פסקי דין על סאלח טריף |

71700/04 עפ     22/01/2006




עפ 71700/04 סאלח טריף נ' מדינת ישראל – באמצעות פרקליטות מחוז מרכז





סאלח טריף

בעניין:
המערער
ד' חטר- ישי ושות'

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
מדינת ישראל - באמצעות פרקליטות מחוז מרכז
המשיבה
גב' רונית עמיאל

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין

תוכן עניינים:

פתח דבר 2
ממצאי בית משפט קמא 3
הטענות בערעור 7
דיון 9
הודאותיו של כהן 9
פרשת הפוליגרף 14
האם הגרסה שקרית (בידיעתם, או שלא בידיעת החוקרים) 19
א'- כללי 20
ב' - בחינת ההודאות לגופן 22
ההודעה הראשונה 22
ההודאה הכתובה 22
ההודאה המוקלטת 22
הודעה מיום 03.07.01 - ההודעה המאוחרת 22
אמירות נוספות - האומנם 22
סיכום ביניים 22
המפגש 22
א' - מטרת המפגש 22
ב' - ההיבט הפיסי של המפגש 22
ג' - המניע למתן השוחד 22
ד' - סיכום נושא זה 22
חיזוקים 22
סיכום נושא השוחד 22
הרשעת המערער בעבירה של מרמה והפרת אמונים 22
האם בעבירות יש קלון 22
סוף דבר 22

השופטת ד' ברלינר
, סג"נ - אב"ד:

פתח דבר
1. בשנת 1999 כיהן סאלח טריף
(להלן: המערער) כחבר כנסת ושימש כיו"ר ועדת הפנים של הכנסת. רפאל כהן (להלן: כהן) שימש כראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים. בתוקף תפקידו היה אחראי גם על הענקת מעמד בישראל, או שלילתו. הן המערער והן כהן היו מתוקף תפקידם עובדי ציבור.
2. בכתב אישום שהוגש נגד המערער לבית משפט השלום בראשון - לציון (ת"פ 1730/02) נטען, כי המערער חפץ לעזור לאדם בשם חוסני יונס בדראן (להלן: בדראן) שהיה תושב הרשות הפלשתינאית וידידו הקרוב של המערער.
בדראן רצה לקבל אשרה ורישיון לישיבת קבע בישראל לו ולמשפחתו, מכוח הליך של איחוד משפחות (להלן: אחמ"ש). במהלך השנים ניסה בדראן לקבל מעמד זה פעמים מספר ובקשותיו נדחו.
המערער, שכאמור רצה לסייע בידו של בדראן, נתן לכהן סך של 2,000 דולר, על מנת שזה האחרון יפעל לקידום הסדרת אזרחות ישראלית לבדראן, ובמילים אחרות כשוחד עבור פעולות הקשורות במילוי תפקידו.
על פי הנטען, השניים, המערער וכהן, נפגשו בתאריך 08.12.99 על כביש ירושלים תל אביב מתחת לגשר, ובמהלך מפגש זה הועבר הכסף מהמערער לכהן. למערער יוחסה עבירה של מתן שוחד, עבירה על סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: החוק).
בכתב אישום נפרד, שהתברר בפני
מותב אחר, יוחסה לכהן עבירה של קבלת שוחד.
3. למערער יוחסה גם עבירה נוספת של מרמה והפרת אמונים, עבירה על סעיף 284 לחוק. העובדות הרלבנטיות לעבירה זו, קשורות ומהוות ספיח לפרשה המרכזית, קרי; פרשת השוחד:
על פי הנטען, בתאריך 16.12.99, כחלק ממאמציו לקבל אשרת ישיבה בישראל על בסיס אחמ"ש, נישא בדראן נישואין פיקטיביים לאזרחית ישראלית, ילנה בוטיוגין (להלן: ילנה), לאחר שבאותו יום נרשם במשרדי הרשות הפלשתינאית באופן פיקטיבי ורטרואקטיבי כגרוש מאשתו, תושבת השטחים. שלושה ימים לאחר הנישואין הפיקטיביים (קרי; בתאריך 19.12.99), הגיש בדראן בקשה לאיחוד משפחות עם ילנה (ת/1.26, להלן: אחמ"ש פ"ת). המדינה טענה, כי המערער היה מודע לכך שמדובר בנישואין פיקטיביים ואף על פי כן, ניסה כאמור לסייע לבדראן לקבל אשרה לישיבת קבע בישראל, על בסיס נישואין אלה. בכך, פעל המערער במרמה והפרת אמונים.
ממצאי בית משפט קמא
4. בית משפט קמא (מותב בראשותו של כב' הנשיא י' פרגו והשופטים ח' פדר, סג"נ ור' לורך), הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות ועל כך הערעור בפני
נו.
עד שאני מגיעה לדיון בטענות הערעור, אני רואה להעיר הערה, כדלקמן:
הפרוטוקול בתיק זה משתרע על פני כ - 1,700 עמודים. לכך הצטרפו מאות מוצגים, בין של התביעה ובין של ההגנה. פסק הדין של בית משפט קמא משתרע על פני 165 עמודים. עד לדיון בפני
נו, נוספו גם מאות עמודים של הודעת ערעור צפופה ועמוסה. כל אלה יחד, נועדו לבחון סוגיה מרכזית אחת - האם העביר המערער לכהן בתאריך 08.12.99 סך 2,000 דולר, בהיותם מתחת לגשר בכביש תל אביב ירושלים.
הכרעה בסוגיה זו, היא תחילתו וסופו של התיק הנוכחי. גם שלד הראיות שהיה בפני
בית משפט קמא היה פשוט ובסיסי בעיקרו (כפי שיובהר בהמשך).
הנפח העצום של הפרוטוקול ופסק הדין הארוך שנילווה אליו מעידים על המאמץ שעשה בית משפט קמא להקיף כל זווית אפשרית ולבחון כל בדל טענה שהועלתה על ידי מי מהצדדים. בפועל, פסק הדין אכן מעיד על כך, כי הטענות כולן נבחנו ביסודיות. אין לך טענה שלא זכתה לדיון מעמיק, אין לך קו טיעון שלא ניתנה ההזדמנות המלאה למצותו. לשיטתי, בית משפט קמא הרחיב את היריעה אפילו יתר על המידה בהתחשב בסוגיה ה"קומפקטית", כאמור, שעמדה להכרעה.

