פסקי דין על הראל חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על אשר דהן

6155/04 א     27/12/2005




א 6155/04 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אשר דהן




1
בתי המשפט
א 006155/04
בית משפט השלום כפר-סבא
27/12/2005
תאריך:
כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע

בפני
:
הראל חברה לביטוח בע"מ

בעניין:
התובעת
ע"י ב"כ עו"ד חייק
נ ג ד
אשר דהן
הנתבע
ע"י ב"כ עו"ד חאסקיה פחרי

פסק דין
התובעת הינה חברת ביטוח, אשר בתקופה הרלוונטית ביטחה בביטוח מקיף את השימוש ברכב מסוג שברולט מ.ר. 68-748-06 (להלן: הרכב). הנתבע היה בעליו של הרכב והמבוטח בפוליסה.

ביום 17/4/01 דיווח הנתבע לתובעת, כי הרכב נגנב. במסגרת הטיפול בתביעתו, מסר הנתבע את רשיון הרכב ומפתחותיו לתובעת. התובעת ערכה חקירה לגבי נסיבות מקרה הביטוח והודיעה ביום 23/5/01 לסוכן הביטוח של הנתבע, רוני פטישי (להלן: הסוכן), על דחיית התביעה לתגמולי ביטוח.

ביום 28/5/01 נמצא הרכב ע"י משטרת כ"ס, והודעה על כך נמסרה ע"י התובעת לנתבע בצירוף הבהרה, כי התובעת מסירה מעליה כל אחריות לגבי הרכב. הנתבע סירב לקבל את הרכב, המפתחות ורשיון הרכב. במכתב לתובעת, שכתב הנתבע ממשרד הסוכן, טען כי על פי הפוליסה, חייבת התובעת לשלם לו את תגמולי הביטוח, מאחר והרכב לא נמצא תוך 28 ימים ממועד גניבתו.

לאור סירובם של שני הצדדים לקבל את הרכב לחזקתם, הגישה המשטרה לבית המשפט ביום20/12/01 בקשה למתן הוראות לגבי תפוס. התובעת והנתבע העלו טענותיהם על הכתב, כשכל אחד מהם טוען כי הבעלות ברכב שייכת לצד השני. בדיון שהתקיים ביום 10/3/02 בפני
כב' השופטת רג'יניאנו, חזרו הצדדים על עמדותיהם, אך במהלך הדיון, ובכפוף להצהרה כי התובעת אינה מוכנה לקבל את הרכב לחזקתה, הסכימה ב"כ הנתבע, בנוכחותו, לקבלת החזקה ברכב. מפתחות הרכב והרשיון נמסרו לה ע"י התובעת עוד באותו יום.

בהתאם לכך, נלקח הרכב ע"י הנתבע מהמגרש המשטרתי. מבדיקה שערכה התובעת בדיעבד, נודע לה כי הרכב נמכר ע"י הנתבע לצד ג' והבעלות הועברה לקונה ב-11/11/03.
לטענת התובעת, במועד הדיון לגבי מסירת החזקה ברכב, העלים הנתבע מעיני התובעת ובית המשפט כי ביום 18/11/01 הוגשה על ידו תביעה אזרחית לתשלום תגמולי הביטוח וכי ביום 24/2/02, כשבועיים לפני הדיון, כבר ניתן פס"ד לטובתו בהעדר הגנה.

התובעת טוענת, כי על אף שנעשתה לכאורה מסירה של כתב התביעה האזרחית לתובעת ויש אישור מסירה הנושא חותמת שלה, לא נודע למחלקת התביעות ו/או למחלקה המשפטית שלה על התביעה דנן עד ליום 18/2/03, שאז גילתה התובעת כי הוטל עיקול על חשבון הבנק שלה במסגרת תיק הוצל"פ שפתח הנתבע. התובעת לא פעלה בהוצל"פ להסרת העיקול ולא הגישה בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, והסך של 42,500 ₪ שולם לנתבע על פי פסק הדין. הסכום דנן מורכב מערך הרכב, עליו הצהיר הנתבע בכתב התביעה, בסך 28,000 ₪ נכון ליום הגניבה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן אגרות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ + מע"מ.

לטענת התובעת, כתוצאה מהשתלשלות עניינים זו, קיבל הנתבע את מלוא תגמולי הביטוח ובמקביל לקח לעצמו גם את הרכב, מכר אותו לצד ג' ושלשל לכיסו את סכום המכירה. לפיכך עשה הנתבע עושר ולא במשפט על חשבון התובעת, תוך שימוש במרמה או העלמת עובדות מכוונת.

