פסקי דין על בן עמי מיכל | פסקי דין על בן עמי אסף | פסקי דין על בן זאב משה | פסקי דין על בן זאב עפרה |

4380/02 א     05/01/2006




א 4380/02 בן עמי מיכל,בן עמי אסף נ' בן זאב משה,בן זאב עפרה




1


בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 4380/02
בפני
:
כב' השופט משה רביד
05/01/2006
1 . בן עמי מיכל

2 . בן עמי אסף

בענין:
התובעים
עוה"ד גלבוע אורי ועמית אוריה
ע"י ב"כ
נ ג ד
1 . בן זאב משה

2 . בן זאב
הנתבעים
התובעים שכנגד
עוה"ד גלעד שר ואמיר עדיקא

ע"י ב"כ
1. בן עמי עפרה
מיכל
2. בן עמי אסף

3. ישראקאן נסיעות בע"מ
הנתבעים שכנגד
פסק דין
ההליך

1. התובעים מיכל ואסף בן עמי רכשו בשני שלבים חברה שהנתבעים משה ועפרה
בן זאב היו בעליה בשם ישראקאן נסיעות בע"מ (להלן - "החברה"). הנתבעים המשיכו לעבוד בחברה גם לאחר שהתובעת 1 (להלן - "התובעת") רכשה את כל מניות החברה. ההסכם הראשון נעשה בין החברה ובין התובעים ביום 17.2.02 וההסכם השני נעשה בין התובעת לנתבע ביום 4.8.02. בפסק הדין נקבתי רק בשמם של התובעת והנתבע 1 (להלן - "הנתבע"). הטעם לדבר הוא שהתובע 2 (להלן - "התובע") לא היה פעיל בעסקי החברה, אלא בעסקי אביו והוא גם לא נטל חלק פעיל משא ומתן עם הנתבע. גם הנתבעת 2 (להלן - "הנתבעת") לא נטלה חלק במשא ומתן בין הצדדים, אך היא המשיכה לעבוד בחברה ויחד עם בעלה הדריכו את התובעת. התובעת היא שטיפלה בכל ענייני החברה עובר לרכישתה ואף לאחר מכן. מבין הנתבעים, רק הנתבע ניהל משא ומתן עם התובעת, הציג בפני
ה מצגים או נמנע מהצגתם לגבי מצבה של החברה והוא שערך את שני ההסכמים עליהם חתמו הצדדים. החברה, לאחר שנרכשה על-ידי התובעת, לא הצליחה "להמריא", נקלעה לחובות רבים ולבסוף נסגרה בידי התובעת, לאחר שלא עלה בידה לגייס הון נוסף להפעלתה. יחד עם זאת, למעט נושא לשון הרע, הצדדים ראו עצמם כפופים לאמור בסעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - "החוק"), ולכן יצאו מהנחה שכל חיוב או זיכוי - למעט במקרה של איסור לשון הרע שם ביקש עו"ד עדיקא להפריד בין הנתבעים - הוא חיוב הדדי ביחד ולחוד .

2. התובעים הגישו תביעה נגד הנתבעים במסגרתה תבעו מהם פיצויים בגין העלמת מידע, הצגת מצגי שווא על-ידי הנתבע עובר לחתימה על ההסכם הראשון ועל ההסכם השני והפרות ההסכמים על-ידי הנתבעים. כמו כן, תבעו התובעים השבה של הסכומים ששולמו על-ידם, בגין החתימה על החוזה, וסכומים אחרים ששולמו על-ידם עקב ההתקשרות החוזית עם הנתבעים.

3. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד להחזר סכומים שונים שניתנו כהלוואה על-ידם לתובעת וכן פיצוי בשל לשון הרע בשל מכתב שכתבה התובעת לסוכני נסיעות וספקי תיירות, בו האשימה התובעת את הנתבעים במעשי מרמה וציינה כי הגישה נגדם תביעה לבית משפט המחוזי בירושלים בגין מעשי המרמה (מוצג מבז/14).

4. הצדדים הגישו מסמך שבו פרטו את המוסכמות והפלוגתאות שביניהם. לאחר ששמעתי את סיכומי ב"כ הצדדים, נראה לי כי עומדות בפני
להכרעה השאלות הבאות: (1) האם הנתבע הטעה את התובעת והציג בפני
ה מצג שווא על איתנותה הכספית של החברה ומחזורה או נמנע במזיד לידע אותה על מצבה הכלכלי, או שמא, כגרסת הנתבע, גילה לתובעת את כל הנתונים הרלוונטיים אודות מצב החברה, אפשר לה גישה לספרי החברה ולתוכנת המחשב "גלבוע", שגם בה היו הנתונים על מצבה הכספי של החברה ובכלל זה הדוחות הכספיים שלה, והציע לה להיפגש עם רואה החשבון של החברה, איגור פישמן, ועם מנהלת החשבונות החיצונית שלה, טובה אברג'יל. (2) בהנחה שלא היו הטעייה או מצג שווא, האם התובעת הפרה את ההסכמים עם הנתבעים, בכך שפיטרה אותם שלא כדין ביום 21.10.02, או שמא הנתבעים סולקו על-ידי התובעת, כטענתם, בנימוק שהחברה נתונה בקשיים כלכליים ואינה מסוגלת לשלם את שכרם.
אמנם הועלו טענות נוספות על-ידי התובעת, אך, כפי שאראה להלן, אלה הן טענותיה המרכזיות.

5. כאמור, בתביעה שכנגד גדר המחלוקת הינו בשתיים: האחת, האם הנתבע הילווה כספים לחברה או לתובעת או שמא הכספים שהועברו אליה הם כספים שהנתבע היו חייב להעביר, משום שאלה היו כספים שהופקדו בבנק הפועלים, החשבון הקודם של החברה שהמשיך לפעול, והנתבע העביר חלק מהכספים שהתקבלו בחשבון זה לחשבון החברה בבנק דיסקונט. בחשבון בנק הפועלים היו כספים של הנתבע וכספים של החברה, משום שזיכויים של ישראכרט ואמריקאן אקספרס, שהחברה היתה זכאית להם, המשיכו להגיע לחשבון בבנק הפועלים. לאחר הגשת חוות דעתו של פרופ' עדן, נראה כי פלוגתה זו באה על פתרונה, שכן, לפי חוות דעתו, נותרו הנתבעים חייבים כספים לתובעת. השניה, האם התובעת פרסמה לשון הרע על הנתבע במכתב ששלחה לחברות תעופה ולספקי תיירות, שבו נאמר כי רומתה על-ידי הנתבע, תרמית בעטייה הפכה לשותפה בחברה ובגינה הוגשה התביעה דנן נגד הנתבעים. עקב פרסום מכתב זה בוטל כנס רופאים שהנתבעים ארגנו ושאמור היה להתקיים בחוץ לארץ. לטענת התובעת המדובר בפרסום שהוא אמת והיה בפרסום עניין ציבורי.

רקע עובדתי

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

6. החברה נוסדה על-ידי הנתבעים, שניהלו אותה במשך כ-17 שנים. התובעת עבדה בסוכנות שנקראה בי. בי. אי. נציגויות תיירות בע"מ (להלן - "הסוכנות"), שהיתה בבעלות אביה. התובעת עסקה בסוכנות במתן שירותי תיירות. במהלך עבודתה בסוכנות, הכירה התובעת את הנתבעים היכרות שהובילה לקשרי ידידות בין שני הזוגות ולמעברה של התובעת בשנת 2001 ממקום עבודתה בסוכנות לחברה, שם העניקה שירותי תיירות ללקוחות שהיו לה בסוכנות.

7. בחודש ינואר 2002 עמדה על הפרק כניסתם של התובעים לשותפות בחלקים שווים בחברה, חלף תשלום של 110,000 $. ביום 17.2.02 נחתם ההסכם הראשון, במסגרתו הועברו מחצית ממניות החברה תמורת הסכום האמור שישולם, על-פי האמור בהסכם, עד ליום 1.7.02. בהתאם להסכם, חשבון החברה בבנק הפועלים יעבור לבעלות הנתבעים שיהיו אחראים ליתרת החוב בחשבון. כמו כן, יהיו הנתבעים אחראים לסילוק חובות החברה עד למועד כניסת התובעים כשותפים בחברה ביום 1.7.02. פעילות החברה תתנהל באמצעות חשבון שיפתח בבנק דיסקונט החל מאותו יום. התובעים והנתבעים יפעלו במשותף להגדלת רווחיות החברה (מבז/2). מאחר והתובעים הקדימו את תשלום התמורה הוסכם כי השותפות תחל ביום 1.6.02. התובעים הפקידו לחשבון בנק הפועלים סך של 300,000 ₪ ביום 7.5.02 ושיק על סך 245,000 ₪ שהופקד ביום 4.6.02. מאחר והחשבון בבנק דיסקונט טרם ניפתח ביום 1.6.02, המשיך חשבון בנק הפועלים להתנהל ותקבולים המגיעים לחברה הופקדו בו בחודש יוני 2002 ואף לאחר כן. בנסיבות אלה סוכם בין הצדדים כי לאחר פתיחת חשבון בנק דיסקונט תיערך התחשבנות בין הצדדים, לגבי סכומים שעל הנתבעים להעביר מחשבון בנק הפועלים לחשבון בנק דיסקונט ואשר נכנסו לחשבון בנק הפועלים בחודש יוני 2002, לאחר קיזוז הוצאות החברה ותשלומים לספקים שנעשו החל מחודש יוני 2002.

8. לאחר העברת הבעלות החלקית בחברה לתובעת, הוחלט כי התובעת תהיה יו"ר הדירקטוריון של החברה וכי בחשבון שיפתח בבנק דיסקונט בע"מ תהא לתובעת זכות חתימה בשם החברה. כמו כן, הועברו 50% ממניות החברה על שם התובעת והיא והנתבעת מונו למנהלות בחברה.

9. התובעים גייסו סכום כסף נוסף לחברה ממקורות משפחתיים כדי להשיג מסגרות אשראי וכן הומצאו בטחונות לבנק דיסקונט מאותם מקורות. החשבון בבנק דיסקונט נפתח רק בתחילת חודש יולי 2002. עוד יצוין כי כספים שהגיעו לחברה גם לאחר חודש יולי 2002 מישראכרט ואמריקן אקספרס נכנסו לחשבון בנק הפועלים בעוד שהזיכויים מויזה הועברו לחשבון בבנק דיסקונט. בחודש יולי 2002, העביר הנתבע לחשבון בנק דיסקונט סך של כ-200,000 ₪.

10. זמן מה לאחר מכן, ביום 4.8.02, נחתם בין הצדדים הסכם נוסף שבו הועברו לתובעת יתרת המניות בחברה תמורת הסך של 110,000 $. על-פי האמור בהסכם התמורה היתה אמורה להשתלם באמצעות זיכויים של חברת ישראכרט שיגיעו לחשבון בנק הפועלים ובאמצעות משכורות שתשלם החברה לנתבעים (מבז/4). עוד נאמר בהסכם כי הנתבעים יישארו בחברה והם מתחייבים לעזור לתובעת בתפעול החברה כמיטב יכולתם ויישארו ברשימת עובדי החברה. מוסכם בין הצדדים, למרות שהדבר לא מצא ביטויו בשני ההסכמים, כי הנתבעים היו אמורים לעבוד בחברה חמש שנים נוספות, לאחר העברת הבעלות בחברה לתובעת. הדברים נאמרו בתצהיר התובעת ובחקירתו הנגדית של הנתבע (עמ' 48, 59, 63 לפרוטוקול).

11. ביום 18.8.02 הועברה יתרת מניות החברה על שם התובעים. בעקבות ההסכם התובעת הפכה למנהלת יחידה בחברה. עקב שינוי הבעלות בחברה העמידו התובעים ערבות בנקאית ליאט"א בסך 40,000 $, שהחליפה את הערבות שנתנו הנתבעים ליאט"א (מבז/10). הערבות ניתנה על-ידי בנק דיסקונט.

12. בחודש ספטמבר 2002 עמדה יתרת החובה של החברה בבנק על כ-100,000 ₪, מעבר לתקרת האשראי שניתנה לחברה (200,000 ₪). הנתבע שילם באותה עת במישרין ובעקיפין לחברה סכומים, שגובהם לפי תצהירי התובעת והנתבע שנויים במחלוקת (סעיף 57 לתצהיר התובעת וסעיף 50 לתצהיר הנתבע). בנוסף לסכומים האמורים, העביר הנתבע ביום 9.10.02 את הזיכויים שהגיעו מחברת ישראכרט לחברה והופקדו בחשבון בבנק הפועלים, לבנק דיסקונט. חרף האמור, המשיכה יתרת החובה בבנק דיסקונט לגדול.

13. לאחר שמצבה הכלכלי של החברה המשיך להתדרדר נותקו היחסים בין התובעים לנתבעים ביום 21.10.02. לטענת התובעת, הנתבעים הודיעו לה ביום זה כי הם מסתלקים מהחברה, בעוד שהנתבע טוען כי התובעת פיטרה אותם (סעיף 64 לתצהיר התובעת; סעיף 54 לתצהיר הנתבע). בעקבות עזיבת הנתבעים את החברה ולאחר שהנתבע דרש מהתובעת להודיע על שינוי הבעלות בחברה ליאט"א, דרשה יאט"א מהתובעת ערבות חדשה בסכום של 250,000 $ כתנאי לחידוש האשראי של חברות התעופה.

14. ביום 26.11.02 פרעה יאט"א את הערבות הבנקאית בסך 40,000 $ שנתן בנק דיסקונט ובמקביל חויב חשבון החברה בבנק בסכום זה והבנק מימש את הבטוחות שנתנו לו התובעים בסך 200,000 ₪.

