פסקי דין על שי שרעבי | פסקי דין על אפרת שרעבי | פסקי דין על חורשת האקליפטוס יזמות (תשע"א) בע"מ

67622-09/16 א     02/06/2019




א 67622-09/16 שי שרעבי, אפרת שרעבי נ' חורשת האקליפטוס יזמות (תשע"א) בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 67622-09-16 שרעבי ואח' נ' חורשת האקליפטוס יזמות (תשע"א) בע"מ



לפני
כבוד השופט יאיר דלוגין


התובעים
:

1. שי שרעבי

2. אפרת שרעבי
ע"י עו"ד פיני רויבינשטיין


נגד

הנתבעת
:
חורשת האקליפטוס יזמות (תשע"א) בע"מ
ע"י עו"ד סיוון פרץ


פסק דין


לפניי תביעה כספית בסך 167,955 ₪, בגין ליקויי בנייה ואיחור במסירת דירת מגורים.
רקע
התובעים רכשו מהנתבעת דירת מגורים לפי הסכם מכר שנחתם ביום 30.6.2011.


על פי הוראות הסכם המכר, התחייבה הנתבעת למסור את הדירה תוך 24 חודשים מקבלת היתר הבנייה. היתר הבנייה ניתן ביום 20.6.2012, כך שמועד המסירה החוזי נקבע ליום 20.6.2014.

אין מחלוקת כי טופס 4 ניתן לבניין ביום 1.4.2015 וחיבור הבניין בחיבור קבוע לחשמל ומים בוצע רק ביום 1.6.2015. חיבור דירת התובעים לחשמל ולמים בוצע ביום 16.6.2015.

עם זאת, הנתבעת טוענת כי התובעים ביקשו מיוזמתם לקבל את הדירה למגורים עוד הרבה לפני כן והנתבעת, אל ורק נוכח תחנוני התובעים, נעתרה לכך. בהתאם, הדירה נמסרה לתובעים לצורכי מגורים ביום 21.10.2014. התובעים מנגד טוענים שקיבלו את הדירה לצורך אחסנת חפצים בלבד וכי לא התגוררו בדירה בטרם ניתן טופס 4. למחלוקת זו שהנה העיקרית בתיק, עוד אתייחס בהמשך פסק הדין.


התובעים צירפו לתביעה התכתבויות שלהם עם הנתבעת מחודש מאי 2014 ועד חודש דצמבר 2014, בהן התובעים מפעילים מכבש של לחצים על הנתבעת לסיים את הכנת הדירה למגורים בנימוק שחוזה השכירות שלהם מסתיים והם חייבים להיכנס לדירה. הנתבעת מנגד ציינה כי לא ניתן לקבל את הדירה למגורים לפני טופס 4. גם להתכתבויות אלה ולמשמעות שלהן עוד אתייחס בהמשך פסק הדין.

אין מחלוקת כי ביום 27.10.2014 ניתנה חוות דעת הנדסית לתובעים על פי בקשתם מטעם חברת "וידאו בדק בית" בקשר לליקויי בנייה בדירה. לפי חוות הדעת עלות התיקונים עומדת על 81,146 ₪.

ביום 5.6.16, כעבור שנה מהמועד שבו ניתן טופס 4 לדירה, פנו התובעים באמצעות בא כוחם אל הנתבעת במכתב דרישה, בו נדרשה הנתבעת לתקן את הליקויים שפורטו בחוות הדעת ההנדסית שניתנה לתובעים. במכתב זה לא היה אזכור לדרישה כלשהי ביחס לפיצוי על איחור במסירה. משלא הגיבה הנתבעת, ביום 14.6.16 נשלח מכתב תזכורת.

בחודש ספטמבר 2016 הגישו התובעים את התביעה דנא, בה הם עותרים לחיוב הנתבעת בסכום של 80,373 ₪ עבור ליקויי בנייה, 60,107 ₪ כפיצוי בשל איחור במסירת הדירה, 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש ואובדן ימי עבודה, 6,000 ₪ עבור דיור חלופי במשך תקופת התיקונים ו-1,475 ₪ בגין עלות חוות הדעת ההנדסית ובסה"כ 167,955 ₪.

במסגרת התביעה טענו התובעים כי ביום 21.10.2014 נמסרה הדירה לרשותם לצורך אחסנה בלבד של רהיטים וציוד, נוכח המצוקה שאליה נקלעו התובעים, שנאלצו לפנות את הדירה המושכרת שבה התגוררו. לטענתם, הדירה הייתה ראויה למגורים ואוכלסה על ידיהם רק ביום 16.6.2015.

עוד לטענת התובעים, כל הפניות שלהם אל הנתבעת לתיקון ליקויים בדירה לא נענו באופן מלא, שכן הנתבעת ביצעה באופן חלקי את התיקונים המדוברים.

עוד לפי הטענה, למעט סכום של 2,893 ₪, לא קיבלו פיצוי כלשהו בגין איחור במסירת הדירה.

הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי חלו נסיבות שונות שעיכבו את גמר הבנייה, כגון עיכוב מטעמים ביטחוניים ועיכוב בשל עבודות תשתית מטעם המעוצה המקומית. בכתב ההגנה המקורי לא נטען על ידי הנתבעת כי התובעים התגוררו בפועל בדירה קודם לקבלת טופס 4.
בנוסף לכך, הכחישה הנתבעת את הליקויים הנטענים ואת עלותם.

רק בתצהיר העדות הראשית של הנתבעת נטענה לראשונה הטענה שלפיה התובעים התגוררו בדירה בפועל למן חודש נובמבר 2014 ולא רק אחסנו בה חפצים. כתוצאה מכך ובהמשך לשני דיוני קדם משפט שהתקיימו לאחר שהוגשו תצהירי העדות מטעם הצדדים, הוגשה על ידי הנתבעת בקשה לתיקון כתב הגנה.

בסופו של דבר, מהנימוקים שניתנו בהחלטתי, התרתי את תיקון כתב ההגנה לצורך הוספת הטענה שלפיה התגוררו התובעים בדירה בפועל ולא רק אחסנו בה חפצים, וזאת בכפוף לפסיקת הוצאות משמעותיות, בסכום של 7,000 ₪, שאין מחלוקת שהנתבעת שילמה אותם.

הנתבעת הגישה בחודש פברואר 2017 חוות דעת מטעמה. מומחה בית המשפט שמיניתי, המהנדס והשמאי צבי רון,
נתן בחודש יוני 2017 חוות דעת שלפיה הליקויים מסתכמים בסכום של 12,300 ₪ לפני הוספת תוספת 30% לעלות ביצוע ע"י התובעים ומע"מ.

לאחר שמאמצים רבים שהשקעתי בתיק זה להביא את הצדדים לידי פשרה לא צלחו, נחקרו המצהירים ונשמעו סיכומים בעל-פה.


מטעם התובעים העידו התובעים עצמם. מטעם הנתבעת העידו מפקחי הפרויקט, מר יעקב קורנברג ומר שגיב קורנברג, מר עמי איילון, אשר שימש כמפקח מטעם הבנק המלווה של הפרויקט, מר שמעון אדאווי, אשר שימש כמנהל העבודה בפרויקט, הקבלן המבצע הייסם כרוף וכן מהנדס ממכון התקנים מר יוסף קובטי. בנוסף לכך, העיד מטעם הנתבעת מנכ"לה, מר ישראל זעירא. בא כוח התובעים חקר לפי בקשתו את מומחה בית המשפט מר צבי רון.

דיון

ליקויי הבנייה
לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולחומר שלפניי, הגעתי למסקנה שיש לאמץ את חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט. התובעים אינם תוקפים את כל קביעות המומחה, אלא מתמקדים במספר עניינים בלבד, כעולה מהחקירה הנגדית של המומחה וסיכומיהם.

מדרגה ביציאה מסלון למרפסת
נתחיל מכך שספק אם היה צורך בחוות דעת מומחה בית המשפט כדי להביא לדחיית טענת התובעים בעניין זה וזאת בהתחשב בכך שחוות דעת התובעים עצמם ספק אם מקימה את המשקל הראייתי להוכיח כי מדובר בליקוי בנייה.

עיון בחוות דעת מטעם התובעים מגלה כי המומחה מטעמם אך קבע כי המדרגה ביציאה למרפסת יוצרת מפגע בטיחותי, אולם לא הפנה לתקנים ולתקנות הרלוונטיות וכנראה שלא בכדי, כפי שיפורט מיד. המומחה מטעם התובעים קובע כי הצורך להרים את הרגל כדי לדלג מעל המדרגה יוצרת מכשול, כי מדובר בטעות בתכנון וכי גם אם התובעים יתרגלו לכך, תוהה המומחה מה באשר לאורחים.

