פסקי דין על סופרקום בע"מ | פסקי דין על רכטר ייזום והשקעות | פסקי דין על אלכסנדר רכטר |

66499-11/18 א     19/06/2019




א 66499-11/18 סופרקום בע"מ נ' רכטר ייזום והשקעות בע"מ, אלכסנדר רכטר








בית-משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 66499-11-18 סופרקום בע"מ
נ' רכטר ייזום והשקעות בע"מ
ואח'
19 ביוני 2019



לפני:

כבוד השופט גיא הימן


ה
תובעת
:

סופרקום בע"מ


נגד

ה
נתבעים
:
1. רכטר ייזום והשקעות בע"מ

2. אלכסנדר רכטר



בשם התובעת:
עו"ד ארז פֶּרסי

בשם הנתבעים:
עו"ד סמי קורן

פסק-דין
1.
צר לי, אך סבורני כי דינה של תובענה זו להידחות על הסף. צר, היות שסילוק על הסף הוא אמצעי אחרון. אילו אך ניתן, כל מקום היה להעדיף על פניו דרך מידתית יותר. צר, עוד, משום שהקונסטרוקציה המשפטית אשר מבקשת התובענה לבסס היא קשה. עותרת היא לשימוש, שלהשקפתי איננו הולם, בכלי המשפטי של תביעה בלשון-הרע. עם כך מתקשה אני להשלים.

לא פחות מ-560 אלף שקלים, ללא הוכחתו של נזק, סברה התובעת כי על הנתבעים לשלם לידיה בגין כך שההִינו לפנות אל בית-המשפט בבקשה לסעד זמני והוא נענה. לא זו בלבד שמקורו של סכום מרקיע שחקים זה, כשגור בתיקים כאלה, הוא במכפלה אריתמטית שאין מאחוריה דבר; לא זו בלבד שכמוהו כמכת-מקבת על קודקודו של בעל-הדין המתגונן, אלא שאין התביעה לוֹ מבוססת על עילה משפטית טובה.

2.
בבית-משפט השלום בהרצליה מתנהל בין הצדדים הליך ובו תביעה ותביעה-שכנגד (ת"א 4022-09-15;
כבוד השופט גלעד הס
). בתאריך 4.10.2018, בעיצומה של שמיעת-הראיות, עתרה שם
רכטר בע"מ
לצווי-עיקול זמניים במעמד צד אחד. ביום 7.10.2018 מצא בית-המשפט מקום להיעתר לבקשה. "לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה וכן בחומר המצוי בתיק", קבע
כבוד השופט הס
, "מצאתי כי לכאורה התקיימו הנסיבות המפורטות בתקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי". תקנה זו מסמיכה, כידוע, את הערכאה היושבת לדין לתן צו עיקול זמני "אם שוכנעה על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

הצווים הופנו אל מחזיקים נטענים בכספיה של
סופרקום בע"מ

: ארבעת הבנקים
הפועלים
,
לאומי
,
דיסקונט
ו
אוצר החייל
. כמתחייב, הוסיף בית-המשפט והתנה את כניסתם של צווי-העיקול לתוקף בהעמדתן של ערבויות מסוגים מספר, להבטחת-נזקיה של התובעת. ביום 10.10.2018, עוד בטרם עלה בידיו של בית-המשפט להידרש לבקשה לביטולם, שוגרו צווי-העיקול, ישירות ממזכירות בית-המשפט, אל המחזיקים.


3.

סופרקום
נזעקה. זו חברה ציבורית אשר למצג, ולו לכאורי, בדבר איתנותה הפיננסית עלולות להיות השלכות ממשיות על עסקיה ועל שמה הטוב. היא סברה כי
רכטר
עתרה לצווי-העיקול שלא בתום-לב, במטרה יחידה והיא השגתו של יתרון בלתי-ראוי בניהולו של ההליך שם. בית-המשפט בהרצליה היה ער, כמובן, לחשש מנזק לתובעת. על כן נקבע, בתוך ימים ספורים, דיון במעמד-הצדדים.

לדיון הזה, שהתקיים בתאריך 16.10.2018, הקדימה
רכטר
בקשה לִפטור מהתייצבות את נתבע 2, שתצהירו תמך בבקשה לעיקול. הוסבר כי
מר רכטר
מתגורר דרך קבע בפולין ולא יוכל להתייצב בהתראה כה קצרה. לזאת לא נעתר בית-המשפט, אשר לא סבר כי ניתן להפריז בחשיבותה של חקירת המצהיר. גם בקשה להעדתו בהיוועדות חזותית לא נעתרה. בהעדר-התייצבות, נקבע, יוּצא התצהיר מן התיק וכך היה. בתום-הישיבה החליט בית-המשפט לבטל את צווי-העיקול, בהעדרה של תשתית עובדתית מספקת להותרתם על כנם. חסרוּ תצהיר ותשובה בכתב לבקשת-הביטול. "עם זאת", הוסיף בית-המשפט בהרצליה וקבע, "אני סבור כי אין בביטול העיקולים בכדי להכריע בגורל העיקולים באופן סופי, ואני מאפשר לתובעת [שם, הנתבעת כאן] להגיש בקשה חדשה לעיקולים, אשר תבסס את יסוד ההכבדה, בין היתר על סמך חוות דעת חשבונאית" (החלטה מיום 16.10.2018).

