פסקי דין על יוסף פרלמן | פסקי דין על רונית מרק | פסקי דין על נתנאל מרק |

47918-01/19 א     21/06/2019




א 47918-01/19 יוסף פרלמן נ' רונית מרק, נתנאל מרק








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 47918-01-19 פרלמן נ' מרק ואח'




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני





בפני

כבוד הרשם הבכיר
בנימין בן סימון


תובע

יוסף פרלמן


נגד

נתבעים

1. רונית מרק
2. נתנאל מרק









החלטה


בפני
בקשה לביטול עיקול וכן בקשות שונות לגילוי מסמכים הנלוות לבקשה העיקרית.

עניינה של התביעה דנן הינה עסקת נדל"ן מיום 20.2.08 לפיה התובע רכש זכויות בדירת מגורים בת 3 חדרים אשר לפי הבטחה שניתנה לו, עתידה להיבנות על הגג במקרקעין המצוי ברחוב נג'ארה 6 בירושלים והידוע כגוש 30160 חלקה 148 (להלן: "הנכס").

עסקת הנדל"ן נכרתה בין התובע למר עידו מרק ז"ל (להלן: "עידו") ובנו נתנאל מרק
- הנתבע 2. הנתבעת 1 היא אשתו והיורשת של עידן.
הבקשה האחת, הינה בקשה מטעם הנתבעים לביטול צו עיקול זמני אשר הוטל על ידי ביום 4.2.19. צו העיקול הזמני נחתם בעקבות בקשות התובע להבטחת קיום

פסק דין
, ככל שיינתן.
השניה, בקשת התובע לחיוב הנתבעים בהצגת הסכם מכירה נוסף שלכאורה מצוי בידם. בקשה זו נתמכת בהקלטה ותמלול שיחה שנערכה 5 שנים עובר לדיון, ונערכה בין התובע לבין באת כוח הנתבעים (להלן: "ההקלטה"). הבקשה הוגשה מכוח הוראות סעיפים 112, 119 ו-120 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר דין אזרחי").
בעקבות הבקשה לגילוי מסמך, הוגשה בקשה מטעם התובע לגילוי הסכם בין באת כוח הנתבעים לבין הנתבע 2, אשר נערך טרם רישום הערת אזהרה בנכס (להלן: "המסמך הספציפי"). בקשה זו הוגשה מכוח סעיפים 112 ו-113 לתקנות סדר דין אזרחי.