בכל הכבוד, לא כך מנמקים קביעה כי מדובר בליקוי בנייה, ללא סימוכין בתקנות, בתקנים ובמפרט המכר.


מכל מקום, מומחה בית המשפט דחה את קביעת מומחה התובעים שלפיה יש מפגע בטיחותי במדרגה שקיימת ביציאה מהסלון למרפסת הדירה. מומחה בית המשפט ציין בסעיף 2ב' לחוות דעתו, כי בסעיף 10 למפרט שצורף להסכם המכר, נרשם כי ייתכן סף מוגבה ביציאה מהסלון למרפסת לפי החלטת האדריכל. כן ציין המומחה כי המדרגה הנה בהתאם לת"י 1752. בתשובה לשאלות ההבהרה אישר מומחה בית המשפט כי המדרגה הנה בגובה של 6 ס"מ בצד הסלון ו-13 ס"מ בצד המרפסת וכי הדבר תקין לפי ת"י 1752.


בא כוח התובעים חקר את המומחה בנושא זה. המומחה ציין כי המדרגה שקיימת בדירה הנה חוקית והפנה לפרט 3.8.4.5 לתוספת השנייה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 שכותרתה
"הפרשי גבהים במשטחי רצפה הסמוכים לסף דלת תק' (מס' 3) תשס"ח-2008"

ואשר קובעת כך:

"(א) הפרשי גבהים במשטחי הרצפה בין שני צדי הדלת או גובה סף הדלת יהיה לפי דרישת פרט 3.2.1.5; ואולם בדירת מגורים ביציאה למרפסת, לגג או לחצר, מותרת התקנת מדרגה עד גובה של 200 מ"מ. (ב) בדלת כניסה לדירת מגורים לא יעלה הפרש הגבהים על 20 מ"מ ולא תחול הדרישה להתקנת סף משופע כאמור בפרט 3.2.1.5"
.

המומחה לא קיבל את טענת התובעים שלפיה חל פרט 3.2.1.5 לתוספת השנייה לתקנות וקבע כי חל סעיף 3.4.8.5 הנ"ל. להלן חלק מהחקירה הנגדית שלו בנושא:
"ש. איזה תקנה שמתעסקת בנושא ההגבלה? ת. 3.8.4.2 למיטב זכרוני (הכוונה של המומחה פה הייתה ל-3.8.4.5 – י.ד.) ש. אני מדבר על 3.2.1.5 שהוא מדבר על מרפסות הסעיפים הרלוונטים זה א3 ו -4? ת. (קורא את הסעיפים) זה משהו אחר.
ש. מציג לך את התקנה שהתייחסת אליה 3.8.4.5? אבל התקנה הזאת מתייחסת לדירות צמודות קרקע? ת. איפה כתוב צמודות קרקע? כתוב יציאה למרפסת לגג או לחצר מותרת מדרגה עד גובה 200 מילימטר. ש. אבל תקנה 3.2.1.5ג מפנה ל3.8.4.5 והיא אומרת שמדובר בדירות צמודות קרקע? ת. על אף האמור לדירת מגורים צמודת קרקע יחול 3.8.4.5. הוא אומר על דירת מגורים צמוד קרקע יחול גם זה. במקרה ספציפי. במקרה הזה היה סימון בתוכנית המכר שהיה מצוין סף בנדמה לי בהסכם בין הצדדים באחד הנספחים להסכם כתוב שיכול להיווצר מדרגה. יש תקנות. יש תקנים ויש תקנה שאני מכיר 3.8.4.5 שהיא חלה בבנייני מגורים לכל אורך הדרך והיא נועדה גם לנכים.
זו התקנה. הוא מפנה אותך לסעיף הזה"
.

בא כוח התובעים לא קיבל את ההסבר של המומחה והמשיך בטיעוניו בנושא זה במסגרת הסיכומים כשטען:
"לגבי מכשולים ביציאה למרפסת, טוען מומחה בית המשפט שהוא מסתמך על תקנה 3845. אבל ההתקנה הרלוונטית היא 3215, שלמעשה מפנה לתקנה 3845, במקרה של דירות מגורים צמודות קרקע. גם אם נלך לגישת מומחה בית המשפט שתקנה 3845 חלה, שמאפשרת 20 ס"מ, היא מדברת על מדרגה. ההבדל בין מדרגה ובין סף הוא ברור – במדרגה יש הגבהה מצד אחד ובסף יש משני הצדדים, והתקנה מאפשרת 6 ס"מ מכל צד. תקנה 3845 שמתירה את ה-20 ס"מ, מדברת על מדרגה ולא על הגבהה מכל צד. לכן מומחה בית המשפט טעה בעניין זה. בנוסף, ההגבהה הזו לא מצוינת בתוכניות. לציין "ייתכן סף מוגבה" זה לא מספיק, צריך לציין את הגובה. אילו היו עושים 6 ס"מ, ייתכן שזה היה מספק, אבל מומחה בית המשפט מצא 13 ס"מ מצד אחד ו-6 ס"מ מצד שני. אנחנו טוענים שבפועל בשטח בדירה צד אחד, הפנימי הוא 6 ס"מ, והחיצוני הוא 13 ס"מ. אומר מומחה בית המשפט שמותר עד 20 ס"מ, אבל הייתה צריכה להיות מדרגה ולא מכשול. לא משנה אם המדרגה תהיה מבפני
ם או בחוץ, אבל צד אחד אמור להיות רצוף ורק בצד השני אמור להיות גובה. מדרגה לא גבוהה משני הצדדים שלה. התקנה מבדילה בין סף ובין מדרגה"
.

יש לדחות את טענות התובעים בעניין זה. המומחה בחקירתו הנגדית עמד על חוות דעתו ולא שינה אותה. לא מצאתי סיבה לסטות מקביעותיו. הדברים ברורים. מעיון בפרט 3.8.4.5, עולה חד משמעית כי הסעיף חל על מדרגה או סף מוגבה ביציאה למרפסת בדירת מגורים ולא רק בדירה צמודת קרקע, כהי לישנא:
"(א) הפרשי גבהים במשטחי הרצפה בין שני צדי הדלת או גובה סף הדלת יהיה לפי דרישת פרט 3.2.1.5; ואולם בדירת מגורים ביציאה למרפסת, לגג או לחצר, מותרת התקנת מדרגה עד גובה של 200 מ"מ"
.

פרט 3.2.1.5, שכותרתו
"הפרשי גבהים במשטחי רצפה הסמוכים לסף דלת תק' (מס' 3) תשס"ח-2008"

ואשר לפי טענת בא כוח התובעים מכוחה ניתן ללמוד כי פרט 3.4.8.5 חל רק על דירות צמודות קרקע, קובע:

3.2.1.5 (א) בהפרש גבהים במשטחי הרצפה בין שני צדי הדלת או גובה סף הדלת יתקיימו תנאים אלה:

(1) בדלת כניסה ראשית לבניין לא יעלה הפרש הגבהים על 20 מ"מ;
(2) בדלת פנים בבניין לא יעלה הפרש הגבהים על 15 מ"מ;
(3) בדלת יציאה למרפסת לא מקורה לא יעלה הפרש הגבהים על 60 מ"מ;
(4) על אף האמור בפסקאות (1) עד (3), עלה הפרש הגבהים על 10 מ"מ, ייקטם סף הדלת ביחס של אורך לגובה 1:2, כמתואר בתרשים 3.2.1.5 א';
(ב) פרט משנה (א) אינו חל על הדלתות שלהלן ובלבד שהפרשי הגובה לא יעלה על 250 מ"מ:
(1) דלת כניסה לחדרים טכניים;
(2) דלת יציאה לגג מחדר המדרגות.
(ג) על אף האמור בפרט משנה (א), לגבי המקרים המפורטים להלן יחולו ההוראות שלהלן:
(1) על דירת מגורים צמודת קרקע יחול פרט 3.8.4.5;
(2) אם מסיבות טכניות, אשר לעורך הבקשה אין אפשרות לשנותן, קיימים הפרשי גבהים במשטחי רצפה ביציאה מבניין, מחלק מבניין או מדירה אל המדרכה, תותר התקנת מדרגה אשר גובהה לא יעלה על 200 מ"מ ובתנאי שסיפה יסומן בבירור; אם מישור המדרכה איננו אופקי, יותר להתקין סף לדלת שגובהו איננו אחיד, כמתואר בתרשים 3.2.1.5 ב'.

ברור אם כן, כי העובדה שפרט 3.2.1.5 מחיל על דירת מגורים צמודת קרקע את פרט 3.4.8.5, לא מאיינת את תחולת פרט 3.4.8.5 על דירות מגורים שאינן צמודות קרקע, מקום שבפרט הנ"ל נרשם במפורש כי הוא חל על דירות כאמור.