4.
לא חלָף חודש ומחצה ולפנַי הונחה תביעתה זו של
סופרקום
למצוא את
רכטר
ואת
מר רכטר
עצמו אחראים כלפיה בלשון-הרע. בכתב-הגנתם עתרו הנתבעים לסילוקה של התובענה על הסף. הענין נדון בישיבה של יום 17.6.2019 וכל אחד מן הצדדים מיצה, לפי קביעתי, את זכות-הטיעון אודותיו. לסופה של בחינה מצאתי, כאמור, כי הצדק הוא עם הנתבעים.

5.
לא יכול להיות חולק על כך שהבקשה לצווי-עיקול, ההחלטה לתתם והמצאתם למחזיקים היו, כולן, חלק מן ההליך השיפוטי. הן נעשו, כלשונו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, "תוך כדי דיון". טענתה של
סופרקום
כי את המונח הזה יש לצמצם אך למתרחש, פיזית, בין כותליו של בית-המשפט בישיבה לפניו, לא תוכל לעמוד. הביטוי "תוך כדי דיון" מכוון לכל מה, שהוא חלק אינטגראלי מן ההליך לפניהן של ערכאות. בלשונה של ההלכה הפסוקה:

"הדיבור 'תוך כדי הדיון' אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני
בית-המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. החיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73
זיידמן נ' מדינת ישראל
, פ"ד
כח(2) 620, 624 (
כבוד השופט צבי ברנזון
) (1974)).

אך לפני חודשים אחדים שב בית-המשפט העליון והזכירנו מושכלה זו:

"הפירוש שלו זכה הסעיף בהלכה הפסוקה הוא כי ההגנה מפני תביעה חלה על כל שלביו של ההליך המשפטי, לרבות צעדים שננקטים לקראת הפתיחה בו, כגון מכתבי התראה" (ע"א 7517/17
גואטה נ' מיטלפונקט
, בפסקה השלישית לפסק-הדין (פורסם באתר הרשות השופטת, 11.11.2018)).

6.
כך, אפוא, מורנו סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע:

"13.
פרסומים מותרים

לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(5) פרסום ע'י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפני
הם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

הוראתו של הסעיף הזה פורשה באופן רחב עד מאד, ונקבע כי מרכז-הכובד בה הוא היותו של הפרסום – חלק מן ההליך, אפילו היה תוכנו פוגעני ואפילו פעל המפרסם בכוונה להרע. "גם פרסום כוזב", נפסק, "שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי" (רע"א 1104/07

עו"ד חיר נ' עו"ד גיל
, פ"ד סג(2) 2 511, 520 (2009). הסוגריים העגולים הם במקור). התכלית, הוטעם בפסיקתנו, היא להתיר מוסרות העלולות לחבל בניהולו היעיל של ההליך השיפוטי. "סעיף-קטן (5)", הסביר
כבוד המשנה לנשיאה
,
השופט אליעזר ריבלין
, "נועד למנוע מצב שבו ירחף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי
חוק איסור לשון הרע
תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי" (

שם
, בעמ' 521). ואם על פרסומים במובנם הגרעיני חלה הלכה זו, מקל וחומר שהיא מקיפה את אותם מרכיבים בהליכים משפטיים, שבביצועם נכרך "פרסום" כמו מסירתו של צו שיפוטי לנמעניו.

להשקפתי, עיקר מצוי ברציונאל זה ואין אנו נדרשים להוראתו, הטפֵלה לענין, של סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע ומדבֵּר במסירתו של דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר בגדרו של הליך שיפוטי. אמת, שיגוּרם של צווי-עיקול שיפוטיים למחזיקים איננו אך מסירתו של מידע על אודותיה של החלטה שיפוטית. זו פעולה של ממש בגדרו של ההליך השיפוטי. ככזו, גם אם נכלל בה יסוד של העברתו לאחֵר של מידע, העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם, הרי היא מוגנת מפניה של אחריות בלשון-הרע. אמת, "המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך" (
שם
, שם).

