פסקי דין על זוהר לביא | פסקי דין על איזוטופ בע"מ

33657/98 עב     03/06/2002




עב 33657/98 זוהר לביא נ' איזוטופ בע"מ






בתי הדין לעבודה
1
מס' תיק: עב 033657/98
354632/98
בית הדין האזורי לעבודה ת"א - יפו
03/06/2002
תאריך:
כב' השופטת ורדה סמט

בפני

1. זוהר לביא

2. אמיר מן
התובעים:

א. פוריין-ויצמן

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
איזוטופ בע"מ

הנתבעת:

א. לוי

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק - דין

1. בפני
י תביעת התובע מס' 1 לפיצויי פיטורים, הפרשי שכר, פדיון חופשה, תמורת הודעה מוקדמת, הפרשות גמל ופיצויי הלנה.
התובע מס' 2 עותר בתביעתו לפדיון חופשה ותמורת הודעה מוקדמת.

2. בהתאם להחלטת בית הדין מיום 2/12/98, אוחד הדיון בשתי התובענות.

3. בכתב ההגנה נטען:
א. התובעים אינם זכאים לחופשה מוארכת מאחר והם לא עבדו בקרינה כמשמעות מונח זה בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העוסקים בקרינה מיננת) התשנ"ג-1992. לחלופין נטען כי חופשה מוארכת אינה ניתנת לצבירה.
ב. בהסכם העבודה שנחתם עם התובע מס' 1 אין כל התחייבות מצד הנתבעת להפריש לקופת גמל ולפיכך אין לתובע מס' 1 כל זכות לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל.
ג. שכרו של התובע מס' 1 שולם כדין.
ד. התובע מס' 1 קיבל את כל אשר מגיע לו הן באשר לפיצויי פיטורים והן באשר לתמורת הודעה מוקדמת.
ה. לתובע מס' 2 שולמה תמורת הודעה מוקדמת בת חודש כדין.
4. מטעם התביעה העידו התובעים בעצמם.
מטעם הנתבעת העידו גב' רחל ברנס, מנהלת החשבונות הראשית וחשבת השכר בנתבעת (להלן-ברנס) ומר מיכאל שנדלוב, מהנדס ראשי בנתבעת (להלן-שנדלוב).

5. העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
א. הנתבעת הינה חברה המבצעת בדיקות מעבדה בענף הבנייה ועבודות הציבוריות.
ב. התובע מס' 1 עבד בנתבעת מיום 7/10/91 ועד למועד פיטוריו ביום 29/4/98.
ג. התובע מס' 2 עבד בנתבעת מיום 20/11/95 ועד למועד פיטוריו ביום 29/4/98.
ד. התובע מס' 1 קיבל פיצויי פיטורים בסך של 29,560 ₪.
ה. שכרו של התובע מס' 2 לצורך חישוב זכויותיו עמד על סך של 3,310 ₪.
ו. על פי המערכת ההסכמית החלה על הצדדים, זכאי התובע מס' 2 להודעה מוקדמת בת חודש ימים.
ז. בגין תמורת הודעה מוקדמת קיבל התובע מס' 2 סך של 2,068 ₪.
ח. בגין תמורת הודעה מוקדמת קיבל התובע מס' 1 סך של 2,812 ₪.
ט. התובע מס' 1 קיבל סך של 2,820 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית.
י. התובע מס' 2 קיבל סך של 1,420.57 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית.

לאחר שעיינתי בפרוטוקול, בחומר הראיות שהובא בפני
י ובחנתי טיעוני ב"כ הצדדים, להלן
החלטתי:
6. באשר לתביעת התובע מס' 1 לפיצויי פיטורים:
התובע מס' 1 פוטר מעבודתו ביום 29/4/98 ואין חולק כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים.
המחלוקת בענייננו נסבה על גובה המשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי הפיטורים.

לגרסת התובע, לצורך חישוב השכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים יש לכלול את רכיבי השכר הבאים: ש.נ. קאסם, אש"ל, ספרות, ביגוד וטלפון מן הטעם שרכיבים אלה שולמו לו באופן קבוע ללא קיומו של כל תנאי ולפיכך, לטענתו, השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים עמד ביום פיטוריו על סך של 7,654 ₪.

לגרסת הנתבעת, מהות התשלומים ששולמו בגין ש.נ. קאסם, אש"ל, ספרות, טלפון וביגוד תואמים את כינויים והם מעולם לא היוו חלק משכר היסוד של התובע והמדובר בזכויות נלוות שהינן בגדר טובות הנאה ואינן חלק מהמשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים.

