פסקי דין על משה נרדמן | פסקי דין על חנה איטה שכטר | פסקי דין על שרה לאה שליסל | פסקי דין על שמואל איצקוביץ | פסקי דין על שמואל יצחק לייזרוביץ | פסקי דין על יהודה לייב טייטל ואח' |

60273-10/18 הפב     02/04/2019




הפב 60273-10/18 משה נרדמן, חנה איטה שכטר, שרה לאה שליסל נ' שמואל איצקוביץ, שמואל יצחק לייזרוביץ, יהודה לייב טייטל ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



הפ"ב 60273-10-18 נרדמן ואח'
נ' איצקוביץ ואח'

הפ"ב 65015-10-18 איצקוביץ ואח'
נ' שליסל ואח'



02 אפריל 2019




לפני
כב' השופטת י. שבח, סג"נ


מבקשים

1
.
משה נרדמן
2
.
חנה איטה שכטר
3
.
שרה לאה שליסל
ע"י ב"כ עו"ד ליאור רוב


נגד


משיבים

1. שמואל איצקוביץ
2. שמואל יצחק לייזרוביץ
3. יהודה לייב טייטל
4. ישראל טייטל
5. זוסמן טייטל
ע"י ב"כ עו"ד עילי אביאל




פסק דין


1.
הסכסוך, הנעוץ בהיותם של המבקשים והמשיבים בעלים במשותף בבניין המגורים הנמצא ברחוב האדמו"ר מגור 47 ו – 49 בבני ברק (להלן – הבית המשותף), שהתברר בתחילה באכסניית הבוררות של בית דין צדק בני ברק בראשות הרב קרליץ (להלן – בית הדין) ולאחר מכן בפני
הבורר עו"ד יורם חג'בי חגי (להלן- הבורר) מגיע לפתחו של בית המשפט זו הפעם הרביעית.

2.
ראשיתן של ההכרעות השיפוטיות הקודמות בבקשה לביטול פסק בורר שהגישו המבקשות 1-2 באשר להחלטת בית הדין מיום כ' תמוז תשע"ה – 07.07.2015 בדבר "חלוקת הזכויות" בבית המשותף, כשהטענה בפיהן הייתה שההחלטה ניתנה בחוסר סמכות משאחיהן המבקש 3 (להלן – נרדמן) לא היה מוסמך לייצגן בבוררות ולא היה מוסמך להביע בשמן כל
הסכמה.
בישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום 20.10.2015 הציע בית המשפט כי החלטת בית הדין בדבר פירוק השיתוף תישאר על כנה ותחייב את הצדדים, וכי "הצדדים יעבירו את ההכרעה בשלב השני, דהיינו, באופן בו יבוצע פירוק השיתוף הלכה למעשה, לבורר אחר שיש לו הכישורים והניסיון לעסוק בעניינים הנדרשים".
שני הצדדים קיבלו את הצעת בית משפט.
בהחלטה מיום 20.10.2015 ניתן תוקף של החלטה למוצע ולמוסכם (להלן – ההחלטה הראשונה) ובהמשך מינה בית המשפט כבורר את עו"ד חגי חג'בי.

3.
הבוררות התנהלה אפוא בפני
הבורר שמונה, אלא שאז פרצה מחלוקת חדשה שעניינה בהיקף סמכות הבורר. בעוד שהמבקשים גרסו כי על הבורר לדון ולהכריע גם בזכויות הבניה ואופן מימושן, גרסו המשיבים כי עת הבורר מצדד בעמדת המבקשים לפיה יש להכריע במסגרת הבוררות גם בטענת המבקשים בדבר זכויות הבנייה, הבורר חורג מסמכותו, משסמכותו מוגבלת לאופן פירוק השיתוף אגב רישום הבית המשותף, ולכך בלבד.
משחלפה תקופת הבוררות, הודיעו המשיבים לבורר על פקיעתה, ומשכך הגיש הבורר בקשה להארכת תקופת הבוררות לפי סעיף 19 לחוק הבוררות.
בהחלטתי מיום 13.11.2016 (להלן – ההחלטה השנייה) קבעתי כי אין להסיק מהחלטות הבורר שהוא מתכוון לעסוק בהסדרת בנייה עתידית, אלא רק למלא את תפקידו, ולאור השלב הדיוני המתקדם בו הייתה מצויה הבוררות, גם לאור תכליתה, נעתרתי לבקשת הבורר והארכתי את תקופת הבוררות עד ליום 31.12.2017.

