פסקי דין על אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ | פסקי דין על אסף-שמע אטדגי

45743-12/17 רעצ     26/03/2019




רעצ 45743-12/17 אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ נ' אסף-שמע אטדגי








בית משפט השלום בקריות


רע"צ 45743-12-17 אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ
נ' אטדגי

רע"צ 8808-01-18 אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ
נ' אטדג'י




תיק חיצוני: 4013011761




בפני

כבוד השופטת
לובנה שלאעטה חלאילה


מערערת/מבקשת

אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ


נגד

משיב
אסף-שמע אטדגי


פסק דין


1.
ענייננו בערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ, מר ניר שפר, מיום 17.12.17, שניתנה בתיק הוצל"פ מספר 13-01176-14-0, בגדרה נתקבלה באופן חלקי בקשתו של המשיב בטענת פרעתי, ובבקשת רשות ערעור על החלטת כב' הרשם מיום 3.1.18, בה דחה את בקשת המערערת לשינוי שם הזוכה, מכוח המחאת זכות.

רקע

2.
תחילתה של מערכת היחסים בין הצדדים בהסכם שכירות משנת 2004, של נכס בקומת קרקע בבניין הנמצא בבעלותה של המערערת ברחוב וייצמן 63 בנהריה. הנכס שימש את המשיב לצורכי מסעדה ובהמשך הוא גם עשה שימוש במחסן הנמצא בקומת המרתף באותו בניין, הנמצא אף הוא בבעלותה של המערערת. מערכת יחסים זו, הולידה סכסוכים והליכים משפטיים שונים בין הצדדים, חלקם מתנהל אף עד היום.

לצורך ענייננו רלוונטיים בעיקר שני הליכים, הראשון התנהל בבית משפט השלום בחיפה, בת"א 17261/05 אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ
נ. אסף אטדגי והוא התייחס למחסן בקומת המרתף, והשני, הרלוונטי לנכס עצמו (המסעדה), התנהל בבימ"ש השלום בקריות ביושבו בנהריה במסגרת תא"ק 1832-07 אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ
נ' בר קפה בע"מ ואח'.

3.
תיק ההוצל"פ מושא הערעור נפתח בלשכת ההוצל"פ ביום 27.10.16, לביצוע פסה"ד שניתן ביום 4.12.08, בתיק הראשון (להלן: "פסה"ד הראשון"), המאשר הסכם פשרה בין הצדדים באותו הליך (להלן: "ההסכם"). תיק הוצל"פ זה נפתח לאחר שתיק קודם נסגר ביום 23.7.13, בשל חוסר תגובה מטעם המערערת לבקשה שהגיש המשיב לסגירת התיק.


4.
בהתאם להסכם, סעיף 1, חויב הנתבע שם, שהינו החייב בתיק ההוצל"פ והמשיב כאן (להלן: "המשיב") לשלם למערערת (התובעת שם) דמי שכירות בגין המחסן, החל מחודש דצמבר 2008, סכום של 200 דולר לחודש בתוספת מע"מ. עפ"י ההסכם "
התשלום יבוצע כנגד קבלת חשבונית מס מאת התובעת ו/או מבא כוחה
".


לפי סעיף 7 להסכם "
במידה ויינתן פס"ד כנגד הנתבע בבימ"ש השלום בנהריה המחייב אותו לפנות את המסעדה, מתחייב הנתבע לפנות לאלתר את המחסן מיד עם פינוי המסעדה
";
לפי סעיף 11 "
במידה ומי מהצדדים יפר את ההתחייבויות שנטל על עצמו על פי הסדר זה, אז לתובעת, במקרה וההפרה בוצעה על ידי הנתבע, תעמוד הזכות לפנות את הנתבע מהמחסן תוך 30 יום מיום קבלת הודעת הפינוי לידיו
".

סעיף 12 קובע "
מוסכם בין הצדדים כי עם קיום הפרה כלשהי על ידי הנתבע, התובעת תשלח לנתבע הודעה בכתב על ההפרה הנ"ל לידי באת כוח, והנתבע אמור לתקן את ההפרה תוך 7 ימים. הפרה חוזרת העולה על שלוש פעמים תהווה הפרה יסודית של ההסדר ותזכה את התובעת בפינוי מידי של הנתבע מהמחסן".
ולפי סעיף 14, הרלוונטי אף הוא לענייננו "...
במידה והנתבע לא יפנה את המחסן על פי האמור בהסדר זה, ישלם לתובעת פיצוי מוסכם עבור כל יום איחור, בסך של 50 $ ליום".


5.
בהליך שהתנהל בבימ"ש השלום בנהריה, בנוגע למסעדה, ניתן ביום 25.8.09 פס"ד המורה לנתבעים באותו הליך, חברת בר קפה בע"מ ואסף אטדגי (המשיב כאן), לפנות את הנכס ברחוב ויצמן 63 בנהריה, המשמש אותו כבר קפה מסעדה (להלן: "פסה"ד השני"). בהתאם לפסה"ד, ניתנה לנתבעים ארכה לפינוי ולהחזרת החזקה עד ליום 31.12.09, בתנאי שהנתבעים ישלמו לתובעת, המערערת כאן, באמצעות בא כוחה את אשר הוסכם במסמך העקרונות ולרבות ההפרשים המגיעים עפ"י המוסכם החל מ- 1.1.07 ועד ליום הפינוי והחזרת החזקה. עוד נקבע, כי מחדל מלקיים תנאי זה, תוצאתו הטלת החובה על הנתבעים לפינוי והחזרת החזקה בתוך 45 ימים מיום מתן פסה"ד.

6.
תיק ההוצל"פ נשוא ענייננו נפתח לגביית דמי שכירות חודשיים ולתשלום פיצויים מוסכמים בהתאם לפסה"ד הראשון[1]
. עם פתיחת התיק, חישבה המערערת את סכום החוב על פי העקרונות הבאים[2]
:

·
המשיב פינה את המחסן בחודש מרץ 2010 ומכאן זכאית המערערת לדמי שכירות בסך של 200 דולר לחודש, בתוספת מע"מ, עבור התקופה שתחילתה בחודש דצמבר 2008 וסופה במרץ 2010 ובסה"כ סכום של 3,200 דולר, עבור 16 חודשים, המהווים 14,947 ₪.
·
המערערת זכאית, נוכח הפינוי המאוחר, לפיצוי מוסכם בסכום של 50 דולר ליום וזאת החל מיום 23.3.09, המועד אשר לטענת המערערת היה על המשיב לפנות את המחסן עקב הפרת הסכם הפשרה, ועד למועד הפינוי, 17.3.10 הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים ובסה"כ סכום של 82,488 ₪.

סכום החוב בפתיחת התיק, לפי חישובי המערערת, עמד על סך של 97,435 ₪.

7.
ביום 4.11.16 הגישה המערערת במסגרת תיק ההוצל"פ בקשה להקטנת החוב בסכום של 35,214 ₪, סכום שהיתה חייבת המערערת למשיב בתיק הוצל"פ מספר 505564-04-16, שהתנהל בלשכת ההוצל"פ בעכו.


8.
המשיב הגיש בתיק ההוצל"פ בקשה בטענת פרעתי; אלה עיקר טענותיו :

·
החלטת כב' רשם ההוצל"פ משנת 2013 המורה על סגירת התיק מהווה מעשה בי"ד.

·
במסגרת תיק הוצל"פ מס' 13-00926-02-1, אשר נפתח ע"י חברת "תריס מהיר עמי שניירמן בע"מ" נגד המערערת כאן, הוטל צו עיקול על נכסי המערערת אצל המשיב ובהתאם לכך שולמו דמי שכירות עבור החודשים אוקטובר עד דצמבר 2008 בסכום כולל של 33,939 ₪ לידי ב"כ חברת שניירמן.

בחודש דצמבר 2008 התקבל אצל המשיב צו עיקול נוסף על נכסי המערערת, לפי פקודת המסים (גבייה) ובהתאם לצו זה העביר המשיב סכום כולל של 36,275 ₪.

·
המערערת לא עמדה בתנאי פסה"ד משנת 2008 ולא מסרה חשבונית מס בגין כספים שהועברו במסגרת צווי העיקול. מאחר והמערערת לא המציאה חשבוניות מס כנדרש בפסה"ד בגין התשלומים שבוצעו, הודיע בא כוח המשיב, במכתב שנשלח אל ב"כ המערערת ביום 26.1.09, כי לא יועברו תשלומים נוספים בגין שכירות המחסן עד להנפקת חשבוניות מס עבור תשלומי העבר.

מאחר ולא הונפקו חשבוניות מס ל
משיב החל מחודש דצמבר 2008, אין המשיב חייב להמשיך לשלם את דמי השכירות. לחילופין, הואיל והמשיב שילם דמי שכירות למעלה מ- 5 חודשים מבלי שקיבל חשבונית מס בגינם, הוא זכאי לפי סעיף 43 (א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, לדחות את קיום החיובים עד לקבלת חשבוניות מס או לדחותם נוכח הפרה צפויה.

·
מאחר והמערערת לא עמדה בהתחייבויותיה לפי ההסכם, אין לממש את פסה"ד ואין לחייב את המשיב בדמי שכירות בגין המחסן.

