פסקי דין על אברהם מנשה | פסקי דין על רבקה מנשה | פסקי דין על עורכי-דין אברהם אורן ואומה הרשברג |

105/83 עא     31/01/1985




עא 105/83 אברהם מנשה נ' רבקה מנשה, עורכי-דין אברהם אורן ואומה הרשברג




(פ"ד לח(4) 635)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 105/83
השופטים: כבוד השופט מ. בייסקי

כבוד השופט ש' לוין

כבוד השופט ד' לוין
המערער: אברהם מנשה
עו"ד ע' רזיאל


נגד

המשיבים: 1. רבקה מנשה

2. עורכי-דין אברהם אורן ואומה הרשברג
עו"ד ה' ורסנו

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא התורן י' שילה) מיום 13.1.83 בת"א 3563/82.

פסק-דין

השופט מ' בייסקי: 1. זהו ערעור על דחיית תביעתו של המערער לפירוק שיתוף בדירה בת 3 חדרים, שהייתה בבעלות משותפת בינו לבין גרושתו, המשיבה 1 (להלן - המשיבה). מחמת שלא היו כל חילוקי דעות עובדתיים, נפלה ההכרעה על-פי טיעוני באי-כוח בעלי הדין, שהסכימו, כי אין צורך בהבאת ראיות מעבר לאמור בתביעה ובנספחיה, ובפרטים המוסכמים שעלו מטיעוני עורכי הדין. והם גם הסכימו לפנינו, כי נראה התביעה כאילו הוגשה לכתחילה על-פי העילה והעתירה של הפרת הסכם וביטולו, ובעילות אלה בלבד.

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

המערער והמשיבה היו בני-זוג, ובעת נישואיהם רכשו דירה בשם שניהם בחלקים שווים. ביום 18.1.81 נערך בין בני הזוג הסכם גירושין, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין על-ידי בית הדין הרבני, ובו הסדירו, בין היתר, את העניינים הרכושיים ואת החזקת שלושת ילדיהם. נקבע בהסכם, כי הילדים יישארו בהחזקתה של המשיבה, והיא לבדה תישא במזונותיהם ובמחסורם עד שיגיעו לבגרות, ולמערער הזכות לראותם במועדים עליהם הוסכם. בסעיף 1 של פרק ד' התחייב המערער, כי חלקו בדירה "יועבר ויירשם על שם הילדים בחלקים שווים ביניהם, ואין לבעל כל זכויות בדירה לאחר הגט". להבטחת ביצוע התחייבות זו מסר המערער ייפוי-כוח נוטריוני בלתי חוזר לעורכי הדיו אורן והרשברג (המשיבים 2) שהוסמכו לבצע רישום חלקי הדירה על שם הילדים "לאחר מתן וקבלת הגט"

סעיף 4 של פרק ד' בהסכם אומר :

"ותור הבעל על חלקו בדירה לטובת הילדים נלקח בחשבון בעניין הקביעה שהאשה לבדה תשא במזונות והוצאות הילדים כמפורט בסעיף המזונות"

נקבע גם סעיף שיפוי בזו הלשון :

"אם למרות האמור בסעיף 1 לעיל תוגש תביעה נגד הבעל לתשלום מזונות, וזאת בין אם התביעה תוגש על-ידי האשה ובין אם היא תוגש בשם הילדים, מתחייבת בזה האשה לשפות את הבעל על כל סכום שיחוייב בו לשלם מזונות לילדים כולל שכר טרחת עו"ד ריאלי".

עוד נקבע בהסכם, כי הדירה תישאר בחזקתה הבלעדית של המשיבה, והיא תוכל להמשיך להתגורר בה כל ימי חייה, ורק אם תמכור אותה, תהא חייבת לתת לילדים את שלהם בה.