גם ההבחנה שמנסים התובעים לערוך בין מדרגה לסף, אין בה ממש. ב"כ התובעים טוען כי הפרט עוסק במדרגה ואילו בדירת התובעים קיים סף מוגבה, אולם התובעים כנראה שכחו שהמומחה שלהם בחר לעשות שימוש במונח מדרגה, כדי לתאר את הליקוי בדירתם בעניין זה, כך שדי בכך כדי לדחות טענתם.

כך או אחרת, מדובר בכל הכבוד בהתפלפלות שאין בה ממש. להלן שוב סעיף (א) של פרט 3.4.8.5:
"(א) הפרשי גבהים במשטחי הרצפה בין שני צדי הדלת או גובה סף הדלת יהיה לפי דרישת פרט 3.2.1.5; ואולם בדירת מגורים ביציאה למרפסת, לגג או לחצר, מותרת התקנת מדרגה עד גובה של 200 מ"מ"
.

לסעיף (א) לפרט הנ"ל יש רישא וסיפא. הרישא מציינת כי הפרשי גבהים בין משטח הרצפה משני צידי הדלת או גובה סף הדלת עצמו יהיו כפי פרט 3.2.1.5. הסיפא קובעת חריג לכך, בין היתר בדירת מגורים ביציאה מפרסת, כמו אצל התובעים, בה מותרת התקנת מדרגה עד גובה 200 מ"מ.

מעיון בפרט הנ"ל ברור בעיני שהמילה "מדרגה" מתייחסת להפרשי גבהים ולא למדרגה, כפי שאנו מכירים אותה כחלק מגרם מדרגות. לפיכך, כאשר נקבע בסיפא כי בדירת מגורים ביציאה למרפסת מותרת התקנת מדרגה בגובה של 200 מ"מ, ברור כי הכוונה להתיר הפרש גבהים כאמור, בין אם שני משטחי הרצפה בין שני צידי הדלת או ויטרינה הם באותו הגובה ורק הסף עצמו מוגבה ובין אם הם אינם באותו הגובה וגם הסף הוא מוגבה ובין אם משטח הרצפה בתוך הדירה מפולס עם הסף, אולם גבוה ממפלס משטח המרפסת.

לפיכך, דירת התובעים, שכוללת הפרש גבהים של 6 ס"מ בין מפלס משטח הרצפה של הסלון לסף וכן הפרש גבהים של 13 ס"מ בין משטח הרצפה של המרפסת ולבין הסף, עומדת בתקנים ושעה שבמפרט נאמר במפורש כי יתכן סך מוגבה, גם במובן זה עמדה הנתבעת בנדרש לפי הדין.


אני חולק על כך שהמפרט לא היה מפורט דיו בעניין זה. אין חובה לפרט את הגובה המדויק של הפרשי הגבהים. די היה בציון העובדה כי יתכן הפרש גבהים שכזה כאשר גובה ההפרש מוגבל כמובן לתקנים ולתקנות והתובעים, ככל שהדבר היה כה חשוב להם, יכלו לפני החתימה על ההסכם לברר הנושא מול הנתבעת או לברר בתקנים ובתקנות את הגובה המקסימאלי המותר של סף מוגבה שכזה.

הטענה לליקוי בסף המרפסת נדחית אפוא.


דלת הזכוכית ביציאה למרפסת סלון
טוענים התובעים כי לא הוצג אישור כנדרש לכך שוויטרינת הזכוכית ביציאה למרפסת מהסלון היא זכוכית בידודית מסוג טריפלקס כנדרש במפרט הטכני. התובעים סבורים כי משהוצג מכתב בלבד ולא תצהיר, אין בכך די.



מומחה בית המשפט קבע בחוות דעתו כי קיים אישור יצרן לזכוכית הבידודית. בחקירתו הנגדית אישר כי ביקש מהנתבעת להמציא תצהיר וזו המציאה מכתב, אולם בניגוד לטענת בא כוח התובעים בסיכומיו (עמ' 61 ש' 2), המומחה ציין כי גם המכתב סיפק אותו וכי מבחינתו שבית המשפט ייתן דעתו לעניין (עמ' 21 ש' 18).

אני סבור כי גם כאן יש לדחות את טענת התובעים. האישור שהומצא למומחה הנו אישור רשמי של ספק הויטרינה, חברת פרפקט ליין אלומיניום בע"מ. מדובר במכתב רשמי על גבי נייר המכתבים של החברה הנ"ל, מכתב שמוען לקבלן המבצע הייסם כרוף (המכתב הוגש כת/4). למכתב צורף העתק של הזמנה שהזמינה פרקפט ליין מספק הזכוכית ספירל זכוכיות בע"מ.


לדידי, בנסיבות, אין הבדל מהותי מבחינת משקל ראייתי למכתב הנ"ל לעומת תצהיר. אין זה מתקבל על דעתי כי היה מוטל על הנתבעת להחתים את ספק הזכוכית על תצהיר עדות ראשית דווקא. אם האישור בכתב לא סיפק את התובעים, היה עליהם להזמין לעדות את עורך המכתב כדי לחקור אותו על כך וכדי להוכיח כי אין לתת אמון באישור שנתן.


גם לא היה מקום לדרוש מהנתבעת להמציא תעודות משלוח או אסמכתאות אחרות. די היה כאמור במכתב הרשמי של ספק הויטרינה והרי המומחה רון ציין גם המכתב מספק אותו. אם המכתב לא סיפק את התובעים, נטל הבאת הראיות לסתור מוטל עליהם. כאן המקום לציין כי המומחה מטעם התובעים הסתפק באמירה כללית וסתמית בחוות דעתו, שלפיה הזכוכית אינה בידודית כנדרש במפרט הטכני, מבלי להסביר על מה הוא מבסס קביעה זו.


לפיכך, גם כאן טענת התובעים נדחית.



כיווני הבריחים בדלת הכניסה

בחקירתו הנגדית חקר ב"כ התובעים את מומחה בית המשפט גם בנושא דלת הכניסה וכיווני הבריחים שלה. לטענת התובעים, קיים ליקוי מקום שאין בריח העולה כלפי מעלה ומטה. המומחה רון קבע בחוות דעתו, תוך הפנייה לתקנות התכנון והבנייה, לתקן ישראלי ולמפמ"כ של מכון התקנים, כי אם בדלת יש בריח נוסף אופקי, במקום בריח אנכי, הדבר עומד בדרישות הדין. בסיכומיו לא חזר ב"כ התובעים על ליקוי זה ועל כן דין טענת התובעים בעניין זה להידחות ולו בשל כך, אולם גם לגופו של עניין, נוכח הסברי המומחה בחקירתו הנגדית (עמ' 21 ש' 20 עד עמ' 22 ש' 18).


סיכום פרק הליקויים

לסיכום, משלא עלה בידי התובעים לשנות מחוות דעת מומחה בית המשפט, יש לאמץ אותה.

ב"כ הנתבעת טענה כי אין מקום לאשר תוספת של 30%, כפי שקבע המומחה בחוות דעתו, למקרה שהתיקונים לא יעשו על ידי הנתבעת, אלא על ידי התובעים. הנימוק העיקרי לטענה זו היה סירוב התובעים לאפשר ביצוע תיקונים על ידי הנתבעת.

טענה זו דינה להידחות ולו בשל כך שהנתבעת עצמה לא טענה בכתב הגנתה כי התובעים לא אפשרו לה לתקן את הליקויים. להפך, לטענתה, היא תיקנה את כל מה שהתבקש והתובע עצמו אישר שהכל בסדר (ס' 19 לכתב ההגנה המתוקן).


גם לגופו של עניין דין הטענה להידחות. מנהל העבודה אדאווי הצהיר בתצהירו כי עת הגיע לברר אם ישנם תיקונים לביצוע, אמר לו התובע כי יש ליקוי אחד שלא מונע מגורים ואין צורך בתיקונו.


בחקירתו הנגדית הזכיר מקרה שבו ציין התובע ליקוי בקיר ולא היה מוכן שאדאווי ידאג לתיקונו. לבד מכך לא טען אדאווי כי היה סירוב כולל של התובעים לאפשר ביצוע תיקונים, מה גם שהוכח כי חוות הדעת של התובעים נשלחה אל הנתבעת באמצעות בא כוח התובעים ביום 5.6.16, עם דרישה לביצוע תיקונים ולאחר מכן נשלח מכתב תזכורת ואין ראיה לכך שהנתבעת הגיבה בכלל למכתבים אלה או כי הסכימה עקב כך לבצע תיקונים כלשהם. לפיכך, בכך איבדה הנתבעת את זכותה לבצע תיקונים בעין.