א.
הרקע לבקשות

1.
ביום 20.2.08 נחתם הסכם הנושא כותרת "זיכרון דברים" בין התובע לבין הנתבע 2 (להלן: "זיכרון הדברים"). זיכרון הדברים קובע כי התובע רכש דירת מגורים בת 3 חדרים שעתידה להיבנות על גג הנכס אשר בבעלות הנתבעת 1 כיום והיה בבעלות עידו ז"ל.
2.
עם הגשת כתב התביעה, עתר התובע להטלת צו עיקול על דירה אשר בבעלות הנתבעת 1 והידועה כגוש 30151 חלקה 43 (להלן: "דירת הנתבעת 1"), וכן על דירה שבבעלות הנתבע 2 וזוגתו - הידועה כגוש 30160 חלקה 148 (להלן: "דירת הנתבע 2").
3.
הבקשה לצו עיקול זמני הוגשה על שני הנכסים, משום שמארג הזכויות בדירת הנתבעת 1 אינו ברור, ומשום שרק מחצית הזכויות עומדות לזכות הנתבע 2 מדירת הנתבע 2. כמו כן טען התובע, כי לאור מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 קיים סיכוי כי יוברחו נכסים, כך יוכל התובע
להיפרע במידת הצורך.
4.
התובע העלה תמיהה באשר לרישום הערת האזהרה שנרשמה על הנכס מידי הנתבע 2 ובאת כוחו. לדידם האמור בניסיון להברחת נכסים. עוד טען התובע, כי משום שאין בכוונת הנתבעים למכור את נכסיהם, לא ייגרם כל נזק בהטלת צו העיקול.
5.
כאמור לעיל צו העיקול הזמני נחתם ביום 14.2.19. זאת לאחר שהתובע הפקיד 10,000 ₪ כעירבון והתחייבות לפיצוי הנתבעים וצדדי ג'.
6.
לטענת הנתבעים, יש לבטל את צו העיקול הזמני כיוון שהוצע לתובע שוב ושוב כי כספו יוחזר לו. לדידם, התובע לא היה מוכן לקבל את כספו בחזרה ובכל פעם שפנו אליו התובע קילל אותם ודרש רק דירה. לדידם, אף חלה התיישנות באשר לתביעה. כן הוסיפו לטעון הנתבעים כי קיימת תניית בוררות בזיכרון הדברים ולבית המשפט אין זכות לדון בתביעה.
7.
עוד טענו הנתבעים, כי צו העיקול הזמני עלול להביא לנזק גדול לנתבע 2, שכן בכוונתו למכור את דירת הנתבע 2. כן הוסיפו לטעון הנתבעים כי אין צורך במתן צו עיקול זמני שכן משום שתרופת התובע הינה רישום זכויות הבנייה העתידיות שלו ברשם המשכונות.
8.
הנתבעים טוענים אף לחוסר תום לב מצדו של התובע. לדידם, התובע לא צירף את ההסכם שנחתם לאחר שנערך זיכרון דברים בין התובע לעידו. בתמיכה לטענתם כי קיים ההסכם כאמור, הנתבעים צירפו את ההקלטה - מכאן מקור הבקשה השנייה של הנתבעים, כי התובע ימציא את הסכם המכירה.
9.
לטענת הנתבעים רישום הערת האזהרה בנכס, נרשמה לשם הבטחת תשלום שכר טרחת באת כוח הנתבעים בקשר לנושאים שונים. כן טוענים הנתבעים לחיסיון עורך דין – לקוח.
10.
בתשובתו לבקשות, טען התובע, כי לא קיים הסכם נוסף כפי שטוענים הנתבעים, התייחסותו בהקלטה הייתה לזיכרון דברים. בהתאם לטענת התובע, כי קיים לניסיון הברחת הנכס, הוגשה בקשה מטעם התובע לגילוי הסכם בין באת כוח הנתבעים לבין הנתבע 2 אשר נערך טרם רישום הערת אזהרה בנכס.
11.
התובע חולק על טענת הנתבעים כי ניסו להשיב לו את כספו. הוא טוען גם, כי כל עוד שולמו דמי שכירות והמנוח טען כי פועל למימוש ההסכם, לא התחילה תקופת ההתיישנות. באשר לרישום ברשם המשכונות, התובע טוען כי סעד זה אינו מספק משום שהתביעה אינה לקיום ההסכם אלא בגין הפרתו.

ב.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת העדויות, באתי לכלל דעה כי הבקשה לביטול צו העיקול על דירת הנתבעת 1 ועל דירת הנתבע 2 דינה להידחות וכי העיקול יעמוד על כנו. עוד מצאתי לדחות את עתירת התובע למתן צו להמצאת ההסכם וכן מצאתי לדחות את בקשת התובע לגילוי המסמך הספציפי. להלן אפרט החלטתי זו;
1.

תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי
קובעת כדלקמן:
"(א)
הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
(ב)
בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:
(1)
הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2)
אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.

"

2.
כך קובעת התקנה כי יש שלושה שיקולים לשקול בהחלטה על מתן סעד זמני:
א.
קיומה של עילת תביעה;
ב.
מאזן הנוחות שבין הצדדים, במסגרת בחינת מאזן הנוחות נבחנת מידת הנזק שצפוי להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת מידת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, כמו גם מידת הנזק שעלול להיגרם לצדדים שלישיים. בין השיקול בדבר קיומה של עילת התביעה וסיכוייה, ובין השיקול של מאזן הנוחות, מתקיים האיזון הידוע כ'מקבילית כוחות', כך שככל שיגבר משקלו של אחד מהם, יפחת המשקל שיינתן למשנהו;
ג.
השיקול שביושר, כלומר אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.
ג.
נטל השכנוע
1.
במסגרת הדיון בבקשה לביטול צו עיקול זמני,
נטל השכנוע מוטל על מגיש הבקשה למתן הצו. לפי המלומד אורי גורן לאחר

חקיקתו

של

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

החליט

בית

המשפט

העליון

להעמיד

את

העיקול

הזמני

על

בסיס

משותף

יחד

עם

שאר

הסעדים

הזמניים.

כך

שלעניין

כל

הצווים

הזמניים

רובץ

עתה

נטל

השכנוע

על

המבקש

המקורי

וסדרי

הדין

בבקשת

הביטול

הם

כסדרי

הדין

בבקשה

המקורית

כאילו

הוזמן

המשיב

מלכתחילה

לדיון

בבקשה. (אורי
גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי
, מהדורה אחד עשר, הוצאת סיגא, בעמוד 987 ).
2.
על כן סבור אני כי נטל השכנוע מוטל על התובע ולא על הנתבעים.