מטעם זה נהיר כי אפילו בקשות, המוגשות לבית-המשפט שלא בתום-לב ואפילו החלטות, המתקבלות בעקבותיהן של בקשות כאלו, לא תוכלנה לחשוף את מי שהוא צד להליך לאחריות בלשון-הרע. אמרת אחרת, וכל מגיש של בקשה או מוסֵר של החלטה עלול להימצא נדרש לחשוב פעם ופעמיים כלום שווה הצר בנזק המלך, ומכך עלול ההליך השיפוטי להיפגע.

7.
בענין
עו"ד חיר
היה בית-המשפט העליון מודע לחשש מפני הכשרתם, באמצעותה של החסינות שבחוק איסור לשון-הרע, של מעשים אשר יובילו "להידרדרות-רבתי בחומרת ההתבטאויות ולהשתלחויות נטולות רסן שאין להן קשר מהותי או תרומה לדיון המשפטי" (
שם
, בעמ' 523). אפילו אז, נקבע, וכל עוד הוא לא שונה בידי הכנסת, עומד על מכונו הֶסדר-החסינות שקבע המחוקק. מאליו ברור, להשקפתי, כי אם קביעה זו מקיפה התבטאויות פסולות ממש, מקל וחומר שהיא חולשת על פעולות משפטיות אשר ממדי-הביטוי או הפרסום שבן הם משניים.

8.
עוקצו של החשש מפני דרדורן של נורמות-ההתנהלות בין צדדים להליך שיפוטי, בחסותם של ההליך הזה ושל החסינות הגלומה בו, ממילא עשוי לקהות. זאת, בהתחשב בכך שחלק ממשי מן הנעשה בגדרו של ההליך נתון לבקרה של בית-המשפט היושב לדין. במקרה שלפנַי, לדוגמה, חזקה על בית-המשפט בהרצליה – כמעט אומַר כי חזקה חלוטה היא – כי קודם שהחליט להוציא תחת ידיו את צווי-העיקול הוא נתן את דעתו למכלול-ההיבטים הקשורים בם ובבקשה לתתם. בכך מצוי האיזון, שאותו ראה המחוקק לקבוע בין הערך היסודי של שמירה על שמו הטוב של צד להליך לבין הכוח לנהל הליך זה ביעילות.

עוד מקהה את החשש הזה הכוח, והוא קיים-גם-קיים, להעריך נכונה את מהותה של הפעולה המשפטית אשר נעשתה. אינני מקל ראש, כפי שכבר צוין, בחששה של חברה ציבורית מפני פגיעה בתדמיתה הפיננסית בעקבותם של צווי-עיקול. בד בבד יש מקום להערכה כי מי, שכוחו עומד לו להעריך את משמעותם של צווים כאלה, יֵדע גם להבדיל בין צווים, שתכליתם הבטחתה של תוצאה שיפוטית (ומקל וחומר של צווי-ארעי במעמד של צד אחד), לבין קביעות שיפוטיות, המטילות דופי באיתנות הפיננסית. בהיקש, ובשינויים המתחייבים, הולמים לכאן
דברים שכתב בית-המשפט העליון בפרשה נוספת, לאמוֹר:

"ניתן לסבור כי הפגיעה הצפויה בשם הטוב כתוצאה מהכרה בחסינות על פרסום תוכנם של כתבי-טענות אינה צפויה להיות חמורה. זאת, שכן הציבור מקבל [במובן של: מעריך] מידע על האמור [בהליך השיפוטי] 'בערבון מוגבל'. עם התרבותם הנמשכת של העניינים העוברים דרך המערכת המשפטית, הִפְנים הציבור את הליכי המשפט, והוא ער לכך שכתבי-טענות הם חד-צדדיים ואינם משקפים דברים שהוכחו בפני
בית-משפט.

אכן, ניתן להניח, כי אם הפרסום של תוכן כתבי-הטענות מגלה לציבור באורח נאות כי מדובר בטענות של צד אחד בלבד, אשר טרם הוגשה התשובה להם, יש בכך כדי לשפוך אור על האותנטיות אשר ניתן לייחס לטענות האמורות. יש בכך כדי להזהיר את הציבור, כי אין מדובר בקביעה עובדתית העומדת על רגליה שלה. יש בכך כדי להכניס את הדברים לפרופורציה המתאימה" (רע"א 3614/97
אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ
, פ"ד נג(1) 26, 92 (
כבוד השופט תאודור אור
) (1998)).