5. גרסתו של כהן:
אין מחלוקת, שדבריו של כהן מהווים את שלד הראיות. גם בית משפט קמא וגם הצדדים מסכימים לכך. בית משפט קמא אמר בנושא זה, כי "הודאותיו של כהן הנן הנדבך העיקרי = המסד, עליו מתבססת ההרשעה" (עמ' 11 להכרעת הדין). לא בכדי הזכיר בית משפט קמא את הודאותיו של כהן. גרסתו של כהן עברה מספר תהפוכות: בתחילה, הכחיש כהן כי קיבל שוחד מהמערער, אם כי הודה כבר בהזדמנות הראשונה בקיומו של המפגש ובכך שבמהלכו קיבל מסמכים מהמערער. לאחר מכן, בהודאות בעל פה ובהקלטה, הודה באופן מלא כי קיבל 2,000 דולר מהמערער. בגרסה מאוחרת יותר, שניתנה לאחר ששוחרר מהמעצר, חזר בו מההודאה. בעדותו בבית משפט קמא אימץ כהן את הגרסה המכחישה וטען כי לא קיבל כסף מהמערער.
בית משפט קמא אימץ את הודאותיו של כהן מתאריך 19.06.01 בשעה 22:46 (ת/1.34.5) (להלן: ההודאה הכתובה) ומתאריך 20.06.01 משעות הבוקר (ת/35 ותמליל ת/1.34.6) (להלן: ההודאה המוקלטת). אימוץ האמור בהודאות אלה נעשה מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: פקודת הראיות).
אליבא דבית משפט קמא "...גם לאחר שבחנו את טענות ההגנה באשר לבקיעים הנטענים בהודאותיו של כהן שוכנענו כי יש להעדיף את הודאותיו כפי המופיעות בהודאה הכתובה ובהודאה המוקלטת על פני עדותו בבית המשפט ועל פני אותם חלקים באמרותיו האחרות בהם מכחיש כהן כי קיבל מתת כלשהו מן הנאשם" (עמ' 91 להכרעת הדין).
בדרך למסקנה זו, סקר בית משפט קמא אחת לאחת את טענותיה של ההגנה, לפיהן שיקר כהן בהודאות הכתובה והמוקלטת כאשר טען שקיבל שוחד מן המערער.
6. חיזוקים:
כאמור, ביסס בית משפט קמא את הכרעתו על הודאותיו של כהן, שהתקבלו מכוח סעיף 10א (ג) לפקודת הראיות. כיוון שכך, בחן בית משפט קמא בקפידה את קיומו של דבר לחיזוקן והגיע למסקנה, כי "דרישת ה"דבר לחיזוק", באה על מלוא סיפוקה" (עמ' 92 להכרעת הדין).
אלה הם החיזוקים:
א. קיומו של המפגש החריג מתחת לגשר בכביש תל אביב ירושלים -
על עצם קיומו של המפגש אין מחלוקת. כהן והמערער נפגשו, כאמור, על כביש ירושלים תל אביב. כביש סואן וגדוש תנועה בשעת ערביים בחודש דצמבר, למשך 10 דקות בלבד. בית משפט קמא קבע כי "מפגש זה הוא חריג ומוזר, אליבא דכולי עלמא" (עמ' 93 להכרעת הדין).
המערער, בחקירתו הראשונה במשטרה, עמד על כך כי הוא אינו זוכר את המפגש, את מטרתו ואת כהן (ת/51ב'). בכך, אליבא דבית משפט קמא, רצה המערער להרחיק עצמו מהמפגש מתחת לגשר ומקשריו עם כהן. בהמשך ל"הליך היזכרותו" במפגש מתחת לגשר, סיפק תשובות לא החלטיות "אני לא זוכר...ייתכן שהיה. אינני זוכר את הסיטואציה. יכול להיות שהייתה לנו פגישה של עבודה ופשוט אמר לי אני פה אני שם. נפגשנו באמצע הדרך" (בעמ' 40).
גרסתו הסופית של המערער, נחשפה לראשונה רק בחקירתו הנגדית של כהן, על ידי סנגורו של המערער. על פי גרסה זו, המפגש נערך על פי בקשתו של כהן, לצורך קבלת עדכון מהמערער באשר לתנאי פרישתו של כהן והאפשרות שיקבל תפקיד חלופי לזה שהוצע לו.
בית משפט קמא קבע כי גרסה כבושה זו של המערער מהווה חיזוק לאמיתות תוכן הודאותיו של כהן. לשיטתו - "אם אכן זו היתה מטרת הפגישה, פגישה כה חשובה ומהותית, כיצד לא זכר אותה הנאשם בחקירתו במשטרה?? כיצד לא זכר "את הסיטואציה" של הפגישה ??... לא עולה כלל על דעתנו, שאם לנאשם היה הסבר תמים ומובהק למפגש שהתקיים מתחת לגשר, הוא לא היה מביאו באפשרות הראשונה שניתנה לו להביאו" (עמ' 100-99 להכרעת הדין).
ב. מעורבותו המיוחדת של המערער בעניינו של בדראן -
על פי גרסת המערער במשך כל שנות כהונתו, מתוקף תפקידו, טיפל בפני
ות של בני מיעוטים (עמ' 1325-1322 לפרוטוקול; נ/172-נ/190, נ/90 - נ/92). לטענתו, מעורבותו בעניינו של בדראן לא חרגה מכך.
בית משפט קמא קבע לעניין זה כי "בכל הנוגע לאחמ"ש חדרה מקבלים אנו את גרסת הנאשם, כי אמנם ידע אודות הבקשה ונימוקיה, וכי זו הועברה לועדת חריגים, אך מעורבותו בה היתה מינורית, כאשר הוא אינו יוזם או מעורב בהבאת הבקשה לועדת חריגים... לעומת זאת, בכל הנוגע לאחמ"ש פ"ת, על פי הראיות שהובאו בפני
נו, היתה מעורבותו של הנאשם, עד להגשת הבקשה וגם בסמוך לאחר מכן, חורגת מפעילות רגילה ולגיטמית. המדובר בפעילות נמרצת ואינטנסיבית, בפרט נוכח העיתוי שבו נעשתה" (עמ' 122-123 להכרעת הדין).
פעולותיו החריגות של המערער פורטו בהכרעת הדין בהרחבה, אעמוד על כך בהמשך.
ג. מעורבותו המיוחדת של כהן בעניינו של בדראן -
בית משפט קמא קבע כי כהן גילה מעורבות מיוחדת ופעילות חריגה בעניינו של בדראן.
תימוכין לכך, ראה בית משפט קמא בדברי מזכירתו של כהן, הדס (ת/32); בדבריה של אסתר שפי, סגנית מנהל הלשכה בפתח תקווה, אשר העידה כי כהן דיבר עמה מספר פעמים בקשר לתיק זה (ע' 372 לפרוטוקול); וכן בפעולות נוספות אשר פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, לרבות מתן הודעה למשרדו של המערער ביום נישואיו של בדראן 16.12.99, לפיה על זה האחרון להגיע ללשכה בפתח תקווה לפקידה ספציפית, אשר ננקב שמה, וכן מתן הודעה ללשכה בפתח תקווה, ככל הנראה באותו היום, כי בדראן יגיע וכי יש לקבלו (ראה עמ' 121-114 להכרעת הדין).
ד. סוהיר קובטי -
סוהיר קובטי (להלן: סוהיר) שמשה כעוזרת פרלמנטארית של המערער בתקופה הרלבנטית לכתב האישום.
לסוהיר היתה מערכת יחסים מורכבת עם המערער, אשר הניעה אותה, בין ביוזמתה ובין על פי עצת אחרים, לעקוב אחר מעשיו, לתעדם ובדיעבד לפנות למשטרה ולהביא לפתיחת החקירה. סוהיר אישרה את קיומו של המפגש והעברת מעטפה מידיו של המערער לידי כהן (ת/6; ת/7).
בית משפט קמא סבר כי גרסתה של סוהיר אינה ראויה לאמון כאשר היא אינה נתמכת בראיות נוספות: "יהא המניע לעדותה אשר יהא, ובכלל זה הרצון לפגוע או אפילו לנקום בנאשם על התנהגותו כלפיה, ברי, כי מקצת דבריה אמת הם, הגם שבעדותה יש לנהוג משנה זהירות והקפדה יתרה - וכך אכן עשינו...בזהירות הראויה, נתנו משקל רק לדבריה שגם נתאשרו" (ההדגשות במקור, עמ' 136 להכרעת הדין).
ה. התנהגותו המפלילה של המערער -
במספר פעולות שביצע המערער, עובר למועד חקירתו במשטרה וכן בהתנהגותו בחקירה, ראה בית משפט קמא משום התנהגות המבטאת תחושת אשם (עמ' 140 להכרעת הדין). בין היתר: היענותו לקבלת מסר מבדראן (אשר שהה אותה עת במעצר לצרכי חקירה), באמצעות חברתו של בדראן, אדיטה (להלן: אדיטה), וזאת בשעת לילה מאוחרת; יצירת קשר עם סוהיר לאחר נתק ממושך; ודחייתו את בקשת החוקרים לביצוע עימותים.
ו. אי הבאת בדראן לעדות -
בדראן לא הובא לעדות. בית משפט קמא סבר כי היה על ההגנה להביאו וכי היא לא עשתה די לצורך זה. בלשונו - " עד זה היה חיוני להגנה - הדרא קושיא לדוכתיה, ודעת לנבון: מדוע לא נקטה ההגנה דרך זו, כשם שידעה להזעיק ולעורר שמים וארץ, במאבקה להעדתו של כהן בשלב שבו העיד בפני
נו (139 להכרעת הדין).
7. מסקנתו הסופית של בית משפט קמא הייתה כי: "ניתן למצוא קשר והתאמה, בין עיקר האמור בהודאותיו של כהן, לבין ראיות חיצוניות שונות, שיחדיו משתלבות זו בזו ותומכות זו את זו למארג ראייתי מוצק. מארג ראייתי זה מביא למסקנה אחת ויחידה - והיא, המסקנה המרשיעה" (עמ' 92 להכרעת הדין).
הטענות בערעור
כאמור, הודעת הערעור ארוכה ויורדת לפרטי פרטים. עיקרי הדברים:
8. לא הוכח כי המערער מסר לכהן מעטפה ובה 2,000 דולר כשוחד עבור פעולתו של בדראן. כהן טען בבית המשפט כי לא היו דברים מעולם, ושגה בית משפט קמא כאשר העדיף את הגרסה שניתנה בחלק מאמרותיו במשטרה. ההודאות המפלילות (הכתובה והמוקלטת) לא ניתנו מרצון חופשי ועומדות בסתירה ליתר הודעותיו. בסופו של יום, אין כל עדות ישירה על מתן שוחד מן המערער לכהן.
9. ההגנה העלתה מספר השערות באשר למניע שהביא את כהן לשקר ולהפליל את המערער על לא עוול בכפו. הטענה המרכזית הייתה כי העדיפות הראשונה של כהן הייתה להשתחרר מיידית מן המעצר. כהן סבר כי אם יודה בכך שקיבל שוחד מן המערער, ישוחרר מיידית ממעצרו, ובהמשך, האמת תצוף על פני השטח ויתברר כי המערער לא נתן לו שוחד.
בין היתר הועלתה גם האפשרות, כי המשטרה הייתה מודעת לכך שכהן מוסר גרסה שיקרית, רצתה בגרסה שיקרית זו ועודדה אותו בכך.
במהלך הדיון בפני
נו, טענה זו - כאילו המשטרה שמה דברים בפיו של כהן ומדובר ב"מעין קונספירציה" של החוקרים שמטרתה למעשה להפליל את המערער - הפכה והייתה לטענה מרכזית (הגם שעיון בסיכומי התשובה מיום 04.12.05 (להלן: סיכומי התשובה), מצביע על עמדה לא עקבית של הסנגוריה בנושא זה, ראה עמ' 4 ולעומתו עמ' 14). לטענת הסנגור, התנהגותם של החוקרים מצביעה על כך שהם לא רצו בחשיפת האמת, אלא אך ורק בגרסה של מתן השוחד. כיוון שכך, נמנעו מהצגת שאלות שונות לכהן, שהצגתן היתה מתבקשת.
החוקרים, כך לטענת הסנגור, לא תיאמו עם כהן כל פרט ופרט בגרסה. אולם, אמרו או נתנו לכהן להבין כי הם מעוניינים במערער והניחו לו ל"תפור" את פרטי העלילה והוספת הצבע (כגון ביטויים המעידים על תחושותיו של כהן בזמן קבלת הכסף וכיוצא בכך).
10. באשר לחיזוקים שמנה בית משפט קמא - אלו ההשגות המרכזיות:
א. המפגש ונסיבותיו החריגות, מקורם ביוזמה של כהן שנועדה לקדם את ענייניו האישיים (הסדרי פנסייה, ונסיון לבדוק אפשרות למקום עבודה חלופי). המערער נענה ליוזמה זו, הא ותו לא;
ב. מעורבותו של המערער בטיפול בקשתו של בדראן לא חרגה ממעורבותו בעניינם של אחרים;
ג. מעורבותו של כהן אף היא לא חרגה מטיפול בבקשה שגרתית. הסנגור העלה התמיהה - מה לו לבית משפט להלין על רצף פעולות תמימות וכשרות של פקיד. מכל מקום, נטען כי בשל הפרוצדורה הארוכה של הליך האחמ"ש, אשר המערער היה מודע לה, היה ברור לו כי כהן אשר היה על סף פרישה, לא יוכל להספיק לקדם את בקשתו של בדראן, לפיכך לא היה טעם במתן השוחד;
ד. בית משפט קמא קבע כי סוהיר אינה ראויה לאמון. תרומתו האפשרית של בדראן להגנתו של המערער התבססה על עדות סוהיר. משזו "נפלה" אין כל סיבה או הגיון לבקש מבדראן שיבוא ויפריך את שכבר הופרך. כיוון שכך, לא היה מקום לזקוף את אי העדתו של בדראן לחובתו של המערער;
11. באשר לעבירת המרמה והפרת אמונים:
נטען כי כתב האישום לא היה מוגש אלמלא צורף נושא אישום זה לפרשת השוחד. הנישואין אינם פסולים על פניהם, רק משום שנועדו לקדם מטרה זו, או אחרת, ומכל מקום, המערער לא ידע כי בנישואין פיקטיביים עסקינן.
12. בהתחשב במחלוקת שביסוד הערעור, השגותיו של המערער אשר הובאו לעיל, הובאו אך לשם תחימת גבולותיו של ערעור זה. נושאים בהם מצאתי כי ראוי ונכון להרחיב - הרחבתי (ראה להלן פרק דיון), ולהיפך - מקומות בהם הסנגור ביקש להסיט את הדיון למחוזות אחרים, רחוקים וכאלה שאין כל ספינה העוגנת בהם, זכו להתייחסות מינימלית כמתבקש.
דיון
הודאותיו של כהן
13. האם שגה בית משפט קמא כאשר העדיף את ההודאות (הכתובה והמוקלטת) של כהן, על פני אמרותיו האחרות. על פני הדברים, התשובה לשאלה זו, מכתיבה במידה רבה את התוצאה בתיק זה. קביעה כי שגה בית משפט קמא בהעדפתו את האמור בהודאות אלו, על פני הגרסה בבית משפט ובהודעות הנוספות, משמיטה את הקרקע תחת הכרעת הדין, והיפוכו של דבר - קביעה כי צדק בית משפט קמא בהחלטתו בנושא זה, מצמצמת ומגמדת את ההתלבטות, שהרי מכאן ואילך יש לבדוק רק את קיומן של ראיות החיזוק.
14. הגם, שהכל מסכימים כי השאלה המרכזית היא שאלת אימוץ הגרסה המפלילה בדברי כהן, אני רואה להעיר, כבר בשלב זה, את ההערה הבאה:
לשיטתי, המפגש, בהתחשב בנסיבות החריגות האופפות אותו, קרוב מאוד להוות ראיה שדי בה כדי להעביר את הנטל הטקטי, אם לא את נטל השכנוע על כתפי המערער.
במפגש אעסוק בהמשך.
בשלב זה, כל שרציתי לומר הוא, כי המפגש מהוה ראיה עצמאית שאינה נופלת בחשיבותה מגרסתו של כהן, כך שניתן להשעין את שלד הראיות על שתי רגליים במקום על רגל אחת: 1) גרסתו של כהן; 2) המפגש.
15. להלן, מעין "תרשים" גרפי הסוקר כרונולוגית את התבטאויותיו של כהן:
א. אמרה ראשונה מיום 19.6.01 בשעה 13:30 (ת/1.34.1, להלן: האמרה הראשונה): באמרה זו אין הודאה מצידו של כהן בקבלת שוחד. עם זאת, כהן מזכיר את המפגש (שם, בעמ' 6 ש' 25-23) ואינו שולל את האפשרות, כי קיבל באותו מפגש מהמערער מעטפה עם מסמכים בקשר לבקשה של בדראן (שם, בעמ' 8 ש' 4-1);
ב. בדיקתו של כהן בפוליגרף מיום 19.06.01 (נ/107-106, נ/139): באופן חריג, לבקשת ההגנה, שמע בית משפט קמא ראיות על בדיקתו של כהן בפוליגרף, ואף קיבל לרשותו את תוצאות הבדיקה. בית משפט קמא היה ער לכך שהמדובר בראיה בלתי קבילה. קבלת הראיה והנפח שתפסה הן ביטוי נוסף לאותו רצון של בית משפט קמא למצות כל ראיה אפשרית ולא לחסום את הדרך בפני
כל טיעון.
בנושא הפוליגרף אעסוק בהמשך. מכל מקום, לעניין "הגרף", נשאל כהן פעם נוספת על גרסתו;
ג. שיחותיו של כהן עם החוקר כחלון (להלן: כחלון), וכן עם תנ"צ לוין (להלן: תנ"צ לוין) מיום 19.06.01 (השיחה עם תנ"צ לוין נערכה בשעה 22:15 ומתועדת בת/1.34.2, להלן: דוח תשאול): בחלק מההתבטאויות בשיחות אלו ראתה המדינה משום ראשית הודייה. בית משפט קמא סבר, כי הדברים שנאמרו, במיוחד לתנ"צ לוין, מהווים מעין התפתחות הדרגתית, להסכמתו של כהן למסור הודאה (ראה לעניין זה בעמ' 28 להכרעת הדין);
ד. ההודאה הכתובה (מיום 19.06.01, בשעה 22:46, ת/1.34.5): הודאה מלאה מצידו של כהן בקבלת השוחד;
ה. דו"ח המעצר בפני
הקצין הממונה סנ"צ רגב מיום 19.06.01 בשעה 23:15 (ת/1.34.4) (להלן: סנ"צ רגב): הכוונה לאסמכתא לכליאה, שבה תיעד סנ"צ רגב את תגובתו של כהן לחשדות המיוחסים לו, כנדרש בסעיף 26 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). גם במהלך ראיון זה הודה כהן בקבלת הכסף;
ו. ההודאה המוקלטת (מיום 20.06.01, בשעות הבוקר, קלטת - ת/35, תמליל - ת/1.34.6): זו, כאמור, זכתה למירב הביקורת בהודעת הערעור ובטיעון שבפני
נו. מדובר בשיחה בין כהן לחוקר כחלון, שבמהלכה נכנס גם סנ"צ רגב. השיחה הוקלטה באודיו ווידאו, כהן לא ידע כי הוא מוקלט, ותוכן השיחה מהווה הודאה נוספת בקבלת השוחד;
ז. דיון בבית משפט בהארכת המעצר מיום 20.06.01 (ת/1.34.8): כהן היה מיוצג על ידי עורך דין. המעצר הוארך בהסכמה. בדיון זה כהן, באמצעות סנגורו, לא טען כי הודאתו בקבלת השוחד הייתה שקרית;
ח. פגישה בין כהן לבין כחלון מיום 21.06.01 (ת/1.34.16, נ/108): בפגישה זו אמר כהן לכחלון כי הוא רוצה לחזור בו מהודאתו, משום שכחלון לא התנהג יפה: "אני חשבתי שאתה איתי ולכן סיפרתי לך את הדברים מהלב, אבל אחר כך ראיתי שגם אתה בעצם נגדי";
ט. ההודעה המאוחרת מיום 03.07.01 (קלטת - ת/37 תמליל - ת/1.34.15, להלן: ההודעה המאוחרת): מדובר בהודעה שנגבתה לבקשת פרקליטו של כהן, עו"ד ריכטמן, שהופנתה לתנ"צ לוין ביום 26.06.01 (ת/1.34.14). עו"ד ריכטמן ביקש לזמן לחקירה נוספת את כהן, הואיל וזה האחרון טען כי מסר הודאה שקרית, בשל הרצון לרצות את חוקריו ולמנוע את המשך מעצרו.
ההודעה המאוחרת הוקלטה והוסרטה אף היא. במסגרתה, חזר בו כהן מגרסתו כי קיבל שוחד מהמערער;
י. גרסתו של כהן בבית משפט קמא (ע/ת 7, עמ' 751-349 לפרוטוקול) - בה חזר כהן על טענתו, כי לא קיבל שוחד מן המערער.
16. ההחלטה לאמץ גרסה מסוימת, מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, היא החלטה בשאלת מהימנות, על כל המשתמע מכך, הן לעניין הכלים העומדים לרשות בית משפט בדרך לקבלת החלטה זו והן לעניין היקף ביקורתה של ערכאת הערעור.
שתי שאלות עומדות בפני
בית משפט, בשלב זה של הכרעתו:
האחת - האם גרסה כלשהי של העד ראויה לאמון. שמא, מדובר בעד שלא ניתן לסמוך על דבריו, לא על גרסה פלונית ולא על גרסה אלמונית;
השניה - בהנחה כי מדובר בעד שניתן לסמוך על גרסה מסויימת שלו, איזו מהגרסאות להעדיף.
17. לענייננו: איש לא טען, כי כהן הוא עד שלא ניתן לסמוך כלל על דבריו. המחלוקת בין הצדדים הייתה לאיזו גרסה יש להאמין.
החלטתו של בית משפט קמא לאמץ את הגרסה בהודאות הכתובה והמוקלטת מנומקת, סוקרת עקב בצד אגודל את כל נפתולי גרסתו של כהן ובוחנת שלב אחר שלב את ההתפתחות בגרסתו.
הבחינה, כפי שעולה מהכרעת הדין נעשתה תוך שימוש באותם כלים הנחשבים מאז ומעולם ל"כלי עבודתה" של הערכאה הדיונית:
א. התרשמות מהעד ומאופן מתן עדותו;
ב. השוואה פנימית של תוכן אמרותיו של העד ובדיקת ההגיון הפנימי שבה;
ג. השוואה חיצונית שעניינה השתלבות הגרסה הנבדקת עם ראיות אחרות שהיו בפני
בית המשפט;
ד. ולבסוף, אישיותו של העד.
[לעניין זה ראה: ד"נ 3081/91 אחמד מזייר קוזלי ו-4 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 441 ,458, להלן: פרשת קוזלי; דנ"פ 4530,4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד סולימאן, פ"ד נא(1) 736, להלן: פרשת סולימאן].
יכולתי להסתפק באמירה, כי מקובלים עלי כל נימוקיו של בית משפט קמא וכי לא מצאתי כי נפלה שגגה בשיקוליו, או כי התעלם מנימוק מסוים וכיוצא בכך, שהרי:
"...תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש את אשמתו של הנאשם, את צדקתו או את רשעתו; תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית ולבחון אם 'כשר' הוא או 'פסול' ואם נפל בו פגם היורד לשורשו של ענין. אם לא נמצא פגם כזה, אל לה לערכאת הערעור להתערב בו, אפילו סבורה היא כי התוצאה שאליה היתה מגיעה, לו ישבה כערכאה דיונית, יכול שהיתה אחרת" (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1) 3557, 3566, והאסמכתאות שם).
רק משום שפטור בלא כלום אי אפשר, אתייחס להלן להשגות המרכזיות של המערער בנושא זה:
פרשת הפוליגרף
18. פתחתי בפרשה זו, משום שלטענת הסנגור זו אבן המסד לגרסתו של כהן בדבר קבלת השוחד.
שתי טענות מרכזיות בפי הסנגוריה בנושא זה:
א. כהן נבדק בפוליגרף, לאחר שמסר את הגרסה הראשונה (המכחישה את קבלת השוחד). החוקרים ניצלו את הפוליגרף כדי להפעיל "תרגיל חקירתי" על כהן. כהן נשאל מספר שאלות ובינהן "האם במפגש בכביש ת"א ירושלים קיבלת מסאלח טריף
סכום כסף". על שאלה זו השיב בשלילה.
בפועל, כך לטענת הסנגוריה, בדיקת הפוליגרף הוכיחה, כי אמר אמת בנושא זה. חרף זאת, נאמר לו על ידי החוקרים כי הבדיקה הצביעה על כך כי הוא דובר שקר.
אמונתו של כהן בשלב זה, כי הפוליגרף הצביע עליו כדובר שקר היוותה אחד הגורמים שהביאה אותו למסור את הגרסה השיקרית. גורם נוסף ודומיננטי הוא רצונו להשתחרר מן המעצר: כהן סבר כי רק אם ירצה את החוקרים יסכימו לשחרורו. ריצוי החוקרים פירושו מסירת הגרסה השיקרית כי קיבל שוחד מן המערער;
ב. הגם שבית משפט קמא ציין במפורש, כי לא הושפע מתוצאות הפוליגרף וכי הוא ער להלכה המשפטית החד משמעית בנושא זה, נראה כי בפועל הושפע מתוצאות הפוליגרף, והמסקנה (השגויה לטענת הסנגוריה) כי כהן נמצא דובר שקר, חלחלה למסקנתו הסופית, ולו גם בתת מודע.
19. נושא הפוליגרף תפס נפח רב בדיון בבית משפט קמא, בפסק הדין ובדיון בפני
נו. כפי שציינו לעיל, בדיעבד, ספק אם היה מקום לכך שבית משפט קמא יעסוק בכך, ולו גם למטרה המצומצמת של מעקב אחר הלך נפשו של כהן.
20. באשר לטענה הראשונה:
מן הפן המשפטי, אפילו הייתי יוצאת מנקודת הנחה, כי אכן מדובר בתרגיל חקירה, והייתי קובעת זאת כממצא, עדיין מדובר בתחבולה חוקית שאיננה פוסלת את אמרותיו של העד בהמשך, ואין בה כדי לכרסם באופן משמעותי במשקל הגרסה.
בסיכומי התשובה, טען הסנגור כי הוא חולק על ה"לגיטימיות" שבתרגיל חקירה מעין זה. "הח"מ סבור כי לא כך הוא שכן זיוף או שקר הם פסולים בכל מערכת של אכיפת חוק (לרבות בקרב רשויות חקירה...שכן כאשר מותר לחוקר לזייף או לשקר לנחקר כדי להשיג הודאה השלב הבא הוא כי ישקר לבית המשפט כדי להשיג הודאה".
סוגיית התחבולה החקירתית המותרת (לעומת, התחבולה הפסולה) זכתה לדיון מקיף בפסיקה, וההלכות בנושא זה גובשו זה מכבר.
הכלל המנחה הוא כי תחבולה חקירתית תחשב כתחבולה פסולה כאשר היא עלולה להביא לאיבוד רצונו החופשי של הנחקר.
בע"פ 2180/02 רמזי קאסם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 642 נאמר מפי כב' השופטת ד' ביניש כדלקמן:
"כבר נזדמן לנו להביע דעה כי בנסיבות מסוימות, עלולים פגמים בחקירה להוות פגיעה בזכות יסוד חוקתית של חשוד, ותוצאתם עלולה להיות פסילת קבילותה של ראיה. עם זאת, לא כל פגם בחקירה מהווה פגיעה בזכות יסוד חוקתית מן הסוג הפוסל קבילותה של ראיה, ויש פגמים שישפיעו על משקלה בלבד. העניין מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט על-פי אופיה של הפגיעה בזכות היסוד, אם אמנם נפגעה, חומרת הפגיעה והאינטרסים הציבוריים העומדים מנגד, על-פי מכלול נסיבות העניין" (ההדגשות אינן במקור).
בע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, פיברקו החוקרים פתקים שנכתבו כביכול על ידי חבריו של הנחקר, כדי להביא לכך, שיענה להם. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט מצא, קבע כי אף לו היה נמצא פסול בשיטת החקירה לא היה בו כדי לבטל את תוצאותיה, או אף כדי להשליך לשאלת המשקל בנסיבות העניין (ראה בעמ' 292-291).
בע"פ 2208/04 מדינת ישראל נ' תומא זהראן, שניתן ביום 12.12.05 (טרם פורסם), החוקרת הטיחה בנחקרים כי בידיה קלטת בה הם נשמעים מודים בביצוען של העבירות, אף שידעה כי קלטת כזו לא קיימת. בית משפט העליון קבע, מפי כב' השופט א' א' לוי, כי תחבולה זו אינה נכנסת לגדרה של טכניקת חקירה פסולה: "ההוראה הקבועה בסעיף 12 לפקודת הראיות לא נועדה לשלול את האפשרות כי במהלך החקירה ירתום החוקר ידע שאינו מצוי ברשותו של החשוד, כדי לדובב אותו. אמנם, הרצון להביא לחשיפתה של האמת ולמיצוי הדין עם מבצעי העבירות, אין משמעותו כי "כל האמצעים כשרים". אך גם "אין להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'. חקירתו של פושע אינה משא-ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מרבי".
21. לענייננו: כהן הוא אדם משכיל. בתקופה הרלבנטית היה סטודנט שנה שנייה למשפטים. חזקה עליו, כי ידע כי פוליגרף אינה ראיה קבילה בבית משפט. טענה כי איבד את רצונו החופשי ונאלץ שלא מרצונו, לבדות גרסה שיקרית, בשל מה שנאמר לו על תוצאת הבדיקה בפוליגרף, היא מרחיקת לכת.
22. ובנוסף: כהן עצמו העיד מה הייתה תגובתו למשמע התוצאות, שעל כן אין צורך לעסוק בהיפותזות באשר להשפעתה האפשרית של "התחבולה" על אדם הבטוח בחפותו.
כהן לא טען, בודאי לא בפה מלא, כי הושפע ממה שנאמר לו ביחס לתוצאה של בדיקת הפוליגרף. עד כדי כך לא הושפע, שבשלב הראשון בחקירתו בבית המשפט לא זכר כלל שהחוקרים דיברו איתו על תוצאות הפוליגרף:
"אני לא יודע מה הבדיקה הראתה, אך במידה והיא הראתה שאני לא דובר אמת, היא לא שווה דבר. אמרתי תזרקו את המכשיר הזה לים...(עמ' 407 ש' 18-16 לפרוטוקול). "אמרתי שאם זו תוצאת הבדיקה, הבדיקה לא שווה"...(עמ' 409 ש' 11-10 לפרוטוקול).
בסופו של דבר, אישורו כי אכן תוצאות הבדיקה הובאו לידיעתו הוא אישור מאולץ.
"ש. כלומר, עכשיו אתה נזכר שהוא אמר לך את תוצאת הפוליגרף?
ת. זה מה שהתובעת אמרה." (עמ' 409 ש' 2-1 לפרוטוקול).
"ש. דבר כל כך חשוב אתה לא זוכר?
ת. אז יתכן שהוא כן אמר לי. אמרתי שכחלון אמר לי את זה לפני כן" (עמ' 409 ש' 7-6 לפרוטוקול).
התגובה מצביעה על כך, כי כהן היה מסוגל לעמוד על שלו ולא נבהל מכל אמירה של החוקרים. ודאי אין מדובר בהתמוטטות נפשית (השקולה לאיבוד הרצון החופשי) שהביאה להמצאת גרסה שיקרית.
הדעת נותנת, כי אם לתוצאות הפוליגרף היתה השפעה כה דרמטית על כהן - היה זוכר היטב את המעמד, את אפקט השבירה הנפשית ולא היה מקרטע בתשובותיו באשר לעצם קיומה של שיחה בנושא זה.
23. בבחינת למעלה מן הנדרש, באשר לפן העובדתי:
אין ממש בטענה כי כהן הוטעה באשר לתוצאות הבדיקה. לבדיקת פוליגרף אין תוצאה אחת ואחת בלבד. ישנה קשת של תוצאות לגיטימיות הנתונות לפרשנותו של הבודק הספציפי.
אינני רואה להכנס לדיון בכל נבכי ה"ציינון" של התוצאות, או לשאלה באיזו שיטה בוצעה הבדיקה. די לי אם אומר, כי התוצאה של אמירת שקר לשאלה הרלבנטית, היתה אחת התוצאות האפשריות הלגיטימיות של הבדיקה. כיוון שהתוצאה עצמה אינה קבילה אין מקום להרחיב בנושא זה.
24. באשר לטענה השנייה - ההשפעה האפשרית שחלחלה "לתת המודע" של בית המשפט:
ס' 56 לפקודת הראיות קובע, כדלקמן:
" 56. ראיה שנתקבלה שלא כדין
ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק-דין;אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק-הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה."
שבתי וקראתי את הכרעת הדין של בית משפט קמא ולא ראיתי ביטוי לכך, כי אכן בית משפט קמא הוטה, או הושפע בדרך כלשהי מהתוצאות בפוליגרף.
בית משפט קמא ציין במפורש כי לא התייחס לתוצאת הפוליגרף לגופה (עמ' 84 להכרעת הדין). אמירה זו אינה סוף פסוק, בשאלה האם הושפע בית משפט קמא מן התוצאות. תיאורטית ניתן לטעון, כי חרף האמירה עדיין ניתוח הראיות יכול להצביע על מסקנה שונה (ע"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פד" נא(2) 1, להלן: פרשת אבוטבול).
בית המשפט העליון, תוך שהוא מזכיר את קביעותיו בפרשת אבוטבול, קבע ברע"פ 7755/01 דוד מרציאנו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5), 913 , בעמ' 923-922, כהאי לישנא:
"הכול מסכימים, כי עדות על תוצאות בדיקה בפוליגרף - של עד כמו של נאשם - וכן עדות על הסכמתו (או סירובו) של נאשם להיבדק בפוליגרף, אינן ראיות קבילות... ראיות אלו אמנם הוזכרו על-ידי השופט במסגרת סקירת הראיות שהובאו במשפט, אך בנימוקי הכרעתו כלל לא הסתמך עליהן. בהזכרתן של ראיות פסולות אלו אין כדי לסתור את חזקתו של סעיף 56 לפקודת הראיות. בפרשת אבוטבול (בעמ' 49) ציינתי, "שגם כאשר השופט מזכיר את הראיה הפסולה בהכרעת-דינו, בלי לפרש את הסתייגותו או התעלמותו ממנה, יעמוד השופט בחזקתו שהכרעתו לא הושפעה מהיחשפותו לראיה הפסולה". אף בענייננו אין חזקה זו נסתרת עקב אזכורן של אותן שתי ראיות פסולות בחלקה הראשון של הכרעת הדין, בגדר סקירה מפורטת של כלל הראיות שהובאו לפני בית המשפט. לא למותר לציין כי גם ההקשר הענייני שבו שבו הוזכרו שתי ראיות אלה היה ניטרלי, ולא ניתן להעלות ממנו אף ברמז כי הן השפיעו באופן כלשהו על ההכרעה" .
דברים אלה יפים גם לענייננו.
מעקב אחרי רכיבי הכרעת הדין, הלוגיקה ובחינת הדברים שהביאו בסופו של יום למסקנה הכוללת, מצביעים חד משמעית על כך שבית משפט קמא בחן את הדברים לגופם, ללא כל השפעה מנותקת וחיצונית שמקורה בפוליגרף.
האם הגרסה שקרית (בידיעתם, או שלא בידיעת החוקרים)
25. האם נמסרה הגרסה השיקרית כדי לרצות את החוקרים ולאפשר לכהן להשתחרר מן המעצר (בידיעתם, או שלא בידיעתם של החוקרים):
התשובה לשאלות אלה היא פונקציה של הבחינה הכללית של אמינותו של כהן, אשר נבחנת לפי אותם מאפיינים שצויינו לעיל.
ההתייחסות הנוכחית תהיה לבחינת ההגיון וכן ההשוואה הפנימית והחיצונית של גרסת כהן בנקודות אלה, כאשר לצד אלה קיימת, כאמור, התרשמותו של בית משפט קמא מהעד, וכן ההתייחסות לאישיותו.
א'- כללי
26. כללית, גרסתו של כהן היא כי מה שעמד בראש מעייניו הוא הרצון להשתחרר לביתו. לטענתו, סבר כי מתן הודאה שיקרית היא הדרך היחידה להשתחרר. בגדר טענה זו, העלה כהן שתי וואריאציות:
האחת - מחשבה עצמאית ומקורית שלו, כי בדרך זו יוכל להשתחרר מהר יותר.
השניה - ידיעתם של החוקרים ועידודם כי ימסור גרסה שיקרית. במילים אחרות, גרסתו באשר לשוחד היא פרי יוזמתם של החוקרים, שלא היו מעוניינים באמת, אלא בתוצאה המפלילה את המערער. על פי וואריאציה זו, החוקרים היו מודעים היטב לכך שכהן משקר, ולא הותירו בפני
ו ברירה אחרת. כהן סבר שכאשר ישתחרר מהמעצר האמת תצוץ על פני השטח על נקלה ויתברר חד משמעית כי הוא לא קיבל כסף מהמערער, לא כדי לעזור לבדראן ולא לכל צורך אחר.
27. כהן נחקר בבית משפט קמא, לאורך מספר ישיבות, המתפרשות על פני מאות עמודים. גרסתו על פני כל אותם עמודים רבים לבשה ופשטה פנים, וכללה ניואנסים רבים. באופן כללי, ניתן לומר כי גרסתו "המובילה" הייתה כי תנ"צ לוין אמר לו, או לפחות ידע שהוא ימסור גרסה שיקרית והסכים לכך באמירה מפורשת, או מכללא.
"אמרתי לו שאתן עדות שקרית והאמת תצא לאור שלא היה ולא נברא " (עמ' 411 ש' 5-4 לפרוטוקול).
מה שהטריד את כהן, באותו שלב, היתה השאלה - אם הוא עצמו לא ייפגע במסירת גרסה שיקרית. לגרסתו, תנ"צ לוין הרגיע אותו בנושא זה ואמר לו "לא ייקרה לך שום דבר. כך זה היה" (שם).
28. בטיעון בפני
נו לבשה טענה זו, פנים שונות במקצת והפכה בוטה יותר. לטענת הסנגור, אין מדובר רק בהבנה של תנ"צ לוין כי כהן עומד למסור גרסה שיקרית, אלא כאמור, בקונספירציה כוללת של הדרגים הבכירים במשטרה, שרצו מסיבות כאלו ואחרות להפליל את המערער. בית משפט קמא לא נדרש להתמודד עם גרסת הקונספירציה, שכאמור לא נטענה בפני
ו.
כדי להסיר את טענת הקונספירציה מעל הפרק. אומר, כדלקמן:
אין שמץ של ראיה לטענה מרחיקת לכת זו, ולשיטתי טוב לה שלא נטענה משנטענה. בדרך להעלאת הטענה נזקק הסנגור, עו"ד חטר-ישי, לתיאוריות רחוקות בדבר אירועים שאינם קשורים לתיק זה תוך העלאת שמות שלא נזכרו בתיק, רק משום שבהתבסס על החומר המצוי בתיק, אין לכך סימוכין.
29. מכאן לבחינת הגרסה המתונה יותר, קרי; אמירת שקר - בחסות, או שלא בחסות, החוקרים.
א. בית משפט קמא דחה, כאמור, גרסה זו, ודעתי היא כי קביעתו עומדת בכל הקריטריונים, שפורטו לעיל לעניין בחינת הודאה.
ההגיון צריך להיבחן תחת שני ראשים עיקריים:
הראש האחד - האם הגרסה, כי לא ניתן שוחד מתיישבת עם המערך העובדתי שלגביו אין מחלוקת, קרי: עצם קיום המפגש תחת הגשר. כיוון, שלעניין המפגש תוקדש פיסקה נפרדת, אומר בשלב זה רק כי קיום המפגש, תוך קבלת הטענה שלא הועבר בו כסף, משאירה אותו חסר פשר ומעמידה אותו באור של מעשה ביזארי, קשה להבנה, ובמילים אחרות, חסר הגיון לחלוטין.
הראש השני - עניינו ההגיון בקבלת טענתו של כהן, כי תוך פרק זמן מינימלי החליט לפעול כעבריין ולמסור גרסה שיקרית. השאלה איננה שאלה של מה בכך, ואין לגמד בחשיבותה. כהן, כאמור, כיהן אותה שעה כראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים. כרטיס הביקור שלו, כפי שהוא הציג אותו, הינו מרשים ביותר: בעל תואר ראשון בכלכלה ומדעי החברה, סטודנט לתואר שני וסטודנט למשפטים במהלך החקירות. מיולי 1984 עבד כהן בשירות הציבורי וכיהן בתפקידים שונים, מהם תפקידים חשובים ומרכזיים, עד להתמנותו לתפקיד הנזכר בכתב האישום. בתחום אחריותו טיפול בסוגיות קשות ומשמעותיות בציבוריות הישראלית, לרבות העיסוק בנושא אחמ"ש וסוגיות קריטיות נוספות. כהן הוא איש משפחה ועל פני הדברים, בעל סולם ערכים נורמטיבי ויותר מכך.
הקלות הבלתי נסבלת, שבה היה כהן מוכן להפוך את עורו ולמסור גרסה שיקרית מחייבת הסבר של ממש. קשה לקבל, כי שעות בודדות של חקירה, שבמהלכן, לא נטען כי ננקטו שיטות חקירה פסולות של ממש, הביאו לשינוי כל סולם הערכים שלו, כשלפתע הבין שזו הדרך לשחרור מהיר מן המעצר ודווקא אחרי שהוא מפליל גם את עצמו.
ב. כהן היה מודע למשמעות של אמירת שקר, שהרי לדבריו הוא, פנה לתנ"צ לוין ושאל אותו מה יקרה אם ימסור עדות שקרית. כהן חרד מהאפשרות, שיסתבך בשל מסירת גרסה כזו, והרי לך תמיהה נוספת: האם די היה באמירה בודדת של תנ"ץ לוין כדי לאיין חרדה זו, הנשענת על כל מיהותו של כהן וכל מה שהיה ידוע ומובן לו עד לאותו יום?
ג. ועוד באותו עניין: הגרסה השיקרית תביא להפללת אדם חף מפשע. הפן המוסרי - קרי; הפללת חף מפשע משמעותי יותר בהתחשב בעובדה ש"המופלל" מכהן כחבר כנסת בישראל, ואדם שעימו היו לכהן יחסי עבודה וחברות טובים.
לא ניתן לגמד פן זה. כהן היה צריך לספק את התשובה לשאלה האם מורא המעצר היה כה גדול עד שבבת אחת היה מוכן לשנות את השקפת עולמו, דרך התנהגותו וכל מה שהכתיב את אורח חייו עד לאותה נקודה.
ד. ועדיין באשר להגיון הגרסה: הדעת נותנת, כי כהן, כסטודנט למשפטים, ידע מה שיודע כל אזרח, כי המשטרה אינה יכולה להחזיק אותו במעצר מעבר ל - 24 שעות, עד להבאתו בפני
שופט. בפני
זה האחרון, יוכל לשטוח את טענותיו ואלו תזכנה להתייחסות רצינית.
בדיעבד, המשך התנהגותו של כהן והעובדה שלא חשף גם בפני
שופט המעצרים כי מדובר בגרסה שיקרית, מצביעה על כך כי סוף מעשה במחשבה תחילה. לשון אחרת, הגרסה לא הייתה שיקרית. הטענה, כי השיקול שלא לחשוף בפני
שופט המעצרים שהגרסה שמסר היא שקרית, הוא שיקולו של הסנגור שייצג את כהן באותו זמן, איננה תשובה ואין בה כדי ליטול את העוקץ משתיקתו.
בית משפט קמא התרשם שכהן "...אדם אינטליגנטי, בעל יכולת ורבלית טובה, חזק ודעתן... "עד צלול, עירני, קפדן בדבריו ורציונלי..." (עמ' 68 ו- 107 להכרעת הדין). בהיות כהן גם בעל השכלה משפטית, קשה לקבל כי השאיר לסנגורו את ההחלטה העצמאית האם לחשוף בפני
שופט המעצרים את האמת שלו. במיוחד כך, כאשר התוצאה המעשית הייתה הסכמה להארכת מעצרו (אותו מעצר שכדי להימלט ממנו מוכן היה "למכור את נשמתו לשטן" ולמסור גרסה שקרית).
ב' - בחינת ההודאות לגופן
30. רצף ההודאות משרטט תמונה ברורה ואופיינית של חשוד המתחיל בגילוי חלקי של העובדות, עובר לגילוי מלא ושוב נסוג וחוזר בו מדברים שהודה בהם. זוהי דינאמיקה טיפוסית ואופיינית. כהן אינו חריג בהתנהלות זו, ושום דבר אינו מצביע על כך, כי מסירת הגרסה והחזרה ממנה, מושפעים ממהלכים פסולים של החוקרים.
בע"פ 2801/95 יעקב קורקין נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 791, נאמר באשר להתנהגות מעין זו, כדלקמן:
"וגירסתו - שנמסרה ב"הדרגה" ... אינה נקיה מסתירות ותמיהות. ברם, אין באלה, כשלעצמם, כדי להפוך את העדות לבלתי אמינה מלכתחילה; וכל שנדרש בעטים הוא - זהירות רבה וניתוח קפדני, כתנאי למתן אמון בה (ע"פ 2801/95 יעקב קורקין נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 791). הדברים ברורים, ואינם טעונים הבהרה נוספת.
ההודעה הראשונה
31. מילים בודדות על ההודעה הראשונה -