2. בני הזוג התגרשו, ולאחר מכן הגישו הילדים, באמצעות אמם-המשיבה, תביעה למזונותיהם, בתביעה זו (להלן - תביעת המזונות) הגיש המערער הודעת צד ג' נגד המשיבה, על יסוד סעיף השיפוי המצוטט לעיל. ואולם יחד עם זאת הגיש תביעה (ת"א 3553/82) לפירוק השיתוף בדירה, בטענה, כי המשיבה הפרה הפרה יסודית את הסכם הגירושין בשניים: היא מנעה מהמערער להיפגש עם הילדים; ובניגוד להתחייבותה הגישה. בשם הילדים תביעה למזונותיהם, ובתור סעד ארעי קצב להם בית המשפט מזונות זמניים בשיעור 5,000 שקל לחודש, כשאלה צמודים. מחמת הפרות אלה, כך נאמר בתביעה ונטען בעל-פה לפני הערכאה הראשונה, זכאי המערער לבטל את הסכם הגירושין, או לחלופין את הפרק המתייחס לרכוש המשותף, הכולל התחייבותו להעביר לילדים את חלקו בדירה. מכאן העתירה לצוות על פירוק השיתוף בדירה על-ידי מכירתה כפנויה וחלוקת התמורה בין המערער לבין המשיבה, וכן לצוות לבטל את ייפוי הכוח הבלתי חוזר, שנמסר לעורכי הדין, המשיבים 2, לצורך ביצוע העברת מחצית הזכויות בדירה על שם הילדים.

המערער נמנע לציין בתביעת פירוק השיתוף, כי הוא הגיש הודעת צד ג' נגד המשיבה בתביעת המזונות; דבר זה עלה רק בשלב הטיעונים, כשהסתבר, כי בינתיים נסתיים הדיון בתביעת המזונות, כשלילדים נפסקו מזונות קבועים, ואילו תביעת השיפוי מכוח הודעת צד ג' נדחתה. נימוקי דחיית הודעת צד ג' אינם מונחים לפנינו, ואין אנו יודעים, אם נדחתה עצם החבות לשיפוי, או שמא נקבעה רק דחיית ביצוע השיפוי, עד שהמשיבה תעשיר או עד שיגיעו הילדים לבגרות.

עוד יש לציין, כי בהתדיינות אחרת (תמ"א 3578/81, המ' 9661/82) התיר בית המשפט ביום 28.11.82 להעביר מחצית הדירה על שם הילדים, והרישום בלשכת רישום המקרקעין בוצע בפועל ביום 12.1.83, היינו יום אחד לפני שניתן פסק הדין, שעליו סב ערעור זה.

3. בפסק-דינה ציינה הערכאה הראשונה, כי ההתחייבות מצד המערער להעביר על שם הילדים את חלקו בדירה הינה, למעשה, חיוב לטובת צד שלישי היינו הילדים, שאינם צד להסכם, וביטול חיוב כזה שונה הוא לעומת ביטול חיוב בין צדדים ישירים. ואולם, גם התייחסות לחיוב זה, כאילו נערך הוא בן צדדים ישירים להסכם (להבדיל מחיוב כלפי צד שלישי), אינה מתירה למערער את הסעד לו הוא עותר, משום שהמתקשרים והצדדים להסכם קבעו מפורשות, מה הוא הסעד לא יהיה זכאי המערער,למקרה שתוגש תביעת מזונות על-ידי הילדים או מטעמם; וזהו סעד של שיפוי כלפי המשיבה, אותו מיצה המערער על-ידי הגשת הודעת צד ג' נגדה, שכאמור נדונה ונדחתה.

ואולם הנימוק העיקרי לדחיית התביעה נעוץ במסקנת הערכאה הראשונה, כי במקרה דנן אין המדובר בהפרה יסודית, המקנה זכות לבטל ההסכם מכוח הסעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 (להלן - חוק התרופות). אומרת הערכאה הראשונה:

"בענייננו לא קבעו הצדדים בהסכם כי הגשת תביעת מזונות על-ידי רבקה (המשיבה - מ' ב') תהווה הפרה יסודית של ההסכם למרות שישנה התיחסות מפורשת לשאלת ההפרה הנ"ל וכן לא ניתן לומר שמנשה (המערער - מ' ב') לא היה מתקשר בחוזה אילו צפה כי רבקה תגיש תביעת מזונות, שהרי כיסה עצמו למקרה שאכן יארע האמור".

4. ספק עמי, אם המסקנה, שאין המדובר בהפרה יסודית במובן סעיף 6 לחוק התרופות, עולה חד-משמעית מהנסיבות ומהעובדות, המוסכמות בטיעון. ואולם עד אשר שאלה זו תיבחן, יש לבחון תחילה, אם הפרה המשיבה חיוב מהחיובים שנטלה על עצמה ומה התרופה העומדת למערער במסגרת מורכבותו של ההסכם, לאור טיבה של ההפרה - להבדיל מסיג ההפרה (הפרה יסודית או לא יסודית).