המחלוקת בין בעלי הדין היא אם כן השאלה האם הסכומים הנ"ל ששולמו לתובע מס' 1, מדי חודש, בנוסף לשכר העבודה הרגיל וכמפורט בתלושי השכר מהווים חלק אינטגרלי משכר העבודה לעניין חישוב פיצויי פיטורים.

בית הדין חזר וקבע את העקרון לבחינת מהותו של תשלום, לעניין הכללתו בחישוב פיצויי פיטורים, על פי השאלה האם הוא מותנה בתנאי ואזי ל"תוספת" ייחשב, וכן כי מבחן זה ייערך בכל מקרה "לגופו של עובד", תוך בדיקת הנסיבות האישיות, הקשורות לתשלום הספציפי. (ר' דב"ע מט/21-4 ההסתדרות הכללית ואח' נ' מדינת ישראל, לא פורסם).

כן נפסק:
"על מנת שסכום המשולם כשכר עבודה יהווה "תוספת" ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי הפיטורים, צריך שהתשלום יהא מותנה בתנאי או במצב כך שאם מתקיימים התנאים או משתנה המצב - חדל התשלום" (דב"ע מב/44-3 רות גולדברג נ' עיריית בת-ים, פד"ע יג 338; דב"ע מג/4-2 ההסתדרות הכללית נ' מדינת ישראל, פד"ע טז' 169).

בענייננו, בית הדין יבחן מהותו של כל תשלום בנפרד, האם המדובר בתוספת פיקטיבית, תוספת שאינה אלא דרך מוסווית ועקיפה להגדלת שכר היסוד כטענת התובע, או שמא מדובר ב"תוספת" כמשמעותה.
א. באשר לתוספת "טלפון" - לגרסת הנתבעת, כעולה מתצהיר ברנס, תוספת טלפון שולמה לתובע עבור שיחות טלפון שנצרכו לשם ביצוע העבודה. התובע מס' 1 ציין בעדותו: "לא עשיתי שימוש במכשיר הטלפון הפרטי שלי" (ר' עמ' 6 לפרוטוקול).
ברנס הסבירה בעדותה בבית הדין כי התוספת בגין תשלום טלפון ניתנה עוד טרם היו בחברה פלאפונים ומכשירי קשר (ר' עמ' 15 לפרוטוקול).
אולם בהמשך עדותה ציינה כי לאחר שכבר ניתנו הפלאפונים "אם היה צורך להודיע הודעה כלשהי למנהל, תקלה באתר וכו' אז הפלאפון היה משמש אותם..."
ועוד ציינה שם: לא מצאתי לנכון לקזז את התוספת שניתנה בשנים 91-90....זו תוספת שנכנסה לתלוש ולא רציתי להוריד אותה. העובד קיבל את התוספת והמשיך להנות ממנה".
כמו כן, ברנס הסבירה בעדותה כי כאשר התובע מס' 2, החל לעבוד בנתבעת, הוא לא קיבל את התוספת כאמור מן הטעם שבתקופה זו כבר היו פלאפונים ומכשירי קשר.
לשאלת ב"כ התובעים מה קרה עם תוספת הטלפון, השיבה: "כיום לא משלמים אותה..".

מעדותה של ברנס עולה כי החל משנת 91, התוספת בגין שיחות טלפון לא שולמה בעבור שיחות טלפון בפועל. כמו כן, מעדות זו עולה כי תשלום התוספת הנ"ל לא היה מותנה בתנאי כלשהו, שהרי אם התשלום היה מותנה בתנאי כנדרש בפסיקה, הרי שהיה מופסק ביום בו עמדו לרשות התובעים פלאפונים ומכשירי קשר.
תשובתה של ברנס, "לא רציתי להוריד אותה" אינה יכולה לבסס את גירסת הנתבעת לעניין זה.

לאור האמור, שוכנעתי כי התשלום הקרוי "תוספת טלפון" לא הותנה בכך שהתובע יעשה שימוש בטלפון כי אם שולם כחלק מהשכר הרגיל בעד עבודה רגילה.

יש לציין כי אומנם ברנס ציינה בעדותה כי בימים בהם נעדר התובע מעבודתו, תשלום בגין הטלפון, באם היה משמעותי קוזז משכרו (ר' עמ' 14 לפרוטוקול), אולם כבר נפסק כי העובדה שהתוספת לא שולמה בעד ימי העדרות אינה מעלה ואינה מורידה ואין בכך כדי לגרוע מהעובדה שאותה תוספת מהווה מרכיב קבוע ויסודי של המשכורת הקובעת בעד ביצוע עבודה רגילה (ר' דב"ע לה/1-7 מדינת ישראל נ' ישעיהו גרייסמן פד"ע ז 113).

