פסקי דין על ניצן ניניו | פסקי דין על יוסף לוין | פסקי דין על מקס צ'רפק |

4643-10/17 א     17/06/2019




א 4643-10/17 ניצן ניניו נ' יוסף לוין, מקס צ'רפק








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 4643-10-17 ניניו נ' לוין ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
אהרון שדה


תובעים

ניצן ניניו


נגד


נתבעים

1.יוסף לוין

2.מקס צ'רפק







פסק דין


לפני תביעה כספית ע"ס 189,447 ש"ח ותביעה למתן חשבונות.

גרסאות וטענות הצדדים, בקליפת אגוז.

לגרסת התובע הוא עוסק בחריטת עץ אומנותית מאז שנת 1991 וממשיך את דרכו של סבו בעסק הקיים כ-70 שנים.

התובע סוקר את הרקע להיכרות ולהתקשרות עם הנתבעים ומספר כי בחודש יוני 2014 פנה הנתבע לתובע וביקש כי ייצר עבורו 2 ידיות עץ לאופניים על פי שרטוט שנמסר לו וזאת ע"מ שיוצג באתר לגיוס כספים למימון פרויקט ייצור של הידיות (גיוס המונים).

התובע הסכים, הוא אף צולם כשהוא מייצר את הידיות והוא גם ייצר ידיות עבור הזמנות שביצע הציבור באתר האינטרנט זאת על פי הזמנת הנתבעים.

תהליך דומה התרחש ביחס לייצור בקבוק צר לוויסקי ובסופו של יום (לאחר שהתובעים ניסו ליצרו באמצעות אחר) ייצר התובע לטענתו כמות של 2000 יחידות.

שיתוף הפעולה נמשך בשנים 2015-2017 והתובע המשיך לייצר מוצרים שונים עבור הנתבעים, רובם בקבוקי וויסקי מדגמים שונים ששווקו רובם דרך אותו אתר אינטרנט (בשם קיקסטארטר)

בחודש פברואר 2017 פנה התובע לטענתו לנתבעים והציע להם לייצר כוסות מעוצבות לוויסקי העשויות מעץ אלון והנתבעים קיבלו את ההצעה, ביקשו לבצע שינוי קל בעיצוב,
ווידאו כי התובע יכול לספק את הכמויות הצפויות והתובע פנה לייצר שני מודלים.

התובע טוען שהשקיע זמן בחיפוש עצים מתאימים, הצדדים דנו בעלות הפריטים ולבסוף סוכם כי התמורה שתשולם לתובע תהיה מדורגת ותלויה בכמויות שיוזמנו, בתמצית מדובר על קו גבול של 700 יחידות כשמתחת לקו זה תהיה התמורה המשולמת לתובע 57 ₪+מע"מ ומעל לקו זה 46 ₪+מע"מ.

המוצר זכה להצלחה ותוך ימים ספורים נמכרו מעל ל-1000 כוסות וסה"כ לתקופת המכירה כ-3000 כוסות זאת להערכת התובע אשר מצדו סבור כי הכמות שנמכרה אף גדולה יותר ומכאן גם התביעה למתן חשבונות.

לגרסת התובע, עם סיום המכירה באתר האינטרנט הפנו הנתבעים את הקונים הפוטנציאליים לאתר שלהם תוך שהם ממשיכים לעשות שימוש בתמונות וסרטונים בהם נראה התובע מייצר את הכוסות.

התובע פנה לברר במה העניין ואז נודע לו מפי הנתבעים כי הם החליטו לייצר את המוצר בסין והתובע טוען כי ככל הידוע לו מדובר בעסקאות בסך של כ-154,000 דולר.

התובע טוען כי הנתבעים, הפרו את ההסכם, עשו שימוש בסרטון בו הוא נראה מייצר את הכוסות, עשו שימוש בתכנון ובמוצרים שייצר, עקפו אותו ורק מטעמי כדאיות עסקה ורווח ולכן מגיע לו את סכום התביעה.

לגרסת הנתבעים הם מפעילים שותפות ששמה ניסנאס אשר מעצבת ומוכרת מוצרים כאשר אחד מבעליה, הנתבע 1 הוא בעל ניסיון ויכולת בתחום העיצוב.