לפיכך, אני מאשר את חוות הדעת של המומחה רון, אשר סכומה מגיע לכדי 12,300 ₪ בתוספת 30% וכן בתוספת מע"מ ובסה"כ 18,708 ₪.


איחור במסירה
האם התגוררו התובעים בדירה בפועל לפני קבלת טופס 4

המחלוקת העיקרית בנוגע לאיחור במסירה נוגעת לשאלה האם התובעים התגוררו בדירה בפועל לפני שניתן טופס 4 ואם כן האם הדבר מאיין את זכותם לקבל פיצוי בגין האיחור.


אין מחלוקת כי ביום 12.10.14 נחתם מסמך שכותרתו "נספח להסכם" ואשר קובע כי בניית הדירה הושלמה, כי התובעים שילמו את מלוא התמורה, אולם לא ניתן לאכלס את הדירה. כן קבע המסמך כי התובעים מעוניינים לקבל את הדירה לאחסנה בלבד של רהיטים וחפצים שונים. כן נקבע כי הנתבעת מסכימה למסור את הדירה לתובעים, בכפוף לכך שלא יגורו בדירה עד לקבלת אישור בכתב מהנתבעת. עוד נקבע כי האחריות על הדירה ממועד העברת החזקה, הנה על התובעים. לבסוף נקבע גם כי במועד מסירת הדירה יערך פרוטוקול מסירה. כן הצהירו התובעים כי הנספח נערך לבקשתם וכי קבלת המפתחות לדירה מהווה השלמת חיובי הנתבעת בנוגע למסירת הדירה, למעט נושא טופס 4.

אין מחלוקת כי נחתם ביום 21.10.14 מסמך נוסף שכותרתו "אישור מסירת מפתח" ואשר בו מאשרת התובעת כי קיבלה את המפתח לדירה.

אין מחלוקת כי טופס 4 ניתן לבניין ביום 1.4.2015 וחיבור הבניין לחשמל ומים בוצע רק ביום 1.6.2015. חיבור דירת התובעים לחשמל ולמים בוצע ביום 16.6.2015.


לטענת התובעים, הם קיבלו את הדירה לאחסנה בלבד ונכנסו לגור בדירה רק ביום 16.6.15 (ס' 5 לתביעה).


הנתבעת מנגד טוענת בכתב הגנתה כי התובעים נכנסו לגור בדירה בחודש נובמבר 2014.

כדי להוכיח את הטענה שלפיה התובעים גרו בפועל בדירה למן חודש נובמבר 2014, הביאה הנתבעת שורה של עדים, את מנכ"ל הנתבעת, מר זעירא, את הקבלן המבצע, הייסם כרוף, את המפקח שגיב קורנברג ואת מנהל העבודה שמעון אדאווי.


התובעים לא הביאו עדים חיצוניים כלשהם כדי להוכיח שלא גרו בדירה לפני 16.6.15.


לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, נחה דעתי כי עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובעים גרו בדירה למן יום 1.2.15. למסקנה זו שורה של ראיות.


נתחיל מכך שאם התובעים לא התגוררו בדירה מושא התביעה לפני יום 16.6.15, הם מטבע הדברים התגוררו במקום אחר. כאשר נשאלו על כך על ידי עוד בקדם המשפט, העידו כי התגוררו אצל הורי התובע בהרצליה.


בא כוח התובעים טען זאת בקדם מיום 25.2.18, אליו לא התייצבו התובעים. לאחר מכן העידו התובעים עצמם, בקדם של יום 17.5.18, כי גרו אצל ההורים של התובע.


הנתבעת, שהעידה ראשונה וענתה לשאלותיי, העידה:
"ש. הוא אומר שמתוקף התפקיד שלו הוא ביקר בבית שלכם, שלא נראה כבית שבאותו רגע נכנסו להתגורר בו. איפה גרתם? ת. היתה תקופה ספציפית שגרנו אצל ההורים מספר חודשים. לאחר מכן נכנסנו לדירה בתחילת יוני בערך, זה היה שבועיים שלושה לפני קבלת האישור הסופי של הבניין. נכנסנו כשהמעלית עבדה. פרק הזמן שבין אוקטובר ליוני רוב הזמן גרנו אצל ההורים ויכול להיות חודש חודשיים הארכנו שכירות בדירה קודמת אבל זה מסתדר. נראה לי שגרנו אצל ההורים. ש. את זוכרת מתי סיימתם את השכירות בדירה הקודמת? ת. אני מניחה שבאוקטובר כבר סיימנו את השכירות"
.


התובע העיד:
"לגבי השכירות, סיימנו החוזה בסוף ספטמבר, עשינו הארכה עד 1 לנובמבר ואחרי זה גרנו אצל ההורים שלי. ש. עד מתי? ת. החשמל הקבוע היה בסביבות 16 ליוני, כמה שבועות לפני זה. ש. הגעתם לדירה כדי לסדר אותה בתקופה הזו? ת. תקופה הזו אשתי לא עבדה ואני עבדתי והכנסנו את הדברים, בנובמבר, משהו כזה, העברנו לשם את הדברים. עדיין היינו צריכים לתקן דברים והיא היתה שם כמעט כל יום. לכן ראה אותה המון שם. ש. לא ישנתם שם בלילה? ת. לא. חד משמעית. גם שמעון שהיה שם אבל הם לא היו כל יום שם אבל אשתי היתה שם בגלל שהיו בעלי מקצוע שבאו לסדר לנו דברים בדירה"
.


בעקבות העדויות הנ"ל בית המשפט שאל את התובע, מה היו הוריו מעידים לו היו נוכחים בבית המשפט. להלן תשובתו:


בית המשפט:
השאלה היא כזו, אני שואל כרגע את התובע לצורך העניין, הרי יש לכם הסכם שכירות עם המשכירים שהשכירו לכם את הדירה, נכון? איך קוראים למשכיר שהשכיר לכם את הדירה?

התובע:
ההסכם היה עם סוזי, אחת המשכירות. זו היתה סבתא והכלה טיפלה בנושא. סוזי עמדה מולנו ובעלה.

בית המשפט:
אם הם היו עכשיו עומדים על דוכן העדים והייתי שואל אותם מתי עזבתם את הדירה, מה הם היו אומרים?

התובע:
יש לי חוזה חתום של הארכה עד 1.11 או 30.10.

בית המשפט:
נניח שההורים של אדוני היו כרגע עולים על הדוכן מה הם היו אומרים לי?

התובע:
שגרנו אצלם ללא ספק. יש לנו שני ילדים. הם בגנים בהרצליה. הדירה הזו בפרדס חנה.

דא עקא, באופן תמוה, התובעים לא הגישו תצהירי עדות של הורי התובע, כדי שיעידו על כך שהתובעים התגוררו בדירתם.


כאשר הנתבעת נחקרה על כך במסגרת חקירתה הנגדית ענתה כך (עמ' 32 ש' 9 – 21):

ש.
אתם מציינים שההורים של בעלך אחסנו אותכם במשך התקופה למה הם לא פה?
ת.
אנשים מבוגרים, חמי מעל גיל 70 חמתי נושקת לגיל 70, והם זוכרים שגרנו שם הם לא זוכרים בדיוק את המועדים.
ש.
יש פה אנשים מבוגרים, אני מנחשת שלא כל יום מגיעים אליהם נכדים קטנים להתגורר בביתם, אני מניחה שכזו סיטואציה נחרטת בזיכרון של בנאדם טוב, אז איך הם לא זוכרים את התאריכים? לא שיתפתם אותם במה שקורה איתכם?
ת.
כמובן ששיתפנו אותם. גרנו אצלם. בסופו של דבר זה היה החלטה של עורכת דין שלנו לא להביא אותם.
ש.
אולי בגלל שהעדות שלהם לא טובה לכם?
ת.
אני לא חושבת את זה.
ש.
ז"א הם לא יכלו לבוא ולהגיד לי שאתם גרתם בדירה מנובמבר עד יוני?
ת.
הם יוכלו לאשר שגרנו לפרק זמן ארוך אצלם אבל הם לא זוכרים את החודשים המדויקים.

בכל הכבוד, אין בידי לתת כל אמון לעדות התובעת בעניין זה. גם אם ההורים אינם זוכרים את התאריכים שבהם התובעים ושני ילדיהם הקטנים התגוררו בדירתם, מה שמוטל מאוד בספק בעיני, מדוע לא הגיעו כדי להעיד לפחות על עצם המגורים בדירתם ולמשך איזה תקופה? אין כל הסבר בפי התובעים לשאלה זו.