לפיכך, אני קובעת כי "תוספת טלפון" בסך 90 ₪ שולמה לתובע מס' 1 כסכום קבוע ובלתי משתנה מידי חודש בחודשו מבלי שתשלומה הותנה בתנאי או בגורם כל שהוא ועל כן יש לראות בתוספת זו כחלק מהשכר הרגיל של התובע מס' 1.
ב. באשר לתוספת "ביגוד" - כבר נפסק כי חזקה היא שמהות התשלום תואמת את כינויו אך חזקה זו ניתנת לסתירה והטוען, כי מהות התשלום אינה תואמת את כינויו עליו נטל ההוכחה.
(ר' דב"ע מו/113-3 עיריית תל אביב נ' גפני ואח' פד"ע כו 4).
בענייננו, התובע מס' 1 לא עמד בנטל המוטל עליו וכל שטען בעדותו היה כי עד לשנת 97, טרם עבר לעבוד בקאסם, עבד במשרד בראשל"צ שם הבלאי בבגדים מטבע הדברים היה מועט. (ר' עמ' 7 לפרוטוקול).

משהתובע מס' 1 לא עמד בנטל המוטל עליו ומאחר וחזקה היא שמהות התשלום תואמת את כינויו, אין מקום לקבל את גירסתו לפיה תוספת זו מהווה חלק מהשכר הרגיל בעבור עבודתו הרגילה ויש לקבל את גירסת הנתבעת לפיה מדובר בתוספת שעניינה "טובת הנאה" ואשר אינה מהווה "רכיב" לעניין חישוב פיצויי פיטורים.
ג. באשר לתוספת ספרות- לגרסת הנתבעת, כעולה מתצהיר ברנס, תוספת ספרות שולמה לתובע מס' 1 בגין ניירת וציוד משרדי (לרבות חוברת תקנים) שהיה עליו לרכוש לטובת עבודתו.
גם בעדותה בבית הדין, ציינה ברנס כי לעתים העובדים היו רוכשים ניירת זו מכספם וכדבריה: "פרט לחוברת תקנים יכול להיות שעשו צילומים או משהו שהם היו צריכים באופן דחוף בזמן העבודה". (ר' עמ' 15 לפרוטוקול).
עדות זו לא נסתרה ולא הופרכה והתובע לא ציין דבר בעדותו לעניין תוספת זו. לפיכך, לאור ההלכה שצויינה לעיל, לפיה חזקה היא כי מהות התשלום תואמת את כינויו, יש לקבל את גירסת הנתבעת לפיה תוספת זו אינה מהווה חלק מהשכר הרגיל של התובע מס' 1 ועל כן גם תוספת זו אינה מהווה "רכיב" לצורך חישוב פיצויי פיטורים.
ד. באשר לתוספת אש"ל- התובע ציין בעדותו כי לא רכש מזון בעת עבודתו, אלא הביא עמו אוכל מוכן מביתו. (ר' עמ' 5 לפרוטוקול).
מחומר הראיות שהובא בפני
י עולה כי תשלומי האש"ל לא שולמו על פי דיווח וכי תוספת זו שולמה, למעשה, אוטומטית, בלא שהותנתה בכל תנאי שהוא ומתבססת על הנחת הנתבעת מראש שלתובע מס' 1 ישנן הוצאות בגין מזון במהלך יום העבודה. משכך הדבר, שוכנעתי, כי בנסיבות העניין, התוספת בסך של 92 ₪ ששולמה בגין אש"ל הינה חלק מהשכר הרגיל של התובע מס' 1 ועל כן היא מהווה "רכיב" בשכר היסוד לצורך חישוב פיצויי הפיטורים.
ה. באשר לש.נ. קאשם - לגרסת הנתבעת, לפני שהתובע מס' 1 עבר לעבוד בקאסם, שכרו חושב לפי שכר בסיס ושעות נוספות, אולם מאחר ועם מעברו לקאסם לא היה ניתן לבצע את אופן חישוב השעות הנוספות ועל מנת שלא לפגוע בשכרו, ניתנה לו התוספת האמורה.

בחקירתה הנגדית כאשר נשאלה ברנס האם נכון לומר שאין קשר בין השעות הנוספות שהתובע מס' 1 ביצע בקאסם לבין התוספת האמורה, השיבה: "יש קשר. מאחר והתובע עבד תקופה ארוכה עם השיטה של שעות נוספות ופרמיה לפני קאסם. ברגע שהתובע מס' 1 עבר לעבוד בקאסם הוא לא רצה להרגיש ירידה בשכרו". (ר' עמ' 13 לפרוטוקול).
אולם בהמשך עדותה ציינה: "אם התובע לא עבד שעות נוספות ביום מסויים אז לא קוזז לו". (ר' עמ' 13 לפרוטוקול). גם לשאלת ב"כ התובעים האם בימים בהם התובע לא ביצע שעות נוספות לא הורידו לו את תוספת קאסם, השיבה ברנס בחיוב. (ר' עמ' 14 לפרוטוקול).