ניסנאס פועלת לעיתים בשיתוף פעולה עם מעצבים אחרים ולצורך כך מתנהלים הליכי מו"מ ונעשים ניסיונות לכריתת הסכמים, חלק מהניסיונות צולחים ומבשילים לכדי שיתוף פעולה וחלק מהניסיונות אינו מבשיל לכדי עסקה כפי שגם קרה במקרה של התובע בעניין כוסות הוויסקי נשוא התביעה.

הנתבעים טוענים כי עיצוב המוצרים שבסופו של יום יוצרו נעשה על ידם, כך היה לגבי סוגים שונים של ידיות אופניים וכך לגבי מוצרים אחרים. הנתבעים אינם חולקים על היות התובע בעל מקצוע טוב אך טוענים כי ביחס למוצרים מסוימים ובעיקר ביחס לייצורם בכמויות גדולות, התגלו קשיים ופגמים במהלך
בקרת האיכות שמוגבל מאד לביצוע אצל התובע והתוצאה הייתה שיעור גבוה מהמקובל של מוצרים פגומים. ביחס לחלק מהמוצרים נפתרה בעיית בקרת האיכות בייבוא חלקים מסין אשר אפשרו הרכבה של המוצר באופן פשוט יותר כאשר הגימור נעשה בסדנת הנתבעים.

לגרסת הנתבעים כל העבודות בוצעו באותו האופן כאשר הנתבעים מעבירים לתובע שרטוטים והתובע מבצע חריטת עץ והרכבת חלקים בהתאם לשרטוטים שקיבל.
הנתבעים מדגישים כי לתובע אין אפשרות לייצור מלא של המוצר או ייצור בכמויות גדולות תוך הקפדה על איכות וגימור, כשהיה מדובר בכמויות קטנות שיכלו לעבור בדיקת איכות וגימור בסדנתם, התנהלה העבודה כסדרה והתוצאה הסופית הייתה ראויה, כשגדלו הכמויות התברר כי שיעור הפגמים ואחוז המוצרים הפסולים עמד על פי 6 מהמקובל.

לטענת הנתבעים, בביקור אצל התובע בחודש פברואר 2017 , הוצגה לנתבע 1 מר לוין כוס יין מעץ שיוצרה עבור לקוחה והתובע שאל אותו האם יש לכוס פוטנציאל שיווקי, מר לוין סבר כי הכוס איננה עומדת בסטנדרט וברוח העיצובית המאפיינת את מוצרי ניסנאס ולאחר התייעצות עם הנתבע 2 הוחלט שלא לייצרה אך הודע לתובע כי אולי קיימת אפשרות שהנתבע 2 יעצב מוצר שונה, גם הוא כוס וויסקי מעץ אך יש לבחון את העניין בפן השיווקי, כך גם נמסר לתובע כי כוס ויסקי מעץ נמצאת בתהליך תכנון בסדנת הנתבעים כאשר בתצהירם מציגים הנתבעים את "האבולוציה" שהובילה לעיצוב הכוס נשוא התביעה ואשר החלה עוד בשנת 2016 כאשר הרעיון נולד בשנת 2015 בעקבות פנייה של חברה בשם
oak bottle
.

הנתבע 2 החל בעבודה על עיצוב כוס הוויסקי וכוס זו לא הייתה ואיננה דומה כלל לכוס היין שהוצגה ע"י התובע. הרעיון לכוס הוויסקי עלה אצל הנתבעים לטענתם עוד חודשים לפני הפגישה עם התובע שהתקיימה כאמור בחודש פברואר .

הנתבעים מפנים לכך שביום 12.2.17 שלח הנתבע 2 לתובע את המפרט העיצובי של הכוס עם הוראות ייצור ומידות ובין הצדדים הוחלפו הצעות מחיר שלטענת הנתבעים כלל לא הבשילו לכלל הסכם מחייב.

לטענת הנתבעים, אצל התובע התגלתה בעיה בהכנת הגימור המיוחד לכוס שכלל מריחת שעווה להגנה על העץ וללא הגנה זו לא היה טעם בשיווק הכוס.

נוכח הבעיה שנוצרה אצל התובע, בדקו הנתבעים אפשרויות אצל יצרנים אחרים, משנמצא יצרן המסוגל לייצר את הכוס על שלל הדרישות הכרוכות בכך ואשר גם הציע מחיר הנמוך באופן משמעותי
מהמחיר שהוצע ע"י התובע, הודיעו לטענתם הנתבעים על כך לתובע וכאשר הוצג האב טיפוס שיוצר ע"י היצרן האחר, הוא התגלה כאיכותי יותר וכלל כאמור גם את הפתרונות לגימור, את תחתית הנירוסטה ואת האריזה.