·
לעניין הפיצוי המוסכם – המשיב טען כי מועד הפינוי חל ביום 31.12.09 בהתאם לפסה"ד השני. המערערת לא הוכיחה כי שלחה שלוש התראות בכתב למשיב ולא הוכיחה כי הוא לא תיקן את ההפרות שהיו[3]
.


·
למערערת אין כל זכות בתיק ההוצל"פ. בעבר נפתח תיק הוצל"פ אחר נגד המשיב, לביצוע פסה"ד משנת 2008, כאשר הזוכה שם היה עו"ד אדיב מחול, ב"כ המערערת בתיק זה, זאת בהתאם להמחאת זכות בלתי חוזרת מיום 10.6.08. לטענת המשיב, מאחר ומדובר בהמחאת זכות בלתי חוזרת ומאחר ועפ"י הוראות ההמחאה, אין היא ניתנת לביטול אלא בהסכמת הנמחה מראש ובכתב, לא יכולה המערערת לפתוח מחדש את תיק ההוצל"פ.

·
המערערת התנהלת בחוסר תום לב קיצוני, נוכח השיהוי הבלתי מוסבר בפתיחת תיק ההוצל"פ.

9.
כנגד טענות אלה של המשיב, טענה המערערת:
·
תיק ההוצל"פ הראשון נסגר, בהחלטה מנהלית, מחוסר מעש ולכן אינו מהווה מעשה בית דין.


·
עפ"י פסה"ד משנת 09, פסה"ד השני, היה על המשיב לפנות את הנכס עוד במרץ 2007 לכן משנדרש לפנות את המסעדה, קמה גם חובה לפנות את המחסן.

·
נוכח הפרות המשיב לפסה"ד הראשון, קמה למערערת הזכות לפנותו. המשיב הפסיק לשלם מיד לאחר פסה"ד ולמעשה לא היתה לו כוונה לקיים את ההסכם ובהתאם למכתב בא כוחו מיום 26.1.09, המדובר בהפרה צפויה המזכה את המערערת בכל הסעדים שנקבעו בפסה"ד.

·
התשלומים הנטענים ע"י המשיב כתשלומים שהועברו בהתאם לצווי העיקול, לא הוכחו. לשיטת המערערת ,הסכום היחיד ששולם, שולם ביום 4.4.09 מכוח צו עיקול שהוטל בדצמבר 2008. מדובר בעיקול שאינו מתייחס לחודש אפריל 2009 שכן צו העיקול רלוונטי לשלושה חודשים ממועד הטלתו.

·
אין כל אמת בטענת המשיב לעניין חוסר תום ליבה של המערערת שכן המשיב מטרטר אותה מעל לעשור ומתחמק מתשלום חובותיו.

·
לעניין המחאת הזכות, טענה המערערת כי די בעובדה כי תיק ההוצל"פ (השני) נפתח בשם הזוכה (המערערת) ובאמצעות בא כוחה הנמחה, כדי להוות ביטול לאותה המחאת זכות.

החלטת הרשם בטענת פרעתי

10.
כב' רשם ההוצל"פ, לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים, קיבל את בקשת המשיב בטענת פרעתי, באופן חלקי. להלן עיקר קביעותיו, הרלוונטיות לענייננו :

·
אין לראות בהחלטת רשם ההוצל"פ מיום 23.7.13, המורה על סגירת תיק ההוצל"פ הראשון, כמעשה בית דין.

חודשי השכירות ומועד הפינוי
·
המועד שנקבע לפינוי המסעדה וכפועל יוצא מכך לפינוי המחסן[4]
, הינו יום 31.12.09. כב' הרשם דחה את טענתו של ב"כ המערערת לפיה מועד הפינוי הוא יום 23.3.09, שכן פסה"ד ניתן ביום 25.8.09 ולא ייתכן כי ייקבע מועד מוקדם למועד פסה"ד, הקובע כי מועד הפינוי יהא לכל המוקדם בחלוף 45 יום מיום שניתן. מכאן נקבע כי, המועד בו מתחילה זכאותה של המערערת לקבלת הפיצוי בגין האיחור בפינוי המחסן, הוא יום 31.12.09. מאחר והצדדים אינם חלוקים שהמחסן פונה בסופו של יום ביום 17.3.10, קבע כב' הרשם כי היה על המשיב לשלם למערערת דמי שכירות חודשיים בסכום של 200 דולר, החל מחודש דצמבר 2008 ועד ליום 17.3.10 ובסה"כ 3,109 דולר (בגין חודש 3.10 חויב המשיב באופן חלקי ויחסי בגין החודש) ופיצוי מוסכם בסכום של 50 דולר ליום החל מיום 1.1.10 ועד ליום 17.3.10 ובסה"כ 3,800 דולר בגין 76 ימי הפרה.

ביצוע התשלום בפועל
·
נוכח קיומה של חובת תשלום דמי השכירות גם בגין המסעדה, נקבע ע"י כב' הרשם כי אין לקבל את טענת המשיב כי מלוא התשלומים ששולמו למעקלים השונים, שולמו בגין דמי השכירות עבור המחסן.
·
לעניין צווי העיקול, קבע כב' הרשם כי בתגובה לצו העיקול שהוטל מכוח פקודת המסים (גבייה), השיב המשיב כי נתפס אצלו סכום של 2,400 דולר פלוס 200 דולר בתוספת מע"מ והוסיף "ובכל 15 לחודש העוקב שלאחריו בגין דמי שכירות חודשיים עבור המסעדה והמחסן בויצמן 63 בנהריה".
המשיב מסר למע"מ 6 שיקים, שני שיקים ליום 15.1.09, שני שיקים ליום 15.2.09 ושני שיקים ליום 15.3.09. נוכח שער הדולר ושיעור המע"מ במועד התשלום, נקבע כי המשיב שילם דמי שכירות עבור המחסן בהתאם לפסה"ד משנת 2008.
לאחר שנבחנו הסכומים השונים ששולמו נקבע כי המשיב שילם את דמי השכירות עבור המחסן, בחודשים ינואר, פברואר ומרץ 2009.
·
לעניין צו העיקול שהוטל בתיק ההוצל"פ שהתנהל נגד המערערת, הציג המשיב אסמכתאות על העברת שישה שיקים לידי ב"כ הזוכה שם (שניירמן), בהם שני שיקים ליום 15.10.08 ושני שיקים ליום 15.11.08, מועדים שקדמו למועד הטלת החיוב בתשלום דמי השכירות עבור המחסן. מכאן, דחה כב' הרשם את טענת הקיזוז הנוגעת לתשלומים אלה.
כב' הרשם דחה גם טענת הקיזוז הנוגעת לשיקים אחרים שנמסרו ע"י המשיב.

אי הוצאת חשבוניות
·
מאחר ולא היתה מחלוקת שלא הוצאו חשבוניות
למשיב החל מחודש 12.08, קבע כב' הרשם כי המערערת לא היתה רשאית לפתוח את תיק ההוצל"פ, בטרם הנפיקה חשבונית מס כדין.
בהקשר זה נשען כב' הרשם על הוראת סעיף 43 (א)(3) לחוק החוזים לפיה, המועד לקיומו של חוב נדחה, אם על הצדדים לקיים את חיוביהם בד בבד, כל עוד הנושה אינו מוכן לחייב את החיוב המוטל עליו. עפ"י קביעת הרשם, מאחר ופסה"ד משנת 2008 קבע כי התשלום יבוצע כנגד קבלת חשבוניות מס ומששילם המשיב מספר חודשים את דמי השכירות מבלי שקיבל חשבוניות בגין התשלומים, לא עמדה המערערת בתנאי פסה"ד משנת 2008 ולא היתה רשאית לגבות את דמי השכירות בגין המחסן כל עוד לא הנפיקה חשבוניות מס בגין התשלומים ששולמו ע"י המשיב.

שיהוי בפתיחת התיק
·
כב' הרשם קיבל את טענת המשיב לפיה תיק ההוצל"פ, אשר נפתח ביום 27.10.16 לביצוע חיובים שהתגבשו ביום 17.3.10, נפתח בשיהוי ניכר ללא טעם מוצדק. נוכח מחדל זה של המערערת הורה כב' הרשם, בהתאם לסמכותו בתקנה 126א' לתקנות ההוצל"פ, תש"ם-1979
ולפי סעיף 5(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, על ביטול הריבית וההצמדה שהוספו לקרן החוב עם פתיחת התיק ועל העמדת גובה החוב על סכומי הקרן בלבד.

המחאת הזכות
·
משלא הוצג אישור בכתב על ביטול המחאת הזכות, גם לאחר הגשת הבקשה בטענת פרעתי, קיבל כב' הרשם את טענת המשיב לפיה אין למערערת כל זכות בתיק. עוד נקבע כי אין בעובדה כי עו"ד מחול מייצג את המערערת בתיק כדי להוות אישור בכתב לביטול המחאת הזכות, שכן טענות הנטענת ע"י ב"כ זוכה נטענות בשם הזוכה בלבד ואינן מהוות ויתור מצד בא כוחה
בעצמו, כנדרש בהמחאת הזכות.

בסוף ההחלטה נתן כב' הרשם למערערת שהות של 30 ימים להציג אישור בכתב מאת עו"ד מחול לביטול המחאת הזכות.