15. לאחר ניתוק היחסים הוגשו התביעות ההדדיות, כאמור.
טענות התובעת בתצהירה

16. בתצהירה, טוענת התובעת כי בעת שהצטרפה לחברה היתה חסרת ניסיון עסקי. יחד עם זאת, התובעת מפרטת בתצהירה כי טיפלה בסוכנות במכירת טיסות וחבילות נופש, בכרטוס ובשחרור חומר לסוכני נסיעות. כמו כן, ייצגה התובעת חברות תיירות מול סוכני נסיעות ובכללם הנתבעים. בנוסף לכך היו לתובעת לקוחות פרטיים שהיא טיפלה בהם.
בתצהיר מוטחות האשמות רבות כלפי הנתבע. בין היתר, כי הוא מנע ממנה קשר עם מנהלת החשבונות של החברה ועם רואה החשבון שלה, שלל ממנה גישה לחשבון בנק הפועלים. כמו כן, טענה התובעת כי הנתבע מסר תיאור כוזב על מצבה הכספי של החברה בכל הנוגע למחזור הכספי של החברה ורווחיה, כי בניגוד להצהרתו של הנתבע לפיה על התובעים להשקיע בחברה רק את הסך של
110,000 $, נדרשו התובעים לגייס את הסך של 200,000 ₪ ולהעמידו כביטחון לפתיחת החשבון החדש בבנק דיסקונט בטענה שהנתבעים הפקידו ערבויות ליאט"א בסך 40,000 $. את החשבון בבנק דיסקונט פתחה התובעת בתמימותה לפי בקשת הנתבע, שאמר לה כי תהיה לה זכות חתימה בלעדית בחשבון זה וכי הנתבעים יהיו אחראים לפרוע את יתרות החובה שהיו בחשבון בנק הפועלים עובר למועד הקובע ב-1.6.02, כי עובר לחתימה על ההסכם השני, אמר הנתבע לתובעת כי עליה להחליף את ערבותו ליאט"א בסך 40,000 $ בערבותה והיא לא תידרש להגדיל את סכום הערבות משום שמדובר בחברה קיימת, בעוד שבדיעבד הסתבר לה כי הנתבע הטעה אותה במצג זה וכי עליה, כמי שהחלה לעבוד כסוכנת נסיעות עצמאית, להעמיד ערבות מכסימלית של 250,000 $ ליאט"א, ולבסוף, כי לתובעת לא היתה שום ביקורת או גישה לחשבון בנק הפועלים אליו נותבו הזיכויים של כספים שהגיעו לישראכרט ולאמריקאן אקספרס.

17. הנתבעים הפרו את ההסכמים בכך שבניגוד להתחייבותם בשני ההסכמים להגדיל את רווחיותה של החברה (כאמור בהסכם הראשון) או לפעול לטובתה כמיטב יכולתם (כאמור בהסכם השני), ובניגוד להסכמה בעל-פה, לפיה עליהם להמשיך ולעבוד בחברה חמש שנים, נטשו הנתבעים שלא כדין את החברה שהחלה לקרוס ביום 21.10.02 וזאת לאחר שהתובעת ביקשה מהנתבע לערוך התחשבנות ביניהם. ביום 25.11.02 שלחה התובעת הודעה לנתבעים על ביטול ההסכמים.

18. אשר לטענה לפיה התובעת הוציאה את דיבתם של התובעים רעה - משיבה התובעת כי כתבה את המכתב לחברות התעופה במטרה להקל על הלחץ הכספי מצד נושי החברה ולהקטין את נזקי החברה (סעיף 87).

חקירתה הנגדית של התובעת

19. חקירתה הנגדית של התובעת הצליחה לערער רבות מטענותיה. טענתה של התובעת כי היתה חסרת ניסיון מתנפצת מול העובדה בה הודתה, כי עובר לרכישת החברה עבדה עם אביה בסוכנות משך 8-10 שנים, כי תפקידה בסוכנות לא היה זוטר וסוג העבודה שלה בחברה, טרם שנכנסה כשותפה דמה, לפחות בחלקו, לזה שבו עבדה בסוכנות (עמ' 18 לפרוטוקול). בניגוד למה שעולה מתצהירה, שאפה התובעת להיות עצמאית ולכן דחתה הצעת עבודה לעבוד כשכירה בסוכנות הנסיעות "אופיר טורס", כי חפצה להרוויח עבור עצמה (עמ' 16-17 לפרוטוקול). מטעם זה גם אין לקבל את גרסתה הנוספת בחקירה הנגדית, כי לא שאפה להיות עצמאית וכי לא חשבה שיש לה יכולת לנהל חברה עצמאית (עמ' 39 לפרוטוקול).
עוד הודתה התובעת בחקירתה הנגדית כי לא ביקשה לעיין בספרי החברה מפני שחששה שהנתבע ייעלב ולא משום שהנתבע מנע זאת ממנה (עמ' 26, 32 לפרוטוקול). יתרה מזו, אף אחד אחר לא מנע ממנה גישה לספרי החברה (עמ' 29 לפרוטוקול). חפצה לפגוש את מנהלת החשבונות ורואה החשבון נועד רק כדי להכיר את נושאי המשרה "ואולי זה היה מתפתח לשיחה בעניין החברה" ואולי היו "מאירים" את עיניה לגבי התנהלות החברה (עמ' 32 לפרוטוקול). עוד הסתבר מחקירתה הנגדית, כי לתובעת היה מפתח לכספת, ככל הנראה, החל מהחודש שבו נחתם ההסכם הראשון (עמ' 29-30 לפרוטוקול). בכספת היו נתוני החברה ולא היתה מניעה לשלוף כל נתון שהתובעת חפצה בו בלחיצת מקלדת (עמ' 30 לפרוטוקול). עוד אמרה התובעת, בניגוד לאמור בתצהירה, כי בפרק הזמן שבין חודש פברואר 2002 לבין חודש אוגוסט 2002, נחשפה להמון מידע ולכל דבר שחפצה לראות (עמ' 33 לפרוטוקול).
תחילה טענה התובעת כי שני ההסכמים הם פיקטיביים למרות שהצדדים פעלו לפיהם, משום שמטרת ההסכמים היתה לאפשר לנתבע להראות לבנק הפועלים שיש לו הכנסה עתידית (עמ' 24, 31 לפרוטוקול), רק בהמשך עדותה, בישיבה נוספת שינתה התובעת טעמה ואמרה שאין מדובר בהסכמים פיקטיביים, אלא בהסכמים שבוצעו (עמ' 37 לפרוטוקול).
החשבון בבנק דיסקונט ניפתח מסיבה פרקטית ולא בשל לחץ של הנתבע. להוריה של התובעת היו חשבונות בבנק דיסקונט והם שימשו כערובה לחשבון החברה שהתובעת פתחה (עמ' 39 לפרוטוקול).
התובעת אשרה בחקירה ראשית כי ידעה מהנתבע כי ערבות יאט"א נקבעת, בין היתר, על סמך היכרות אישית עם הסוכן ומאחר והתובעת הצטרפה לחברה היא תצטרך לתת ליאט"א ערבות בסך של 40,000 $ בלבד (עמ' 36 לפרוטוקול). אינני מאמין לתובעת כי לא ידעה לפני ההתקשרות עם הנתבע מה זה יאט"א, מה גם שאביה היה נציג יאט"א (עמ' 36 לפרוטוקול).

תצהיר הנתבע

20. הנתבע מאשר בתצהירו את גרסת התובעת בחקירתה נגדית, כי לאחר שפרשה מהעסק של אביה, חפצה להיות עצמאית בתחום מתן שירותי תיירות פנים וחוץ. התובעת טיפלה בלקוחותיה במשרדי החברה בנוסף למתן שירותים לחברה, וגם על כך אין מחלוקת.
הכנסות החברה היו מתיירות יוצאת, עמלות בגין מכירת כרטיסי טיסה ומתן שירותי קרקע לרבות הזמנות לבתי מלון, שכירת רכב וטיולים מאורגנים.
הנתבע הציג בפני
התובעת מידע מלא על מצב החברה, היקף הכנסותיה שיעור הרווחיות שלה ומצב העסקים בתחום התיירות, כולל נקודות התורפה. התובעת היתה מעוניינת ברכישת החברה, שכן היה לה שם טוב, מוניטין ויציבות כלכלית. התובעת אף הצהירה בפני
הנתבע כי ברצונה להכניס שותפים נוספים, כגון חמיה ואביה. הנתבע הציע לה להיפגש עם מנהלת החשבונות החיצונית טובה אברג'יל, אלא שהפגישה לא התקיימה משום שהתובעת לא חפצה בה ואילו עם רואה החשבון איגור פישמן הסתפקה התובעת במספר שיחות טלפון לאחר שביטלה מספר פגישות שנקבעו עימו.
ההסכם הראשון נוסח על-ידי הנתבע בהסכמת התובעים, שלא ביקשו שמישהו חיצוני יעשה זאת. הצדדים הסכימו בעל-פה כי ייפתח חשבון חדש בבנק דיסקונט ואילו החשבון בבנק הפועלים נשאר בשליטת הנתבעים לפי בקשת התובעת שטרם הספיקה לפתוח חשבון בבנק דיסקונט ביום 1.6.02 ועשתה כן רק ביום 1.7.02. לאחר פתיחת החשבון הסכים הנתבע, לבקשת התובעת, כי החשבון בבנק הפועלים ימשיך לשרת את החברה. כספים של חברת ישראכרט יגיעו לחשבון זה וכן תשולם משכורתם של הנתבעים לחשבון זה. החשבון לא היה בשליטת הנתבעים. עובדות החברה המשיכו להפקיד שיקים לחשבון זה בחודש יוני 2002 והנתבע הראה לתובעת כל יום את ההפקדות שנעשו. הפקדות במזומן נטלה התובעת לביתה, לטענתה כדי להפקידם בכספת שבביתה. הנתבע ראה במו עיניו מקרה אחד כזה; טענה זו מוכחשת על-ידי התובעת (סעיפים 3-4 לתצהירה המשלים). די אם אומר כבר בשלב זה, שמדובר בטענה שלא הוכחה ומטרתה להכפיש את התובעת.
לתובעת גם היה ברור כי הם צריכים לתת ערבות בנקאית בסך 200,000 ₪ לחשבון בבנק דיסקונט כי הנתבעים נתנו ערבות בסך 40,000 $ ליאט"א.
אין נפקא מינה כי חשבון החברה היה ביתרת חובה, עת הנתבעים הצהירו שהם מקבלים עליהם חוב זה ואת ההפסד הצבור. התובעת יכלה לנצל את ההפסד הצבור של החברה לצרכי מס.
עוד קודם שהצדדים חתמו על ההסכם השני ביום 4.8.02, החל מחודש יוני 2002, התובעת היא שניהלה את עסקי החברה והנתבע רק עזר לה.
על-פי האמור בהסכם השני, היו התובעים צריכים לשלם את התמורה המוסכמת לנתבעים מתוך כספים שיגיעו לחברה לחשבון בנק הפועלים, זולת אם ייכנסו שותפים חדשים לחברה, כאמור, שאז הכספים שיפקידו שותפים אלה יהיו חלק מהתמורה לה זכאים הנתבעים. יצוין שדבר זה לא נאמר בהסכם השני. אינני מאמין לנתבע כי דובר על הכנסת שותפים נוספים ממשפחתה של התובעת.
בהסכם השני נאמר כי לאחר יציאת הנתבעים מהחברה יתנו התובעים ערבות בנקאית ליאט"א. התובעת היתה מודעת לעניין זה ולכן מיהרה כבר בחודש אוגוסט 2002 לחדש את הערבות הבנקאית בסך 40,000 $, מתוך ציפייה כי לא תידרש להגדיל את סכום הערבות ליאט"א (מב/25).
ביום 21.10.02 הזעיקה התובעת את הנתבע לעזור לה מפני ששיקים של החברה, שנמסרו לחברות תעופה, לא כובדו. הנתבע התבקש על-ידי התובעת לפנות ליאט"א ולומר לה כי הוא עדיין פעיל בחברה ועל סמך פנייתו זו, המשיכה יאט"א את קו האשראי לחברה. באותו יום פיטרה התובעת את הנתבעים מהחברה, משום, שלטענתה, בשל הקשיים הכלכליים שבהם שרויה החברה, היא לא תמשיך לשלם להם משכורות. הודעה זו נמסרה לנתבע חצי שעה לאחר ששעה לתחנוני התובעת ונתן לה הלוואה נוספת.
רק בסוף חודש אוקטובר 2002 החלו התובעים להעלות טענות בדבר התחשבנות שיש לעשות בין הצדדים. הנתבעים הסכימו להיפגש ולדון עם התובעים בסוגיה זו ואף בא-כוחם פנה בכתב בעניין זה לנתבעים, אלא שהתובעים "נעלמו" והנתבעים לא קיבלו מהם פרוט מסודר של טענותיהם, כפי שביקשו מהם.
ביום 19.11.02 הודיעה התובעת לנתבעים כי אין בכוונתה להיפגש עמם וכי אין לה ברירה אלא לסגור את החברה ולדרוש את ביטול העסקה. ביום 25.11.02 שלחה התובעת הודעה על ביטול ההסכמים (מב/47). ביום 1.12.02, לאחר הגשת התביעה, הודיעו הנתבעים כי הם דוחים מכל וכל את תוכן המכתב (מבז/13; מב/49).