מדובר בהודעה שכהן אינו כופר באמיתותה, שהרי הוא מכחיש באותה הודעה את קבלת השוחד. חרף ההכחשה מכילה ההודעה נתונים משמעותים ורלבנטיים המהווים, בדיעבד, פתיח להודאתו (הכתובה והמוקלטת).
ההודעה הראשונה היא ארוכה, מספקת את כל המסד העובדתי, גם בקשר לנהלים הרלבנטיים, בתחומים שעליהם היה כהן ממונה במסגרת עבודתו. בגדר נתונים משמעותיים, מן הראוי למנות את אלה:
(א) כהן טוען כי המערער ביקש מספר פעמים לטפל בעניינו של בדראן ולקדם את הסדרת מעמדו בישראל;
(ב) המערער הוא זה שביקש להיפגש מתחת לגשר. לעובדה זו יש חיזוק נוסף בפלט טלפוני המצביע על שיחות טלפוניות, שיצאו מהפלאפון של המערער ולא להיפך;
(ג) זו הפגישה היחידה בין כהן והמערער על כביש כלשהו;
(ד) כהן לא זכר מדוע ביקש המערער לפגוש אותו. בגדר השערה אמר "אני מניח שהוא ביקש שוב לבדוק מה קורה עם הבקשה של יונס..." (ת/1.34.1 עמ' 7);
(ה) לשאלה האם הייתה העברה פיסית של דבר כלשהו מהמערער אליו, עונה כהן - "לא זכורה לי העברה כזאת, ייתכן בגדר השערה שקיבלתי מסאלח טריף
באותה פגישה שמתוארת על ידי מעטפה עם מסמכים בקשר לבקשה של יונס" (שם, בעמ' 8).
במאמר מוסגר, האישור, גם אם על דרך ההשערה ("ייתכן"), כי קיבל מסמכים באותו מפגש, הוא משמעותי ביותר. יש בו כדי לאשר את ההנחה ההגיונית כי רק העברת דבר מה פיסי מיד ליד הצדיקה קיום מפגש, בהבדל משיחת טלפון, פקס וכיוצא בכך;
ההודאה הכתובה
32. ההודאה הכתובה היא קצרה יחסית. היא מאשרת את כל פרטי הגרסה הקודמת, כאשר השינוי היחיד הוא הודאתו של כהן, בכך שעם המסכמים שקיבל מהמערער היה גם סכום של 2,000 דולר.
33. בית משפט קמא ניתח את סימני האמת וסימני האותנטיות העולים מהודאה זו ודבריו בנושא זה מקובלים עלי (ראה עמ' 29-31 להכרעת הדין). יש בדברים הגיון פנימי, צבע, תחושות ונסיון, אולי אינסטינקטיבי, של הדובר לנשוף חם וקר באותו הבל פה, קרי; להודות בדברים מבלי להודות במשמעותם המפלילה לגביו. כמעט הייתי אומרת, להודות בעובדות מבלי להודות באשמה: כהן מתאר כי את הכסף ראה רק לאחר שהמערער הסתלק מהמקום, כאשר המשמעות המתבקשת היא כי לא נותרה בידו הברירה להחזיר את הכסף מיידית. בהמשך, הוא מתאר את הפחד, את העובדה שלא היו חילופי מילים בנושא הכסף, כך שלא נוצרה נקודת פתיחה להחזרתו. את אחריותו הוא מצמצם לספק פעולה שלא כשורה - "במידה ובמעשה כלשהו פעלתי שלא כשורה אני מתחרט על כך ומצטער" (ת/1.34.5, בעמ' 3).
בהנחה, שההודיה היא הודיה שיקרית, צריך כהן להיות מוכשר במיוחד כדי להמציא בפרק זמן קצר, כשהוא מצוי בחקירה מלחיצה, גרסה שלמה שיש בה, כאמור, אוירה, תחושות והבנה מאוחרת, לצד פרטים עובדתיים, אפילו כאלה שאינם חיוניים. למשל; מה עשה בכסף, העובדה ששילם בדולרים ולא המיר את הכסף לשקלים וכיוצא בכך.
כדי להסיר כל ספק, אני רואה להעיר, כי גם לו הייתה ההודאה הכתובה נותרת בבדידותה, מבלי שתצטרף אליה ההודאה המוקלטת, לא הייתי רואה כל סיבה לפקפק באמור בה ושלא לתת לדברים את המשקל המלא, כאשר הבדיקה הנוספת תיעשה אך ורק ביחס לקיומה של ראיית חיזוק כנדרש מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות.
ההודאה המוקלטת
34. עיקר הקצף יצא כנגד הודאה זו, שהוקלטה ללא ידיעתו של כהן. בפני
נו שפך הסנגור אש וגופרית על התנהלות החוקרים. על קצה המזלג, טען הסנגור, כדלקמן:
א. חקירה זו לא נערכה בדרך של חקירה באזהרה;
ב. כהן אמר את הדברים, משום שהבין כי זה התנאי ללכתו הביתה (דבר אשר יש לו ביטוי בתמליל השיחה), וכן משום שהובטח לו כי לא יאונה לו רע כתוצאה מדבריו;
ג. דברים מפורשים, שאמר כהן, אינם מתיישבים עם המציאות ועם השכל הישר והיו צריכים להביא את החוקרים, על נקלה, למסקנה מיידית, כי הגרסה שיקרית (הכוונה במיוחד להרכב השטרות, בהם מדובר - 100,200,250 דולר ארה"ב);
ד. לכל אלה, מצטרפת הטענה, כי החוקרים היו ערים לכך ונמנעו במכוון לשאול שאלות ולהעמיד את גרסתו של כהן במבחן.
35. משום שהסנגור ייחס חשיבות רבה לקלטת זו, הוקרן קטע ממנה במהלך הדיון ולאחר מכן, צפיתי בקלטת תוך מתן תשומת לב לאותן נקודות שאליהן הפנה הסנגור.
צפייה בקלטת איננה מותירה ספק בכך, שמדובר בשיחה נינוחה בין החוקר לנחקר. שיחה שאיננה מאיימת מבחינת הנחקר: היא נותנת לו את מלוא ההזדמנות לומר כל שבדעתו ועל רוחו, לרבות חזרה מן הגרסה הכתובה.
בניגוד לטענתו של הסנגור, כי החוקרים חששו להעמיד את גרסתו של כהן במבחן, הסיפא של השיחה מהווה מעין חקירה נגדית לכהן שבה הוא נשאל שוב ושוב האם הדברים שהוא אומר אמת. כך למשל, נשאל כהן:
"יאיר: עכשיו, בוא תראה אנחנו עוסקים פה בתיק שמול אדם בכיר מאוד, היום הוא שר, רפאל: כן,
יאיר: אני שואל אותך עכשיו שאלה עם יד על הלב: כל מה שאמרת לי אמת?
רפאל: כן, ...
יאיר: ואם זה לא היה האמת לא היית אומר את זה אתה משוכנע בזה?
רפאל: כן..." (ע' 30 ש' 24 - ע' 31 ש' 26).
השיחה ממשיכה ברוח זו. שוב ושוב ניתנת לכהן ההזדמנות לחזור בו, והוא לא נאחז ביד המושטת לו. כהן נחקר בבית המשפט על דבריו אלה, והעיד כי לא היה לו נוח עם אמירתם:
"פחדתי. הייתי כנוע. מי שרוצה (כך במקור) את הקלטת בצורה נורמלית, יכול לראות בבירור. יכול לראות שכאשר רגב צעק עלי ואמר לי להגיד את האמת אפשר לראות כמה זמן לקח לי לענות. ידעתי שאני נותן עדות שקרית. ידעתי שאין את עניין הכסף. פחדתי מהם. בשבילי הם היו הכל. לא רציתי להתעמת אתם. מי שרואה את הקלטת ואת התשובות שלי רואה שאני מבולבל ומנסה לזרום איתם כי ידעתי שאני יוצא הביתה וגם כחלון ידע זאת" (עמ' 427 ש' 18-24 לפרוטוקול).
לשאלה מדוע לקראת סוף השיחה, כאשר הבין את משמעות דבריו, לא אמר כי הללו שיקריים, השיב - "אני לא רציתי לפתוח את הנושא אצלם. באותו רגע היה חשוב לי לעזוב את המקום ואז אני הולך הביתה ואתמודד עם זה" (עמ' 433 ש' 5-4 לפרוטוקול).
התשובה אינה תשובה. העובדה הבסיסית נותרת בעינה. כהן נחקר על אמיתות גרסתו.
כנגד כל הדברים הללו, מביא הסנגור ציטטות של כחלון, החוקר הראשי בשיחה המוקלטת, שאמר כי:
"עד כמה שאני זוכר, צבי גלבר חשב שמספיקה ההודיה הכתובה של הערב לפני.
לעומת זאת, רגב מאוד התעקש על ההקלטה. אני התנדנדתי בין שניהם.
ראיתי חיוב ושלילה בעניין הזה ואפשר גם לראות את זה בהקלטה. אני מדבר איתו לאט לאט. אני בהתחלה חושש ומדבר איתו לאט לאט עד שאני מגיע איתו לעניין.
לשאלות ביהמ"ש:
ש. ממה חששת?
ת. חששתי שפתאום הוא יחזור בו. פתאום הדברים יאמרו בצורה שונה.
העובדה שהוא חושב שהוא חבר שלי ופתאום הוא רואה שאני לא" (עמ' 906 ש' 24-20, עמ' 907 ש' 1-4 לפרוטוקול).
בהסבריו של כחלון, יש הגיון ומשום שנתן ביטוי לחששותיו אין גם לפקפק באמיתותם. ניתן להבין גם אם לא בהכרח לקבל, כי חוקר המאמין שהנחקר מסר את האמת והחקירה מוצתה יעלה הרהורים באשר לנחיצות גביית הודאה נוספת (ראה לעניין זה גם עדותו של תנ"צ לוין בבית המשפט, עמ' 1163 לפרוטוקול ואילך).
כחלון גם הסביר כי חשש שכהן יבין שהוא אינו "חבר שלו". הבנה זו עשויה להשליך על שינוי הגרסה וגם חשש זה - אינו מופרך.
הוויכוח בין החוקרים מקורו גם בשיקולים מערכתיים, אם כי שיקול זה הובע בשלב מאוחר יותר.
תהיינה הדעות בקשר לוויכוח זה אשר תהיינה, בסופו של יום נגבתה הודאה נוספת, הוקלטה והוסרטה ובכך הסתיים העניין. שמיעה והתבוננות בקלטת אינם מותירים ספק שכהן מבין היטב את משמעות דבריו. כאשר אומר כהן למשל, כי הרגיש כמי שמחזיק בידו "פצצת ניצרה בלי ניצרה", פרט לצבע שמוסיפה אמרה זו יש בכך כדי להבהיר כי כהן הבין בזמן אמת שמדובר במעשה חמור, ואת הבנתו דאז הוא מעביר לחוקרים היום. נסיונות "המזעור" של חלקו תופסים מקום בולט גם בהודאה המוקלטת.
36. באשר לשאר הטענות שהעלה הסנגור, בקצרה:
א. לעניין אי אזהרתו של כהן:
הכלל משכבר הימים, היה והינו כי החובה להזהיר חשוד, קמה למִן הרגע שבו יש לחוקר סיבה לחשוד כי האדם הנחקר עבר עבירה (ראה לעניין זה חוות דעתי, אשר התקבלה פה אחד, בע"פ (ת"א) 70328/04 דיין נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(1), 3036).
יחד עם זאת, אין חובה להזהיר נחקר כל פעם מחדש. לעניין זה, יפים דבריו של המשנה לנשיא מ' אלון, בבג"צ 3412/91 סופיאן עבדאללה נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור, פ"ד מז(2), 843:
"אין לפרש את הזכות של עצור להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו כמטילה חובה על המשטרה להזכיר לו כל רגע או כל שעה על זכותו זו..."
למרות שהדברים נאמרו על זכות העצור להיוועצות בעורך דין. הם יפים וראויים גם לענייננו, הואיל וזכות זו נגזרת מזכות ההודעה על קיומה, במקביל לאזהרה.
כהן יודע שהדובר איתו הוא חוקר. היות השיחה נינוחה וקולחת איננה משנה את הסיטואציה. קרי; היותו נחקר היושב מול חוקר ומוסר את גרסתו. במהלך שיחה זו נכנסו חוקרים נוספים, למשל סנ"צ רגב שהפנה לכהן כל אותן שאלות שהוזכרו לעיל. לכהן ברור איפוא כי מדובר בחקירה שלה שותפים מספר חוקרים. כדי למנוע שמץ ספק, הבהיר סנ"צ רגב לכהן "אתה עדיין בחקירה" (עמ' 29 ת/1.34.6).
אין גם ממש בטענה בדבר מניעת המפגש בין כהן לעורך דינו. כהן אמר שאיננו מעוניין בעורך דינו בשתי הזדמנויות (ת/1.34.4 ו - ת/1.34.6), ומכל מקום אין בכך כדי לפגוע במשקל הודאתו (הכתובה והמוקלטת).
ב. באשר לטענה כי הובטח לכהן שלא יאונה לו כל רע:
הסנגור בונה תילי תילים של השערות על ארבע מילים הנמצאות בעמ' 8 לתמליל: "תגיד לו שיהיה בסדר". הטענה היא כי מילים אלו מהוות הבטחה לכהן כי אם ימלא את חלקו ישוחרר.
צפיה בקלטת מצביעה על כך, כי ספק אם כהן מודע לאמירת הדברים (הדברים מצויים ברקע, נדרש מאמץ כדי לשמוע אותם). מכל מקום, אם אכן סנ"צ רגב מורה לכחלון להבטיח שיהיה בסדר, צריך המשך התמליל לחשוף אמירות מצד כחלון ברוח הדברים שנאמרו לו על ידי סנ"צ רגב, קרי; הבטחות לכהן שיהיה בסדר. התמליל איננו חושף כל אמירה מסוג זה.
ועל כל אלה: הבטחה של סנ"צ רגב "שיהיה בסדר", כדי לעודד כביכול את כהן לדבר (בלי להתחשב במידת האמת שבדברים) אינה עולה בקנה אחד עם החקירה הנגדית שעורך סנ"צ רגב לכהן זמן קצר לאחר מכן בהמשך החקירה.
ג. באשר לטענה בעניין הרכב השטרות - 100,200,250 דולר:
הטענה תפסה נפח רב, לשיטתי נפח רב מידי, בטיעוני הסנגור. מדובר בנושא שולי, זניח, שעל פני הדברים לא הייתה לו משמעות רבה בזמן אמירתו, והנסיון לייחס לו חשיבות הוא נסיון מאולץ, שנעשה רק בדיעבד, תוך העמדת דברים חסרי משמעות, תחת בדיקה מיקרוסקופית.
אלה העובדות הרלוונטיות:
בעמ' 9 לתמליל ההודעה המוקלטת (ת/1.34.6), נשאל כהן: "אתה זוכר איזה שטרות של כסף זה היה? והשיב: "לא יודע 250,200,100. אתה יודע לא התעמקתי בזה, ברגע שזה, אתה יודע אתה שם את זה ככה בצד ואתה זה לוקח לך איזה עשרה רגעים, אתה, אתה בהלם, אתה, אתה לא מדבר עם אף אחד על זה ואתה, אתה מרגיש שיש לך איזה רימון ביד".
זהו המקום היחיד שבו מופיע הרכב השטרות דלעיל, עד לחקירה בבית המשפט. כבר מהתשובה שצוטטה לעיל, ניתן לראות, כי כהן עצמו נותן תשובה סתמית ומשוערת באשר להרכב השטרות ואיננו מייחס לכך כל חשיבות ('לא התעמקתי בזה').
הדגש בדבריו של כהן הוא על תחושתו כאשר גילה את עצם העובדה שניתן לו כסף. אפילו הסכום, באותו שלב, לא היה ידוע לו (לגרסתו). הרכב השטרות וודאי לא שיחק שום תפקיד.
במהלך חקירתו בבית משפט קמא, נשאל כהן פעמיים בנושא זה. תחילה נשאל: "ראית פעם שטרות של 250 דולר אמריקאיים?". ותשובתו הייתה: "לא. רק מאוחר יותר התברר לי שאין שטר כזה. זה מה שזרקתי, כמו שזרקתי את ה- 2000, שזה היה סתמי, לא ידעתי שאין שטר של 250" (ראה עמ' 503 ש' 21-17 לפרוטוקול). בפעם הנוספת, לבקשת הסנגור, אישר כהן כי לא נחקר פעם נוספת במשטרה על הרכב השטרות (ראה עמ' 713 ש' 12-4 לפרוטוקול).
כחלון, החוקר שחקר את כהן בנושא זה, אמר כי להבנתו מדובר היה במקבצים: "הבנתי שהוא מדבר אתו על כך שהיו שטרות מפוזרים בפני
ם, היו קבוצות שהיו 50,100,250,200. זה האופן שבו הוא תאר איך השטרות היו מונחות בתוך המסמכים עצמם" (עמ' 778 ש' 3-1 לפרוטוקול).
לטענת הסנגור, אין כידוע שטר של 250 דולר. כהן מדבר במפורש על שטרות ולא על מקבצים, ומכאן שתשובתו מעידה על כך, שאינו דובר אמת. החוקרים נמנעו במפורש מלהרחיב את החקירה בתחום זה, אף זאת כחלק מהחשש הכללי שליווה אותם, כי כהן יחזור בו מגרסתו.
בית משפט קמא התמודד עם טענה זו (ראה בעמ' 79 להכרעת הדין), תוך מתן מספר הנמקות לעניין חוסר הדיוק בהרכב השטרות. כל שאוכל לומר הוא כי תשובותיו של בית משפט קמא מקובלות עלי.
כהן העיד בבית המשפט, כי לא ידע שאין בנמצא שטר של 250 דולר. בית משפט קמא לא האמין לו בנקודה זו (ראה עמ' 79 ש' 28 להכרעת הדין), ואין סיבה שלא לקבל קביעה זו. בהנחה שכהן רצה באותו שלב לרצות את השוטרים, ולו גם כדי שיאפשרו לו להשתחרר מהמעצר, הדעת נותנת כי לא "ישתול" בגרסתו נתון כוזב בעליל, שיכול להקפיץ עליו את חמתם של החוקרים. לפיכך, המסקנה המתחייבת היא כי המדובר באמירת אגב, חסרת משמעות לדובר באותו שלב. הנסיון לקרוא לתוך נתון זה משמעות כלשהי הוא, כאמור, נסיון מאולץ, מאוחר, שאין בו ממש.
ד. באשר לטענה כי הימנעות החוקרים מלשאול שאלות היא ביטוי נוסף לפחדם שכהן יחזור בו מהודאתו -
האמור לעיל, מהווה תשובה גם לטענה זו.
גם לו היו החוקרים מציגים שאלה לכהן באשר להרכב השטרות, ספק אם היה בשאלה זו כדי להביא להתמוטטות הגרסה, או אפילו לפעירת סדקים, או פירכות בה. אדרבא, כהן שהיה מעוניין ברצונם הטוב, היה מתקן את הדברים בו במקום לשביעות רצונם של החוקרים והבעיה הייתה באה לפתרונה. באופן טבעי, דווקא אי הצגת השאלה מצביעה על כך שאיש מהחוקרים לא ייחס לכך חשיבות.
ה. טענות נוספות בנושא סכום הכסף:
הסנגור טוען כי נותרו נושאים לא בהירים או לא סגורים והחוקרים נמנעו מלברר אותם עד תום עם כהן, ואלה עיקרי הדברים:
(1) בהודעה המוקלטת לא נעשה נסיון לברר את הסכום הכולל של הכסף (לטענת הסנגור משום ש - "החוקרים לא ידעו מה טוב להם יותר 2000 דולר או 5000 דולר" (ראה פרק יג', עמ' סעיף 2 לסיכומי התשובה);
(2) כהן לא נחקר כיצד יכול היה לראות את הכסף, אם הכסף היה בתוך מעטפה עם מסמכים שהונחה על מושב הרכב;
(3) כהן אמר, בין היתר, כי שקל להחזיר את הכסף למערער ולא נחקר מדוע לא עשה כן
להלן, אתייחס לטענות, בהיקף הנדרש:
באשר לשאלת הסכום -
הסכום של 5,000 דולר שבו נוקב הסנגור, כמצוטט לעיל, מתבסס על גרסתה המקורית של סוהיר. סוהיר אמרה כי "חוסני הוא איש עשיר מאד סאלח התחבר אליו, כי האיש מצ'פר את סאלח בהרבה דברים...חוסני גם נתן לסאלח כסף את זה ראיתי בעיני...במעטפה שסאלח מסר (לכהן) היו 5000 דולר" (ת/6, בעמ' 8-7 לגרסה המודפסת, וכן ראה גם ת/7 בעמ' 2 לגרסה המודפסת).
בהודעה מאוחרת יותר (נ/37) שינתה העדה את גרסתה. לפי הודעה זו, במעטפה שסאלח מסר לכהן היה סך של 2,000 דולר. אליבא דהסנגור, בכך יש לתמוך בגרסת הקונספירציה: "היות ואי אפשר לסגור עם כהן על 5,000 דולר, מה עשתה המשטרה, וויתרה על פרט החקירה המוכמן (הסכום) והלכה לסוהיר לסגור איתה שתוותר על 5,000 דולר... היא שינתה את העדות במקום 5,000 ל- 2,000" (עמ' 11 לפרוטוקול שבפני
נו). "צריך תמימות יוצאת דופן לחשוב שהיא (סוהיר) בדימיונה שינתה את המספר ולא שמעה את זה מאף איש משטרה שאמר לה, תשמעי 5,000 יקלקל לנו את התיק"
אין ממש בטענה זו מן הטעמים הבאים:
(1) בית משפט קמא קבע כי בהקשר זה לא ניתן לקבוע ממצאים לחובתו של המערער, על פי אמרותיה של סוהיר, בפרט מהאמור בנ/37 (ראה בעמ' 78,82,135 להכרעת הדין). דחיית גרסתה של סוהיר בנושא זה מתפרסת על פני כל "החזית", לרבות הסכום בו נקבה.
(2) לא ברורה טענתו של הסנגור, לפיה המשטרה לא יכולה הייתה ל"סגור" את הסכום עם כהן (ראה ציטטה לעיל), זאת מחד גיסא. מאידך גיסא ובאותה נשימה נטען, כי המשטרה סיכמה עם כהן כי ימסור הודאה שקרית אשר תפליל את השר ואז "יהיה בסדר" (עמ' 8 לתמליל ההודאה המוקלטת ת/1.34.6). אם מוכן כהן, לבדות גרסה מראשיתה ועד סופה - מדוע יעצר בתיקון הסכום. אדרבא, הדעת נותנת כי המשטרה תיעזר בכהן המשתף עימה פעולה, כדי להתגבר על גרסת סוהיר, ולא בסוהיר שאינה אמינה, כדי להתגבר על גרסת כהן.
באשר למועד הנטען על ידי כהן מתי ראה את השטרות -
אין חשיבות לשאלה זו ולשאלה מתי כהן ספר את הכסף. כהן אישר בהודאה המוקלטת כי ספר את הכסף בשלב כלשהו, לדבריו הוא אסף את הכסף, סגר אותו עם גומיה ושם אותו בארנק.
כפי שכבר צויין לעיל, כל התיאור ביחס להתייחסותו לכסף, לרבות הצד הפיסי של נטילת השטרות והכנסתם לארנקו, הוא אותנטי ויש בו צבע. בשלבים מאוחרים יותר וודאי שכהן יכול היה לראות את הכסף, ולפיכך לא ברורה לי ההתמקדות בשאלה האם יכול היה לראות את הכסף עובר לקבלתו.
באשר לשאלה מדוע כהן לא החזיר את הכסף -
האמור לעיל, מהווה תשובה גם לכך. שאלה מסוג זה "מדוע לא החזיר כהן את הכסף", יותר משהיא שאלה אינפורמטיבית היא שאלה נורמטיבית. אי הצגת השאלה, וודאי אינו מצביע על הירתעות החוקרים מבדיקת עובדות לעומקם.