הנתבעים טוענים כי התובע אישר שאיננו יכול לספק את כל החבילה (עץ, נירוסטה, גימור ואריזה) כמו היצרן האחר ובעקבות כך התקשרו הנתבעים עם היצרן האחר תוך שהם מודיעים לתובע כי ימשיכו לעבוד עמו על מוצרים אחרים.

הנתבעים מדגישים כי בכל הצעות המחיר שהעביר התובע, אין פתרון לכלל הדרישות לייצור הכוס, אין לוחות זמנים והן אינן מהוות הסכם התקשרות.

ביום 15.3.17 הושק המוצר באתר האינטרנט. לגרסת הנתבעים פנה אליהם התובע בדרישות באמצעות בא כוחו, הנתבעים מצדם היו נכונים לשקול הסדר כלשהו אך התובע בכל זאת פנה והגיש תביעה זו.

הנתבעים טוענים כי לתובע אין זכות יוצרים ביחס לכוסות הוויסקי (כדי לחסוך במילים בהמשך, כבר עתה הנני מקבל טענה זו ולו משום שהתובע איננו טוען
לזכויות יוצרים אלא מבקש להוכיח באמצעות תרומתו בשלבים הראשונים את קיום ההסכמות המחייבות לאחר מכן, תביעת זכויות יוצרים היא תביעה אחרת לגמרי, כזו לא התנהלה כאן). הנתבעים מדגישים כי אין מצדם התחייבות להזמנת כמות מינימלית של מוצרים ולא הייתה וודאות כי הכוונות ייצאו לפועל ולו משום שגיוס הכספים באמצעות אתר האינטרנט איננו וודאי גם הוא.

התובע השיב וטען כי הכוסות שהגיעו מהיצרן האחר היו דווקא הן פגומות ברובן והוא זה שהתנדב לנסות ולטפל בבעיה, אשר לכוס נשוא ההליך, הנתבעים לא עיצבו כוס אחרת אלא שינו את מידות הכוס שעוצבה ע"י התובע אך כאמור, הוא איננו טוען ל"זכות יוצרים" כמובנה בדין אלא למעורבות עמוקה במיזם הנדון כאן.

המצהירים נחקרו (כולם בעלי דין המעוניינים בתוצאות ההליך), הוצגו לא מעט מסמכים ומוצגים וב"כ הצדדים הגישו טיעונים בכתב.

דיון

יש לומר כי ההכרעה בתיק זה מעט יוצאת דופן והפתיח לפרק הדיון משקף את לב המחלוקת ואת לב ההכרעה. הצדדים הלכו רחוק בסיכומיהם, ניסו לדלות פה אמרה ושם מסמך, פה גמגום בתמליל ושם פניה שגרתית חסרת כל משקל מהותי כדי לבנות משהו שלמעשה מעולם לא באמת היה קיים או ברור דיו.

מדובר באנשים צעירים ומוכשרים מאד, כל אחד בתחומו ואולי גם בתחומים אחרים אך לא בתחום המשפטי ובעיקר ביחס לאופן שבו יוצרים התקשרות שם מסתבר, ההתנהלות הייתה חסרה, רשלנית, שטחית ואולי נגועה במידה של חוסר תום לב במובן זה שכל צד, בשתיקתו, "שמר לעצמו את האופציות" תוך השארת הצד השני באי וודאות.

כשהמו"מ, הצגת הכוונות, התכתובות והמצגים בין הצדדים נעשים באופן מעורפל, כאשר האחד שולח הצעת מחיר שלכאורה לא התקבלה גם קודם לכן, כשהשני דורש הצעה מפורטת יותר וכשכזו נשלחת איש איננו מגיב, איש איננו משיב וכאשר מסתבר שתוך כדי כך נעשה שימוש בסרטונים שהופקו במשותף כדי לקדם מוצר, כאשר בשיחות ביניהם שום דבר לא באמת ברור, כאשר אין שום וודאות שמשהו יבשיל לכדי מוצר שיימכר לציבור, אזי בית המשפט מתקשה מאד, לטעמי גם לא צריך, ליצור הסכם או לבטל מה שנחזה לדעת מי מהצדדים כהסכם.