החלטת הרשם מיום 3.1.18

11.
בהמשך לרשות שניתנה בסיפא החלטתו של הרשם בטענת פרעתי, הודיעה המערערת כי אומנם בעבר היתה המחאת זכות על הכספים לטובת עו"ד מחול, ואולם בהמשך הוסכם על המחאת זכות על הכספים שיתקבלו, אם יתקבלו[5]
, כך שלמערערת ישנה זכות לפתוח תיק ההוצל"פ. עם זאת ולהסרת ספקות בעניין, ביקשו המערערת ועו"ד מחול כי שם הזוכה יוחלף לעו"ד מחול. להודעה זו צורף תצהיר של מנהל הזוכה (המערערת).

12.
המשיב התנגד לבקשה וטען כי המערערת (הזוכה) בוחרת לעשות דין לעצמה, מתעלמת מההחלטה שניתנה לעניין הצגת ביטול המחאת הזכות ונראה כי הזוכה, שהינה חייבת בתיקי הוצל"פ אחרים, מבקשת לעשות זאת כמחטף על מנת לחמוק מנושיה, לרבות המשיב עצמו אשר מנהל נגדה תיק הוצל"פ.


13.
כאמור, כב' הרשם דחה את הבקשה לשינוי שם זוכה. עפ"י ההחלטה שניתנה, המערערת מופיעה כחייבת בסכומים לא מבוטלים בתיקי הוצל"פ אחרים, ובין השאר למשיב עצמו. ככל שתאושר בקשת המערערת לעניין זה, יהווה הדבר פגיעה בנושיה אשר יוותרו ללא אפשרות לגבות את חובם.

טענות המערערת בהודעת הערעור

14.
בערעור כאן מעלה ב"כ המערערת טענות שונות כנגד קביעותיו של כב' הרשם. בעיקר הוא מלין על התנאת חובת התשלום של דמי השכירות, בהמצאת חשבונית מס מאת המערערת, על כך שדמי השכירות עבור חודש מרץ 2010 נקבעו באופן יחסי עד מועד הפינוי ובניגוד להסכם בהקשר זה, על כך שלא נפסק מע"מ ביחס לדמי השכירות החודשיים בהתאם להסכם, על מועד תחילת החיוב של המשיב בפיצוי יומי ובעיקר על כך שבוטל החיוב בהפרשי ריבית והצמדה על פיצוי זה.


15.
כעת לפירוט;
ב"כ המערערת סקר בהודעת הערעור את ההליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים, וטען שהמערערת מעולם לא זנחה את חובות המשיב לה, אם כי נאלצה לנהל נגדו, ועדיין מנהלת, מערכות במספר חזיתות כדי לקבל את הכספים המגיעים לה, כולל פתיחת תיק הוצל"פ בגין אותו חוב עבר. עפ"י הנטען, המשיב הצליח, מעל לעשור שנים, לטרטר את המערערת ולהתחמק מתשלום חובותיו וגרם לה הוצאות רבות בגין הליכים שונים שנאלצה לנקוט נגדו. מכאן שלא היה מקום לקביעה כי המערערת השתהתה בתביעת זכויותיה ולא היה מקום לפטור את המשיב מתשלום ריבית והצמדה או כל חלק ממנה.

16.


לענין הפרת הסכם השכירות בידי המשיב, הפיצוי המוסכם והוצאת חשבוניות נטען:

·
פסק הדין של פינוי המסעדה, פסה"ד השני, קבע שחוזה השכירות של המשיב במסעדה הסתיים כבר במרץ 2007 עם הפרתו ע"י המשיב, ומכאן שחובת הפינוי חלה עליו כבר ממועד זה ויש לפרש את הסכם הפשרה שאושר במסגרת פסה"ד הראשון, כהסכם לפיו משנקבעה עצם חובת הפינוי של המסעדה, קמה לאלתר חובת המשיב לפנות את המחסן
.
·
עוד בטרם ניתן פסה"ד של פינוי המסעדה, המשיב הפר את ההסכם וכבר עם חתימתו ובכך קמה למערערת הזכות לפנות את המחסן עקב הודעתו המפורשת של המשיב, באמצעות בא כוחו, כי הוא מפסיק לשלם את דמי השכירות ובפועל אחרי דצמבר 2008, היינו מיד אחרי ההסכם, הוא חדל מלשלם דמי שכירות. למעשה, מכתב ב"כ המשיב מיום 26.1.09 בו הודיע על הפסקת תשלום דמי השכירות, די בו כדי להוכיח שההסכם הופר כבר בסמוך מאוד לחתימתו ובכל מקרה מהווה ראיה להפרה צפויה ולכך שלמשיב לא היתה כוונה לקיים את ההסכם מלכתחילה. כבר אז היתה למערערת זכות לפנותו מהמחסן ולקבל את הפיצוי המוסכם.
·
מתן חשבונית לא היה תנאי לתשלום ואין מדובר בתניות שלובות, ועל כן אי מתן חשבונית לא היווה הצדקה לאי התשלום ע"י המשיב.
·
הסיבה שהציג המשיב לאי תשלום דמי השכירות היא
כביכול אי המצאת חשבוניות בגין התקופה שלפני ההסכם, אלא שעניין זה אינו רלוונטי להסכם ולקיומו. המשיב לא שילם ישירות למערערת כל תשלום אחרי ההסכם ואין גם חולק שלא הודיע לה על ביצוע תשלום כלשהו למע"מ בזמן אמת, כך שאי הנפקת חשבונית בגין החודשים ינואר עד מרץ 2009 בגין תשלומים שנקבע ששולמו למע"מ ללא ידיעת המערערת, אינה מהווה הימנעות מהנפקת חשבוניות על ידה.
·
את השיקים למע"מ שילם המשיב רק ביום 9.4.09, כך שעוד בטרם שולמו השיקים ולמעשה מהיום הראשון, אירעה ההפרה של ההסכם וללא קשר לחשבוניות בגין תשלום זה שממילא כאמור לא הודע עליו למערערת עד להליכים המשפטיים.
·
טעה כב' הרשם עת קבע שלא קמה למערערת הזכות לפתוח תיק ההוצל"פ עקב אי הוצאת חשבוניות מס שכן אין מדובר בתנאי מקדים וגם לא בחיובים שלובים. המשיב לא הודיע למערערת ששילם כספים למע"מ בזמן אמת, ובכל מקרה כבר בדצמבר 2008 לא שולמו דמי השכירות. לכל היותר, פסה"ד קובע חובה על המערערת להנפיק חשבוניות כנגד תשלום
.
·
משקמה למערערת הזכות לפנות את המשיב כבר בינואר 2009 וללא כל קשר לפסק הדין המאוחר משנת 2009, הפיצוי היומי בגין האיחור יש לחשבו החל מיום מיום 1.1.09
.
לחילופין, משניתן פסק הפינוי של המסעדה ביום 25.8.09 יש לקבוע חובת תשלום הקנס לכל המאוחר מיום 9.10.09, 45 ימים לאחר מתן פסה"ד.
·
טעה כב' הרשם עת קבע שפינוי המסעדה נקבע ליום 31.12.09 שכן מחד, קביעת מועד זה היתה מותנית בתשלום חובות המשיב שטרם שולמו ומנגד, המועד לפינוי חייב להיות מועד ההפרה ואי תשלום השכירות, כלומר מתחילת 2009 ולכל המאוחר מתחילת אפריל 2009, אחרי התשלום למע"מ בגין תקופות העבר.
·
המשיב החליט לא לשלם ללא קשר לחשבוניות בגין התשלומים השוטפים ואף בטרם הגיע המועד להנפקת חשבוניות אלה, וגם לא ראה את הנפקת החשבוניות כתנאי שלוב עם התשלום, אחרת לא היה משלם למע"מ ביום 7.4.09.
·
טעה כב' הרשם עת לא פסק למערערת מע"מ על דמי השכירות החודשיים למרות שבהחלטתו ציין שדמי השכירות הם 200 דולר בתוספת מע"מ.
·
טעה כב' הרשם עת חייב את המשיב רק במחצית שכירות חודש מרץ 2010.
·
טעה כב' הרשם כאשר שלל מהמערערת את הפרשי הריבית וההצמדה. משהפר המשיב את חיוביו ומשקמה חובה לתשלום הקנס היומי, זכאית המערערת מכוח סעיף 5ב' לחוק פסיקת ריבית והצמדה, להפרשי ריבית והצמדה ולא היתה סיבה לשלילתם של אלה כפי שעשה כב' הרשם.
לא היה מקום להפעלת שיקול הדעת שממילא מוגבל בהיקף ההפחתה, ואינו מאפשר שלילתה כליל, ובכל מקרה לא התקיימו טעמים מיוחדים שמצדיקים הפעלת הסמכות.
17.
בבקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטת כב' הרשם מיום 3.1.18, טענה המערערת כי המחאת הזכות של המערערת לטובת בא כוחה, הינה פעולה של העברת הבעלות בזכות לקבלת הכספים, ולכב' הרשם לא היתה סמכות עניינית להתערב בעניין זה. כל עוד לא הוכח מעשה מרמה או מעשה בלתי חוקי להעברת הזכויות בכספים, לא היה מקום לדרוש ביטול המחאת הזכות. עוד נטען כי לנושיה של המערערת אין כל עדיפות על חובותיה לבא כוחה, וכל עוד אין טענות נגדה מטעם יתר הנושים, אזי אין לדחות את הבקשה לשינוי שם זוכה.