4.
גם בהחלטה זו לא תמה המחלוקת, ההתדיינויות סביב טענת המבקשים כי על הבורר לדון גם בנושא זכויות הבנייה, כאשר מנגד טוענים המשיבים כי סמכות הבורר מצומצמת להחלטת המינוי, לא תמו.
אלא שבישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 07.11.2017 הועלתה לדיון הצעה למתווה פשרה שכללה פירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף, לרבות בנייה משותפת הכוללת מנגנון, למקרה של אי הסכמה בחלוף 48 חודשים, למכירת כל הזכויות בחלקה למרבה במחיר. גם המבקשים וגם המשיבים הביעו את הסכמתם למתווה המוצע. בסופה של ישיבה זו קבע הבורר: "אני מבקש מעוה"ד להגיש לי הסכם בכתב תוך 15 יום ואני אתן אותו כפס"ד עם שינויים או ללא שינויים כפי שאמצא לנכון ואני חושב שסיימנו".
בתשובה לחשש שהעלה ב"כ המבקשים לפיו "משהו פתאום לא ירצה", השיב הבורר "אני לא מאמין במחטפים".
הצדדים, שלא במפתיע, לא הצליחו להגיע לנוסח מוסכם. ביום 23.11.2017 אף הגיש ב"כ המבקשים לבורר בקשה ל"הארכת מועד להגשת הסכם", שאז הודיעו המשיבים שהם חוזרים בהם מההסכמה, משלטענתם הוטעו על ידי המבקשים.
המבקשים הגישו אפוא לבית המשפט תובענה נוספת בה עתרו להתבונן על החלטת הבורר מיום 07.11.2017 שנתן לגישתם תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, כעל פסק בוררות מחייב, ועתרו לאישורו.
בפסק הדין שניתן על ידי ביום 05.04.2018 (להלן – פסק הדין), קבעתי כי החלטת הבורר בתום הישיבה אינה עולה כדי פסק בוררות. עוד נקבע כי גם אם הבורר סבר, אולי גם הצדדים או מי מהם, כי אכן הגיעו למתווה מוסכם של הפתרון, לא נעשה עדיין גמר מלאכה, ולא בכדי הבורר לא נחפז ליתן להסכמה זו תוקף של

פסק דין
, אלא דרש מהצדדים לבטא הסכמה זו בהסכם חתום, שלו, עת יוגש,
יינתן תוקף של

פסק דין
.

5.
הצדדים חזרו לבוררות. המבקשים לא השלימו עם חזרת המשיבים ממתווה הפשרה ועם פסק דינו של בית משפט זה מיום 05.04.2018, וחזרו ועתרו בפני
הבורר למתן פסק בוררות על יסוד המתווה שהוסכם בישיבת הבוררות מיום 07.11.2017. בהחלטתו מיום 24.05.2018 ציין הבורר כי פסק דינו של בית משפט זה מיום 05.04.2018 לא כולל "כל קביעה עניינית המייחסת תוקף / חוסר תוקף להסכם אליו הגיעו הצדדים", כי לטעמו ההסכמה שהושגה בישיבה מיום 07.11.2017 "משמעה שלילת אפשרות הנתבעים לחזור בהם"; "כי הבורר ביקש להמתין עם מתן פסק הבוררות עד שיתאפר לו לעיין בהסכמות אליהם הגיעו הצדדים"; "מאחר והצדדים לא העבירו לבורר נוסח זה... הרי שהצורך בנוסח הכתוב התייתר", ו-"פסק בוררות יינתן בתוך תוך 30 יום ממועד החלטה זו".