בנסיבות העניין ולנוכח עדות זו בפרט, שוכנעתי כי התשלום הקרוי ש.נ. קאסם לא הותנה בכך שהתובע מס' 1 יעבוד שעות נוספות ושולם כחלק מהשכר הרגיל בעד עבודה רגילה.

אומנם הנתבעת נאחזת לתמיכת גירסתה בעובדה שהתוספת הנ"ל לא שולמה בעד ימי העדרות, אולם כבר נפסק כי עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה ואין בה כדי לגרוע מהעובדה שאותה תוספת מהווה מרכיב קבוע ויסודי של המשכורת הקובעת בעד ביצוע עבודה רגילה. (ר' דב"ע לה/1-7 לעיל).

לפיכך, אני קובעת כי ה"תוספת המיוחדת" בסך 2,850 ₪ שולמה לתובע מס' 1 כסכום קבוע ובלתי משתנה מדי חודש בחודשו מבלי שתשלומה הותנה בתנאי או בגורם כל שהוא ועל כן יש לראות בה "רכיב" בשכר היסוד לצורך חישוב פיצויי הפיטורים.

לסכום, לאור כל האמור לעיל ולאחר חישוב ההפרשים בגין תוספת יוקר לאורך כל השנים הרלבנטיות, השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים עמד ביום פיטוריו של התובע מס' 1 על סך של 7,587 ₪.

בנסיבות אלה, בהתאם לתקופת עבודתו וגובה שכרו, סכום פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע מס' 1 עומד על סך של 49,947 ₪ נכון למועד הפסקת עבודתו.

התובע מס' 1 קיבל בגין פיצויי פיטורים סך של 29,560 ₪ ולפיכך זכאי הוא ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 20,387 ₪.

7. באשר לתביעת התובע מס' 1 להפרשי שכר:
לאור האמור לעיל בדבר היותם של התשלומים ששולמו לתובע מס' 1 בגין "תוספת טלפון" ובגין "תוספת אש"ל" רכיבים ב"שכר היסוד" ומאחר ותשלומים אלה לא עודכנו בתוספות יוקר, זכאי התובע מס' 1 להפרשי שכר בגין תוספות יוקר בסך של 2,250 ₪.

8. באשר לתביעת התובעים לתמורת הודעה מוקדמת:
לסוגיית גובה הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת נקבע:
"גובה הפיצוי בגין אי מתן הודעה כאמור הוא השכר המגיע לעובד בגין העבודה שהוא עובד חודש ימים (אלא אם נקבע בהסכם הקיבוצי החל או בהסכם האישי אחרת), עבורה לא ניתנה הודעה" (תב"ע נז/3951-35 (ת"א) אורה עין אלי נ' פיליפו בע"מ, עבודה אזורי 6431).

באשר לתביעת התובע מס' 1 - בהתאם לגובה שכרו ותקופת עבודתו, זכאי התובע מס' 1 לסך של 5,750.95 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת.
התובע מס' 1 קיבל מידי הנתבעת סך של 2,812 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת.
לפיכך, זכאי התובע מס' 1 ליתרת תמורת הודעה מוקדמת בסך של 2,928.45 ₪.

באשר לתביעת התובע מס' 2 - שכרו של התובע מס' 2 לצורך חישוב זכויותיו עמד על סך של 3,310 ₪ נכון למועד הפסקת עבודתו.
התובע מס' 2 קיבל מידי הנתבעת סך של 2,068 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת.
כמו כן, אין חולק כי התובע מס' 2 זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בת חודש ימים.
במועד תשלום זכויותיו של התובע מס' 2, שילמה הנתבעת תמורת הודעה מוקדמת בעבור 14 הימים הראשונים ומעבר לימים אלה ביצעה הנתבעת חפיפה בין תקופת ההודעה המוקדמת לתקופת החופשה השנתית וזאת בהתאם לסעיף 5 (א) (7) לחוק חופשה שנתית.
אין מחלוקת בענייננו כי הנתבעת שילמה לתובע מס' 2 תמורת הודעה מוקדמת על פי ההלכה, כפי שהיתה ישימה במועד סיום עבודתו אצל הנתבעת.
עם זאת, כחודשיים לאחר מועד סיום היחסים בין הצדדים, נתן בית הדין פירוש שונה לסעיף 5 (א) (7) לחוק חופשה שנתית, השולל חפיפת החופשה השנתית בתקופת ההודעה המוקדמת, אלא אם העובד החליט לצאת לחופשה שנתית במהלך תקופת ההודעה המוקדמת. (ר' דב"ע 98 /107-3 ארבל נ' הרבלייף פד"ע לב 156) (להלן-הלכת ארבל).