המערערת טענה כי, מחד שלל כב' הרשם את זכות המערערת לנהל את ההליך בנימוק שהיא המחתה את זכויותיה ומאידך סירב לכבד את המחאת הזכות. מצב דברים זה מביא לכך שהמשיב, החייב, יוצא נשכר והוא למעשה מופטר מחוב פסוק וחלוט נגדו.

18.
המשיב
טען תחילה לסילוק הערעור על הסף, לאור העובדה כי לא צורפו לו כל המסמכים החיוניים וגם לא תצהיר תומך, כמצוות תקנה 120 (ג) לתקנות ההוצל"פ. בהמשך ועם העלאת טענות אלה ע"י המשיב, פעל ב"כ המערערת להגשת תצהיר תומך ולצירוף מלוא המסמכים הרלוונטיים. על אף שהדבר נעשה ללא בקשה וממילא ללא רשותו של ביהמ"ש, אני סבורה כי לאחר שתוקן המחדל של המערערת, אין מקום להתעכב על טענות אלה של המשיב ויש לבחון את טענות הצדדים לגופם.

19.
לגופו של הערעור, טען המשיב כדלקמן :

·
המערערת בחרה להמתין שנים רבות ממועד מתן פסה"ד נשוא בקשת הביצוע ושלוש שנים מיום סגירת תיק ההוצל"פ הראשון ועד לפתיחת תיק ההוצל"פ השני, כאשר עוד בתיק הראשון, הגיש המשיב בקשה לסגירת התיק, ומשבחר הזוכה שם[6]
שלא להגיב לבקשה, נסגר התיק ע"י כב' הרשם.
·
השיהוי בהתנהלות המערערת גרם למשיב נזק ישיר, הן במישור הראייתי והן במישור הכספי. אילו היתה פועלת המערערת במסגרת תיק ההוצל"פ הראשון, היתה מוגשת כבר אז בקשה לביהמ"ש להבהרת פסק דינו. המערערת לא פעלה כדי למנוע מהמשיב להעלות טענות בזמן אמת בהליכים המשפטיים האחרים ביניהם והיא לא סיפקה כל הסבר מדוע זנחה את הטיפול בתיק ההוצל"פ הראשון. במישור הכספי, הפרשי הצמדה וריבית מעלים את סכום החוב הנטען באופן ממשי.
·
אם נפלה טעות ע"י כב' הרשם בעניין המועד בו קמה חובת פינוי, הרי שמדובר בהתעלמותו מכך שעל הנכס מונה כונס נכסים בחודש 8.08 והמשיב הגיע להסכמות עם הכונס על פינוי מאוחר של המחסן, ובנוסף לכך כבר בחודש ינואר 2010 אישרה המערערת למשיב להחזיק בנכס עד חודש אפריל 2010. ב"כ המשיב הוסיף וטען כי ביום 6.1.10 נערכה פגישה במשרד ב"כ המערערת, שם הסכימה המערערת לדחות את הפינוי של הנכס עד סוף חודש 4.10 ובא כוחה הודיע כי כונס הנכסים מסכים לדחייה ושיגר מכתב מתאים לכונס הנכסים ברוח זו.
מאוחר יותר ולאחר שהסתמך המשיב על הסכמת המערערת והמשיך להחזיק במסעדה ובמחסן התברר כי המערערת הסתירה ממנו את העובדה שכונס הנכסים לא הסכים לפינוי מאוחר ובסופו של יום, על מנת לצמצם את הנזק, הגיע המשיב להסכמות עם הכונס על פינוי הנכס ביום 17.3.10.
מכאן טען המשיב כי כב' הרשם שגה בכך שקבע כי היה עליו לפנות את המחסן ביום 31.12.09 והתעלם מהסכמות הצדדים בעניין. לחילופין, הרי שלכל המוקם, מועד הפינוי הינו ביום 31.12.09 בהתאם לפסה"ד.
·
בניגוד למה שנטען ע"י המערערת, כאילו לא ידעה כי המשיב שילם סכומים כלשהם למע"מ, הרי שבסעיף 12 (ד) לבקשה שהגיש המשיב עוד בשנת 2010, נכתב כי הוא קיבל לידיו צווי עיקול גם מאת רשויות מע"מ וכי המשיב העביר סכום של 36,272 ₪
בהתאם. מעבר לכך, המשיב השיב לרשויות מע"מ, כבר ביום 13.1.109 והיה מחויב להעביר להם את התשלום לשלושה חודשי שכירות, כך שאין נפקות למועד בו נפרעו ההמחאות בפועל. החובה להעברת הסכומים היתה החל מהיום בו השיב לצו העיקול ולאחר שראה שהמערערת לא מנפיקה חשבוניות הפסיק את המשך התשלומים.
·
המשיב מבקש לאמץ את קביעת הרשם לעניין ביטול הפרשי הריבית וההצמדה. בדיון טען המשיב לחילופין כי אם צריך להוסיף ריבית כלשהי, אזי זו ריבית רגילה ועד מועד פתיחת תיק ההוצל"פ הראשון בשנת 2010. מרגע שהוגשה טענת פרעתי ועוכבו ההליכים בתיק הראשון והתיק נסגר בשל העדר תגובה מטעם המערערת, אין הצדקה לחייב את המשיב בריבית מאז ועד היום.
·
אשר להמחאת הזכות – המשיב טען כי מאחר וגם היום, לא הציג ב"כ המערער הודעה על ביטול המחאת הזכות, הרי שגם לא היתה לו זכות להגשת הערעור.

דיון ומסקנות

20.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שצורפו, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כפי שיפורט להלן.

21.
תחילה, ולאחר שנפרסו טענות הצדדים בהרחבה, אזכיר את עיקר התניות בהסכם הפשרה ואת קביעת ביהמ"ש בתביעת הפינוי של המסעדה; אלה ישמשו אותנו בהכרעה בהליך זה.

·
המשיב חויב בתשלום דמי שכירות חודשיים, עבור המחסן, בסכום של 200 $ בתוספת מע"מ, החל מחודש דצמבר 2008 ועד מועד הפינוי בפועל. המחסן פונה ביום 17.3.10.
בהסכם נקבע כי התשלום של דמי השכירות יבוצע כנגד קבלת חשבונית מס מאת המערערת או בא כוחה.

·
המשיב התחייב לפנות את המחסן עם פינוי המסעדה וככל שיינתן נגדו פס"ד בתביעת הפינוי של המסעדה, המחייב אותו לפנותה.

·
אם המשיב יפר את ההתחייבויות שנטל על עצמו על פי ההסכם, תעמוד למערערת הזכות לפנות אותו מהמחסן תוך 30 יום מיום קבלת הודעת הפינוי לידיו (סעיף 11 להסכם).

·
עם קיום הפרה ע"י המשיב, המערערת תשלח לו הודעה בכתב על ההפרה, והמשיב אמור לתקנה תוך 7 ימים. הפרה חוזרת העולה על שלוש פעמים תהווה הפרה יסודית של ההסדר ותזכה את המערערת בפינוי מידי של המשיב מהמחסן.

·
בגין כל יום איחור בפינוי המחסן, ישלם המשיב פיצוי מוסכם בסכום של 50 $ ליום.

·
ביהמ"ש קיבל, ביום 25.08.09, את תביעת המערערת לפינוי המסעדה, והורה בפסק דינו על פינויה עד ליום 31.12.09 בתנאי שהנתבעים שם (המשיב והחברה שבבעלותו) ישלמו למערערת את אשר הוסכם במסמך העקרונות ולרבות ההפרשים המגיעים על פי המוסכם, החל מתחילת ינואר 2007 ועד ליום הפינוי והחזרת החזקה. מחדל מלקיים תנאי זה, תוצאתו הטלת החובה על הנתבעים שם לפינוי והחזרת החזקה בתוך 45 ימים מיום מתן פסה"ד.

דמי שכירות

22.
לעניין גובה דמי השכירות נדמה שהדברים נהירים. אלה יש לחשבם, לפי הסכם הפשרה, החל מחודש דצמבר 2008 ועד מרץ 2010 ובסה"כ 16 חודשי שכירות. טענות המערערת לעניין דמי השכירות החלקיים של חודש מרץ 2010 כפי אלה חושבו ע"י כב' הרשם מקובלים עלי. הואיל וענייננו בדמי שכירות חודשיים (לא יומיים או שבועיים), אני סבורה
כי יש לערוך את החישוב באופן שיכלול דמי שכירות עבור כל חודש 3.10, כמקובל בהקשר זה, כך שהסכום הכולל בגין דמי שכירות יעמוד ע"ס של 3,200 $, בתוספת מע"מ, עבור 16 חודשים.

23.
כב' הרשם קבע כי המשיב שילם דמי שכירות,
באמצעות העברת כספים למע"מ אשר הטיל עיקול על כספי המערערת המוחזקים בידו, עבור חודשי השכירות ינואר, פברואר ומרץ 2009. מנגד, דחה את טענת המשיב כי שולמו דמי שכירות עבור חודשים נוספים. קביעות אלה אינן עומדות לערעור בפני
ומכאן שאין עוד מחלוקת, לפחות במישור הדיוני, כי המשיב שילם דמי שכירות עבור 3 חודשים מתוך 16.