הודעה מיום 03.07.01 - ההודעה המאוחרת
37. הודעה זו נגבתה, כאמור, לאחר שחרורו של כהן מהמעצר ולבקשת פרקליטו. במסגרתה חזר בו כהן מהודאתו, והכחיש כי מסר הודאה נוספת מלבד ההודאה הכתובה. כלשונו - "האמת היא שלא קיבלתי כסף ולא ביקשתי כסף ומעולם לא דיברתי על כסף עם השר סאלח טריף
, זו האמת וזו המציאות". "מה שמסרתי ביום שלישי בלילה (קרי; ההודאה הכתובה) היה כדי לצאת מהסיוט שבו הייתי נתון והלחצים הנפשיים והעייפות והמתח שגם החוקרים היו ערים לכך"."...חזרתי ואמרתי לכל החוקרים שהעדות שנלקחה ממני ביום שלישי בלילה ...הינה עדות שקר". "מיום שלישי בלילה (קרי; ממועד מתן ההודאה הכתובה) לא נחקרתי יותר ולא נגבתה ממני עדות".
כשנשאל ספציפית לגבי ההודאה שנתן ביום רביעי בבוקר, ולאחר שנאמר לו כי זו הוקלטה השיב - "אני לא זוכר ...".
38. בית משפט קמא קבע כי ההודעה המאוחרת אינה ראויה לאמון: הכחשתו החוזרת ונשנית של כהן - שמונה פעמים - לשאלותיו הנוקבות של החוקר גלבר באשר לקיומה של שיחה ביום רביעי (ההודאה המוקלטת), הינן שקר גס, שיש בו כדי לחזק את משקל אותות האמת הניכרים בהודאה המוקלטת (עמ' 58 ו- 60 להכרעת הדין).
כחלק ממסקנתו זו, התייחס בית משפט קמא לאופן בו נאמרו הדברים בהודעה המאוחרת וכן לסירובו של כהן להתבונן בקלטת.
39. הסנגור משיג על קביעות בית משפט קמא. לשיטתו, מדובר בדוגמה נוספת של התייחסות מקובעת ושבויה בקונספציה, של בית משפט קמא. כך למשל, טוען הסנגור כי הדרך שבה הכתיב כהן את ההודעה המאוחרת משקפת תמונה אופיינית לנחקר אשר איבד את אמונו במערכת, קיבל את עצת עורך דינו ובא למסור הודעה במשטרה. משכך, אין לזקוף זאת לחובתו (כפי שעשה בית משפט קמא).
באשר להתכחשותו להודאה המוקלטת טוען הסנגור כי "לא דבק שקר בכלל ושקר גס בפרט, אלא נתגלתה שכחה, או מחיקת זכרון, אשר הייתה צריכה לעורר נשכחות בתודעתו של בית המשפט קמא דווקא לטובת אמינותו של ר. כהן, אשר כפי ששכח את קיומה של "שיחת הבוקר...כך שכח את מטרת המפגש...". לחילופין, טוען הסנגור כי מקור השכחה "אכן בעיה פסיכולוגית שלו (של כהן)".
באשר לצפייה בקלטת טוען הסנגור, כי היא עשויה ללמד דווקא כי החוקר גלבר הוא זה שמשקר, ולא כהן. לעניין זה, מפנה הסנגור לדבריו של החוקר גלבר לכהן "אני מציג לך קטע וידאו". הכוונה לקטע הודאתו של כהן כי קיבל 2,000 דולר מהמערער בהודאה המוקלטת. אלא, שלמרות שהחוקר גלבר אמר כי הציג הקטע, הקטע הזה לא הוצג. משכך, תמה הסנגור מדוע קבע בית משפט קמא כי כהן הוא הדובר שקר. כהן אמר אמרת אמת כאשר טען "אני לא ראיתי קטע כזה".
40. גם בנושא זה לא מצאתי ממש בהשגותיו של הסנגור.
בקצרה:
התכחשותו של כהן בהודעה המאוחרת לקיומה של ההודאה המוקלטת הוא בבחינת שקר ברור וחד משמעי. לו היה צורך בכך, שקר זה בפני
עצמו יכול היה להוות ראיית סיוע, שכן הוא עומד, או לפחות קרוב לעמוד בארבעת הקריטריונים שקבעה הפסיקה לעניין זה:
ניתן לומר כי השקר בא ממקום עצמאי - מדובר בהתיחסות לסוגיה חדשה, שעליה לא נחקר כהן קודם, בהודעה (בהבדל מהודאה), שאותה לכל הדעות בא למסור מרצונו החופשי;
השקר הוא ברור וחד משמעי - כהן חזר ואמר כי לא הייתה שיחה למעט ההודאה הכתובה, והרי אין מחלוקת באשר לקיומה של ההודאה המוקלטת;
השקר מתייחס לנקודה השנויה במחלוקת - ההודאה המוקלטת, ונכונותו למסור אותה;
השקר נועד להכשיל את החקירה ובדיעבד להטעות את בית המשפט.
[ראה לעניין זה את פסק הדין המנחה ע"פ 161/72 מוסטפה בן עבדל קאדר סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 203, וכן ע"פ 497/92 עמוס (מייקל) נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3), 2068].
האמור לעיל, הוא בבחינת למעלה מהנדרש, שהרי אין צורך בראיית סיוע. יחד עם זאת, העובדה שההודעה המאוחרת מכילה שקרים מסוג זה, מהווה תמיכה נוספת להחלטתו של בית משפט קמא להעדיף את ההודאה הכתובה והמוקלטת מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות.
41. באשר לטענה בדבר אופן הצפייה של כהן בקלטת, או בקטע המדוייק שהראה, או לא הראה, החוקר גלבר לכהן -
למרות שהסנגור בחר גם לעניין זה לייחס חשיבות רבה, ובשל כך הוקרן קטע מהקלטת במהלך הדיון בפני
נו, לשיטתי המדובר בנושא שולי, זניח שאין בו כדי להעלות או להוריד למחלוקת בתיק זה. כהן הופנה למלוא ההודאה המוקלטת ואין מחלוקת שהודאה זו מכילה גם את הקטע הרלבטי.
אמירות נוספות - האומנם
42. אליבא דהסנגור, מה ש"הושג" מכהן הן רק שתי ההודאות: ההודאה הכתובה וההודאה המוקלטת. כהן חזר על אמרותיו המפלילות רק שתי פעמים ולא היו התבטאויות משמעותיות נוספות כנטען על ידי על ידי התביעה.
אלה ההתבטאויות עליהן נסובה המחלוקת:
43. ראשית הודייה (שיחותיו של כהן עם כחלון ותנ"צ לוין)
כחלון העיד בבית משפט קמא, כי עוד לפני ההודאה הכתובה הסיק מהתבטאויות של כהן ומשפת הגוף שלו כי הוא עומד בפני
הודאה. לדבריו: "...לאורכו של כל התשאול האחרון, הרגשתי איך הוא מתחיל להגיד אמירות של תחילת הודיה. דברים כמו: מה יקרה אם אספר את האמת? מה יהיה איתי? וכו'. מנסיוני כחוקר, הרגשתי משפת הגוף שלו והדברים שאמר ומהאופן שבו התנהל התשאול שהוא הולך להודות" (עמ' 771 ש' 22-18 לפרוטוקול).
בית משפט קמא ראה בדברים ראשית הודיה ועל כך יצא קצפו של הסנגור. הטענה המרכזית של הסנגור, כי הדברים לא תועדו בזמנו. בית משפט קמא שהקפיד עם המערער ועם כהן ובא עמם חשבון על כך שנזכרו בסיבה למפגש ובנתונים נוספים רק עובר לדיון במשפט, לא הקפיד עם כחלון וגם לא עם תנ"צ לוין, שהעיד אף הוא על התפתחויות שקדמו להודאה הכתובה ואשר משתמעת מהם ראשית הודיה.
גם בנושא זה אין מקום להאריך. אלו מסקנותיי:
א. קיומה או אי קיומה של ראשית הודייה אינו קריטי במסת הראיות בתיק זה. גם קביעה כי התנהגותו של כהן, או התבטאויותיו, אינן מהוות ראשית הודייה, לא יהיה בה כדי לשנות את התוצאה הסופית;
ב. צודק הסנגור בטרונייתו על כך שכחלון לא תיעד את התרשמותו בזמן אמת ואף לא את התבטאויותיו של כהן שבהן ראה ראשית הודיה. יחד עם זאת, גם משקלה של גרסה כבושה שיש בה פגמים (כגון חוסר תיעוד) מסור לבית משפט השומע ורואה את העד. בית משפט קמא נתן אמון בעדותו של כחלון. האמון איננו שרירותי והוא מבוסס, בין היתר, על כך כי כחלון הגיב בזמן אמת לתחושותיו, שעל כן קרא לתנ"צ לוין שיבוא לשוחח עם כהן, משום שחשב שיהיה בכך כדי לקדם את החקירה (ראה המשך דבריו בעמ' 772-771 לפרוטוקול);
ג. על כך שתנ"צ לוין נכנס לחדר ושוחח עם כהן אין מחלוקת (ראה דו"ח התשאול ת/1.34.2). בנוסף: דוח התשאול, מכיל התבטאות שניתן לראות בה ראשית הודיה (בנפרד מראשית הודיה עליה מעיד כחלון שנדונה לעיל): כאשר כהן אומר לתנ"צ לוין כי "יתכן והסכום שיגיד לא יהיה מדויק" - זוהי אמירה מפלילה, שנאמרה עוד לפני ההודאה הכתובה והיא עומדת בקריטריונים של ראשית הודיה. כיוון שתנ"צ לוין תיעד את השיחה במסמך, אשר אין סיבה לפקפק בתוכנו, הרי הפגם שנפל בעדותו של כחלון - לא קיים לגביה;
ד. לא מצאתי ממש בטענת הסנגור, כי בית משפט קמא נקט במדיניות של איפה ואיפה. הסנגור מכוון בדבריו לבחינת המניע המאוחר, שהעלה כהן לקיום המפגש מתחת לגשר, על ידי בית המשפט.
בית משפט קמא דחה את ההסבר באשר למניע, בין היתר (ולא רק), משום שהוא הועלה בשלב מאוחר בהתפתחות העניינים. אין כל דמיון בין עד הנחקר על בסיס גרסתו, לענייננו: על מפגש שהוא יזם והיה חשוב ודחוף לו לעתידו האישי והמקצועי, שעל כן ניתן לצפות כי יזכור היטב את הסיבה לקיומו ויאמר אותה בהזדמנות הראשונה, לבין חוקר המעיד על חקירה, שאיננה קריטית עבורו, ושגה בכך שלא תיעד כל פרט, כמו התרשמותו שלו משפת הגוף של הנחקר.
44. דו"ח המעצר (ת/1.34.4)
סנ"צ רג"ב היה הקצין שהחליט על כליאתו של כהן לאחר ההודאה הכתובה. בפני
ו אמר כהן: "אני הודיתי בכך שלקחתי 2,000 דולר מהשר סלח טריף, כאשר שימש כיו"ר ועדת הפנים של הכנסת עבור הטיפול בתיק של חוסני בדראן יונס".
בית משפט קמא ראה בדברים אלה הודאה נוספת בפני
איש מרות (עמ' 29 להכרעת הדין). הסנגור טוען, כי דו"ח המעצר הוא חלק מן ההודאה הכתובה ואין לראות בדברים משום הודאה עצמאית נוספת.
גם בנושא זה, אין לקבל טענת הסנגור.
התבטאותו של כהן בפני
סנ"צ רגב נועדה לשרת הליך עצמאי משני, קרי; הליך המעצר. סנ"צ רגב היה צריך להחליט על מעצרו של כהן. סמכות זו מוסדרת בחוק (סעיף 28 (א) לחוק המעצרים), ולצורך כך דיבר עם כהן.
כיוון שמדובר באמירה ששירתה הליך אחר, אין מקום לראות אותה כחלק מההודאה הכתובה, וצדק בית משפט קמא כאשר ראה בה אמירה עצמאית. מבחינת תוכנה, האמירה היא הגיונית וקוהרנטית. כהן יודע מה עשה ולמה עשה. שעל כן, יש להעניק לה את מלוא המשקל.
סיכום ביניים
45. האמור עד כה, מצביע על כך שלא נפל כל פגם במסקנתו של בית משפט קמא באשר למשקל המלא שיש ליתן לאמור בהודאה הכתובה והמוקלטת, וזאת על בסיס הקריטריונים שעניינם: התרשמות מהעד, בדיקת הגיון הפנימי של הדברים ואישיותו של העד.
46. בין היתר, טען הסנגור כי הכלי שעניינו התרשמות מהעד הינו כלי מפוקפק, שאין לסמוך עליו. לצורך כך, טרח הסנגור בסיכומי התשובה להביא לידיעתנו סיפור אישי "המבהיר מדוע נזהר אני מלקבוע עמדה על בסיס "שפת הגוף"" (ראה עמ' 8 לסיכומי התשובה).
הסיפור יפה. אלא, שאין בו כדי לשפוך אור חדש על סוגיה זו, שזכתה כבר לפסיקה מעמיקה וענפה, הן בארץ והן בעולם.
התרשמות הינה כלי עבודה חשוב של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העדים. "המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) - כל אלה, בגדר דק-מן-הדק - עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (ראה דברי השופט מ' זילברג בע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז (2) 1065, 1074; ובאותו הקשר ראה גם ע"פ 4004/93 יצחק יעקובוביץ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 133).
אין ספק, כי מטבע הדברים, אין מדובר בכלי מדעי בעל פאראמטרים שניתנים לכימות מספרי, או מדדים מדוייקים אחרים. עדיין, יש לו משמעות ולא בכדי, ממעטת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה המבוססים, בין היתר, על התרשמות.
במקרה הנוכחי, בית משפט קמא נתן ביטוי להתרשמותו. אין מדובר בהתרשמות שרירותית, אלא בהתרשמות המלווה בהנמקה לוגית (ראה האמור לעיל 29 ד' ).
אם קיים סיכון במבחן ההתרשמות, כפי שטען הסנגור (וניסה להוכיח באמצעות הסיפור האישי), הרי הוא "מנוטרל", כאשר נעשה שימוש גם בכלים האחרים, המושתתים על אדני הגיון ובחינת מכלול הראיות, תוך השוואתן והצלבתן זו עם זו.
המפגש
47. את המפגש ניתן, כאמור, לקטלג בשני אופנים:
הראשון - כראייה עצמאית אשר מעמידה את שלד הראיות על שתי רגליים במקום על רגל אחת;
השני - כפי שנקט בית משפט קמא, כחיזוק אשר משתלב גם עם מבחן ההשוואה החיצונית, לצורך בחינת גרסתו של כהן.
העובדות כבר פורטו לעיל, ואין צורך לחזור עליהן. להלן, יתמקד הדיון בסוגיות בהן אני רואה חשיבות, ובהיקף הנדרש:
א' - מטרת המפגש
48. זו השתלשלות גרסתו של כהן:
א. בהודעה הראשונה, בהודאות הכתובה והמוקלטת ובאסמכתא לכליאה מופיע הקשר בין המפגש לבין ענייניו של בדראן, בוואריציות שונות, בין כאמירה מוחלטת ובין על דרך ההשערה כי זו הייתה מטרת המפגש:
"אני מניח שהוא ביקש לפגוש אותי כשאני הייתי בת"א והוא היה בירושלים ומאחר אני לא יכולתי להקדים ולהגיע לירושלים או להתעכב בת"א עד שהוא יגיע לשם לכן אני מניח נוצרה הפגישה במקום הזה...אני לא יכול לזכור בדיוק למה הוא ביקש לפגוש אותי, אני מניח שהוא ביקש שוב לבדוק למה יונס לא מטופל למה הוא לא מקבל תשובה וכו...ייתכן בגדר השערה שקיבלתי מסאלח טריף
...מעטפה עם מסמכים בקשר לבקשה של יונס...לא זכור לי שהוא ניסה לשחד אותי, או משהו כזה"" (הודעה ראשונה, גליונות מס' 8-6);
לשאלה כיצד הבין את מתן הכסף מהמערער השיב: "סאלח טריף
טיפל בעניינם של הרבה אנשים...טיפל במיוחד בעניין של יונס ולחץ רבות כדי שאני אטפל בו ואסדיר את מעמד הקבע שלו בישראל. אני הבנתי שסאלח טריף
נתן לי את הכסף הזה דהיינו 2000 הדולר כדי לעודד אותי לטפל בעניינים של אותם בני מיעוטים ואולי בעיקר כתודה על הטיפול בעניינם, למרות שבסופו של דבר בעניינו של יונס וכן בעניינם של אחרים לא היו תוצאות..." (ההודאה הכתובה גליון מס' 5);
"יונס היה חבר טוב שלו, כי הוא הרבה פעמים בא ושאל... כל פעם הוא היה בא ואומר שמע איך זה ייתכן, אתם לא, איך אתם עובדים, זה לא סביר ...אמר ששרפו לו (לבדראן) את העסק שלו...". לשאלה - למה המערער בעצם נתן לו את הכסף, האם חשב שכהן עושה עבורו דבר מה השיב: "כן, הייתי נחמד, כן מטפל, מעביר ללשכה, בטח וזה..." (תמליל ההודאה המוקלטת ת/1.34.6, בעמ' 11 ו- 14).
הדברים מדברים בעד עצמם. הפן הבולט הוא כי באף אחת מן האמרות הללו לא מוזכרים עינייניו האישיים של כהן כנימוק לקיום המפגש.
ב. מהציטטות המובאות לעיל, עולה מאפיין נוסף והוא כי כהן מעיד שלא הוא זה שיזם את המפגש, אלא נענה לבקשתו של המערער.
גם בחקירתו הראשית בבית המשפט, לא עלתה הגרסה כי המפגש נועד לקדם את ענייניו של כהן דווקא. כהן מנה מספר אפשרויות, באשר לסיבה לקיום המפגש: הסכמי השלום עם סוריה, מעבר כלות דרוזיות (ראה בעמ' 386 לפרוטוקול). התביעה טענה, כי כל הסיבות הללו מציגות את המערער כבעל האינטרס במפגש, ואת כהן כפקיד שסיועו מתבקש. עיון בדברים מצביע על כך כי זוהי אכן עמדתו העקבית של כהן עד לחקירה הנגדית.
ג. בחקירה הנגדית, הוצעה לכהן על ידי הסנגור, האפשרות כי המפגש נועד לקדם את עניינו שלו - הסדרי הפנסייה, או מקום עבודה חלופי (כאמור, כהן עמד לפרוש מתפקידו כראש מינהל האוכלוסין, ולעבור לתפקיד אחר).
בית משפט קמא הגדיר את התהליך בו אימץ כהן את הגרסה הכבושה כדלקמן -
"בשתי ישיבות של בית המשפט, מנסה עו"ד וינרוט לשים בפיו של כהן את גרסתו הכבושה של הנאשם, ומקבל תשובות לא החלטיות מכהן, עד שלבסוף מתרצה כהן ומאשר את הגרסה הכבושה, שעו"ד וינרוט שם ממש בפיו...הסניגור, עו"ד וינרוט, היה צריך לטרוח עד מאוד, בכדי לשכנע את כהן שכדאי לו לאמץ את הגרסה הכבושה של הנאשם, גרסה שעשויה להיטיב גם עמו" (ההדגשות במקור, עמ' 105, 107 להכרעת הדין).
עיון בפרוטוקול מצביע על כך, כי בית משפט קמא לא הפריז בקביעה זו וניתן אף לומר, בלשון המעטה, כי כהן "הואבס" בגרסה ואימץ אותה לאחר מאמצים בלתי נלאים של הסנגור להביא לכך שיאמר את הדברים.
כך למשל:
"ש. ...אתה צריך לתת תשובה לרמת חובב וזאת מטרת הפגישה כי את זה לא רציתם לעשות בטלפון מאחר ומדובר בשיחה עדינה גם מבחינתך וגם מבחינתו ועל זה אתם מדברים 10 דקות מתחת לגשר. היום אתה נזכר בדבר?
ת. יתכן שזאת הייתה מטרת הפגישה...יתכן... אני לא שללתי את זה.
ש. התשובה "אני לא שללתי את זה" לא מספקת, האם אתה נזכר שזו הייתה מטרת הפגישה או שאתה לא נזכר?
ת. העד חושב די זמן ועונה: התשובה היא כן."
(עמ' 514-511 לפרוטוקול, וראה גם הציטטות המובאות בעמ' 107-105 להכרעת הדין).
איני רואה להאריך בנקודה זו. די לי, אם אומר כי קריאת הפרוטוקול שוללת כל בדל אפשרות לכך שהסיבה לקיום המפגש קשורה במישרין או בעקיפין באינטרסים של כהן ונועדה לקדם אותם. כל ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא מקובלים עלי במלואם. לרבות הקביעה בשאלה מי יזם את המפגש; חוסר הסבירות בכך שכהן לא יזכור את סיבת המפגש אם אכן נועד לצרכיו והיה חשוב לו עד כדי כך שהיא נקבעה מתחת לגשר בכביש המהיר; חוסר הנחיצות במפגש פנים מול פנים כדי לדווח לכהן על תוצאות השיחה שקיים המערער בעניינו (אין כל סיבה לא לקיים שיחה זו בטלפון); גם המפגש בין המערער לבין נציב שירות המדינה, מיום 07.12.99 אינו מעלה או מוריד, לעניין זה. לא בכדי, קבע בית משפט קמא כי "מוכנים אנו גם לקבל, כי באותו מפגש מתחת לגשר גם עדכן הנאשם את כהן בדבר תשובתו של הנציב, אך, וזה העיקר, לא זו היתה מטרת המפגש" (ההדגשות במקור, עמ' 102 להכרעת הדין).
הסנגור טען, כי קביעתו של בית משפט קמא היא בבחינת תרתי דסתרי. אם נועד המפגש לדון בענייניו של כהן לא ייתכן שנועד להעברת המסמכים בעניינו של בדראן, והיפוכו של דבר. כתימוכין לכך, הביא הסנגור את דברי בית משפט קמא לכהן מישיבת יום 16.10.02 (עמ' 513 לפרוטוקול).
לא ירדתי לסוף דעתו של הסנגור בנושא זה.
(1) גם לשיטת הסנגוריה, היה כאן מפגש מעורב אשר שימש לשתי מטרות. שהרי, המערער עצמו טען כי יתכן שמסר מסמכים כלשהם שאינם קשורים לתנאי הפנסיה, או למקום עבודתו החילופי של כהן;
(2) כהן והמערער לא היו זרים זה לזה. היו ביניהם קשרי עבודה ויחסים קולגיאליים ואף מעבר לכך, על פי עדותו של כהן: "אני וסאלח טריף
היינו ביחסים יותר קרובים ופחות פורמאליים" (עמ' 507 ש' 3-2 לפרוטוקול).
במערכת יחסים זו האפשרות כי לצד המטרה העיקרית של המפגש יעלו גם דברים נוספים היא אפשרות סבירה והגיונית.
בדברי בית משפט קמא מישיבת יום 16.10.02, שנאמרו בתחילת הדרך (בשליש הראשון של שמיעת הראיות), אין כדי להשמיט את הקרקע מתחת לממצא אליו הגיע לאחר שמיעת כל הראיות והעדויות, בחינתן ושקילתן.
49. גרסתו של המערער באשר למניע לקיום המפגש:
עיקרי הדברים הובאו כבר לעיל. גם בנושא זה, מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא. רק כדי ליצור תמונה ברורה ומדוייקת יותר יובאו קווי המיתאר של התפתחות גרסתו של המערער:
א. בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/51 ב') אמר המערער כי איננו זוכר את סיבת המפגש והכחיש מכל וכל את המיוחס לו: "אינני זוכר את הסיטואציה. יכול להיות שהייתה לנו פגישה של עבודה ופשוט אמר לי אני פה אני שם, נפגשנו באמצע הדרך" (שם, בעמ' 40). "לא קיבלתי כלום לא נתתי לו כלום" (שם, בעמ' 41) "אני מתעצבן...איך דבר כזה יכול לקרות שאני אשחד מישהו, אסכן את כל השם הטוב שלי" (שם, בעמ' 48);
ב. בין ההודעה הראשונה להודעה השנייה התייעץ המערער עם חברו עו"ד ביסאן שייעץ לו לא לדבר במשטרה, משום ש: "אומר לי שלא תעיז, אנחנו כדרוזים נחשבים כגויים ומתייחסים אלינו בחשד. תלך ותגיד שאתה לא זוכר, כמו שאמרת בפעם הקודמת" (עמ' 1366 לפרוטוקול);
ג. עו"ד ביסאן הובא כעד הגנה ולא אישר את הגרסה במלואה. לדבריו הוא ייעץ למערער לשמור על זכות השתיקה: "סאלח טריף
אמר מה שאמר. הוא לא שמע לי. אני ייעצתי לו לשמור על זכות השתיקה. בסוף הוא הלך וסיפר מה שסיפר" (עמ' 1520, 1522, 1524 לפרוטוקול). הדגש הוא על כך שעו"ד ביסאן לא יעץ למערער לומר כי "איננו זוכר".
לצערי, בסיכומיו חזר הסנגור על טענת החשש שמקורו בהיות המערער דרוזי (ראה עמ' 14 לסיכומי התשובה). אין כל בסיס לטענה זו - ולטעמי טוב לה שלא הועלתה משהועלתה. מדובר במי שהגיע לנקודת שיא בקריירה במדינת ישראל. לא זה האיש החושש מפני דיעה קדומה שמקורה בהיותו דרוזי. מכל מקום, לא המפגש עם עו"ד ביסאן ואפילו לא החשש העדתי, אינם יכולים להסביר, את הימנעותו של המערער גם בשלב זה מלספר את סיבת המפגש ומטרתו האמיתית - ענייניו של כהן; והרי זו סיבה תמימה לחלוטין וחסרה כל פליליות.
התביעה טענה, כי כל ההתייעצות עם עו"ד ביסאן מוזרה. מדובר בעו"ד צעיר, חסר ניסיון, כאשר המערער נעזר אותה שעה בעורכי דין הנמנים עם הצמרת המשפטית של מדינת ישראל. יש ממש בטענה זו, אם אינני רואה להרחיב בנושא זה, הרי זה משום שעדותו של עו"ד ביסאן אינה מסייעת למערער, כפי שהוסבר לעיל;
ד. בחקירתו השנייה במשטרה אמר המערער כי "באמת קשה לי לזכור" את מטרת המפגש "אבל היו דברים...קשרי עבודה שחייבו אותנו להיפגש. אינני זוכר במדויק ואינני רוצה להתחיל לנחש" (ת/52 ע' 4).
לא רק את מטרת המפגש התקשה המערער לזכור, אלא אפילו את שמו של כהן, הגם שזכר לומר כי הלה היה חבר טוב שלו. כלשונו - "...איך קוראים לו? איך קוראים לו...לפני הרצל גדז'. חבר טוב ...לא רפי כהן, לא, לא, לא... תכף אני אזכר אגיד לך את השם... לא רפי כהן. תזרוק לי שמות זה שהיה לפני הרצל גדז'...רפי כהן, סליחה" (ת/52 ב', בעמ' 23).
במהלך עדותו בבית משפט הסביר המערער כי: "זה קורה לי שאני שוכח שם מסוים לרגע. החבר הטוב הזה שלי, באמת לא הייתי בקשר איתו" (עמ' 1393 לפרוטוקול).
קריאת הדברים מותירה תחושה לא נוחה של גרסה מאולצת ובלתי משכנעת כבר בשלב זה.
ה. בדיעבד, טען המערער בבית משפט כי זכר "בגדול" את סיבת המפגש, אלא שלא זכר את כל הפרטים ולכן אמר מה שאמר בחקירתו (עמ' 1363, 1359, 1368 לפרוטוקול).
לא ברור מדוע חוסר זכרון של הפרטים צריך להביא לטענה כוללת וגורפת של חוסר זיכרון. ניתן גם ניתן לציין את מטרת המפגש, תוך אמירה כי הפרטים אינם זכורים.
סיכום ביניים בנקודה זו:
משהודה המערער כי זכר למעשה את מטרת המפגש, הרי המעט שניתן היה לומר על דרך התנהלותו בחקירה הוא כי היא מעוררת סימני שאלה ותמיהות שלא יושבו על ידיו, כאשר הרושם כי מדובר בנסיון להרחיק עצמו מן המפגש. לקיומם של תמיהות וסימני שאלה אלה משקל של ממש, כאשר ניצב בית משפט בפני
הכרעה האם לקבל את גרסתו המאוחרת והכבושה של המערער אשר הושמעה, למעשה לראשונה רק בחקירתו הנגדית של כהן, באמצעות שאלותיו של הסנגור.
ההגנה טענה בהקשר זה כי העדות בבית משפט קמא לא הייתה ההזדמנות הראשונה. המערער מסר את גרסתו לעו"ד ליבאי, שייצג אותו בשימוע בפני
היועמ"ש (עו"ד ליבאי העיד על כך בבית משפט קמא). עדותו של עו"ד ליבאי איננה משנה את התמונה, וזאת מן הטעמים הבאים:
(1) עו"ד ליבאי לא חשף את גרסתו של המערער בפני
היועמ"ש, ולפיכך השמעתה בבית המשפט על דוכן העדים הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפה הגרסה לבדיקה וביקורת;
(2) החשש בפני
גרסה כבושה, מקורו באפשרות שהגרסה מתאימה עצמה לראיות שכבר ידועות לנאשם (המערער) והיא מהווה נסיון התמודדות מאוחר עם אותן ראיות שעל קיומן הוא כבר יודע (ראה לעניין זה ע"פ 5730/96 ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2) 843, בעמ' 850.