ה.

קיומה של עילת תביעה

1.
כאשר בית המשפט שוקל האם יש מקום יש מקום להותיר את צו העיקול הזמני על כנו, או שמא יש להורות על ביטולו. עליו לבחון האם מבקש הסעד לעיקול זמני מוכיח
"על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של־ עילת התובענה".
2.
אני סבור כי התובע השכיל להראות שיש עילה לכאורה לתובענה שהגיש ואפרט להלן את הטעמים לכך;
3.
הראשון, התובע הציג את זיכרון הדברים, אין חולק כי הועברו כספים מידי התובע לנתבעים ואין חולק כי המטרה שלשמה העביר התובע את הכספים לא מומשה. כך נכתב בסעיף 9 לזיכרון הדברים:
"עם חתימת הסכם זה ישלם הקונה למוכר סך של 125,000 דולר בש"ח לפי שער של 4 ₪ לדולר חתימת המוכר על הסכם זה מהווה אישור לקבלת סך זה. עם חתימת הסכם על רכישת חלק מזכויות המוכר כאמור לעיל ישלם המוכר לקונה סך נוסף של 45,000 $ לפי שער של 4 ₪ ל-1 $ סה"כ 180,000 ₪. יתרת הסכום של 70,000$ אשר שווים בשקלים לא יפחת מהסך של 280,000 ₪ יושאר בידי הקונה למטרת הבניה. באם תישאר יתרה מהסך שנשאר לבניה תועבר למוכר עם מסירת החזקה בדירה"
4.
השני, העובדה כי הנתבעים שלחו לתובע הודעה ביום 24.12.14 כי זיכרון הדברים בוטל מעיקרו בשל היותו לא חוקי, על דעת עצמם, מחדדת את הנקודה, כי קיימת מחלוקת המצריכה בירור וקיימת עילת תביעה לתובע.
5.
השלישי, הנתבעים אינם חולקים כי הם צריכים לבצע השבה ואף טענו כי ניסו לבצעה מספר פעמים.
6.
טענת הנתבעים, כי התובע לא המציא את ההסכם המאוחר לזיכרון הדברים, אין בה כדי לשלול את עילת תביעתו בשלב מוקדם זה. כמו כן, מאחר שהוא טוען, לרבות בתצהיר עליו הוא נחקר, שלא קיים הסכם כאמור, אין אני נענה לבקשת הנתבעים לחייב את התובע לגלותו.
7.
לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים להתיישנות, בוודאי לא בשלב זה של התביעה. סעיף 12 לזיכרון הדברים קובע כדלקמן:
"הדירה תימסר תוך 24 חודש מיום חתימת ההסכם, על כל איחור של חודש במסירה ישולם סך של 600$ לחודש כשכ"ד. לפי שער מינימום של 4 ₪ לדולר."
8.
בדיון שנערך בפני
י במעמד הצדדים, העיד מר ישראל הרצברג (להלן: "ישראל") כי 45,000 $ הופקדו אצלו בנאמנות לאחר החתימה על זיכרון הדברים ומדי חודש הועברו לתובע 600 $ בהתאם לאמור בסעיף 12 לזיכרון הדברים (ר' עמוד 4 שורות 14-25 לפרוטוקול).
9.
העובדה כי הדירה לא נמסרה מעולם וכי ה45,000 ₪ אשר הועברו בנאמנות למר ישראל אין בה בכדי להעיד על התיישנות.
10.
זיכרון הדברים לא נוקב במועד אוטומטי בו יתבטל, ההיפך הוא הנכון - ההסדר קובע רק כי הדירה תימסר עד חלוף שנתיים מיום חתימתו, שאם לא כן יחל מנגנון הפיצוי. מנגנון זה מפצה את התובע באמצעות תשלום שכר דירה לאחר שנתיים, בגין איחור במסירת הדירה. כך תחולת ההסדר נמשכת גם מעבר למועד מסירת הדירה הנקוב בו.
11.
במכתבים ששלחו הנתבעים ובאת כוח הנתבעים אל התובע ברבות השנים יש משום הודאות בזכויות התובע (נספחים ז' ו-י"א לבקשת העיקול מתאריך 20.01.2019).
12.
לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כי קיימת תניית בוררות. זיכרון הדברים לא קובע ברחל בתך הקטנה כי ישנה חובת בוררות. ואף אם הייתה, עדיין בסמכותו של בית המשפט להורות על עיקול זמני, בהתאם לסעיף 16 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968.
13.
על כן ולאור כל האמור לעיל אני קובע כי קיימת לתובע עילת תביעה.
ו.
מאזן הנוחות