זאת ועוד: התירוץ הנוסף שניתן, גילם של ההורים, בני 70 לפי הטענה, בכל הכבוד, גם הוא אינו משכנע. לא נטען כי ההורים סובלים ממחלות כלשהן בכלל או כאלה המקשות עליהם להגיע לבית המשפט כדי להעיד והרי גיל 70 כשלעצמו, אינו נחשב גיל מופלג בימינו אנו.

כאשר ליבת המחלוקת הנה האם גרו אם לאו התובעים בדירה מושא התביעה ולפי טענתם הם גרו אצל ההורים, אי הבאת ההורים לעדות ללא הסבר מניח את הדעת, פוגם בצורה קשה במהימנות גרסת התובעים בהקשר זה.


זאת ועוד: מהתכתבויות שבין התובע ולבין הנתבעת, עולה כי התובע הפעיל מכבש לחצים על הנתבעת כדי לקבל את הדירה למגורים לפני טופס 4, כי הנתבעת סירבה לכך פעמיים ובסופו של דבר נכנעה ללחץ שהפעיל.


אני מפנה בעניין זה להתכתבויות בדוא"ל שצורפו כנספח ז' לתצהיר התובע, כמפורט להלן: כבר בחודש מאי 2014 פונה התובע אל הנתבעת וכותב בין היתר כי חוזה השכירות של התובעים מסתיים בסוף יולי 14 והוא צריך להיכנס לדירה עד 1.8.14; לאחר לחץ חוזר ונשנה שהפעיל התובע על הנתבעת לדעת מתי הדירה תימסר, כותב התובע לנתבעת ביום 8.6.14 בין היתר כי ילדיו כבר רשומים במעון בפרדס חנה וכי הוא מבקש שהדירה תהא מוכנה ב-14.8.14; בתשובה למייל נוסף של התובע מיום 7.7.14, הדוחק בנתבעת למסור את הדירה לפני תחילת שנת הלימודים וכי ילדיו כבר רשומים למעון בפרדס חנה, משיבה הנתבעת כי
"הדירה לא תימסר לפני טופס 4, באם יש בעיה של אחסון, בכפוף להשלמת החובות שלך, והשלמת העבודות בדירה הנושא יבחן"
; בתגובה לכך כתוב התובע בין היתר למחרת היום:
"כמו שידוע לך הלימודים מתחילים 1/9. אני חייב להיות בתאריך זה בדירה. זה מקובל שקבלנים שמאחרים בתאריך המסירה, מוסרים לדיירים דירות ללא טופס 4 באופן לא רשמי, כאשר כמובן הדירה גמורה לחלוטין ונשאר רק לעבוד על השטחים הציבוריים. (זה המצב היום רוב העבודה היא בשטחים הציבוריים). על ידי כך שמחברים את הדיירים לחשמל זמני ולחיבור מים זמני שקיים באתר . עד לחיבורם באופן קבוע"
; על כך משיב לו נציג הנתבעת שוב:
"לא נאפשר איכלוס ללא טופס 4"
; ביום 5.11.14 כותב התובע לנתבעת בין היתר כי התובעים נאלצו לקחת את הדירה לאחסון ציוד, כי נגמרה להם השכירות ולא יכלו להאריך, כי הם חייבים לעבור לדירה ואין להם אפשרות אחרת וכי יש כמה ליקויים בדירה בטיפול מול הקבלן והמפקח; ב-14.12.14 כותב התובע לקבלן המבצע הייסם כרוף, כי ישנם ליקויים בדירה שטרם תוקנו השלמת חיפוי קירות חדר אמבטיה. במייל נוסף שכנראה נשלח באותו היום לנתבעת המופיע מתחת למייל להייסם, מתייחס התובע לליקויים נוספים ומציין כי התובעים עדיין לא גרים בדירה. זאת ההתכתבות הכי מאוחרת שמי מהצדדים צירף כראיה, למעט התכתבויות באי כוח הצדדים שהחלו ב-2016.


בחקירתו הנגדית הצהיר התובע תחילה כי לא היה מוכן בשום פנים ואופן לקבל את הדירה ללא טופס 4, אולם לאחר מכן, כאשר הוצג לו המייל שלו מיום 8.7.14, ונשאל, האם נכון שהסכים לקבל את הדירה למגורים ללא טופס 4 ולצרכי מגורים, נאלץ להודות בכך. להלן עדותו:



ש.
אתה טוען היום שלא היית מוכן בשום פנים ואופן להיכנס לדירה ללא טופס 4?
ת.
נכון.
ש.
גם ללא חשמל זמני?
ת.
רציתי דירה מושלמת.
ש.
היית מוכן להיכנס לדירה עם חשמל זמני?
ת.
לא.
ש.
ועם מים זמניים?
ת.
לא.
ש.
אתה זוכר שהוזהרת לומר את האמת?
ת.
וודאי.
ש.
תקריא לי את המייל מה-8/7/14 זה המייל שלך נכון? זה מצורף לתצהיר העדות הראשית נספח ז' בסוף עמוד 2 להתכתבויות מיולי 2014.
ת.
(מצטט).
ש.
(מצטטת מנספח ז') זה לא נכון שהסכמת לקבל את הדירה ללא טופס 4 לצורך מגורים?
ת.
אני בפועל לא נכנסתי לדירה.
ש.
מפנה אותך לאותה התכתבות, בקשר לחיבור החשמל והמים אתה אומר שלא היית מוכן לקבל את הדירה ללא חשמל ומים קבועים?
ת.
העדפתי לקבל חיבור קבוע ברור.
ש.
אבל אתה מקודם אמרת שלא היית מוכן בשום פנים באופן?
ת.
בעקבות מה שהיה הדחיות והדחיות אז בסופו של דבר...
ש.
בסופו של דבר על איזה חודשים מדברים? אני מדברת איתך על יולי 2014?
ת.
יולי 2014 לא היינו בדירה. קיבלנו את הדירה לאחסנה ב-21/10.
ש.
אתה אמרת לי בתחילת החקירה שלא היית מוכן לקבל את הדירה עם חיבור חשמל ומים זמניים וכרגע אנחנו רואים שאתה זה שהציע את זה לחברה?
ת.
בפועל לא בוצע. לשאלתך, אני אכן הצעתי לחברה לקבל את הדירה ללא טופס 4 ועם חיבורים זמניים לשאלתך אכן לצורכי מגורים.

אם לא די בכך, התובע הודה כי שילם ארנונה למן חודש אוקטובר 2014 כולל והלאה, למרות שנכנס לגור בדירה רק בחודש יוני 2015. כאשר נשאל מדוע, הסביר כי הנתבעת לא הייתה מוותרת על החוב וכי בעירייה הדירה הייתה רשומה על שמו החל מאוקטובר 2014 (עמ' 25 לפר'). גם עובדה זו פועלת לרעת התובעים. אם רק אחסנו את החפצים ולא גרו בדירה לפני טופס 4, מדוע הסכימו לשלם ארנונה על תקופה של 8 חודשים, לא ברור. התובע גם הודה כי היו מספר דיירים נוספים שגרו בבניין לפני טופס 4.


התובעים טוענים כי עוד לפני 1.9.14, הם רשמו את ילדיהם למעון בפרדס חנה, היישוב שבו הדירה מושא התביעה נמצאת בו, לשנת הלימודים 2014/15, אלא שלפי הטענה, הילדים המשיכו ללכת למעון בהרצליה עד חודש פברואר 2015, העיר בה מתגוררים הורי התובע, אצלם התגוררו כביכול, מועד שבו מנהלת המעון בפרדס חנה כבר לא הסכימה עוד לאפשר שמירת מקום לתובעים.

בעקבות כך, נאלצה התובעת למן פברואר 2015 ועד יוני 2015, להסיע את הילדים מדי יום למעון בפרדס חנה, לשהות בדירה עד שעות אחה"צ, עת אספה אותם מהמעון וחזרה עמם כביכול להרצליה.

התובעים צירפו תדפיס מצב חשבון של מעון "אמונה" בהרצליה, שלפיו ביחס לשני הילדים, שולם שכ"ל עד חודש ינואר 2015 כולל. מנגד צירפו התובעים מכתב של רכזת יח' שכר לימוד בויצ'ו, המאשר כי ילדי התובעים לומדים במעון ויצ'ו בפרדס חנה החל מ-1.2.15 עד 31.8.15.


בנוסף לכך, צירפו התובעים תדפיסי חיובים מקופת חולים לאומית מהרצליה, המראים כי הילדים קיבלו חיסון ביום 10.5.15 בהרצליה וכן תדפיסים המעידים על זימונים לרופא בקופת חולים בהרצליה
בנובמבר ודצמבר 2014, כמו גם ינואר 2015.