21. לטענת הנתבעים, על התובעים להשיב כספים שנתנו להם כהלוואה, לפצותם בגין פרסום לשון הרע נגדם, כאמור, ולפצותם על הנזק הכלכלי שגרמו להם עקב אובדן הרווח כתוצאה מביטול כנס רופאים בשל לשון הרע הכלול במכתב האמור.
חקירת הנתבע

22. הבריח התיכון בתחילת חקירתו של הנתבע הוא כי מצבה של החברה היה טוב. אמנם היו חובות מהעבר, אך אלה הניבו הטבות מס (עמ' 46 לפרוטוקול).
יחד עם זאת, הודה הנתבע כי חלה ירידה דרסטית בתיירות חוץ לאחר ה-11.9.01 וגם החברה סבלה מכך. היתה לחברה ירידה ברווחיות לא בהכנסות. יחד עם הירידה בתיירות חוץ בשנת 2002 חלה עלייה בתיירות פנים (עמ' 47 לפרוטוקול). טענה זו נוגדת, כזכור, את האמור בתצהירו של הנתבע, כי עיקר הכנסות החברה מקורו בתיירות יוצאת.
הנתבע החליט למכור את החברה ממספר סיבות: ראשית, רצונו לפתוח עסק חדש של תיירות נכנסת, שהיא רווחית. שנית, חלה התדרדרות במצבו הבריאותי, עקב תאונת דרכים בה היה מעורב ובעטיה נקבעה לו נכות רפואית בשיעור 26%. שלישית, הוא חש "שחיקת חומר".
בהתאם לדוחות הכספיים, המאזנים השנתיים של החברה היו שליליים. האם הנתבע גילה את אזנה של התובעת על מצבה הכספי של החברה? על-כך היו לנתבע שתי תשובות: ראשית, מצבה של החברה היה איתן ורווחיותה גדלה משנה לשנה. אם היו חובות מהעבר הרי שהם מניבים הטבות מס (46 לפרוטוקול). גם הלוואת הבעלים שהועברה לתובעת הקנתה לה הטבות מס מופלגות. לדעתו, חמיה של התובעת פועל באמצעות חברה בע"מ ולכן ייהנה מהטבת מס. יחד עם זאת הוסיף הנתבע כי אינו יודע אם חמיה של התובעת מנהל את עסקיו באמצעות חברה בע"מ וכי הוא אינו מומחה למיסים (עמ' 48 לפרוטוקול). שנית, העובדה שהיו חובות לחברה אינה מעניינה של התובעת משום שלפי ההסכם על הנתבעים חלה חובה לאפס את החשבון בבנק הפועלים, כך שהתובעת תפתח דף חדש ללא חובות (עמ' 49 לפרוטוקול).
לשאלה האם הבהיר לתובעת את מצבה האמיתי של החברה, לא נתן הנתבע תשובה מספקת וחד משמעית. הנתבע העיד כי אמר לתובעת שיש לחברה חובות, אך הוסיף שלא היה מחובתו לומר זאת, כי היו לה כל הנתונים במשרדי החברה. לתובעת היתה גישה לדפי החשבון של הבנק והיא יכלה לעיין בהם (עמ' 49 לפרוטוקול). התובעת ידעה מה הם הרווחים בענף התיירות ואילו הוצאות יש לחברה מידי חודש בחודשו. הנתבע הראה לתובעת במסמכים את הוצאות החברה, את ספר הקופה ואת מאזני הבוחן (עמ' 54 לפרוטוקול). במקום אחר אישר הנתבע כי אינו יודע מהן ההוצאות השנתיות של החברה כי הן משתנות (שם). לדעתו, התובעת עיינה בכל 50 האוגדנים. הדבר מסתבר מכך שהתובעת היתה צריכה לעיין באוגדנים כדי לתת תשובות לחברות תעופה כאשר טענו שהתשלום מהלקוח לא הגיע. הנתבעים ישבו עם התובעת והראו לה את האוגדנים שעל הבמה (פודיום) בחדר. לדעת הנתבע, התובעת ראתה את כל ההוצאות במחשב, שהיתה לה גישה אליו, כפי שהעידה (עמ' 54-55 לפרוטוקול).
מחקירתו של הנתבע גם עולה כי ההסכמים שערך עם התובעת נועדו להראות לבנק הפועלים כי יש לו משקיע, על מנת למנוע "סגירת ברזים" של הבנק (עמ' 58 לפרוטוקול).
התובעת ידעה שכל עוד הנתבעים עובדים בחברה, יאט"א לא תדרוש ממנה את הערבות המכסימלית ותסתפק בערבות בסך 40,000 $. מסיבה זו מיהרה התובעת לחדש את הערבות לפני שפקעה, בכדי שיאט"א לא תעלה את שיעורה (עמ' 56 לפרוטוקול). התובעת גם ידעה שהערבות המכסימלית שיאט"א דורשת היא 250,000 $. התובעת יכלה להשתמש בקשרים של אביה, שהיה מנהל ביאט"א, ולא לשלם את הערבות המכסימלית (עמ' 49, 56, 57 לפרוטוקול).
לדברי הנתבע, טרם התקשרותו עם התובעת, היו לו גישושים עם קבוצת משקיעים. במהלך השיחות עם הקבוצה, הוערך הפוטנציאל של החברה ב-300,000 $. הקבוצה ידעה על הלוואת הבעלים, שיש לחברה חובות, ושהיא ב"זינוק בעליה" (עמ' 50 לפרוטוקול). התובעת החליטה לקנות את החברה לאחר ששמעה אותו מדבר על מכירת החברה (עמ' 53 לפרוטוקול).
הנתבע הודה כי לא בדק מה שוויה החשבונאי של החברה לא לפני שהיו גישושים למכירתה לאותה קבוצה ולא כאשר קבע את שווי החברה בשני ההסכמים שעשה עם התובעת (עמ' 51 לפרוטוקול).
התובעת קיבלה שליטה מלאה בחברה כבר לאחר החתימה על ההסכם הראשון, משום שהיו שמועות שהתובעת בעלת כל המניות בחברה. בחודש יוני 2002 נחתם ההסכם שלפיו כל המניות בחברה יעברו לתובעת. ההסכם השני נחתם בחודש אוגוסט 2002 ללא סיבה. מחודש פברואר 2002 היו דיבורים על רכישת כל המניות בחברה על-ידי התובעת. בחודש פברואר 2002 הוציאה התובעת כרטיס ביקור שעליו נרשם מנהלת (עמ' 58 לפרוטוקול).
כזכור נאמר בהסכם השני כי התשלום לנתבעים בגין המניות בחברה יהיה מהכספים שיגיעו לחברה מישראכרט לחשבון בנק הפועלים והמשכורות ישולמו לנתבעים, שהמשיכו לעבוד בחברה. סידור זה אמור לרוקן את החברה מכספים ולפגוע באיתנותה הכספית. משנשאל הנתבע על כך ענה כי מאחר והוא חדל להיות מנהל בפועל לא היה חייב לומר לתובעת כי משיכות הכספים מהחברה עלולות לפגוע בה. זה נתון שהתובעת היתה צריכה להבין בעצמה (עמ' 59 לפרוטוקול).
אשר להתחשבנות שהיתה צריכה להתקיים בין הצדדים סיפק הנתבע שלל תשובות. תשובה אחת היתה כי את ההתחשבנות עשו שלושה רואי חשבון. בהמשך נאמר כי לא נעשתה התחשבנות בין הצדדים. משהופנה לסעיף 28 לתצהירו שבו נאמר שבחודש יוני 2002 סוכם שתיערך התחשבנות בין הצדדים, ענה שלא הצליחו להגיע למצב של התחשבנות (עמ' 59-60 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו טען תחילה כי התובעת סירבה להתחשבן עמו בנימוק שאין לה כספים ולא מעניין אותה מה קורה (עמ' 62 לפרוטוקול). לא רק שהתובעת סירבה אז להתחשבן אלא שהיא "נעלמה" והיה קשה להשיגה. הדבר קרה לפני התאריך 21.10.02.
בחודש אוקטובר 2002, ככל הנראה ב-27 לחודש, סירב הנתבע להתחשבן עם התובעת מאחר וקיבל שיחת טלפון מעורך דינה של התובעת (עו"ד גלבוע) "שהולך לקרוע אותי". התובעת יכלה לבדוק את מצב החשבונות מרואה החשבון של החברה. גם הנתבע הסכים לשבת ולבדוק את החשבונות עם שניהם. הנתבע טען כי לא הוצע לו רואה חשבון חיצוני, אך הוסיף כי התנגד לרואה חשבון חיצוני מפני שלא הסכים לשלם לרואה חשבון נוסף (עמ' 62 לפרוטוקול). הנתבע הכחיש כי הנתבעים עזבו את החברה משום שהתובעת רצתה להתחשבן עמם (עמ' 63 לפרוטוקול).
הערכת עדויות התובעת והנתבע

23. שני הצדדים לא הותירו רושם כי האמת נר לרגליהם. התובעת הציגה עצמה כאישה שאינה יודעת דבר בעסקים. אין היא יודעת מה זה רואה חשבון, מנהל חשבונות, או הנהלת חשבונות ומה זה יאט"א או לייתר דיוק מה תפקידו של מוסד זה, בהתחשב בעובדה שאביה היה אחד מנציגי יאט"א. כמו כן, טענה התובעת כי אינה יודעת מהי חברה בע"מ ומהו מס הכנסה, וניסתה למזער את מעמדה בסוכנות. אינני מאמין לתובעת שלא ידעה לפחות ידיעה בסיסית מהי חברה, כיצד היא מתנהלת, מהם הדוחות שעליה להגיש ומי הם בעלי הפונקציות הנזכרות לעיל, וזאת בהתחשב בהגדרת תפקידה, כאמור לעיל. ייתכן שהיה יותר "בשר" לטענתה לו אביה היה עומד על דוכן העדים ומאשר לבית המשפט כי עבודתה של הנתבעת היתה עבודה טכנית של מכירת כרטיסים ולא היה לה שום מעמד אחר בעסקי החברה. גם התובע, בעלה, לא עלה על דוכן העדים כדי לאשש את טענותיה של התובעת. מחדלים אלה שוקלים לחובתה (סעיף 51 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). מי שנמנע מלהביא עד החיוני לתמיכה בגרסתו, מקים חזקה עובדתית לחובתו, לפיה לוּ הובאה אותה עדות, היא היתה פועלת לחובת גרסתו. בע"א 8151/98 שטרנברג נ' דר' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 549, נאמר על-ידי השופט ריבלין:

"ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו (ראו י' קדמי על הראיות (כרך ג), בעמ' 1391). לא כך הדבר מקום שהנסיבות מלמדות כי ההימנעות מהבאת אותה ראיה אינה מעידה על רצון להתחמק מגילוי עובדה המזיקה לעניינו של אותו צד".

הוא הדין בטענתה כי הנתבע כפה עליה להתקשר בהסכם השני. הדבר נסתר מניה וביה בעובדה, שהתובעת עוד בחודש יוני 2002, היתה יו"ר הדירקטוריון והיתה לה זכות חתימה יחידה בחשבון בבנק דיסקונט. הדבר ניתן להסקה גם ממילות הפתיחה של ההסכם השני, שבו נאמר כי התובעת חפצה לרכוש את כל מניות החברה. לדעתי ברור כי הנתבע בחלקת לשונו שכנע התובעת לרכוש אל כל מניות החברה וכי דובר על כך לפני החתימה על ההסכם הראשון או בסמוך לאחר החתימה. הנתבע שכנע את התובעת שהיא תהיה יו"ר הדירקטוריון (מבז/5א) תוך שהוא מסתיר ממנה את העובדה שמצבה הכספי של החברה אינו איתן, בלשון המעטה, ביודעו שהתואר יו"ר דירקטוריון יחניף לתובעת, שחפצה להיות עצמאית בתחום התיירות. לפיכך, אינני מאמין לתובעת כי לא היתה לה כוונה להיות מנהלת חברה עצמאית (עמ' 39 לפרוטוקול). גם אינני מאמין לתובעת כי קראה את מסמכי ההסכמים ולא ידעה לפענח את "המילים הקטנות". קראתי את שני החוזים ולא ירדתי לפשר אותן "מילים קטנות" שאינן ניתנות לפענוח (עמ' 38). אכן, כלל הוא כי חזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא, הבין את תוכנו והסכים לו (ע"א 9136/02 מיטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934, 946; ע"א 8913/02 מלכה נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד נח(2) 59, 64; נילי כהן "דפוסי החוזים ותום לב במשא ומתן: בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק", הפרקליט לז 13, 29-34). כלל זה נדחה כאשר דנים בפגמים בכריתת חוזה, שאז המבחן הסובייקטיבי דוחה את המבחן האובייקטיבי. על כך להלן.

24. לנתבע כושר שכנוע רב. אני מאמין לתובעת שהוא "צד" אותה ברשת שטווה. התובעת הצטיירה בעיני בעדותה ובהתנהגותה באולם בית המשפט כנאיבית, המושפעת בקלות מאחרים, אך אין לומר עליה כי היא אינה בקיאה בהוויות העולם. במהלך היכרותה עם הנתבע ובתקופה שבה עבדה כפרי-לנסרית בחברה, למדה התובעת להעריץ את הנתבע, כמי שמצליח בעסקיו ועושה בהם חיל, וכדוגמא לחיקוי, בעוד שאביה הצטייר בעיניה כמי שנכשל בעסקיו. הידידות שהתפתחה ביניהם מהיכרות עסקית - מתן שירותים לחברה - הפכה במשך הזמן להערצה עיוורת של התובעת והנתבע ניצל זאת לצרכיו. עוד יש לזכור כי בין התובעים והנתבעים התפתחו יחסי ידידות. הם נסעו יחדיו פעם לטורקיה ופעם לבודפשט. אני מאמין לתובעת כי חששה לעיין במסמכי החברה שמא ייראה הדבר כעלבון בעיני הנתבע וכחוסר אמון בו (עמ' 26 לפרוטוקול). על הערצתה של התובעת לנתבע ניתן גם ללמוד מדברים שאמרה בחקירתה הנגדית (עמ' 29, 36, 37 לפרוטוקול).

25. התובעת, שחיפשה אתגר בתחום התיירות, עזבה את הסוכנות ועברה לעבוד בחברה, שם טיפלה בלקוחותיה. הנתבע חיפש דרך לצאת מהחברה, שמצבה הכלכלי היה גרוע. גם בנק הפועלים לחץ עליו לסגור את יתרת החובה (עמ' 58 לפרוטוקול). את ההסכם הראשון הנתבע היה צריך להראות לבנק הפועלים, כדי למנוע סגירת ברזי האשראי לחברה ולמנוע נקיטה בהליכים משפטיים נגדו לכיסוי החוב, מאחר והיה ערב לפירעון חובותיה (עמ' 57 לפרוטוקול). בצר לו חיפש הנתבע משקיע שיזרים כספים לחברה. הנתבע, שהבין כי התובעת מעריצה אותו וחפצה ללכת בדרכיו, סיפר לה כי יש לו הצעה לרכוש את החברה ב-300,000 $, אך הוא מוכן למכור לה את החברה במחיר מציאה של 220,000$. הנתבע לא טרח להעיד את נציג המשקיעים. הימנעות זו מקימה חזקה עובדתית נגדו שלו היה אותו משקיע בפוטנציה מעיד, היתה העדות לרועץ לנתבע (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 872). אין בפי הנתבע הסבר מדוע בחר למכור את החברה בהפסד של 80,000 $, במיוחד כשכל אגורה היתה חשובה לו כדי להיחלץ מהבוץ אליו נקלע. התובעת שהיתה שבויה בקסמיו של הנתבע, חשבה שתקנה חברה במחיר מציאה, בזכות היכרותה עם הנתבע ולא טרחה לבדוק את כדאיות העסקה. אפילו היתה התובעת מתייעצת עם מנהלת החשבונות טובה אברג'יל ועם רואה החשבון של החברה, איגור פישמן, ספק אם היתה למדה על מצבה הכספי האמיתי של החברה, כפי שהדברים עולים מחוות דעתו של איגור פישמן, שקבע כי התובעת חייבת לנתבע סך של 162,000 ₪, נכון לחודש אוקטובר 2002 וכן כי שווי החברה 1,900,000 ₪, בעוד שהנתבע מכר אותה לתובעת תמורת הסך של 1,100,000 ₪. מכאן, שפניית הנתבע לתובעת לבוא בדברים עם שני נושאי תפקידים אלו היתה לריק ורק מהשפה ולחוץ (השוו העובדות בת"א (באר שבע) 2118/96 יוסף קמינסקי בע"מ נ' זיקרי, תק-מח 2001(2) 2725).

