פסקי דין על אופירה בן אבי (ברק) | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

1155/02 בל     23/05/2002




בל 1155/02 אופירה בן אבי (ברק) נ' המוסד לביטוח לאומי




1
בית הדין לעבודה
ב"ל 1155/02
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

השופט: חיים ארמון

נציג ציבור (עובדים): מר מחמוד מלחם
נציג ציבור (מעבידים): מר שמעון כהן

בפני
אופירה בן אבי (ברק)

בענין:
התובעת
נ ג ד
המוסד לביטוח לאומי
הנתבע
ע"י עו"ד אברהים מסארווה

פ ס ק ד י ן

1. ביום 26/6/97, הגישה התובעת לנתבע תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. הנתבע קיבל את התביעה והחל לשלם לתובעת את הגמלה.

לאחר מכן (במועד שלא הוברר), הגישה התובעת לנתבע בקשה לאפשר לה להשתמש באופן קבוע בכלי רכב מנועי - תוך כדי המשך תשלום הגמלה. במכתבו לתובעת מיום 16/9/01, כתב הנתבע:
"בהתייחס לבקשתך להשתמש ברכב באופן קבוע:
הריני להביא לידיעתך כי הוחלט שלא לאשר רכב לשימוש קבוע. שימוש קבוע ברכב עלול לשלול זכאותך לגימלת ה. הכנסה, גם אם אינו בבעלותך.".

ביום 17/12/01, החליט הנתבע לשלול מהתובעת את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה, רטרואקטיווית, החל מחודש פברואר 2000, בטענה שהתובעת משתמשת במכונית שמספר הרישוי שלה הוא 27-796-10 (שתיקרא להלן: "המכונית").

כנגד החלטה זו - הגישה התובעת את התובענה שבפני
נו.

2. בעת הדיון המוקדם התברר כי אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית. הנתבע אישר כי הוא איננו חולק על העובדות שהתובעת טוענת להן.

אלה העובדות המוסכמות:

3. התובעת איננה נשואה. היא אם לילדה ולתינוקת. התובעת איננה עובדת.

4. בשנת 1997, בעת שהתובעת התגוררה באזור המרכז, היא גוייסה על ידי משטרת ישראל לשמש כסוכנת סמויה. התובעת פעלה בין סוחרי סמים תוך שיתוף פעולה עם מפלג המודיעין של היחידה המרכזית של המשטרה, במחוז המרכז.

5. פעילותה של התובעת כסוכנת סמויה נשאה פירות. עקב פעילות זו (שהמשכה היה במתן עדות בבית המשפט) - הורשעו עבריינים אשר משטרת ישראל הגדירה אותם כ"עבריינים בכירים בתחום יבוא הסמים". חלק מאותם עבריינים נשפטו לתקופות מאסר ארוכות.

6. משטרת ישראל היתה מודעת לסיכון שהתובעת תימצא בו עקב פעילותה כסוכנת סמויה וכמי שהעידה נגד אותם "עבריינים בכירים". לדעת משטרת ישראל יש חשש לנקמה מצד אותם עבריינים. כדי להגן על התובעת, סייעה משטרת ישראל למצוא לתובעת דיור בצפון המדינה ושונו פרטים מזהים לגביה (לא הוברר לנו מה בדיוק שונה, אך לפי מכתבו מיום 30/12/01, של רפ"ק אשר עזרי, ראש מחלק איסוף במפלג המודיעין של היחידה המרכזית - "ניתנה לה זהות אחרת").

7. במועד מסויים שלא הוברר התגלתה זהותה של התובעת ונחשף מקום מגוריה. כמו כן, אחד העבריינים שהורשעו בסיוע התובעת - שוחרר מכלאו. עקב כך - הגיע אל התובעת איום לפגוע בה.

8. התובעת פנתה שוב למשטרת ישראל, ובמשטרה הומלץ לתובעת לצמצם את השימוש שהיא עושה בתחבורה הציבורית, ולהצטייד באמצעי מילוט, כולל החזקת כלי רכב פרטי.
9. המכונית הנזכרת בסעיף 1 לעיל, שייכת לגב' שרונה שרה בן אבו, שהיא אמהּ של התובעת, ולמר שלמה בן אבו שהוא אחיהּ של התובעת, המתגורר מחוץ לישראל. אמהּ ואחיהּ של התובעת העמידו את המכונית לשימוש התובעת.