בקדם המשפט האחרון ביקשו התובעים לזמן את מנהלת המעון בפרדס חנה כדי להעיד. התרתי הגשת תצהיר מטעמה או זימונה בכפוף להפקדת 1,000 ₪ וזאת בשל העובדה שתצהיר מטעמה או בקשה לזימונה, היו צריכים להיות מוגשים הרבה קודם לכן, עם הגשת תצהירי העדות של התובעים. התובעים בחרו משום מה שלא לזמן את העדה.


המסקנה שאני גוזר מכל האמור לעיל, הנה כי התובעים ככל הנראה נכנסו לגור בדירה ביום 1.2.15. למסקנה זו הגעתי מחיבור המשמעות שיש ליתן לפסיפס הראיות המתקבל מכל הראיות שהצדדים הביאו לעניין זה ואשר פורטו לעיל, כמפורט להלן.


נתחיל מכך שלא הייתה התנגדות מטעמי עדות מפי השמועה לכל המסמכים שצורפו לתצהיר המשלים של התובעים ושעניינם תדפיסי התשלומים למעון בהרצליה, מכתב המעון מפרדס חנה ותדפיסי קופת חולים. לפיכך, מדובר בראיות קבילות.


ממסמך ויצ'ו עולה כי הילדים החלו לפקוד את המעון בפרדס חנה ביום 1.2.15. קשה לי להעלות על דעתי כי המעון ינפיק אישור כוזב. על כן, המשקל שיש ליתן למכתב זה הנו ממשי, גם אם לא העיד לפניי עורך המכתב.


ביקורי קופת החולים בהרצליה, שהוכחו באמצעות המסמכים שכותרתם "כרטיס זימון לרופא" ו"תצוגת זימונים למבוטח", התקיימו עד חודש ינואר 2015 כולל.


אני מקבל את ההסבר של התובעים, שלפיו כתובת הילדים בכרטיסי הזימון לרופא נרשם כפרדס חנה, בשל העובדה שהמסמכים הודפסו ביום 13.4.18, מועד שבו כתובת זו מזמן כבר רשומה ברשומות קופת חולים ככתובת התובעים.


גם לא נעלם מעיני כי בתדפיסי "תצוגת זימונים למבוטח", נרשם בצד ימין למעלה "לאומית שירותי בריאות בנימינה", אולם מועדי הזימון לרופאים בכרטיסי הזימון שעליהם רשום "לאומית הרצליה", נמצאים גם בתדפיסים הנ"ל, עם שם הרופא שרשום בכרטיס הזימון וממילא אין טענה שהתובעים פקדו את סניף לאומית בבנימינה. מדוע רשום בנימינה, לא ברור, אולם אין לכך השפעה על הנושא שבמחלוקת בתיק זה.


נוסיף לכל האמור לעיל את העובדה שהתובעת העידה בקדם המשפט, בו לראשונה נשאלה על כך, כי התובעים התגוררו אצל הוריו של התובע למשך "מספר חודשים" ואת העובדה שהתובעים לא הביאו את הורי התובע לעדות, כמו גם את המייל הנ"ל של התובע לנתבעת מאמצע חודש דצמבר 2014, בו נרשם כי התובעים טרם עברו לגור בדירה, ונגיע למסקנה כי
התובעים עברו לגור בדירה ביום 1.2.15.


היינו, הדרך ליישב בין כל הראיות המעידות על כך שהתובעים התגוררו בדירה עוד לפני טופס 4 ולבין הראיות המוכיחות כי הילדים הלכו למעון בהרצליה עד סוף חודש ינואר 2015, הנה המסקנה כי המעבר לדירה לא היה מיד לאחר קבלת המפתח אלא בסמוך ליום 1.2.15.


סביר להניח, אפוא, כי תחילה, לאחר תם השכירות המוארכת, שהסתיימה בסוף אוקטובר 2014, אכן התגוררו התובעים אצל הוריו של התובע, בהתחשב בכך שהדירה עוד לא הייתה מוכנה לגמרי והיו ליקויים שונים שדרשו טיפול, לרבות התקנת חיפויי בקירות ועוד.


מנגד, לאחר שהילדים כבר נאלצו לעבור למעון בפרדס חנה וכשמפתחות הדירה בידי התובעים והם קיבלו רשות מפורשת ממנכ"ל הנתבעת לגור בדירה, אין זה מתקבל על דעתי כי התובעים ימשיכו לגור בהרצליה אצל הוריו של התובע, בצפיפות, והתובעת תיסע הלוך חזור מהרצליה לפרדס חנה כל יום, כאשר הם יכולים לעבור ולהתגורר בדירתם החדשה, אליה כבר הועברו מזמן כל הרהיטים ושאר המיטלטלין של התובעים.


אי הבאת הורי התובע לעדות, כמו גם מנהלת המעון מפרדס חנה, מוסבר בחשש של התובעים או בידיעתם, כי העדים הנ"ל, ודאי ההורים, יחשפו את תקופת המגורים הקצרה של התובעים אצלם, בניגוד לגרסתם שלפיה התגוררו שם מתחילת נובמבר עד חודש יוני 2015 ולמשך תקופה ארוכה בהרבה ממספר חודשים.


זאת ועוד – קיומם של אישורים לביקורים בקופת חולים בהרצליה עד חודש ינואר 2015 בלבד, מחזקים את המסקנה הנ"ל, לפיה למן יום 1.2.15 כבר עבור התובעים להתגורר בפרדס חנה ובהתאם לכך החלו לפקוד את קופת החולים באיזור פרדס חנה למן מועד זה.


לא נשכח מעיני תדפיס החיסונים, שמוכיח כי באמצע חודש מאי 2015 קיבלו הילדים חיסון בהרצליה, אולם ביקור חד פעמי זה, אין בו כדי לגבור על המשקל הראייתי של הראיות האחרות שפירטתי לעיל. יתכן כי חרף המעבר לפרדס חנה, החיסונים בוצעו בהרצליה, בהינתן כי הורי התובע גרים שם וסביר להניח כי התובעים וילדיהם המשיכו לבקר אותם מעת לעת. יתכן כי בהזדמנות שכזו בוצעו החיסונים בהרצליה.


לבסוף, הנתבעת הביאה שורה של עדים כדי להוכיח, בין היתר, את מגורי התובעים למן חודש נובמבר 2014. הכוונה למפקח הפרויקט, מר שגיב קורנברג, מר שמעון אדאווי, אשר שימש כמנהל העבודה בפרויקט והקבלן המבצע הייסם כרוף.


אלה הצהירו כולם כי התובעים גרו בדירה לפני טופס 4. המשקל המצטבר של עדותם תומך בוודאי בכך שהתובעים גרו בדירה, אולם לאו דווקא לפני יום 1.2.15.


מאחר ואין מחלוקת כי כל הרהיטים והמיטלטלין של התובעים הוכנסו לדירה בחודש נובמבר 2014 והתובעים, מטבע הדברים, כמי שקיבלו מפתח לדירה לצרכי מגורים, כפי שהעיד מנכ"ל הנתבעת זעירא, שעדותו הייתה אמינה עליי, החלו לסדר את הדירה לצרכי מגורים ולא הותירו אותה כדירה עם ארגזים, היכולת של עובדי הנתבעת ושאר העדים שהעידו, להבדיל בין מגורי התובעים בפועל ולבין הגעה שלהם לדירה מעת לעת כדי לסדר אותה, היא פחותה.


יחד עם זאת, מנהל העבודה אדאווי שהחל לעבוד בפרויקט חודש אפריל 2015, ושעדותו הייתה אמינה עליי, נשאל במפורש האם ראה מצעים על המיטות והשיב בחיוב (עמ' 39 ש' 23), כמו גם הצהיר כי ראה את התובעים בשעות בוקר מוקדמות יוצאים מדירתם (עמ' 37 ש' 19 – 25), אולם הוא הגיע לפרויקט כאמור רק בחודש אפריל 2015. עדותו תומכת במסקנתי כי התובעים נכנסו לגור בדירה ב-1.2.15.


אשר על כן, אני קובע כי חומר הראיות שהובא על ידי הצדדים, שחלקו מושך לפה ואחר לשם, בניתוח הכולל שלו, מביא למסקנה אודות כניסה למגורים החל מ-1.2.15 ולא לפני כן.


האם המגורים בפועל מ-1.2.15 מונעים פיצוי מוסכם בגין איחור במסירה לתקופה 1.2.15 עד קבלת טופס 4 וחיבור הדירה לחשמל קבוע ב-16.6.15
התובעים טענו בסיכומיהם כי גם אם בית המשפט יקבע כי התובעים גרו בדירה לפני טופס 4, הרי שעל פי ההלכה הפסוקה, אין זה שיקול לגרוע מהפיצוי המוסכם שהם זכאים לו לפי החוזה ולפי חוק המכר דירות.