בסופו של יום התיק הזה יוכרע בעיקר על בסיס מדיניות משפטית ראויה בנסיבות העניין.

אינני רואה צורך לחזור על כל נימוק וכל הפניה לעדות או לראיה שיש בתיק כפי שעשו הצדדים, החומר מצוי וסרוק, לא מעט ממנו נוגע למישורים טכניים, שיווקיים, זכויות יוצרים, פסיקה עקרונית המוכרת לכולם, התכתבויות שאינן רלבנטיות ומי שהדברים מעניינים אותו, יוכל לקרוא אותם בתיק.

הנטל בתיק זה רובץ על התובע, כאשר התובע אמור להיות בעל השליטה על ניסוח ההסכם (והרי הוא זה שצריך לקבל תמורה לעבודתו, הוא זה שלפחות לטענתו החזיק ומחזיק בידע להגשמת תכלית ההתקשרות-ייצור המוצר/חלקיו), לא ניתן "לוותר לו" ולא לשאול כיצד זה הוא מעביר הצעה, מפורטת, מדורגת ואיננו דורש שום אישור, שום קיבול, שום כלום?

מקל וחומר כשכל ההתקשרות הזו מטבעה איננה בטוחה נוכח דרך השיווק באמצעות אתר קיקסטארטר.

לא רק שאין קיבול, גם אין שום ראיה או חיזוק לתנאי ההצעה האחרונה שהועברה ע"י התובע (או ההסכם כפי שרואה בו התובע) בראיות אחרות שהוגשו. באף מקום אין אישור להצעה המתייחסת למחיר תלוי כמות עליה מתבסס התובע.

יש להדגיש, הראיות מצביעות בהחלט על רצון להתקשר, רצון לשתף פעולה, תקווה להצלחה משותפת במיזם שאולי יעבור לייצור ברם אלו אינם הסכם כשלעצמם, הם גם לא קיבול, הם כאמור רק כוונה, רצון ותקווה.

את האמור בסעיף 2.11 לסיכומים התובע היה צריך לבצע, בשיניים המחויבים, קודם לכן, לפני שהמיזם זכה להתעניינות ולהזמנות. היה צורך בכריתת הסכם מסודר, רצוי מאד, בכתב.

ההסתמכות על "נוהג" לכאורה (ואין צורך להיכנס לניתוח המורכב במובן המשפט של מונח "נוהג") היא הסתמכות שאין לה באמת בסיס, מדובר בשני צדדים שלכל אחד מהם יש גם בעלי חוזה/מזמינים/לקוחות אחרים, "הנוהג" או אופן ההתקשרות בעבר איננו מחייב בהכרח לכל התקשרות חדשה, מי קבע שכל הצעה של התובע או כל הצעה ותנאי של הנתבעים, יתקבלו באופן אוטומטי בכלל ובדיעבד בפרט? שיטת המו"מ וכריתת ההסכמים הצליחה מספר פעמים, הצליחה פחות בפעם הזו. זו שיטה של "יהיה בסדר" , "יהיה בסדר" איננו חוזה.

דומני שהאמור בסעיף 8 לתצהירו של התובע שומט את הקרקע מתחת ל"נוהג" או הסתמכות נמשכת על שיטת הסכמי "יהיה בסדר" שהרי עוד קודם למקרה כאן, נכווה לכאורה התובע לטענתו בפרשת הבקבוק הצר לוויסקי עת התבקש לייצר מודל, צולם כשהו מייצר את המוצר, מוצר שזכה להצלחה ואז הנתבעים פנו ליצרן אחר, ממש
deja-vu
.

דוגמה טובה לרצונם של הצדדים לראות, כל אחד בדרכו, את התכתובות והמגעים ביניהם באה לידי ביטוי בסעיפים 12-13 לסיכומי התובע.
התובע מבקש לראות בבקשת הנתבעים לקבלת הצעה מדורגת ומפורטת תלוית כמות, בהתבטאויות הנתבעים לפיהן הם מבקשים מחיר טוב כדי שניתן יהיה להגיע למכירת אלפי יחידות תוך שיתוף פעולה משום קיבול או התחייבות אך לא כך הדבר, ללא ספק האמור בסעיפים אלו מצביע על רצון וכוונה לצעוד במשותף במיזם ברם לצד כל זאת באותו שלב עוד אין כלל הצעה מפורטת מצד התובע ואין אישור, גם לא מאוחר יותר, להצעה שנשלחה. דיני החוזים קובעים כי שתיקה איננה קיבול ויש צורך בהתנהגות פוזיטיבית כדי לשכללו.

