פסקי דין על יריב לוין

68173-07/18 חנ     16/04/2019




חנ 68173-07/18 מדינת ישראל נ' יריב לוין








בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו



ח"נ 68173-07-18 מדינת ישראל
נ' לוין




בפני

כבוד השופט עמית מרדכי בן-חיים


בעניין:

מדינת ישראל



המאשימה


נגד


יריב לוין



הנאשם


הכרעת דין

אני מחליט לזכות את הנאשם מן הספק.
לנאשם יוחסה עבירה לפיה הוא החנה את רכבו ברחוב עמישב ליד מס' 42, אשר כנטען הינו מקום חניה מוסדר, ללא ששילם הסדר אגרת חניה בניגוד לסעיף 12(א) לחוק העזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד - 1983.

בישיבת ההקראה מיום 27.11.18 סירב הנאשם להשיב על כתב האישום, ומשכך נקבע התיק לשמיעת ראיות ואלו נשמעו בפני
י ביום 22.1.19.

קודם שאדרש לבחינת הראיות שלפניי ועל מנת לצמצם את היריעה, אציין כי אין חולק בפני
י על העובדה שברחוב עמישב 36, מוצב תמרור 626 שפירושו חניה לכלי רכב (ראו עדות הפקח בעמ' 9, שורות 31-32 ועדות הנאשם בעמ' 10, שורות 23-24). (להלן: התמרור הראשון).

כנטען על ידי המאשימה, התמרור המוצב במקום ביצוע העבירה ואשר בניגוד אליו החנה הנאשם את רכבו, כנטען, הינו תמרור 817, שפירושו חניה בתשלום (להלן: התמרור השני).

הפקח דותן רוזנברג, שהעיד מטעם המאשימה, טען כי "הנאשם חנה ברחוב עמישב ליד מספר 42" (עמ' 7 שורה 29).
הפקח אף הציג תמונה (ת/2) המלמדת כי מול הבניין האמור הוצב תמרור המתיר חניה בתשלום לצד אבני שפה צבועות בכחול לבן – הוא התמרור השני.

לאחר שנשמעו הראיות וכן סיכומי בעלי הדין, התרתי לבעלי הדין להגיש בתוך 10 ימים אסמכתאות משפטיות התומכות בטענותיהן, תוך שהדגשתי כי "בית המשפט לא יקבל תוספת לסיכומים בכתב אלא אך ורק פסקי דין שיבקש צד זה אחר להסתמך עליהן", עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 14-17.

ביום 24.1.19 הגיש הנאשם מסמך שכותרתו "אסמכתאות משפטיות", מסמך המחזיק למעלה מ-4 עמודים . עיון במסמך האמור מלמד כי הנאשם נטל חירות לעצמו לחרוג מהחלטה מפורשת שניתנה על ידי ולכך אתייחס בהמשך הדברים.

ב"כ המאשימה הגיבה בהגשת מסמך משלה, שהוגש ביום 28.1.19 וכותרתו "הפניה לאסמכתאות משפטיות ובקשה להורות על החזרת סיכומי הנאשם וקיום החלטת כבוד בית המשפט".

מסמכים משלימים
אלו עמדו לנגד עיניי ואתייחס אליהם להלן במידת הצורך.

מעיון בסיכומי בעלי הדין, הן בעל פי והן במסמכים המשלימים ניכר כי לדעתם המחלוקת העיקרית הטעונה הכרעה בתיק זה הינה בשאלה האם מעגל התנועה אשר ממנו פנה הנאשם לכיוון המקום שבו החנה את רכבו הינו בבחינת צומת כהגדרתה בתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, (נוסח חדש), אם לאו.

טענתה הבסיסית והעקבית של המאשימה הינה כי מעגל תנועה אינו בבחינת צומת (ראו עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 16-19, לעמ' 12, שורות 7-14 וכן פרקים 1 ו-2 למסמך המשלים שהגישה). הנאשם לעומת זאת טוען את ההפך ולשיטתו מעגל תנועה (או בלשונו כיכר), הינו צומת וככזה היא מבטלת את תוקפו של התמרור הראשון המצוי לפני מעגל התנועה (עמ/ 12 שורות 25-28 ועמ' 2 פסקה ד' למסמך הרשמי שהגיש הנאשם)

המונח צומת מוגדר בתקנות התעבורה כדלקמן:

"צומת" – השטח המתהווה על ידי פגישתם של שני כבישים או יותר המוגבל על ידי קווי שפות הכבישים או אבני השפה של אותם כבישים, או על ידי הארכתם המדומה"...
ביסוד הגדרה זו מובנה "מבחן גיאומטרי".

המילה "פגישה" בהקשר הרלוונטי לענייננו הוגדרה "מפגישת שני קווים בנקודה אחת", (ע"ע פגישה במילון החדש – אברהם אבן שושן).