9.
אילו נדרשתי, עוד, להתייחס באורח קזואיסטי לפסיקותיהן של ערכאות דיוניות, ואל פסק-דין כזה הפנה בא-כוחה המלומדת של התובעת (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 60625/06
עמרם נ' מגן דוד אדום
, בפסקה העשירית לפסק-דינה (פורסם במאגרים, 27.3.2008)), מוסיף הייתי ומבחין בין צווי-עיקול, שיצאו תחת ידיה של ערכאה שיפוטית לבין צווי-עיקול מנהליים, היינו כאלה שאין מקורם בפעולה שיפוטית או מעין שיפוטית, אלא לפי סמכותו של גורם מנהלי ובכלל זה בהליכים מנהליים של גבייה (ראו, בין היתר, גם את ע"א (מחוזי ירושלים) 45661-12-10
עו"ד גסלר נ' עיריית ירושלים
(לא פורסם, 24.3.2011); ע"א (מחוזי ירושלים) 33073-07-12
עיריית ירושלים נ' שגב
(פורסם במאגרים, 6.1.2013); ע"א (מחוזי חיפה) 26706-06-14
עו"ד ברינט נ' עירית עפולה
(פורסם במאגרים, 1.12.2014); ת"א (שלום תל אביב-יפו) 22407/08
הרפז זיו נ' המוסד לביטוח לאומי
, פסק-דינו של
כבוד השופט חגי ברנר
(פורסם במאגרים, 7.10.2009)). אין דינם של צווי-עיקול מנהליים כדין אלה השיפוטיים והטעמים לכך הרי הם לעיל.

10.
טרם סיום מצאתי חשוב להבחין בין האמור לבין הקביעות בהחלטתי, שניתנה אך לפני ימים אחדים בת"א 52516-10-18
הרב הבלין נ' עו"ד זנה
(פורסמה במאגרים, 11.6.2019). דמיון מצוי, אמנם, בין ההסדר שבסעיף 13(5) הנזכר לבין זה שבסעיף 13(9) ועוסק בחסינותו של
פרסום, שנעשה בהפעלתה של סמכות שלטונית. שתי ההוראות שואבות מאותו המקור. שתיהן מדברות בחסינות מפנֵיה של אחריות בלשון-הרע. אפשר כי הגיונה של רביזיה באחת תוכל למצוא את מקומה הראוי גם ביחס לאחרת. היו אף ערכאות, ששללו הטלתה של אחריות בלשון-הרע בגין פרסומם של צווי-עיקול, לפי ההוראה שבסעיף 13(9) לחוק (ת"א (מחוזי מרכז) 2247-08-07
בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שגב תאילנד בע"מ
, בפסקה 200 לפסק-דינו של
כבוד השופט דר' אחיקם סטולר
(פורסם במאגרים, 6.12.2009); תא"ח (מחוזי מרכז) 23405-02-10
גור נ' המועצה המקומית אבן יהודה
, בפסקה 92 לפסק-דינו של
כבוד השופט אברהם יעקב
(פורסם במאגרים, 10.12.2012)).

אך ההבדל בין שתי ההוראות ברור גם הוא. ביטוי, שנמצא מוגן לפי סעיף 13(5) הוא, ממילא, כזה שמונח לבחינתה של ערכאה שיפוטית והרי הוא חלק מההליך המתקיים לפניה. אם באורח ישיר ואם בעקיפין, יכול בית-המשפט לתן ביטוי להגנה על שמו הטוב של גורם, שנמצא נפגע מהתנהלות אשר בגדר ההליך, אפילו אם אין עילתו של ההליך בלשון-הרע. זאת הן בסעדים, הן בחילוטן של ערבויות לשיפוי והן בפסיקתן של הוצאות-ההליך לסופו. החלטתו לעשות כן, או מחדלו מלעשות כן, יכולים עוד להיבחן, באורח ישיר או עקיף, בערכאת-ערעור. דומני כי אין כמו נסיבותיו של המקרה שלפנַי, כפי שפורטו לעיל, להמחיש את ההבדל בין הוראתו של סעיף 13(5) לבין זו, שאליה התייחסה החלטתי האחרת.

11.
התביעה נדחית על הסף. בתוך 15 ימים מיום, שקיבלה לידיה פסק-דין זה תשלם התובעת לנתבעים, יחד ולחוד, שכר-טרחה של עורכי-דין בסך, כולל מע"מ, של 52,700 ש"ח. בקביעתו של סכום זה התחשבתי, מחד גיסא, בשלב שאליו הגיע ההליך; ומאידך גיסא בסכומה הגבוה עד מאד של התובענה ובייחוד בטעם לסילוקה. איחור בתשלום יוסיף הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.

האגרה לא תושב אך התובעת פטורה מן המחצית השנייה.

ניתן היום, ט"ז בסיון התשע"ט, 19 ביוני 2019, שלא במעמד-הצדדים.









א בית דין אזורי לעבודה 66499-11/18 סופרקום בע"מ נ' רכטר ייזום והשקעות בע"מ, אלכסנדר רכטר (פורסם ב-ֽ 19/06/2019)