6.
אף שלכאורה ניתן היה להניח, נוכח החלטת הבורר מיום 24.05.2018 כי הוא עומד לתת תוקף של

פסק דין
למתווה הפשרה מיום 07.11.2017 שהמשיבים חזרו בו ממנו, ניתן על ידי הבורר ביום 10.07.2018 פסק בוררות (להלן – פסק הבוררות) לגופו של סכסוך, הקובע את אופן פירוק השיתוף בבית המשותף, תוך שיוך היחידות למי מהצדדים, קביעת הצמדות, שימוש יחודי, ורכוש משותף.
הבורר קבע שהוא עושה כן כי "בהתאם להחלטת ביהמ"ש הנכבד בדבר מינוי הבורר (החלטה מיום 4.11.15) מונה הבורר לצורך פירוק השיתוף בנכס באמצעות רישום בית משותף", וכי הסמכויות שניתנו לו "אינן כוללות את הסמכות להכריע בדבר עתיד הנכס לאחר רישום הבית כבית משותף, ובוודאי שסמכויותיו המקוריות אינן כוללות מתן הוראות בדבר מכירת הנכס".

7.
על פסק בוררות זה יצא קצפם של המבקשים, שציפו, בהתאם להחלטת הבורר מיום 24.05.2018, ל

פסק דין
המאשר את עקרונות המתווה כפי ההסכמה בישיבה שהתקיימה ביום 07.11.2017, להבדיל מפסק בוררות לגופו של עניין הקובע את אופן רישום הבית כבית משותף.

לטענתם, דין פסק הבוררות להתבטל, משהבורר לא הכריע בשורה של עניינים שנמסרו להכרעתו והתעלם מהחלטותיו שלו עצמו. נטען כי החלטת בית משפט אימצה לתוכה את החלטת בית דין צדק לפיה אמור היה לקבוע "הוראות תקנון רישום הבית המשותף לרבות בדבר פירוק השיתוף וזכויות הבניה במקרקעין", ולפיכך יש להתבונן על החלטת המינוי ככזו הכוללת גם סמכות להכריע בזכויות הבניה. עוד נטען כי אף אם מלכתחילה לא הוסמך הבורר לדון גם בזכויות הבנייה, הרי הצדדים הרחיבו את היקף סמכותו לדון גם בכך, ואף על פי כן הבורר נמנע מלדון בחלוקת זכויות הבנייה, אף נמנע מלחלק את השיתוף בדירה מספר 3 והותיר אותה רשומה על שם המבקשים והמשיבים יחדיו.

כן טענו המבקשים כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם, משהישיבה שהתקיימה ביום 07.11.2017 לא הסתיימה ובהינתן ביטול הסכמת הצדדים היה על הבורר לשמוע את יתר העדים.
המבקשים אף מלינים על הבורר שהחלטותיו לא היו עקביות, ושפסק הבוררות ניתן בניגוד להחלטותיו הקודמות – התנהגות הפוגעת לדידם באמון הציבור במוסד הבוררות.

8.
המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, פסק הבוררות ניתן בדיוק לפי המתווה שבהחלטת המינוי, משהבורר לא היה מוסמך מלכתחילה לדון בזכויות הבנייה והיה כפוף לגדר הסמכות שבמינויו, קרי: אופן רישום הבית המשותף.
עוד נטען, כי לא נמנעה מהמבקשים כל הזדמנות לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם, שכן משהבורר השתכנע שאין לו סמכות לדון בזכויות הבנייה, לא עלה הצורך לשמוע עדויות נוספות, ובכל מקרה המבקשים לא ביקשו מהבורר להשמיע עדויות נוספות או להגיש ראיות
כלשהן.