לטענת הנתבע, התובעת מעלימה מעיני בית המשפט את העובדה, כי כל שלבי ההליכים המשפטיים מולה היו בידיעתה, ולנוכח מחדליה והתרשלותה, אין לה אלא להלין על עצמה.

הנתבע טען בעדותו, כי בעת הדיון בבקשה לעניין החזקה ברכב, עדיין לא היה ידוע לו מפי עורכי דינו שיש פס"ד בהעדר הגנה בתביעה לתגמולי ביטוח. לטענתו, לאחר שנודע לו על פסק הדין, פנה לסוכן וביקש ממנו ליידע את התובעת על כך שברצונו למסור לה את הרכב, אך דבר לא נעשה. עוד טוען הנתבע, כי כשהגיע למגרש המשטרתי לקחת את הרכב, היה הרכב בלתי כשיר לנסיעה ונלקח למוסך שבבעלות אחיו באמצעות גרר. לטענתו, לא עשה כל שימוש ברכב לאחר שחרורו, אלא הרכב עמד במוסך תקופה ארוכה, עד שהוכנסו בו תיקונים והושקעו כספים בחידוש הטסט לשנתיים, ורק לאחר מכן, בשלהי שנת 2003, מכר את הרכב למגרש מכוניות. הרכב נמכר בעסקת חליפין, במסגרתה הוערך שוויו ב-13,000 ₪, וזאת למרות שההשקעה ברכב לאחר שחרורו מהמגרש המשטרתי הגיעה, לטענת הנתבע, לכ- 15,000 ₪.

הנתבע לא הציג כל עדויות לתמיכה בגרסתו, הגם שהעדים הרלוונטיים היו בשליטתו, ולמצער יכול היה לזמנם באמצעות בית המשפט: עדות אחיו, בעל המוסך, שלטענתו תיקן את הרכב ונשא בעלויות התיקון והאחסנה (בתמורה לביצוע עבודות שיפוץ בביתו ע"י הנתבע); עדות הסוכן, שלטענת הנתבע, פנה אליו לגבי החזרת הרכב לאחר שניתן

פסק דין
לטובתו בעניין תגמולי הביטוח; כמו כן, לא הוצגו ע"י הנתבע בעדותו מסמכים שהיו בשליטתו, לעניין מכירת הרכב והערכת שוויו ע"י הצדדים לעסקת המכר.

דיון

טענתה הראשונה של התובעת היתה לתרמית מצד הנתבע, בכך שהסתיר ממנה ביודעין בעת הדיון בבקשה למתן הוראות לגבי הרכב, את העובדה כי בינתיים ניתן פס"ד בהעדר הגנה בתביעה האזרחית. טענה זו לא הוכחה במידה מספקת. בהעדר ראיה לסתור את עדות הנתבע, ולנוכח פרק הזמן הקצר יחסית (שבועיים) בין מועד החתימה על פסה"ד שניתן בהעדר הגנה לבין הדיון בבקשה, יתכן כי טרם נודע לנתבע ולבאת כוחו על מתן פסק הדין. לפיכך, לא ניתן לקבוע כי הנתבע וב"כ הסתירו בזדון מבית המשפט ומהתובעת את עובדת מתן פסה"ד.

אשר לטענה, כי אי אזכור העובדה שהוגשה ע"י הנתבע תביעה אזרחית, נעשתה במתכוון - לא שוכנעתי שאכן כך, שהרי קיומה של דרישה מצד הנתבע לתגמולי הביטוח היתה ידועה לתובעת, ולא שוכנעתי כלל כי עצם ההודעה כי התביעה כבר הוגשה, היתה משפיעה על עמדת התובעת בבקשה למתן הוראות בתפוס.