התובעים הפנו למספר פסקי דין ובהם של בית המשפט המחוזי בנצרת ובירושלים ואשר לפי טענתם, בהם נדחתה הטענה שלפיה מסירת דירה לפני טופס 4 ומגורים בפועל בה, מאיינים את זכות הדייר לפיצוי המוסכם בגין איחור במסירה – ת.א. (י"ם) 978/95 רמי ולבנה מילון נ' שיכון עובדים בע"מ – פורסם בנבו; ע"א (י"ם) 21885-09-11 טללי נתניה בע"מ נ' צבי ברונפן - פורסם בנבו; ע"א (נצ') 2266/01 ששון לוי נ' וינדזברג - פורסם בנבו.

פסק הדין בעניין רמי ולבנה מילון עוסק במסירת דירה לצרכי אחסנת חפצים ועל כן לא דן במקרה שבו הדייר מתגורר בדירה בפועל, כמו במקרה דנא (ראה ס' 21 לפסק הדין).


בפסק הדין בעניין ששון לוי נקבע:


"לעיל (פסקה 16) קבענו, כי לפי סעיף 2ב' לחוזה המכר היו המערערים חייבים למסור למשיבים את הדירה עד ליום 30.12.89 כשיש עליה תעודת גמר וכשהיא מחוברת לתשתיות בחיבורי קבע. המשיבים קבלו את הדירה במסגרת "סיכום הדברים" ביום 11.9.91, אך היא חוברה באופן קבוע לתשתיות רק 14 חודשים לאחר מכן. האם גם חודשים אלה נחשבים לחלק מתקופת הפיגור לעניין חישוב הפיצוי המוסכם? בית משפט קמא סבר, כי המשיבים לא היו חייבים לקבל את הדירה ללא שקיימת תעודת גמר ובעודה מחוברת לתשתיות בחיבורים ארעיים, אך לאחר שעשו כן אבדו את זכותם לפיצוי. לדעתנו, מסקנה זו אינה יכולה לעמוד: קבלת מפתחות הדירה על ידי המשיבים למרות שלא הייתה מחוברת באופן קבוע לתשתיות, ומבחינה חוקית אף לא ניתן היה להתגורר בה לאור העדרה של תעודת גמר, נעשתה על ידי המשיבים אך ורק כדי להקטין את נזקיהם ואינה אמורה לעמוד להם לרועץ. תוצאה זו אף אינה מתחייבת מהוראות החוזה. ההפך מזה: מסירת מפתחותיה של הדירה לקונים, כאשר הדירה אסורה על פי הדין לאכלוס ואינה מחוברת לתשתיות בחיבורי קבע, לא הייתה שקולה למסירת חזקה כמשמעותה בחוזה, והפרה את סעיף 2ב' לחוזה. סעיף 15ג' לחוזה המכר קובע פיצוי מוסכם בגין עיכובים במסירת החזקה לפי סעיף 2ב'. המסקנה היא, כי הקונים זכאים לפיצוי המוסכם גם בגין התקופה הנדונה. בשולי הדברים נוסיף, כי מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם שיקולי מדיניות משפטית ראויה (שובו ועיינו בדברים שצוטטו בפסקה 16 לעיל מפרשת רוט נ' ישופה אודות חשיבותה של עסקת רכישת דירה והקשרה החברתי).

בא כוחם המלומד של המערערים טען בסיכומיו, כי "גם אם מגיע פיצוי כלשהו, עבור התקופה בה לא היה חיבור סופי למים וחשמל...אין הוא יכול להיות זהה בשיעורו לזה של הפיצוי המלא בגין אי המסירה, ואם בכלל זכאים המשיבים בעניין זה לפיצוי סמלי". התקשיתי לרדת לעומקה של טענה זו.
זכאותם של המשיבים לפיצוי המוסכם בגין תקופה זו נגזרת מהוראותיהם של סעיפים 2ב' ו- 15ג' לחוזה המכר, וסעיפים אלה אינם מבחינים בין מקרה שבו לא נמסרת כלל חזקה, לבין מקרה שבו נמסרים לקונים מפתחות של דירה שאסור להתגורר בה, שאינה מחוברת לתשתיות. ככל שמובלעת בטענה בקשה להפחתתו של הפיצוי המוסכם בגדרו של
סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970,

הרי בקשה מסוג זה טעונה טיעון מפורש בכתבי הטענות והנחת תשתית ראייתית הולמת, שלפיה הפיצוי המוסכם נקבע על ידי הצדדים ללא כל יחס סביר לנזק, שהיה ניתן לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. והנה לא זו בלבד שהמערערים לא עשו דבר מכל אלה, אלא שגם לעצם העניין נראה, כי פיצוי מוסכם של 500$ לכל חודש שבו נכפה על הקונה לגור בדירה האסורה לאכלוס, שאינה מחוברת לרשתות המים והחשמל בחיבורים קבועים,
אינו מופרז כלל ועיקר"
.

בפסק הדין בעניין טללי נתניה נקבעו דברים דומים (ראה עמ' 4 – 7 לפסק הדין תחת הפרק "איחור במסירה").


100.
ומן הכלל אל הפרט: אני מסכים לחלוטין עם הקביעות של בתי המשפט המחוזיים בפרשת טללי נתניה וששון לוי (בפרשת רמי ולבנה מילון
דובר באחסון חפצים כאמור), אשר ביססו את המסקנה בדבר זכאות הדיירים שם לפיצוי מוסכם בגין איחור במסירה, חרף המגורים בפועל בדירה, על שני נימוקים, המקובלים עליי.

101.
הנימוק האחד, כי מדיניות משפטית לא מאפשרת להכיר במסירת דירה למגורים לפני טופס 4, היינו בניגוד לחוק קוגנטי, ככזה הפוטר את הקבלן מתשלום פיצוי בגין איחור במסירה, שאחרת יינתן תמריץ לקבלנים למסור דירות לפני טופס 4, דבר שנוגד את החוק ומסכן את חיי הדיירים.

102.
הנימוק השני - כי כאשר עסקינן בפיצוי מוסכם - קרי ללא הוכחת נזק - בגין הפרת התחייבות למסור דירה, מגורים בפועל אינם רלוונטיים, שכן עניין זה מתייחס לנזק ואינו משפיע על עילה שמושתתת על פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק ואשר העניין היחיד הרלוונטי לגביו הנו שאלת ההפרה וכי כאשר דירה נמסרת ללא טופס 4, אין מדובר במסירה כדין ועל כן מסירה כאמור לאו מסירה היא ואינה יכולה לאיין קבלת פיצוי מוסכם לתקופה שעד לקבלת טופס 4.

103.
דא עקא, סבורני כי יש מקום לאבחן את המקרה של התובעים בתיק דנא מהמקרים שנזכרים בפסקי הדין הנ"ל. בפסקי הדין הנ"ל, לא דובר במקרה שבו הדייר מבקש מיוזמתו מהקבלן ואף לוחץ עליו לקבל את הדירה למגורים לפני טופס 4 והקבלן מסרב לכך פעמיים ורק אז אמנם נכנע ללחצים.

104.
סבור אני כי במקרה כזה, כפי שהיה בתיק דנא, בו התובע ולא הנתבעת, לא רק ביקש, אלא הפעיל על הנתבעת מכבש של לחצים, כדי לקבל את הדירה למגורים לפני טופס 4, והנתבעת סירבה לכך בתוקף פעמיים, ורק לאחר מכן אמנם נכנעה ללחצי התובע, רק בשל תחנוניו, התוצאה המשפטית של נסיבות שכאלה, לא יכולה להיות זהה לזו אשר נקבעה בפסקי הדין המדוברים, במקרים שבהם הקבלן הציע לדיירים מיוזמתו את קבלת הדירה לפני טופס 4 והם אך נענו להצעה.

105.
לדידי, בנסיבות המיוחדות שהוכחו בתיק דנא, יש לראות את התובעים כמי שמנועים ומושתקים, מכוח דיני תם הלב ודיני עילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה, מלדרוש פיצוי בגין איחור במסירה לתקופת המגורים בפועל בדירה ללא טופס 4.

106.
כאמור, הוכח בהתכתבויות שצוטטו לעיל בפסק הדין כי התובע פנה שוב ושוב אל הנתבעת והפעיל עלייה לחצים גדולים לקבל את הדירה ללא טופס 4, בשל סיום השכירות והעדר מקום חלופי למגורים. הנתבעת סירבה לכך במפורש פעמיים, בהודעות מייל מפורשות ששלחה לתובע ואשר ציטטתי מהם לעיל.

