פסקי דין על עו"ד בניהו לאבל | פסקי דין על בנק לאומי לישראל בע"מ

2425/04 פשר     15/12/2005




פשר 2425/04 עו"ד בניהו לאבל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ




בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו פשר 002425/04
בשא 14092/05
בפני
: כב' השופטת אלשיך ורדה


המבקש: עו"ד בניהו לאבל

בתפקידו ככונס נכסים זמני של חברת חטיפון גל
ייצור ושיווק מוצרי מזון (1989) בע"מ

- - נגד - -
המשיבים:
1. בנק לאומי לישראל בע"מ

2. כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ עוה"ד טובה פריש



החלטה


מונחת בפני
בקשת הבהרה שהגיש כונס הנכסים של חברת חטיפון-גל יצור ושיווק מוצרי מזון במסגרתה ביקש כי אחיל על בקשת שכר-הטרחה שהגיש את החריגים שנקבעו בהחלטתי בפש"ר 1001/04, בש"א 9113/04, בעניין חברת פוסטר מדיה בע"מ; לאחר שעיינתי בבקשה וכן בעמדת כונס הנכסים הרשמי, ניתנת החלטתי זו.


1. עניין לנו, למעשה, בסוגיה הבעייתית המתעוררת באותם מקרים בהם מבקש כונס נכסים כי שכר הטרחה המשולם לו ישווה לשכר-טרחתו של מפרק. זאת חרף האמור בתקנה 10 (א) לתקנות החברות, אשר מגבילה את השיעור ל- 75%, בכל הנוגע לשכר-מימוש של כונס המממש נכס בעבור נושה מובטח.
בעניין זה, מצביע המבקש על השוני הלכאורי בין שתי החלטות קודמות אשר יצאו מלפני בסוגיה זו, ומבקש כי שכרו יקבע לפי העקרונות שנקבעו בעניין פוסטר-מדיה.
באותו עניין, הובהר אומנם כי הכלל הרגיל יהיה כי שכר-טרחתו של כונס נכסים יוגבל, אולם נקבע כי קיימים מקרים בהם יהיה מקום לחוג מן הכלל דנן. זאת, בשל העובדה כי הגבלת השכר לא באה בגין כינויו הרשמי של התפקיד, אלא בגין מהותו - אשר להבדיל מפירוק, כרוכה בעיקר במימוש נכסים ספיציפים בעבור נושה אחד, תוך מידה פחותה בהרבה של עבודה אל מול צדדים שלישיים.

בעניין פוסטר מדיה, הובהר אופיו החריג של אותו כינוס, כדלקמן:

"המדובר בתיק כינוס סבוך ומורכב, אשר כורך בחובו עשרות בקשות והליכים שונים, כנגד צדדי שלישיים רבים, עימם היתה החברה מצויה בקשרים עסקיים עובר לקריסתה. מבחינה זו, לא מצאתי כל הבדל מהותי בין פעולותיו של כונס הנכסים לאלו של מפרק, באופן שיצדיק הפחתה של 25% בשכרו של הכונס, מה גם שפעולותיו של כונס הנכסים אף הניבו לנושים בדין קדימה דיבידנד בשיעור של 100%".

בסופו של יום, נקבעו בעניין פוסטר-מדיה מספר מבחנים מצטברים, הנוגעים הן באופיים של התיק ותפקיד הכונס (תוך הבהרה שאין די בעצם העובדה כי הכונס מממש שיעבוד צף, אלא כל מקרה יבחן לגופו), והן (ובעיקר) בנסיון לוודא, כי ביטול ההפחתה אינו פוגע ואינו עשוי לפגוע ביתרת הנושים - מכאן למשל, הדרישה כי הנושים בדין קדימה יקבלו דיבידנד בשיעור 100%, וכך גם הבדיקה, בדבר היחס בין חובו של הנושה המובטח לנכסי החברה, באופן שאינו מאפשר מניה וביה חלוקת דיבידנד לנושים הרגילים.