אין חולק בין הצדדים כי אילו הלכת ארבל הייתה חלה על התובע מס' 2, אזי הנתבעת לא הייתה רשאית לעשות את החפיפה של החופשה השנתית וההודעה המוקדמת, כפי שעשתה והתובע היה זכאי לסכום הנתבע על ידו.

המחלוקת אם כן בין הצדדים נסבה על השאלה האם "הלכת ארבל" חלה על התובע מס' 2, למרות שנפסקה לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת, קרי, האם הלכה זו משתרעת גם על עובדים שסיימו עבודתם טרם מתן פסה"ד.

בנסיבות העניין, שוכנעתי כי יש להחיל את הלכת ארבל בענייננו, שכן הלכה זו לא שינתה את הדין במובן של רטרואקטיביות, כי אם מדובר בחקיקה שהייתה קיימת עוד קודם לכן ובית הדין בעניין ארבל החליט לבחון מחדש את פרשנות סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית ונתן לו פרשנות חדשה.

כבר נפסק:
"כאשר ערכאה שיפוטית קובעת הלכה, תוקפה של זו, בדרך כלל, הוא למפרע: פרופ' ברק 'חקיקה שיפוטית' משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 25, 51. לשון אחר, ההחלטה המפרשת הוראת חוק היא מעצם טיבה דקלרטיבית.

פעולתה איננה רק מכאן ולהבא, אלא היא בגדר הצהרה על מובנו של דבר החקיקה מאז ומעולם. משמעות הדבר היא, שיש להתייחס לפירוש שקבעה ההלכה ... כאל פירוש, שהיה קיים למן חקיקתו ... זו כוחה של ההלכה הפסוקה אך זו גם חולשתה, שכן היא פוגעת בציפיות של אלה שפעלו על סמך הפירוש הקודם..." (בג"צ כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, מא (1) 469).

לאור פסיקה זו ומשבענייננו קיימת סמיכות זמנים בין מועד סיום יחסי עובד ומעביד לבין מועד שינוי ההלכה, יש להחיל את הלכת ארבל על התובע מס' 2 ולפיכך התובע מס' 2 זכאי ליתרת הודעה מוקדמת כנתבע על ידו.

9. באשר לתביעת התובעים לפדיון חופשה:
לגרסת התובעים, בעבודתם הם נחשפו לקרינה מיננת ולפיכך חלות עליהם תקנות בטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העוסקים בקרינה מיננת) תשנ"ג-1992 (להלן-תקנות הקרינה) אשר מכוחן חלות עליהם תקנות חופשה שנתית (חופשה מוארכת) תשכ"ד-1963 (להלן-תקנות חופשה מוארכת). לפיכך, לטענתם, הם היו זכאים בכל שנה משנות עבודתם לחופשה מוארכת בת 21 יום, אולם מאחר והנתבעת לא יידעה אותם בדבר זכותם לחופשה מוארכת הם לא ניצלו את החופשה כאמור על פי התקנות ובמועד המותר.

באשר לרכיב זה של התביעה - שתי שאלות עולות בעניינו.
האחת, האם חלות על התובעים תקנות חופשה שנתית (חופשה מוארכת) תשכ"ד-1963 (להלן-תקנות חופשה מוארכת).
השנייה, באם התשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם זכאים התובעים מכוח תקנות חופשה שנתית לפדיון חופשה מוארכת.
באשר לשאלה הראשונה:
תקנה 4 לתקנות חופשה מוארכת קובעת:
"אורך החופשה לכל שנת עבודה, אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד, לעובדים המועסקים במקום עבודה מבוקר, הוא 21 ימים".
תקנה 1 לתקנות חופשה שנתית מגדירה "מקום עבודה מבוקר":
"מקום עבודה שעליו חלות תקנות הבטיחות בעבודה (עוסקים בקרינה מיננת) התשמ"א-1981". תקנות אלה הוחלפו בתקנות בטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העוסקים בקרינה מיננת) תשנ"ג-1992 (להלן-תקנות הקרינה).

תקנה 1 לתקנות הבטיחות מגדירה מיהו עובד קרינה:
"אדם העוסק בקרינה שחשיפתו התעסוקתית עלולה לעבור בשנה אחת את 1/10 המנה הגבולית, או העובד באחת או בכמה מהעבודות המפורטות בתוספת השלישית בהיקף של 200 שעות בשנה לפחות, אלא אם כן קבע מפקח עבודה אזורי אחרת".

