציין כי לא זרק דבר? [ר' למשל ת/74 עמ' 3 וכן עמ' 93 לפרו' שו' 13].
אף הנאשם התקשה להסביר מדוע כשחשב שמבקשי רעתו רוצים לפגוע בו ובמשפחתו, הדבר החשוב לו מכל היה להשליך מפתחות ופריטים נוספים ולשרוף את הדיסק. על כך השיב: "אני בשעה 5 בבוקר, המוח שלי לא היה צלול כמו עכשיו, לא יכולתי לחשוב כמו שאני חושב עכשיו והפעולות שלי נעשו מתוך היסטריה" [עמ' 416 לפרו' שו' 1].
ואם לא די בכך, על פי עדותו של עד ההזמה רס"ר בומנדיל, גם באירוע אחר בשנת 2002, בשעה שנכח הנאשם 1 בדירה של אחר, נתבקש ע"י שוטרים לפתוח את הדלת, ואף שהאחר הודיעו כי מדובר בשוטרים, הנאשם 1 סרב לפתוח את הדלת ובאותה עת עד שנפרצה הדלת, נמחקו קבצים מתוך מחשב בו נמצאו מסמכים הנוגעים לנאשם 1 ונגזרו מסמכים הנוגעים לרשות הרישוי [עמ' 544 לפרו' שו' 1 וכן שו' 25 ות/124].
1.ג. גם לאחר כניסת השוטרים לדירה, על פי גירסת השוטרים, הנאשם נמלט לחדר האמבטיה, סגר את הדלת וכשנכנסו השוטרים השתולל והתפרע תוך שהוא מנסה למנוע מהשוטרים לאזוק אותו. בעניין זה העידו השוטרים דני בן גיגי [ת/73 ועמ' 100 לפרו' שו' 19] וכן רס"מ דוד בנוז [ת/74 ועמ' 222 לפרו' שו' 16]. עדותם אמינה עלי ונתמכת זו בזו.
כנגד גירסה זו, ניצבת גירסתו של הנאשם 1 שהוא דווקא זה שהוכה והושפל נמרצות בנוכחות אשתו. ואולם, הנאשם נמנע מלהביא את אשתו כעדת הגנה, הימנעות המהווה חיזוק לראיות התביעה. [ר' ע"פ 437/82 אבו].
זאת ועוד, תלונה על כך הוגשה רק בשלב מאוד מתקדם של שמיעת הראיות.
לאור המפורט לעיל, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של הפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק העונשין.
2. באשר לעבירה של השמדת ראיה:
2.א. להוכחת היסוד הפיסי של העבירה יש להוכיח ביחס לפריטים שהנאשם "משמידם או עושה אותם בלתי ניתנים לקריאה, לפענוח או לזיהוי..." [ס' 242].
בענייננו, אין מחלוקת כי הנאשם 1 הצית את הדיסק. התבוננות בו [ת/122] מלמדת כי יש בקצותיו שתי נקודות שחורות כתוצאה מהצתה. ואולם, עד התביעה היחיד בעניין זה, ראש צוות החקירה שמואל בר, ציין כי הייתה אפשרות לבדוק אם ניתן לשחזר את הנתונים בדיסק, אלא שעלות הבדיקה גבוהה. כלשונו: "מי שממונה על חקירת המחשבים זה הונאה ת"א והדיסק הצרוב ניתן לבדיקה אם אפשר לשחזר הנתונים הוא לא יותר מ- 50% והעלות היא 5000 דולר ולכן ירדנו מהעץ" [עמ' 129 לפרו' שו' 12].
הסניגור, המשיך והקשה על העד ושאל: "אם העלות הייתה דולר, היה עוזר לך אם היו משחזרים את ההארד דיסק?" תשובתו של העד הייתה נחרצת: "אין ספק" [שם שו' 15].
ובהמשך כשנשאל אם נעשה נסיון לבדוק אם ניתן לשחזר הנתונים, השיב בשלילה כי "הם רוצים קודם כל כסף" [שם שו' 23].
לפיכך, משכלל לא נעשה נסיון לבדוק אם ניתן לשחזר את הנתונים המאוחסנים בדיסק, קיים למצער ספק סביר אם הוכח יסוד זה של העבירה.
2.ב. דרישה נוספת להוכחת יסודות העבירה, הינה כי המדובר בראיה חפצית הדרושה בהווה או העשויה להיות דרושה בעתיד כראיה בהליך שיפוטי.
בהקשר זה, מציין המלומד קדמי כי: "לא הוכח כי חפץ שהושמד יכול או עשוי היה לשמש ראיה- כגון: מה היה תוכנו של מסמך שנקרע- יזוכה הנאשם בדינו" [על הדין בפלילים, התשנ"ה - 1995, עמ' 868].