2. ההחלטה האחרת המאוזכרת בידי המבקש, לעומת זאת, מתייחסת לבעיייתיות הרבה הכרוכה בעצם מתן אפשרות לנושה המובטח להחליט, האם הוא מבקש "למחול" על תקנה 10(א), וזאת לכאורה בלא קשר להשלכות שכר-הטרחה המוגדל על יתרת הנושים.
במה דברים אמורים? קיימת בעיה בסיסית החורגת בהרבה אך מלשון התקנות גרידא, וקשורה לעצם הקשר ההדוק מניה וביה בין הכונס לנושה המובטח.


בעניין זה, די אם אעיר כי מוסד הכינוס מצוי מעצם מהותו במתח מתמיד בין יחסי הקרבה האינהרנטיים בין הכונס לנושה המובטח שביקש את מינויו, לבין חובות האמון והזהירות המוגברות של כונס הנכסים כלפי כלל הנושים, וזאת מעצם מעמדו כבעל תפקיד, וכ"ידו הארוכה של בית המשפט". מציאות החיים מלמדת, כי לעיתים לא רחוקות, רואה עצמו הכונס בעיקר כעושה-דברו של הנושה המובטח, ולעיתים גולשים הדברים לכך, כי הכונס (ואין אני קובעת זאת, בשום פנים ואופן, לעניין התיק הנוכחי), נוטה להפחית או להתעלם מזכויותיהם ומהאינטרסים של צדדי ג' (בעיקר נושיה הלא מובטחים של החברה), בכדי להשביע את רצון הנושה המובטח, עימו הוא מצוי ביחסי קרבה.
בכל הנוגע לתקנה 10(א) והאפשרות לחרוג ממנה (אשר אין ספק כי היא קיימת, כפי שיכול בית המשפט להפחית או להוסיף לשכר הטרחה המתקבל לפי כל אחת מהתקנות דנן), הרי שהחשש המרכזי הינו, כי הדבר יהפוך את הכונס לתלוי אף יותר ב"שביעות רצונו" של הנושה המובטח, וזאת מאחר והוא יודע, כי תוספת נכבדה לשכר-טרחתו תלויה, בעיקר, ב"חסדו" של אותו נושה. אי לכך, עשוי להתעורר תמריץ גדול אף יותר שלא לכבד או למזער את חובת האמון המוגברות כלפי יתרת הנושים - תוצאה אשר אין ספק כי אין היא רצויה.

3. די בכך, בכדי להוות שיקול רב-משמעות בכל הנוגע בבקשות מן הסוג המונח בפני
; אמנם, אין באמור לעיל בכדי לסתור או לבטל את האמור בפרשת פוסטר-מדיה אלא שיש לקרוא את הדברים ביחד, ולהתייחס להחלטה הראשונה בעניין חטיפון גל כשיקול מהותי העומד ברקע, ויש בו בכדי לשמור ולהקפיד כי החריגים מעניין פוסטר מדיה יוותר בגדר חריגים מצומצמים, ולא יהפכו לראשיתו של "מדרון חלקלק", אשר בסופו של יום יהפוך את החריג לכלל, ואת הכלל לחריג.


בקצירת האמור, ראוי להעיר כי את הכללים לתחולת החריג מעניין פוסטר-מדיה, מן הראוי לחלק לשניים.

האחד; מהותו האובייקטיבית של התיק, ודמיון הפעולות הנדרשות מן הכונס לפעולות אופייניות בפירוק או הקפאת הליכים (כגון, הפעלה ארוכת טווח של החברה או חלקה כעסק-חי, תוך טיפול במגוון בעיות המתעוררות בשל כך). לעניין זה אוסיף ואדגיש: בכדי לעמוד במבחן זה, אין די בכך שהכונס נדרש לעשיית פעולות סבוכות ולהשקעת מאמצים רבים, אף אם הם חורגים בהרבה מן "המקרה הרגיל". זאת, באשר למקרים אלו עצמם נועד המנגנון של תוספת המאמץ המיוחד, על כל ההלכות שנקבעו לעניינו.