התוספת השנייה לתקנות הקרינה קובעת את המנה הגבולית הנמוכה ביותר "לכל הגוף" כ-5 ראם או 50 מיליסויורט, אשר הינם 50,000 מיקרוסיוורט.

השאלה אם כן בענייננו הינה האם התובעים הינם עובדי קרינה אשר חלות עליהם תקנות הקרינה ומכוחן חלות עליהם תקנות החופשה המוארכת.

בנסיבות העניין, שוכנעתי כי יש להשיב על שאלות אלה בחיוב, כפי שיפורט להלן.

אין חולק כי הנתבעת נתונה לפיקוחו של אגף הפיקוח על קרינה במשרד העבודה.
(ר' ת/8 ועמ' 10 לפרוטוקול).
כמו כן, שנדלוב ציין בעדותו כי התובעים עבדו עם מד צפיפות ולחות גרעיני שהינו מכשיר העובד על מקור קרינה רדיואקטיבי ובעת פעילותו פולט קרינה רדיואקטיבית.
(ר' עמ' 8 לפרוטוקול).

לגירסת הנתבעת, התובע מס' 1 נחשף כל תקופת עבודתו לרמת קרינה של 930 מיקרוסיוורט והתובע מס' 2 נחשף בכל תקופת עבודתו לרמת קרינה של 890 מיקרוסווירט, כאשר המנה הגבולית לשנה על פי התקנות עומדת על 50,000 מיקרוסיוורט ולפיכך, אין לראות בתובעים עובדי קרינה ככהגדרת מונח זה בתקנות.

אכן עובדות אלה, אשר עולות מתצהירו של שנדלוב, לא נסתרו ולא הופרכו, אולם יש לזכור כי לפי תקנה 1 לתקנות הקרינה, עובד קרינה הוא עובד אשר חשיפתו לקרינה מיננת עלולה לעבור בשנה את עשירית המנה הגבולית.
נוסח זה של התקנה מלמדנו כי אין דרישה בתקנות לכך שהעובדים ייחשפו בפועל לעשירית המנה הגבולית, ודי להראות כי הם עלולים להחשף לרמת קרינה כנדרש בתוספת השנייה לתקנות.

לפיכך, בענייננו, יש לבחון האם התובעים היו עלולים להיחשף בבמשך שנת עבודה לעשירית המנה הגבולית הקבועה בתקנות.

שנדלוב ציין בעדותו כי בעת ניקוי המכשיר, המקור הגרעיני עלול להקרין על גוף האדם המנקה ובמידה ואיננו מקפיד על ההוראות עלולה להיות חשיפה מוגברת לקרינה.
(ר' עמ' 5 לפרוטוקול).
כמו כן, בהמשך עדותו ציין כי גם בעת החדרת המכשיר לקרקע במידה ולא מקפידים על ההוראות נחשפים לקרינה גבוהה יותר (ר' עמ' 9 לפרוטוקול).
בהמשך חקירתו הנגדית, הפנתה ב"כ התובעים לשנדלוב את השאלה הבאה:
"אני אומרת לך שבדקתי עם ד"ר גרוף והוא אמר לי שבמקרה של חשיפה מוגברת במרחק של חצי מטר קרינה יכולה להיות 100 מיקרוסוויטר בשעה"

שנדלוב השיב: "אם הוא אומר זה יכול להיות". (ר' עמ' 10 לפרוטוקול).

עדותו של שנדלוב מלמדת כי עלולה להיות חשיפה מוגברת לקרינה ובשעה של חשיפה מוגברת, עלולה להיות חשיפה לקרינה של 100 מיקרוסוורט בשעה.

על פי התקנות, עשירית מן המנה הגבולית לשנה היא 5,000 מיקרוסוורט ומעדותו של שנדלוב עולה כי חשיפת התובעים לקרינה עלולה להיות גבוהה בהרבה מהמנה הגבולית הקבוה בתקנות.
לפיכך, משעובד קרינה הוגדר בתקנות כמי שעלול להיחשף למנה הגבולית הקבועה בתוספת השנייה, יש לראות בתובעים "עובדי קרינה", וככאלה הרי שחלות עליהם תקנות הבטיחות.

כמו כן, יש לציין כי לשאלת ב"כ התובעים האם נכון שהתובעים נתבקשו מדי פעם לעבור בדיקות אצל רופא תעסוקתי, השיב שנדלוב: "כן. כמו כל עובד קרינה".
(ר' עמ' 11 לפרוטוקול).
עדות זו מחזקת את המסקנה אליה הגעתי, שהרי אף שנדלוב בעצמו רואה בתובעים עובדי קרינה לכל דבר ועניין.