9.
לא בכדי הארכתי בפירוט הרקע העובדתי והדיוני שקדם לפסק הבוררות נושא עתירת הביטול, שכן זה נדרש להבנת ההכרעה.
טענתם המרכזית של המבקשים מכוונת לעילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות לפיה לא הכריע הבורר בסוגיית זכויות הבנייה.
לטעמי סוגיה זו לא נכללה מלכתחילה בסמכותו.
טרם מתן החלטתי הראשונה בבקשת המבקשות 1, 2 לביטול פסק הבוררות שניתן על ידי בית דין צדק, מהטעם שאחיהן נרדמן, הפועל עמן בחזית אחת, לא היה מוסמך לייצגן בבית הדין, הצעתי לצדדים כי
"החלטת הבוררים על פירוק השיתוף – תישאר על כנה ותחייב את הצדדים. הצדדים יעבירו את ההכרעה בשלב השני, דהיינו באופן בו יבוצע פירוק השיתוף הלכה למעשה, לבורר אחר ...".
לא היה בהצעתי דבר וחצי דבר אודות זכויות בנייה עתידיות, וזו לא כללה, גם לא אימצה לתוכה, אמירות אחרות של בית הדין או החלטותיו אחרות, זולת החלטתו העקרונית בדבר הצורך בפירוק השיתוף וביצועו על דרך רישום בית משותף.
יתירה מזאת, ב"כ המבקשות דאז, עו"ד מתניה, הצהיר לאחר הצעת בית משפט כי:
"עו"ד מתניה: ... המבקשות מודיעות שהן ומר נרדמן מסכימים לחלק העקרוני של החלטת הבוררים בדבר פירוק השיתוף על דרך של רישום הבית המשותף, ברם לא תחת פיקוחו של בית הדין אלא ההתדיינויות בפני
בית דין צדק תיפסקנה" (פרוטוקול מיום 20.10.2015 שורות 18-20).
ב"כ המבקשים סייג בעצמו את הסכמתו להצעת בית משפט, לפיה יאומץ מהחלטות בית הדין רק אותו "החלק העקרוני", כלשונו, בדבר פירוק השיתוף "על דרך של רישום הבית המשותף", זאת, לא פחות ולא יותר.
גם ב"כ המשיבים קיבל את הצעתו של בית המשפט, ככתבה וכלשונה:
"עו"ד אביאל: גם אנחנו מקבלים את הצעת ביהמ"ש: נבקש לתת להחלטת בית הדין להורות על פירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף – תוקף משפטי. אנחנו מסכימים להעביר את ההכרעה בדבר אופן פירוק השיתוף לבורר שיהיה עו"ד מומחה..." (פרוטוקול מיום 20.10.2015 עמוד 2 שורות 28-30, עמוד 3 שורה 1).
איש מהנוכחים לא הזכיר כוונה להכריע בזכויות בניה ואופן הסדרת בניה עתידית.

לאור הסכמת הצדדים ניתנה החלטתו הראשונה של בית משפט זה לפיה: "בית המשפט הציע לצדדים להימנע מדיון בשאלת הסמכות המונחת לפתחו ולהסכים כי החלטת בית דין צדק מיום ה' אב תשע"ה ... במסגרת '

פסק דין
חלקי', שהצדדים מפרשים אותה כהחלטה בדבר פירוק השיתוף על דרך רישום בית משותף – תישאר על כנה ותחייב את הצדדים. הבוררות בפני
בית דין צדק תסתיים בהחלטה זו, והצדדים יעבירו את ההכרעה בשלב השני, דהיינו באופן בו יבוצע פירוק השיתוף הלכה למעשה לבורר אחר שיש לו הכישורים והניסיון לעסוק בעניינים הנדרשים, בהערכה רבה לעבודה שהשקיעו הבוררים עד כה".

רואות עיננו, החלטת מינוי הבורר נשענה רק על "החלק העקרוני" (הניסוח בו התנסח לא אחר מאשר ב"כ המבקשים) של החלטת בית הדין בדבר פירוק השיתוף, ולפיה ייעשה הפירוק על דרך רישום בית משותף, כך שסמכותו של הבורר הוגבלה מלכתחילה רק ל"אופן בו יבוצע פירוק השיתוף הלכה למעשה".