26. הנתבע הסתבך בשאלת היקף הגילוי לתובעת אודות מצבה הכלכלי של החברה ולא היה עקבי בתשובותיו: בתצהיר יש רק פרטים כלליים על היקף הגילוי של הנתבע (סעיפים 12–16 לתצהירו). בחקירתו הנגדית השתדל הנתבע להיות קונקרטי בתשובותיו ומסר פרטים על הנתונים של החברה שמסר לתובעת. אך גם מחקירתו זו בולט כי הוא מסתמך בחלק מתשובותיו על סברתו לגבי המידע הסובייקטיבי שהיה לתובעת עובר לחתימת ההסכם הראשון (עמ' 54 לפרוטוקול). גם הנתונים שהנתבע מסר לטענתו אינם חד משמעיים ולעתים סותרים (עמ' 57 לפרוטוקול). הנתבע גם לא גילה לתובעת עובר לחתימה על ההסכם השני, כשהוא מודע שלתובעת אין די נתונים על מצבה של החברה ובעיקר על תזרים המזומנים, כי אין בעיה שתשלם לו עבור המחצית השניה של מניות החברה מתוך תזרים המזומנים שיגיעו לבנק הפועלים, למרות שהיה מודע כי דרך זו של תשלום רק תגרום לקריסתה של החברה בשל חוסר מזומנים. הטענה שהנתבע לא משך כספים אלא רק קיזז מהכספים שנכנסו לחשבון בנק הפועלים, כספים המגיעים לו, לאו טענה היא, משום שבין כה ובין כה קיזוז זה הקטין את תזרים הכספים שהגיעו לחברה, גרם להגדלת יתרת החובה ולחוסר אפשרות לשלם לחברות התעופה בגין כרטיסי טיסה שהוזמנו באמצעות החברה. תירוצו של הנתבע היה שאין הוא מנהל בפועל ולכן אינו צריך לגלות לתובעת מידע זה (עמ' 59 לפרוטוקול). לשיטת התובעת בעדותה, מילא הנתבע פיו מים ולא גילה לה עובדות מהותיות, ואילו לשיטת הנתבע גם אם היה גילוי על מצב החברה הוא היה רחוק מהאמת, לאור חוות הדעת של פרופ' יורם עדן. לי נראה שהנתבע אכן מסר מידע מסוים, אך היה זה בבחינת גילוי טפח והסתרת טפחיים.

27. את ההסכמים ניסח הנתבע בעצמו. לא היתה פנייה לעורכי דין לנסח את ההסכם ולא בכדי. התובעת, שכאמור האמינה אמונה עיוורת בנתבע, לא חשבה ששני ההסכמים אינם ממצים. למשל, אין בהסכמים התייחסות לביטחונות, לסכום הערבות שהתובעת עלולה לשלם ליאט"א, לאופן ההתחשבנות, לאחריות לחובות העבר, למועד לעריכת ההתחשבנות, מעמד הנתבעים בחברה לפרק הזמן שבו ימשיכו לעבוד, וכיוצא בזה.

28. התובעת היתה לכאורה מנהלת יחידה, על-פי החלטה שהתקבלה, אך בפועל מי שהמשיך לנהל את החברה היה הנתבע. הדבר גם עולה ברורות מעדותה של טובה אברג'יל, שאישרה בעדותה כי לא הכירה את התובעת וכי כל השיח והשיג שלה היו עם הנתבע. גם כאשר ביקשה התובעת את כל החומר המתייחס להנהלת החשבונות, שהיה בידי טובה אברג'יל, בסוף חודש אוקטובר ראשית חודש נובמבר 2002, ביקשה טובה אברג'יל אישור מהנתבע להעברת החומר (עמ' 65 לפרוטוקול). בכך מופרכת טענת הנתבע כי לא יכול היה לעיין בחומר לצורך הכנת התביעה, שכן טובה אברג'יל היתה עמו בקשר גם לאחר שהנתבע עזב פורמאלית את החברה ולא עוד אלא שהוא קיבל העתק מכל החומר שהתובע נטל ממנה בחודש נובמבר 2002. טובה אברג'יל גם לא שללה את האפשרות שהנתבע ואיגור פישמן פנו אליה באותה תקופה (אוקטובר-נובמבר 2002) לקבל את נתוני החברה וכי ייתכן שהיא העבירה להם את הנתונים (שם).

29. טענת הנתבע, שכביכול ראה שהתובעת מתקשה לגייס כספים לרכוש את המחצית הראשונה של החברה, אינה עולה בקנה אחד עם טענתו האחרת שהתובעת חפצה לרכוש את המחצית השנייה של החברה. ממה נפשך, או שהיו בידיה אמצעים לרכוש את השליטה המלאה בחברה, או שאין בידה דמים אפילו לרכוש את מחצית החברה. אין זאת אלא שהנתבע רצה להראות שלא חפץ להאיץ בתובעת לרכוש את החברה והכל נעשה מתוך שיקול דעת שלה, בלי שניסה להשפיע על החלטתה החופשית.

30. לפי ההסכם הראשון, היה צורך לפתוח חשבון חדש, משום שהנתבע היה אמור לשאת בחובות החברה עד ליום הקובע, שהוקדם ליום 1.6.02. החשבון החדש נפתח בבנק דיסקונט. בעניין זה אני מאמין לנתבע ולא לתובעת, שמסרה גרסאות סותרות בתצהירה ובחקירתה, על נסיבות פתיחת החשבון רק ביום 1.7.02. החשבון נפתח באיחור של חודש משום שהתובעת ומשפחתה התקשו לגייס ערבויות מתאימות עד ליום 1.6.02. החשבון נפתח דווקא בבנק דיסקונט כי למשפחתה היו שם חשבונות. בחשבון זה היתה לתובעת שליטה מלאה. התוצאה היתה, שלחברה היה חשבון בבנק דיסקונט שבו רק לתובעת היתה זכות חתימה וחשבון בנק הפועלים שבו עורבבו כספי הנתבע עם כספי החברה. ערבוב זה קיבל אישור גם במסגרת ההסכם השני מחודש אוגוסט 2002. הנתבע היה אמור להעביר לחברה כספים שהגיעו לה מישראכרט ואמריקאן אקספרס לאחר היום הקובע. מחשבון זה היה אמור הנתבע גם למשוך כספים בגין מכירת החצי השני של מניות החברה. לתובעת לא היתה שליטה על חשבון זה והנתבע יכל לעשות בו כרצונו. ואכן, כעולה מחוות הדעת של פרופ' יורם עדן, היה הנתבע חייב לתובעת כחצי מליון שקל. לטענת הנתבע, הסיבה שהתובעת הציגה עצמה כבעלים יחיד של החברה היא כי היו דיבורים על כך שהתובעת היא הבעלים של החברה. למותר לומר שטענה זו אינה נשמעת רצינית. הנתבע טען שהעביר לתובעת כספים בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2002 כהלוואה, והוא אף תבע מהתובעת במכתבים שכתב לה ובתביעה שכנגד השבת סכומים אלה (מב/48), דא עקא שטענה זו הופרכה הן לאור חוות דעתו של פרופ' יורם עדן, הן לאור העובדה שלא החתים את התובעת על מסמכים המאשרים שמדובר בהלוואה והן משום שהמלווה, שהלווה כספים לנתבע, לא הובא לעדות על ידי הנתבע.

31. בהסכם השני נאמר כי התמורה לנתבעים תשולם באמצעות זכויי ישראכרט שיגיעו לחשבון בנק הפועלים ומשכורות שישולמו לנתבעים. לא נאמר בשני ההסכמים בלשון מפורשת כי הנתבעים אחראים לחובות העבר. הדבר עולה רק במשתמע מהאמור בהסכם הראשון.
אשר לחשבון בנק הפועלים שהמשיך להתקיים, טען הנתבע כי שתי סיבות הצדיקו המשך ניהולו: האחת, כספי ישראכרט המשיכו לזרום לחשבון משום שלא ניתן היה להעבירם לחשבון בנק דיסקונט, והשניה, כדי לשלם את המחצית השנייה של התמורה (עמ' 59 לפרוטוקול). הטענה הראשונה אינה נכונה. הנתבע בעצמו פנה לישראכרט ביום 9.10.02 וביקש לעצור את העברת הזיכויים לחשבון זה (מב/31). הודעה זו ניתנה לאחר שהנתבע משך או קיזז את הכספים המגיעים לו בגין העברת המחצית השנייה של מניות החברה לתובעת.

32. אין מחלוקת בין הצדדים כי בחודש יולי 2002 היו הצדדים אמורים להתחשבן. התחשבנות לא התקיימה לא בחודש האמור ולא לאחר מכן. הסיבה לכך היא התחמקותו של הנתבע מלשבת ולהתחשבן עם התובעת. כפי שראינו, הנתבע העלה שלל תשובות מדוע לא יצאה ההתחשבנות מהכוח אל הפועל. הסיבה לאי ההתחשבנות ברורה. לו היו הצדדים מתחשבנים, היתה התובעת מגלה כמה כספים משך הנתבע מחשבון בנק הפועלים. העדר התחשבנות שלל מהתובעת את האפשרות לקבל כספים שהגיעו לה מחשבון בנק הפועלים וגם לגלות כי הנתבע משך כספים שלא כדין מחשבון זה, כספים שלוּ נערכה התחשבנות היו מגיעים לתובעת. יתרה מזו, אי קיום התחשבנות מנע מהתובעת להגיע לתובנה שמשיכת הכספים בגין רכישת החלק השני של מניות החברה, תרם לכישלון הכספי שאליו נקלעה החברה. התובעת טענה כי הוסכם שהתמורה בגין המכירה של המחצית השניה של מניות החברה תתפרס לאורך זמן. לדעתי, הנתבע השאיר עניין זה מעורפל בהסכם השני, כדי שיוכל למשוך את הכספי התמורה בפרק זמן קצר ככל האפשר.

33. כך גם נעשה בכל הנוגע לערבות ליאט"א. בהסכם השני רק נאמר כי התובעת תעמיד ליאט"א ערבות בנקאית. הנתבע ידע, כפי שעולה ממב/55 כי שישים יום לפני החתימה על ההסכם השני צריכים הצדדים לדווח ליאט"א על השינוי שחל בבעלות. הנתבע לא טרח לומר לתובעת שדרוש לידע את יאט"א על השינוי בבעלות. בהעדר מידע חידשה התובעת את הערבות ליאט"א בחודש אוגוסט באותו סכום שבו נשאו הנתבעים - 40,000 $. רק לאחר שהנתבע עזב את החברה, הוא דרש מהתובעת להודיע ליאט"א, כפי שדורשות התקנות, ואז לאחר שיאט"א קיבלה הודעה על השינוי שחל בבעלות, הגיעה ממנה דרישה לערבות בסך 250,000$. הנתבע טען שהתובעת ידעה כי אם תועבר הבעלות בחברה אליה, תצטרך לתת ליאט"א ערבות בסך 250,000$ (עמ' 49 לפרוטוקול). לא רק שלסברה זו אין ראיה, אלא שהשתלשלות העניינים כאמור לעיל, סותרת את טענת הידיעה של התובעת. יחד עם זאת, אינני מאמין לתובעת שהנתבע כפה עליה לחתום על הפנייה ליאט"א (מב/34, פרוטוקול החברה, בו הוחלט להודיע ליאט"א על השינוי בבעלות החברה). גם אין פרוט כיצד כפה עליה הנתבע לחתום על המסמך מב/34. אמנם הפרוטוקול אינו חתום על ידי התובעת, אך היא והנתבע חתמו על מב/36, הודעה ליאט"א על השינוי שחל בבעלות החברה עוד ביום 8.8.02, אך המסמך נשלח ליאט"א רק ביום 27.10.02, דבר המחזק את המסקנה שהנתבע לא מהר להודיע ליאט"א על השינוי בבעלות מחשש שיאט"א תדרוש לשנות את גובה הערבות, ואז תגלה התובעת כי הנתבע הוליך אותה שולל. גם במקרה זה השאיר הנתבע את שאלת גובה הערבות לוט בערפל, מבלי שטרח ליידע את התובעת. נתון נוסף שעליו העיד הנתבע מתייחס לסוג הלקוחות של החברה. לטענת הנתבע בחקירתו הנגדית (עמ' 47 לפרוטוקול), היתה ירידה בהכנסות של תיירות נכנסת לאחר אירועי חודש ספטמבר 2001. לא מניה ולא מקצתיה. פרופ' יורם עדן קבע (בסעיף 4.2.1 לחוות דעתו) בהסתמך על חוות דעתו של רו"ח איגור פישמן (סעיף 1), כי בחמש השנים שקדמו למכירת המניות, פעלה החברה רק בתחום מתן שירותים לתיירות יוצאת.

34. גם הטענה שהתובעת היתה נהנית מהטבת מס עקב מצב חובותיה של החברה לוקה בשלושה אלה: ראשית, הנתבע הודה שאינו מומחה למיסים. שנית, אם הנתבע היה מאפס את מצב חובותיה של החברה לא היתה הטבת מס אם בכלל. שלישית, הנתבע סבר שחמיה של התובעת הנו בעלים של חברה בע"מ, שתוכל לקזז את חובות החברה וכך תשלם פחות מס הכנסה, אך הדבר נשאר בגדר סברתו שלו בלבד.

35. בהסכם השני אין התייחסות לשאלת מעמדם של הנתבעים לאחר העברת הבעלות המלאה. התובעת טענה כי הוסכם בעל-פה כי הנתבעים ימשיכו לעבוד בחברה במשך חמש שנים. הנתבע הכחיש טענה זו בתצהירו (סעיף 18), אך בחקירתו הנגדית אישר עובדה זו (עמ' 56 לפרוטוקול).