1.
בבוא בית המשפט לבחון את מאזן הנוחות בין הצדדים עליו לשקול "האם בהערכת מכלול הסיכויים והסיכונים הנילווים לתביעה העיקרית עלול אי מתן הצו להסב נזק גדול יותר למבקש מכפי הנזק העלול להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו". בחינת מאזן הנוחות הינו בעיקרו "מעשה של איזון אינטרסים ובענין זה נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט..." (
רע"א 5288/07
דוד נפטי עזבון בנימין ושולמית נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים
; פורסם בנבו).
2.
לעניין זה נקבע בהלכה הפסוקה כי לצורך מתן הסעד הזמני יש לשקול את יחסי הגומלין בין סיכויי הצלחת התביעה, על פני הדברים, אל מול מאזן הנוחות, וככל שבית המשפט מתרשם לגבי סיכויי הצלחת התביעה כך ניתן להקל בדרישות לגבי מאזן הנוחות:
"תובע המבקש לקבל סעד זמני במסגרת תביעה עיקרית נדרש לעמוד בראש ובראשונה בשני תנאים מצטברים. תנאי ראשון הוא קיומה של זכות לכאורה, היינו סיכוי של ממש לזכות בתביעה. תנאי שני הוא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. היינו, שנזקו, אם לא יינתן הסעד הזמני והוא יזכה בבוא היום בתביעה, יהיה גדול יותר מהנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד אם יינתן הסעד הזמני והתביעה תידחה בסופו של דבר. שני התנאים אינם נבחנים במנותק, אלא נשקלים תוך שימת לב לזיקת הגומלין ביניהם, על בסיס מה שמכונה לעתים - מקבילית כוחות. ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכויי מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, כך יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות. וכן גם להיפך, ככל שיעלה בידי מבקש הסעד להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן חד, כך יקפיד פחות בית המשפט על עוצמת הזכות לכאורה עליה הוא נדרש להצביע (ראו,
רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר, פ"ד נו
(1)529;
רע"א 10066/04
נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ (פ''ד נט(4) 700).
"
3.
במקרה דנן מאזן הנוחות נוטה לטובת התובע. ככל שהתביעה תצליח ייתכן שיהיה קושי להיפרע ממקורות אחרים. זאת נוכח הסכומים הגבוהים בהם דנה התביעה ואין חולק לגבי השבת סכום בסך של, לפחות,
500,000 ₪.
4.
הנתבעים לא טענו כי בעיקול הזמני יש משום גרימת נזק לנתבעת 1, וטענתם כי העיקול גורם נזק לנתבע 2 משום שבכוונתו למכור את דירתו נטענה בעלמא, ללא כל פירוט וללא כל תימוכין. העובדה כי בחרו לטעון טענה זו בעלמא אף פועלת לחובתם.

5.
בניגוד לטענת הנתבעים, אין אני סבור כי תרופתו של התובע נמצאת במישור רישום זכויותיו העתידיות. מצאתי בשלב זה להסכים עם טענת התובע כי התביעה היא להשבת כספים בגין בטלותו של ההסדר, ולא לקיומו. מאחר שהנתבעים לא מילאו לכאורה את חלקם בהסדר, הדעת נותנת כי שווי זכויות הבנייה העתידיות אינו רב, וזאת בלשון המעטה.
6.
באשר לטענת הנתבעים כי אין היה להטיל עיקול על דירת הנתבעת 1 ועל דירת הנתבע 2 יחדיו, מצאתי לבכר את נימוקי התובע שכעת לא ניתן לדעת בוודאות מה שווי זכויות כל נתבע בדירתו. באשר לדירת הנתבע 2, לפי טענת התובע שלא נסתרה על-ידי הנתבעים, אשתו זכאית למחצית מהזכויות בה, וכמו כן רשומה עליה הערת אזהרה לטובת באת כוח הנתבעים. באשר לדירת הנתבעת 1, לטענת התובע שלא נסתרה על-ידי הנתבעים, היא מצויה בבית שלא רשום כבית משותף ולכן מצב זכויותיה בדירתה לוט בערפל.
7.
בהתחשב בסיכויי התביעה הגבוהים להתקבל, אף בחלקה, שכן אין חולק כי יש להשיב לתובע את כספו, ובהתחשב בסכומים האמורים. סבור אני כי אי ביטול צו העיקול לא יסב נזק גדול יותר לנתבעים מכפי הנזק העלול להיגרם ממתן הצו. בעיקר נוכח העובדה כי לא הובאה לעיוני ולו בדל ראיה לטענה כי דירת הנתבע 2 מועמדת למכירה.
ז.
יסוד ההכבדה
1.
על בית המשפט לבחון האם יש ממש בטענת התובע כי אי היענות לבקשת העיקול תכביד על ביצועו פסק הדין.