מהגדרה זו מתבקשת לענייננו המסקנה כי בצומת חייבת להתקיים נקודת חיתוך או משיק בין שני כבישים או יותר.
יובהר כי הגדרת צומת מחריגה מספר מקרים בהם מתקיים מפגש של שני כבישים (ראו פסקאות 1-3 להגדרה) ומשכך ניתן להבין כי היוצאים מן הכלל מעידים על שימורו של הכלל.
מסקני הינה איפוא כי הקביעה בשאלה האם מעגל תנועה הינו בבחינת צומת, הינה תלוית נסיבות ומשכך אין לי אלא לקבל את טענת בא כוח המאשימה השוללת כל אפשרות להתקיימות דואלית בין צומת ובין מעגל תנועה.

אתייחס לטענות הנאשם:
הנאשם לא טען בעדותו וממילא לא הוכיח כי במעגל התנועה המדובר התקיים המבחן הגיאומטרי של צומת.
עסקינן בטענה החשובה לעניינו של הנאשם במשפטו ומשכך נטל הראיה (להבדיל מנטל השכנוע) מוטל עליו.

בסיכומיו טען הנאשם: "לטענתי גם אם אינני ממשיך ישר במעגל הנסיעה (מעגל התנועה – מ.ב.ח.), אלא מקיף אותו ולאחר מכן פונה שמאלה, עדיין מדובר במפגש רחובות", (עמ' 11, שורות 27-28) – ההדגשות שלי – מ.ב.ח.).

לא זו אף זו, בהמשך סיכומיו מבהיר הנאשם: "הגעתי לכיכר, לרחוב כ"ג יורדי הסירה, עשיתי 3/4 סיבוב וחניתי במקום החניה הראשון לאחר הכיכר" (עמ' 12, שורות 26-27) (ההדגשה שלי מ.ב.ח).

למותר לציין כי גם מדבריו של הנאשם ניתן להבין מעגל התנועה איננו בחינת צומת ומשכך אני דוחה את טענת הנאשם בעניין זה.

ב"כ המאשימה טענה בסעיף 3 לסיכומיה, כי גם אם בית המשפט יקבל את טענת הנאשם לפיה מעגל התנועה אינו בגדר צומת, הרי שיש לדחות את טענת הנאשם.

בעניין זה נסמכה ב"כ המאשימה על ההוראה בלוח התמרורים, לפיה כוחו של התמרור הראשון "יפה עד לצומת הקרוב, אלא אם כן סומנו אבני השפה בצומת ואחריו בתמרור 817".

אין בידי לקבל את טענתה החלופית של ב"כ המאשימה ולהלן אבאר:

כאמור, כוחו של התמרור הראשון יפה "עד לצומת הקרוב", עם זאת,
ביקשה באת כוח המאשימה להסתמך על הסייג שתחילתו במילים "אלא אם כן".
סבורני כי הסתמכות זו בטעות יסודה שכן הנאשם העיד בחקירתו הנגדית כי אבני השפה במעגל התנועה ואחריו צבועות באדום לבן (עדותו מעמוד 11 שורות 3-12), גרסתו זו של הנאשם לא נסתרה והיא אף זוכה לאישוש מהתבוננות באחת מן התמונות שהגיש וסומנו נ/2 (אני מסמן עתה על ידי לצורך הזיהוי כנ/3).
כאן המקום להבהיר כי אבן שפה הצבועה באדום לבן מוגדרת במספר 818 בלוח התמרורים בעוד שתמרור 817 שמופיע אף הוא בלוח התמרורים עניינו באבני שפה הצבועות לסירוגין בצבע כחול.

בפסקה ד' לסיכומיו המשלימים (כותרתו: "הגדרת כיכר על ידי המחוקק ובתמרור") מתייחס הנאשם הן לתמרור 303 שפירושו "מעגל תנועה" והן לתמרורים 301 ו-302 שעניינם בהתאמה מתן זכות קדימה ו-עצור.
הנאשם ביקש למצוא בהתייחסות זו תימוכין לטענתו לפיה התקנות להצבת תמרורים מתייחסות לכיכר או למעגל תנועה כאל צומת.

באת כוח המאשימה התייחסה לסוגיה זו בפסקה 4 לסיכומיה המשלימים
ולאחר שנתתי את דעתי לטענות שני בעלי הדין גם יחד אני מעדיף את עמדתה של באת כוח המאשימה על זו של הנאשם ושוכנעתי כי מקריאת הפסקה המתייחסת לתמרור 303 ניתן להבין כי לא מתקיימת זהות וחפיפה בין המנוח צומת מזה ובין המונח מעגל תנועה מזה.
ככללו של דבר הגעתי לידי מסקנה כי מעגל התנועה ממנו הגיע הנאשם איננו בבחינת צומת.

טענה נוספת שהועלתה לראשונה על ידי הנאשם בסיכומיו המשלימים נוגעת לגרסתו לפיה נבצר ממנו, בשל תוואי נסיעתו וכניסתו למעגל התנועה מרחוב כ"ג יורדי הסירה – להבחין בתמרור הראשון.