ברם, גם אם אניח כי אי אזכור התביעה ו/או מתן פסה"ד בהעדר לא נעשו בזדון, אין בכך כדי לפטור את הנתבע מחובתו להודיע לתובעת על מתן פסה"ד לאחר שנודע לו עליו, זמן לא רב אחרי הדיון בבקשה, ולהחזיר את הרכב לחזקתה או לפחות להודיעה כי הוא מוכן ומזומן לעשות כן. טענתו של הנתבע, כי פנה בעניין לסוכן הביטוח, לא היתה מהימנה עלי, ולא נתמכה בעדות הסוכן, או בראיה בכתב. עובדה היא, כי במגעיו הקודמים עם התובעת, העלה הנתבע את טענותיו על הכתב, בין בעצמו ובין ע"י ב"כ, ובפרט עשה כן במכתב שכתב ממשרד הסוכן. מדוע, אם כן, לא נעשתה כל פניה בכתב כאשר היה על הנתבע להודיע על כך שהוא מוכן להחזיר את הרכב לתובעת לאחר מתן פס"ד בתביעה לתגמולי הביטוח? לא הובאה מטעם הנתבע כל תשובה מניחה את הדעת למחדל זה, והוא נמנע מלזמן את הסוכן לעדות לתמיכה בגרסתו. העדה אורנה סופר, מסלקת תביעות אצל התובעת אשר טיפלה בתיקו של הנתבע, שללה את הטענה כי היתה פניה מצד הסוכן לגבי החזרת הרכב לאחר מתן פסה"ד בהעדר הגנה. על כן, אני קובעת כי הוכח שהנתבע לא הודיע לתובעת על כך שלאור מתן פסק הדין הוא מוכן ומעוניין להחזיר לחזקתה את הרכב. נראה, כי הנתבע קיווה להנות מן ההפקר ולהשאיר בכיסו הן את תגמולי הביטוח והן את הרכב.

מחדל מכוון זה התמשך חודשים רבים, וגם לאחר שגבה בפועל את סכום תגמולי הביטוח בחודש פברואר 2003, נמנע הנתבע מליידע את התובעת על כך שהוא אוחז הן בתגמולי הביטוח והן ברכב.

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע את חובת ההשבה החלה על הנתבע במקרה דנן. וזו לשון הסעיף:

"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

הנתבע אינו יכול לטעון להגנתו כי קיבל את ה"זכיה" (הרכב) על פי "זכות שבדין", קרי: החלטת בית המשפט, שכן מה שקיבל בהחלטה לגבי התפוס היה החזקה הזמנית ברכב, עד להכרעה בסכסוך בעניין תגמולי הביטוח, ולא את זכות הבעלות. משקיבל הנתבע, לפי פסה"ד בתביעה האזרחית, את תגמולי הביטוח, פקעה זכותו לבעלות ברכב, מכח החוזה שבין הצדדים (הפוליסה), ועל כן קמה חובתו להעברת הבעלות והשבת החזקה ברכב לתובעת. ודאי שאסור היה לנתבע למכור את הרכב לצד שלישי מבלי ליידע את התובעת. לפיכך, אין הנתבע יכול להראות "זכות שבדין" לתגמולי הביטוח ולרכב גם יחד, ועליו להשיב את הרכב (ובהעדר אפשרות להשבה בעין - את שוויו) לתובעת.

אמנם, התובעת היתה יכולה "להתעורר משנתה" קודם למועד ביצוע העיקול וגביית תגמולי הביטוח ע"י ההוצל"פ, שהרי כתב התביעה נמסר לה כדין, ובהתאם לסדרי הדין בהוצל"פ, גם נמסרה לה "אזהרה לחייב" בטרם ביצוע העיקול בהוצל"פ (לפי סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל).

ברם, בעובדה זו אין כדי לפגוע בזכותה העקרונית של התובעת להשבה, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, אלא רק להשפיע על גובה הסכום לו היא זכאית, ככל שהיה בהתרשלותה כדי לגרום לנזק או חיסור בערכו של הרכב.

להלן הנתונים וחוות הדעת שהוצגו לגבי ערך הרכב:
הנתבע טען בכתב התביעה לתגמולי הביטוח כי ערך הרכב נכון למועד הגניבה (אפריל 2001) הוא 28,000 ₪, וצרף לתביעתו את מחירון הרכב, ופסק הדין ניתן על יסוד זה. הנתבע מושתק מלטעון כיום טענה אחרת לעניין ערך הרכב במועד הגניבה.

כחודש ימים לאחר מכן, הרכב נבדק וצולם במגרש המשטרתי ע"י החוקר יריב אוחיון מטעם התובעת, והוא העיד כי הרכב נראה שלם לחלוטין וללא סימני נזק או פריצה. צילומי הרכב שהוצגו ע"י החוקר, מראים כי הרכב נמצא שלם ותקין מבחינה חזותית. רשיון הרכב היה בתוקף עד חודש מאי 2001.