בענייננו, העיד החוקר שמואל בר, כי ביחס לתוכן הנתונים שבדיסק: "מה היה בפני
ם אני יכול רק להעריך" [עמ' 129 לפרו' שו' 19]. ובהמשך כשנשאל: "אתם, צוות החקירה, משער שהיו שם ראיות בגין התיק הזה?" השיב: "אני משער" [עמ' 130 לפרו' שו' 1].
עינינו הרואות, תוכנו של הדיסק שנתפס, כלל לא נבדק, ובאשר אליו כל שיש בידי התביעה הינם הערכה והשערה שאין בהם כדי להרים את הנטל המוטל עליה בהליך פלילי, מעבר לספק סביר.
2.ג. סיכומי התביעה מפנים למכלול הנסיבות מהן מבקשת התביעה להסיק ולקבוע כי הדיסק הכיל חומר שעשוי היה לשמש כראיה בהליך שיפוטי.
אכן, כפי שפורט לעיל, גירסת הנאשם והסברו לשריפת הדיסק והשלכת מפתחות הרכב, הינה גירסה כבושה ובלתי סבירה. אף שקריו של הנאשם כאשר ציין בפני
השוטרים שאין ברשותו רכב וכי לא השליך דבר ולא שרף את הדיסק - גירסה שדבק בה עד שהעיד בבית המשפט, כל אלה יכולים לשמש סיוע לראיות התביעה.
ואולם, כפי שצויין לעיל משלא הורם הנטל הנדרש בהליך פלילי בהוכחת היסודות הפיסיים, לא די בסיוע זה.
לפיכך ומחמת הספק, אני מזכה את הנאשם 1 מעבירה של השמדת ראיה.
טענת ההגנה כי חלקו של נאשם 1 שולי ואפסי:
במהלך המשפט ובסיכומי הנאשם 1, נטען כי הנאשם 2 עמד בראש רשת שעסקה בהשגה במרמה של אישורים שונים, הוא בעל הקשרים, המתכנן והיוזם ואילו חלקו של הנאשם 1 שולי ואפסי.
ואולם, מן הראיות עולה תמונה שונה:
א. דווקא ברשות הנאשם 1, ברכבו ובביתו, נמצאו ציוד ופריטים רבים הקשורים להשגה
במרמה של אישורים הקשורים למשרד הרישוי [ר' ת/74 א'].
ב. נאשם 2 שהעיד כעד הגנה לאחר שכבר נגזר דינו, תיאר כיצד היה בתפקיד מתווך בין
הנאשם 1 לבין הסוכן. הנאשם 2 שההגנה מבקשת לייחס לו ידע, יוזמה וקשרים, כלל לא
ידע כיצד אמור הנאשם 1 להשיג במרמה אישור תיאוריה [ר' 592 לפרו' שו' 6]. ג. הנאשם 3
תיאר עצמו, בפני
סנ"צ אידלמן, כאיש השטח של הנאשם 1 וכמי שמודר ע"י הנאשם 1 [עמ'
68 לפרו' שו' 13].
ד. על פי התרשמותי הבלתי אמצעית מהמעורבים בפרשה, שהעידו כולם בבית המשפט,
הנאשם 1 ניחן בתחכום וחריפות ברמה גבוהה בכל קנה מידה ובוודאי ביחס לשאר
המעורבים.
לא עולה על דעתי שכבעל תכונות אלה, היה נותר בתפקיד שולי:
גם האופן בו ניהל את הגנתו, בשונה משאר המעורבים, מלמד על אופיו ומעמדו.
הנאשם 1 שמר על זכות השתיקה לכל אורך חקירותיו ועימותיו עם הסוכן. גם בבית
המשפט נחקרו כל העדים מבלי שחשף ולו מעט מגירסתו שעלתה לראשונה כשעלה להעיד,
גירסה שבחר לאחר שבחן את מצבו נוכח עדויות עדי התביעה.
ה. החוקר שמואל בר שהיה הממונה על החקירה, ציין אף הוא את התרשמותו כי הנאשם
2 אינו הקודקוד. בדרכו הזהירה ציין: "...השיחות של כולם והמרכזי שכולם מתנהלים
מולו זה מיימון, וזה אפשר לראות לפי שיחות הטלפון" [עמ' 126 לפרו' שו' 23].
ו. גם החוקר אהרון דגן תיאר את המוביל כנאשם 1. כלשונו: "תוך כדי התפתחות
החקירה והחקירה, התברר שאלי אברהם
הוא רק חוליה מכל השרשרת וכל החיצים
מובילים בסופו של דבר למשה מיימון" [עמ' 323 לפרו' שו' 17].