עסקינן בגרסה כבושה שהנאשם העלה לראשונה במהלך סיכומיו, תוך שהוא נמנע מלטעון אותה במסגרת חקירתו הראשית, ובכך סיכל את אפשרותה של המאשימה לאתגר אותה במהלך החקירה הנגדית. – די בכך כדי לדחותה.


נימוקיי הזיכוי-
חרף האמור עד כאן, הגעתי לידי מסקנה כי גם לאחר שדחיתי טענותיו של הנאשם לפיהן מעגל התנועה ממנו הגיע לרחוב עמישב, הינו בבחינת צומת, סבורני כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק ולהלן אבאר:

בחקירתו הראשית טען הפקח "הנאשם חנה ברחוב עמישב ליד מספר 42" (עמ' 7 שורה 28).
בחקירתו הנגדית נשאל הפקח מה הוא המרחק הקיים בין השלט המציין את תחילת תחום השיפוט של עיריית תל אביב ובין התמרור השני ותשובותיו בעניין זה לא היו אחידות. הגם שהסכים בסופו של יום כי ייתכן והמרחק היה 3 מטרים (עמ' 9 שורות 5-16).

יתר על כן, בתשובה לשאלת הנאשם "האם אתה יכול לאשר לי שלפני התמרור 439 (התמרור השני – מ.ב.ח) – יכול רכב לחנות?" על כך השיב הפקח :
"אני מעריך שכן. רכב אחד יכול לעמוד." (שם שורות 26-27).

לא זו אף זו:
בהמשך עדותו טען הפקח בניסיון להצדיק את רישום הדוח נגד הנאשם בהעידו "אם היית חונה לפני התמרור סביר להניח שלא הייתי אוכף. יחד עם זאת, 50 מטר לפני התמרור הזה 439, ישנו תמרור נוסף 439 חניה בתשלום, התמרור הוצב ברחוב עמישב ליד מספר 36" (עמ' 9 שורות 30-32).

סבורני כי חלקה הראשון של עדות זו אינו אלא בבחינת ספקולציה שמשקלה אפסי בעוד שחלקה השני הינו שגוי מיסודו שכן אין חולק בפני
כי התמרור שמוצב ברחוב עמישב 36 (התמרור הראשון) הינו תמרור 626 וכי לא נטען בפני
ולא הוכח כי מתחתיו קיים תמרור 439.

אשר לגרסת הנאשם בסוגיה זו:
הנאשם פתח עדותו בציינו : "חניתי במפרץ החניה מול 42 לפני התמרור ולכן אני סבור שלא חלה עליי החובה לשלם" (עמ' 10 שורה 25).
גרסה זו של הנאשם לא אותגרה בחקירתו הנגדית והנאשם אף חזר עליה גם בסיכומיו (עמ' 12 שורות 29-30).

אין חולק כי המאשימה לא תיעדה בתמונה את מקום החניה המדויק של הנאשם כלל ועיקר ובוודאי שלא ביחס לתמרור המוצב שם (התמרור השני).
משכך סבורני כי הספק באשר מקום חנייתו של הנאשם ביחס לתמרור השני פועל לטובתו ומחייב את זיכויו מחמת הספק.

הערות לפני סיום:
כאמור לעיל, חרג הנאשם מן ההוראות המפורשות שנקבעו בהחלטתי והגיש מסמך מנומק אותו הגדרתי ככתב סיכומים בכתב.
יחד עם זאת, לא התעלמתי מן הנטען באותו מסמך כשם שנתתי את דעתי לטענותיה הנוספות של התובעת.
בפרק ו' של סיכומיו המשלימים שכותרתו "האם התביעה עירונית רשאית להטעות את בית המשפט" העלה הנאשם טענות כנגד התנהלות התובעת בסיכומיה.

בחנתי את טענות הנאשם ואני רואה לקבוע כי לא מצאתי כל דופי בהרצאת טענותיה של התובעת ומהתנהלותה במהלך הדיון. סבורני כי לא היה מקום כלל ועיקר לטענותיו המופרכות של הנאשם בסוגיה זו.
עוד אוסיף כי לאחר שהתובעת הגישה את הסיכומים המשלימים
שלה הגיש הנאשם, ללא נטילת רשות, מסמך נוסף שכותרתו "הבהרה בעניין בקשת הנאשם לחייב את המאשימה בהוצאות לדוגמה".
במסגרת מסמך זה, טען הנאשם כי יש לזכותו מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ולהטיל על המאשימה הוצאות לדוגמה.

הגם שזיכיתי את הנאשם מחמת הספק, אינני רואה כל בסיס לדרישתו לחייב את המאשימה בהוצאות לדוגמה, מה גם שהטעמים שציין כנימוקים לכך אינם מתקבלים על דעתי, ואינם מתיישבים עם הוראות הדין.


סוף דבר-
הנאשם מזוכה מן הספק בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום, י"א ניסן תשע"ט, 16 אפריל 2019, במעמד הצדדים














חנ בית משפט לעניינים מקומיים 68173-07/18 מדינת ישראל נ' יריב לוין (פורסם ב-ֽ 16/04/2019)