אשר על כן, לאור האמור לעיל, אני קובעת כי על התובעים חלות תקנות הבטיחות ולפיכך מכוח תקנה 4 לתקנות חופשה מוארכת, חלות על התובעים גם תקנות חופשה מוארכת.

בענייננו, התובעים עותרים בתביעתם לפדיון חופשה מוארכת מכוח תקנות חופשה מוארכת.
לפיכך, משהשבנו על השאלה הראשונה בחיוב וקבענו כי על התובעים חלות תקנות חופשה מוארכת, יש לבחון כעת את השאלה השנייה שהובאה לעיל ועניינה זכאות התובעים לפדיון ימי החופשה להם היו זכאים על פי התקנות ?
תקנה 5 לתקנות חופשה מוארכת קובעת:
"החופשה לפי תקנות 1 עד 4 אינה ניתנת לצבירה".

לגרסת ב"כ הנתבעת, משום אופיה המיוחד של החופשה המוארכת, היא אינה ניתנת לצבירה ולכן אף אם ייקבע כי התובעים היו זכאים לחופשה מוארכת בתקופת עבודתם, הרי שהם איבדו את זכותם לקבלה או לפדותה.
לגרסת ב"כ התובעים, יש לפרש את איסור הצבירה שבתקנות החופשה המוארכת כמכוון לכך שעובד לא יוכל שלא להשתמש בחופשה מדעת בשנה מסויימת ולצבור אותה לשנה הבאה ואז לנצלה. לטענתה, כאשר הצבירה נעשתה שלא מדעת, ולא מרצון אלא ההיפך, אין מניעה לפדותה ויש לפרש התקנות באופן שיקבע כי יש איסור צבירה לצורך ניצול, אך אין איסור צבירה לצורך פדיון.

השאלה אם כן העומדת להכרעה הינה האם זכאים התובעים לפדיון חופשה על אף האמור בתקנה 5 לתקנות חופשה מוארכת.

בענייננו, כעולה מעדויות הצדדים, הנתבעת לא יידעה את התובעים בדבר זכאותם לחופשה מוארכת.
התובע ציין בעדותו כי הממונים עליו לעולם לא הדריכו אותו לגבי חופשה מוארכת.
(ר' עמ' 7 לפרוטוקול). כמו כן, בהמשך עדותו ציין כי רק בסביבות 4/98 פנה לנתבעת לראשונה בנושא חופשה מוארכת, שכן רק אז ידע שמגיעה לו חופשה כאמור.
(ר' עמ' 2 לפרוטוקול).
גם ברנס אישרה בחקירתה הנגדית כי הנתבעת לא הודיעה לתובעים שהם זכאים לחופשה מוארכת. (ר' עמ' 11 לפרוטוקול). בהמשך חקירתה הנגדית, לשאלת ב"כ התובעים, האם נכון שהתובעים לא יכלו להתנגד לצאת לחופשה כזו, השיבה בחיוב.
מעדויות אלה עולה כי התובעים לא צברו את החופשה המוארכת מדעת ומרצון מפורש, כי אם משום שהנתבעת לא יידעה אותם על חופשה כאמור.

כבר נידון בפסיקה מקרה בו תובע שעבד במעבדת רנטגן תעשייתית והיה נתון להשפעת קרינה עתר לחופשה מוארכת של 42 יום ושם נפסק:
"האיסור על צבירת חופשה אינו חל במקרה כגון המקרה דנן, בו דרש העובד במפגיע, במשך שנים, את זכויותיו ומה גם שלפי הפסיקה "חופשה שלא ניתנה לעובד על ידי מעביד, ביזמתו של המעביד, איננה חופשה צבורה אפילו לא ביקש העובד את חופשתו". (דב"ע לד/44-3 פד"ע ה 397: דב"ע לא/1-3 פד"ע ב 121), וקל וחומר כאשר העובד טוען כי ביקש חופשה המגיעה לו אך נענה בסירוב'".
(דב"ע לט/7-3 יעקב רודולף נ' משרד הביטחון, רפא"ל פד"ע יב, 38).

לאור פסיקה זו והואיל והתובעים לא צברו את ימי חופשתם מדעת ומרצון, אין לקפח את זכותם לימי החופשה המוארכת שלא נוצלו.

אשר על כן, בנסיבות העניין, אני קובעת כי האיסור על צבירת חופשה אינו חל בענייננו ולפיכך התובעים זכאים לפדיון ימי החופשה המוארכת.