השמאי משה אקרמן העיד כי ערך רכב מאותו דגם ושנת ייצור, לפי נתוניו הספציפיים של הרכב (מס' בעלים קודמים, מד אוץ, ובמצב סביר) ובהתאם למחירון לוי יצחק, נכון לחודש מרץ 2002 (מועד העברתו לחזקת הנתבע), היה 28,300 ₪. השמאי לא התייחס לליקויים אפשריים ברכב עקב העמדתו זמן רב במגרש ולעניין הצורך בחידוש הטסט, שפקע במאי 2001.

הנתבע לא הציג חוות דעת נגדית לחוות דעתו של השמאי אקרמן, לגבי ערך הרכב במרץ 2002 והסתפק בעדותו-הוא לגבי מצבו הלקוי של הרכב, מבחינת צמיגים, מצבר, קילופי צבע, ובעיקר הבעיה בתיבת ההילוכים (גיר), כשלדבריו "ידית ההילוכים זזה חופשי". הנתבע לא טען כי במהלך שהיית הרכב במגרש נגרמו לו חבלות במזיד. גרסת הנתבע לגבי מצבו המכני של הרכב לא נתמכה בראיות כלשהן, הגם שאלה היו בשליטתו (אחיו - בעל המוסך ועובדיו).

לעניין השימוש ברכב ממועד שחרורו מהמגרש המשטרתי ועד למכירתו לצד ג' - גרסת הנתבע, לפיה הרכב עמד במוסך של אחיו כאבן שאין לה הופכין במשך יותר משנה וחצי, אינה מהימנה עלי. החזקה ברכב נמסרה לנתבע בחודש מרץ 2002, והוא העיד כי שחררו מהמגרש בסמוך לכך.

אמנם, הרכב עמד כעשרה חודשים במגרש והיה צורך להחליף מצבר וצמיגים ולנקות את הרכב, ואולי גם לצבוע חלקים ממנו, וכן לחדש את הטסט, אך היקף התיקונים לא היה כה גדול באופן שיסביר את אי השימוש בו, ע"י הנתבע או מי מטעמו, במשך תקופה כה ארוכה. כאמור, לא הובאו ע"י הנתבע כל עדים לתמיכה בגרסה בלתי סבירה זו.

על סמך הראיות שבפני
אני קובעת, כי ערך הרכב נכון לחודש מרץ 2002, לפני ההשקעות לצורך החזרתו לכביש, עמד על 21,000 ₪.
המועד בו קמה חובתו של הנתבע להחזיר את הרכב לתובעת, או למצער ליידע אותה כי הוא מוכן להעמיד את הרכב לרשותה, הוא לאחר שנודע לו על מתן פסק הדין, ולכל המאוחר במועד בו גבה הנתבע את סכום פסק הדין, בפברואר 2003. לנוכח ירידת הערך הנובעת מחלוף הזמן, אני קובעת כי ערך הרכב במועד זה (לא כולל השקעות הנתבע כאמור לעיל) היה 18,000 ₪. מאחר שדחיתי את גרסת הנתבע לגבי אי השימוש ברכב עד למכירתו, המסקנה היא כי הנתבע עשה ברכב שימוש לפי צרכיו עד למכירתו בספטמבר 2003. הנתבע לא הציג כל ראיות לעניין הערכת הרכב בעסקת החלפת הרכבים שביצע, ובהעדר כל ראיה לסתור, ההנחה היא כי מכר את הרכב למגרש המכוניות במחיר השוק (יצויין כי ב"כ הנתבע צרף לסיכומיו, שלא כדין, את זכ"ד החלפת הרכבים, אך ממילא אין במסמך זה התייחסות להערכת הרכב לצורך העיסקה). לפיכך, לא נגרם לנתבע כל נזק מכך שהתובעת לא פנתה אליו ודרשה את החזרת הרכב לחזקתה לפני מכירתו ע"י הנתבע.

לפיכך אני מחייבת את הנתבע להשיב לתובעת סך של 18,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/3/03 ועד התשלום בפועל.

לאור הנסיבות המראות כי התובעת התרשלה בדרך פעולתה והשתהתה באופן לא סביר, אני קובעת כי כל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן היום כ"ו בכסלו, תשס"ו (27 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתקים לצדדים.
ניצה מימון-שעשוע
, שופטת








א בית משפט שלום 6155/04 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אשר דהן (פורסם ב-ֽ 27/12/2005)