36. רק בחודש ספטמבר 2002 החלה התובעת לחשוד שמשהו איננו כשורה, לאחר שחשבון בנק דיסקונט עמד בחובה של 300,000 ₪, בעוד שתקרת האשראי היתה רק 200,000 ₪. הנתבע, כדי להשקיט את חשדותיה, העביר לה כספים וכך עשה גם בחודש אוקטובר 2002. לאחר שהנתבע הבין כי לא יוכל עוד להתחמק מדרישת התובעת להתחשבן עמה, נטש את הספינה הטובעת ביום 21.10.02 וחדל לעבוד בחברה בניגוד למחויבותו בעל-פה. טענת הנתבע כי התובעים הם שנעלמו, דינה להידחות. התובעת היתה בחברה וניסתה להציל את מה שניתן. לו רצה הנתבע באמת ובתמים להתחשבן עמה יכל למצוא אותה במשרדי החברה. מי "שנעלם" היו הנתבעים ולא התובעת.

מצבה של החברה

37. בניגוד לטענת הנתבע, מצבה של החברה לא היה שפיר. כעולה מהדוח של פרופ' יורם עדן, לחברה היה גרעון מהותי של למעלה ממילון ₪ בהונה העצמי. בעזרת הלוואת בעלים ירד החוב בסוף שנת 2001 לכ-228,000 ₪. הגרעון נוצר עקב כך שהנתבע רכש את חלקיהם של השותפים שפרשו והתמורה שולמה מכספי החברה. האשראי שהחברה נתנה ללקוחות החברה (800,000 ₪) היה פי כמה מאשראי הספקים שהחברה קיבלה. פער זה מומן באשראי בנקאי. לנתבעים היתה זכות למשוך מחשבון החברה, ערב ביצוע העסקה עם התובעת, סך של כ-860,000 ₪, יתרת הלוואת הבעלים. דא עקא, שלחברה לא היה כל מקור למימון משיכה זו. בסוף שנת 2001 היה לחברה גרעון בהון העצמי, בהון החוזר וחוב מכביד לבנק הפועלים בסך של 955,000 ₪.
ערב המכירה של החברה לתובעת מצב נזילותהּ וחוסנה הפיננסי היה בכי רע. לפי חוות הדעת של פרופ' יורם עדן, קיים פער בין הסכום הגבוה יחסית של אשראי לקוחות לבין אשראי הספקים, אשר מומן באשראי בנקאי, כאשר במקביל ירד שיעור הרווחיות. בשל מצב הנזילות הירוד של החברה היא היתה חשופה להוצאות מימון גבוהות שנגסו בשנת 2001 את מרבית הרווח התפעולי. ההסכמים שנכרתו בין התובעים לנתבעים ובמיוחד ההסכם השני דרדרו את מצב החברה, משום שהנתבעים משכו מכספי החברה בגין פרעון שטרי ההון, שטרות שניתנו להם עקב הזרמת כספים לחברה ממקורותיהם. עקב כך, החברה היתה זקוקה למימון של הון חוזר בסך של למעלה מ-650,000 ₪, בעוד שמסגרת האשראי בבנק דיסקונט היתה 200,000 ₪, סכום שלא ענה מלכתחילה על צרכי הפעילות השוטפת של החברה. יתרה מזו, התשלום בגין רכישת המחצית השניה של מניות החברה, נעשה מאמצעי החברה, דבר שהחמיר את מצבה הכספי. לא זו אף זו, לחברה נוספה עלות שכר נוספת והיא התובעת, בנוסף לנתבעים שהמשיכו לקבל את משכורתם באורח שוטף. לאחר שבחן את כל הנתונים שלפניו מצא פרופ' עדן כי שווי החברה בעת שנעשתה עסקת המכירה עמד על כ-464,000 ₪ (ראו האמור בסעיף 4 לדוח שהוגש מטעמו). אינני מקבל את טענות ב"כ הצדדים שניסו לשנות ממסקנותיו של פרופ' עדן בעניין זה, שכן חוות הדעת מדברת בעד עצמה והניתוח שעשה פרופ' יורם עדן לא הופרך. לא עוד, אלא שבחקירתו הנגדית, כשנשאל פרופ' יורם עדן: "החברה למעשה התמודדה עם המצב בשוק סוכנויות הנסיעות בצורה סבירה למה שקרה בשוק", השיב כי "בתחילת תוצאות הפעילות כן. מבחינת מצב המאזנים, מצבה היה גרוע מהמקובל" (עמ' 4 לפרוטוקול). והמבין יבין.

טענות לגבי התחשבנות שעשה המומחה פרופ' יורם עדן

38. ב"כ הצדדים ניסו לערער את מסקנותיו של המומחה. ב"כ התובעים ניסה לטעון נגד הבסיס לחישובים, אך בסופו של דבר התמקד רק בנתונים נקודתיים שבהם היו לפרופ' עדן ספקות מסוימים. ב"כ הנתבעים טען מצידו, מלכתחילה, לתיקון נקודתי של החישובים. טענות אלו אין לקבל. הטענות של העדר מסמכים פועלת לחובת שני הצדדים ולכן אין להתערב במסקנות פרופ' יורם עדן.
ב"כ התובעים הפנה לתשובות הבהרה של פרופ' יורם עדן מיום 13.9.05, בסעיפים 5.5, 5.8 ו-5.13, שמהן ניסה ללמוד כי ההסתברות שהתשלומים הנקובים בתתי סעיפים אלו מגיעים לכדי 76% - “reasonably possible”. עיינתי בתשובותיו של המומחה והסבריו, שמהם עולה כי הלשון החשבונאית בה נקט, "'אפשרות סבירה' להתממשות תביעה תלויה, הוא בטווח שבין 20% ל- 76%". לפיכך, לא נראה לי, מנימוקיו של פרופ' יורם עדן, כי יש להתערב במסקנותיו ולפסוק לתובעת סכום נוסף של 40,000 ₪.
לא התייחסתי לשאלת המשכורות של הנתבעים, כי נושא זה תלוי ועומד בתביעה שהגישו הנתבעים לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים.
הוא הדין בתשובותיו של המומחה בסעיפים 4.4 ו-6.4. תשובותיו של המומחה מקובלות עלי. תשובתה של התובעת (בעמ' 45 לפרוטוקול, שורה 21) אינה יכולה לבוא במקום חוות הדעת המקצועית של המומחה.
בנסיבות אלה, אין צורך להכריע בקבילות הקבלות שהוגשו באיחור, למרות שענן של חשד רובץ עליהן, מאחר שלא הוגשו בשלב מוקדם, במקורן ובמועד לפרופ' יורם עדן בעת שהתבקש להכין את חוות דעתו וגם לא שמעתי הסבר הגיוני לאי הגשתן במועד.
הטענות המשפטיות

טענות התובעים

39. מבחינת דיני חוזים, הנתבע חטא בחוסר תום לב כלפי התובעת. הוא הטעה את התובעת ביחס למצב החברה ולמחזור עסקיה, עת טען בפני
ה כי המחזור השנתי הוא 20,000,000 ₪, בעוד שבפועל מחזור החברה היה 10,000,000 ₪. לא הוצגו בפני
התובעת נתוני אמת על מצבת חובותיה של החברה, על הביטחונות הדרושים להפעלתה ובעיקר על הביטחונות שיאט"א עלולה לדרוש. כיום, לפי חוק החוזים, על הנתבע היה לגלות לתובעת את העובדות המהותיות על מצבה של החברה. כמו כן, נהג הנתבע כלפי התובעת בחוסר תום לב במהלך החודשים שבהם היה שותף ועובד בחברה. הוא נטל שלא כדין כספים של החברה ונותר חייב לתובעים סך של כ-500,000 ₪. הוא הדין בהסתלקותם הפתאומית של הנתבעים מהחברה, בעת שהיתה במצב קשה. שני המעשים האחרונים מהווים גם הפרת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים.
טענה נוספת היא כי הנתבעים עשקו את התובעת וניצלו את חוסר ניסיונה, בעוד שהנתבעים היו עתירי ניסיון בתחום מתן שירותי תיירות. גם תנאי ההסכמים שכרתו עם הנתבעים גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. שווי החברה שאותה מכרו הנתבעים לתובעים נמוך בכמחצית משוויה האמיתי. תשלום המחצית השניה של התמורה ממקורותיה של החברה היה מתכון בטוח לקריסתה.

40. לאחר שהתובעים עמדו על מעשי המרמה, ההטעיה והעושק של הנתבע ועל הפרות ההסכמים, הם שלחו לנתבעים ביום 25.11.02 הודעה על ביטול ההסכמים. במקרה כזה ניתן לתבוע סעדים בשל ביטול ההסכמים הן מחמת פגם בכריתתם והן בשל הפרתם (גבריאלה שלו פגמים בכריתת חוזה, עמ' 172 (תשמ"א)). לשון אחר, ניתן במקרה זה לתבוע פיצויים בשל הפרת הסכם שבוטל בשל פגם בכריתתו, בתנאי שהביטול מאוחר להפרה. לעומת זאת, דניאל פרידמן ונילי כהן בספרם חוזים (בעמ' 1115), סבורים כי הנפגע זכאי לבחור או בסעדים בשל הפגם בכריתת החוזה או בסעדים בשל הפרתו. אם בית המשפט יקבע כי הנתבעים הפרו את ההסכמים אזי זכאים התובעים לפיצוי לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. לחילופין, יש לפסוק לתובעים פיצויים בגין ביטול ההסכמים מחמת פגם בכריתתם, עקב הפרת חובת תום הלב והפיצויים במקרה זה יהיו זהים לפיצויים בשל הפרת ההסכמים, כי התובעים לא תבעו פיצויי קיום, פיצויים בשל אובדן רווחים עתידיים, ותבעו רק פיצויי הסתמכות שמטרתם השבת המצב לקדמותו.

41. בתחום דיני הנזיקין, עומדת לתובעים כלפי הנתבעים עוולת הרשלנות. הנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעים בשלב הטרום חוזי והחוזי ועליהם לפצותם. כמו כן זכאים התובעים לפיצוי מכוח עוולת הגזל (סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ועוולת התרמית וההטעיה (סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ולבסוף, התובעים זכאים להשבה בגין דיני עשיית עושר ולא במשפט.
טענות הנתבעים

42. יש לדחות את תביעת התובעים משום שמדובר, אם בכלל, בטעות בכדאיות העסקה וטעות זו אינה מתרצת (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). בית המשפט נוקט בגישה של התערבות מצומצמת בחופש החוזים כשמדובר בחוזים מסחריים בין אנשים מבוגרים ובני דעת שהתקשרו לתועלתם המסחרית. טעות במחיר היא טעות בכדאיות העסקה (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231; ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג(2) 753). הנתבע יכל להציע כל מחיר שבעולם. התובעת היתה צריכה לעשות, מיוזמתה, בדיקת נאותות של החברה בטרם התקשרה עם הנתבעים. לא היתה טעות אלא עצימת עיניים של התובעת. התובעת לא היתה חסרת ניסיון בתחום התיירות. היא עבדה במשך עשר שנים בסוכנות, כמנהלת הזמנות ואף נתנה שירותים ללקוחות פרטיים. אין, אפוא, לתאר את התובעת כחסרת ניסיון העומדת מול הנתבעים שהם בעלי ניסיון במתן שירותי תיירות. ניסיון מקצועי שיש לצד אחד משפיע על היקף חובת הגילוי של הצד האחר.
גם אם נקבל את טענת התובעת כי הנתבע הטעה אותה, הרי בפרק הזמן שמיום החתימה על ההסכם הראשון ועד לחתימה על ההסכם השני, שבו גם השקיעו התובעים כספים נוספים, התובעת יכלה לעמוד על מצב החברה וגם לעיין בספריה, כבעלת מחצית ממניות החברה (ת"א (באר שבע) 2118/96, שם). אם התובעת לא בדקה את מצבה הפיננסי של החברה, לאחר שהיתה לה כבר גישה לכל מסמכי החברה, לכספת ולתוכנת גילון, הרי שהיא עצמה את עיניה ואין לה להלין אלא על עצמה (פש"ר (ת"א) 1202/02 תדיר גן (מתכת ) בע"מ נ' רו"ח שפלר, תק-מח
2003(1) 3849). מי שעצם את עיניו אינו יכול לטעון להטעיה או לטעות (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533). אין במשפט הישראלי חובת גילוי כללית. יש נסיבות שבהן קמה חובת גילוי (פרידמן וכהן, שם, חלק ב' עמ' 784, 810). אין חובת גילוי כאשר צד לחוזה יכול לגלות את המידע הנחוץ לו בכוחות עצמו ולכן במקרה כזה אין לדבר על הטעיה (ע"א 838/75, שם; ע"א 8737/00 "שלפרד" חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' ז'אק, פ"ד נו(4) 662; ע"א 619/95 אילטקס בע"מ נ' רשות הנמלים בישראל, פ"ד מב(1) 713).

43. גם הטענה כי התובעים ביצעו עוולה של תרמית – דינה להידחות. אם הניצג (מי שנעשה כלפיו מצג) ידע את העובדות לאמיתן אך עצם את עיניו, אין הוא רשאי לטעון כי רומה (פרידמן וכהן, שם, עמ' 806, ה"ש 123). בנוסף, התובעת לא עמדה בנטל הכבד של הוכחת עוולת התרמית (ע"א 400/86 עזבון קריגר נ' דר' קריגר, פ"ד מב(4) 500; ע"א 11/84, שם).

44. טענת העושק נטענה על דרך הסתם. לא הוכחה הטענה של חוסר ניסיון מוחלט של התובעים ומה עוד שהיתה בידם החלופה שלא לחתום על שני ההסכמים. הוא הדין לגבי הטענה שהנתבעים חבים בעוולת הרשלנות, שגם לגביה לא הונחה תשתית ראייתית מספקת.

45. התובעים אינם יכולים לתבוע פיצויים הן בגין עילות טרום חוזיות והן בגין עילות הנוגעות להפרת ההסכמים (פרידמן וכהן, שם, עמ' 1115).