הצדדים חלוקים בדבר פרשנות סעיף 1 להסכם הפשרה - ומחלוקת זו רלוונטית לשאלה אם המשיב הפר את חובת תשלום דמי השכירות עבור יתר חודשי השכירות - לפיו תשלום דמי השכירות יבוצע כנגד קבלת חשבונית מס. המערערת מלינה על קביעת כב' הרשם לפיה לא היתה זכאית לגבות את דמי השכירות בגין המחסן כל עוד לא הונפקו חשבוניות מס בגין התשלומים ששולמו ע"י המשיב.

24.
סבורתני כי צודק ב"כ המערערת בטיעוניו בהקשר זה. לטעמי, אין בסיס להתנות זכותה של המערערת בקבלת דמי השכירות השוטפים, וכפועל יוצא מכך בנקיטה בהליכי גבייה, בהנפקת חשבוניות בגין תשלומי עבר. נדמה שהמילה "כנגד" בהסכם הפשרה, באה להדגיש את העובדה שמדובר בשכירות עסקית ואת הצורך בהנפקת חשבונית עבור התשלומים השוטפים, כמו גם מתן אפשרות של הוצאת חשבונית ע"י המערערת או על ידי בא כוחה.

אין בסיס לפרשנות לפיה על המערערת להקדים את הוצאת החשבונית לתשלום השוטף (והרי מועד החיוב במס ומועד הנפקת החשבונית מוסדרים בחוק מס ערך מוסף) ואין מקום לפרשנות לפיה תשלום דמי השכירות השוטפים מותנה בהוצאת חשבונית מס על תשלומי העבר. לטעמי, לא הונחה ע"י המשיב תשתית עובדתית וראייתית המובילה לפרשנות לפיה מדובר בחיובים שלובים. אומנם בחלק מהמקרים, הוצאת חשבונית הינה נגזרת של ביצוע התשלום, נוכח הוראות החוק הרלוונטיות ואולם, אין ללמוד מכך כי ביצוע התשלום מותנה, במישור היחסים בין הצדדים להסכם, בהוצאת חשבונית, גם אם שתי הפעולות אמורות להיות סמוכות בזמן מבחינת הדין.
חובת תשלום דמי השכירות הינו חובה עצמאית המתחייבת משהותו של השוכר בנכס וככל שהמשכיר אינו ממלא את החובה להוצאת חשבונית מס, 'תרופתו' של השוכר הינה בפני
יה לרשויות ולא בקבלת פטור מחובת התשלום. זוהי לשיטתי הפרשנות ההגיונית וההגונה של הסכם הפשרה וקשה להלום כי כוונת הצדדים היתה שהמשיב ישהה במושכר חודשים ארוכים, חינם אין כסף, מפני שהמערערת לא הנפיקה חשבונית על תשלומי העבר.

נראה כי המשיב עצמו לא האמין בטענתו שלו בהקשר זה שכן למרות שבמכתב בא כוחו מחודש 1.09 הודיע לב"כ המערערת כי תשלום חודש דצמבר בוצע דרך עיקול לזוכה שניירמן ולמרות שלא הוצאה חשבונית בגין תשלום זה, הוא פעל להעברת כספים למע"מ (כמחזיק) בגין חודשי השכירות פברואר, מרץ ואפריל, שנת 2010.

25.
מכאן, אני סבורה כי טעה כב' הרשם בפרשנות שניתנה לסעיף 1 להסכם הפשרה ולא היה מקום להתנות את זכותה של המערערת בקבלת דמי שכירות עבור כל תקופת שהותו של המשיב במושכר, בהוצאת חשבוניות עבור חודשי השכירות 1-3/09.

המערערת זכאית אפוא לתשלום דמי שכירות עבור 13 חודשי שכירות שלא שולמו[7]
, ובסה"כ לסכום של 2,600 $ בתוספת מע"מ.

מועד הפינוי – פיצוי מוסכם

26.
לעניין הפיצוי המוסכם, המחלוקת הינה יותר רחבה ועמוקה ועיקרה במועד ההפרה של ההסכם.

נזכיר כי בהסכם הפשרה קבעו הצדדים כי הפינוי של המחסן יהיה:
במועד פינוי המסעדה, אם וכאשר יורה ביהמ"ש בתביעה שהיתה תלויה ועומדת בשעתו, על פינוי המסעדה או
עם הפרת הסכם הפשרה, לפי המנגנונים שנקבעו בסעיפים 11 ו – 12 להסכם. בסעיף 11 נקבע כי עם הפרת המשיב להתחייבויות שנטל בהסכם, תעמוד למערערת זכות לפנותו תוך 30 מיום קבלת הודעת הפינוי לידיו ובסעיף 12 נקבעה זכות פינוי מיידית מהמחסן, למקרה של הפרה חוזרת העולה של שלוש פעמים, עם התראת קיום, לאמור משלוח הודעה על ההפרה לידי ב"כ המשיב ומתן אפשרות תיקון ההפרה תוך 7 ימים.

27.
המערערת חישבה את הפיצוי המוסכם, עם הגשת בקשת הביצוע, על סמך הטענה כי הפרת ההסכם היתה ביום 23.3.09. בערעור כאן, טען בא כוחה [8]
כי יש לחשב את הפיצוי המוסכם מיום 1.1.09, לחילופין מיום 1.4.09, אחרי התשלום למע"מ, ולחילופי חילופין מיום 25.8.09, מועד מתן פסה"ד של פינוי המסעדה ואם לא, אזי
45 ימים לאחר מכן, לפי קביעת ביהמ"ש שם.

המשיב טוען מנגד כי בין הצדדים היו הסכמות מאוחרות להסכם הפשרה, במסגרתן הסכים ב"כ המערערת לפינוי בסוף חודש אפריל 2010 ורק לאחר שהתברר כי הסכמה זו לא היתה על דעתו של כונס הנכסים שמונה למימוש הנכס, הגיע המשיב להסכמה עם הכונס על פינוי הנכס ביום 17.3.10.

28.
ייאמר מיד כי סכום החוב בפתיחה חושב בהתבסס על טענת המערערת להפרה מיום 23.3.09 וברור כי אין מקום היום לטעון כי ההפרה היתה במועד קודם לכן. לטענה זו של המערערת אין בכוונתי להידרש. מנגד, המשיב לא הגיש ערעור על קביעת הרשם לפיה מועד ההפרה הוא ביום 31.12.09 ואין מקום לבחון היום טענה להעדר הפרה כלל, נוכח הסכמות מאוחרות עם הכונס, כאשר למען הסר ספר אציין כי
מנגנון "הערכאה הכפולה" בערעורי הוצל"פ אין משמעו כי ניתן להשיג על קביעה של רשם ההוצל"פ ללא הגשת ערעור, והוא רלוונטי בהקשרים אחרים שאין זה המקום להרחיב בעניינם.
המחלוקת המחייבת הכרעה נעה למעשה בציר הזמנים שבין 23.3.09 ועד 31.12.09, ובמלים אחרות, השאלה היא האם היתה הפרה קודמת לפסק הפינוי (פסה"ד השני), אשר מכוחו זכאית היתה המערערת לפינוי המשיב מהמחסן, או שמא פינויו היה מתחייב מכוח הפסק, כי אז השאלה היא האם חובת הפינוי היתה 45 ימים לאחר פסה"ד או שמא עד יום 31.12.09 [9]
.

29.
חרף האמור, בזיקה לטענת המשיב להסכמה מאוחרת, ולמעלה מן הנדרש אציין כי לא שוכנעתי כי ההסכמות שהיו בין הצדדים באשר לדחיית הפינוי עד לסוף אפריל או עד מועד הפינוי בפועל, התייחסו למחסן. כונס הנכסים מונה למימוש משכנתא שהוטלה על נכס המסעדה ומכאן שנקודת המוצא היא כי חלופת המיילים בין הצדדים, לעניין זה, היתה רלוונטית למסעדה בלבד. אומנם, כפי שטען ב"כ המשיב ובצדק, הצדדים כרכו את גורלם של המסעדה והמחסן ביחד, ואולם הדבר היה בזיקה להסכם הפשרה בו נקבע כי פינוי המחסן יהיה במועד פינוי המסעדה, לפי פסה"ד שיינתן. מהסכמה זו לא ניתן ללמוד בהכרח על כך שדחיית מועד הפינוי של המסעדה, משמעה דחיית הפינוי של המחסן, ולצורך זה צריך היה הסכמה מפורשת בין הצדדים.
מעבר לכך, בהתאם למכתבו של ב"כ המערערת מחודש ינואר 2010, הסכמתו לדחיית הפינוי של הנכס היתה מותנית בשני תנאים, שנקבעו בסעיף 1 למכתב. המשיב לא טען וממילא לא הוכיח כי הוא קיים אחר תנאים אלה ומכאן שלא בוססה הסכמת המערערת לדחיית הפינוי.

30.
נחזור אם כן לטענות המערערת להפרה. כב' הרשם דחה את טענתה של המערערת לפיה יש לקבוע את מועד הפינוי ביום 23.3.09, זאת על בסיס הנימוק כי פסה"ד ניתן ביום 25.8.09 ולא ייתכן כי ייקבע מועד פינוי הקודם למועד מתן פסה"ד. אני מקבלת את קביעתו של כב' הרשם כי אין לחשב את הפיצוי המוסכם מיום 23.3.09, אם כי לא מנימוקיו.
אכן לא ייתכן שביהמ"ש יקבע בפסק דינו מועד פינוי הקודם למועד מתן פסה"ד, ואולם טענתה של המערערת בהקשר זה כלל אינה נשענת על פסק הפינוי, אם כי על הוראות הסכם הפשרה, המקנה זכות לפנות את המשיב עם הפרת ההסכם בכפוף לתניות שנקבעו שם.