ייאמר כבר כאן, כי בשל מורכבותו אין הסכם הגירושין ניתן להפרדה לחלקים, כך ובמקרה של הפרת אחד מחלקיו קמה הזכות לבטל את החלק שהופר, מכוח הרישא לסעיף 7(ג) לחוק התרופות, שזהו הסעד החלופי כביכול, לו עתר המערער. במציאות, הלכה למעשה, מה שכינה המערער כסעד חלופי, על-ידי ביטול הפרק המתייחס להתחייבותו להעביר לילדים את חלקו בדירה הוא הסעד היחידי אותו הוא מבקש; הוא גם אינו יכול לבקש ביטולו הטוטאלי של הסכם הגירושין כולו, ולו מהסיבה הפשוטה, כי הוא בוצע רובו ככולו: בני הזוג התגרשו בגט פיטורין, הילדים עברו למשיבה ומצויים בהחזקתה - וזאת אין המערער מבקש לשנות כלל; גם יתר ההוראות לעניין הרכוש המשותף בוצעו על-פי המוסכם.

אף כי הסכם הגירושין מחולק לפרקים והוא דן בנפרד א) בעצם הגירושין, ב) בהחזקת הילדים, ג) בבעיות רכוש, ד) במזונות הילדים - אין אלה התחייבויות נפרדות, הניתנות להפרדה לחלקים, ואי אתה יכול לומר, כי מול התחייבות ספציפית מצד המערער עומדת התחייבות המשיבה, עד כי ניתן לבודד פרק כלשהו ממכלול ההסכם ולבטל רק אותו חלק. ההסכם דן במכלול הבעיות המורכבות, שיש להסדיר עת באים לפרק מסגרת משפחתית על כל הכרוך בכך, וזה כולל גם חבויות וזכויות כלפי ילדי בני הזוג ועתידם, ענייני רכוש משותף וכל כיוצא באלה. אכן, גם בהסכם מסוג כזה ייתכן שייקבעו חבויות ספציפיות תמורת חבויות נגדיות, שניתן להפרידן ולבודדן מכלל ההסכם. אך אין זה המקרה כאן. לכאורה אמנם צוין בסעיף 4 של פרק ד', כי ויתורו של המערער על חלקו בדירה "נלקח בחשבון בענין הקביעה שהאשה לבדה תשא במזונות והוצאות הילדים". אך הדבר גם נלקח בחשבון ומתקשר עם עצם הסכמת המשיבה לקבל גט פיטורין, וכי יובטח לה מדור וגג לראשה לאחר הגט; כי הרי קובע סעיף 3 בפרק ד':

"הדירה תישאר בחזקתה הבלעדית של האשה והיא תוכל להמשיך ולהתגורר בדירה כל ימי חייה...".

אין איפוא לומר, כי ויתורו של המערער על חלקו בדירה עומד אך ורק כנגד התחייבותה של המשיבה לזון את הילדים, עד כי ניתן להפריד חלק זה מכלל ההסכם. זהו הסכם כולל להסדרת מכלול הבעיות הכרוכות בגירושין, כשהחיובים והחבויות ההדדיים שלובים ללא יכולת הפרדה לחלקים, עד שניתן יהא לבטל רק חלק שהופר, אם הופר. מאידך גיסא, עם סידור הגט בוצע עיקרו של ההסכם וכן בוצעו הוראותיו המהותיות האחרות בעניין החזקת הילדים וכדומה, ובהקשרים אלה לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו, לא על-ידי השבה ולא על-ידי תשלום שווי, כשם שבמקרים רגילים זכאי מפר מנפגע, אשר משתמש בזכות לבטל הסכם בגין הפרה (סעיף 9 לחוק התרופות).

כבר על-פי האמור עד כאן מן הדין היה לדחות את התביעה.

5. אך אין זה מהנימוק היחידי, ושיקולים נוספים מביאים לאותה תוצאה, ואלה יוזכרו בתכלית הקיצור:

המשיבה התחייבה להחזיק בילדים ולשאת במזונותיהם, אך היא לא התחייבה ולא יכלה להתחייב, כי הילדים לא יתבעו מזונותיהם מהמערער; לא רק משום שהילדים לא היו צד להסכם הגירושין ולפסק-דין בעקבותיו, אלא שדרכם של קטינים לתבוע מזונות ממי שחב בהם אינה חסומה על-ידי הסכם או פסק-דין בין הורים (ע"א 17/81 נ' סער נ' ע' סער ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 207, בעמ' 217; ד"נ 4/82 י' קוט נ' ד' קוט (קטין) באמצעות אמו עטי אקנין ואח', פ"ד לח(3) 197). אם ביקשו לחייב גם את הילדים, צריך היה לפעול על-פי הוראותיו של סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, וע"א 17/81 הנ"ל. ופני הדברים אינם שונים, גם כאשר תביעת הילדים למזונותיהם הוגשה באמצעות אמם. יתר-על-כן: הסכם הגירושין הקנה לילדים זכויות בדירה, שהן זכויות לטובת צד ג'; ואם ביקש המערער לבטל זכויותיהם אלה, חובה הייתה לפעול על-פי פרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ומכל מקום חובה הייתה לצרף את הילדים כצדדים לתביעת ביטול השיתוף, כדי שעניינם יישמע ויתברר מבחינתם, וכדי שלא יוכרע גורל זכויותיהם במסגרת סכסוך בין ההורים בלבד (תקנה 20 לתקנות סדר האזרחי תשכ"ג-1963, כיום - תקנה 22(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). הדעת נותנת, כי אילו צורפו לתביעה, כשהם שחובה הייתה לצרפם, היה בית המשפט ממנה אפוטרופוס לדין, שיגן על זכויותיהם. ואין לשכוח, כי ההתחייבות להעביר לילדים את חלקו של המערער בדירה באה גם לפתור את בעיית המדור של הילדים, שהם זכאים מאביהם, וזאת אין לבטל מניה וביה באורח אינצידנטאלי ובדרך עקיפין. ומותר לפחות להניח, כי בית הדין הרבני לא היה מאשר הסכם גירושין ונותן לו תוקף של פסק-דין תוך קיום סיכון, כי מדורם של הילדים אינו מבוטח בצורה יציבה וסופית.

זאת ועוד: עצם הכללת סעיף השיפוי בהסכם הגירושין, למקרה שהילדים או שהאם בשמם יתבעו מזונות מהמערער, מלמדת, כי צפו אפשרות כזו, ולכן קבעו את התרופה והסעד שבשיפוי ולא ביטול ההתחייבות של העברת חלקו של המערער בדירה לילדים. וגם המערער לא ראה זאת אחרת: הא ראיה, כי משהוגשה תביעת המזונות, הוא תבע אמנם שיפוי מהמשיבה. להגשת הודעת צד ג' בדבר שיפוי מהאם-המשיבה, יש גם משמעות ותוצאה חשובה : עצם תביעת השיפוי יונקת מהסכם הגירושין ובמטרה חד-משמעית לקיים הסכם זה על כל הוראותיו. משגילה המערער את רצונו לדבוק בהסכם הגירושין ולתבוע שיפוי במסגרת קיומו, אין הוא יכול בנשימה אחת או לאחר מכן לשנות טעמו ולבקש ביטול ההסכם או חלק ממנו (פרופ' א' ידין, "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, מהדורה 2, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 44 ; דברי הנשיא שמגר בע"א 48/81 ר' פומרנץ ואח' נ' ק.ד.ש. בנין והשקעות בע"מ ואח', פ"ד לח(2) 813, בעמ' 818, שבהקשר זה גם דעת הרוב לא הסתייגה מהם). ולא למותר לציין, כי המערער אף לא טרח לשלוח למשיבה הודעת ביטול ההסכם או חלק ממנו ; כל שהוא כתב לה הוא, כי לדעתו הגשת תביעת המזונות על-ידי הילדים מהווה הפרה מצדה, אך תחת ביטול הוא תבע שיפוי, וכאמור תביעה זו היא בגדר קיום ההסכם. בזאת מיצה את תרופתו בהקשר זה, ואין נפקא מינה שהוא לא בא על סיפוקו, כיוון שתביעת השיפוי נדחתה.

אשר על-כן דעתי היא, שיש לדחות את הערעור, ואני מציע לדחותו ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאותיה וכן שכר טרחת עורך-דין בסד 500,000 שקל, שיישאו הצמדה וריבית במובן חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

השופט ש' לוין
: אני מסכים.

השופט ד' לוין
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בייסקי.

ניתן היום, ט' בשבט תשמ"ה (31.1.85).








עא בית המשפט העליון 105/83 אברהם מנשה נ' רבקה מנשה, עורכי-דין אברהם אורן ואומה הרשברג, [ פ"ד: לח 4 635 ] (פורסם ב-ֽ 31/01/1985)