לסיכום, בעניינו של נאשם 1:

לאור כל המפורט לעיל, מחמת הספק אני מזכה את נאשם 1 מעבירת התיווך לשוחד,
מהעבירות המיוחסות לו באישומים רביעי ושישי ומהעבירה של השמדת ראיה באישום
השמיני.

אני מרשיעה את הנאשם 1 בשאר העבירות המיוחסות לו [באישומים הראשון, השלישי,
השביעי והשמיני]- בשתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע- לפי סעיף 499 [א] [1]
לחוק יחד עם ס' 35 לפקודת התעבורה, בשלוש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות
מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק יחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה והפרעה לשוטר
לפי סעיף 275 לחוק.
לסיכום, בעניינו של נאשם 3:

מחמת הספק, אני מזכה את נאשם 3 מעבירת התיווך לשוחד.
אני מרשיעה את הנאשם 3 בשאר העבירות המיוחסות לו [באישומים ראשון ושלישי],
בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע- לפי סעיף 499 [א][1] לחוק יחד עם סעיף 35
לפקודת התעבורה ובשתי עבירות של קבלת דבר במרמה - לפי סעיף 415 סיפא לחוק יחד
עם סעיף 35 לפקודת התעבורה.
עיקרי הכרעת הדין הוקראו ועותק ממנה ניתן לצדדים, היום י"ב בכסלו, תשס"ו (13 בדצמבר 2005).
רות לורך
, שופטת
סגן נשיא
עו"ד וייג:
בקשר לנאשם 1, מבקשים שיוגש תסקיר שירות המבחן עם המלצה לגבי ענישה, זאת מהנימוקים הבאים:
הנאשם צעיר, נשוי טרי עם ילדה, כאשר כמעט שנה הוא לא בבית עם המעצרים שקדמו למעצר עד תום ההליכים. הדבר גרם לטלטלה רצינית במשפחה. כשאני מסתכל על הענישה בתיק של הנאשם האחר אלי אברהם
, העונש שיוטל על נאשם זה, הוא כמעט סיים ריצוי העונש, לכן יש חשיבות לתסקיר.
שנית, שוחחתי עם הנאשם ואמרתי לו שאולי נבקש תסקיר שירות מבחן בפעם הראשונה בחייו. יכול שאם בעבר יכל לראות קצינת מבחן, הדברים היו שונים.
עד היום הכפירה שלנו הייתה טוטאלית.
הנאשם עצור עד סוף ינואר בהסכמה.

עו"ד גבאי:
גם אני מבקשת תסקיר בעניינו של נאשם 3, שהרקע שלו הוא הימורים.

התובעת:
איננו רואים צורך בתסקיר. לגבי נסיבות אישיות, חברי בקי הרבה יותר משירות המבחן על נסיבותיו האישיות.
לגבי הרקע לעבירות, אין רקע של סמים או רקע אחר וגם אופי העבירות לא מלמד על רקע של סמים.
מבקשת לציין, כי לגבי העבר של נאשם 3 הוא עשיר וגם לנאשם 1, הכוללים מאסרים על תנאי.

החלטה בעניינם של הנאשמים 1 ו-3.

על מנת לאפשר לסניגורים להצטייד לקראת מועד הטיעונים לעונש בתסקירים, וכן מאחר ורק היום ניתנו עיקרי הכרעת הדין, נדחה מועד הטיעונים לעונש ליום 19.1.06 שעה 9.30.

עד למועד זה יגיש שירות המבחן תסקיר אודות הנאשמים 3 ו-1.

מזכירות ביהמ"ש תשלח עותק החלטה זו למשרדי שרות המבחן ע"מ שיכינו תסקיר אודות הנאשמים.

תשומת לב שירות המבחן לכך שהנאשמים עצורים עד תום ההליכים והנאשם 3 שוהה בכלא הדרים ונאשם 1 שוהה בכלא ניצן ויש לעשות הכל על מנת שתסקיר יוגש במועד נוכח הזמן הקצר שנותר עד תום תקופת מעצרם בתיק זה.

הנאשמים 1 ו-3 יובאו על ידי שב"ס.

ניתנה היום י"ב בכסלו, תשס"ו (13 בדצמבר 2005) במעמד הצדדים.
רות לורך
, שופטת
סגן נשיא
003071/05פ 132 בת-חן









פ בית משפט שלום 3071/05 מדינת ישראל נ' משה מימון, אלי אברהם, אלי שומיל (פורסם ב-ֽ 13/12/2005)