31.
כשלעצמי, אני בספק אם מלכתחילה ניתן היה להגיש בקשה לביצוע הכוללת רכיב של פיצוי מוסכם כאשר הצדדים חלוקים בדבר קיומה של הפרה המקנה עילה לחיוב בתשלום הפיצוי וכאשר חלוקים הם בדבר מועד ההפרה. הדבר משליך כמובן על סמכותו של רשם ההוצל"פ לדון בשאלות שהתעוררו לפניו. מאחר ושאלה זו לא התעוררה בפני
רשם ההוצל"פ ולמעשה גם לא הועלתה בערעור, בשים לב להשתלשלות הדברים עד היום, מטעמי יעילות דיונית ובמידת מה גם מכוח תורת הבטלות היחסית, אין בדעתי להתעכב על שאלת הסמכות. חשיבות הדברים, כפי שנרחיב בעניין זה בהמשך, נוגעת לחיוב המשיב בריבית פיגורים.

32.
חוזרת אפוא שאלת ההפרה על מכונה; ב"כ המערערת טען בתגובתו לבקשת המשיב בטענתי פרעתי, ושם נקבעה למעשה חזית המחלוקת העובדתית בין הצדדים, כי ההפרה הינה מיום 23.3.09 זאת על רקע אי תשלום דמי השכירות. עובדתית, אין מחלוקת כי המשיב לא שילם דמי שכירות ישירות למערערת והוא פעל להעברת כספים לנושיה מכוח צווי עיקול שהוטלו אצלו. אין גם מחלוקת כי במכתב ב"כ המשיב מחודש ינואר 2009 נמסר למערערת כי המשיב לא ישלם דמי שכירות בטרם יקבל חשבונית וכי בפועל המערערת לא הנפיקה חשבוניות.

עפ"י קביעתי לעיל, אי המצאת חשבוניות ע"י המערערת לא היוותה הצדקה להעדר התשלום ועפ"י קביעת כב' הרשם, עליה לא הוגש ערעור, לאחר חודש 3.09 לא שילם המשיב דמי שכירות ומכאן שהמשיב הפר את הסכם הפשרה בין הצדדים לאחר מועד זה, ואולם וזה העיקר זכות המערערת לפיצוי יומי אינה מתגבשת בהכרח עם ההפרה של הסכם הפשרה אם כי אם עם הפרת חובת הפינוי, לפי ההסכם.

33.
בהסכם נקבעו שני 'מסלולים' היכולים להקים למערערת זכות לפינוי המשיב או אם תרצו, להטיל על המשיב חובת פינוי, מעבר לפינוי הנלווה לפינוי המסעדה מכוח פסה"ד השני. פינוי מיידי, למקרה של הפרה חוזרת ועם מתן אורכה לקיום ופינוי תוך 30 ימים מיום מתן הודעת פינוי.

ודוקו, שני המסלולים מחייבים פנייה של המערערת אל המשיב או בא כוחו. מהמסמכים שצירפו שני הצדדים עולה כי ב"כ המערערת פנה אל ב"כ המשיב בטענות של הפרת המשיב להסכם, עוד במחצית הראשונה של חודש ינואר 2009, ואולם גם בהנחה כי הפנייה התייחסה להפרה הנוגעת לתשלום דמי שכירות – וזו ההפרה שנטענה ע"י המערערת בתיק ההוצל"פ- הרי לאחר שהוצגה תשובה לצו העיקול ולאחר שהועברו הכספים בפועל מכוח אותו צו העיקול, ובכך למעשה תוקנה ההפרה, לא נשלחה פנייה נוספת אל המשיב ומכאן שלא התגבשה זכות לפנותו לפי הסכם הפשרה.

מכאן, אני דוחה את טענתה של המערערת להפרה המזכה בפיצוי מוסכם, החל מחודש 23.3.09.

34.
נבחן עתה את הזכות לפיצוי מוסכם כשטענת ההפרה של חובת הפינוי נשענת על פסק דינו של ביהמ"ש מיום 25.8.09, פסה"ד השני.

35.
כאמור, במסגרת פסה"ד ביהמ"ש אפשר למשיב לפנות את המסעדה, וכפועל יוצא מכך גם המחסן, עד ליום 31.12.09 בכפוף לתנאים שנקבעו בפסה"ד, שאם לא כן יהיה הפינוי תוך 45 יום מיום מתן פסה"ד, ולמעשה עד ליום 9.10.09.

36.
בהליך שהתנהל בפני
כב' הרשם משכו שני הצדדים כל אחד לכיוונו לעניין ההפרה ומועדה. המערערת טענה כי יש לחשב את הפיצוי המוסכם החל ממועד ההפרה, שהינו לשיטתה 23.3.09 ומנגד טען המשיב כי לא היתה כל הפרה מפני שהמערערת הסכימה להארכת המועד לפינוי הנכס. נראה כי זו הסיבה לכך שלא נבחן לעומק מועד הפינוי בהתאם לפסה"ד השני ולא ממש נדונה השאלה איזה מבין שתי החלופות של הפינוי חלה בנסיבות.

מכל מקום, הוכחת קיום התנאי שנקבע בפסה"ד לצורך הארכת המועד לפינוי הנכס מוטל על המשיב ומשלא טען וממילא לא הוכיח כי הוא מילא אחר התנאי, היה עליו לפנות את המחסן ביום 9.10.09 - 45 ימים מיום מתן פסה"ד. זהו המועד שממנו יש לחשב את הפיצוי היומי המוסכם.

בעניין זה אני גם מפנה להחלטתו של כב' השופט שחורי מיום 11.11.09 בת"א 1823/07 שניתנה בבקשת המשיב לעיכוב ביצוע פסק הפינוי ולהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, מיום 30.12.09 בע"א 18908-10-09 [10]
, אף היא בבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד. מהחלטות אלה ניתן להבין כי המשיב לא מילא אחר התנאים שנקבעו בפסה"ד לצורך הארכת מועד הפינוי עד ליום 31.12.09 ומכאן שהפינוי היה לפי החלופה הראשונה בפסה"ד, לאמור עד ליום 9.10.09. משלא פינה המשיב את המחסן במועד זה, אלא רק ביום 17.3.10, זכאית המערערת לפיצוי מוסכם בגין 159 ימי איחור, ובסה"כ 7,950 $.

37.
לסיכום הרכיבים הכספיים, המערערת זכאית לדמי שכירות בסכום של 2,600 $, בתוספת מע"מ, בגין 13 חודשי שכירות ולפיצוי מוסכם בסכום של 7,950 $.

הצמדה וריבית

38.
מחלוקת נוספת נולדה בין הצדדים, על רקע החלטתו של כב' הרשם, עניינה חיוב המשיב בערכי הקרן בלבד וביטול התוספת של הפרשי הצמדה וריבית על סכומי הקרן.
39.
כב' הרשם
דחה, כאמור, את טענת המשיב לסגירת התיק עקב חוסר תום לב של המערערת ושיהוי שיש לפרשו כויתור על החוב. על קביעה זו לא הוגש ערעור. מנגד, בשל השיהוי בהגשת בקשת הביצוע הורה על ביטול תוספת הריבית וההצמדה והעמיד את סכום החוב על הקרן בלבד. המערערת מלינה על קביעה זו של כב' הרשם.
40.
אפתח את הדיון בטענה זו ואומר כי לטעמי מרגע שנדחתה טענת המשיב לסגירת התיק נוכח מעשה בי"ד, ויתור על החוב ושיהוי, היה ראוי שהרשם יאפשר למערערת להשמיע את דבריה בשאלת ההצמדה והריבית, שכן נושא זו לא היה על הפרק והמערערת לא הביאה את טיעוניה בעניין.
41.
לגופם של דברים, אני סבורה כי לא היה מקום לשלול מהמערערת הצמדה וריבית באופן גורף, אם כי בהקשר זה יש להבחין בין ריבית רגילה לריבית פיגורים. אבהיר;

42.
ברגיל, רשות שיפוטית מוסמכת להוסיף לסכום כסף שנקבע על ידה כסכום שעל בעל דין לשלמו, הצמדה, ריבית או הפרשי ריבית והצמדה. בסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א–1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית ") נקבע כי :
"רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו".