10.
ואם נותר ספק באשר לתחום סמכותו של הבורר, הרי זה הובהר בהחלטה השנייה, שהכריעה בבקשת הבורר להארכת תקופת הבוררות לאור עמדת המשיבים בדבר פקיעתה, עת קבעתי, בין השאר, על מנת להפיס את דעתם של המשיבים שגרסו כל העת כי הבורר איננו מוסמך לדון בזכויות הבנייה ובהסדרת בנייה עתידית, כי "אין בהחלטת הבורר דבר המצביע על כוונתו לעסוק בהסדרת בנייה עתידית אלא רק קיום תפקידו לחלק את הנכס בין הצדדים, כאשר לצורך זה נדרש הוא לזהות ולאפיין את חלקי הנכס המהווים דירות, את חלקי הנכס אותם יש להצמיד לדירות האמורות, את חלקי הנכס המהווים רכוש משותף ואת זהות בעליהם של כל אחת מהדירות שתאופיינה כאמור".

11.
הבנתו של הבורר בדבר הרחבת סמכותו גם אל עבר הכרעה בזכויות בנייה ו/או במכירת הבית המשותף או חלק ממנו, כפי שהיא משתקפת מהחלטות הביניים שלו, הייתה שגויה, וטוב עשה עת בבואו ליתן את פסק הבוררות חזר למתווה המצומצם עליו הורה בית המשפט, וייחד את פסק הבוררות רק לאופן הפירוק.
הבורר לא רשאי היה להוציא תחת ידיו פסק בוררות הסותר

פסק דין
או פסק בוררות קודם, אולם דבר לא מנע ממנו לבחון מחדש את סוגיית הסמכות, ולהכריע בפסק הבוררות כפי גדר הסמכות עליו הורה בית המשפט, אף שבהחלטות ביניים הביע עמדה אחרת.

טרוניית ב"כ המבקשים על חוסר העקביות של הבורר בנוגע לעמדתו בכל הנוגע לסמכותו לדון בסוגיית זכויות הבנייה, אם כן אם לאו, אך מובנת, גם דעתי לא נוחה מכך, אלא שיכול וסבר הבורר כי סמכותו הורחבה חרף התנגדות המשיבים. מכל מקום, שעה שבפסק הבוררות חזר הבורר למסלול הסמכות כפי שהותווה על ידי בית המשפט, אין מקום לביטולו של פסק הבוררות, רק משום שהחלטת הביניים הייתה שגויה.

12.
המבקשים חוזרים ומלינים על הימנעותו של הבורר ליתן, במסגרת פסק הבוררות, תוקף להסכמת הצדדים כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרוטוקול הישיבה מיום 07.11.2017, אף שבהחלטות הביניים של הבורר ניתן היה להבין כי בדעתו לכפות על המשיבים את הצעת הפשרה חרף התנגדותם. אלא שגם לסוגיה זו נתתי דעתי בהחלטות קודמות.
בפסק הדין שניתן על ידי ביום 05.04.2018 ציינתי כי "אין ספק שגם אם הבורר סבר, אולי סברו כך גם הצדדים או מי מהם, במהלך הישיבה שנערכה בפני
ו ביום 07.11.2018 כי הצדדים מצויים במתווה מוסכם לפתרון, לא היה בכוונתו להוציא תחת ידיו כבר בעת ההיא פסק בוררות", שהרי הבורר עצמו קבע כי "פסה"ד יינתן כאשר נקבל הסכם", וכי "הצדדים יפעלו באופן מידי להמצאת הסכם התואם את החלטת הבורר מיום 7.11.17 ולחילופין יתייצבו לישיבת בוררות במשרדי הבורר....".
הבורר אף
ציין, כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 07.11.2018, כי "אני לא מאמין במחטפים" והדגיש כי פסק הדין יינתן על ידו "כאשר נקבל הסכם".