46. התובעים הסכימו כי פרופ' יורם עדן יגיש חוות דעת רק בשני עניינים - ההתחשבנות ובדיקת שווי החברה. לצורך בדיקתו יצא המומחה מנקודת הנחה, כי ההסכמים בתוקף (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 3-4) וערך את ההתחשבנות בין הצדדים בהתחשב ביום הקובע - 1.6.02. המומחה אף הוסיף בעדותו (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 9-10) כי לו היה מדובר בהשבה מנגנון ההתחשבנות היה שונה (ראו גם עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 17-21). בהסכמה למינוי המומחה וויתרו הצדדים על טענות של השבה בגין מרמה, הטעיה או הפרה של ההסכם. לפיכך, יש לדחות את תביעות התובעים, ככל שהן נוגעות לעילות תביעה שבהן נתבעים הנתבעים להשיב סכומים שונים או לתבוע פיצויים. לא זו אף זו: אין אפשרות להשבה כי החברה ריקה ואינה פעילה.

47. התובעים לא פעלו להקטנת הנזק ולא הזרימו כספים נוספים לחברה. לו היו עושים כן החברה לא היתה קורסת.

דיון

חובת הגילוי

48. הטענה המרכזית של הנתבעים היא כי הם לא הפרו את חובת הגילוי כלפי התובעת וגילו לה גילוי מלא אודות מצב החברה ואת שלא גילו - אפשרו לתובעת לברר באמצעות הפנייתה למנהלת החשבונות של החברה ולרואה החשבון שלה. ראינו שבטענות אלה אין ממש.

49. החוק הביא בכנפיו חידוש והוא שליטה של המשפט על ההליך הטרום חוזי. אמנם טרם נכרת חוזה בין הצדדים, אך על הצדדים למשא ומתן מוטלות חובות ומגבלות קוגנטיות בין אם המשא ומתן הבשיל לחוזה מחייב ובין אם לאו (עלי בוקשפן וחנן גולדשמידט "על משא ומתן חוק החוזים: סעיף 12 לחוק החוזים בראי גישות תאורטיות בתחום המשא ומתן", ספר שמגר, חלק ג' עמ' 215, 249-250; דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, עמ' 799-800 (תשנ"ג-1992)). המחוקק קבע בסעיף 12 לחוק כי על הצדדים לנהוג במשא ומתן "בדרך מקובלת ובתום לב" (ראו גם סעיף 39 לחוק). זו לשון עמומה שהותירה בידי בתי המשפט להשלים את המלאכה ולהלביש נורמה זו מחלצות קונקרטיות (ראו גם נילי כהן, שם, עמ' 19). המבחן לפי הגישה הרווחת הוא מבחן אובייקטיבי (ראו המחלוקת ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, בין הנשיא ברק, שסבר שהמבחן הוא אובייקטיבי (עמ'
284), לבין השופט חשין שסבר, רק כהערת שוליים, כי אין בכוונתו למרוד בהלכה שנתקבלה לפירושו של חוק החוזים, כי המבחן הוא סובייקטיבי (עמ' 256)). עמדה על כך גם גבריאלה שלו, בספרה דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי,100-101, 148 (תשס"ה-2005), בקובעה כי תום הלב הוא מבחן אובייקטיבי שתוכנו התחשבות סבירה ומקובלת בזולת, אך התלות בנסיבות קונקרטיות, כמו טיב העסקה ואופי הצדדים נותנת בו גם סממנים סובייקטיביים. כאשר מדובר באי גלוי עובדות, חובת הגילוי קמה כאשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות שמי שמנהל משא ומתן יגלה עובדות אלה לצד השני (שלו, שם, 149-150 (תשס"ה-2005). המטרה של חובת הגילוי היא ליצור אמון בין הצדדים המנהלים משא ומתן להגשמת המטרה המשותפת (בוקשפן וגולדשמידט, שם, עמ' 246-247; שלו, שם, 148; כהן, שם, עמ' 16; ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 727, הסתרת מידע על-ידי מנהלה של חברה על מצבה הכלכלי הקשה). גישת הפסיקה אינה אחידה באשר לשאלה האם צריך צד במהלך משא ומתן לספק מידע לצד השני כאשר בידי האחרון לקבל את המידע בדרך עצמאית ללא תלות בצד השני (ראו שלו, שם, עמ' 150-151). נראה שהדבר תלוי בנסיבות המקרה, לרבות מעמדו של המתקשר, האם הוא חסר מידע, מומחיותו, הקלות או הקושי בהשגת המידע על ידיו.
טול לדוגמא ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231, 243, שם סבר מ"מ הנשיא לנדוי כי היה על הקונה, אשר היה קבלן ועסק בעסקי בניה, לבחון במשרדי הרשות המקומית מה מספר יחידות הדיור שניתן לבנות על החלקה, כפי שמצופה מקבלן סביר. המוכר, לעומת זאת, אינו עוסק בקבלנות והוא לא ידע על מצבו הנפשי של הקבלן שסבר בטעות כי ניתן לבנות על החלקה 16 יחידות דיור ולא 12, כפי שנקבע בתוכנית המתאר שהתייחסה לחלקה שרצה לקנותה וזאת משום שחלק ממנה הופקע.
לעומת זאת, בע"א 9019/99 קינסטלינגר נ' אליה, פ"ד נה(3) 542, 546, גר הבעלים של חלקה פלונית בחוץ לארץ. הקונה, קבלן במקצועו, ידע כי החלקה שבה חפץ היתה קרקע חקלאית, הציג בפני
המוכרת מצג שלפיו הוא חקלאי והוא מעוניין לרכוש את החלקה כקרקע חקלאית. המוכרת, בניגוד לקונה לא ידעה כי החלקה הופשרה בתוכנית מתאר למגורים. על סמך מצג זה של הקונה היא מכרה לו את החלקה. כאן הגיע בית המשפט למסקנה הפוכה כי הרוכש היה צריך לגלות עובדה זו, המעלה את ערכה הכלכלי של החלקה, למוכרת, שהיא תושבת חוץ, ואשר אינה שולטת בשפה העברית.
במקרה נוסף ע"א 311/78 הווארד נ' מיארה, פ"ד לה(2) 505, 511, הדומה בעובדותיו לע"א 838/75, הנ"ל, לא גילה המוכר לקונים כי חלק מהקרקע הופקע. בית המשפט קבע כי תאור הנכס לא התאים לתכונותיו בחוזה המכר. בית המשפט לא קבע כי לקונים היתה אפשרות לבדוק אצל רשויות התכנון אם חלק מהחלקה הופקע. נראה שזה השוני בין מקרה זה לבין ע"א 838/75, שבו יוחסו לקונה מומחיות וידע שלא היו לקונים במקרה זה.
אין ספק שבמקרים אלה ובמקרים אחרים עמדה לפני בית המשפט הדילמה של מציאת שביל הזהב בין חובת האמון שיש להטילה על הצדדים המנהלים משא ומתן לקראת חתימת חוזה והצורך לנהוג בתום לב, כדי למנוע את שיבוש רצונו של אחד המתקשרים, או שניהם, שלא חפץ או לא חפצו בעסקה שנכרתה או שרצה או רצו בעסקה אחרת, והרצון לספק לכל צד את מלוא המידע כדי שיוכל לכלכל את צעדיו על סמך מלוא הנתונים שבידיו לאור המידע שקיבל ושאסף בעצמו, לבין חוסר הרצון של בית המשפט להיות אפוטרופוס על צדדים בגירים, אי הרצון של כל צד לגלות את כל הקלפים שברשותו והצורך לשמור על היציבות בחיי המסחר. אכן, עיון בפסיקה מעלה כי בקרב שופטי בית המשפט העליון חלוקות הדעות בשאלת היקף הגילוי הדרוש בהתאם לסעיף 12 לחוק (ע"א 838/75, שם, דברי השופט אשר בעמ' 240-241, דברי מ"מ הנשיא בעמ' 244, דברי השופט י' כהן בעמ' 248; דברי השופט אנגלרד בע"א 8737/00 "שלפרד" חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' ז'אק, פ"ד נו(4) 662, 671; כהן, שם, עמ' 14, 19; ע"א 11/84, שם, עמ' 540; שלו, שם, עמ' 150-151).
היו שופטים שחששו מ"סוס הפרא" ומהדרישה להפעיל שיקול דעת באשר ליישום הקונקרטי של החובה לפעול בדרך מקובלת ובתום לב וביססו את הכרעתם על מצגים חוזיים ולא טרום חוזיים. כך נהגו מ"מ הנשיא לנדוי והשופט י' כהן בע"א 838/75, שם, והשופט אנגלרד בע"א 8737/00, שם (ראו גם כהן, שם, עמ' 22).

50. אמרנו שחובת תום הלב היא חובה המשתנה בהתאם לנסיבות. כך, למשל, נקבעה בפסיקה חובת גילוי מוגברת כאשר מדובר ביחסים שהם מעבר ליחסי מסחר, כאשר "בין הצדדים נוצרו יחסי אמון מיוחדים" (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, ניתן ביום 16.10.05, פורסם במאגר המשפטי נבו). הנשיא ברק קבע, כי על רקע יחסי אמון אלה, החובה לפעול בדרך מקובלת ובתום לב, הטילה על המערער ורעייתו חובת גילוי רחבה ומוגברת כלפי המשיבה. במערכת יחסים זו היה מקום לצפות כי המערער ורעייתו יגלו למשיבה, שממנה רכשו מוצרים תחילה במסגרת לא מאוגדת ולאחר מכן במסגרת חברה, את מצבם הכלכלי הקשה, כאשר רכשו ממנה סחורות. ובלשונו של הנשיא ברק: "גילוי זה התחייב ממהות היחסים וממידת האמון האישי שרחשה (בטעות נכתב רכשה - מ' ר') המשיבה למערער ולרעייתו".

טעות והטעייה

51. כאמור, דעתי היא כי הנתבע לא סיפק לתובעת את הנתונים הדרושים לה כדי לקבל החלטה עניינית אם לרכוש את החברה, בין במחדל ובין במתן מידע שאינו נכון. בין כה ובין כה, בעת שהתובעת התקשרה עם הנתבע בהסכם הראשון ובהסכם השני, שלמרות שנחתמו במועדים שונים היו מסכת אחת, היא לא היתה מודעת למצבה הקשה של החברה, כעולה מחוות הדעת של פרופ' יורם עדן. הנתבע היה מודע למצבה של החברה, שהרי הודה בחקירתו כי ההסכם הראשון היה דרוש לו כדי שבנק הפועלים לא יסגור לו את "ברזי האשראי" ולא יחייבו אישית בגין ערבותו לחובות החברה. יחסי הידידות שנרקמו בין הצדדים והטיולים שערכו בצוותא שתי המשפחות יצרו יחסי אמון מיוחדים בין שתי המשפחות - התובעים והנתבעים. בנסיבות אלה קמה חובת גילוי מוגברת, אף מעבר לחוזה מסחרי רגיל. הנתבע לא עמד בחובה זו ומילא פיו מים, בכך הוא שיבש את רצונה של התובעת, שסברה שרכשה חברה רווחית ללא חובות ובפועל קנתה מניות של חברה עם מרשם בדוק לקריסה.

52. מצג הוא בבחינת תאור של עובדה שבעבר או בהווה. מצג אינו הבטחה לעתיד. לאור זאת, טעות יכולה לחול רק לגבי עובדה קיימת אך לא לגבי חיזוי או סברה. אמונה לגבי התרחשות עתידית אינה טעות חוזית, אלא תקווה שנכזבה (ע"א 8737/00, שם, עמ' 670; פרידמן וכהן, שם, עמ' 796; שלו, שם, עמ' 278). באין טעות אין הטעייה (ע"א 11/84, שם, עמ' 541). ענייננו בסעיף 14(א) לחוק, הדורש כתנאי לתחולתו את התנאים הבאים: היות הטעות טעות יסודית ("ויש להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה" - יסוד אובייקטיבי), שהצד השני ידע על הטעות (ידיעה בפועל או בכוח) וההתקשרות בחוזה עם הצד השני היתה עקב הטעות (קשר סיבתי סובייקטיבי) (שלו, שם, עמ' 282). מי שיודע על טעות שטועה הצד השני ואינו נוקף אצבע כדי להעמידו על המציאות הקיימת, אינו זכאי להפיק הנאה כלכלית מהחוזה שעמו התקשר. טעות משמעה פער בין המצב העובדתי או המשפטי כפי שמדמה אותו הטועה, לבין המצב לאשורו (שלו, שם, עמ' 278, 282-285). כאשר הצד השני יודע על הטעות אין הוא יכול להסתמך על אומד דעת אובייקטיבי ולטעון שנקשר חוזה מחייב בין הצדדים (פרידמן וכהן, שם, עמ' 678; שלו, שם, עמ' 274). יחד עם זאת, טענת הטעות לא תעמוד למי שידע עובר לכריתת החוזה את העובדות לאשורן, שכן מבחן הטעות הוא מבחן סובייקטיבי (שלו, שם, עמ' 321).
בשל הפגם המוסרי שדבק בצד השני, היודע על הטעות ובהתקיים תנאי סעיף 14(א) לחוק, זכאי הצד הטועה לבטל את החוזה (דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 632, 665-666).

53. מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן, לאור האמור לעיל, התקיימו היסודות האמורים. התובעת טעתה באשר למצבה הכלכלי של החברה בעת שחתמה על שני ההסכמים ורצונה שובש עקב טעות יסודית זו. ברור מהראיות שהנתבע ידע על הלך נפשה של התובעת וכן ברור שלולא טעותה לא היתה התובעת מתקשרת בחוזה עם הנתבעים. ידיעת הטעות של הצד האחד יוצרת חובת גילוי של הצד השני לצד הטועה (פרידמן וכהן, שם, עמ' 673). אין מדובר בטעות בכדאיות העסקה (סעיף 14(ד) לחוק). הנתבע ידע שבידי התובעת נתונים שאינם נכונים לגבי תכונות החברה. התובעת טעתה לגבי נתונים אשר שמשו יסוד להחלטתה. זו אינה טעות בכדאיות העסקה (ע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3) 567, 574-575). התובעת לא טעתה באשר לרווחים הצפויים לה. היא טעתה באשר להנחות העומדות בבסיס נתוני החברה. אם עקב כך גם התלוותה הטעות בכדאיות העסקה, אין המדובר בטעות בכדאיות העסקה (שלו, שם, עמ' 298; השוו ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג(2) 753, 758).