2.
ב-בשא (חי') 4961/98 שלום אוחנה נ' יוסף מזור [פורסם בנבו] (02.12.1998) התייחס בית המשפט ליסוד ההכבדה:
"ראוי להדגיש, בעניין זה, כי בעל הדין מבקש העיקול אינו צריך לשכנע את בית המשפט כי אין סיכוי לכך שפסק הדין יבוצע. די בכך שישכנע את בית המשפט כי אי הענות לבקשה תכביד על ביצוע פסק הדין, כגון שיהיה צורך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל כדי לגבות את סכום פסק הדין, או לעשות פעולות לאיתור רכוש כדי להיפרע ממנו את סכום פסק הדין, וכיוצא בזה. הא ותו לא".
3.
וכן נאמר ב-רע"א 903/06
דלק נ' אטיאס
[פורסם בנבו] (19.03.2006) מפי כבוד השופט גרוניס:
"כבר נפסק, כי הכבדה איננה אך הוכחת כוונה להברחת נכסים ... ולעתים אף גובה סכום התביעה עשוי להיות אות לקיומה, כגון "כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען"
4.
אני סבור כי התובע הצליח להראות כי האמצעים הכספיים שברשות הנתבעת 1 עלולים שלא להספיק לתשלום החוב לתובע ככל שכך ייפסק.
5.
במכתב הנתבעת 1 מיום 5.9.13 היא כותבת כי החוב לתובע יוכל להיפרע רק מהנכס:
"למורת רוחי, החוב או התביעה או הדרישה שלך מבלי המנוח, לא יוכל להתממש אלא מהנכס עליו נחתם הסכם ברח' נג'ארה 6 שבירושלים. מאחר ואין לי כל מידע או הבנה בענין אעביר אליך, ככל שאוכל את הזכויות אותם רכשת או עליהם חתמת. ותמשיך את מה שהתחיל בעלי המנוח ז"ל, וה' יהיה בעזרך שתוכל להוציא לפועל את מה שרשת על הצד היותר טוב."
6.
כך מתגבר החשש כי אין בידי הנתבעים הסכום אשר הם עצמם אין חולקים כי יש להשיבו לתובע. על כך יש להוסיף כי הנתבעים, לא הוכיחו כי יש באמצעות להשיב לנתבע את כספו מלבד הטענה כי ניסו בעבר להשיב לו את כספו.
7.
יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט ב-רע"א 7076/17 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (22.10.2017):
"ובאשר "ליסוד ההכבדה". עיון בנספח 5 לבקשת המשיב לצו עיקול זמני מגלה כי חרף הצהרתו שמצבו הכלכלי מעולה כאמור, המבקש עצמו הודה בכך שמצבו הכלכלי לא מאפשר לו לשלם סכומים הנמוכים בהרבה מסכום התביעה. לפיכך, קיים חשש סביר על פניו באשר ליכולת המשיב לגבות את סכום התביעה הניכר, במידה ויזכה לבסוף בתביעתו".
ח.

השיקול שביושר
1.
כאמור לעיל, על בית המשפט לבחון האם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.
2.
לא