בסעיף 3 לחוק נקבע כי רשות שיפוטית יכולה לפסוק
הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית ובסעיף 5 נקבע כי תקופת הריבית תהיה מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפרעון.
43.
הכלל בדבר החיוב בריבית מיום שהחוב הכספי נפסק על ידי רשות שיפוטית נקבע
בסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית,
כדלקמן:

"סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין ולא שולם על ידי החייב במועד הפירעון, ייווספו עליו, ממועד הפירעון עד מועד התשלום בפועל - הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף ריבית צמודה, בשיעור ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת (להלן - ריבית פיגורים)."
חריג לכלל זה נקבע
בסעיף 5 (ג) לחוק פסיקת ריבית,
בזו הלשון:

"על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאים הרשות השיפוטית או ראש ההוצאה לפועל לקבוע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיעור ריבית צמודה הנמוך מריבית הפיגורים לגבי התקופה שממועד הפירעון עד התשלום בפועל, ובלבד שהריבית לא תפחת מהשיעור שנקבע בפסק הדין לתקופה שעד מועד הפירעון".
44.
חוק פסיקת ריבית כולל למעשה שני מנגנונים שונים הקשורים לריבית. האחד, נוגע להפרשי הצמדה וריבית רגילים, אשר מטרתם לשמור על ערך הכסף ולמנוע קיפוחו של הזוכה עקב אנפלציה. הריבית באה במקרה זה לפצות את הזוכה בגין הנזק שנגרם לו, עקב העובדה שהכסף המגיע לו לא היה בידיו, ונמנע ממנו ליהנות מפירות כספו.
המנגנון השני הוא של ריבית פיגורים, שהינו למעשה מעין סנקציה, שתכליתה היא לתמרץ תשלום החיוב ואכיפה מהירה של חובות פסוקים.

לעניין ההבחנה בין שני סוגי הריבית ראו, בין היתר, רע"א 7777/09 אליהו בראנץ נ' הרצל כנפי, רע"א 6395/10 קידר נ' אי איי גי חברה לביטוח בע"מ ולאחרונה, רמ"ש (מחוזי ת"א) 9131-12-18 י' ד' נ' ע' ד'.
45.
כב' הרשם הורה בהחלטתו על ביטול הריבית וההצמדה ש"נתבעה" במעמד פתיחת התיק, זאת
מכוח סמכותו בסעיף 5 (ג), כך עפ"י ההחלטה. הנימוק לכך, עפ"י כב' הרשם, המחדל של המערערת והשיהוי הבלתי מוסבר בפתיחת התיק.

ב"כ המערערת הרחיב בערעור שהוגש אודות ההליכים השונים והמסועפים, אלה שהתנהלו ואלה הממשיכים להתנהל, בין הצדדים כדי להראות שהמערערת לא זנחה את זכותה ולא השתהתה בדרישתה וכי המשיב הוא אשר הקשה ונהג בסחבת כלפיה. טיעון זה בא להתמודד עם הנימוק של השיהוי הבלתי מוסבר, ואולם אין במקבץ זה של טענות, וגם לא בטיעוניו הנגדיים של המשיב, כדי להתמודד עם השאלה המשפטית המתעוררת בנסיבות.
46.
בקשת הביצוע נשוא ענייננו כוללת שני רכיבים; דמי שכירות שלא שולמו ופיצוי מוסכם לו טוענת המערערת. ביחס לדמי השכירות ניתן פס"ד, הוא פסה"ד נשוא בקשת הביצוע, הקובע את גובה החיוב החודשי ובנקל ניתן לחשב את סכום החיוב הכולל, לאור תקופת שהותו של המשיב במושכר
.
תקופה זו אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים; תחילתה בחודש 12.08 וסופה בחודש 3.10, בו פינה המשיב את המושכר.
המחלוקת באשר לרכיב דמי השכירות הינה מחלוקת הנוגעת לפרשנות פסה"ד (הסכם הפשרה שאושר) ולפירעון, טענות "קלאסיות" שמקומן בלשכת ההוצל"פ.
לא כך ביחס לפיצוי המוסכם. שיעור הפיצוי היומי נקבע אומנם בפסה"ד ואולם לא היתה, עובר לפתיחת תיק ההוצל"פ, קביעה של רשות שיפוטית, כלשון סעיף 5 (ב) לחוק פסיקת ריבית, באשר לקיומה של הפרה המצדיקה את החיוב בפיצוי המוסכם, ודאי לא ביחס לתחילתה של הפרה זו. כפי שכבר הקדמתי לעיל, אני סבורה כי שאלת קיומה של הפרה ומועד התרחשותה מקומה היה בבימ"ש במסגרת הליך משפטי חדש וספק אם היה מקום לפנות ישירות ללשכת ההוצל"פ בבקשה לביצוע, שאינה אלא תביעה לחיוב המשיב בפיצוי מוסכם, ואולם גם אם פסחנו על השאלה, בהקשר הסמכות, לאור הנסיבות, אין מקום לפסוח עליה בהקשר החיוב בריבית. ריבית פיגורים, כלשון סעיף 5 (ב) ולאור הרציונל העומד בבסיס החיוב כפי שעמדנו עליו לעיל, מתווספת לחיוב אשר נפסק ע"י רשות
שיפוטית ואין מקום להוסיף ריבית פיגורים על חוב נטען. מכאן ועל אף שטענה זו לא עלתה ולא נדונה בלשכת ההוצל"פ,
ברור כי אין לחייב את המשיב בריבית פיגורים על הפיצוי המוסכם, שזה עתה נפסק ע"י רשות שיפוטית. רכיב זה של בקשת הביצוע, אינו יכול לשאת ריבית פיגורים אלא מיום שנקבע ואילך.

47.
אשר לרכיב דמי השכירות בבקשת הביצוע, רכיב זה נפסק למעשה בפסה"ד שאישר את הסכמת הצדדים. מאחר וסכום זה לא שולם עד המועד שנקבע לתשלומו ועד בכלל, אזי נושא הוא בהפרשי הצמדה וריבית, כמו גם בריבית צמודה, כאמור בסעיף 5 (ב) לחוק פסיקת ריבית, ובמלים אחרות בהצמדה וריבית פיגורים.

את דמי השכירות היה על המשיב לשלם עוד מיום שניתן פסה"ד נשוא בקשת הביצוע ומדי חודש בחודשו. הטענה של המשיב לאי התשלום נדחתה בסופו של יום וגם אם הליכי ההוצל"פ ממשיכים היו להתנהל במסגרת תיק ההוצל"פ הקודם, התוצאה המהותית לא היתה משתנה. מנגד, מפני שהמערערת אשר פעלה להגשת בקשה לביצוע עוד בשנת 2010, לא הגיבה לבקשת המשיב בטענת פרעתי, שהוגשה ממש לאחר פתיחת התיק ועקב מחדל זה נסגר תיק ההוצל"פ, אני סבורה כי אין מקום לחייב את המשיב בריבית פיגורים. אין מקום "להעניש" את המשיב על אי התשלום, כאשר המערערת עצמה ישנה על זכותה, לא קידמה את בירור הטענות בתיק ההוצל"פ הראשון ולא הזדרזה בהגשת בקשת ביצוע חדשה לאחר סגירת התיק הראשון [11]
. טענות המערערת כי המשיב טרטר אותה בהליכים משפטיים שונים ופועלה בהליכים אלה, אך מלמדים כי המערערת ובא כוחה (לטובתו ניתנה המחאת זכות) יודעים אף יודעים להילחם על זכויותיהם וכשהם מעוניינים בכך, הם פועלים ונוקטים בהליכים ואין הצדקה, לאור השתהותם בגביית דמי השכירות, בחיוב המשיב בריבית פיגורים. דברים אלה נכתבים למען הזהירות, שכן לא ברור לי מהמסמכים שהוגשו
ע"י הצדדים אם על רכיב זה בבקשת הביצוע התווספה ריבית פיגורים וממתי [12]
.

בצד זאת, אין כל הצדקה שלא לחייב את המשיב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית רגילים, הבאים לשמור על ערך הכסף. מדובר בסכומים שהיה עליו לשלמם מזה שנים ואין סיבה שישלם היום בפחות משווים הריאלי.

וכפי שכבר נקבע :"
ההצמדה והריבית, על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א ­1961, אינן באות לענוש את מי שחב בחוב, אלא באות להבטיח, כי למרות חלוף העתים ושינויי ערך המטבע ישולם סכום, המשקף את ערכו של הסכום המקורי ביום התשלום בפועל.....

אולם בקביעת הפרשי הצמדה וריבית אין כדי לפגוע במערערת, גם אם היא תחול על התקופה, שהתארכה באשמת באי-כוח המדינה, מאחר שמדובר בכסף, שהיה בידי המערערת, ואשר ישולם עתה, כפי שנאמר לעיל, על-פי ערכו ביום התשלום. הקרן בלווית הצמדה אינה אלא אותו סכום, שבו נתחייבה המערערת מעיקרה. הריבית, כפי שציינו לא אחת, באה לבטא את העובדה, שהכסף אשר לתשלומו היה התובע זכאי, עוכב בידי אחר במקום להיות ברשותו ובשליטתו...". (
ע"א 330/78

המהפך

אגודה

שתופית

בע

"

מ

נ

'

פקיד

השומה

למס

הכנסה

,

פ

"

ד

לה
(2) 499, 503).
ובמקום אחר "רק במקרים יוצאים מן הכלל ובנסיבות מיוחדות שיצדיקו זאת יימנע בית המשפט מלעשות שימוש מלא בשיקול דעתו" לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור הקבוע בחוק (
ע"א 525/81

גזית

ושחם

חברה

לבנין

בע

"

מ

נ

'

רוזן

,

פ

"

ד

לו
(2) 337, 343).
מכאן, אני קובעת כי על הרכיב הנוגע לדמי השכירות החודשיים יש לחייב את המשיב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית רגילים, על כל אחד מהחיובים החודשיים החל ממועד תשלומו ועד היום.