107.
בסוף אמנם נכנעה הנתבעת וערכה עם התובעים הסכם למראית עין, של אחסון חפצים, אולם תוך מסירת מפתח ותוך הסכמה וידיעה ברורה כי בכוונת התובעים להתגורר בדירה וזאת עשתה רק בשל תחנוניו של התובע, כפי שהצהיר מנכ"ל הנתבעת מר ישראל זעירא בסעיף 3 לתצהיר העדות המשלים שלו שם נכתב (ההדגשות במקור):
"בניגוד לטענות הלא נכונות (בלשון מכובדת ועדינה) של התובעים, התובעים הם אילו שלחצו על החברה הנתבעת ליתן להם את החזקה בדירה לצורך מגורים אף ללא טופס 4. התובע בעצמו טען שדברים אלה מקובלים ואין מניעה לכך. לחצו של התובע 1 היה כיוון שביקש את הדירה לצרכי מגורים"
.

108.
גם בחקירתו הנגדית חזר על דברים אלה ועדותו הייתה כנה ואמינה עליי ביותר (עמ' 55 ו-56 לפר'):

ש:
אתה ראית את התובעים גרים בדירה?
ת:
לא.
ש:
זה הכול על בסיס נתונים שקיבלת מעובדים שלך?
ת:
לא. כל הבקשה להיכנס לדירה הייתה בשיחת טלפון שבה מר שרעבי התחנן לפניי להיכנס לדירה כי אין לו איפה לגור. כל האילוץ של חתימה...
ש:
זה מסירה לצורכי אחסנה.
ת:
לא. הוא ביקש לגור. אנחנו אלה שניסחנו את זה בבחינת אחסנה כדי שלא לקחת אחריות אם חס וחלילה קורה משהו, כי לא היה טופס 4.

109.
לסיכום, אני סבור כי במקרה החריג דנא, מושתקים התובעים מלתבוע את הפיצוי המוסכם
לתקופה שבה החלו לגור בדירה, היינו מיום 1.2.15 והלאה.

110.
מאחר ויש לראות בתובעים מבחינה משפטית כמי שמנועים מלכתחילה מלהעלות את הטענה המדוברת, הרי שהעובדה שמדובר בפיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק והעובדה שמסירת דירה לפני טופס 4 לאו מסירה מושלמת כדין היא, כפי שנקבע בפסקי הדין שאליהם הפנו התובעים, אינה יכולה לשנות ממסקנתי, שכן המניעות מונעת מלכתחילה את העלאת ההטענה ועל כן אין התובעים נכנסים כלל לטרקלין ומכאן שעילת התביעה לא נבחנת לגופה במקרה כזה.

דחיית המסירה בשל טענות נוספות

111.
הנתבעת העלתה שתי טענות נוספות כנגד האיחור במסירה, האחת, כי מבצע צוק איתן ומבצע שובו אחים, גרם להטלת סגר ולעיכוב הבנייה ועל כן לפי סעיף 10.1 להסכם המכר, יידחה מועד המסירה בהתאם לעיכוב שחל, והשנייה, כי עיכוב בעבודות תשתית של חברת משאבי המים, מטעם המועצה המקומית, של כמעט שנה החל מינואר 2014, גורמת לדחייה במועד המסירה לפי סעיף 10.1.

112.
שתי הטענות הנ"ל דינן להידחות. הראשונה בשל העובדה שהנתבעת לא הוכיחה כי המצב הביטחוני שנוצר בשל מבצע צוק איתן ושובו אחים, עיכב בפועל את הבנייה. לבד מהצהרות סתמיות וכלליות של זעירא ויעקב קורנברג, לא הובאו ראיות ממשיות להוכיח כי אכן הושפעה הבנייה עקב במצבים הבטחוניים הנ"ל.

113.
הנתבעת נמנעה מלצרף את יומני העבודה של הפרויקט, כראיה לכך שלא הגיעו פועלים במועדי המבצעים הנ"ל או כי הגיע פחות. בסופו של דבר, התובעים, אשר דרשו מהנתבעת את יומני העבודה במסגרת גילוי מסמכים, הם אלה שהגישו את היומנים כראיה וטענו במקביל כי הם לא משקפים את התקופה הרלוונטית של המבצע, שהתקיים בחודש אוגוסט 2014 כאשר חטיפת הנערים ארעה בחודש יוני 2014 וזאת כאשר יומני העבודה שמסרה הנתבעת מתחילים רק החל מיום 8.9.14.

114.
גם הטענה אודות העיכוב בבנייה עקב עיכוב בעבודות תשתית של חברת משאבי מים, דינה להידחות, שכן הוכח כי מדובר היה בסכסוך כספי בין הנתבעת ולבין המועצה, אשר טענה לחוב ישן של הנתבעת ומיד לאחר שהנתבעת שילמה את החוב, בסך של כ-73,000 ₪, עבודות התשתית בוצעו.

115.
לא מדובר בעניין שאינו בשליטת הנתבעת כהגדרתו בסעיף 10.1 להסכם. היה על הנתבעת לשלם מיד את החוב הנטען, גם אם תחת מחאה, כדי למנוע
עיכוב בבנייה. אם לא עשתה כן, היא אינה יכולה לאחוז בטענה שהדבר מצדיק דחייה במסירה.

חישוב סכום הפיצוי

116.
התובעים תבעו פיצוי בגין איחור במסירה החל מיום 20.7.14 (24 חודש מקבלת מגיע ל-20.614, אולם התובעים הפחיתו 30 יום עקב שינויים שהזמינו – ראה ס' 5 לתצהיר התובע).

117.
התובעים זכאים אפוא לפיצוי מוסכם בגין איחור במסירה לתקופה 20.7.14 עד 1.2.15.

118.
סכום הפיצוי שהוכח עומד על 3,400 ₪ כמפורט בתצהירי הנתבעת, אשר הביאו פרסומים של יד שניה בדבר מחירי שכירות של דירות זהות כמעט באותו בניין ואילו התובעים לא הביאו ראיה כלשהי לדמי השכירות הראויים הנטענים, אשר העמידו על סך של 4,000 ₪.

119.
לפיכך, הפיצוי המגיע לתובעים עומד לפי חוק המכר על 3,400 ₪ כפול 1.5 כפול 6.33 חודשים = 32,283 ₪. מסכום זה יש להפחית 2,893 ₪ שאין מחלוקת כי שולמו על ידי הנתבעת בגין האיחור במסירה. התובעים זכאים אפוא ל-29,390 ₪.

ראשי הנזק הנוספים
120.
התובעים תבעו פיצוי של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש ואובדן ימי עבודה עקב הפרת ההסכם. אני סבור כי בנסיבות העניין, התובעים אינם זכאים לפיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. אובדן ימי עבודה לא הוכח. פיצוי בגין עגמת נפש על איחור במסירה, מקבלים התובעים למעשה בגדר הפיצוי המוסכם לפי חוק, אשר כולל פיצוי של 1.5% מדמי שכירות ראויים ועל כן כולל פיצוי מעבר לדמי שכירות ראויים צפויים של הדייר ומכאן שכולל פיצוי גם על נזק נוסף שנגרם עקב האיחור, כגון עגמת נפש. לא ניתן לתבוע פיצוי מוסכם ופיצוי בגין נזק בפועל בגין אותו ראש נזק. פיצוי עבור עגמת נפש עקב הליקויים, אין לו מקום כאשר מדובר בליקויים מינוריים יחסית כפי המקרה דנא.

121.
דיור חלופי בגין תקופת התיקונים אין לפסוק, משלא קבע המומחה רון כי יש צורך בדיור חלופי וגם אני לא סבור כי הדבר נדרש.

סוף דבר

122.
אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעים 18,708 ₪ בגין ליקויי הבנייה וכן 29,390 ₪ בגין איחור במסירה ובסה"כ 48,098 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

123.
כן תשלם הנתבעת לתובעים את שכר טרחת המומחה מטעמם, בסך 1,475 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

124.
כן תשלם הנתבעת לתובעים את חלקם בשכר מומחה בית המשפט שהם שילמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ששילמו ועד לתשלום בפועל לידיהם וזאת שעה שנקבע כי ישנם ליקויים, גם אם לא בסדר גודל שנקבע על ידי מומחה התובעים. אין מקום ליצירת חיסרון כיס לתובעים בעניין זה.

125.
משהתקבלה התביעה באופן חלקי מבחינת סכומה, הנתבעת תשלם לתובעים 30% מאגרות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ששילמו אותם ועד התשלום בפועל לידיהם.

126.
כמו כן, בנסיבות, תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ₪.

127.
כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבעת.

ניתן היום,
כ"ח אייר תשע"ט, 02 יוני 2019.













א בית משפט שלום 67622-09/16 שי שרעבי, אפרת שרעבי נ' חורשת האקליפטוס יזמות (תשע"א) בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/06/2019)