מצאתי

כי

ממש בטענת הנתבעים כי התביעה והעתירה למתן

צו

העיקול

הזמני הוגשו בחוסר תום לב.
3.
טענת הנתבעים כי נחתם הסכם נוסף לאחר שנחתם זיכרון הדברים, נטענה בתמיכה לאמור בסעיף 9 לזיכרון הדברים ובהתאם לתמלול ההקלטה. מעיוני בסעיף 9 ניתן לראות כי קיימת אינדיקציה לשונית מוחלשת ביותר לכך שנחתם הסכם, או אמור היה להיחתם הסכם לאחר זיכרון הדברים, בעיקר בהתבסס על סיפא סעיף 9: "עם חתימת הסכם על רכישת חלק מזכויות המוכר כאמור לעיל ישלם המוכר לקונה סך נוסף של 45,000 $ לפי שער של 4 ₪ ל-1 $ סה"כ 180,000 ₪". אלא שסיפא סעיף 9 לזיכרון הדברים אף כוללת בתוכה טעות סופר לפיה "המוכר ישלם לקונה 45,000 $". עובדה זו מחלישה יותר את הטענה כי נחתם או אמור היה להיחתם הסכם נוסף כטענת הנתבעים.
4.
הנתבעים הציגו תמלול של ההקלטה, ממנה עולה לכאורה כי התובע מודה שקיים הסכם כאמור, אלא שמתמלול ההקלטה עולה תמונה, כי התובע מפנה את באת כוח הנתבעים לרב אייזנשטיין שכן ההסכם מצוי אצלו וזו מסרה לו בתשובה כי ההסכם של שיש אצל הרב אייזנשטיין מצוי גם אצלה.
5.
בחקירתו העיד ישראל כי לא נחתם הסכם נוסף:
"ש.
אתה יכול להסביר לי על ההסכם שכתוב בסעיף 9 שצריך להיחתם? – מציגה. האם נחתם עוד הסכם נוסף?
ת.
לא ידוע לי.
ש.
האם נשמר אצלך עוד הסכם?
ת.
לא. "

(עמוד 4, שורות 9-13 לפרוטוקול הדיון 17.3.19)
6.
וכך השיב התובע בחקירתו לעניין ההסכם:
"ש.
בסעיף 9 אתה כותב – עם חתימת הסכם זה... מצטטת – איפה ההסכם הזה, שהייתה אמור לחתום עליו שבגינו הייתה אמור לתת עוד 45,000$? לאחר שתחתום על הסכם נוסף. סעיף 9 אומר במפורשם שייחתם הסכם סופי שלפיו הדברים יתנהלו. איפה ההסכם?
ת.
איזה הסכם? ההסכם הזה מבטא את השלבים כל אחד בזמנו עם התקדמות הופקד 180,000 ₪ נאמנות בהסכמת עידו מרק.
ש.
האם נחתם בין הצדדים הסכם נוסף מעבר לזיכרון הדברים שהוגש לבית המשפט? כן או לא?
ת.
אני לא חושב."

(עמודים 3-4, שורות 32-2 לפרוטוקול מיום 17.3.19)
7.
העובדה כי התובע והנתבע הצהירו ונחקרו על תצהיריהם. בעוד שהנתבע 2 לא הגיש תצהיר ולא הובא לעדות, בעיקר לנוכח זה שהוא החתום על זיכרון הדברים - עומדת לחובת הנתבעים.
8.
משכך, לא נותר לי אלא לדחות בשלב זה את הטענה לחוסר תום הלב של התובע.
9.
בהתאם לקביעתי לעיל, לא מצאתי להיענות לבקשת הנתבעים לחייב את הנתבעים להציג את הסכם המכר. שכן במצב דברים זה לא הובאה ראיה טובה מצד הנתבעים לקיומו של הסכם זה.
ט.
הבקשה לגילוי הסכם שכר הטרחה
1.
לבקשת התובע יש להורות על צו לגילוי הסכם שכר הטרחה שנכרת בין התובע לבין באת כוחם אשר בעקבותיו נרשמה הערת אזהרה על הנכס – המסמך הספציפי כהגדרתו לעיל.
2.
לא מצאתי ממש בטענת התובע כי רישום הערת האזהרה יש בה משום ניסיון הברחת נכסים. אין אני רואה חשש ממשי, שרישום הערת האזהרה לטובת באת כוח הנתבעים מהווה תחילתו של הברחת נכסים. מלבד זאת, לכאורה, על הסכם זה חל חיסיון שבין עורך דין ללקוח.
3.
משכך ולאור האמור לעיל אני דוחה את בקשת הנתבעים למתן צו לגילוי המסמך הספציפי.
לסיכום

דין הבקשה לדחיית העיקול - להידחות.
דין הבקשות לגילוי המסמכים להידחות, כאשר עליי להדגיש כי ההחלטה בעניין הבקשות לגילוי מסמכים - תקפה אך ורק בהקשר להליך של ביטול העיקול הזמני, וזאת מבלי לקבוע מסמרות באשר להמשך ההליך, אשר ינוהל לא על ידי.
הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך של 8,000 ₪ תוך 20 יום בגין הוצאות ההליך.



ניתנה היום, י"ח סיוון תשע"ט, 21 יוני 2019, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 47918-01/19 יוסף פרלמן נ' רונית מרק, נתנאל מרק (פורסם ב-ֽ 21/06/2019)