גם האמור בסעיף 14 לסיכומי התובע מעיד על אותו עניין,ביטוי לרצון ללכת יחדיו ו"התפתלות" מסוימת מצד הנתבעים כשהתובע מעמיד אותם על מידת השקעתו בתהליך ובמיזם אבל גם כאן, אין הסכם שמוכח, גם לא בדיעבד. אפשר להבין בהחלט את גמגומי הנתבעים כשבסופו של יום הם עומדים מול התובע, "שותפם" למיזמים אחרים עומד וטוען כנגדם אך שאלה גדולה היא האם הדבר מעיד על הסכם שהופר. גמגום כזה או אחר איננו הודאה בדבר קיומו של הסכם שהתגבש ומחייב.

אלא שגם מצבם של הנתבעים איננו טוב יותר, הם מבקשים מהתובע הצעת מחיר מפורטת ולכאורה דחופה עוד "היום" כעולה מהראיות, מדברים עם התובע על המיזם ומציגים מצגים באותו שלב לפיהם הוא השותף הצפוי להתקשרות וכשעוברת הצעה מדורגת ומפורטת לבקשתם וגם אם היא לא מקובלת, שתיקה מצדם.

ההצעה לא טובה? ההצעה גבוהה? רוצים לשמור על אופציה אחרת אפשרית? יש להודיע לתובע על כך, שיתקן את הצעתו, שידע שמכמות מסוימת או בכלל, שמורה האופציה לפנות ליצרן אחר, להודיע שבשלב זה ונוכח חוסר הבהירות ביחס להצלחת המיזם, כמות ההזמנות וכל גורם אפשרי אחר, מבוקש להשאיר את ההצעה בגדר אפשרות ולא יותר מכך.

זאת ועוד, קשה להשלים עם מידת מעורבותו של התובע במיזם, המצגים כלפיו, העמדתו במרכז הפרסום באתר קיקסטארטר עד שלב ההצלחה מול התרחקות ממשית מהכוונה הראשונית להתקשר לאחר שהפרויקט נחל הצלחה ולאחר שמס' ההזמנות אפשר פנייה ליצרן סיני שהציע כפי הנראה מחיר טוב יותר וחבילה מושלמת יותר.
קשה שלא לחשוב מה היה קורה אילו במקום מס' אלפי הזמנות, היו רק מאות בודדות?

נגזרת של שאלה זו באה לידי ביטוי בטענות ההדדיות של הצדדים, האחד כנגד השני, הנתבעים טוענים כי התובע מבקש לכפות עצמו עליהם בתנאי ההצעה נוכח ההצלחה, התובע טוען כי נוצל, נוהל עמו מו"מ שהבשיל להסכם ומשהפרויקט הצליח, פנו הנתבעים ליצרן אחר, קרי, כל צד שמר את משנהו "על אש קטנה" עד שיהיה ברור גורלו של המיזם.

נראה כי זה מה שבאמת קרה, גם אם מאחורי הדברים לא עמדה כוונה רעה או כוונה לנצל, זו פשוט תוצאה של מו"מ מעורפל ביחס למיזם שהצלחתו, היקפו והנגזר משני אלו לא היו ברורים.

הנתבעים טענו כי במוצרים או בחלקים שיוצרו על ידי התובע התגלו פגמים בשיעור העולה על המקובל, גם אם יש משהו בטענה זו ואין בפני
חוות דעת מומחה או ראיות היכולות לבדוק ולנתח את הנתונים הדרושים להכרעה, איננה מקבל אותה כעילה לאי התקשרות עם התובע.
כך גם לגבי המגבלות הנטענות ביחס ליכולת התובע לספק את המוצר בכלל (על דרישות הגימור שלו) ואת הכמות הנדרשת בפרט.