48.
לסיכום, תחת קביעתו של כב' הרשם בעניין זה, אני קובעת כי המערערת אינה זכאית לריבית פיגורים על שני הרכיבים נשוא בקשת הביצוע. מנגד, היא זכאית להפרשה הצמדה וריבית רגילים.

המחאת זכות

49.
הנושא האחרון המחייב התייחסות, גם בזיקה להחלטתו המאוחרת של כב' הרשם, הינו המחאת הזכות. עניין זה ייבחן בהתבסס על נקודת המוצא לפיה
המחאת זכות בין נושה לאחר אינה פוגעת כעקרון בחייב

וניתן להכיר בזכות הנושה של העברת הקיים ללא הסכמת החייב. בצד זאת טענות החייב כנגד הממחה שמורות לו גם כנגד הנמחה
.

50.
נוכח החלטות כב' הרשם, מהימים 17.12.17 ו– 3.01.18, נוצר מצב
לפיו מחד לא יכולה המערערת להמשיך בניהול תיק ההוצל"פ לגביית הסכומים שהמשיב חייב לה, מפני שלא הוצג ביטול של המחאת הזכות, ומנגד, עת ביקש עו"ד מחול לפעול מכוח אותה המחאת זכות ולשנות את שם הזוכה בתיק, נדחתה בקשתו נוכח תיקי הוצל"פ שמתנהלים נגד המערערת. דחיית שתי הבקשות מובילה למצב בו המשיב מקבל פטור מתשלום החוב! לכך, אין להסכים.

שומה על המשיב לקיים אחר פסה"ד שניתן ולשלם את חובו, וזאת בין אם ליריבתו בהליך המשפט (המערערת) ובין אם לעו"ד מחול, הנמחה. בהקשר זה יש להבטיח שניים :
שהמשיב לא יעמוד בפני
הסיכון כי ישלם את החוב הפסוק פעמיים. פעם אחת ליריבו עפ"י פסה"ד, הממחה, ופעם שנייה לנמחה. שנית, כי מאחורי המחאת הזכות לא עומד ניסיון של הזוכה (המקורי) להבריח את נכסיו מאת הנושים ואין המטרה מאחורי שינוי שם הזוכה, התחמקות מעיקולים של הכספים להם הוא זכאי בתיק ההוצל"פ.

51.
לעניין הראשון יש לציין כי בקשת הביצוע כאן הוגשה ע"י המערערת על אף שזו המחתה את זכויותיה בכספים לעו"ד מחול ולתמיכה בכל הטענות של המערערת צורף תצהיר מטעם מנהלה. העובדה כי הזוכה בתיק ההוצל"פ הינה המערערת אין משמעה בהכרח כי המחאת הזכות לא מכובדת שכן יש להבחין בין הזכות המהותית העומדת מאחורי המחאת הזכות לבין שם הזוכה בתיק ההוצל"פ.
אדרבא, במקרה שהכספים ישולמו במסגרת תיק הוצל"פ שהמערערת היא הזוכה בו וכאשר עו"ד מחול, הנמחה, הוא המייצג, הדבר מונע העלאת טענות כנגד המשיב בעתיד, מצידו של הנמחה. בין אם בכוונת המערערת להעביר את הכספים שתקבל בתיק ההוצל"פ לעו"ד מחול ובין אם נראה בהגשת בקשת הביצוע ע"י המערערת כשהיא מיוצגת ע"י עו"ד מחול, כביטול של המחאת הזכות, אני סבורה כי דווקא במקרה זה לא יעמוד המשיב בפני
הסיכון כי יידרש לשלם את החוב פעמיים.

גם לאחר שהמערערת בחרה לפעול בהתאם להחלטת כב' רשם ההוצל"פ וביקשה לשנות את שם הזוכה מכוח המחאת הזכות, סבורתני כי לא היה מקום שכב' הרשם ידחה בקשה זו מהנימוק
שהמערערת חייבת בתיקי הוצל"פ שונים.

52.
עפ"י הפסיקה הרווחת בענין זה, שעה שמוגשת בפני
רשם ההוצל"פ בקשה לשינוי שם הזוכה, על סמך המחאת זכות, אין לו לרשם סמכות לסרב לבקשה על סמך טענות פוטנציאליות של הנושים כנגד הזוכה ומקומן של טענות אלה לידון בפני
ביהמ"ש המוסמך. מה שכן, יש לוודא כי תישלח הודעה מתאימה לנושי הזוכה המקורי (הממחה) כדי לאפשר להם להעלות את טענותיהם בפני
הפורום המתאים. בענייננו, הדברים רלוונטיים ביתר שאת, מפני שמדובר בהמחאת זכות שניתנה מזה שנים רבות, ולא נולדה לה כעת לצורך הברחת כספים.

בהקשר זה אני מפנה להחלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה שניתנה במסגרת רע"א 29254-03-12 פואד חיר נ' נגרית עלי וסלמאן בע"מ, שם אישר ביהמ"ש את החלטת בימ"ש השלום בעכו, אשר דן בערעור על החלטת רשם הוצל"פ בסוגיה דומה.

בימ"ש השלום קבע באותו מקרה כי
שעה שמוגשת בקשה להחלפת זוכה על יסוד המחאת זכות מתפקידו ומוחבתו של הרשם לפעול ליישום המחאת הזכות ולהחלפת זהותו
של הזוכה, בהיות הטיפול בבקשה זו נופל בגדר סמכויותיו המנהליות בשונה מאלה השיפוטיות. הווי אומר, בכל הנוגע לבקשה כגון דא, הרשם נעדר שיקול דעת ואין הוא מוסמך להכריע במחלוקות שיתגלעו בכל הנוגע לתוקפה של המחאת הזכות ובתור שכזה גם בעניין קבלת
או דחית הבקשה להחלפת הזוכה.

ביהמ"ש המחוזי אישר החלטה זו וקבע: "
במקרים כגון אלה כאשר יש בקשה לשינוי שם "הזוכה", וכאשר לאותו "זוכה" יש גם מעמד כ"חייב", אכן חובה היא כי מגיש הבקשה לשינוי שם הזוכה יידע את הנושים האחרים של אותו "זוכה", ומאחר שלרשם ההוצל"פ אין זכות לדון בהתנגדויות הנושים האחרים, יש להידרש להליך בבית המשפט לצורך בירור נפקותה ותקפה של אותה המחאה".

53.
מכאן, אני סבורה כי לא היה מקום לחייב את המערערת להציג ביטול המחאת הזכות, לצורך המשך הליכי הוצל"פ ולא היה מקום, בהחלטה השנייה, לסרב לשינוי שם הזוכה. אני מקבלת אפוא את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ההחלטה מיום 3.1.18, מקבלת את הערעור ומבטלת את החלטת כב' הרשם בהקשר זה. ככל שהמערערת מבקשת להמשיך בניהול הליך ההוצל"פ, תוכל לעשות כן, כאשר משמעות הדברים היא כי עו"ד מחול, הנמחה, אינו יכול לדרוש את החוב בעתיד מאת המשיב, לאחר שזה ישולם למערערת, מכוח המחאת הזכות שניתנה לו, ולמען הסר ספק אוסיף כי אין בכך כדי להשליך על מערכת היחסים בין המערערת לבין עו"ד מחול, מכוח אותה המחאה.

סוף דבר

54.
לאור המקובץ, אני מורה על קבלת הערעור באופן חלקי וקובעת כי המערערת זכאית לגבות, במסגרת תיק ההוצל"פ, דמי שכירות בסכום של 2,600 $ + מע"מ וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית רגילים ממועד כל חיוב ועד היום. כן זכאית לתשלום פיצוי מוסכם בסכום של 7,950 $, אף הוא בתוספת הפרשי הצמדה וריבית רגילים. סכום החוב בתיק ההוצל"פ יעודכן בהתאם.

אני מחייבת את המשיב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסכום של 8,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.

ניתן היום, י"ט אדר ב' תשע"ט, 26 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.




[1]
לפי סעיפים 1 ו – 14 להסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פס"ד.
[2]
כך עפ"י החלטת הרשם. בפני
ביהמ"ש כאן לא הוצגה בקשת הביצוע במלואה.
[3]
ראו בהקשר זה סעיף 12 להסכם הפשרה.
[4]
לפי סעיף 7 להסכם הפשרה.
[5]
וכנראה שהכוונה היא להבדיל בין המחאת הזכויות עפ"י פסה"ד להמחאת הכספים שיתקבלו מכוחו.
[6]
הזוכה בתיק הראשון היה עו"ד מחול מכוח המחאת הזכות.
[7]
16 חודשי שכירות בניכוי שלושה חודשים אשר נקבע לגביהם ע"י כב' הרשם כי דמי השכירות שולמו באמצעות העברת כספים למע"מ.
[8]
סעיף 3 (ב) להודעת הערעור.
[9]
לפי אחת משתי החלופות שנקבעו בפסה"ד השני.
[10]
הליך הערעור שהוגש על פסה"ד השני.

[11]

ראו לעניין זה, בין היתר,
רעא (חי') 19619-06-16 עדוי עזרי נ' אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ
.

[12]
לביהמ"ש אין גישה לתיק ההוצל"פ.







רעצ בית משפט שלום 45743-12/17 אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ נ' אסף-שמע אטדגי (פורסם ב-ֽ 26/03/2019)