אמהּ של התובעת נושאת בכל הוצאות אחזקת המכונית (דלק, ביטוח, אגרות רישוי ותיקונים).

10. התובעת משתמשת באופן קבוע במכונית.
בעלות על כלי רכב מנועי ושימוש בו כשוללי זכות לגמלת הבטחת הכנסה

11. סעיף 5(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1981 (שייקרא להלן: "החוק"), קובע את שיעור גמלת הבטחת ההכנסה לזכאי, בהתאם למצבו המשפחתי של הזכאי ובהתאם לעילת הזכאות.

12. סעיף 5(ב) לחוק קובע כי זכאי לגמלה שיש לו הכנסה, לא יקבל את מלוא שיעור הגמלה שהוא זכאי לה, אלא רק את ההפרש בין שיעור הגמלה שהיה זכאי לה לולא הכנסתו - לבין הכנסתו.

13. סעיף 9(א)(4) לחוק קובע כי בגדר "הכנסה" יש לראות גם סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת הכנסה מאותו נכס.

14. סעיף 9(ג) לחוק קובע כי בגדר "נכס", יראו גם כל זכות או טובת הנאה.

15. סעיף 9(ב)(1) לחוק מסמיך את שר העבודה והרווחה לקבוע בתקנות כללים בדבר חישוב הסכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס.
16. שר העבודה והרווחה אכן השתמש בסמכות שהוקנתה לו מכח סעיף 9(ב)(1) לחוק, והתקין בתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (שתיקראנה להלן: "התקנות"), כללים בדבר סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה.

תקנה 10(ג) לתקנות, קובעת כי אם "הנכס" הוא רכב מנועי, הרי שיש לראות אותו כאילו מופקת ממנו הכנסה חדשית בסכום שאיננו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת משנה זו.

17. על סמך כל הוראות החיקוקים שנסקרו לעיל, מתברר כי מי שיש לו כלי רכב מנועי - הרי הוא בעלים של נכס, שיש לראות אותו כאילו מופקת ממנו הכנסה בסכום שאינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לו לולא הוראות תקנה 10 לתקנות והתוצאה מכך היא שבהתאם להוראת סעיף 5(ב) לחוק - שיעור הגמלה שלה הוא זכאי - הוא אפס, שכן ההכנסה שרואים אותו כמפיק מהשימוש ברכב - מגיעה לפחות לגובה הגמלה שלה היה יכול להיות זכאי.

תוצאה זו אכן מתחייבת מנוסח החוק והתקנות.

18. בענין שימוש בכלי רכב מנועי שאיננו בבעלותו של המשתמש, נקבע בהלכה הפסוקה כי מאחר ש"נכס" בסעיף 9(ג) לחוק כולל גם "טובת הנאה", ומאחר ששימוש בכלי רכב מנועי הוא בבחינת "טובת הנאה", הרי שגם מי שמשתמש בכלי רכב, שימוש שאיננו אקראי או חד-פעמי - שיעור הגמלה שלה הוא זכאי - הוא אפס, כאילו היה בעלים של כלי רכב מנועי. הלכה פסוקה זו, הרחיבה למעשה את תחולתה של התוצאה האמורה בסעיף 17 לעיל, מעבר למתחייב מלשון החוק והתקנות.

אם היינו בוחנים את הפרשנות המילולית-דווקנית של החיקוקים שנסקרו לעיל, לא היינו מגיעים לתוצאה שנקבעה בהלכה הפסוקה. זאת, מאחר שכאמור לעיל, "טובת הנאה" היא אכן בגדר "נכס" לפי סעיף 9(ג) לחוק, אולם מהותו של "נכס" זה, כשמדובר על שימוש בכלי רכב מנועי היא - טובת ההנאה המופקת מהשימוש בכלי הרכב (ולא כלי הרכב עצמו). לכן, תקנה 10(ג) לתקנות, העוסקת בנכס שהוא רכב מנועי, איננה חלה (על פי הפרשנות המילולית שלה) על נכס שהוא טובת הנאה של שימוש ברכב.