באשר לתובע מס' 1 - כעולה מתצהירה של ברנס, אין חולק כי התובע ניצל 79.18 ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו אצל הנבעת.
במשך תקופת עבודתו צבר התובע מס' 1 115.5 ימי חופשה בהתאם לתקנות חופשה מוארכת.
לפיכך, במועד פיטוריו, נותרו לתובע מס' 1 36.32 ימי חופשה שלא נוצלו.
בהתאם לתקופת עבודתו וגובה שכרו, זכאי התובע מס' 1 בגין ימים אלה לפדיון חופשה בסך של 11,022 ₪.
הנתבעת שילמה לתובע מס' 1 בגין פדיון חופשה סך של 2,820 ₪ ולפיכך זכאי התובע מס' 1 ליתרת פדיון חופשה בסך של 8,202 ₪.

באשר לתובע מס' 2 - במשך תקופת עבודתו צבר התובע מס' 2 51 ימי חופשה בהתאם לתקנות חופשה מוארכת.
כעולה מתצהיר ברנס, אין חולק כי התובע מס' 2 ניצל 25 ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת.
לפיכך, במועד פיטוריו, נותרו לתובע מס' 2 26 ימי חופשה שלא נוצלו.
בהתאם לתקופת עבודתו וגובה שכרו, זכאי התובע מס' 2 בגין ימים אלה לפדיון חופשה בסך של 3,442 ₪.
התובע מס' 2 קיבל בגין פדיון חופשה סך של 1,420.57 ₪ ולפיכך זכאי התובע מס' 2 ליתרת פדיון חופשה בסך של 2,022 ₪.

10. באשר לתביעת התובע מס' 1 להשלמת הפרשות גמל:
משקבענו לעיל כי התוספות ששולמו לתובע מס' 1 בגין טלפון ואש"ל מהוות רכיבי שכר לכל דבר ועניין, זכאי התובע מס' 1 להשלמת הפרשות לגמל בסך כולל של 795 ₪.

11. באשר לתביעת התובע מס' 1 לפיצויי הלנת שכר:
בענייננו, שוכנעתי בקיומה של מחלוקת של ממש בדבר מהות התשלומים ששולמו לתובע בגין תוספת טלפון ואש"ל. מהות תשלומים אלה היוותה את לב המחלוקת בתיק ולפיכך אין מקום לחיוב הנתבעת במלוא פיצויי ההלנה, אלא מן הראוי להפחיתם ולהעמידם בגובה הפרשי הצמדה וריבית בלבד.

12. באשר לתביעת התובע מס' 1 לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים:
לגרסת התובע מס' 1, פיצויי הפיטורים שולמו לו רק ביום 30/6/98, כחודשיים לאחר מועד פיטוריו.
לגרסת הנתבעת, כעולה מתצהיר ברנס, התשלום בגין פיצויי פיטורים שולם לתובע מס' 1 במשכורת חודש 4/98 וכראייה לכך הציגה הנתבעת את תלוש השכר האמור.
(ר' נספח י לתצהיר).
בנסיבות העניין, בהעדר ראייה לתמיכת גירסת התובע מס' 1 באשר למועד תשלום הפיצויים בפועל, אין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

כמו כן, באשר לתביעת התובע מס' 1 להלנת הפרשי פיצויי הפיטורים, שוכנעתי כי בתום לב סברה הנתבעת שאין לכלול את התשלום בגין טלפון ואש"ל בחישוב השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים, שהרי מהות תשלומים אלה היוותה את לב המחלוקת בתיק. לפיכך, בנסיבות אלה, אין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה ואני מעמידה את פיצויי ההלנה לעניין השלמת פיצויי הפיטורים בגובה הפרשי הצמדה וריבית בלבד.

13. סוף דבר, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעים הסכומים כדלקמן:
התובע מס' 1:
א. יתרת פיצויי פיטורים בסך 20,387 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/5/98 ועד לתום 30 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן יתווספו לסכום הנ"ל פיצויי הלנה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ב. הפרשי שכר בסך 2,250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/5/98 ועד לתום 30 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן יתווספו לסכום הנ"ל פיצויי הלנה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ג. יתרת תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,928.45 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/5/98 ועד ליום הפירעון.
ד. יתרת פדיון חופשה בסך 8,202 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/5/98 ועד ליום הפירעון.
ה. השלמת הפרשות גמל בסך של 795 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/5/98 ועד ליום הפירעון.
התובע מס' 2:
א. יתרת תמורת הודעה מוקדמת בסך 1,242 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/5/98 ועד ליום הפירעון.
ב. יתרת פדיון חופשה בסך 2,022 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/5/98 ועד ליום הפירעון.

14. הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ש"ח צמודים כדין מהיום.
ניתן היום כ"ג בסיון, תשס"ב (3 ביוני 2002) בהעדר הצדדים.
ורדה סמט
- שופטת










עב בית דין אזורי לעבודה 33657/98 זוהר לביא נ' איזוטופ בע"מ (פורסם ב-ֽ 03/06/2002)