"החשש הטבעי שהכבישה נועדה להתאמת הגירסה הכבושה לראיות התביעה ולסיכול האפשרות לבחון את מהימנותה".
לפיכך, גם חשיפת הדברים בפני
עו"ד ליבאי מותירה את משמעות "הכבישה" בעינה, שהרי בשלב זה כבר מצוי בידי המערער כל חומר הראיות (עמ' 1494 לפרוטוקול).
עד כאן באשר לעיתוי העלאת הגרסה בדבר מטרת המפגש והתנהלות המערער בנושא זה.
50. לעניין ההגיון שבגרסת המערער
הדברים נאמרו כבר בעיקרם. לכן, בשלב זה יובאו בקליפת אגוז:
מאומה לא מנע מהמערער וכהן לדבר ביניהם בנושא תנאי פרישתו של המערער בטלפון, או באמצעי תקשורת נוספים. הסנגור טען בהקשר זה, כי כהן היה זה שביקש לקיים את המפגש פנים אל פנים וכן כי "אני מסכים, לצורך השיחה, שזה שרפי כהן ביקש להיפגש פנים מול פנים זה לא חכם ומיותר" (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון בפני
נו).
לא חכם ומיותר היא אמירה אחת. לא אמין ולא משכנע היא אמירה אחרת. לא הוכח בשום צורה שהיא, כי כהן יזם את המפגש. באשר לדרך בה "צצה" הגרסה בבית המשפט - הדברים נאמרו לעיל.
על גבי אותה גרסה בסיסית, שכאמור לא נטענה על ידי כהן בכל השלבים המתבקשים להעלתה, מוסיף הסנגור נדבך נוסף: אין מדובר רק במפגש שנועד לקידום מטרותיו של כהן, אלא כהן גם רצה בסודיות וחשש מהאפשרות שאי מי יעמוד ליד המערער בכנסת בשעה שזה האחרון ידבר עימו, וכך העניין יודלף (עמ' 25 לפרוטוקול שבפני
נו).
לצד האיחור בהעלאת הטענה קיימים שלושה ליקויים בהגיון הדברים:
(1) לא ברור מה פשר הסודיות? וכי אי מי יחטוף את תנאי הפנסיה, או את מקום העבודה החלופי?
(2) הדעת נותנת, כי כהן יכול היה לבקש מהמערער לדבר עימו בטלפון, ללא נוכחות אנשים ובכך היתה נחסכת לעצמה פגישה על אם הדרך, בכביש סואן, אשר מחייב את חצייתו;
(3) הטענה היא של הסנגור. מדובר בטענה עובדתית ומי שצריך היה להעלותה - ולהיחקר עליה - הוא כהן, או למצער, המערער, אם שמע זאת מכהן, ואין הסנגור יכול לטעון במקומו טענות עובדיות.
סוף דבר בנקודה זו:
אין כל הסבר הגיוני לקיום המפגש, אלא למטרת העברת חפץ כלשהו מיד ליד, ללא ידים נוספות. גם מסמכים ניתן להעביר בדחיפות רבה בין המערער לכהן, וגם לצורך זה אין צורך במפגש פנים מול פנים.
רק העברת חפץ או מסמך שהמעביר איננו רוצה שיפול לידיים אחרות, מצדיק קיומו של מפגש פנים אל פנים בכביש הסואן בדרך ת"א ירושלים.
ב' - ההיבט הפיסי של המפגש
51. הסנגור ייחס משקל רב לשאלה מי חצה את הכביש לכיוונו של מי: כהן למכוניתו של המערער, או להיפך. בית משפט קמא קבע בנושא זה כי "המפגש התרחש לאחר שכל אחד מהם עצר את רכבו בצידו של כביש מהיר וגדוש תנועה, יצא מן הרכב, חצה מספר נתיבי נסיעה מהירים וסואנים - והכל, כדי לפגוש זה את זה למשך כ- 10 דקות" (עמ' 93 להכרעת הדין).
52. לשיטתי, הנושא חסר חשיבות לחלוטין, היוזמה למפגש והרצון לקיומו אינם חופפים בהכרח לשאלה כיצד נחצה הכביש. כהן אמר בהודאתו המוקלטת כי הוא זה שחצה את הכביש לכיוונו של המערער. המערער אמר בהודעתו במשטרה כי "כל אחד בא לאמצע. איפה שהוא באמצע" (ת/52 בעמ' 4 וכן ראה ת/51ב' בעמ' 40). גם יציאה מנקודת ההנחה קרי; כי כהן היה זה שחצה את הכביש לכיוונו, אינה משנה את התמונה, כפי שאמרתי לעיל, חציית הכביש אינה שקולה כנגד יוזמה מקורית ורצון לקיום המפגש, בוודאי שאין לה דבר וחצי דבר עם המניע לקיומו.
ג' - המניע למתן השוחד
53. קביעה כי המפגש נועד להעברת הכסף לכהן מצריכה באופן טבעי ומתבקש דיון בשאלת המניע למתן השוחד.
טענתו הבסיסית והעקבית של המערער, כי לא היתה סיבה ולא היה הגיון בכך שהוא ייתן שוחד לכהן. כיוון שכך אין זה מתקבל על הדעת שהוא יסכן את עצמו ואת הקריירה שלו, עבור נושא זה.
ביתר פירוט מפנה הסנגור לאלה:
א. כהן עמד בפני
סיום תפקידו ועל כן לא יכול היה לסייע בידי המערער, גם לו חפץ בכך לקדם את ענייניו של בדראן;
ב. ההליך שבו מדובר, "איחוד משפחות", הוא הליך ארוך ומסורבל שאורך מספר שנים. בין היתר, הפנה הסנגור לכך שהשלמת הליך של איחוד המשפחות אפשרית רק לאחר הוכחת חיים משותפים והולדת ילדים, ועל כן כהן לא היה יכול להביא אותו לידי סיום;
ג. בפועל, העובדות מצביעות כי כהן לא פעל בנושא זה. כך למשל, שם הסנגור דגש כי לא נמצאו בתיק אחמ"ש פ"ת מסמכים שלכאורה הועברו במפגש, לצורך קידום עניינו של בדראן;
54. דיון בסוגיות דלעיל:
בית משפט קמא קבע לעניין זה: "העברה זו של מתת לכהן נועדה לתגמל ולהמריץ את כהן בסיוע והסדרת מעמדו של בדראן בישראל (עמ' 91 ש' 25-24 להכרעת הדין). בדיקת מכלול הראיות מצביעה על כך, כי אין מקום להתערב במסקנתו זו של בית משפט קמא.
55. באשר לשאלת הסיכון -
בית משפט קמא סבר כי המערער לא חשף עצמו לסיכון. אליבא דבית משפט קמא המערער נהג בדרך מתוחכמת הוא העביר את הכסף בין המסמכים מבלי לסכם עם כהן מראש על העברתו: "אם יחפוץ כהן שלא ליטול את הכסף, הרי שעל רקע יחסיהם המיוחדים הניח הנאשם, כי כהן לא יפנה למשטרה על מנת להתלונן נגדו - גם אם יזדעזע ת"ק על ת"ק פרסה. מאידך, ואם יבחר שלא לקבל את השוחד ולהשיב את הכסף לנאשם, יוכל זה לטעון כי המדובר בטעות - בכסף שהשתרבב למעטפה, וכיוצ"ב" (עמ' 73 ש' 6-2 להכרעת הדין).
הגם שמדובר בהיסק לוגי של בית משפט קמא, שלגביו אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, אציע לחבריי לקבוע כי המסקנה היא ההגיונית והמתבקשת, שעל כן אין להתערב בה. על הדברים שאמר בית משפט קמא אני רואה להוסיף את הדברים הבאים:
על פי גרסתו של כהן, הכסף שורבב בין המסמכים, באופן שהוא למעשה יכול וצריך היה לראות אותו רק בסיום המפגש ולא במהלכו. בנסיבות אלה, לצד אמירתו הנכונה של בית משפט קמא, כי ניתן היה להניח שכהן לא ירצה להתלונן נגד המערער בשל היחסים הטובים ששררו בינהם, קיים גם שיקול נוסף. כהן היה חושף עצמו לסיכון, במידה זו או אחרת, אם היה מתלונן נגד המערער. כהן יכול היה וצריך היה לחשוש מכך שהמשטרה לא תקבל את גרסתו כפשוטה, תיבחן האפשרות כי השוחד ניתן לו בתיאום מראש ופנייתו למשטרה (אם היה פונה) מקורה במחשבה מאוחרת ובחשש שבדיעבד. גם אם החקירה הייתה מסתיימת בקבלת גרסתו של כהן, ללא ספק מדובר בחוסר נעימות עבורו ובהסתבכות מיותרת;
56. ועוד באותו עניין - כפי שאמר בית משפט קמא, המערער לא סבר כי הוא מסכן את עצמו. העובדות שהוכחו בתיק זה, מצביעות בדיעבד על כך כי המערער אכן לא סיכן את עצמו. לו היו הדברים מסתיימים במרקם היחסים שבינו ובין כהן, הדעת נותנת כי תיק זה לא היה בא לעולם. מה שלא יכול היה המערער לצפות הוא את מעורבותה של סוהיר אשר הביאה לפתיחת החקירה בפרשה זו. לרוע מזלו, מעורבותה הוציאה את הדברים מכלל שליטה, והכניסה גורם חדש ובלתי צפוי לזירת ההתרחשות.
57. באשר לטענה כי כהן עמד לסיים את תפקידו ועל כן לא יכול היה לסייע בידי המערער בעניינו של בדראן -
העובדה שהמערער ובדראן גם יחד נקטו בפעולות אינטנסיביות ונמרצות (בפרק הזמן הרלבנטי) עולה בקנה אחד עם הרצון למצות את שארית התקופה שבה יכהן כהן בתפקידו. נראה לי, כי לא יכול להיות ספק בכך, שדרך ההתנהלות של השניים מצביעה על מרוץ נגד השעון. אלה התאריכים הרלבנטיים:
א. בסוף נובמבר 99 התקיימה פגישה משולשת: כהן, בדראן והמערער, בלשכתו של כהן (להלן: הפגישה המשולשת). בפגישה זו, הוצג בדראן כחברו של המערער ופורטו נסיבותיו האישיות. בית משפט קמא קבע כי עיתוי הפגישה המשולשת - טרם נישואיו של בדראן לילנה וכשכהן עתיד לסיים את תפקידו כעבור כחודש, מעיד על רצונו של המערער לנצל את קשריו האישיים עם כהן;
ב. בתאריך 08.12.99 התקיים המפגש תחת הגשר;
ג. בתאריך 16.12.99 נישא בדראן לילנה נישואין פיקטיביים;
ד. באותו תאריך עצמו, הודיע כהן למשרדו של המערער, כי על בדראן להגיע ללשכת משרד הפנים בפתח תקווה לפקידה שבשמה נקב; וכן נמסרה הודעה ללשכה בפתח תקווה מלשכתו של כהן, גם ככל הנראה באותו היום, כי בדראן יגיע ויש לקבלו (בנוסף למועד זה, העידה מזכירתו של כהן, הדס כי המערער, או מי מטעמו, פנה ללשכתו של כהן בתדירות גבוהה: "כל שני וחמישי" (ת/32 בעמ' 2 ו - 3). כך גם עולה מהודאותיו של כהן, לפיהן המערער ישב לו על הצוואר (ת/1.34.5 בעמ' 5, ת/1.34.6 בעמ' 22);
ה. בתאריך 19.12.99 הוגשה הבקשה לאיחוד משפחות, למשרד הפנים בפתח התקווה;
ו. על שולחנו של המערער נמצא פתק (ת/12) מתאריך 22.12.99, בכתב ידו של המערער, אשר בו מפורט מספר תיק האחמ"ש בפ"ת;
סמיכות התאריכים מדברת בעד עצמה. לא ייתכן כי מדובר בנתון מקרי. עצם העובדה שהמערער יזם את הפגישה המשולשת מצביעה על כך כי הוא סבר בצדק, או שלא בצדק, כי כהן יכול עדיין להפעיל את קשריו ולסייע לבדראן, ולא ראה בנהלים ובתקופה החוקית הארוכה הנדרשת להשלמת תהליך האחמ"ש משום מכשול (וראה שוב דבריו של כהן לעיל, בסעיף 48 א' המאשרים זאת).
רק לשם ההמחשה המערער לא יזם פגישה דומה בין בדראן למחליפו של כהן, הרצל גדז'. גם הפתק מצביע על כך, כי המערער התכוון למצות את ימיו האחרונים של כהן בתפקיד.
קביעה כי המערער פעל למיצוי מקסימאלי של תקופת כהונתו האחרונה של כהן בתפקיד. מתיישבת ועולה בקנה אחד גם עם נקיטה באמצעי החריג של מתן שוחד שנועד לקנות את רצונו הטוב והשתדלותו של כהן עד לקצה גבול יכולתו בתקופה שנותרה לו. העובדה שניסיונותיו הקודמים של בדראן לקבל אזרחות ישראלית נדחו, מסבירה את הצורך הנואש שהיה למערער להגיע לפתרון הבעיה, גם בדרך לא דרך.
לא נעלמה מעיני, טענתו של הסנגור כי בגדר סמיכות תאריכים יש להתייחס דווקא לפגישותיו של המערער עם משרד ראש הממשלה (06.12.99) ונציב שירות המדינה (07.12.99), בעניינו של כהן. במובנים מסוימים גם סמיכות זו תומכת, או לפחות מתיישבת עם האמור לעיל. המערער שרצה לקנות את רצונו הטוב של כהן פעל בכל מישור אפשרי. בין אם טיפול בענייניו ובין אם מתן שוחד.
58. העדר מסמכים בתיק אחמ"ש פ"ת - האם משמעותי:
המערער הודה כי מסר מסמכים בעניינו של בדראן לכהן, תוך שאינו שולל את האפשרות כי אלה ניתנו במועד המפגש נושא כתב האישום (עמ' 1449 לפרוטוקול): "אלו מסמכים שחוסני בדראן אסף וביקש ממני להעביר את זה לשלטון לפי תפיסתו, לרפי כהן. הוא ביקש ממני להעביר את זה לרפי כהן שיטפלו בו כיאות" (עמ' 1359לפרוטוקול)."כל המסמכים שחוסני נתן, העברתי" (עמ' 1405 לפרוטוקול).
המערער לא הסביר מדוע אי אפשר להעביר מסמכים לעובד מדינה במסגרת טיפול לגיטימי של עובד המדינה בפני
ה של אזרח - באמצעות הדואר או הפקס בצורה גלויה ושקופה, ולא במפגש מוזר, תמוה ויוצא דופן מתחת לגשר בכביש מהיר.
על רקע הודאתו כאמור של המערער בהעברת מסמכים הקשורים למפגש לא ברורה לי הנפקות של הימצאותם, או אי הימצאותם בתיק אחמ"ש פ"ת. בין אם מדובר במסמכים שלא נועדו לתיוק ובין אם כהן מסיבה כזו או אחרת לא העביר לתיוק בתיק הנ"ל בפ"ת- כך או כך, מסמכים הועברו, הזדמנות להעביר את הכסף היתה ובכך מתמצה הרלוונטיות שבעניין זה.
ד' - סיכום נושא זה
59. התנהלותו של המערער בעניינו של בדראן היתה חריגה. העניין, האכפתיות והמעורבות שגילה - הם הם המניע למתן השוחד והדברים עולים בקנה אחד עם גרסתו של כהן באשר למניע (ראה ת/1.34.6 בעמ' 11 ו- 14).
חיזוקים
60. דרישת החיזוק מקורה, כאמור, בהעדפת בית משפט קמא את גרסת ההודאה הכתובה והמוקלטת של כהן ולא את גרסתו בבית המשפט. קבלת התיזה לפיה המפגש מהווה ראיה עצמאית אשר מעמידה את שלד הראיות על שתי רגלים, יוצרת למעשה מסלול ראייתי חילופי שבמידה רבה מייתר את הצורך בחיזוק.
המסלול החילופי רואה במפגש ראיה עיקרית שדי בה כדי להעביר את הנטל הטקטי, אל כתפי המערער.
על המערער להסביר את קיומו של המפגש בדרך משכנעת הנוטלת את "עוקצו" הפלילי. אם לא יעלה בידו לספק הסבר כזה, כי אז תוותר בעינה המסקנה המתבקשת. קרי; מדובר ברצון להעביר דבר מה מיד ליד, ללא שיעבור דרך יד נוספת.
המערער לא הצליח להרים נטל טקטי זה. ההסבר שסיפק (קרי - מפגש שנועד לדווח לכהן על הטיפול בפנסיה ומקום עבודה חלופי), אינו משכנע, אינו הגיוני ובדין לא זכה לאמונו של בית המשפט. עדיין, כיוון שהמסלול המקורי (אימוץ הגרסה הכתובה והמוקלטת), מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות מחייב דבר לחיזוקה - ידונו להלן ראיות החיזוק.
61. בבחינת מושכלות יסוד, דבר לחיזוק הינו תוספת ראייתית שאיננה תוספת מסבכת, אלא מאמתת בלבד: "להבדילה מראיית סיוע, אין ראיית החיזוק חייבת להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא, או לאישום בעבירה עצמה, אלא די בראיה המגבירה את אמינותה של האמרה על-ידי אישור פרט רלוואנטי לעבירה באמרה" (ראה לעניין זה ע"פ 691/92 יוסי אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 675 וכן בספרו של כב' השופט י' קדמי, "על הראיות - הדין בראי הפסיקה" (חלק ראשון), מהדורת תשס"ד - 2003 עמ' 355).
בגדר פרט רלבנטי לעניינו, יבואו הפרטים הבאים:
א. המפגש - המתיישב ותומך בגרסתו של כהן ועל כן לצורך מסלול זה הוא פרט רלוונטי;
ב. פעילותו החריגה של המערער בעניינו של בדראן - ראה לעיל סעיף 57, הפעילות תומכת בחלק מגרסתו של כהן. דהיינו; הטענה כי השוחד נועד לקדם את עניינו של בדראן;
ג. פעילותו החריגה של כהן - עליה העיד הוא עצמו בעניינו של בדראן (ראה לעיל סעיף 48 א').
ד. גרסתה של סוהיר -
הערה מקדימה: עיון מעמיק בהכרעת הדין איננו מגלה קונספציה כלשהי, שמקורה בדבריה של סוהיר, שבית משפט קמא נשבה לה. הסנגור טען כי בית משפט קמא סבר ככל הנראה ש"אין עשן בלי אש", שעל כן לפחות במקצת הדברים שייחסה סוהיר למערער יש ממש, ולא היא. התייחסותו של בית משפט קמא היא עניינית, הכל כפי שיבואר להלן.
בית משפט קמא נקט באשר לעדותה של סוהיר בכלל של פלגינן דיבורא: "מקצת דבריה אמת הם, הגם שבעדותה יש לנהוג משנה זהירות והקפדה יתרה - וכך אכן עשינו" (ההדגשה במקור, עמ' 136 להכרעת הדין).
אליבא דהסנגור, משסבר בית משפט קמא כי עדותה של סוהיר אינה ראויה לאמון, שוב אין לסמוך על אף מילה מדבריה, ואם התבסס בית משפט קמא ולו על חלקים בעדותה יש בכך כדי להביא לבטלות פסק הדין.
האפשרות לקבל חלקים מסוימים מעדות ולדחות חלקים אחרים, מעוגנת למעשה בסעיף 57 לפקודת הראיות, והפסיקה עשתה ועושה בה שימוש יום יומי ומאסיבי: "מעשה יום יום הוא בבתי המשפט שהשופט בורר לו מתוך עדות אחת או מתוך הודעה אחת דברים שהוא מקבל ודברים שהוא דוחה. ולעניין זה נוהגים אנו מנהג של פלגנין דיבורא" (ע"פ 449/73, רמי לבנה ואח' נ' מ"י, פ"ד כח(2), 785, 788).
עיון בהכרעת הדין מצביע על כך, כי אין כל חידוש ואין גם כל פסול בדרך התנהלותו של בית משפט קמא בנושא זה. בית משפט קמא העמיד תחת זכוכית מגדלת את דבריה של סוהיר ועשה שימוש רק באותם חלקים שמצאו חיזוק בראיות אחרות, אשר ברובם לא היו שנויים במחלוקת. כך, למשל: באשר לעצם קיומו של המפגש. גרסתה של סוהיר חשפה בפני
החוקרים את עצם קיומו ומכאן יכולתם לחקור הן את כהן והן את המערער באשר לקיומו ומשמעותו. בדיעבד, כאמור, המפגש אינו שנוי במחלוקת. עובדה זו מצביעה על כך שעדותה של סוהיר כוללת גם רכיבי אמת.
המערער עצמו אמר כי "סוהיר לקחה גרעין של אמת ופיתחה את הנושא..." (עמ' 1374 ש' 13 לפרוטוקול)
סוהיר מסרה למשטרה יומן, אשר בו תיעדה את המפגש ביום התרחשותו (ת/7, ת/8). העובדה שסוהיר עמדה על חריגותו של המפגש בזמן אמת, ובשל כך תיעדה אותו (ממניעיה שלה), תומכת שוב במסקנה כי מדובר במעשה חריג ובלתי מוסבר, וחזרנו לנקודת המוצא במסלול החילופי. עצם קיומו של המפגש מעביר את הנטל הטקטי אל כתפי המערער, להסביר מה ראה להיפגש עם כהן בתנאים אלה.
סוהיר טענה כי ראתה את המערער נותן מעטפה עם כסף לרפי כהן. בכך גם יש, לפחות תמיכה נוספת, בגרסתו של כהן כי קיבל מעטפה (או ניילון). החשיבות בעניין זה היא, בין היתר, לאור עמדתו של המערער שעד לסוף הדרך לא אישר בצורה מפורשת כי נתן דבר מה לכהן ואף התבטא, בין היתר, "לא קיבלתי כלום לא נתתי לו כלום" (ת/51 ב', בעמ' 41).
ה. התנהגותו המפלילה של המערער -
הגם שההתייחסות לנושא זה היא במסגרת הדיון ב"חיזוקים" להודאתו המפלילה של כהן, יש בו חשיבות מיוחדת החורגת מ"משבצת" החיזוק וגולשת לתחום משמעותי נוסף.
בפן הראייתי: משקלם הכולל של מרכיבי ההתנהגות שיפורטו להלן עולה על הנדרש מראיית חיזוק (ראייה מאמתת בלבד, ולו גם לחלק מהגרסה). מעבר לכך, ועל כך הדגש: יש בהתנהגות המערער כדי לספק את המימד המהותי, אפילו המוסרי, המביא לכלל וודאות מוחלטת כי אין מדובר בעלילת שווא, אלא בעובדות מוצקות.
בע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 124-125, בהתייחסו להגדרת הספק הסביר, אמר כב' השופט חשין את הדברים הבאים:
"...אין אנו רשאים להתעלם - לא יהיה זה ראוי כי נתעלם - מהיסוד המוסרי הכרוך בהרשעתו של נאשם; וגם אם נבקש לחמוק ממנו סופו שיגיע עדנו. הנה כי כן, בסופו של ההליך הראציונאלי לבחינתן של חלופות העשויות להקים ספק באשמתו של נאשם; וגם במקום שבית-משפט יאמר אל לבו: כל חלופות אפשריות נעדרות הן, לכאורה, כל משקל של ממש, ומכאן שהתביעה הוכיחה את אשמתו של נאשם מעבר לכל ספק סביר; גם בהגיענו אל תחנת סיום זו, אפשר שקול קטן וחרישי - קול המוסר - יעלה בו בשופט ממצפונו ויאמר לו: אחרי כל אלה 'זה לא זה'. אפשר שקול זה פירושו לא יהיה אלא ספק סביר 'ראציונאלי'. אפשר גם אחרת. בין כך ובין אחרת, שופט לא יוכל להתעלם ממצפונו - אסור לו שיחמוק ממנו - ועל-פי צו לבו יעשה. ובית-משפט שלערעור אף הוא יחליט - בדרכו שלו - כך או אחרת" (למען הסר הספק, יובהר כי בדנ"פ 3391/95 סימון בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 377, מצאו דבריו של השופט חשין ביטוי גם בחוות דעתו של כב' השופט בך, המשקפת את דעת הרוב, לפיה "אם אחרי בחינה של מכלול הראיות חש השופט, כי אין הוא משוכנע באשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, הרי עליו לזכותו" (שם, בעמ' 411)).
לענייננו, התנהגותו של המערער, אינה מותירה מקום, לקיומו של אותו קול חרישי, או במילים אחרות לקיומו של ספק סביר.
אלה הדברים:
(א) הממצאים העובדתיים בתיק זה מצביעים על כך כי בין המערער לכהן היו יחסי עבודה טובים, הקשר ביניהם היה רצוף וכלל מגעים בנושאים שונים. כהן נשא בתפקיד בכיר מאוד. אין מדובר בפקיד אלמוני (חרף העובדה שהסנגור מכנה אותו לאורך כל הודעת הערעור "הפקיד", ללא שם וללא תואר). המערער הכיר היטב את כהן, ונזקק לשמו פעמים רבות. על רקע זה טענתו בחקירתו במשטרה (ת/52 ב', עמ' 23), כי הוא איננו זוכר את שמו של האדם ש"קדם לגדז'", היא טענה שאינה מתקבלת על הדעת ואינה מעוררת אמון. מדובר בניסיון ברור להרחיק את עצמו מכהן, כאשר לכאורה אין סיבה לכך.
קבלת הגרסה באשר למתן השוחד, יכולה לספק את הסיבה להתנהגות זו. נוח לו למערער שהיחסים בינו לבין כהן לא יהפכו לנושא לבדיקה מעמיקה וכך לא תיחשפנה עובדות נוספות;
(ב) אני מפנה שוב לאמור לעיל בסעיף 49, לעניין נפתולי גרסתו של המערער במשטרה באשר לסיבת קיום המפגש;
(ג) לאחר פתיחת החקירה נעצר בדראן. בדראן התקשר מתאו בכלא לחברתו בתקופה הרלבנטית, אדיטה. שיחתם של השניים הוקלטה (התמליל ת/14, הקלטת ת/15). התמליל משמעותי ביותר ומשקף את העובדה, כי בדראן העריך שיש מקום לתיאום גרסאות בינו ובין המערער, או לפחות יש להבהיר למערער מה אמר הוא בחקירתו.
בין היתר, אומר בדראן את הדברים הבאים, שצוטטו גם על ידי בית משפט קמא:
"תסבירי לקרחת שלא הלכתי אף פעם עם הקרחת (אין מחלוקת כי "הקרחת" הוא המערער), הלכתי לבד אליו בכוחות עצמי, אבל אם הקרחת סייע לי בדרכים, הוא סייע לי דרך הכנסת, כחוק וכמקובל. אני הלכתי על הכל חוקי והוא עזר לי שהוא חבר שלי 15 שנה ואני מבקש ממנו כל דבר שיעזור לי לפי החוק ובן אדם לפי החוק, ובחיים לא נתתי לו גרוש" (ת/14).
על כורחך אתה שואל מה ראה בדראן, להביא לידיעת המערער שכך אמר, לרבות האמירה "בחיים לא נתתי לו גרוש", וזאת ללא קשר לאמיתותם של הדברים. בהמשך, הדריך בדראן את אדיטה לפגוש את המערער "שאף אחד לא ידע" (ת/14, בעמ' 5). אדיטה אכן יצרה קשר עם המערער. המערער נענה לבקשתה לפגוש אותה בתאריך 19.06.01, בשעת לילה מאוחרת, בעכו (עמ' 270 לפרוטוקול), לשם קבלת מסר מבדראן. אדיטה העידה כי השיחה בטלפון עם המערער הייתה שיחה קצרה מאוד: "כמה דקות" (שם). בדראן "אמר להזהיר את סאלח טריף
במה חושדים (בעמ' 284 לפרוטוקול). "אני לא הבנתי למה בדיוק אני צריכה לנסוע כי לא הייתי צריכה לחדש לו שום דבר. מה שחוסני אמר לי ברור מאליו" (חקירה ראשית בעמ' 271, חקירה נגדית בעמ' 288 לפרוטוקול), ושוב - על כורחך אתה שואל מה ראה המערער, חבר כנסת בישראל, להיפגש עם אדיטה בשעת לילה מאוחרת זו, בעכו, כדי לקבל מסר מבדראן העצור, לצרכי חקירה.
היענותו של המערער לבקשתה של אדיטה מבטאת חשש, וצורך להתעדכן בפרטי חקירתו של בדראן. גם אם המערער לא הוזמן עדיין רשמית לחקירה בתאריך בו נפגש עם אדיטה, בואו למפגש עימה מעיד על כך שצפה כי ייחקר בפרשה זו ורצה להכין עצמו בין היתר בעזרת המסרים שיקבל מבדראן.
(ד) המערער הוזמן לחקירה ביום 21.06.01. המערער לא התייצב בתאריך זה בטענה כי הוא נמצא בצפון הארץ. בדיעבד, הוברר כי היה אומנם בצפון, אולם התכוון להגיע ובפועל הגיע לאזור המרכז ושהה בו כל אחר הצהריים.
המערער יצר קשר בתאריך זה עם סוהיר, לאחר תקופה של נתק ביחסים ביניהם. בית משפט קמא סבר כי "השיחה עם סוהיר, במועד בו התקיימה, מלמדת על רצונו של הנאשם לברר פרטים רבים, ככל שניתן, על החקירה הצפויה לו למחרת היום - ממי שסבר כי התלוננה נגדו" (ההדגשות במקור, עמ' 145 להכרעת הדין). נראה לי, כי אכן מדובר בנתון משמעותי, חשוב ובעל משמעות כפולה:
(1) עצם יצירת הקשר עם סוהיר, לאחר תקופת הנתק הארוך, כאשר הקשר נועד לאפשר למערער לקבל אינפורמציה רלבנטית הקשורה לחקירה;
(2) המערער התחמק באופן ברור וחד משמעי מהודיה בקיומה של השיחה, הגם שהשאלות שהוצגו לו בחקירה - הכתיבו לכאורה את הזכרתה והתייחסות מיידית ומפורשת אליה. אלה הנתונים הרלוונטיים בנושא זה:
החקירה הייתה ביום 22.06.01, השיחה עם סוהיר הייתה בערב הקודם (קרי; 21.06.01) ומדובר בשיחה ארוכה ביותר (27 פעימות מונה). קדמו לשיחה מספר ניסיונות נוספים, להשיג את סוהיר. השיחה היתה אפוא חשובה בעיני המערער.
כאשר נשאל המערער באשר לקשריו עם סוהיר ידע בשלב הראשון לומר רק כי לא נפגש עימה חודשים והעלים את קיומה של השיחה (ת/51 ב' בעמ' 57), רק בחקירה שהתקיימה ארבעה ימים מאוחר יותר הודה כי דיבר עם סוהיר טלפונית, וגם אז לגרסתו "זה בכלל לא בענייני חקירה או בנושא המוזכר" (ת/52, עמ' 8). החוקר המשיך ושאל אותו: "אני אומר לך שאתה הלכת ביום חמישי לסוהיר על מנת לשוחח עמה על החקירה וזו לאחר שקיבלת מסר מחוסני (הכוונה לבדראן) באמצעות אדיטה שסוהיר...פתחה את הפה, תגובתך. תשובת המערער: "אני אומר לך לא היה ולא נברא, לא הייתי ולא שוחחתי איתה על העניין הזה כלל וכלל ואין לזה ידיים ורגליים" (שם).
בדיעבד, אין מחלוקת על כך, כי אמירותיו דלעיל של המערער אינן משקפות את האמת. בעדותו בבית המשפט אישר המערער חד משמעית כי שוחח עם סוהיר על מנת לבדוק האם יש לה מעורבות בחקירה: "אני באמת שוחחתי איתה. אחרי ששמעתי מה שחוסני אמר על ההיא מחיפה, שהיא זו שסיפרה למשטרה, אז רציתי לחוש אם יש לה מעורבות בעניין... זו הייתה סקרנות טבעית שהייתה אצלי ועשיתי טעות שהתקשרתי" (עמ' 1472 ש' 7-9 להכרעת הדין).
על רקע מכלול הנתונים - ספק אם ההגדרה "טעות", משקפת את אופייה ומשמעותה של התנהגות המערער ומכל מקום ההכחשה במשטרה - ודאי אינה יכולה להחשב כטעות.
(ה) מעניין לעניין באותו עניין - האמור לעיל באשר לדרך התנהלותו של המערער בנושא סוהיר, והתפתלויותיו בחקירה, מאפיין את דרך התנהגותו הכללית:
עיון בהודעותיו ובפרוטוקול בית המשפט משקף תשובות מתחמקות. מתן תשובה לשאלה בשאלה נוספת. בכל הצמתים בהם ניתן היה לצפות לשיתוף פעולה, לא נהג המערער כפי שניתן לצפות ממי שאין לו מה להסתיר, וודאי לא אדם במעמדו.
רק על דרך ההדגמה: כפי שהוזכר לעיל, המערער שהה באזור תל אביב בתאריך 21.06.01 ויכול היה להתייצב לחקירה. את אי התייצבותו נימק במחויבות כזו או אחרת, בדיעבד הסתבר כי הזמן באותו יום נוצל כדי להתייעץ בנושא החקירה. המערער מאשר כי התקשר באותו יום לעו"ד חוטר ישי. המערער נשאל בבית המשפט: " בהמשך באותו יום אנחנו גם מוצאים שאתה מתקשר לעו"ד חוטר יישי. האם זה קשור לעובדה שהמשטרה ביקשה לתאם איתך פגישה בקשר לחקירה". תשובת המערער: "אני לא מוציא את זה מכלל אפשרות שאמרתי לחוטר יישי...דיברתי איתו בקשר לחקירה שלי באופן כללי ביותר". המערער גם לא שלל את האפשרות כי נפגש עם עו"ד חוטר יישי באותו יום לאותו צורך (ראה עמ' 1470 ש' 12 ואילך).
גם אם אין פסול בהתקשרות - מה ראה המערער להסתיר עובדה זו ולמסור הסבר כוזב לדחיית החקירה?
התנהגות דומה הפגין המערער כאשר התבקש על ידי המשטרה לערוך עימותים עם עדי מפתח בפרשה זו. בית משפט קמא הקדיש לנושא זה פיסקה שלמה, אינני רואה לחזור על הדברים (עמ' 145 ואילך להכרעת הדין). די לי אם אומר, כי עיון בפרוטוקול מצביע על כך כי מסקנותיו של בית המשפט מבוססות ומעוגנות היטב בחומר הראיות ומנוסחות בזהירות המקסימלית.
(ו) המערער הכשיל למעשה את ביצוע העימותים המיועדים, ונמנע מלהטיח את האמת בפני
אותם אנשים שלכאורה טפלו עליו עלילת שקר (ראה לעניין זה 1393-1394 לפרוטוקול). כאשר נשאל על כך בבית המשפט בחר להטיח אשמה: "איפה התשובה של המשטרה לבקשה שלי ללכת לפוליגרף" (עמ' 1393 לפרוטוקול). במאמר מוסגר - גם באשר לתשובת המשטרה לעניין בקשתו הנ"ל לא דייק המערער, בלשון המעטה (ראה בעמ' 1395 לפרוטוקול). "זו משטרה שעושה ממני צחוק ואני לא רוצה לשמוע מהם ולענות להם כאשר הם מרמים אותי" (שם). זאת במקום תשובות ענייניות.
קשת התגובות והתשובות אינה עולה בקנה אחד עם מה שניתן לצפות לו מנאשם שניתנת לו מלוא ההזדמנות לפרוש את גירסתו, ודאי לא אדם במעמדו של המערער.
מן הפן הראייתי, שקרי נאשם מהווים ראייה נסיבתית, בעלת משקל עצמאי (ראה לעניין זה ע"פ 334/02 דידי סיבוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 237). הבסיס הרעיוני להלכה זו הינו כי השקרים, כמו גם ההתחמקויות, מהווים כאמור ביטוי לתחושת אשם. נראה לי, כי המכלול בתיק הנוכחי איננו מותיר מקום לכל מסקנה אחרת, באשר לאופי התנהגותו של המערער, לכל אורך הדרך.
ו. אי העדת בדראן -
בית משפט קמא קבע כי מדובר "בעד שהינו מהותי וחשוב ביותר, להגנה דווקא - לאור קו ההגנה בו נקטה" (ההדגשות במקור, עמ' 139 להכרעת הדין), והביע תמיהה מדוע לא עשתה ההגנה מאמצים להביאו כעד מטעמה. מסתבר כי נושא העדתו של בדראן ריחף לאורך כל הדרך על פני השטח. ההגנה פנתה אפילו לבא כוחו כדי לברר את אפשרות העדתו כעד הגנה, אולם בדיעבד לא נעשו מאמצים של ממש להביאו ובדראן לא העיד. בית משפט קמא הפנה לעניין זה להלכה בנושא המשמעות הראייתית של הימנעות מהבאת עד חיוני, וראה בכך נדבך נוסך המחזק את ראיות התביעה.
על כך משיג הסנגור, כדלקמן:
(א) כל החשיבות בעדותו של בדראן הורתה ולידתה בעדותה של סוהיר. סוהיר היא זו שהכניסה את בדראן לתמונה. עדותה של סוהיר קרסה, ועמה הצורך בהבאת בדראן.
אין ממש בטענה.
בדראן הוא הסיבה והמסובב לכל שהתרחש בתיק זה. היה מקום להביאו, ללא קשר לעדותה של סוהיר, כדי שיבהיר האם זכה ליחס מיוחד מצד המערער, ישפוך אור על עניין נושא נישואיו הפיקטיביים, מה ידע או לא ידע המערער בנושא זה, סמיכות התאריכים בין נישואיו הפיקטיביים להגשת הבקשה לאחמ"ש פ"ת, וסוגיות נוספות.
(ב) אין גם ממש בטענת הסנגור, כאילו "הרשיע" בית משפט קמא את המערער בקבלת שוחד מבדראן (עמ' 139 ש' 8-11 להכרעת הדין). בית משפט קמא מנה סוגיות שבהן יכול היה לסייע בדראן למערער, הא ותו לא.
ז. התנהגותו של כהן בדיון להארכת מעצרו -
לכאורה, הדיון באשר להתבטאויותיו של כהן מוצה בפרקים הקודמים ואין מקום לחזור אליו. עדיין, נותר פרק מוגבל בהיקפו, שעניינו התנהגותו של כהן בשלבים מאוחרים. הכוונה בעיקר להתנהגותו של כהן בזמן הארכת מעצרו, שלשיטתי, מהווה תמיכה נוספת להודאותיו הכתובה והמוקלטת.
משום שמדובר בהתרחשות אחרת, שארעה מחוץ לד' אמותיה של תחנת המשטרה, בפני
גורם אובייקטיבי שאיתו לא היה לכהן כל סיג ושיח קודם (שופט מעצרים), יש מקום לנתק אותה מדבריו של כהן בחקירה ולהקנות לה משקל עצמאי. כאדם אינטליגנטי, סטודנט למשפטים חזקה על כהן כי ידע והכיר במשמעותו של בית המשפט כגורם נפרד, שאינו קשור לגורמי החקירה.
כהן הסכים להארכת מעצרו, ולא זעק לחפותו בפני
בית המשפט. הגם שבאותו שלב, על פי הנטען, איבד את אמונו במשטרה וניתן היה על כן לצפות שיאחז בבית המשפט כבקרנות המזבח.
ההסכמה להארכת המעצר מבלי לומר כי מעולם לא קיבל שוחד, ושהודאותיו אינן משקפות את האמת - תומכת במסקנה כי הודאתו (הכתובה והמוקלטת) הייתה הודאת אמת. במיוחד כך, על רקע טענתו המאוחרת כי מסר את ההודאה השקרית, כדי לרצות את החוקרים שהבטיחו לו שישוחרר לאחר שיפליל את המערער. בניגוד לכך, הובא להארכת מעצר, ולא רק שאינו מתקומם באזני השופט על שרימו אותו החוקרים, אלא אף מסכים לה.
בית משפט קמא התייחס בנושא זה גם ל"נייר עבודה" שהכין לעצמו כהן לצורך הדיון במעצר, כדי לשוחח עליהן עם בא כוחו (ת/1.34.7). מסקנתו של בית משפט קמא מקובלת עלי במלואה: "העובדה שבמסמך זה, אשר נרשם במועד ובנסיבות שפורטו לעיל, נעדרות טענותיו המהותיות והעקריות של כהן, ואלו כלל לא באו לידי ביטוי בהליך המעצר, מלמדת, כי טענות אלה לא היו קיימות אז ונולדו מאוחר יותר, לאחר שחרורו של כהן מהמעצר. שהרי, אין טבעי וברור יותר מלרשום, ולו במילים בודדות, את החשוב מכל: כי מדובר בהודאה שקרית, וכי הוא פותה במפורש לעשות כן ע"י תנ"צ לוין, בוודאי לאמר את הדברים בבית המשפט, בעת הדיון בהארכת המעצר. (ההדגשות במקור, בעמ' 42 להכרעת הדין).
ולנעילת פרק זה: בשלב מאוחר יותר, בפגישה אקראית בין כהן לבין כחלון, לאחר הארכת המעצר, אמר המערער לכחלון "אמרתי לך דברים מהלב" (ת/1.34.16, נ/108), ולא אמר לכחלון 'אתה יודע ואני יודע ששיקרתי', או דברים ברוח זו. בית משפט קמא קבע כי "המדובר בחוקר ישר דרך, אשר אינו מפריז בדבריו על מנת להעצים דברים..." (עמ' 49 להכרעת הדין). תוך יציאה מנקודת הנחה כי דבריו אמת - ההתבטאות המאוחרת מתיישבת ומחזקת את משמעות התנהגותו של כהן בשלב הארכת המעצר.
סיכום נושא השוחד
62. כל אחד משני המסלולים שנבחנו מוליך למסקנה, כי מתן השוחד הוכח מעבר לספק סביר. הגרסה המצויה בהודאה הכתובה והמוקלטת היא הגיונית, קוהרנטית ועל פניה משכנעת ואינה מעוררת תהיה.
נימוקיו של בית משפט קמא לקבלת הודאות אלה והעדפתן על פי סעיף 10א לפקודת הראיות, נבחנו שוב בקפידה ובסופו של התהליך לא מצאתי כל סיבה להתערב בהם. החיזוקים הם רבים, מגוונים, מתחומים שונים ובפני
עצמם הם יוצרים תמונה ברורה. המסלול המקביל, שנקודת המוצא שלו היא המפגש - מסתיים באותו מקום.
אציע איפוא לחברי לדחות הערעור בנושא זה.
הרשעת המערער בעבירה של מרמה והפרת אמונים
63. התשתית העובדתית המבססת את העבירה של מרמה והפרת אמונים שיוחסה למערער נעוצה בנישואיו הפיקטיביים של בדראן לילנה (ראה לעיל סעיף 3).
64. המדינה טענה, כי המערער היה מודע להיות הנישואין פיקטיביים, וכי מדובר בניסיון נוסף לקבל היתר מעמד של תושב קבע בישראל על בסיס נישואין לבעלת אזרחות ישראלית.
65. בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי הנישואין אכן היו פיקטיביים וכי המערער היה מודע לכך. תוך שהוא מודע לפיקטיביות הנישואין, שיש בה למעשה הטעיית הרשויות הישראליות, המשיך המערער לסייע בידי בדראן לקבל ישיבת קבע בישראל ובעקבותיה אזרחות ישראלית. פעולותיו של המערער למען בדראן נעשו, על פני הדברים כחלק ממילוי תפקידו, ובכך עשה המערער מעשה של הפרת אמונים הפוגע בציבור.
66. הסוגיה המרכזית שהועמדה בפני
בית משפט קמא, הייתה הסוגיה העובדתית. קרי; האם ידע המערער כי המדובר בנישואין פיקטיביים. הסוגיה המשפטית - האם תוך יציאה מנקודת הנחה כי אכן המערער ידע שהמדובר בנישואין פיקטיביים יש בהתנהגותו משום מעשה של מרמה והפרת אמונים הייתה משנית ובית המשפט התייחס אליה בקצרה, שמא משום שגם הסנגוריה בבית משפט קמא הסכימה שההכרעה העובדתית די בה והמעשה הוא אכן מעשה של הפרת אמונים.
67. אלה השגותיו של הסנגור בנושא עבירה זו:
א. המדובר בפרשייה שולית: הדעת נותנת, כי לולא קיומה של העבירה המרכזית, קרי עבירת השוחד, לא היה מוגש האישום בגין עבירה זו;
ב. תקיפה עובדתית של ממצאי בית משפט קמא באשר לידיעתו של המערער: המערער, לדעת הסנגור, לא ידע כי מדובר בנישואין פיקטיביים. ההכרעה בנושא זה מבוססת אך ורק על עדותה של ילנה (האישה הפיקטיבית) וזו אינה אמינה דיה כדי לבסס עליה ממצאים;
ג. גם בהנחה שהמערער ידע שהמדובר בנישואין פיקטיביים, הרי מדובר בנישואין על פי דין. אין "לפשפש" במניעים של בני הזוג בנישואין. אנשים נישאים זה לזו מטעמים שונים, ונישואי תועלת אינם נישואין לא כשרים.
68. דיון:
בית המשפט העליון עמד בהרחבה על עבירת המרמה והפרת אמונים בדנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, תק-על 2004(4), 1752 (להלן: פרשת שבס). כך הוגדרו הערכים המוגנים העומדים בבסיסה:
"אמון הציבור, טוהר המידות ותקינות פעולת המינהל - כל אחד בנפרד ושלושתם גם יחד - מונחים ביסוד האיסור הפלילי על הפרת אמונים. הם האינטרס החברתי המוגן...ביסודן מונחת התפיסה כי עובד הציבור הוא נאמן הציבור...
אמון הציבור בעובדי הציבור וטוהר מידותיהם אינם נופלים בחשיבותם מתקינות פעולתם של עובדי הציבור. ערכים אלה נוגעים לרמה המוסרית של החברה כולה ולתחושת הלכידות והמחויבות של הפרטים החברים בה. הם מהווים תנאים הכרחיים לקיומה של חברה דמוקרטית יציבה ומתפקדת".
69. על פני הדברים, הצגת מצג של תקינות באשר לתשתית העובדתית לבקשתו של בדראן לקבלת אזרחות ישראלית, תוך ידיעה שהעובדות אינן עובדות והנישואין אינם נישואין, נגועה בחוסר הגינות וחוסר יושר, ומשום כך פוגעת באינטרס הציבור עליו מופקד עובד הציבור.
שלוש סוגיות מרכזיות עומדות על הפרק:
א. מה משמעותם של נישואין פיקטיביים, האם הם בלתי כשרים;
ב. האם המערער ידע, או לא ידע על הפיקטיביות שבנישואין;
ג. האם המסקנה המשפטית שצוינה לעיל היא אכן המסקנה הנכונה. קרי; האם התנהגותו של המערער נגועה בחוסר הגינות וחוסר יושר שעולה כדי מרמה והפרת אמונים.
70. אתחיל מהסוגיה העובדתית, בדבר ידיעתו של המערער -
בית משפט קמא השתית את החלטתו בדבר ידיעת המערער על מספר אדנים:
א. עדותה של ילנה, שאותה הגדיר כעדות אמינה, כאשר האמון מנומק ומושתת גם על אדני הגיון (ילנה עצמה הועמדה לדין ונדונה על כך, עמ' 152 ש' 18-22, ת/17);
ב. עדותה של אדיטה, כשהיא מתקשרת לגרסתו של המערער: המערער טען כי שמע מפיה של אדיטה (כאמור, חברתו של בדראן מזה זמן רב), כי בדראן נשא לאישה את ילנה דווקא ולא אותה. אדיטה לא נחקרה בנקודה זו, שמא משום שעדותה לא הייתה מאשרת את גרסת המערער;
באותו עניין, אדיטה העידה על כך שהיה קושי בנישואיה לבדראן, משום שהיא יהודיה (ילנה - חסרת דת). הנושא היה ידוע גם למערער. המערער עצמו הודה, כי היה מודע לקושי זה ומכאן שאם ידע על נישואין, ידע ממילא על כך שלא אדיטה היא הכלה.
ג. וזו היא הראייה העיקרית - התנהגותו של המערער כלפי ילנה ואדיטה מצביעה על ידיעתו אודות זהותה של הכלה והאופי האמיתי של הנישואין:
המערער בירך את ילנה ב"מזל טוב" משמע כי ידע שהיא הכלה (ת/24, ת/25). את אדיטה לא בירך;
המערער גם שאל את בדראן האם מותר לו לצאת עם אשתו (ת/24, ת/25 ועמ' 301 לפרוטוקול), וכן הציע לילנה לצאת איתה במספר הזדמנויות (עמ' 302 ו- 312 לפרוטוקול), לאחר שקיבל את הטלפון מבדראן (ת/24 ובעמ' 1436 לפרוטוקול). המערער אישר את הדברים, הגם שנימק אותם כהלצה "יכול להיות שבצורה ספורטיבית הצעתי לה לצאת"...(עמ' 1435 ו - 1437 לפרוטוקול);
בית משפט קמא קבע, כי דווקא אם נאמרו הדברים בבדיחות דעת, כפי שנטען השאלה מצביעה על ידיעתו של המערער כי המדובר בנישואין שאינם נישואין.
ילנה העידה, כי למרות שהמילה "פיקטיבי" לא הוזכרה, בדראן אמר בנוכחותה ובנוכחות המערער, אדיטה וסוהיר, כי המדובר בנישואין שצריך לשלם עליהם: "חוסני דיבר שאנחנו מתכוונים להתחתן. הוא הוסיף שהוא צריך לשלם על זה וכולם צחקו" (עמ' 300 לפרוטוקול, וראה גם האמור בעמ' 311 ו- 312 לפרוטוקול). נושא זה עלה יותר מפעם אחת (עמ' 314 לפרוטוקול).
ד. המערער אישר כי ראה את מכתבו של פרופ' ליבאי (נ/16), שבו מוזכר שמה של ילנה ככלה;
71. בית משפט קמא מונה אדנים נוספים, אולם די לי באמור עד כה. לשיטתי, די בברכתו של המערער את ילנה, בשאלה האם הוא יכול לצאת איתה, בעמידתה של ילנה בגרסתה זו מול המערער ובדראן בעימותים מולם (ת/24, ת/25), ובהעדר שאלות או הערות כלשהן מצדם של האחרונים, כדי לבסס את הקביעה העובדתית שהמערער ידע גם ידע על זהות הכלה וגם על כך שהנישואין פיקטיביים. כך אינו נוהג מי שסבור שמדובר בנישואי אמת של חברו, גם אם נישואי אמת שהורתם ולידתם בשיקול תועלתי של שני בני הזוג.
איני רואה יותר להרחיב בסוגיה זו. כל ממצאי בית משפט קמא בנושא זה מקובלים עלי.
72. הפיקטיביות של הנישואין -
בניגוד לטענתו של הסנגור, אין המדובר בנישואין תקפים, יהיו מניעיהם אשר יהיו. אין כל דמיון בין בני זוג שהחליטו על נישואין מטעמים שבתועלת לבין הנישואין במקרה הנוכחי. בני הזוג לא התכוונו לממש את הנישואין. כך ראתה זאת ילנה "הייתי אמורה לקבל 5,000 דולר, המטרה הייתה תעודת זהות כחולה" (ת/25), וכך ראה זאת גם המערער כאשר הציע לילנה לצאת עימו, חרף היותה "כלה טרייה".
מדובר ביצירת מצג פיקטיבי בהבדל מכניסה למצב חוקי ממניעים ציניים.
73. התנהגותו של המערער עולה כדי מרמה והפרת אמון -
הדעת נותנת, כי לו ידעו הרשויות הרלוונטיות כי המדובר בנישואין פיקטיביים, שאין כוונה לממשם לא הייתה נדונה כלל הבקשה לאיחוד משפחות, והדבר אף היה מביא לפתיחה בחקירה פלילית כנגד המעורבים בנושא, כפי שאכן נעשה בדיעבד (ראה ת/17, כתב האישום נגד ילנה).
כאשר המערער בתוקף תפקידו ומעמדו כחבר כנסת ויו"ר ועדת הפנים של הכנסת, מקדם את בקשתו של בדראן לקבל מעמד של אזרח במדינת ישראל, על בסיס הנישואין הנ"ל. הנשענים על מצג עובדתי הידוע לו ככוזב, הוא פועל בניגוד לאינטרס הציבור עליו הוא מופקד. אינטרס הציבור הוא כי רק אנשים שעמדו בתנאים לאחמ"ש יזכו במעמד הנכסף ולא מי שנקטו בדרכי מרמה. בודאי לא ניתן לדבר במקרה זה על טוהר מידות מצידו של עובד הציבור שהוא בסיס לאמון הציבור בו. חבר כנסת ויו"ר ועדה של הכנסת אינו אמור לקדם במרמה אינטרסים אישיים שלו, או של המקורבים לו - אלא, לפעול למען אינטרס הציבור, לרבות הציבור שבחר בו.
הטענה כי המערער יכול היה לצאת מנקודת הנחה שבקשתו של בדראן, תיבדק בדיקה קפדנית על ידי הגורמים המוסמכים ומכאן, שהוא עצמו אינו חייב לחשוף בפני
הם את ידיעתו בדבר הנישואין הפיקטיביים, היא טענה צינית ואפילו מקוממת. המשך התנהגותו של המערער לאחר שנדחתה בקשתו של בדראן ממחיש זאת בצורה חד משמעית:
(1) בתאריך 22.05.00 הגיש המערער שאילתה לשר הפנים, שזה נוסחה: "בתאריך 19.12.99 הגיש מר חוסני בדראן בקשה להתאזרחות עקב נישואין לישראלית...נודע לי שהתשובה שלילית...האם תיתכן שלילת אזרחות של בן זוג באופן האמור" (נ/13);
(2) בישיבה 113 של הכנסת 15, מיום 31/05/0 מפנה המערער שאילתה דומה, הפעם בעל פה, לשר הפנים. זה האחרון משיב לו: "באשר למר בדראן, מבדיקה שנעשתה במשרד הפנים ועם גורמים נוספים, עולה כי קיימת התנגדות מצד המשטרה לגבי התאזרחותו של מר בדראן. מכיוון שהסכמת גורמי הביטחון היא אחד התנאים הדרושים, אין אפשרות לאשר את בקשתו". תשובה זו, המעלה גורם נוסף שיש בו למנוע מבדראן מלקבל אזרחות ישראלית, לא הרפתה את ידיו של המערער, והוא ממשיך ואומר: "עם כל הכבוד למשטרה, היא לא יכולה למנוע נישואין בין בני זוג. אני חושב שהמקרה הזה חייב בחינה חוזרת, וטוב יעשה אם העניין יתוקן, משום שלדעתי, אנחנו נוהגים ברגל גסה בעניינים כל כך רגישים שיש להם כללים אוניברסליים בעולם" (ת/56);
(3) בתאריך 12.06.00 פנה המערער לשר לביטחון פנים, בפני
יה: "הנני פונה אליך בעניינו של הנ"ל (בדראן)...בעקבות שאילתה בעל פה שהגשתי לשר הפנים...מתברר כי בקשת ההתאזרחות של הנ"ל נענית בשלילה, בשל התנגדות מצד המשטרה. אני פונה אליך בבקשה לבדוק מחדש את הנושא, ומקווה כי תינתן לנ"ל הזדמנות לחיות ולהקים בית במדינת ישראל - עם בחירת ליבו הישראלית" (ת/79);
(4) בבקשה דומה, פנה המערער בתאריך 20.06.00 לניצב חיים קליין, ראש אגף מודיעין, משטרת ישראל, בפני
יה: "בהמשך לשיחתנו, הנני פונה אליך בעניינו של הנ"ל... אשר ביקש ממשרד הפנים אישור לתושבות עקב נישואין עם אזרחית ישראלית...אני פונה אליך בבקשה ...ומקווה כי תינתן לנ"ל הזדמנות לחיות ולהקים בית במדינת ישראל עם בחירת ליבו הישראלית" (נ/198);
(5) לא צריך דמיון רב כדי להבין מה היה קורה לו בפני
ות הללו היה מציין המערער את נתוני האמת. קרי; כי לא מדובר "בבחירת ליבו הישראלית", כי אם במי שלה נישא בדראן נישואין פיקטיביים, כאשר המערער עצמו בד בבד עם ברכת המזל טוב המבודחת פנה לבדראן ושאל אותו אם אפשר "להתחיל" עם אשתו.
74. סיכום נקודה זו:
העבירה של מרמה והפרת אמונים הוכחה.
אין כל חשיבות לשאלה האם המדינה הייתה מגישה כתב אישום עצמאי (לו הייתה עבירה זו העבירה היחידה), או שההחלטה להגיש אישום הושפעה מקיומו של האישום המרכזי בדבר קבלת שוחד. כך או כך, מדובר בהתנהגות מקוממת, החותרת תחת הערכים המוגנים של עבירה זו. שעל כן, אין להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.
האם בעבירות יש קלון
75. דיון בסוגיה זו מתבקש לאור עתירתה של המדינה, בבקשה נפרדת מיום 31.10.05.
בבג"צ 251/88 ווג'יה עודה נ' טלאל ראבי ואח', פ"ד מב(4), 837 אמר בית המשפט העליון (מפי כב' הנשיא א' ברק), כי "בחברה דמוקרטית נאורה חייב איש ציבור, הנבחר על ידי העם, והזקוק לאמון העם, לקיים רמה מוסרית נאותה בהתנהגותו - בין הפרטית ובין הציבורית - על מנת שיוכל להמשיך לכהן במשרתו. "עבירה שיש עמה קלון" היא עבירה שמתוך נסיבות ביצועה עולה המסקנה כי בהתנהגותו גילה איש הציבור רמה מוסרית כה נמוכה, עד כי אין הוא ראוי עוד לשאת במשרתו הציבורית..."
76. עבירות השוחד, מרמה והפרת אמונים הינן עבירות אשר נמנות כעבירות, לפי טיבן, עם סוג העבירות שיש עמן, בדרך כלל, משום קלון. כך למשל, בעש"מ 7118/04 דן בן ישראל שילה נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2004(4), 1693, אמרה כב' השופטת מ' נאור, כי: "כשלעצמי מתקשה אני להעלות על הדעת נסיבות בהן יורשע עובד הציבור בעבירה של שוחד ולא יהיה בכך קלון. בעש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל פ"ד מט(5), פרשה קודמת לפרשה האמורה, הגיע כב' השופט זמיר למסקנה דומה, באשר לעבירת המרמה והפרת אמונים.
77. אם אינני רואה להרחיב בנושא זה, הרי זה משום שגם הסנגור הסכים כי המדובר בעבירות שיש עימן קלון וכי ההכרעה בערעור מהווה הכרעה גם בסוגיה זו (וראה לעניין זה סעיף 8 לתשובה לבקשה לקביעת קיומו של קלון מיום 30.11.05). לפיכך, אני נענית לבקשת המדינה וקובעת כי הן עבירת השוחד והן העבירה של מרמה והפרת אמונים, הן עבירות שיש עמן קלון.