אינני מקבל טענות אלה ולו משום שהנתבעים עצמם אינם יכולים לתמוך בהן.
אילו הצדדים היו מנהלים מו"מ על 200, 400, או 600 כוסות, ניחא, אפשר היה לומר כי איש לא צפה שיוזמנו מספר אלפים אלא שהדרישה מצד הנתבעים לקבלת הצעה "מעל 700 יחידות", הדרישה לקבלת הצעה "עם גימור" ו"ללא גימור כלל" שבאה גם היא מהנתבעים העמידה אותם במצב בעייתי כשהם נשאלו בדיון (על ידי) מדוע בכלל פנו לתובע אם סברו שאיננו עומד ברמה הנדרשת, שיכולת הייצור שלו מוגבלת ושאיננו יכול לספק גימור ראוי או חבילה טובה, התשובות היו מגומגמות, בלתי משכנעות והיטיב לצטט זאת התובע בסיכומיו בסעיף 19.1.
זאת ועוד, עלה שהתובע הוחזק כגיבוי לכמות של עד 1500 יחידות (כמות המינימום שהיצרן הסיני מוכן לתת עבורה הצעת מחיר), ואם הכמות שהייתה מוזמנת הייתה נמוכה מ-1500 כוסות? הנתבעים אמנם לא ענו לשאלתי מה היו עושים במקרה כזה בתשובה המפנה את הייצור לתובע אך ענו תשובה מביכה יותר "זו שאלה טובה", דומני שהנני יודע את התשובה לה.

כשהנתבע 1 טוען בסעיף 41 לתצהירו שהתובע "מסוגל לייצר מוצרים באיכות טובה בכמויות קטנות כ-200 יחידות בלבד" (ההדגשה איננה במקור) ואם הנתבעים מצהירים כי התובע איננו יכול לבצע את הגימור (לכה/שעווה מיוחדת) אזי גם אם הטענה נכונה, למה בכלל לפנות לתובע ולמה לבקש ממנו הצעה לכמות של מעל 700 יח' ולמה לבקש את ההצעה "עם גימור לכה למאכל" ו-"ללא גימור"?

אם כך:
האם נכרת הסכם בין הצדדים אשר הופר?
האם נוהל מו"מ שלא בתום לב ולחילופין באופן רשלני וחסר?
האם נוצרה לתובע זכות לקבלת סעד כלשהו בגין ההתנהלות?

התשובה היא חיובית ביחס לשתי השאלות האחרונות.

הנתבעים הם אלו ש"חיבקו" את התובע בשלבי במיזם הראשונים, מתוך ההקלטות והתמלולים עולה כי הם נתנו לו את התחושה שהתקשרות עמו "סגורה" אם כי יש לשפר ולסכם מחירים וכמויות, הם נעזרו בו לצורך בניית המוצר שהוצע לציבור וחשוב מכך, התובע, סדנתו והכלים לידם צולם תוך כדי ייצור הכוס משלב קוביית העץ ועד למוצר הסופי
העבירו מסר כולי עלמא (כולל לתובע) כי הוא האמן המייצר במו ידיו את הכוס (ולא איזה מפעל סיני שמייצר בכמויות) כשכל כוס היא מוצר אומנותי ייחודי.
מסר זה עולה מהראיות שהוגשו והגם שהמסר בעל אופי שיווקי, לצד תמונת התובע בהליך ייצורו נכתב כי:
"
each tumbler is a work of art with subtle differences between very piece
"

איך שלא אהפוך בדבר, השימוש בתמונות ובמסר המפתה המעניק יוקרה וייחודיות למוצר הסופי שיירכש תרמו את שלהם להצלחת המוצר, את התרומה תרם התובע.

אמת, אם המיזם או המכירה היו נכשלים, התובע לא היה זוכה בדבר מה שמקהה מאד את כל סיפור ההוצאות והסכומים שאותם הוא תובע ברם מרגע שהמיזם הצליח, מרגע שלתובע הייתה ותרומה בהצלחה זו, מרגע שהמו"מ מולו לא סויג, לא הותנה ובפועל הוצג לו מצג שהוא יהיה שותף להצלחה, שיחד עמו תושג המטרה, אי אפשר להתעלם לא מהשבת מה שמגיע לו קרי תרומתו עובר להצגת המוצר בקיקסטארט, על הסיכון שנטל באותה תרומה-השקעה ואי אפשר להתעלם מציפייה לגיטימית לרווח כלשהו ומציפייה כי הוא זה שיבצע את הייצור. מה שמוצג ומבוצע בשלב המו"מ, גם אם בסופו של יום קשה לקרוא
לתוצאתו "הסכם" ואינני יכול לקבוע שמדובר בהסכם מחייב, הרי השלב הטרום חוזי, המאמץ המשותף והכוונות הראשוניות יוצרות חבות ויכולות להצמיח לצד הנפגע סעד.