19. לפיכך, כמוסבר בסעיף 18 לעיל, אלמלא ההלכה שנפסקה בענין השוואת השימוש ברכב שאיננו בבעלות המשתמש לבעלות על הרכב - היה על הנתבע להראות את השווי הכספי של ה"נכס" של המשתמש - נכס שהוא, כאמור לעיל, טובת ההנאה הנוצרת מהשימוש בכלי הרכב (ברור ששווי טובת הנאה זו עשוי להשתנות ממקרה למקרה ולא בהכרח יביא לשלילה אוטומטית של הזכאות לגמלה).

להלכה שנפסקה בענין השימוש ברכב בידי מי שאיננו הבעלים שלו, יש טעמים טובים, סבירים וברורים:

א. הרצון למנוע מצב שבו כלי רכב יירשם בכוונה על שם מי שאיננו המבוטח, אף שהוא למעשה של המבוטח, רק כדי לעקוף את הוראת תקנה 10(ג) לתקנות. (אלמלא הקביעה המרחיבה של ההלכה הפסוקה - היה על הנתבע להוכיח בכל מקרה שבו תובע גמלת הבטחת הכנסה משתמש בכלי רכב שאיננו רשום על שמו - את העובדה שהרכב הוא שלו אף שאיננו רשום על שמו, או לחלופין - את שווי טובת ההנאה המופקת מהשימוש ברכב. מצב כזה היה פותח פתח נרחב לקבלת גמלה על ידי מי שאינם זכאים לכך, תוך הכבדה קשה על נטל ההוכחה המוטל על הנתבע).

ב. המחשבה שמי שיש בידיו אמצעים להחזקת כלי רכב מנועי, איננו נזקק למעשה לגמלת הבטחת הכנסה, גמלה שנועדה להבטיח רמת חיים מינימלית למי שאין לו אמצעים לכך. האפשרות הכספית להחזקת כלי רכב מנועי, איננה מתיישבת עם העדר אמצעים לרמת חיים מינימלית.
בחינת זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה

20. אילו המכונית היתה שייכת לתובעת, היינו סבורים שאין מנוס מדחייתה של התביעה, נוכח המוסבר בסעיף 17 לעיל.
21. אין חולק שהמכונית איננה שייכת לתובעת, אלא לאחיה (אף שהיא רשומה על שם אמה).

התובעת משתמשת במכונית, באופן קבוע. לפיכך, הכלל הוא שאכן - בהתאם להלכה הפסוקה שנסקרה לעיל - היה מקום לשלול את הגמלה גם מהתובעת.

אולם דעתנו היא שבנסיבות המיוחדות של התובעת, ראוי שלא להחיל על עניינהּ את ההלכה הפסוקה, ויש לסייג את ההלכה הפסוקה כך שהיא לא תחול על המקרה של התובעת, מהטעמים שיוסברו להלן.

22. ככל שבוחנים את הטעמים שעמדו בבסיס ההלכה הפסוקה, הרי שבעניינהּ של התובעת אין הם מתקיימים:

א. בעניינהּ של התובעת אין חשש שמא היא תרשום במרמה את המכונית על שם אמהּ ואחיהּ, למרות שלמעשה המכונית היא שלה - הרי הנתבע איננו חולק על כך שהמכונית לא שייכת לתובעת אלא רק הועמדה לשימושהּ. התובעת אף איננה מסתירה מהנתבע את דבר השימוש במכונית. (ממכתב הנתבע מיום 16/9/01, ניתן להבין שהתובעת אף פנתה לנתבע בענין זה, לפני שהנתבע החליט לשלול את הגמלה). מכאן, שהתובעת נהגה בתום לב עם הנתבע, ולא ניסתה ליצור מצג שאיננו משקף את המציאות.

ב. אין לראות את התובעת כמי שיש לה אמצעים כספיים להחזקת המכונית - הרי לפי העובדות המוסכמות - התובעת איננה נושאת כלל בהוצאות אחזקת המכונית, אלא אמהּ נושאת בכל ההוצאות. לכן, לא ניתן להסיק מעצם העובדה שהתובעת משתמשת במכונית, כי יש לה אמצעים כספיים שמצדיקים את שלילת הגמלה.

23. מהותה של "טובת ההנאה" שהתובעת מפיקה מהשימוש במכונית, גם היא מפוקפקת. ניתן להניח שהתובעת היתה מעדיפה שלא יהיו איומים על שלומה, על פני השימוש במכונית הנחוץ כדי להגן על חייה ולשמש אמצעי מילוט.