השני; על הכונס להוכיח את אחד משני אלו (וזאת בנוסף לחלוקת דיבידנד בשיעור 100% לנושים בדין קדימה):

א. בנסיבות המקרה, עולה קרן חובו של הנושה המובטח על נכסי החברה באופן כה מובהק, עד כי תשלום דיבידנד כלשהו לנושים הרגילים היה בלתי אפשרי, אף אם היה הכונס נוקט בפעולות המטביות ביותר שניתן להעלות על הדעת, והנכסים היו נמכרים כולם בשווי השוק המיטיבי. בעניין זה, עשוי כל ספק לפעול לרעת הכונס ולהביא לשלילת החריג של פוסטר-מדיה.

ב. בנסיבות המקרה, עלה בידי הכונס לנקוט בפעולות מטביות ויוצאות דופן, אשר הביאו תועלת לנושים הרגילים, קרי - מצב בו עלה בידי הכונס לחלק לנושים אלו דיבידנד, חרף העובדה כי הדבר נראה בתחילה כבלתי-ניתן להשגה. במצב כזה, נקל לראות כי הכונס "גלש" למעשה בפעילותו, באורח מובהק, אל סוג הפעילות המצופה ממפרק, והדבר מצדיק את השוואת מעמדם אף בתחום שכר-הטרחה.

לסיכומה של נקודה זו ; האמור בהחלטתי הקודמת בעניין חטיפון גל אינו מבטל את הפסיקה בעניין פוסטר-מדיה, הגם שהוא מדגיש את ההגבלות והסייגים החלים עליה.


4. כעת, לא נותר לי אלא להכריע בדבר תחולת החריג בנסיבות המקרה דנן ; לאחר שעיינתי בהבהרת כונס הנכסים ובדו"ח המצורף, נחה דעתי כי הפעולות אשר התבצעו בתיק זה היו אכן כרוכות בהפעלה מהותית (הגם שמצומצמת) ולאורך זמן ניכר, ובשפע של מגעים והתדנויות עם צדדים שלישיים, אשר קשה להתעלם מהדמיון בינם לבין הליכים שנוקטים לא פעם נאמנים בהקפאת הליכים. זאת ועוד ; לכך יש לצרף את פעילותו הנמרצת של כונס הנכסים לחקירת נסיבות הקריסה ואת החשדות למעשים שלא כדין שתרמו לקריסה ולדילול הקופה (ואיני מביעה בשלב זה כל עמדה האם יש אמת בחשדות כנגד ההנהלה הקודמת, אם לאו).

לאור האמור לעיל, ולאור העובדה כי הנושים בדין קדימה זכו ל- 100% מנשייתם, וכי נוכח היקף החוב המובטח, לא היה כל סיכוי מלכתחילה כי הנושים הרגילים יוכלו להפרע (ואי לכך, לא עומדת שאלת האינטרס של נושים אלו על הפרק, למרבה הצער, בנסיבות התיק הנוכחי), הרי שאין כל מניעה מלהחיל דין דומה לזה שנפסק בעניין פוסטר-מדיה. זאת, גם לאור ובכפוף להבהרתו של הכונס, כי הוא מוותר על התוספת המאמץ המיוחד שנפסקה לו בהחלטה הראשונה.

בטרם אניח את עטי, אשוב ואדגיש כי החלטה זו, כמוה בהחלטה בעניין פוסטר-מדיה, היו ונותרו בגדר חריג, אשר אינו מלמד על הכלל; כלל זה היה ונותר כי במרבית תיקי הכינוס, אף אם היו מורכבים יחסית, תוותר ההגבלה פרי סעיף 10(א) לתקנות על כנה, וזאת אף אם הסכים הנושה המובטח לחרוג ממנה.

5. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום י"ד בכסלו, תשס"ו (15 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים.
_______________
אלשיך ורדה
, שופטת








פשר בית משפט מחוזי 2425/04 עו"ד בניהו לאבל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 15/12/2005)