על משקלו של עיקרון תום הלב (גם בשלב המו"מ וגם בשלב קיום ההסכם) בדיני חוזים אין צורך להרחיב, דיני עשיית העושר מוכרים גם הן ומנגד, חסיד גדול אני של דוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים והרי כאן, ישנה התרשלות וישנו אשם מצד שני הצדדים שלא השכילו ליצור הסכם ברור, מפורט ומחייב ולא השכילו להגן על זכויותיהם ובחרו בדרך מעורפלת של עצימת עיניים, המתנה על הגדר ומתוך ציפייה "שיהיה בסדר".

גובה הסעד המגיע לתובע

משאיני יכול לקבוע, במאזן הנדרש, כי נחתם הסכם מחייב וכי תנאי הצעת התובע התקבלו באופן מלא ע"י הנתבעים, משהגעתי למסקנה כי גם לתובע אשם תורם למצב בו יצא בסופו של דבר נפסד ומכיוון שבכל הכבוד, לא ברור לי איך מבקש התובע את מלוא ההכנסה שהייתה צפויה לו כשהוא לא הקדיש זמן לייצור, לסידור, אריזה העברה ושינוע, לא ביצע בפועל רכישות (ואם ביצע, עשה זאת לפני
נערכה הזמנה מסודרת), לא נשא בעלויות המשתנות שכרוכות בייצור בהיקף כזה, לא בחשמל, לא בשכר עובדים, לא בבלאי מכונות, לא בעבודות פסולות וכיוצא בזה.

מבחינת מדיניות משפטית ראויה, לא יכולים הנתבעים להיות פטורים מלפצות את התובע בנסיבות המיוחדות שבתיק זה ברם מאידך גיסא, לא יכול התובע לקבל את מלוא תאוותו, לא יכול הוא "להעניש" את הנתבעים שבסופו של יום, הם אלו שעומדים מאחורי המיזם ולהתעלם ממה שהם שילמו ליצרן האחר, מהעלויות האחרות שהם נשאו בקשר למיזם ואספקת המוצרים ללקוחות, הדברים הינם בבחינת קל וחומר כשמדובר במיזם לא וודאי ובנקודות הזמן הרלבנטיות למו"מ, לתרומת התובע למיזם סיכויי הצלחתו של המיזם היו לוטים בערפל.

ליבו של התובע נחמץ רק כשגילה כי המיזם הצליח ולא הוא הנהנה ממנו כפי שציפה (זהו העניין האמיתי מאחורי התביעה כפי שעלה מהדיון ומהתבטאויות התובע ורעייתו), רק על כך (וזהו נזק בלתי ממוני)
ועל השקעתו בשלבי שיווק המיזם (וזהו נזק ממוני) מגיע לו פיצוי, פיצוי שהוא כולו עניין של אומדנה.

משלא קבעתי שנכרת הסכם מחייב וכאשר
לא שוכנעתי שדרך החישוב בה הלך התובע נכונה ומשקפת רק הפסד צפוי ומדויק ובשים לב לתרומתו למצב שנוצר, אין מקום לתביעה למתן חשבונות, אין קשר בין המכירות הנוספות, ככל שבכלל היו כאלה ולבין הפיצוי ועילתו שנפסק כאן.

הפיצוי ייפסק בהתאם לדיני החוזים (סעיף 12 לחוק החוזים וסעיפים 10 ו-13 לחוק החוזים תרופות).

משכך הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי כסעד ממוני לפי סעיף 10 לחוק החוזים תרופות בגין טרחת התובע, ניצול משאביו, ידיעותיו, עבודתו ואומנותו לצורך קידום המיזם, פיצוי המוערך על ידי בסך של 5,000 ₪.

כמו כן הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי כסעד בלתי ממוני לפי סעיף 13 לחוק החוזים תרופות, פיצוי המוערך על ידי בסך של 50,000 ₪.

בנוסף ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובע סך 2500 ₪ בגין החזר חלקי של אגרת המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 12,870 ₪ (11,000 ₪ בצירוף המע"מ).

הסכומים ישולמו תוך 45 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.


ניתן היום,
י"ד סיוון תשע"ט, 17 יוני 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 4643-10/17 ניצן ניניו נ' יוסף לוין, מקס צ'רפק (פורסם ב-ֽ 17/06/2019)