בישיבת הבוררות מיום 07.11.2018 אכן הסכימו גם המשיבים למתווה הפשרה שהוצע, הכולל בנייה משותפת, ובהעדר הסכמה – למכר, אלא שמיד לאחר מכן חזרו בהם מהסכמתם זו.
משהמשיבים חזרו בהם מהסכמתם מיד לאחר ההצעה ובטרם ניתן לה תוקף של פסק בוררות, ובהינתן
קביעה מפורשת של הבורר שלהסכמה יינתן תוקף של

פסק דין
רק אם יוגש הסכם מטעם שני הצדדים, לא היה בכוחו של הבורר לכפות על המשיבים פשרה, וממילא גם לא הורחבה סמכותו לדון בנושא זכויות הבנייה או מכירתן.
טוב עשה הבורר עת בבואו לכתוב את פסק הבוררות בחן בשנית את עמדתו וגמר אומר בדעתו כי אין ניתן לכפות פשרה על צדדים בניגוד לרצונם.

13.
בתי משפט
חזרו והביעו עמדתם כי אין לכפות על צדדים הצעת פשרה כזו או אחרת, וגם אם צד לסכסוך הביע הסכמה להצעה אך חזר בו בטרם קיבלה ההצעה תוקף של

פסק דין
, "לא ייתפס" בהסכמתו זו. וכפי שנפסק: "מקום שתלוי ועומד לפני בית משפט הליך אזרחי, ובא אחד מבעלי הדין וטוען שנעשה בינו לבין בעל דין יריבו הסכם פשרה, ואין עוד במה להתדיין כי אם אך לפסוק לפי ההסכם בלבד – ואילו בעל הדין השני מבקש לחזור בו מן הפשרה ולהמשיך בדין, לא יכפה בית-המשפט את הפשרה על בעל הדין בעל כורחו. במה דברים אמורים, כשבית-המשפט אינו רואה שיהא מום או אי צדק בעיוות הדין שלא לפסוק בהתאם להסכם; כגון במקרה שבעל הדין האחד כבר ביצע בפועל את חלקו שלו של ההסכם, ולאחר שבעל הדין יריבו הפיק מכך טובת הנאה, מבקש הוא לנער חצנו מן ההסכם". עוד נפסק: "שונה הסכם לעניין התלוי ועומד בבית משפט, מכל הסכם אחר, בזה שבית המשפט אדון הוא על הליכיו, ולא ניתן להביאן לסיומם אלא בידיעתו ובאישורו של בית המשפט" (ע"א 669/66 מטעי רסקו בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים).
יפים הדברים לעיל גם ביחס להסכם פשרה המובא בפני
בורר. כל עוד לא ניתן להסכם הפשרה על ידי הבורר תוקף של

פסק דין
, בוודאי עת הבורר עצמו קבע שיינתן להסכם תוקף של

פסק דין
רק בעת שיוגש לו הסכם פשרה מסודר מטעם שני הצדדים, ובאין טענה כי המבקשים כבר הספיקו לשנות את מצבם לרעה על יסוד ההצעה,
טוב עשה הבורר עת בפסק הבוררות סירב להיזקק להסכמה השנויה במחלוקת, ופסק את שפסק, על דרך הכרעה לגופה בסוגיה לגביה מונה כבורר.

14.
המבקשים טוענים שנמנע מהם לטעון טענות ולהביא ראיות, אלא שהמבקשים לא הראו שלאחר החלטת הבורר מיום 24.05.2018, בה קבע: "הבורר ביקש להמתין עם מתן פסק הבוררות עד שיתאפשר לו לעיין בהסכמות אליהם הגיעו הצדדים... ומאחר והצדדים לא העבירו לבורר נוסח זה, ובינתיים הועבר לבורר הפרוטוקול המתומלל, הרי שהצורך בנוסח הכתוב התייתר. פסק בוררות יינתן בתיק תוך 30 יום ממועד החלטה זו"- כי ביקשו להמשיך ולטעון או להביא ראיות נוספות.
המבקשים שככל הנראה קיוו לטוב והאמינו כי הבורר יצדד בעמדתם, לא ביקשו מהבורר לטעון טענות נוספות, גם לא ביקשו ממנו להגיש ראיות נוספות, אלא השלימו עם מתן פסק הבוררות כבר במועד זה, ומשכך לא ישמעו בטענה שנמנע מהם לטעון טענות או להציג ראיות.