24. הצורך של התובעת להשתמש במכונית כאמצעי מילוט, מגובה בהמלצת הגורמים המקצועיים האמונים על כך (משטרת ישראל). אין מדובר בחשש בעלמא של התובעת. הפסקת השימוש במכונית, עלולה לסכן את התובעת.

25. אנו מודעים לטענת ב"כ הנתבע בסעיף 8 לסיכומיו, וקראנו את פסק הדין בתיק (נצ') ב"ל 1321/00 אשר הערעור עליו בבית הדין הארצי לעבודה לא התקבל (עב"ל 1395/00). אולם, לדעתנו אין להשוות בין המקרה של התובעת לבין המקרה שהנתבע מתייחס אליו. באותו מקרה, דובר על סיכון כללי, המשותף לכלל אוכלוסיית קרית שמונה, ובלא שהיתה המלצה של גורמי הבטחון להשתמש בכלי רכב פרטיים דווקא. לעומת זאת, אצל התובעת מדובר בסיכון ספציפי - חשש מפני מי שרוצים להתנכל לתובעת באופן אישי, וכאשר יש המלצה מפורשת של משטרת ישראל כי התובעת תשתמש במכונית פרטית ולא בתחבורה ציבורית.

26. אין אנו מקבלים את טענת ב"כ הנתבע האמורה בסעיף 6 לסיכומיו, על כך שהתובעת משתמשת ברכב לא רק במקרי חרום. גם מהות הטענה איננה ברורה לנו. הרי מעל ראשה של התובעת מרחף סיכון שלא ניתן לדעת מתי הוא יתממש.

האם הנתבע מצפה מהתובעת שתשאיר את המכונית בחניה, תשתמש בתחבורה ציבורית ואם היא תפגוש בעבריין הרוצה לפגוע בה, היא תבקש ממנו להמתין עד אשר היא תשוב לביתה ותיקח את המכונית ?

הרי ברור שאם המכונית נחוצה לתובעת כאמצעי מילוט מפני סכנה הצפויה להתרחש במועד בלתי צפוי - חשוב שהמכונית תהיה זמינה לתובעת בכל עת.

27. הנתבע עצמו מצא לנכון שלא לשלול את גמלת הבטחת ההכנסה במקרים שלפי התקנות והפסיקה היה נכון לשלול בהם את הגמלה. כוונתנו למקרים שבהם הנתבע השתכנע שיש הצדקה רפואית לשימוש ברכב (הגם שאין מדובר ברכב של מוגבל בניידות). הנתבע נהג כך למרות שלא היה לכך ביסוס בחוק או בתקנות (ויש לשבח אותו על כך). מכאן, שבמקרים הראויים, נכון יהיה שלא להחיל את ההלכה הפסוקה. המקרה של התובעת איננו פחות ראוי ממקרים אחרים שבהם המבוטח נזקק לנסוע לטיפול רפואי מספר פעמים בחודש. הרי גם התובעת זקוקה למכונית כדי להגן על חייה.

ל ס י כ ו ם

28. בשל כל המוסבר בסעיפים 27-22 לעיל, אנו סבורים שבנסיבות המיוחדות של עניינהּ של התובעת, נכון יהיה שלא להחיל עליה את ההלכה הפסוקה בדבר שימוש ברכב באופן קבוע, ולקבוע כי בגין אותן נסיבות, השימוש שהתובעת עושה במכונית איננו אמור לשלול את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה.

29. לפיכך, אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי כל עוד יחולו הנסיבות שבגינן המליצה משטרת ישראל על כך שהתובעת תשתמש במכונית פרטית לצרכי מילוט - לא ייחשב השימוש שהתובעת עושה בכלי רכב מנועי כסיבה לשלול ממנה את גמלת הבטחת ההכנסה.

30. על הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסך 500 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/6/02, אם לא ישולמו קודם לכן.

31. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על

פסק דין
זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.
ניתן היום, י"ב בסיון תשס"ב, 23 במאי 2002, בהעדר הצדדים.
_________________ __________________ ______________________
חיים ארמון
, שופט נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)








בל בית דין אזורי לעבודה 1155/02 אופירה בן אבי (ברק) נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 23/05/2002)