54. אמנם התנהגות התובעת היתה רשלנית. היא לא ניסתה לבדוק באופן עצמאי את מצב החברה, למרות שייתכן שלו היתה מבקשת חוות דעת עצמאית היתה מגלה לפחות חלק מכשלי החברה. יחד עם זאת, ברור כי מרו"ח של החברה איגור פישמן ומנהלת החשבונות טובה אברג'יל לא היתה התובעת מפיקה תועלת מרובה, אילו פנתה אליהם לקבל ייעוץ. הדבר נלמד מחוות הדעת שהגיש רו"ח איגור פישמן שבו קבע כי התובעת חייבת כספים לנתבע ומעדותה של טובה אברג'יל, שהיתה נאמנה לנתבע, גם לאחר שנטש את התובעת לאנחות. התובעת גם לא באה בדברים עם אביה, אך גם לו לא היה מידע פנים על מצב החברה. מכל מקום התנהגותה הרשלנית אינה שוללת את זכותה לביטול החוזה (ע"א 7168/03 חבר נ' לביא בתוקף תפקידו כנאמן של נגה אלקטרוניקה בע"מ (בהקפאת הליכים) ושל נגה תעשיות אלקרו-מכניות (1986) בע"מ (בהקפאת הליכים), ניתן ביום 26.9.05, פורסם באתר המשפטי נבו).

55. כאשר צד גורם להטעיית הצד השני אין מחלוקת לגבי היקף הגילוי שחב צד אחד למשנהו. כאשר צד אחד מטעה את השני (או יודע על הטעות של השני) אין הוא פטור מהחובה לגלות את אזנו של אותו צד מהי המציאות האמיתית (ע"א 338/85 שפיגלמן נ' צ'פניק, פ"ד מא(4) 421, 427-428, דברי הנשיא שמגר, המסתמך על דבריו של מ"מ הנשיא לנדוי בע"א 838/75, שם, עמ' 244; ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 696; ע"א 11/84, שם, עמ' 540). לעניין ההטעיה אין צורך להראות כי המטעה התכוון להטעות או שנהג בפזיזות או רשלנות או שהטעה בתום לב, מפני שהמונחים להטעייה ולאי גילוי הם ניטרליים-אובייקטיביים (שלו, שם, עמ' 322).
מאחר שמדובר בטעות הרי מדובר במצג המתייחס לעבר או להווה שנעשה בהליך טרום חוזי. יסודות ההטעיה הם: חוזה שנקשר עקב טעות שנגרמה על-ידי הצד השני (יסוד סובייקטיבי). במקרה של הטעייה אין צורך להראות שהטעות היתה יסודית (שלו, שם, עמ' 313-314). אי קיום חובת הגילוי יכולה לבוא לידי ביטוי גם במחדל לגלות, שאז על הצד הטועה להראות כי הטעות שנגרמה על-ידי אי הגילוי הניעה אותו להתקשר בחוזה. במילים אחרות: התובע לא היה מתקשר בחוזה לו ידע את הדבר שלא התגלה (ע"א 280/87, שם, עמ' 757-758). חובת הגילוי נובעת מהדין והדין כולל את סעיף 12 לחוק, שעליו כבר עמדנו (ע"א 338/85, שם, עמ'
426).

56. כאמור, סברתי שלא רק שהתובעת טעתה, אלא שהנתבע הטעה אותה וכי לולא ההטעיה שהתבטאה במצג מסולף אודות מצב החברה או העלמת עובדות על מצבה בעת ההתקשרות, לא היתה התובעת מתקשרת בהסכם עם הנתבעים. בנסיבות אלה היתה התובעת זכאית לבטל את ההסכמים. עמדתי על כך שבין התובעים לנתבעים נרקמו יחסי אמון וידידות. מצב דברים זה חייב את הנתבע לגלות לתובעת את מצב החברה. הנתבע ידע שהתובעת מניחה קיום מצב דברים מסוים ושמצב דברים זה מוטעה, אך הוא החשה, או למצער, לשיטתו, מסר לה פרטים שאינם נכונים ואינם שלמים (פרידמן וכהן, שם, עמ' 814-815, 824-826).

השבה

57. לטענת הנתבעים גם אם נקבל הטענה כי נפלו פגמים בכריתת ההסכמים, הרי לא ניתן לבטלם, מפני שבנסיבות המקרה, החברה חסרת ערך ולכן אין מה להשיב לנתבעים שיהיו חייבים בהשבת התמורה בגין מכירת מניותיהם לתובעים. טענה זו אין בידי לקבל.

58. ביטול הינו פעולה חד-צדדית מוצדקת של המבטל (שלו, שם, עמ' 356) ואין הוא זקוק לעזרת בית המשפט (זולת במקרה של סעיף 14(ב) לחוק). לפי סעיף 21 לחוק, בעקבות ביטול החוזה חייב כל צד להשיב את מה שקיבל על פי החוזה ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם את שווויו מה שקיבל. בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, ניתנת לנפגע הברירה לבחור בין השבה בעין לבין השבת השווי של מה שקיבל (פרידמן וכהן, שם, עמ' 1112). בשני המקרים, אם אין אפשרות להחזיר בעין את התמורה, אזי יש לקבל מחיר ראוי עבור התמורה (פרידמן וכהן, שם, עמ' 1107-1108). הזכות להשבה מקורה במניעת התעשרות, שכן לאחר שהחוזה בוטל כל צד מחזיק בכספים או בטובת הנאה אחרת שלא כדין (ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, תק-על 2005(1) 452; פרידמן וכהן, שם, עמ' 1149-1150; מיכל אגמון-גונן השבה בהקשרים חוזיים, עמ' 60 (תשס"א-2001)). בהשבה אין לטעון טענה של הקטנת הנזק, שכן אין מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לתובע (ע"א 1439/05 בלוך נ' דרמן, ניתן ביום 5.12.05, פורסם באתר המשפטי נבו).
יש לזכור כי השבה היא פועל יוצא של הביטול, אך ההשבה אינה תנאי לביטול וחוסר אפשרות להשיב, כשלעצמו, אינו שולל את האפשרות לבטל את החוזה (פרידמן וכהן, שם, עמ' 1142; מיגל דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו, עמ' 204 (תשנ"ג-1993)).
השבה היא הדדית וניטראלית (פרידמן וכהן, שם, עמ' 1154-1155). יחד עם זאת, ייתכנו מקרים יוצאי דופן שבהם חל שינוי בנסיבות. במסגרת ההשבה יש לשקול את מעמד הצדדים, מידת אשמם או אי אשמם במשא ומתן ליצירת הקשר החוזי, אחריותם להפרת החוזה או לנזק שנגרם לנכס בתקופת קיומו של החוזה או לירידת ערכו מסיבות אחרות. זהו שטר עם שובר בצידו. בהשבה בעין אין מתחשבים, בדרך כלל, בירידת ערכו של נכס. שינויים במחירי השוק אינם מצמצמים חובה זו או מסייגים אותה (פרידמן וכהן, שם, עמ' 1179). אין מקרה כזה נכנס לגדר החריג שההשבה בעין היא בלתי אפשרית או בלתי סבירה. יחד עם זאת, מאחר ולפי הפסיקה ההשבה מיסדת עצמה על דיני עשיית עושר ולא במשפט, יש לבית המשפט שיקול דעת ליישם את דיני ההשבה לדרישות הצדק והיושר ביחסים שבין הצדדים (ע"א 5393/03). כך, למשל, ייתכנו נסיבות שבהן יחול שינוי קיצוני בנסיבות שאינו מאפשר הערכת שווי התמורה ובעקבות כך תישלל האפשרות לבטל את החוזה (ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, פ"ד לח(4) 635, 640). כמו כן ייתכנו גם נסיבות, במקרים של השבה בעין, שבהם ישקול בית המשפט שיקולי צדק וימנע מהשבה. בע"א 5393/03, דנה השופטת פרוקצ'יה בירידת ערך של נכס שהוא בר השבה. לדעתה, אם לא נפל דופי מוסרי בהתנהגות המטעה, אזי בדומה לסעיף 14(ג) לחוק, יש לאפשר את תיקון החוזה ולמנוע את ביטולו וזאת מכוח עקרון תום הלב (ראו גם שלו, שם, עמ' 296; דויטש, שם, עמ' 212, 215). יש לזכור כי הוראה דוגמת 14(ג) לחוק אינה מצויה בסעיף 15 לחוק והשופטת פרוקצ'יה הגיעה למסקנתה זו על דרך ההיקש. אין לי צורך לדון בסוגיה זו, שכן אין ספק שבהתנהגות הנתבעים נפל פגם מוסרי. גם הנתבעת נטלה חלק במצגי הנתבע. הנתבעת עבדה עם התובעת ולאור יחסי האמון שנקשרו ביניהן ועבודתן המשותפת היתה חייבת לגלות לתובעת עובדות השופכות אור על מצבה האמיתי של החברה. העובדה שהנתבעת נמנעה מלהעיד מקימה חזקה נגדה שלו היתה מעידה היה הדבר פועל לחובתה.

59. לאור האמור, התובעים זכאים להחזר של התמורה ששילמו לנתבעים בסך של 220,000$. העובדה שהחברה היום, ככל הנראה, חסרת ערך כלכלי אינה מונעת השבתה בעין. מצב החברה היה קשה לפני קריסתה והנתבעים גרמו לקריסתה הסופית. אין זה מקרה הנכנס בגדרי החריג הנדיר, המונע השבה בעין. כדי לממש את ההשבה בעין יחתמו הצדדים על כתבי העברת מניות.

60. סעיף 12 לחוק אינו מאפשר לבטל חוזה מחמת זה שצד נהג שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב. אך אין מניעה שצד שביטל חוזה בשל פגם בכריתתו יתבע גם פיצויי הסתמכות לפי סעיף 12(ב) לחוק, כפי שתבעו התובעים במקרה זה (פרידמן וכהן, שם, עמ' 1156-1157; פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, עמ' 699 (מהדורה שניה, תשנ"ח-1998)).

טענות נוספות

61. להלן אדון בקצרה בטענות נוספות שהועלו על-ידי באי כוח הצדדים.
עושק

62. יסודות העושק הם: קיום חוזה, קשר סיבתי (מבחן אובייקטיבי), התנהגות העושק, מצב העשוק (מבחן סובייקטיבי) והיות תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (מבחן אובייקטיבי). מצב העשוק - חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו - צריך להיות חמור וקיצוני. חוסר הניסיון שלו בין לחוזים מהסוג הנדון או, במקרים נדירים, לחוזה המסוים שנכרת, הוא חוסר ניסיון המאפיין את האדם ונובע ממגבלות חברתיות וחינוכיות שלו ולא חוסר שיקול דעת עסקי או היותו פזיז בהפעלת שיקול דעתו (ע"א 11/84, שם, עמ' 541; שלו, שם, עמ' 344, 346, 347).

63. כפי שראינו לא התקיימו בתובעת הנתונים האחרונים. לתובעת יש ניסיון עסקי והיא חתמה על שני ההסכמים בצורה פזיזה ונמהרת. לאור האמור, אין לתובעת עילה לביטול החוזה בטענת עושק.

תרמית

64. עוולת התרמית מטילה חובה על מתקשר להימנע ממצג שווא שאינו מאמין בו או שהמצג נעשה תוך עצימת עיניים או אי אכפתיות אם הוא אמת או כוזב. אין די במצג שווא שמטרתו להטעות את הניצג, אלא נדרשת כוונה של המציג כי הניצג יסתמך על מצג זה. הסעד הניתן בגין הפרת החובה הוא פיצוי על הנזק שנגרם. ההבדל בין עוולה זו לבין עוולת הרשלנות מתבטא ביסוד הכוונה. בעוד שבעוולת התרמית נדרש שיוצר המצג פעל מתוך כוונה להטעות הרי בעוולת הרשלנות די שיוצר ההצג התרשל (עדה בר שירה התרמית, עמ' 9-10, 27-28 (תשנ"ה-1995; שלו הליך טרום חוזי, יד' עיוני משפט 293, 306-307; ע"א 230/80 פנידר בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 719, 721; ע"א 8737/00, שם, עמ' 668; ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 584, 597). התובעים גם עמדו במידת ההוכחה הגבוהה הנדרשת מהם בעוולה זו (ע"א 400/86, הנ"ל, עמ' 504).

65. לאור הממצאים שקבעתי, התובעים זכאים לפיצוי גם בגין עוולת התרמית.

66. למרות שהוכחה כוונה להטעות ניתן לתבוע את הנתבעים גם בעוולת רשלנות (ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל – זכרון יעקב", פ"ד לח(2) 645, 655; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 122-128, שבו השופט ברק דן גם ביחס בין עוולת הרשלנות לעוולת התרמית; ע"א 783/83 קפלן נ' נובוגרוצקי, פ"ד לח(3) 477, 484-485; ע"א 8737/00, שם, עמ' 668; ע"א 1977/97, שם, עמ' 597; ע"א 397/88 דיממה בע"מ נ' קרטש, פ"ד מה(2) 413, 416; נילי כהן, שם, עמ' 16-17, ה"ש 16; שלו ההליך הטרום חוזי, שם, 307-308). יצוין כי כאשר מדובר בהצהרת שווא רשלנית, אין צורך להוכיח חוסר תום לב (ע"א 578/88 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נצר, פ"ד מג(3) 828, 835-836).

67. אין ספק שהנתבע הציג מצג רשלני ולמצער מצג שידע שהוא כוזב בזדון למרב ובכך הפר את חובת הזהירות הקונקרטית, שכן היה עליו לצפות שהתובעת תפעל בהתאם למצגיו הכוזבים ושאם תעשה כן ייגרם לה נזק כלכלי. כאמור, בעוולת הרשלנות אין צורך להוכיח חוסר תום לב ודי אם הנתבע מסר לתובעת נתונים מבלי שבדק את אמיתותם מתוך ידיעה שהתובעת תסתמך עליהם. לאור האמור, התובעים זכאים לפיצוי גם בגין עוולת הרשלנות.

שינוי חזית

68. בהחלטה שנתתי למנות מומחה שיבדוק את שוויה של החברה ואת ההתחשבנות שבין התובעים לנתבעים, אין לראות שינוי חזית. הדבר לא נאמר בהחלטה ולא בכדי. המומחה התמנה כדי לעזור לבית המשפט בשתי הפלוגתאות האמורות. יחד עם זאת, עדין נשארו פלוגתאות נוספות על המדוכה: האם ביטול ההסכמים היה מוצדק, מי הפר את ההסכמים והאם פרסמו התובעים לשון הרע על הנתבעים, והפועל היוצא משאלות האלה – הכרעה בשאלת הסעדים: השבה אם היה ביטול כדין של ההסכמים, פיצויי הסתמכות לתובעים אם יוכחו טענותיהם ופיצויים בגין לשון הרע, אם יוכח שהתובעים הוציאו לשון הרע על הנתבעים.