15.
נותר לדון בטענת המבקשים לפיה לא השלים הבורר את מלאכתו, משהותיר את יחידה 3 שבבית המשותף בבעלות משותפת (שני שליש המבקשים ושליש המשיבים), עת היה עליו להורות על מכירתה להם תוך מתן הוראה על תשלומי איזון.
ראשית, לא נסתרה טענת המשיבים כי כך הצהירו הצדדים בפני
הבורר באשר למה שראוי שייקבע ביחס ליחידה 3, וכי מעולם לא עתרו המבקשים בפני
הבורר בבקשה לכפות על המשיבים למכור את חלקם בדירה (שליש), למבקשים (שחלקם בדירה שני שליש) על דרך תשלומי איזון.
שנית, אכן
בפירוק שיתוף יש לשאוף להשאת הפירוק בלא הותרת "איים" של שיתוף, אך זה אינו עיקרון יחיד שאין בלתו, ואין הכרח להביא פירוק עד תומו בכל מקרה, ביחוד בפירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף, במסגרתו תמיד יישארו קטעים המהווים רכוש משותף (ראו רע"א (י-ם) 4732-11-10 מאיר זקן נ' עמוס גבעון). מכל מקום, אם זו הייתה עמדת הצדדים, מה להם כי ילינו על הבורר.


16.
התוצאה היא שהבקשה לביטול פסק הבורר שניתן ע"י הבורר עו"ד חגי חגבי ביום
10.07.2018 נדחית, ואני מורה בזאת על אישורו.
המשיבים כרכו בבקשה לאישור פסק בוררות בקשה למינוי בא כוחם ככונס נכסים לצורך רישומו של הבית המשותף כבית משותף בהתאם להוראות שבפסק הבוררות, נוכח העדר שיתוף פעולה מצד המבקשים.
חוששני שהבקשה מוקדמת.
הדעת נותנת, שב"כ המבקשים סירב לשתף פעולה ברישום הבית המשותף בהמתינו לתוצאת ההתדיינות שהתקיימה היום. יש להניח שנוכח דחיית הבקשה לביטול, לא תהא עוד סיבה שלא לשתף פעולה לצורך רישום הבית. היה ואתבדה, יוכלו המשיבים להגיש בקשה מתאימה בחלוף 90 יום מהיום.

17.
באשר להוצאות: במהלך הדיון סברתי כי על המבקשים למשוך את הבקשה ולהשלים עם פסק הבוררות, עת פתוחה הדרך בפני
הם בעתיד לבוא, בהעדר הסכמה, לפתוח בהליך בכל הנוגע לאופן מימוש זכויות הבנייה. לו עשו כן הדעת נותנת שלא הייתי מחייבת אותם בהוצאות, בהינתן ההוצאה המיותרת הכרוכה בעלות הישיבה מיום 07.11.2017, משהמשיבים חזרו בהם מהסכמה שנתנו במהלכה.

משהמבקשים עמדו על תביעתם וזו נדחתה, אין מנוס מחיובם בהוצאות.
אני מחייבת את המבקשים לשאת בהוצאות המשיבים בסך של 25,000 ₪.


יהודית שבח, שופטת, סג"נ
ניתן היום, כ"ו אדר ב' תשע"ט, 02 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.









הפב בית משפט מחוזי 60273-10/18 משה נרדמן, חנה איטה שכטר, שרה לאה שליסל נ' שמואל איצקוביץ, שמואל יצחק לייזרוביץ, יהודה לייב טייטל ואח' (פורסם ב-ֽ 02/04/2019)