סוף דבר
78. הערתי בפתיח ל

פסק דין
זה על אורכו של הפרוטוקול, הכרעת הדין והודעת הערעור, ושמא חטאתי גם אני בחטא זה. כל אחת מהראיות נסרקה ונבדקה מחדש, תוך התייחסות להשגות הסנגוריה שירדו לפרטי פרטים. השלם במקרה זה אינו עולה על מכלול חלקיו, ואין בו אפקט סינרגטי. צר לי כי מי שהיה שר במדינת ישראל נכשל בביצוע עבירות מכוערות אלה, אלא שהראיות מדברות בעד עצמן, ואינן מותירות כל מקום למסקנה אחרת.
אם תתקבל דעתי, יידחה הערעור על הכרעת הדין.
לא היה בפני
נו ערעור על העונש ולכן בכך מסתיים פסק הדין.

ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ
אב"ד
השופט ז' המר
:
אני מסכים.

ז' המר
, שופט
השופטת י' שיצר
:
אני מסכימה.

י' שיצר
, שופטת
הוחלט, כאמור, בחוות דעתה של כב' השופטת ד' ברלינר
- סג"נ.

ניתן היום, כב בטבת, תשס"ו (22 בינואר 2006), במעמד הצדדים.
י' שיצר
, שופטת

ז' המר
, שופט

ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ
אב"ד
1
בתי המשפט
עפ 071700/04
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים
22/01/2006
תאריך:
כב' השופטת ד' ברלינר
, סג"נ - אב"ד
כב' השופט ז' המר

כב' השופטת י' שיצר

בפני
:








עפ בית משפט מחוזי 71700/04 סאלח טריף נ' מדינת ישראל – באמצעות פרקליטות מחוז מרכז (פורסם ב-ֽ 22/01/2006)