69. מסקנות המומחה עזרו לבית המשפט לקבוע כי הנתבע הצהיר הצהרות רשלניות או הצהרות שידע שהן כוזבות וגם הסתיר מידע חיוני מהתובעת באשר למצבה הכלכלי של החברה בעת שנעשו ההסכמים בין הצדדים. כמו כן, סייע המומחה לבית המשפט להכריע בשאלה האם הנתבע הלווה כספים לתובעת והאם משך כספים שלא כדין מחשבון בנק הפועלים לכיסו, אם בעין ואם על דרך של קיזוז. אך עדין נותרו פלוגתאות נוספות לדון בהן. לפיכך, הטענה על שינוי חזית נדחית.

הוצאת לשון הרע

70. הנתבעים (והתובעים שכנגד) טוענים כי התובעים פרסמו עליהם לשון הרע. התובעים פנו לחברות תעופה במכתב (מבז/14) שבו טענו כי רומו על-ידי הנתבעים וכי הגישו נגדם תביעה כספית. הנתבעים טוענים כי מכתב זה גרם לדחיית הצעתו של הנתבע למתן שירותים לכנס שאורגן על-ידי חברת נסיעות. בעוד שבתצהיר נאמר כי הנתבע חפץ לארגן כנס של רופאי חדר מיון בחוץ לארץ (סעיף 66 לתצהירו), הרי במכתב שקיבלו הנתבעים מ"טיולי אלון טבריה" נאמר כי הם דוחים את בקשת הנתבע למתן שירותים לכנס בנושא טראומה שהיה אמור להתקיים בחודש ספטמבר 2003. לא זו אף זו: הנתבע לא הביא בדל ראיה להוכחת הנזק המיוחד שלו הוא טוען. לכך גם הסכים בא-כוחו בסיכומיו. מכל מקום, לתובעים (הנתבעים שכנגד) עומדת ההגנה של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-
1965. כאמור הוכח כי קיימת חפיפה בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפרסום והיה עניין ציבורי בפרסום אותה אמת. שכן, לחלק מהציבור - חברות התעופה - היה עניין בפרסום בכל הנוגע לקשרים עתידיים עמו (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857; אוֹרי שנהר דיני לשון הרע, עמ' 226-227 (תשנ"ז-1977)). לחברות התעופה היה גם עניין לדעת אם קריסת החברה באה בשל כשלון התובעת לנהל את העסק או בשל הצהרות הנתבע או שתיקתו ומחדלו לגלות לתובעת את מצבה הפיננסי האמיתי (ראו גם ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2)607, 621).

71. מכתבו של עו"ד גלבוע מיום 25.11.02 (מב/47), בו הודיע על ביטול ההסכמים, לא רק שמשקף את ממצאי בית המשפט ברובם, אלא שלפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, אין המכתב נכנס לגדר לשון הרע, גם אם תוכנו היה רצוף דברי בלע, שכן הוא כוון רק לנתבעים ואין ראיה שהגיע לידים זרות (סעיף 2(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965); אוֹרי שנהר שם, עמ' 87).
הפועל היוצא הוא, כי התביעה בגין לשון הרע נדחית.

סעדים

השבה

72. לאור האמור, זכאית התובעת לקבל מהנתבעים החזר התמורה הכספית ששילמה לנתבע, כמפורט להלן: 545,000 ₪ יוחזרו בצירוף ריבית והצמדה החל מיום התשלום של כל אחד משני השיעורים (מב/2). כמו כן, זכאית התובעת להחזר התמורה בסך של 545,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 16.8.2002. חישוב הריבית וההצמדה ייעשה לפי סעיפים 4-5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. כמו כן, על התובעים לחתום על שטרי העברת מניות כדי להעביר את הבעלות בחברה לנתבעים.
פיצויים

73. גישת הפסיקה היא כי ביטול חוזה אינו פועל למפרע. הביטול משחרר את הצדדים ממילוי חיוביהם בעתיד. הטעם לדבר הוא שההשבה, כפי שראינו, אינה מיסדת עצמה על השבת המצב לקדמותו אלא למנוע התעשרות (ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ נ' הורוביץ, פ"ד לה(3) 533, 540; ע"א 5393/03 , שם, סעיף 7 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; שלו פגמים בכריתת חוזה, עמ' 143-146, 172; לדעה נוגדת ראו מיגל דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו, תשנ"ג-1993; פרידמן וכהן, שם, עמ' 1110- 1112; גונן שגב, שם, עמ' 140-141; פרידמן, שם, עמ' 703). שלו, בקומנטר פגמים בכריתת חוזה, עמ' 172, סבורה כי ניתן לתבוע פיצויים הן לפי החוק והן לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אם ארעה ההפרה בתקופת קיומו של החוזה. לעומת זאת, פרידמן וכהן סבורים כי באירוע כזה על הנפגע לנקוט בעמדה חילופית ולבחור בעמדתו הסופית בשלב מאוחר יותר. אין כאן בחירה בעמדות סותרות, כי הבחירה היא בין סעדים ולא בחירה בין זכויות מהותיות שונות (שם, עמ' 1115). מן הבחינה התיאורטית, אין לי צורך לדון בשאלה האם ניתן לתבוע הן בשל ביטול חוזה מחמת פגם בכריתתו והן בשל הפרתו. הטעם לדבר הוא, כפי שכבר נאמר, שהתובעים הגבילו עצמם לפיצויי הסתמכות ולא לפיצויי ציפיות. מכל מקום, דיון בכל העילות שהוזכרו לעיל לא יקנה לתובעים מעבר למה שתבעו. ויובהר, חרף זכות התובעים לפיצויים בגין מספר עילות, כמפורט לעיל, אין התובעים זכאים להיפרע אלא כשיעור נזקם בפועל.

א. ערבויות שניתנו לחשבון בבנק דיסקונט

74. טענת ב"כ הנתבעים כי לא הוכח שהתובעים נתנו לבנק דיסקונט ערבות בסך של 200,000 ₪, דינה להידחות. מסעיף 88 לתצהיר התובעת ומהמסמך מב/50, ברור שהסכום האמור חולט ביום 22.12.02 לפי דרישה של חברות התעופה. לאור האמור, התובעת זכאית לסכום של 200,000 ₪. חישוב הריבית וההצמדה ייעשה לפי סעיפים 4-5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

ב. תביעת בנק דיסקונט לישראל בע"מ

75. העובדה שהוגשה תביעה נגד התובעת, עדין אינה ראיה שאכן התובעת חבה סכום זה לבנק. המומחה אמנם לא התייחס לתקבולים בחשבון זה, אך, כאמור, תביעה נגד התובעת אינה ראיה כי על הנתבעים לפצותה. אינני יודע אם התובעת התגוננה כנגד התביעה ומה גרסתה. יחד עם זאת, לא שמעתי טענות מהנתבעים לגופו של חוב זה. לאור האמור, ניתן

פסק דין
על-תנאי, למקרה שהתובעת תחויב לשלם לבנק דיסקונט את סכום התביעה, כולו או חלקו. הנתבעים יישאו במקרה זה בסכום שיפסק בתוספת ריבית והצמדה כפי שיקבע בית המשפט בת"א 7059/04, הנדון בבית משפט השלום בירושלים.

ג. תשלום לספקים

76. יש לפצות את התובעת בגין הסכום ששילמה לחברת יוניטל קשרי תיירות ותעופה בע"מ בסך של 20,000 ₪. חישוב הריבית וההצמדה החל מיום 22.5.03 ייעשה לפי סעיפים 4-5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (ראו מב/51(3). אין בידי ראיה כי התובעת חשופה לתביעות נוספות בסך של 100,000$. מאז קריסת החברה נקפו שנתיים ואין ראיה לשום תביעה נוספת באופק.
ד. תביעתה של טובה סגל

77. לפי סעיף 7 לתצהיר המשלים של התובעת ונספח ד' לתצהיר על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 40,150 ₪, סכום שחויבה לשלם לטובה סגל, שעבדה בחברה ופוטרה על-ידי התובעת. חישוב הריבית וההצמדה החל מיום 16.5.04, ייעשה לפי סעיפים 4-5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

חוות הדעת של פרופ' יורם עדן

78. יש לשלם לתובעת את הסכום שקבע פרופ' עדן בסך 468,718 ₪. חישוב הריבית וההצמדה ייעשה לפי סעיפים 4-5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, החל מיום 16.8.2002.

עגמת נפש

79. יש לפסוק לתובעת, בהתחשב בתרומתה למצב שאליו נקלעה, סך של 100,000 ₪ נכון להיום. חישוב הריבית וההצמדה ייעשה לפי סעיפים 4-5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

שונות

80. אין לפסוק כפל פיצוי בגין הזרמת הון עצמי, שכן פסקתי השבה בגין התשלום של המחצית השנייה של הון המניות.
הקטנת הנזק

81. כלל הקטנת הנזק מצא לו עיגון חקיקתי בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ואילו בדיני הנזיקין נשאב עקרון זה מהפסיקה האנגלית טדסקי, אנגלרד, ברק, חשין, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, עמ' 252 (תשל"ז). מדובר בנטל המוטל על התובע להקטין את נזקו להבדיל מחובה. נטל ההוכחה שהתובע לא עמד בנטל זה מוטל על הנתבע. הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת מידה אובייקטיבית. על הניזוק לפעול להקטנת נזקו, בכל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין. סבירות היא אמת מידה נורמטיבית (ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 50-51; ע"א 1432/90 לה ז'באנז – באגט תעשיות לחם בע"מ נ' רם און, תק-על 94(2) 297; טדסקי, אנגלרד, ברק, חשין, שם, עמ' 252-255 (תשל"ז); אריאל פורת הגנת אשם תורם בנזיקין, עמ' 18-21)). סבירות האמצעים שעל הנפגע לנקוט תיבחן על-פי הנסיבות המיוחדות של המקרה. למשל, אין לחייב תובע להקטין את הנזק, על-ידי הוצאת כספים מכיסו כאשר מצבו הכלכלי התדרדר בעקבות מעשה העוולה או הפרת החוזה (ע"א 830/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589, 604). כך, גם אין להטיל על נפגע להקטין את נזקו באמצעות רכישת דירה אחרת כאשר כספו מוחזק בידי קבלן ואין בידו אמצעים כספיים זמינים לרכישת דירה אחרת (ע"א 571/80 אילן רחמים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' טביק, פ"ד לז(2) 77, 81-82; גבריאלה שלו דיני חוזים, עמ' 582 (תשנ"ה). הוצאה כזו תהיה בלתי סבירה (סעיף 14(א) לחוק).

82. בנסיבות המקרה שלפני, לא היה זה סביר, במצבה של התובעת, לשקוע בחובות נוספים כדי להשקיע בחברה, שהיא בור ללא תחתית, כאשר ברור לפי חוות דעתו של פרופ' יורם עדן, שאין מדובר בסכומים פעוטים וכי דרך ניהולה, עובר לרכישתה אמור היה להובילה לקריסה. גם לא הוכח שהיה בידי התובעת אמצעים כספיים נזילים שהיא נמנעה להשקיעם בחברה. בחובת הוכחה זו לא עמדו הנתבעים. לאור האמור הטענה נדחית.

הוצאות חוות הדעת של פרופ' יורם עדן

83. הנתבעים ישאו במלוא שכרו של פרופ' יורם עדן, אך רק במחצית שכרו בגין שאלות ההבהרה. התובעים והנתבעים, כאמור במכתבו של פרופ' יורם עדן מיום 19.9.04 (בטעות נכתב בכותרת המכתב 19.7.04), הפנו בשאלות הבהרה למומחה טענות חדשות וצרפו מסמכים חדשים, כך שנדרשה עבודה נוספת של המומחה, שהיתה מתייתרת, לו באי-כוח הצדדים היו חוקרים אותו על מסמכים אלה בעת שעמד על דוכן העדים.

סיכום

84. לאור האמור, הנתבעים ישיבו לתובעת הסך של 1,090,000 ₪, כאמור בפסקה 72 לעיל. כמו כן, הצדדים יחתמו על שטרי העברת המניות בחברה לטובת הנתבעים.

כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובעת פיצויים כדלקמן:
(א) פיצויים בסך של 200,000 ₪, סכום שנשאה בו התובעת בגין חילוט הערבות שנתנה לבנק דיסקונט עבור חברות התעופה;
(ב) פיצויים בסך של 20,000 ₪, סכום ששילמה התובעת לחברת יוניטל קשרי תיירות ותעופה בע"מ;
(ג) פיצויים בגין תשלום סך של 40,150 ₪ על-פי

פסק דין
של בית הדין לעבודה, בו חויבה התובעת לשלם לטובה סגל, בגין עבודתה החברה.
(ד) פיצויים בגין תשלום סך של 468,718 ₪, שהנתבעים חייבים לשלם לתובעת על-פי חוות הדעת פרופ' יורם עדן וחוות הדעת המשלימה;
(ה) פיצויים בגין עגמת נפש בסך 100,000 ₪;
חישוב הריבית וההצמדה, בסעיפים דלעיל ייעשה לפי סעיפים 4-5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 החל מהמועד שקבעתי בכל רכיב נזק.

כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובעת הסכומים כדלקמן:
(א) כל סכום שהתובעת תישא בו על-פי

פסק דין
חלוט בתביעה שבנק דיסקונט הגיש נגדה.
(ב) הוצאות חוות הדעת ושאלות ההבהרה של פרופ' יורם עדן, כאמור בפסקה 83 לעיל.
(ג) כמו כן, הנתבעים ישאו במלוא שכרם של המומחים מטעם התובעים ובהוצאות המשפט האחרות.
(ד) מאחר וכאמור התובעת התרשלה עובר לחתימה על שני ההסכמים ואילו נהגה כאדם סביר ייתכן ותביעה זו לא היתה באה לעולם, אני מחייב את הנתבעים לשאת בשכר טרחת התובעים בשיעור של 10% מהסכום הפסוק.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום ה' בטבת, תשס"ו (5 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.

משה רביד
, שופט









א בית משפט מחוזי 4380/02 בן עמי מיכל,בן עמי אסף נ' בן זאב משה,בן זאב עפרה (פורסם ב-ֽ 05/01/2006)